לרכוב אל החלום במונגוליה. סיום

לבלוג של אלעד כאן

אני במונגוליה

זה מה שעובר לי בראש מיד אחרי מעבר הגבול .. על הרגע הזה אני חולם כבר מ 2008 , אז כבר קניתי סופר טנרה כדי לעשות את הטיול הזה , ולא יצא . סדר העדיפויות שלי היה אחר. אני זוכר שיחה עם חבר טוב שאמר לי אז להפסיק עם השטויות ולהתחיל להיות רציני …

אז נהייתי רציני , ואחרי 7 שנים הבנתי את הטעות וחזרתי להיות לא רציני ..

בכל מקרה , אני כאן . והגעתי לכאן ברכיבה מהארץ .

הילוך ראשון נכנס בכפר אביב , וכפתור הדימום נלחץ במלון אואזיס באולן באטור (UB  מעכשיו..)

אבל לפני הסיכומים , מה היה לנו במונגוליה ?

אל המעבר המונגולי הגענו לאחר יומיים רכיבה בחבל האלטאי המדהים של רוסיה . חבל הארץ ההררי והמדהים הזה משותף לרוסיה סין ומונגוליה . את הלילה טרם ההגעה למעבר עשינו על גדות נהר רחב אשר מתפתל לו בין רכסי ההרים .

בשלב הזה אנחנו שלושה רוכבים – אני , ריקארדו הספרדי, וברין הניו זילנדי . אני וריקארדו על שני אדוונצ'רים 640 כמו שני אינדיאנים , וברין על במוו R100 מודל 92' .

הרכיבה באלטאי היא על כבישי אספלט משובחים , הנוף מדהים , הטמפרטורות מושלמות , אני מודה שהתגעגעתי לאספלט טוב שאפשר לרכוב בו בלי לחשוב כל הזמן איפה לשים את הגלגל הקדמי , ושאפשר להנות מהנוף תו"כ הרכיבה. על הדרך אנחנו עוצרים בכמה סופרמרקטים ומצטיידים באוכל לקראת מונגוליה – אולי המדינה הכי לא קולינארית בעולם , למעט רואנדה בשנות הבצורת הקשות..  ברין ,שהאופנוע שלו נושא ארגזים קשיחים , מקבל על עצמו לסחוב את המצרכים הבעייתיים , ובשלב מסויים מתנייד עם 5 ליטרים של יין ..

בתחנות הדלק אני זוכה למנת הבידור היומית שלי .כאן נהוג לשלם טרם התדלוק עבור כמה ליטרים שאתה רוצה . האנשים כאן מכירים את המכוניות שלהם , ומתדלקים , כנראה , בכל פעם כמות מסויימת . הקופאים ספונים בד"כ בתוך חדר סגור ומסורג , ככה"נ ע"ר נסיון העבר , ומקבלים את התשלום ולהקצות את הכמות הנדרשת במשאבת הדלק הרלוונטית .

אנחנו , לעומת זאת ,  מתדלקים בכל פעם כמה שיותר וכמה שנכנס – נכנס , ובד"כ לוקח כמה דקות להסביר את העניין עד שהקופאי משתכנע שאנחנו לא הולכים לגנוב לו דלק ומשחרר לנו משאבה .

במקביל,  ריקארדו התחיל לגבש בימים האחרונים תאוריה חדשה שאומרת שאם גם ככה לא מבינים אותו באנגלית , עדיף כבר שידבר ספרדית . עכשיו , הבחור קצת עצבן (יותר ממני אפילו..) וכל תדלוק מגיע לכך שריקארדו עומד וצועק על הקופאי בספרדית , הקופאי צועק בחזרה ברוסית , ואני נקרע מצחוק מאחור … בד"כ אחרי שאני נהנה קצת , אני מתערב ופותר את העניין בשתי שניות עם הקופאי , אבל תמיד כיף לראות מישהו מתעצבן בספרדית – זה מתגלגל יותר טוב .

חזרה אל הגבול המונגולי ..

אנחנו מגיעים אל המעבר וצולחים את החלק הרוסי בקלות , למרות שלברין חסר המסמך של הכנסת האופנוע לרוסיה , אנשי המכס מסייעים לו להתגבר על הבירוקרטיה המיותרת בזריזות – ככה זה כשהשכל עובד .

אחרי הצד הרוסי אנחנו רוכבים ב no man's land  למרחק של בערך 20 – 30 ק"מ עד לנק' ביקורת רוסית נוספת לפני הצד המונגולי . שתי המדינות האלו כל כך גדולות והרצועה הניטראלית בינהן כל כך גדולה שהיא בטח יכולה לפתור לנו כמה בעיות .. (פיזיות לפחות , לא בטוח שאידיאולוגיות..).

אנחנו עוברים את השער האחרון , ומתקדמים לעבר המעבר המונגולי . הופ ! קופץ מולנו איזה פקיד מבוטקה קטנה ואומר שצריך להשפריץ חומר מחטא על האופנועים , המשפריצן עושה את העבודה שלו בצורה חפפנית , ואחרי שמסיים דורש תשלום – אני מתעצבן, זה בדיוק מה שבמקום הזה כל כך רגילים לעשות – לדחוף אותך לפינה ואז לדרוש כסף – למרות שהתשלום תמיד מינורי , העניין מעצבן . אני משלם חצי מחיר וממשיך.

ביקורת דרכונים – צ'ק .

בדיקה בטחונית – צ'ק .

מכס – איזה צ'ק ואיזה נעליים ..

ריקארדו , שמתכוון להשאיר את האופנוע שלו במונגוליה כדי לשוב לרכוב בשנה הבאה שואל על יבוא זמני , והופ מתחילות הבעיות .

פקיד המכס מתחיל לשאול שאלות , ואח"כ אומר שאנחנו צריכים לישון במעבר כי אפשר לעשות את הפרוצדורה רק מחר . בנוסף אומר לריקארדו כי עליו להפקיד סכום כסף כערבות להוצאת האופנוע בשנה הבאה (ידוע – מוכר).

אני וריקארדו יודעים שאת הפרוצדורה אפשר גם לעשות ב UB  ובגלל שאנחנו ממש לא מעוניינים להיתקע לילה במעבר אנחנו אומרים לפקיד תודה ושנפתור את העניין ב UB  ושאנחנו מעוניינים להיכנס רגיל למונגוליה . הבחור מתחיל להתקרצץ עלינו ואז לריקארדו משתחרר הקוף והוא אומר לפקיד "טוב , אז אני אטוס מכאן ופשוט אשאיר את האופנוע מאחור ".

זו הנקודה שבה נזרקה האבל לבאר שמליון שמליון חכמים לא יצליחו להוציא .

הבחור , רץ למנהל שלו ופה מתחיל תהליך שהוא חלומו של כל פקיד בירוקרט – איך להוציא את הנשמה ללקוח שלך  (מבחינתי אפשר לאסוף את כל הפקידים האלו , שבארצנו הקטנה מצויים גם כן לרוב , ולהשאיר אותם בלב ים על סירה בלי משוטים) .

אני אומר לריקארדו , שהבין את הטעות שלו , שמעכשיו אני מדבר והוא עושה פרצופים של ילד טוב .אני מדבר עם המנהל , ולמרות שבמהלך השיחה איתו בא לי לתת לו נגיחה בין הגבות לפחות שלוש פעמים (במיוחד בנקודות שהוא חוזר אחרי שיחה עם חבריו המוכסים ואומר לי בשיא הרצינות "דנו בבעיה שלכם"..) אני מתאפק , ומצליח אחרי 45 דקות לשכנע את הבירוקרט שיצא לנו מהוריד ויתן לנו להיכנס כרגיל . אחרי כמה דקות הוא חוזר שוב ואומר שהם מעוניינים שנעביר את התיקים במשקף – סתם כדי להציק לנו ולגרום לנו להוריד את התיקים מהאופנועים לאחר שכבר בדקו אותם . אני אומר לו שאין שום בעיה ושהוא צודק במאה אחוזים , בכל זאת הוא צריך איזשהו משהו שיוציא אותו עם הבולבול הגדול בכל הסיפור הזה ..

רק מה ? הליצן שכח שהגיעה שעת סגירת המעבר – דפק את עצמו . עכשיו תורי לקחת את הזמן , כל הפקידים במעבר עצבניים ורוצים לסגור כי כבר מאוחר , אבל אני סוגר כל רצועה לאט וביסודיות . שיחנקו . שונא פקידים .

סיימנו , הילוך ראשון , גז , עוד לא נכנסה הרוח לקסדה – מחסום .

מה עכשיו ? ביטוח + מס שמורות טבע . לא זה ולא זה דרוש . שני הפקידים במחסום שלא ברור למי הם שייכים מציקים לנו ולי כבר אין כוח להתווכח . 15 דולר ? קחו , ושיתקע לכם . קרציות , תנו לחיות בשקט .

הילוך ראשון , גז , רוח . ואז זה מכה בי . אני במונגוליה !

בערך חצי ק"מ מהמעבר הכל נפתח לפנינו , והמרחבים האדירים של המדינה הזו עפים לי ישר לתוך המוח . באמת לא יאמן . הייתי וראיתי כבר לא מעט מדינות ומקומות , ברגל , על אופנוע , 4X4 , אבל שום דבר לא משתווה לפראיות של המקום הזה .מרחבים אדירים , דרכי עפר , אוהל פה ושם – וזהו ! לא עמודי חשמל , לא אנטנות סלולאריות  – כלום . ריק .הזמן קפץ לנו בשעתיים קדימה , והחושך מתחיל להזדחל לכיוונינו כשמיכה עבה מכיוון מזרח , אנחנו מחפשים מקום להקים את האוהלים . מכאן בעצם ועד UB   למעט לילה אחד בדרך , אנחנו לנים בכל לילה באוהלים . פשוט מוצאים מקום ומקימים מאהל . לא חסר מקום וכל מה שצריך הוא למצוא את המקום המושלם והנסתר מהעין כדי שלא יבואו להציק .אנחנו מוצאים מקום ישר מאחורי שלוחה שמסתירה אותנו מהדרך ומקימים אוהלים . אני מבשל ארוחת ערב , תפריט קבוע בימים הקרובים , פסטה עם שעועית ויין אדום . האוויר מתקרר משמעותית ואני כבר עטוף בכמעט כל הבגדים החמים . האוכל מחמם את הבטן , היין את הלב ואני מזדחל לי להנאתי אל שק השינה , שקט . שקט אמיתי . אין כלום מסביב , לא מכוניות , לא כבלי חשמל , לא מטוסים – כלום .בימים הבאים אנחנו רוכבים בכל יום בכיף שלנו . אני וריקארדו רוכבים לאט כדי שברין יעמוד בקצב שלו , וברין מצידו עם האופנוע הכבד שלו מתרסק על ימין ועל שמאל .

ברין הוא סיפור קצת מוזר . בן 44 , ניו זילנדי , טייל לא מעט בעולם , עבד בכל מיני מקומות בעבודות בניין וחקלאות , בין היתר 3 פעמים בישראל (מברך אותי בכל בוקר ולילה ב"בוקא טופ" ו"לילה טופ" ) יש לו מחסן בניו זילנד שבו הוא גר . הבחור מינימליסטי באופן מוגזם – הולך עם שתי חולצות מהוהות למוות , מכנסיים אחד מגפי רכיבה וזהו . תמיד מלוכלך , גם כשיש מקלחת , תמיד נראה מוזנח . אבל יש לו תכונה אחת שלא תסולא בפז – הבחור חסר אגו , לפעמים קצת יותר מדי , אבל כלום לא נוגע בו . תמיד בסדר .ברין שרוכב על אופנוע אחר מהאדוונצ'רים שלנו , מנסה לעמוד בקצב האיטי שאנחנו מנסים לעמוד בו מהכיוון ההפוך , אבל לבחור יש שיטות רכיבה מוזרות .. הוא נכנס לכל בור , מקפיד לעבור בכל שלולית בדיוק באמצע , ועף מהאופנוע בכל שלולית בוץ שלישית .. עד שהגענו ל UB  הבחור שבר את מזוודת הצד שלו , את המנשא בשני מקומות , וחירפן את ההצתה באופנוע שלו מרוב מים שהוא מתיז על עצמו .

לי ולריקארדו יש , כל אחד בתורו , קטע עם הקרבורטור בדיקת מסננים מראה המון אבק ולכלוך . ניקוי וריקון עושים את העבודה והאופנועים ממשיכים .באופן כללי אני יכול לומר בדיעבד שבחירת האופנוע לטיול היתה בחירה טובה מאוד , הגיע עד הסוף עם 0 תקלות משמעותיות , כל מה שהיה צריך לעשות זה טיפולים בזמן , החלפת מצבר שכבר היה גמור בארץ , וניקוי שטח של הקרבורטור שאכל הרבה אבק בגלל מסנן לא מתאים – אבל נכנס לזה בהרחבה בסיכום אח"כ..הרכיבה במונגוליה לא דומה לכלום . קודם כל אפשר לרכוב איפה שרוצים . יש כמה וכמה שבילים וכולם מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום . אין כבישים סלולים (למעט כביש אחד בהמשך כשמתקרבים ל UB  ) והתנועה היא על שבילי עפר מהודק \ חולי \ בוץ \ מים \ מעברי נחלים . שטח נטו .

המדינה הזו פראית בכל קנה מידה אפשרי . בשנת 2015 אנשים גרים פה עדיין ב"גר" (מה שבקזחסטן נקרא "יורט" פה נקרא "גר" – האוהל העגול שאתם מכירים) . עדרי ענק של עיזים כבשים פרות יאקים וסוסים מסתובבים חופשי בשטח , לכל עדר יש שטחי מרעה אדירים ואין מחסור . אי אפשר לעבור שניים שלושה ק"מ בלי להתקל בעדר כלשהו . המראה כל כך פראי וראשוני , שאם היה יוצא מהיער איזה דינוזאור , או חבורה של פראים עם חניתות ובולבולים מתנודדים ברוח ורודפים אחרינו , זה לא היה נראה חריג .בחורף המפגשים עם חיות הטרף (זאבים בעיקר) נהיים תכופים יותר בשל המחסור בטרף , וההתקרבות הטבעית שלהם למקורות טרף זמינים – בני אדם .

מסתבר שכאן , בכל חורף , הזאבים לועסים כמה בני אדם שנכנסים להם בטעות בין הכוונות ..

אתם יכולים להבין כבר לאן אני חותר עם העניין הזה ..

באחד הלילות אנחנו חונים באזור מיוער (עצים למשל יש ממש מעט ..) וכבר מההתחלה המקום לא נראה לי . מעבר לעובדה כי לידינו יש גולגולת של פרה ורגל של עז , משהו לא מרגיש לי טוב .  אחרי ארוחת הערב מתחיל לרדת גשם וכל אחד מתקפל לאוהל שלו . אני נרדם ובאמצע הלילה הגשם פוסק ודממה עוטפת את היער . בשלב מסויים אני שומע צעדים כבדים מתקרבים אל האוהל שלי . אני עובר ממצב חצי שינה למצב "עירני – יכול להטיס מטוס נוסעים" תוך שניה . מה שזה לא יהיה שמתקרב לאוהל שלי , הוא כבד , בודד ומתנשם בכבדות . הדופק שלי עף למעלה , הדם קופא בעורקי , ואני לא זז אפילו לא מילימטר .

בשלב מסויים המה שזה לא יהיה , מתקרב עוד יותר ונמצא בערך 20 ס"מ מהראש שלי בצד השני של היריעה של האוהל . ואז הוא מתחיל לרחרח .. אני נזכר שכל כלי האוכל שבישלנו בהם נמצאים מתחת ליריעה החיצונית של האוהל שלי , וכבר מדמיין את עצמי כמו רגל עוף לצד שאריות פסטה ..

אין לי סכין או אקדח או משהו להתגונן איתו , וכבר נראה לי שעוד שניה חוטף איזה ביס שאוכל אותי , או איזו כף יד של דוב שגוררת אותי מתוך האוהל .

אני הולך לגמור בתור ידיעה ב YNET  על ישראלי שאכל אותו דוב במונגוליה..

אחרי זמן נצח (בטח כמה שניות קצרות ) המה שזה לא יהיה מחליט שכנראה לא אבוא לו טוב בבטן ומתרחק בצעדים כבדים , מהפחד אני נשאר ער עוד שעה בערך בלי לזוז , מקשיב לכל רחש . איזה פחדן ..

אחרי שכלל מערכות ההתרעה שוככות אני נרדם שוב . יטרוף יטרוף – כוסאומו , רק  שיתן לישון ..

בבוקר ברין אומר לי שגם הוא התעורר וחשב שזה יאק .. אני מצטער לפעמים שאני לא כזה אדיש ..

למחרת אנחנו עוצרים באיזו נקודה לנוח כמה דקות , מגיע בחור מקומי על אופנוע קטן ונעצר לידינו . בכלל בכל עצירה ,לא משנה כמה באמצע שומקום אנחנו נמצאים , פתאום מגיחים שניים או שלושה אופנועים וכמה מקומיים עליהם ומתחילים לחקור להסתכל ולגעת באופנועים, מציעים וודקה מונגולית תוצרת בית בבקבוקי פלסטיק . המנטליות כאן שונה – אין כאן מרחב אישי , אני יכול לעשות משהו על האופנוע ויגיע מקומי וידחף את הראש לו באמצע להסתכל , או יקח את הקסדה וינסה למדוד או ינסה לעלות על האופנוע . בד"כ כששמים להם גבול הם נעלבים , אבל גם לנו לפעמים כבר נגמרת הסבלנות..בכל מקרה מגיע בחור על אופנוע , יורד ממנו ובקושי מצליח ללכת ישר לכיוונינו – שיכורים בצהרי היום הוא עניין שכיח כאן . והבחור הזה , שיכור כלוט . מתנודד לכיוונינו ומתיישב על הקרקע בין האופנועים ונואם לנו במונגולית . אני מצלם בוידאו בלי שהוא שם לב (למרות שגם אם הייתי שם לו את המצלמה בפרצוף לא נראה לי שהיה קולט) איך ברין מנסה לדובב אותו .

בימים הבאים אנחנו מקבלים כמה ימי גשם , כשהאמצעי קר באופן קיצוני . אנחנו רוכבים כל היום ולמרות חליפות הסערה והביגוד החם קופאים מקור ונרטבים גם בשכבות העמוקות יותר . אני רוכב עם כפפות קיץ ובכל עצירה תוחב את הידיים ליד הרדיאטור כדי שיתחממו .

באחד הכפרים אנחנו עוברים בסוג של מסעדה משפחתית ("המסעדה" היא אחד מהחדרים של הבית) . נכנסים כדי להתחמם ואוכלים מרק חם עם חצי מהכפר . הדבר הראשון שמגישים כאן בכל מקום הוא את התה המסורתי – מלוח . כשקר מוותרים על הבררנות , תה עם מלח , תה עם חמאה תה עם מה שלא יהיה , רק שיהיה חם .השעה כבר מאוחרת ואנחנו מבקשים להישאר ללון בלילה במסעדה . בעל הבית מאשר לנו ואנחנו פורשים שקי שינה בחדר המסעדה והולכים לישון .

בבוקר שאחרי עדיין קר מאוד ומטפטף , אך מעט פחות . אני קושר את הציוד על האופנוע , מרגיש את האצבעות מתקררות שוב לאט לאט . כמו בצבא , תמיד הדילמה מה ללבוש – חם או קל ? אני מתלבש חם מאוד ועוד לפני שעולה על האופנוע כבר מתחיל להזיע , 10 דק' אחרי כן באמצע הרכיבה הרוח כבר נכנסת לכל מיני חורים ומקפיאה , השמש יוצאת – נהיה חם , עוצרים שניה ונכנס ענן – נהיה קר …

בימים הבאים זכינו לקצת שמש  ומזג אויר ידידותי יותר . אני שם לב שגם עכשיו כשאני כותב הכל מעורבב לי ואין לי תחושת זמן , וזה מה שבעצם קורה פה . כל המושגים , המדדים וקני המידה שלנו לא שווים כאן כלום . הכל מעורבב .

אחד מהדברים המדהימים כאן הוא ריבוי העופות הדורסים . לא אלו המסכנים שמחזיקים אותם לטובת התיירים שרוצים לחזור הביתה עם תמונה של עיט מסכן . יש כאן פשוט כמות מטורפת של עופות דורסים , עפים בשמים , נחית על הקרקע , מכורבלים בתוך עצמם בגשם . חלק מהעיטים כאן כל כך גדולים , שאם איזו עז קטנה לא באה להם טוב על הבוקר , הם ירימו אותה באויר ויראו לה מה זה לעוף בלי כנפיים ..באחת העצירות , אני יורד מרחמים ולשניה מאבד שיווי משקל – בום טראח רחמים על הצד . אני מרים אותו – ידית בלם קדמי שבורה לחצי . לא נורא , אפשר לעבוד עוד עם החצי שנשאר . הנפילה כנראה חירפנה משהו בקרבורטור ורחמים מתחיל לגמגם . אני מפרק בשטח מנקה את הדיאפרגמה והמחט , ומחליף פילטר אויר – עובד חלק .

באותו יום ברין מספק כמה התרסקויות וירטואוזיות , באיזה שהוא שלב אני רוכב צמוד אליו מאחור עם ה GOPRO  מנסה לתפוס את ההתרסקויות שלו , אבל הוא מתרסק רק כשהמצלמה לא עובדת ..

אחרי כמעט שבוע בשטח בלי מקלחות ולינה באוהלים אנחנו מגיעים לטסהטסהרלג – "עיר" בינונית ולוקחים חדר ללילה . מקלחת טובה , כביסה – RESET . בכל פעם כזו אני שמח על המקלחת ועל המיטה החמה , אבל לפעמים מבאס אותי לשבור את הרצף .

בטסהטסהרלג אנחנו פוגשים אופנוען נוסף – מיכאל מרומניה , שרוכב על GS800 . ברין מכיר את מיכאל ממפגש קודם שלהם במהלך הטיול , ואני כבר מההתחלה לא מתחבר אל הבחור . משהו בו לא אמין עבורי , וההתנהלות הכאילו קלילה שלו לא מוצאת חן בעיניי . אני שם לב שגם ריקארדו מפתח אלרגיה אל הבחור .

למחרת ממשיכים לרכוב יחד ויוצאים לכיוון המפל הגדול במונגוליה . ולאזור קראקורום שהיתה פעם בירתה של האימפריה המונגולית , ובה מקדשים בודהיסטים .הבודהיזם במונגוליה דוכא כמו בכל חלקת אדמה מעליה התנוסס דגל הקומוניזם , והחייאת הדת מחדש הותנעה שוב בתחילת שנות התשעים עם נפילת הגוש הסובייטי .

מטסהטסהרלג אנחנו יוצאים לכיוון דרום מזרח אל אזור קראקורום , ואל המפל "הגדול ביותר במונגוליה".. למפל אנחנו מגיעים ברכיבה , ופתאום קולטים מישהו רץ אלינו עם שלט קטן ועמוד מחובר אליו ועליו סימן של "אין כניסה לאופנועים" . בגלל שנכנסנו דרך השטח לא שמנו לב שעברנו בשמורה סגורה , והבחור שעובד כנראה כשומר בסביבה , קלט אותנו מרחוק ומרוב לחץ כנראה תלש את השלט מהאדמה והתחיל לרוץ אחרינו . אנחנו מתנצלים משאירים את האופנועים מאחור והולכים אל המפל ברגל .

אנחנו חוזרים אל האופנועים כדי לגלות שהם תחת מצור של עיזים . ברין מחלק להן סוכריות ואני מצלם.

 

.בלילה תפסנו את אחת מנק' הקמפינג הטובות , מדורה , נהר , ומזג אויר מצויין . בבוקר אני מתעורר מניע את המדורה מחדש ומכין תה חם . אני מרים את הראש לקול רעידת אדמה מתקרבת ופתאום עדר של סוסים גולש בריצה מהשלוחה לכיוון המאהל ורץ ישירות לתוך הנחל כדי לשתות ולשחק קצת במים . הסיטואציה על גבול הדמיוני .הרכיבה כאן היא חוויה בפני עצמה . רוכבים בחול במהירויות נמוכות , בוץ חלקלק , שבילים מהירים על 90 קמ"ש , חוצים נחלים עד גובה הברכיים . וכל זה בתוך נוף פראי ולפעמים פשוט צריך לעצור כדי לעכל את המימדים והעוצמה של מה שרואים . לפעמים אני עוצר באמצע משטח עשב ישר שפרוש למרחק של קילומטרים רבים לכל הכיוונים , הכל מכוסה בעשב קצר – כמו מגרש גולף אינסופי , ברקע הרים קירחים , שמים בצבע כחול כהה , ורוח קרה. אשכרה עולם אחר .יום לפני שאנחנו מגיעים לאולן בטאר אנחנו חונים לגדות אגם , בידיעה שהלילה הולך להיות סוער , אני מרגיש ממש לא טוב כנראה משהו שאכלתי בצהרים באיזו "מסעדה" מקומית . אנחנו עוצרים ותוך 10 דק' אני כבר בתוך האוהל עם כאבי בטן וחום . חצי שעה אח"כ גשם זלעפות , רוח שמאיימת להעיף את האוהל ואותי בתוכו לכל הרוחות , וקור אימים . אני דוחף שני כדורים כדי לנסות להוריד את החום וסופר את הזמן בין הברק לרעם כדי להבין אם הסופה מתקרבת או מתרחקת .. 10 שניות , 8 שניות .. מתקרבת . אחרי שעה בערך הגשם נחלש מעט ואני מצליח איכשהו להירדם . באמצע הלילה אני מתעורר, כאבי בטן . יוצא החוצה ומתחיל להקיא את הנשמה שלי . אחרי כמה דקות של הקאת כל רכיב מארוחת הצהריים שלי , אני נרגע וזוחל לאוהל . בבוקר אנחנו יוצאים לרכיבה האחרונה לכיוון אולן בטאר , אחרי כמה עשרות קילומטרים עולים על אספלט ומתגלגלים איתו עד למלון אואזיס – בסיס מוכר של כל האופנוענים ובעלי 4X4 שמטיילים במונגוליה .

בימים הקרובים אני מתארגן על שילוח האופנוע בחזרה לישראל ועל טיסה לעצמי לארץ , בין לבין אנחנו פוגשים שוב את שירלי ובראין האוסטרלים ורוכבים איתם לאנדרטה המונומנטאלית של ג'ינגס חאן מחוץ לעיר .זהו , תם ונשלם עוד מסע . יוליה שיושבת עכשיו בארץ , קוראת את "זן ואומנות אחזקת האופנוע" ציטטה לפני כמה זמן משפט מדוייק – "…אני חש שמחה על היותי כאן, אך בצדה גם עצבות כלשהי. לפעמים עדיף להימצא בנסיעה מאשר להגיע אל היעד."

אז איך מסכמים כזה אירוע מהותי ? סופרים ק"מ ? ארצות ? צמיגים ? מסמנים את החוויות הכי מהותיות? את האנשים הטובים ? את האנשים הרעים ?

אני חושש שכל נסיון להכניס את כל החוויה הזו לתוך מספרים והגדרות רק תקטין ותגביל אותה . גם הדברים שכתבתי כאן היו כעשירית מהתחושות שעברו עליי במהלך הטיול . אי אפשר לתאר את התרוממות הרוח שלפעמים נוחתת עליך סתם ככה באמצע רכיבה , את הריחות שחודרים ישר לתוך הנשמה , את הפחדים שלפעמים משתלטים על הכל , את הויברציות של המנוע ופתיחת גז באמצע שביל בשטח , את אובדן האחיזה של הגלגל הקדמי והקפיצה בדופק הלב . החוויה הזו מורכבת ממליארד חוויות קטנות ולא מוגדרות וזה מה שעושה אותה משמעותית כל כך .

אז בינתיים – ועד לפעם הבאה , אני אעצום מדי פעם עיניים ואדהר לי בערבות האינסופיות על האופנוע שלי .

להתראות בפעם הבאה ..

————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————

תגים: ELAD LEVI, אולן באטר על אופנוע, אלעד לוי, מסע אופנוע לאסיה, מרוסיה למונגוליה על אופנוע, משלוח אופנוע ממונגוליה לארץ, על אופנוע לדרך המשי, על אופנוע למונגוליה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

קנדה. רכיבה. גשם. תקלה. הנאה

יומן מסע חלק ו'
שמונה ימים בקנדה, אפשר להגיד שהימים האלו היו רווי אירועים בצורה יוצאת דופן.
כשאני חושב עכשיו על איפה שהייתי לפני שבוע זה נראה לי לקוח מזיכרון רחוק מאיזה טיול ישן אבל בכל זאת אני אנסה להעביר את כל מה שקרה יחד עם התחושות והמחשבות שלי.
דבר ראשון אני יכול להגיד שהאיזור הזה של קנדה הוא מדהים בטירוף ,אין רגע ברכיבה שבו אין גירוי לעיניים בצידי הכביש-אם זה אגמים, יערות, הרים מושלגים או מפלים המקום הזה פשוט יפה.

אריאל ואני יצאנו מסיאטל והגשם החליט להצטרף אלינו והאמת שמאז הוא לא כל כך עזב אותנו.
כבר די התרגלנו לריטואל של לבנות ולקפל אוהלים וציוד בגשם וגם לעובדה שרוב הזמן המגפיים והכפפות שלנו משמשים ככלי קיבול למים. אבל קצת רטיבות וקור עוד לא הרגו אף אחד (משנינו) ואנחנו ממשיכים כרגיל.
אריאל הביא איתו מערכת שמע לקסדה כך שאנחנו יכולים לדבר אחד עם השני ברכיבה, אני רגיל להיות לבד כל הזמן ועכשיו לא רק שאחנו שניים אנחנו אפילו מתקשרים, בהחלט משהו חדש בשבילי והאמת אני די אוהב את זה- פתאום יש עם מי לשתף מחשבות,דברים יפים בדרך או סתם הגיגים. זה גורם לי לחשוב הרבה פחות ולדבר הרבה יותר אבל זה שינוי מרענן ובהחלט מפחית את רמת הכבדות של המסע.

העיר הראשונה שאליה הגענו היתה ואנקובר, עיר נחמדה ורגילה למדי. בילינו שם שלושה ימים ויצאנו לכיוון הפארק הלאומי באנף (banff national park) מה שמבחינתי הוא גולת הכותרת של כל הטיול הזה- לפני חודשיים ראיתי תמונה רנדומלית של אגם שם והחלטתי ששם אני רוצה להיות. יום נסיעה אחד הפך לשלושה וחצי- ביום הראשון שהתחלנו לחפש מקום לישון ראינו שלט של מעיינות חמים והחלטנו שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים, סטינו מהמסלול שלנו לא מעט עד שהתברר לנו שהמעיינות החמים נמצאים רחוק ואין כביש סלול אליהם אבל כבר היה חושך והעיירה שהגענו אליה שכנה על יד אגם שהחלטנו שבבוקר הוא בטח יהיה יפה אז החלטנו למצוא מקום להקים אוהל, המקום הכי קרוב שמצאנו היה עשרים קילומטר משם על שביל עפר בוצי – אם הייתי לבד יכול להיות שהייתי מוותר על החוויה אבל עכשיו שיש שותף אין ממה לחשוש, הרכיבה לקחה הרבה זמן- היה חשוך, גשום והראות לא היתה במיטבה אבל השביל היה טוב ולא היו בעיות מיוחדות ולאחר זמן מה הגענו לחניון לילה. בבוקר חיכתה לנו הפתעה – השמיים התבהרו ואנחנו על שפת אגם מדהים ביופיו שממולנו פסגות מושלגות. איזה התרוממות רוח דבר כזה גורם והעובדה שלא ידענו איפה אנחנו ולא ציפינו לכזה יופי בהחלט תרמה.

אחרי ארוחת בוקר התקפלנו והמשכנו לטייל קצת בסביבה, מסתבר שבלילה עברנו דרך מפלים בצד הכביש ונופים עוצרי נשימה מסביבנו , איזה הפתעה נחמדה .
שאר היום עבר ברכיבה רגועה בין ההרים ובלי גשם ובלילה עצרנו לישון באתר קמפינג שיש בו בריכות חמות כפיצוי על זה שלא הגענו אליהם יום לפני.
בוקר יום חדש, אני קם מתרגש – עוד שלוש שעות אני בבאנף! מתקפלים מהר ויוצאים. בערך שלוש דקות אחרי שהתחלנו אני רואה מימיני הר יפה ופנייה עם שלט לאגם , אמרתי נבלה שם קצת ונמשיך (כנראה שלא הייתי חושב על זה אם הייתי לבדי-אני לומד לקחת את הזמן) הקצת הזה הפך להרבה  אחרי שהחלטנו שאם יש מחסום בסוף שביל עפר זה יהיה רעיון טוב לחצות אותו, זה היה רעיון טוב בהלוך- הגענו לנחל שבאמת היה מדהים ואחרי כמה דקות שם החלטנו לחזור לדרך. כשהגענו למחסום מצידו השני התחילו הבעיות. העפר שהיה יבש ותמים למראה הפך למעין עיסה של בוץ ואבנים והצמיגים פשוט לא רצו להיאחז בו. מתחילים לדחוף.
לדחוף 250 קילו על שני גלגלים שתקועים בבוץ בעלייה עם ארבע שכבות ביגוד וחליפת סערה מעל זה לא קל. האמת זה לא היה אפשרי גם אחרי שהתפשטנו. גם אנחנו וגם האופנועים היינו עמוק בבוץ אבל אין מה לעשות צריך למצוא דרך, ותמיד יש דרך. פירקנו את כל הציוד מהאופנועים דחפנו אותם חזרה למישור ופשוט נתנו גז. באופנועות גז הוא הפיתרון לכל צרה (כמעט). אריאל על אופנוע ערום לגמרי (האופנוע) , בלי כסא עובר ראשון ואני אחריו, זה היה פשוט שנינו אומרים, רק לקח לנו שעה ומשהו ואנחנו רטובים מערבוב של זיעה וגשם. חיברנו חזרה את הכל לאופנועים לבשנו את החליפות ולדרך. אני כבר פסימי לגבי העוד שלוש שעות בבאנף. יש הרבה הסחות דעת בדרך.
הגשם התחזק ואנחנו התחלנו לעלות גבוה בהרים, נהייה קר. מאוד קר. אבל יפה. מאוד יפה.
הייתי במצב רוח טוב , הקור לא הפריע לי והנוף שמסביב הפליא אותי, שמתי באוזניות מוסיקה קלאסית וצללתי לעולם שלי. כשירדנו מהרכס וחזרתי למציאות גיליתי שאנחנו כבר בפאתי הפארק. עצרנו לאכול צהריים ובדקנו תחזית- קר ביום וגשום קר בלילה ומושלג. בחיי לא ישנתי באוהל שיורד עלי שלג, איזה חוויה נהדרת זו יכולה להיות אמרתי אבל אריאל פחות התלהב מהרעיון וחיפש חדר לישון בו, למזלי לא היו מקומות פנויים והאפשרות היחידה היתה קמפינג .
עלינו לפארק והראות היתה אפסית. גשם שוטף וערפל וככה יהיה עד הסופ"ש.
איזה אכזבה, מקום שכל כך ציפיתי לו ודווקא אותו אני לא אזכה לראות אין לי מה לעשות באוהל שלי ארבעה ימים עד שיתבהר- החלטנו לנסות לראות מה שאפשר ולקוות לטוב- היעד הראשון הוא האגם לואיס (lake louise) – מקום שקשה לתאר אותו במילים, טיילתי בחיי הרבה וראיתי הרבה אבל דבר כזה עוד לא ראיתי, אגם בצבע טורקיז זוהר למרגלות הרים מושלגים-מושלם. חבל שאפילו את הקסדות בקושי הורדנו בגלל הגשם. אחר הצהריים הגענו לקמפינג  הקמנו את האוהלים והלכנו לייבש את הכל ולהכין ארוחת ערב ב"מקלט" (shelter) – חדר בטון בלי דלתות עם תנור עצים במרכזו-לא צריך יותר מזה.
בלילה לא ירד שלג לצערי אבל בבוקר קמתי ולא שמעתי דפיקות של גשם על האוהל, הערתי את אריאל ואמרתי שהולכים לנצל את ההפוגה בגשם, חזרנו לאגם לואיז ועשינו מסלול בהרים של עשרה ק"מ שתוך כדי התחיל לרדת שלג, תחילת ספטמבר ואני מטייל באמצע סופת שלגים?! זה לא  חשבתי שיקרה בטיול הזה אבל תמיד ההפתעות הם החלק הכי טוב בטיול.
באותו ערב רכבתי לבדי לעוד אגם שהיה לא פחות יפה מלואיס ואפילו ראיתי פיסת שמיים, מאוד משונה כמה קצת צריך אדם בשביל להיות מאושר-קצת שמש, טבע מדהים  ו-bmw.
בדרך חזרה הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האופנוע, אני לא מרגיש יציב, הכביש סלול היטב אין לי פנצ'ר אבל משהו לא מרגיש נכון. החלטתי לטפל בזה למחרת והלכתי לישון.
בבוקר החלטתי להתקדם לעבר העיר הכי קרובה עם מוסך ולקוות שזה לא משהו רציני, שוב אני מתרחק מבאנף. עד שהיה יום יבש אחד אני לא אהיה שם. לאחר 100 ק"מ אני כבר מרגיש שהגלגל האחורי שלי עושה שמיניות ואני מאוד לא יציב, החלטתי לעצור ולגרור את האופנוע.

אריאל התחיל לעשות טלפונים בזמן שאני עומד על הכביש המהיר ומנסה לעצור כל רכב שהוא גדול מספיק בשביל לסחוב אופנוע. מסתבר שלא הרבה אנשים יעצרו לגבר עם זקן של חודשיים ואופנוע גדול . אחרי שעה אריאל מצא גרר בדיוק שמישהו הציע לי שהוא יסע לביתו ויביא איתו נגרר ואז יקח אותי (למרות הכל, עדיין יש אנשים טובים באמצע הדרך), הודיתי לו מקרב לב אך סירבתי וחיכינו על שהגיע הגרר .
אני עכשיו באכסניה בעיר שקוראים לה קלגרי (calgary) , האופנוע נמצא פה במוסך עם final drive שבור ומסתבר שהיה לי מזל שהגלגל לא עף מהמקום. לקנות חלק חדש זה מאוד יקר(מאוד) וכרגע אני במשא ומתן על קניית חלק משומש באי ביי. לא נורא, גם זה חוויה וזה בוודאי אחת שתישאר איתי, בכלל כל השבוע הזה היה חוויתי , שונה ומדהים. והחלק הכי טוב בכל הסיפור שבכל זאת אני אגיע להיות בסופ"ש בסביבה וכבר השכרנו רכב לעלות חזרה לפארק ולראות אותו בשמש.

אז ככה שהכל הסתדר בסוף ואני אזכה לראות את ההר שלי אחרי הכל. לדברים יש נטייה להסתדר, במיוחד אם אין לך הרבה תוכניות מראש ואתה מקבל הכל בברכה, למעשה כנראה שגם אם היה כל סוף אחר לשבוע הזה אני הייתי מרגיש שהכל הסתדר, הטיול מתעל לאן שהוא רוצה אותי ואני זורם איתו ללא התנגדות (בתקווה לא להגיע למקום הנמוך ביותר בסוף כדרכם של נחלים).
כשנחזור בשאיפה שהאופנוע יהיה מוכן ונוכל להמשיך במסע והפעם הכיוון הוא מזרחה.

———————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

————————————————————-

תגים: MICHAEL SPIEZER, מיכאל שפייזר, מערב קנדה על אופנוע, קלגארי על אופנוע, קנדה על אופנוע

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

איטליה הקסומה וקיפול ביוון

יום הולדת שמח דורון

לדף הפייס של דורון כאן

כמו ספינת מפרש ברוח… או למה בחרתי לא להגיע לרומא….
או איך חגגתי את יום ההולדתי אתמול ב 29 לחודש….
או

טוב דיי עם האו, הנה המעשה כך היה…
אבי חבר שבזכותו אני רוכב על אופנוע בלבל לי את השכל להגיע לחברים שלו בפינלנד. אבל לא הייתי בפינלנד. הוא לא התיאש. לפני כמה ימים שאני בפרובנס המדהימה שוב מסר ארוך מאבי (שכזכור בזכותו אני בעצם הגעתי למסע הזה….אופ כבר סיפרתי על זה) הוא כותב לי: דורון באם במקרה תגיע לטוסקנה אתה חייב לישון אצל בובי ואראלה…
הרי ברור שבדרך לברי אני חייב לעבור בטוסקנה . מתי לא היה ברור לי
הגעתי ל ציקוטארה ישנתי בלה ספציה ואז הסתכלתי במפה היכן המקום של בובי ואראלה. משהו כמו 50 קמ מפירנצה בלב ההרים והעמקים הניסתרים של טוסקנה. אבי אמר אתה חייב אז הייתי חייב
כ 200 ק"מ מרחק ו 4 כפרים בלב ההרים ללא תיירים ( אבל סיפור הכפרים הנחבאים בתוסקנה זה סיפור בנפרד) מתחיל בחום של 38 מעלות בצל, כמובן אין ולו ענן אחד לרפואה. מתחיל לטפס בהרים לרדת בעמקים לחלוף על פני כפרים קסומים. הטמפרטורה צנחה ל 21 מעלות בצל. בעמקים היה צל ההר. דרך מטריפה כפרים במעלה ההר. סיבובים ירוק ירוק בעיניים. 7 בערב אני מתקרב לפי הובר חוכם עוד 431 מ לכפר
אין כלום גורנישט

אופפפפ אני אומר בליבי שוב פעם טעתי בכתובת. מתקרב לסיבוב ואז מתגלים לי מספר בתים ושלט
Casame meo
B&B
Erela & bubi

עדין לא הייתי בטוח כי אני ידעתי שקוראים לו רובי. שאלתי בעברית: מלון? זקני הכפר יצאו בסקרנות לראות מי זה האופנוען עם התיקים הצהובים
חיוך גדול, סי סי casa meo. מחנה את האופנוע עליה תלולה של כ 73 מ ואז אני מגיע לבית שיסודותיו מאה 12 והמבנה מהמאה ה 16. 3 קומות פרחים ריחות היסמין חלונות גדולים. ידעתי שהגעתי לחלום שחלמתי
אני קורא יואו יש כאן משהו. בעברית כמובן, מציץ גבר בחלון הגדול אומר לי בחיוך גדול בוא לדלת. פותח לי אותה והבית בפנים מדהים לא פחות. מרתף כמו בסרטים. עוגב בשלבי בניה שבובי כמובן בונה כפי שבעשר אצבעות אהבה וסקרנות שיפץ את הבית במשך כ 10 שנים. יינות ישנים וריח ההיסטוריה מנשב מסביב
בובי ואראלה זוג מקסים. מקסימים מאירי פנים.

חוויה
יום ההולדת שלי עדין היה בעיצומו. בובי אומר בכפר השכן יש חגיגת מאכלי פטריות, בא לכם לבוא? הייתי אני ועוד זוג אמרנו כן.
8 בערב מתחילים לטפס בדרך התלולה מגיעים לכפר השכן. החגיגה בעיצומה. מסתבר שכול הכפרים מסביב באו לחגיגה. זקנים צעירים ונשים עם רגלים ארוכות.התור לא זז
החלטתנו לעלות לפיצריה שמעל, הזמנו פיצה עם אנשובי ופטריות, המלצרית החייכנית והיפה אומרת לנו. סקוזי כול הפטריות למטה, צחקה גם אנחנו צחקנו. הזמנו פיצה בלי פטריות . לבסוף קינחתי את הארוחה בגלידה תות מטמטמטמת.
ירדנו למטה לכפר המבוגרים רוקדים כפי שרק האיטלקים יודעים. בקצב החושניות ובנות הכפר כאילו כול החיים חיו ממסיבה למסיבה.

עזבנו בעיצומה של המסיבה. חזרנו לכפר. יש בכפר של 31 בתים 2 פבים. נכנסנו לאחד שהיה מלא בעיקר בנשים. בובי הזמין אותנו למשקה של יום ההולדת (מסתבר שהאישה של הזוג הנוסף יום הולדתה חל גם ב 29 לחודש)
זהו הלכנו לישון. חיוך גדול איזו מתנה ניתן לצפות ליותר נפלאה ממה שקבלתי אתמול?
אין מתנה יותר גדולה מזה ליום ההולדת. הבית המדהים. הכפר
ו…. בעיקר הזוג שמנהל את המקום reuven gnagnatti anati

הסיפור שלהם מתי הגיעו ואיך בנו או שפצו את הבית זה לפעם אחרת.
איזה כייף של יום הולדת היה לי. המון תודה לבובי אראלה והזוג הנוסף שהיה גם. אהה כמעט שכחתי היום התכוונתי לנסוע לרומא. שיניתי תוכניות והחלטתי שהמקום והאזור כל כך מדהימים שאני מתכוון לבלות כאן עוד יומיים….!
באם הייתי יכול גם שבוע שווה שווה. כמו ספינת מפרש ברוח לאן שתיקח אותי שם אני נמצא

אהבתי את הנוף הפראי של נורבגיה אבל לא ראיתי כמעט אנשים
אהבתי את חבל אלזס עם היופי של הבתים
אהבתי את פרובנס עם הנוף וההיסטוריה והכפרים הנטועים באוויר.
אהבתי את הכל, אבל טוסקנה עם הבית המקסים שם ישנתי המארחים הכפר הקטן ולהרגיש באמת איך הם חיים והכפרים הנחבאים של טוסקנה בלי מסעדות בלי חניות לתיירים
נשארה התמימות ואווירת ימי הביניים. זה המקום שהכי אהבתי.
כמעט סוף הטיול התחלתי להרגיש כבר את הסוף ואז שהגעתי לכאן
לכפר הקטן המשפחה הנפלאה ששיפצה בית טוסקני מדהים . החיבור לאנשים נתן לי כוחות מחודשים

אבנים מספרות

הנה הבית של אראלה ובובי שהם שפצו אותו במשך מספר שנים
הנה סיפור של הבית, מצד שמאל בתמונת הקיר של הבית הבניה משנת 1200 לערך באמצע קורה אופקית שיוצרת מחיצה ומצד ימין זה תוספת בניה מהמאה ה 14
באם תסתכלו על התמונה עם החלון ליד מעל החלון יש קורת עץ שזה יצול של עגלת שוורים שבמאה ה 12 היה כבר ישן מאד. כלומר שימוש חוזר של יצול עגלת שוורים מהמאה ה 11 כנראה.

סיפור של בית שקיבל את החשמל הראשון בכפר מטורבינת מים שהעברה את החשמל לבית מהמבנה השען שניתן לראות איך הוא נראה היום. 1907 זו השנה של קבלת המאור. אבנים מספרות סיפור קטן של בית בכפר קטן בטוסקנה. שסיפר לי בובי שקנה את הבית לפני כ 12 שנה ושיפץ אותו באהבה וידע רב. עוד סיפור מאותם סיפורים ששמעתי לאחרונה.

בת הטוחן…

קמתי היום בבוקר. יום אחרון בטוסקנה. יום אחרון אצל בובי ואראלה. יום אחרון בכפר. כמו השיר, 5 שנים עברו על דן….
קמתי מוקדם כי יש לי יומים רכיבה יחטיגידם כ 952 קמ. חם בחוץ. אז רציתי לצאת יחסית מוקדם. אני יושב עם בובי ואראלה מדברים על אה ודה. בובי איש מרתק אחד מפורצי הדרך של ההייטק הישראלי עכשיו הוא בונה את החלום החדש שלו. בית בטוסקנה. בעצם עוד כמה וכמה דברים כולל עוגב. סתם כי הוא סקרן לראות איך זה יצא

פינה שבלב

אז דברנו, טוב צריך לעזוב. בובי אומר לי "דורון אני חייב להראות לך משהו". "אבל בובי" אני מתחיל להגיד ולחייך, "לא תצטער" הוא מיד ממשיך
הלך לי הנסיעה מוקדם אבל… תמיד יש אבל… באם חייב אז חייב…
אנחנו יוצאים מחוץ לבית ובובי בהתלהבות מאיר לי את סיפור הבית. מראה לי אבנים שרשמו עלהם את התאריך אי שם במאה ה 13. יורדים במורד המדרגות ואחרי נסיעה קצרה מגיעים לבית הטוחן…
אבל בלי בת הטוחן המבוקשת.

ראיתי בטיולים בארץ טחנות ארובה לטחינת קמח. אבל… תמיד יש אבל זו הפעם הראשונה שראיתי טחנת קמח אמיתית נושמת פועלת… אבל בלי בת הטוחן לצערינו… בובי סקרן בלתי נלאה ממציא בנשמתו והבנתו חקר את התחנה והאיר לי איך היא עובדת. איזה הבדל להיות בתחנה שכזו לבד ולחילופין ים הסבר מעמיק שקבלתי מבובי. הוא הראה לי איך ממינים את הקמח.. לכאורה הכי פשוט בעצם הכי מתחכום אבל פשוט.
טחנת קמח אמיתית שפועלת מכוח המים שמגיע מתעלה שהוסטה מההנחל בתעלה שהבסיס שלה מהמכה ה12… כוח המים מניע כפות עץ שמסובבות אבן טחינה…

בדיוק כמו לפני 1000 שנה . בדיוק כמו לפני 2000. זה היה מדהים לראות את הפשטות ובעצם את המחשבה שהייתה מאחורי בניית הטחנה… אנחנו מסיימים אני רוצה להגיע לאופנוע להתחיל את היום…

בובי עוצר בדרך ואומר לי אני רוצה חהראות לך משהו נחמד. אפילו לא הבעתי ציוץ של מחאה. מגעים לשדה תירס. שני מעיינות קטנים במורד הגבעה למטה. אבל חלקת התירס במעלה הגבעה. מה עושים איך מעלים את המים..במעלה הגבעה??? פיתרון פשוט. כלומר פשוט מדהים. צינורות משני המעיינות מובלים לחלק נמוך יותר, שם היה מתקן של גלגל כפות שהגיעו המים הוא מסתובב ובעצם נהפך למשאבה ששואבת את המים ומעלה אותו בצינור לחלקת התירס. בלי חשמל… אבל עם הרבה מחשבה…
בובי היה שווה שווה לבקר אתך בתחנה לשמוע את ההסטוריה של הבית והפיתרון הגאוני איך להעלות מים במעלה הגבעה אבל בכוח מכאני בלבד. תודה ענקית על ההסברים המדהימים היום. תודה על האירוח החם. תודה על הטיול שעשינו לכפרים הנסתרים של טוסקנה

אני נח באוטו גריל לצהריים. בחוץ מעל 37 מעלות. כאן יש מזגן. לא בא לי להמשיך לרכב אבל עוד מעט חייב כי מחר אני צריך לתפוס מעבורת ליוון. אני על מעבורת בין יוון לאיטליה. יושב לי ברוגע מהחלון ממרחק קמ נשקפים הרי הבלקן.

שלשום עוד הייתי בטוסקנה מתארח אצל בובי ואראלה . כפרים נטועים בזמן הרים מוריקים ונחל שוצף בכול עמק וגיא. החום ליטף את הנשמה 22 לעד 26 מעלות. לפני יומים התחלתי לרדת דרומה. הירוק לאט לאט דהה הצלסיוס התחיל לטפס עד 38 מעלות בצל. ישנתי ליד מנזר מונטה קסינו בלב ההרים והטמפרטורה הייתה יותר נעימה. אפילו בריכה הייתה בחצר ואני הבטתי בה ונזכרתי בים שלי ביפו.
למחרת אני עולה למנזר הענקי במונטה קסינו שם הייתה מלחמה אכזרית בשלהי מלחמת העולם השניה ואונס ברוטלי של בנות המקום עי חיילים צרפתיים סיפור שרבים לא מכירים.

התחלתי לנסוע מזרחה לבארי. הנוף השתנה. בדומה לנוף תבנית נוף מולדתי בקיץ. עצי זית, פה ושם שיחי צבר וקקטוסים מצהיבים מהחום, חושות כאילו עושים לי הקדמה לנוף של תבנית נוף מולדתי. באמצע הנוף הזה אני מתחיל לטפס בהרים לחצות את הרי האפננים . פתאום הנוף חוזר להיות ירוק וישר הזכיר לי כאילו אני בטוסקנה. הטמפ צנחה ל 27 מעלות. עברה עוד חצי שעה אני מתחיל לרדת בצד המזרחי ועצי הזית חזרו. שיחי הצברים חזרו והחום טיפס ל 36 מעלות בצל. אין שום ענן באופק שמים כחולים שמש מכה בלי רחם.
מתקרב לחוף המזרחי של איטליה ומרגיש בריזה קלה החום יורד ל 31 שמרגיש 28.

הגעתי לבארי עליתי על מעבורת. מעבורת שונה מזו ששטתי בה לנורבגיה. פשוטה בהרבה והאוכלוסיה גם היא יותר של פועלי יום או אנשי הכפר של יוון. זאת בניגוד למעבורת לנורבגיה שהיא מעין קרוז קטן ורוב האנשים זה תיירים שבאו לחוות את הנוף הנורבגי. כאן אני לא מזהה אפילו תייר אחד לרפואה. בטח יש אבל קשה לקלוט אותם.
אני יושב לבד במסעדה ברקע קולות באיטלקית מהמסך. הטיול עובר לי כמו בסרט אבל מהר כזה כמו 80 תמונות בשניה. רוגע כזה עוד 4 שעות חוזר לשולץ והובר חוכם ואנו פעמינו לאתונה נותנים.

שם אני סוגר מעגל קטנטן. ההתחלה הייתה באתונה. התחלתי לרכוב עם ליאור ואחרי חמישה ימים נפרדו דרכינו. הוא רכב אבל מהר לבולגריה ואני רכבתי לאלבניה לאט יותר. הנה לקראת סוף הטיול ניפגש שוב
כאמור סגירת מעגל קטנטן

סלט יווני

יובל מדריך תיירים שופרא דה שופרא המליץ לי להגיע כאן. נחתתי ביוון 34 מעלות קבלו את פני העיר פאטרה. כמו הרבה ערי נמל. ללא טעם ללא ריח. תכליתית ממש עיר מעבר לא יפה. חם מאובק והצבעים דהויים בשמש
אני נוסע לאורך החוף בדרך שמתפתלת בין ההרים ומגיע למקום שיובל אמר שאני חייב להגיע.

אדוות הגלים מהווים
לי מוזיקה נפלאה וסלט יווני בשמן זית עשיר… מים קרים ורוח חזקה שהפילה לי את הקסדה. טבע אחרון לפני החזרה הבייתה. אין שלווה יותר נעימה מהטבע האחרון לפני העיר הגדולה. עוד כשעה וחצי באתונה

שבת שלום לכולם

וואו
כמה זמן לא אכלתי אבטיח מתוק במידה הנכונה במידה וקר בדיוק בטמפרטורה הנכונה. הגרעינים השחורים נצצו באור. גרעינים שחורים של פעם של אבא ואמא בשנות ה 60 גרעינים שחורין שבארץ כבר מזמן לא רואים אותם.
ברקע איזה נגן רחוב שר בבזוקי. במילים יווניות. בטח בוכה על אהובה שברחה לה לשיר במקום אחר. קולו מיוסר ואני מתענג על כול ביס וביס. אפילו למים יש טעם של זורבה היווני

יאסו יוון

סגירת מעגל
ליאור ואני הגענו לחנות טורטאק ב 26 ליוני קנינו התקנו היינו מאד נרגשים לתחילת המסע. הנה חלפו להם מעל חודשיים ימים ואנחנו שוב נפגשים בחנות טורטאק. תחנה ראשונה חובה למי שרוצה לצאת למסע כפי שאנחנו עשינו..
חם כאן יחטיגידם

שבת שלום ושלווה יחטיגידמית

לשולץ ולי השלום והשלווה…. הו באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. שולץ במעבורת ואני במלון נח מול הים.

אתמול בלילה ליאור ואני נחגגנו מסיבת סיום עם ואסלי איש עם לב זהב שעובד בטוראטאק באתונה. ואסלי למרות שמו הוא יווני אסלי הביא שתי ידידות נוערים שלו. מסתבר שהוריו גרים ממש לא רחוק. הוא הזמין דגים ופתח שולחן כפי שהיוונים יודעים לעשות.
ברחוב מוזיקה יוונית שנשמעת לי כמו שירי עצב על אהובה שברחה דוג עם משהו אחר. ארוחה נפלאה לסיום נפלא. עברנו לבר וזהו. משם אני כבר לא זוכר כלום. מקווה שלא עשיתי בושות. יש הטוענים שהייתי דיסנט. אין לי מושג
בכול אופן

ליאור טס בלילה ואני מחר

——————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדורון בן שמעון

———————————————————————————

תגים: DORON BEN SHIMON, דורון בן שמעון, לאירופה על אופנוע, מסע אופנוע לנורדקאפ, מעבורת מאיטליה ליוון

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב בקאזחסטאן ולהתאהב ברוסיה

לבלוג של אלעד כאן

הכניסה הראשונה שלי לקזחסטן היתה לא נעימה בלשון המעטה , חום בלתי נסבל , תאונה קלה ורכיבה מתישה .

הפעם המעבר לקזחסטן מטשקנט הוא לטובת הגעה צפונה לרוסיה ואח"כ למונגוליה .

בטשקנט אגב, אנו פוגשים בכמה טיפוסים מעניינים – זוג הולנדי שמטייל על לנד קרוזר 75 מדוגם, וגבר צרפתי בן כ- 50 , עם פרקינסון , שהתחרה פעמיים בראלי פריז דקאר על XR400 (!) ועכשיו עם אותו אופנוע הגיע לטייל באוזבקיסטן , רק בשבילים ובשטח – בחור קשוח .

ריקארדו עדיין לא החליט מה הוא הולך לעשות עם עצמו , ואנחנו יוצאים מטשקנט אחרי לילה בעיר לכיוון אלמטי .

מעבר הגבול עובר באופן מפתיע בקלות יחסית , והופ , אנחנו בקזחסטן . אני כמעט עוצם עיניים לפני שאני חוטף את הסטירה שחטפתי בפעם שעברה כשנכנסתי , אך להפתעתי הכל  "רך" יותר . מזג האויר נפלא , הנוף נהיה ערבתי – ירוק ולא מדברי , והכל טיפה יותר נעים .

בגדול – בקזחסטן יש המון שום דבר ולא מעט כלום , מישורים אדירים וריקים , כמעט קל להבין למה הסובייטים השתמשו במדינה הזו כמבחנה הגרעינית שלהם ופוצצו לה את הצורה .

אחרי יומיים של רכיבה אינטנסיבית אנחנו מגיעים בשעת לילה לאלמטי ומחפשים מלון – סיפור מההפטרה. מפה לשם מצליחים להתאפס על עצמנו ובבוקר רוכבים ל"קפה אלדורו" כדי לפגוש את ילודס הבעלים .כשהיינו , יוליה ואני , בטורקיה , פגשנו לחלוטין במקרה את ארתו הפיני . מפה לשם כשסיפרתי לארתו שאני מתכוון לעשות טיפול לאופנוע בקזחסטן טרם הכניסה למונגוליה , הוא המליץ לי להגיע לקפה אלדורו ולפגוש את ילדוס "שיסדר לכם כבר את הכל" . אחד מהדברים שלמדתי בטיול הזה הוא ,שכש"נופל" לידי טיפ שכזה , אין מדובר במקריות או באירוע סתמי – בכל פעם שקיבלתי אינפורמציה כזו , היא התבררה אחרי כן כיקרה מפז .

וכך גם במקרה הזה . כשהגענו לקפה , ילדוס ישר יצא לקראתנו ושאל אם הגענו במקרה או בכוונה , ואני סיפרתי לו שקיבלתי את הפרטים שלו מאופנוען פיני שהיה אצלו לפני כשנתיים .

ילדוס אומר לי שאני האופנוען הישראלי השני שהוא פוגש וכי הראשון אותו פגש היה אדם שני שהגיע אליו לפני כשנתיים . ילדוס מספר איך אדם שינה את תפיסתו אודות ישראל ואודות ההתרשמות העמוקה שלו מאדם (כל הכבוד אדם !) .

אלמטי היא ה-עיר של קזחסטן . עד לא מכבר שימשה כבירתה של המדינה עד שהודחה למקום השני ואת הבכורה קיבלה אסטנה . אבל את הקסם של אלמטי לא הצליחו לקחת . והקסם נמצא באנשים . העיר הזו היא אי בתוך קזחסטן שלא קשור למה שקורה מטר אחד מחוץ לגבולות העיר . מסעדות , פאבים , מכוניות יוקרה , אנשים שנראים ומתלבשים אחרת וכמות לא מבוטלת של זרים אשר זורמים לעיר כתיירים וכאנשי עסקים .

באלמטי שהינו לבסוף כארבעה ימים, בהם ילדוס האגדי לא הפסיק לדאוג לנו , הסיע אותנו לחנויות לקנות בגדים ודברים שהיינו צריכים , סידר לנו את הרישום במשטרת ההגירה בקזחסטן , תוך שהוא עומד איתנו בתור ונותן את הפרטים שלו , חיבר אותנו למוסך ק.ט.מ. באלמטי כדי שנוכל לעבוד שם בנוחות על האופנועים , ואפילו יצא איתנו לרכיבת יום אל ההרים שמדרום לאלמטי . והכל רק בגלל שאנחנו וגם הוא אופנוענים .
אנחנו מנצלים את הזמן לעשות טיפול 5000 וכיוון שסתומים לאופנועים . אני מחליף את מזוודות האלומיניום הכבדות בשני תיקי צד רכים לקראת ההגעה למונגוליה , וקונה זוג מגפי רכיבת שטח.
חישובי זמן מראים שכדאי לנו להתחיל לתת גז אם אנחנו רוצים להגיע למונגוליה לפני שהחורף יכה בנו , ואנחנו מחליטים לרכוב את 1600 הק"מ מאלמטי לברנאול שברוסיה , התחנה הבאה, ביומיים .

הקומבינציה של ק.ט.מ עם 1600 ק"מ שוות ערך לרכיבה על חמור אליו קשור קרש גיהוץ. או במילים אחרות , קטסטרופה .

בלילה הראשון אחרי 750 ק"מ אנחנו יורדים מהכביש ורוכבים לנק' קמפינג שמסומנת לריקארדו ב GPS , וכשאנחנו מגיעים אליה אנחנו פוגשים במפתיע באופנוען נוסף שכבר היטה את אוהלו בנק' .

טים הוא בחור אמריקאי שמטייל על DR650 והגיע לקזחסטן ממונגוליה , אנחנו מחליפים חוויות ואני צוחק שוב בהזדהות עם סיפורי הצרות של אופנוען אחר . מצחיק לגלות כמה לפעמים אופנוענים סובלים ונהנים מאותם דברים , כמה דברים דומים מפחידים אותנו וכמה משמחים . הכל כל כך אנושי..

אנחנו מסמנים ביחד נק' על המפה לקראת מונגוליה ואחרי ארוחת ערב אני מזדחל לי לשק השינה בתוך האוהל – באופן כללי זה אחד מרגעי ההנאה הצרופה שלי בסוף היום – להיכנס עייף לאוהל , לסגור את הריצרץ ולהישאר לבד , מתחת לכוכבים שאפשר לראות מבעד לתקרה השקופה של האוהל.
בבוקר שאחרי אני מתעורר לקול צהלות סוס ויוצא החוצה לזריחה מהממת ביופיה עם סוס שחור שדוהר הלוך וחזור ומביט כל הזמן לכיווני , כאילו מנסה לומר לי משהו ..

את שאר היום אני מבלה באוכף של החמור שלי , נע ימינה ושמאלה כדי שלא ירדם לי התחת לגמרי .

רוסיה יקירתי

ביקורת דרכונים בכניסה לרוסיה מקזחסטן . כל אחד שמגיע אל העמדה של השוטר נעמד עם שתי ידיים בצדדים ומאחורי הקו האדום . אני מגיע אל העמדה של השוטר ונמרח לו כמו איזה מיתעאווז על העמדה , אני קולט את זה אחרי כמה שניות , מתיישר ואחרי חצי דקה עוד פעם נמרח לו על העמדה . קשה לי להיות פורמלי מדי.

כבר עשר דקות השוטר בודק את הדרכון שלי בזכוכית מגדלת , אחרי עשר דקות הוא קורא לשוטר נוסף שבודק גם הוא את הדרכון עם אותה זכוכית מגדלת . אני היחיד שמעוכב . אח שלי , סוכני מוסד נכנסים בסטייל בשדות תעופה , אני ? תסתכל עליי – כולי אבק , לא התקלחתי כבר כמה ימים ואני אחרי רכיבה של 1000 ק"מ .

אחרי רבע שעה כנראה נמאס לו שאני נמרח לו על העמדה והוא חובט לו בחותמת הכניסה . החייל בחוץ אומר לנו "ברוכים באים לרוסיה" בלבביות ושואל מה אני יודע לומר ברוסית . אני סופר מאחת עד עשר , אומר בירה , לחם ומים.  המילים שאני לא יכול להסתדר בלעדיהן ..

כמה ק"מ לפני מעבר הגבול אנחנו פוגשים בחור ניו זילנדי על במוו r100 מודל 92 – אופנוע קלאסי . הבחור נראה כל כך מצוקמק שבהתחלה לא ברור לי אם הוא סובל מאיזושהי בעיה. ברין ביקש להצטרף ולרכוב איתנו , ושלושתינו חוצים ביחד את הגבול .

אחרי המעבר אנחנו עולים על אספלט רוסי משובח , חלק כמו תחת של תינוק . איזה כיף.

זו הפעם השניה שאני עובר ממדינה מוסלמית למדינה שאינה מוסלמית , ופעם שניה שיש תחושה של שינוי מהותי במעבר. אני מרגיש כאילו שבמדינות המוסלמיות , גם אם הן מוסלמיות לייט , יש איזשהו מעצור , איזשהו חסם .

כבר בדק' הראשונות ברוסיה יש משהו אחר באוויר , אולי זה בגלל כל מיני סיפורים ששמעתי , אולי בגלל שפתאום הכל נראה מסודר ונקי יותר , אבל זה מרגיש עולם אחר כבר מהמטרים הראשונים.

אנחנו סוחטים את המצערות כדי להגיע לברנאול עוד באותו יום ולהשלים רכיבה של כ 1600 ק"מ ביומיים מאלמטי בקזחסטן .

התחת שלי כבר לא מתקשר עם מערכת העצבים מרוב ישיבה , ואני מתחיל לפתח התכווצויות בשרירי הכתפיים והשכם . אם במוו הוא סוס אציל , אז אני רוכב על חמור פרא , זה המחיר שאני משלם בכביש , כשמתחיל השטח הבמווים יכולים לחפש את האחורה של האגזוז שלי ..

אנחנו מגיעים לברנאול ומתכוננים לבית מלון שמופיע לריקארדו ב GPS  . ברין הניו זילנדי עולה לברר , חוזר עם חצי תשובות . הבחור בשוק . אני עולה בודק את החדרים והמחירים ויורד למטה , אני אומר לריקארדו שלא נראה לי ואנחנו מדלגים למלון השני .

אחד מהדברים שעובדים מאוד חזק בטיול הזה הוא הוא האינסטינקטים הטבעיים . אתה לומד מהר מאוד להקשיב למה שאתה מרגיש – איפה שיש תחושה לא טובה – יש סיבה . בדוק למה או התחפף לך .. מדהים כמה בחיי היום יום אנחנו מתעלמים מהאינסטיקטים האלה וכמה הם מהותיים ומדוייקים.

אנחנו מגיעים אל המלון השני , כבר חושך , הגוף כואב , קר (נהיה ממש קר בימים האחרונים) , תו"כ שאנחנו מחנים את האופנועים , יורד בחור פיני מהמלון (תייר) , עוזר לנו להתאפס על עצמנו , מוריד לנו בירה קרה וסיגריה , ועם החברה דוברת הרוסית שלו עוזר לנו לסגור על החדר. אנחנו מגלים גם שני אופנועי במוו בחניה של המלון , ברין אומר שאלו שני זוגות של אוסטרלים אותם פגש כבר לפני כמה שבועות .

החדר מדוגם , ואחרי יומיים אינטנסיביים טוב להיכנס למקלחת חמה וסדינים לבנים .

תו"כ התארגנות אני רואה את ריקארדו מתקתק את הטלפון שלו למוות , וקולט שהוא מבואס . מה ? אני שואל , "החברה שלי זרקה אותי" הוא עונה , "יש לי עוד שבוע לטייל " . קדימה הפועל …

גשם מתחיל לתופף על זגוגית החלון ואני רץ למטה לכסות את רחמים , שלא יהיה לו רטוב . לפני שלושה שבועות במדבר בקזחסטן , הייתי מוכר כליה כדי לקבל קצת קור וגשם . עכשיו אני לובש שתי שכבות של בגדים ונרטב מהגשם – איזה כיף !

בבוקר אני שולח מייל לדניס שהיה אמור לשלוח לי שני צמיגים שטח חדשים לברנאול כדי שאוכל לרכוב בתנאי השטח של מונגוליה . דניס אומר שיש איזו בעיה ורק ביום שני בבוקר תהיה תשובה לגבי הצמיגים . אני וריקארדו קופצים למוסך של ויקטור – אושיה אופנועית בברנאול , ומגלים שויקטור לא נמצא . החבר'ה במוסך בודקים אם יש צמיגים – אין . אני עוזר לריקארדו להחליף את האטם של גלגל השיניים הקדמי באופנוע שלו . בדרך למלון קונים מצרכים ומכינים ארחות צהרים במלון .

בערב אנחנו פוגשים את שני הזוגות האוסטרליים ויוצאים לאכול איתם במסעדה בעיר .

המפגשים בטיול הזה , ובכל טיול , הם כנראה גולת הכותרת של כל הטיול. המיוחד בכל הסיפור הוא המקריות שבה אירועים מתרחשים .

כשהגענו לברנאול בחרנו מלון ע"פ כיוון הרוח וע"פ תחושות בטן של מה טוב ומה לא . ובמקרה "נפלנו" על המלון הזה ופגשנו את החבר'ה הכל כך מיוחדים האלה .

"החבר'ה" הם שני זוגות אוסטרליים , בני 65 לערך , זוג אחד מטייל על במוו GS1200 מודל 2009 , השני מטייל על במוו R80 מודל 81 (!) עם 860000 (!!!) ק"מ .

החבר'ה מטיילים מסביב לעולם פעם שניה , ולזוג על ה r80 אין ילדים ואין בית , הם פשוט מטיילים מסביב לעולם . היו בדרום אמריקה 3 שנים , בארה"ב שנתיים פלוס , בכל אירופה , המזרח ואסיה . עולם אחר . פשוט מדהימים .

אנחנו מתחברים חזק כבר מההתחלה , ומחליטים להצטרף אליהם יום אחר מכן לטיול מודרך בברנאול עם מדריכה ומתורגמנית איתן קבעו מראש .

בבוקר אנחנו מתייצבים באיחור קל ויוצאים עם החבורה לטיול בעיר .

המדריכה מרביצה ברוסית והמתורגמנית מתרגמת , לפעמים זה נראה כמו הסצינה של צ'ארלי צ'אפלין בדיקטטור הגדול עם ההכתבה למזכירה שלו . נאום שלם- המזכירה מקלידה מילה אחת , אח"כ מילה אחת והיא מתפוצצת על מכונת הכתיבה במשך כמה דקות ..

ברנאול החלה את דרכה כמיזם לכריית נחושת , אחרי שידעה מורדות ועליות התבססה והחלה לשמש כמרכז לכריית נחושת וכסף . העיר אכלסה בעצם את משפחות ובני משפחות הכורים ואת מנהלי העבודה ואט אט החלה להירקם רשת חיה של תרבות וחיים שפעמה עם הדופק של האוכלוסיה בעיר. העיר זוכרת אירוע טראומטי אחד של שריפת ענק שהשמידה כשני שלישים ממבני העץ של העיר , חלק מהמבנים היפהפיים ששרדו קיימים עד היום וניתן לראות אותם ולגעת בהיסטוריה בת כמה מאות שנים . במלחמת העולם השניה בשל כח העבודה המצוי בעיר והמפעלים המתפקדים הועברו אל העיר אשר היתה רחוקה מקו החזית , מפעלים רבים וכן בוצעו הסבות למפעלים קיימים , ובעיר החלו לייצר נשק וטנקים מסוג טי – 34 , אשר היו אז בחזית הטכנולוגיה .

אני מבקש להגיע לאחד המפעלים האלו אך נאמר לי שכבר לא נשאר מהם כלום , כפרס ניחומים אני מצטלם ליד טי 34 שמוצב במרכז העיר , כמה אבסורדי, מתחת לסניף של KFC  האמריקאית..

בסיום הסיור אנחנו רעבים ומחליטים לכת לפאב מוכר של אופנוענים בעיר. כל מה ששמעתי על האופנוענים הרוסיים לא הכין אותי לחוויה אשר התרגשה עלינו .

בכניסה לפאב פגשנו חבורת אופנוענים רוסיים שרוכבת על אופנועי תיור  גדולים (גולד ווינג , קוואסאקי וולקן , ימאהה FJR ) , תוך כמה דקות כבר ישבנו כולנו סביב שולחן אחד עם אוכל ובירות , מספרים סיפורים וחוויות , מקסים מספר על משפחה שיש לו בישראל ומראה לי אינספור תמונות של הבת הקטנה שלו בטלפון , בהמשך השיחה אנחנו כנראה קצת מרגשים אותו והוא לא מצליח להסתיר את הדמעות בעיניים שלו .

הבירה נשפכת כמים , הסיפורים מרחפים להם באוויר ומציתים את הדמיון , וההרגשה היא של משהו אחר , משהו שרק אופנוענים יכולים לחוות ולהבין . לא ראיתי ולא הייתי שותף לאחווה כזו בשום סיטואציה אחרת בעבר , בלי להיות חייב להוכיח כלום ורק בגל שיש לי אופנוע אני חלק מקבוצה מיוחדת ונחשב לבן משפחה , בלי להיות חייב כלום ובלי שעשיתי כלום לטובתו של איש . פשוט מדהים .אחרי כמה שעות אנחנו עוזבים את הפאב עם תחושה של עוד , מקס בוכה שוב , כולם מתחבקים ואנחנו נפרדים מהחבורה המיוחדת הזו .
יום אחרי אני מנסה להבין מה קורה עם הצמיגים שהזמנתי באינטרנט . אנחנו מופתעים לגלות שאירנה המתורגמנית שהצטרפה אלינו בטיול יום קודם לכן , שלחה אלינו את אחד החברים שלה – אופנוען , כדי שיעזור לנו ועל הדרך יתרגל את האנגלית שלו , אנחנו נעזרים בבחור לנסות ולהבין מה קרה עם הצמיגים שהזמנתי לפני שבועיים , והבחור עושה כמה שיחות טלפון ואח"כ מסתובב איתנו בעיר עם הרכב שלו .

מפה לשם מתברר שהבחור שהיה אמור לשלוח אלי את הצמיגים לא שלח אותם ואחרי בירורים ונסיונות להסתדר אני מוצא צמיגים קדמי משומש במצב מצויין ואחורי חדש אך מעט צר יותר , זה מה שיש וזה יותר טוב ממה שמורכב לי על האופנוע עכשיו.

אני לוקח את הצמיגים ובהמשך מחליף בעצמי יחד עם ריקארדו .
בערב יוצאים שוב לשתות בירות , הפעם הבן של הבעלים של המלון לוקח אותנו לשתות איתו , ובדרך חזרה מהפאב עושה לנו סיור מודרך בעיר . הנדיבות של המקומיים מפתיעה אותנו מחדש בכל פעם ובאמת מדובר בהתנהגות יוצאת דופן לחיוב .

בבוקר אנחנו כבר ארוזים כשהבחור בא להיפרד מאיתנו לשלום , הוא מנסה לסדר לנו מלון בהמשך הדרך ואפילו פותח קבוצה בוואטסאפ כדי לעזור לנו במידה ונצטרך עד שנצא מרוסיה לכיוון מונגוליה.

את הדרך אנחנו מעבירים ברכיבה נעימה בכבישים הסלולים היטב של חבל האלטאי הרוסי . הרים מדהימים , ירוק בעיניים והרבה ישובים חקלאיים . בלילה אנחנו חונים לגדות אחד הנהרות והולכים לישון לאורו של הירח המתמלא.אחרי יומיים אנחנו מגיעים למעבר הגבול עם מונגוליה ונפרדים עם טעם של עוד מרוסיה היפיפיה , מבפנים ומבחוץ .
אני שואל את עצמי מה עשה את רוסיה כל כך מיוחדת עבורי ?

המפגשים עם האנשים ? האווירה ? הנופים ? האנשים החזקים ? התחושה היצרנית ? ככה"נ כל אלו גם יחד .

להתראות רוסיה יקירתי , אנחנו עוד נתראה..

—————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

—————————————————————————

תגים: ELAD LEVI, KTM לדרך המשי, אלעד לוי, דרך המשי, מישראל למונגוליה על אופנוע, מסע אופנוע באסיה, קזאחסטאן על אופנוע, רוסיה על אופנוע

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב מבעד למחשבות ולעשן

יומן מסע ה'

"אנחנו במסך עשן
מנותקים  מסדר וזמן
ואת הגעת עד הנה דרך ארוכה
נסירה דאגה , נסירה מועקה"

עשן, מהרגע שעזבתי את yellowstone  זה כל מה שראיתי . אין אופק, פסגות שמתמרות ל2500 מטר נראות רק אם אני עליהן ועל שמיים כחולים אין בכלל על מה לדבר. כשבאים חצי עולם בשביל לראות את הרוקיז ולא רואים כלום זה מבאס, מאוד.
רכבתי יומיים לכיוון glacier national park בהרגשה שאני מבזבז את הזמן שלי וחבל לי על הנסיעה. הדרך עצמה התחילה יפה- גבעות עדינות מאוד בגוון צהבהב המתפרשות על פני המרחב עד לקצה האופק (בערך 200 מטר עם העשן סביב) ולעיתים הצהוב מתחלף לירוק ומרענן את העין ,לאחר מכן נכנסתי להרים ורכבתי על יד נחל יפה. לאחר מכן הדרך הפכה שטוחה ומעייפת ולאחר זמן מה שוב הרגשתי שאני מבזבז את הזמן בדרך מיותרת.
יום לאחר מכן הגעתי לגליישר בצהריים וכמו שחשדתי- לא ראיתי כלום.

בפארק יש כביש מפורסם שנקרא "הדרך לשמש" רכבתי את כולו בשעתיים והייתי רעב ומבואס. בדרך חזרה למאהל עצרתי להתרחץ בנהר – מצאתי בריכה כחולה וצלולה וקפצתי פנימה וכבר מצב הרוח השתפר. בדרך לאופנוע פגשתי רוכב אופניים מניו זילנד החלפנו שתי מילים והמשכתי בדרכי. הגעתי למאהל שם חוץ ממני היה עוד אוהל אחד והנה הפלא ופלא האוהל מאוכלס ע"י אותו ניו זילנדי נחמד, העברנו את השלוש שעות הבאות בשיחה מעניינת וארוחת ערב הוא המליץ לי ללכת לעשות איזה מסלול רגלי לאגם קטן שנמצא בפסגה של הדרך לשמש והחלטתי לנער את עצמי מהבאסה ולשמוע בעצתו- יום למחרת קמתי ויצאתי לדרך, 12 ק"מ בהרים שהובילו אותי לאגם יפייפה באמצע הרכס עצם המראה שלו כבר שיפר את מצח רוחי ולאחר שקפצתי פנימה כבר הרגשתי מדהים.

כשיצאתי משם לכיוון האופנוע ממש ריחפתי על השביל ושוב הרהרתי איך המפגש הרנדומלי שלי עם הבחור הניו זילנדי ממש שינה לי את החוויה בגליישר ואיך הכל מסתדר בסוף על הצד הטוב ביותר.
יצאתי לכיוון סיאטל ובדרך קרה לי דבר מדהים, אינני יודע אם זה בגלל המצב רוח המשופר ההרים או סתם ככה – באמצע הרכיבה הראש שלי התרוקן לחלוטין ממחשבות, ממש לחלוטין- שום חלק בגוף לא הציק לי, לא הייתי עייף לא הייתי רעב או שבע מידי הכל היה מושלם. פשוט הייתי בשלווה טהורה הרגשה שאני לא זוכר שאי פעים חוויתי. אחרי כמה דקות שרכבתי בהרגשה כזאת פתאום קלטתי את השלווה שאני נמצא בה ואז המחשבות חזרו והעברתי את הארבע שעות הבאות בלחשוב על איך זה קרה ואיך משחזרים את זה. עצרתי לישון עם מצב רוח מרומם שאני יום נסיעה מהיעד האחרון שלי בחוף המערבי של ארה"ב. יום למחרת קמתי והעברתי את היום בלהקשיב לשירים (בעיקר אלתרמן) ונסיון להבין מה כוונת המשורר, אחלה פעילות מוחית לרכיבה . ליריקה טובה תמיד מצליחה להוציא ממני את כל טווח הרגשות ואם אני במצב רוח טוב זה תמיד מגביר את התחושה.
באמצע היום עברתי רכס הרים שלאחריו נגמר העשן, לא יאמן! אחרי שבועיים אני פתאום רואה הכל צלול, איזה יופי. הירוק נהיינה ירוק יותר, השמיים כחולים והכל כל כך ברור וחד. זה הזכיר לי את המעבר מטלוויזיות ישנות לטלוויזיות full hd, ממש פלא . הגעתי לסיאטל אחר הצהריים עם מצב רוח מרומם, סיום הולם לפרק הראשון והמדהים של ההרפתקה.

“אנחנו במסך עשן
מתנדנדים מפה לשם
ואפילו שאני עיוור בחשכה
אני הולך לי בדרכי בבטחה"

את הימים האחרונים העברתי בסיאטל בארגון הציוד מחדש ושיפורים קטנים לאופנוע, נפגשתי עם חבר (אריאל- https://www.facebook.com/noroutesnoroots?fref=ts ) שרוכב על bmw f650 והתארחתי אצל המשפחה המקסימה שלו והיום אנחנו יוצאים יחדיו לרכוב אל קנדה ולעבר החוף המזרחי.
למעט הטיול במצרים שבו טיילתי עם אבי (שהיה מעולה ומיוחד) לעולם לא טיילתי עם עוד אופנוען, אני מצפה לחוויות חדשות ושונות – עכשיו שאנו שניים אפשר לעשות דברים שכיחיד לא הייתי עושה ויש למה לחכות!
CANADA-HERE I (WE) COME!

—————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

————————————————————————-

תגים: MICHAEL SPIEZER, טיול אופנוע בצפון אמריקה, לסיאטל על אופנוע, מיכאל שפייזר, מסע אופנוע בצפון ארה"ב, על אופנוע לגליישר פארק

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!