16 בנובמבר 2015 לירן נפרד מפרו – חלק שלישי
לחוות את פרו ברכיבה – הגרסה המפורטת
לירן מסכם את החלק השלישי של מסעו בפרו. כרגיל מושקע ונוגע כמעט בכל רגע
הבלוג הנפלא של לירן כאן
פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ג'.
21.01.15
בבוקר השלישי בקארז התעוררנו מוקדם היות והיום אנחנו ממשיכים בדרך דרומה ובתכנית להדרים כמה שיותר כאשר המטרה הסופית תהיה לימה(LIMA)עיר הבירה של פרו.
לפני שנצא לדרך ישבנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה של המלון,כרגיל שוב עלתה השיחה בינינו לגבי המסלול והיעד הסופי אליו אנחנו מתכננים להגיע.מישל שוב טען שנספיק להגיע ללימה ביום אחד.
המרחק מקארז ללימה הוא כ 500 ק"מ,אני מצידי אמרתי שע"פ הניסיון שצברנו בפרו יהיה קשה וכנראה בלתי אפשרי לרכוב את המרחק הנ"ל ביום אחד,במיוחד כאשר אנחנו רוכבים בהרי האנדים ולא בכביש החוף שהוא הכביש המהיר ורחב.מישל בשלו שלל בזלזול את כל מה שאמרתי.ואני לתומי חשבתי שהוא למד לקח מהמפנצ'ר שתקע אותנו רק שלשום באמצע שום מקום וגרם לנו לנסוע בשטח כ 40 ק"מ בחושך מצרים על שפת תהום.
את האמת קצת נמאס לי כבר מהשיחות עם מישל בנושא תכנון נתיב הנסיעה.
השעה 8:30 הגיע הזמן להיפרד מבעל המלון הסופר נחמד ומשפחתו ומיד לאחר מכן אנחנו מניעים ונוסעים לתחנת הדלק. הנוף נהדר היות ומזג האוויר נפלא ומרחוק אפשר להבחין בהרים הגבוהים בהם טיילנו אתמול.תדלקנו כל אחד מיכל מלא אמרנו שלום לקארז וקדימה לדרך,את ה 50 ק"מ הראשונים אני רוכב במשנה זהירות היות והצמיג הקדמי חדש והוא זקוק לתקופת הרצה כדי להוריד ממנו את שכבת חומר השימור שנמרחה על הצמיג בעת יצורו,חומר השימור חלק אך נועד לשמור על הצמיג בעת אחסנתו.
בנוסף הצמיג האחורי שתוקן ע"י הפאצ'ר מאכר המקומי ואינני יודע כמה התיקון טוב והאם הוא יחזיק לאורך זמן.
שוב אומר הנוף שמסביב מרהיב ביופיו השדות הירוקים עם הכפרים הפסטורליים כאשר מדי פעם מופיעים באופק הרים מושלגים יפיפים.באחת הנקודות אני רוצה לעצור ולצלם ולכן אני מסמן למישל שאני עוצר אך משום מה הוא חולף על פניי וממשיך הלאה,אני ממשיך אחריו וכעבור כק"מ הוא נעצר לצלם במקום שאין מה לצלם,אני אומר למישל "מה נסגר איתך?למה לא עצרת איפה שהאטתי וסימנתי לך לעצור?" מישל עונה לי ואומר "לא שמתי לב שאתה מסמן לי" נו בחיית מישל קרנף כזה גדול מפעיל וינקר (מה שבדרך כלל אני לא עושה למעט אם אני מתכנן להעיר את תשומת ליבך),ובנוסף אני מסמן לך עם היד איך אתה לא שם לב לזה?
טוב בוא נחזור ק"מ אחורה אל המקום שראיתי".עשינו פרסה וחזרנו אל עבר הנקודה בה נראים ההרים המושלגים בזווית הכי מתאימה לצילום.
ולאחר מכן המשכנו הלאה בכביש הצר והפתלתל שרכס ההרים המושלג שנקרא קורדילרה בלאנקה (Cordillera blanca) מלווה אותנו לכל אורך הדרך וסוחט ממני קולות התפעלות בתוך הקסדה,פשוט נהדרררר.
כל כך נהדר ויפה הנוף שמסביב שאני מוצא את עצמי עוצר לצילום כל כמה מאות מטרים,או לחילופים נותן למישל להתקדם קדימה,מאט טיפה ומצלם תוך כדי נסיעה.
המשכנו קדימה וחצינו את העיר חוארז,כעבור כמה דקות של נסיעה בכביש הראשי שסלול די טוב ולכן אנחנו מתקדמים במהירות סבירה + אני נכנס לפנייה חדה וכאשר אני יוצא מהפנייה אני מבחין בניידת משטרה וגזע עץ שקרס ותלוי מעל הכביש,מיד אני בולם ומעט ומסתכל במראה לראות שמישל שם לב שהאטתי בחוזקה,מישל הבחין במכשול בזמן והאט גם.לאחר שצילמתי את המפגע המשכנו בנסיעה.
כעבור כמה דקות נוספות אנחנו מגיעים לכניסה לאחד הכפרים ואז אנחנו מבינים שהעץ לא קרס סתם כי הוא התעייף לעמוד כמה שנים אלא נכרת כדי לחסום את הכביש,מתברר שהכפרים באזור החליטו לחסום את העורק התנועה המרכזי הזה שמספרו 3N.
בכניסה לאותו הכפר אנחנו שמים לב שיש כאן מחאה כלשהי והמקומיים חסמו את הכביש בסלעים,בולי עץ וצמיגים בוערים,אנחנו עוצרים ובוחנים את השטח מרחוק.כעבור כמה דקות אנחנו מחליטים לעבור את המחסום מהצד לאחר שאחד המקומיים מסמן לנו שנמשיך.
עברנו את המחסום והמשכנו קדימה.כמה דקות לאחר מכן עוד מחסום וגם אותו אנחנו עוברים,בצד הדרך נראו שוטרים רבים שמתארגנים לפיזור ההפגנה.
עלינו לעבור את הקטע הזה במהירות לפני שיתחילו המהומות.
בהמשך כל הדרך זרוקות אבנים ולכן תשומת הלב מופנת אליהם.בהמשך עוד ועוד מחסומים ובאחד מהם אנחנו נאלצים לעבור דרך גינה של אחד הבתים כדי לחצות את החסימה.
לאחר מכן נראה שהכביש פנוי ואנחנו ממשיכים הלאה,עד שבכניסה לכפר הבא נראה שבלתי ניתן להמשיך ושהגענו למרכז ההפגנה,כאן כנראה שלא יתנו לנו לעבור,הכביש חסום ועשרות תושבים עומדים כאשר בידיהם אבנים וסלעים,אנחנו עוצרים קרוב למחסום ואחת התושבות חוסמת בגופה את המעבר.
למרות זאת מישל מתקרב עד לרגליה ומנסה בכוח להזיזה תוך כדי שימוש בצופר,האישה מרימה אבן ומאיימת על מישל,אני כבר מוכן לזנק עליה ולחלץ את מישל משם,אמרתי למישל אגרסיביות לא תעזור כאן.
הורדנו את הקסדות ואמרתי בנימוס לה ולחבריה,"אנחנו גרינגואים ולא באנו לפזר את ההפגנה שלכם ברצוננו אך ורק להמשיך הלאה,תנו לנו לעבור בבקשה" כעבור כמה דקות הם הסכימו ונתנו לנו לעבור לא לפני שאמרו לנו שבהמשך הכביש סגור ושם הרבה יותר מסוכן מכאן.
אמרנו תודה והמשכנו.כעבור כמה דקות של רכיבה הגענו למחסום שאותו כנראה באמת לא נצליח לעבור,שיט הם חסמו את הגשר שעובר מעל נהר גועש.הגשר צר וחסום בעזרת סלעים ענקיים ונראה שאכלנו אותה הפעם.
אנחנו עוצרים על הגשר ומחפשים פתרון ונתיב למעבר עם האופנועים.בפינה של הגשר אני מבחין במעבר צר אך מסוכן היות ובצדו הימני אין מעקה והנפילה מטה תהיה כואבת.
בינתיים עשרות מקומיים מגיעים אל הגשר ומתחילים לדבר איתנו ולומר "כאן אין מעבר סעו בחזרה!!!".
כדי להגיע אל הדרך הראשית בה אנחנו מתכננים לנסוע עלינו לחזור על עקבותינו ולבצע עיקוף של כ 250-300 ק"מ לא נראה הגיוני בכלל.
אני אומר למישל שוב בלי עצבים בוא נדבר איתם בגובה העיניים ונראה מה קורה.אנחנו מתחילים לדבר עם המקומיים ולצחוק איתם.למרות הספרדית השבורה שלי אני שואל "מה קרה שיש פה בלגן שכזה?"המקומיים מתחילים לצעוק ולספר שהממשלה החליטה להתנקש בהם, אני אומר להם "להתנקש??"הם עונים "כן להתנקש!!הממשלה החליטה לסגור את מכרות הפחם והזהב באזור ועקב כך מאות משפחות שמתפרנסות מהעבודה במכרות יישארו ללא הכנסה,ולכן אנחנו מפגינים".
למרות שאני לא דובר ספרדית שוטפת אני מכיר כמה קללות בספרדית ולכן אני זורק כמה קללות לאוויר בצירוף המילה ממשלה ומאותו הרגע כבשנו את ליבם של המפגינים.
מתברר שעקב ההפגנה הכביש סגור כבר שבועיים וכנראה ייקח עוד זמן עד שהוא יפתח שוב לתנועה.נראה שהמשטרה מפחדת לפזר את ההפגנה או שפשוט הם קיבלו הוראה לשבת בשקט ולא לעשות כלום.
כבר בהתחלה שמתי לב שאחד המקומיים שנראה היה שהוא ממארגני ההפגנה דומה להוגו שאבז ולכן התחלתי לקרוא לו "הוגו שאבז" או "סניור הוגו" "פרזידנטה שאבז"וכו',בכל פעם שקראתי לו ככה כולם מחאו כפיים וצחקו עד השמיים ונראה היה שזה מה שסדק ואח"כ המיס את הקרח שקפא בינינו.
כעבור כמה דקות של דין ודברים ספוגים בצחקוקים הם מחליטים לאפשר לנו לעבור ואפילו עוזרים לנו לעבור את המכשול,אנחנו מעבירים את הקרנף ראשון בזהירות מרובה,המעבר כל כך צר ולא מאפשר להוריד רגל. בצד אחד ערימת סלעים ואבנית מכוסה בחול ובצד השני השוליים גבוהים מעל הנהר.
באמת שלא מתאים עכשיו ליפול מגובה של כמה מטרים אל הנהר,אני מבקש ממישל שיניח את המצלמה ויבוא לתמוך את הקרנף ויעזור לי לעבור-זה לא זמן לצלם עכשיו!!!,המקומיים נרתמו לעזור וכעבור 2 דקות שנראו כמו נצח עברתי לצד השני.עם יד על הלב היה מאתגר וקצת מפחיד לעבור שם עם הקרנף שעמוס בציוד ושוקל בסביבות ה 400 ק"ג אולי קצת יותר.עכשיו תורו של מישל וגם את האופנוע שלו אנחנו מעבירים תוך כמה דקות.
לפני שממשיכים הפסקת סיגריה להורדת המתח כמה תמונות וצחוקים עם המקומיים ונמשיך קדימה.
בדיוק כאשר רצינו לצאת אל הדרך הגיעו זוג אופנוענים קנדים,בשיחה קצרה איתם התברר שהם הגיעו מפטגוניה שנמצאת בקצה היבשת והם מתכננים לנסוע הביתה עד קנדה,אני אומר להם שמשם הגענו וצפויה להם המשך נסיעה מדהימה.שאלנו אותם האם יש עוד מחסומים בדרך דרומה והם ענו שלא,אמרתי להם שבהמשך יש עוד כמה מחסומים שאפשר לעבור בקלות,רק צריך להיות נחמד מול המקומיים.
הצעתי להם שנעזור להם לחצות את המכשול שעל הגשר ולעומת זאת מישל שוב התעסק במצלמה שלו ולא עזר,לפחות יצאו לנו כמה תמונות מהמחסום המדובר.קראתי לחבר שלי "סניור שאבז" תארגן כמה חברים ובו נעזור לקנדים הנחמדים.
תוך חצי שנייה הגיעו כמה אנשים ולאחר כ 5 דקות הקנדים כבר היו בצד השני.
אמרנו תודה רבה לכולם ואיחלנו המשך דרך צלחה לקנדים והמשכנו דרומה.
אמרתי למישל "נראה שלא נוכל להדביק את הפער בזמנים שנוצר בגלל העיכוב במחסומים,היות והעיכובים גזלו לנו קצת יותר משעתיים של רכיבה.וכמו שכבר אמרתי בבוקר יש הפתעות בדרך וצריך לקחת אותן בחשבון",כמובן שהפעם מישל לא הגיב בזלזול הנהן עם הראש במעין הסכמה שאומרת "לירן שוב צדקת".
מיד לאחר שעברנו את המחסום וחצינו את העיר נתקלנו בשיירה אין סופית של משאיות,אוטובוסים ומכוניות שהגיעו מצדו השני של הכפר.היות והם נמצאים כאן כבר כמה ימים הם חנו בכל מקום אפשרי ולכן נאלצנו לזגזג בין כלי הרכב ולפעמים אף לנסוע בשולי הדרך הבוציים.
באותו הרגע בו אנו חולפים על פניהם עברה בראשי מחשבה ושאלתי את עצמי "מעניין כמה ימים הם עומדים כאן?הרי ברור שהמשאיות הכבדות אינן יכולות להסתובב בכביש הצר הזה".
בהמשך הדרך אפילו סימנו לנהגים אחרים להסתובב ושהכביש סגור.המשכנו קדימה לכיוון דרום מערב,הכביש המתפתל בין ההרים פשוט יפה וסלול ברמה טובה.מדי פעם מתחיל גשם קל ודי קריר היות ואנחנו רוכבים כמעט שעתיים בגובה של 4,000 מטרים.מה שמוזר היום הוא שלכל אורך הדרך כמעט ואין רכבים בנתיב הנגדי.כנראה שדווח באמצעי התקשורת על כך שהכביש סגור.לקראת 14:00 עצרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקומית באחד הישובים,המסעדה בסגנון כפרי ופשוט ומציעה אוכל מקומי ובתפריט אפשר לראות שהם מציעים מכרסם מסוג שרקן(קביה) מטוגן,אני אוהב בשר אך מכרסמים לא נמצאים בשרשרת המזון שלי ולכן אסתפק בבשר קונבנציונלי.הזמנו 2 מנות שכוללות מרק לחימום הגוף ומנה עיקרית שכללה מעין תבשיל שמזכיר גולש מלווה בספגטי ואורז.בזמן שהמתנו לארוחה זוג שוטרים מקומיים התיישב לצידנו.אמרנו שלום והתחלנו לדבר איתם.כמובן שהם שאלו מהיכן באנו ולאן אנחנו ממשיכים ומצד שני עניין אותי לדעת כמה זמן הכביש "סגור",השוטר הנחמד אמר שהכביש סגור כבר שבועיים ושהעסקים בעיירה שלהם נפגעו מכך,אך הם (השוטרים)והתושבים מבינים לליבם של המפגינים ורק ככה הממשלה תשנה את החלטתה לסגור את המכרות.
כנראה שבגלל זה המשטרה יושבת בצד ואינה מנסה לפנות את המפגינים.
לאחר שסיימנו לאכול אמרנו שלום לשוטרים ולבעלת המסעדה והמשכנו בדרכנו.
מהמסעדה והלאה נראה שאנחנו בירידה אחת ארוכה אל עבר גובה פני הים.להזכירכם אנחנו בגובה של כ 4,000 מטרים מעל פני הים,ובשבועיים האחרונים היינו בגובה שנע בין 2,000 ל 4,200 כאשר לרגע אחד ירדנו ל 500 מטרים ומיד טיפסנו בחזרה לגובה הנ"ל.
מד הגובה שעל הGPS לא נח לרגע.הספירה לאחור המשיכה ללא הפסקה וכשירדנו מקו ה 2,000 מטרים הנוף החל להשתנות במהירות ושינה את צבעו מירוק לחום וכך גם הטמפרטורה שעלתה ללא הפסקה.הכביש עדיין פתלתל ועובר בין הרים לצד משהו שנראה כמו נהר עתיק שהתייבש וכעת זורמים בו מעט מאוד מים. כעבור כשעה כבר הגענו למישור.אנחנו כרגע בגובה של כ 500 מטרים,והכביש המפותל נעלם גם הוא והפך לכביש ישר ומשעמם.בכניסה לאחד הכפרים אני מבחין בשוטר שמסמן לנו לעצור ואנחנו עוצרים,אני מוריד קסדה ומדליק סיגריה,לא עשינו כלום ולכן כנראה הוא עצר אותנו לבדיקת רישיונות.
מתברר שהשוטר היה מופתע לראות אותנו מגיעים מהכיוון הזה ולכן הוא עצר אותנו רק כדי לשאול איך הגענו לפה היות והכביש סגור בשבועיים האחרונים וכמעט שלא הגיעו רכבים מהכיוון בו אנחנו הגענו.
כעבור כמה דקות נפרדנו מהשוטר והמשכנו קדימה.לקראת ערב הגענו לעיר בארנקה(Barranca)שנמצאת בגובה פני הים(0-20 מטרים) ולאחר התברברות קלה בעיר מצאנו מלון עם חנייה סגורה.
בשעה האחרונה של הנסיעה הרגשתי את ידית הקלאץ' הופכת לרכה מתמיד.הקלאץ' של הקרנף הוא קלאץ' הידרולי.אסביר בקצרה שבחלק מהאופנועים ידית הקלאץ' מפעילה את הקלאץ' בעזרת כבל ובחלק מהאופנועים בעזרת נוזל הידרולי.היתרונות למערכת שכזו היא רכות התפעול,ויש שטוענים שגם האמינות גבוהה יותר.אני מעדיף את המערכת הרגילה והפשוטה(בעזרת כבל)שקלה יותר לתיקון אך דורשת יותר תחזוקה ותשומת לב.במקרה של תקלה במערכת ההידרולית באמצע שום מקום יכולה להוות בעיה חמורה,לעומת הכבל שאם הוא נקרע אפשר להחליפו במידה שיש אחד שכזה באחד הארגזים או לחילופין להשתמש כפתרון זמני בכבל של אופניים לדוגמה שאפשר להשיג בכל מקום.
החלטתי שמשום מה כנראה שיש אוויר במערכת ולכן קניתי נוזל בלמים(ע"פ הוראות היצרן).לאחר שפרקנו את הציוד ביצעתי ניקוז למערכת ההידרולית וכעת הידית חזרה לתפקד כמו קודם.מוזר אין נזילה ולא ברור מהיכן נכנס האוויר,אני אעקוב אחרי זה.לאחר שסיימתי הלכנו אל קו החוף כדי לראות את השקיעה שהייתה לא משהו בכלל ובערב לקחנו טוק-טוק שהוא מעין ריקשה הודית קטנה ונסענו אל מרכז העיר כדי להסתובב קצת וגם לנשנש משהו לארוחת ערב.
כשסיימנו לאכול חזרנו אל המלון למנוחה לאחר יום ארוך ומעניין בו התחלנו את הרכיבה בגובה של 2,600 מטרים טיפסנו לקצת יותר מ 4,000 מטר וירדנו לגובה פני הים נתקלנו בעשרות תושבים מקומיים שחסמו את הכביש,עברנו מהרים מושלגים לאזור מדברי וחם סה"כ 300 ק"מ מעניינים ומהנים.
מחר נסיעה קצרה ואנחנו נהיה בלימה עיר הבירה.
בשעה 8:00 בבוקר יצאנו מבארנקה המאובקת לכיוון דרום אל לימה הבירה(Lima).המרחק המתוכנן הוא כ 200 ק"מ על קו החוף בכביש מהיר כך שכנראה נגיע לפני הצהריים אל בירת פרו.
הכביש דו מסלולי,סלול היטב וברובו ישר ומשעמם,הנוף מסביב גם הוא משעמם עד מאוד.מדי פעם אנחנו עוצרים לשתות ולחלץ את העצמות,מימיננו אפשר לראות את האוקיינוס הפסיפי שנקרא גם האוקיינוס השקט. לאורך כל הדרך פרוסים לולים ענקיים שמספקים תרנגולות לשוק המקומי וליצוא.עכשיו אני מבין היכן הכמויות האדירות של התרנגולות גדלות.היות ותרנגולות צלויות בגריל הן המאכל הפופולרי ביותר בפרו,בכל עיר או כפר יש חנויות שמוכרות כמויות של עופות בגריל בכל יום.דרך אגב נראה לי שעד כה בדרום אמריקה אכלתי לפחות חצי לול שכזה.
בהמשך עצרנו לאכול משהו בצד הדרך ולאחר מכן המשכנו בנסיעה ונכנסנו ללימה.סיפרתי למישל שחברי יוני בן שלום מאתר הרפתקה היה כאן בשנת 2009 והיות והוא עוקב אחריי התקדמותי יום יום בלייב בעזרת מכשיר הספוט שברשותי,ולכן כאשר יוני ראה שאני מתקרב ללימה הוא שלח לי הודעה עם שם של הוסטל מומלץ בו הוא שהה בלימה.
בכניסה אל העיר הענקית הזו עומסי התנועה התחילו להפגין את עצמתם,עשרות אוטובוסים,מוניות,משאיות ,אופנועים,ריקשות ומה לא נמצאים על הכביש.ולכן הריכוז מתחלק ל 2 הראשון הוא לשרוד את התנועה שמסביב והשני לנווט אל עבר נקודת היעד.
אני מכניס את שם המלון ל GPS ומוביל אל נקודת היעד.כאשר אנחנו מגיעים מתברר שה GPS הוליך אותנו שולל והגענו למקום אחר.החלטנו לחפש מלון בשכונה אליה הגענו,מסתובבים ומסתובבים ולא מוצאים פתאום אני מחליט לחפש שוב ב GPS.הפעם ברשימת המלונות שנמצאת במפות ה GPS אנחנו מוצאים מלון אך הוא יקר מאוד.טוב עוברים אל השם הבא וגם כאן יקר,וכך הלאה עד שלפתע בתחתית הרשימה מופיע ההוסטל "פליינג דוג"הכלב המעופף
שיוני המליץ לי עליו,המחירים גם פה בשמיים בכל זאת ההוסטל נמצא במרכז שכונה יוקרתית בעיר הבירה ולכן שוב לקחנו חדר משותף.כמו כן בעל ההוסטל מאפשר להחנות אופנועים בגינת ההוסטל שכדי להגיע אליה עלינו לחצות את הלובי,אח"כ את הסלון והמטבח ורק אז מגיעים אל הגינה.
פרקנו את הציוד,מקלחת ויצאנו להסתובב מעט ואיך לא גם לאכול משהו.
בלימה אנחנו מתכננים להישאר כמה ימים,כאשר בתכנון לבצע טיפולים לשני האופנועים,לטייל בעיר וגם קצת לנוח.
ביום הראשון החלטנו לטפל באופנועים ולאחר מכן להסתובב בעיר.לכן למחרת מוקדם בבוקר לאחר שחצינו שוב את כל הכניסה הצרה להוסטל נסענו למוסך ימאהה,קניתי שמן מנוע,מסנן שמן ורפידות בלם אחורי אותן אשמור בארגז עד שיגיע מועד החלפתן.
המוסך המרכזי גדול ומנהל שירות הלקוחות מסרב לאפשר לנו לבצע טיפולים בעצמינו.לכן אניו שואל אותו היכן ניתן לבצע את החלפת השמנים לאופנועים בעצמינו והוא מפנה אותנו למוסך מורשה ימאהה כמה רחובות משם.
לאחר שמישל רכש גם שמן נסענו למוסך השני ובעל המקום קיבל אותנו ללא בעיה.בעל המקום הסופר נחמד התלהב עד מאוד כאשר הוא שמע מאיפה הגענו ולאן אנחנו נוסעים.נראה לי שלא הרבה תיירים רכובים על מפלצות הגיעו לטפל אצלו ומיד הוא הורה לעובד שלו לאפשר לנו לטפל באופנועים.המנהל אפילו פינה לנו מקום בתוך המוסך ואפשר לנו להשתמש בכלים שלו(לי יש כלים ולכן רק מישל הזדקק לכלים נוספים שלי אין),כעבור כשעה לאחר שסיימנו להחליף את השמנים שאלתי את בעל המוסך כמה אנחנו חייבים לו? והוא ענה "כלום סעו לשלום" נתתי לו מדבקה עם הלוגו שלי וגם הוא נתן לנו מדבקות עם הלוגו שלו,אמרתי למישל שנדיר למצוא אנשים טובים שכאלו,לא קנינו ממנו כלום והבן אדם הכניס אותנו בידיים פתוחות ונתן לנו לטפל באופנועים מבלי לדרוש כלום.ולכן סיכמנו בינינו לתת לו טיפ של 20 דולר בשבילנו זה קצת אך בשבילו זה המון,במיוחד כאשר הוא לא ציפה לכך.אמרנו תודה כמה פעמים,צילמתי כמה תמונות ונסענו בחזרה להוסטל.
לאחר שהחזרנו את האופנועים אל גינת ההוסטל יצאנו להסתובב ברחובות העיר הנהדרת הזו,המון מטיילים אינם מקדישים זמן להסתובב ברחובותיה של לימה הבירה אלא רק עוצרים בה כנקודת מעבר בין הערים.
העיר יפיפייה והאווירה נפלאה.אהבתי במיוחד את אזור העיר העתיקה,מבנים ישנים צבועים בצבעים שונים בכל כיוון שאליו אסתכל.
התחבורה הציבורית(מטרו)משתמשת באוטובוסים שנוסעים ברחבי העיר בנתיבים מיוחדים ולכן היא יעילה ומהירה.
משום מה פרוסים ברחבי העיר שוטרים שמצוידים באמצעי לפיזור הפגנות בעיקר בקרבת משכנו של הנשיא אך הם אינם מורגשים והשקט מסביב משתלט ויוצר אווירה נפלאה.
בעודנו מסתובבים בכיכר נגשה אלינו בחורה והציעה לנו לקחת סיור באוטובוס תיירים.הסיור עובר ברחובות העיר ועולה גם לתצפית גבוהה מעל העיר,המחיר כ 2.5 דולר לאדם ולכן ללא היסוס אנחנו מסכימים והולכים אחריה אל עבר האוטובוס.
לאחר המתנה קצרה הגיע האוטובוס ולאחר שעשה כמה סיבובים בעיר נסענו לעבר התצפית,כל אותה העת אנחנו מקבלים הסבר מפורט בספרדית בלבד ולכן אני מבין כ 70% ממה שהוסבר לנו.לא נורא אני מנחש ש 30% הנותרים הם סתם מילים כדי להעביר את הנסיעה.
הטיפוס לתצפית די רציני ונשמע שמנוע האוטובוס עובר התעללות רצינית לאחר כ 20 דקות הגענו אל התצפית הגבוהה ולימה הבירה נפרסה לרגלינו.וואו איזו עיר ענקית לא פלא שחיים בה כ 10 מיליון תושבים,כ 2 מיליון תושבים יותר מכל ישראל.
למרות מזג האוויר האביך די נהניתי בתצפית.התרשמתי מגודלה של העיר שאילולי עלינו הנה לא יכולתי לתאר לעצמי כמה שהעיר הזו עצומה.
כעבור כשעה מצאנו עצמינו שוב בעיר ולאחר שאמרנו תודה למדריכת הטיול והנהג המשכנו להסתובב עוד בעיר.באחד מהגנים הציבוריים שכמותם יש רבים בעיר היפה הזו נתקלנו בקבוצה של אנשים שכל אחד עולה בתורו ונואם את נאומו כנגד הנשיא,מתברר שכאן האופוזיציה יוצאת לנאום בפארקים הציבוריים,מאוחר יותר מצאנו משהו לאכול ולקראת חשיכה חזרנו עייפים אך מרוצים להוסטל.
בכניסה להוסטל שמענו מוזיקה ושירה מתנגנים ולכן הלכנו לראות במה מדובר.במרכז הגן הציבורי ראינו קבוצה ענקית של אנשים מבוגרים בחלקם שקמים כל אחד בתורו ושרים שירים מקומיים כשהקהל מצטרף אליהם ושר יחד איתם,משהו שנראה כמו שירה בציבור,לאחר ששאלנו מה פשר הדבר הסבירו לנו שהאנשים הנ"ל חברים במועדון קשישים ומגיעים לערבי שירה כאן בפארק פעם בשבוע.
לאחר שחזרנו אל ההוסטל מישל אמר לי שהוא ממשיך מחר דרומה,שאלתי את מישל "מה זאת אומרת אתה ממשיך?הרי אנחנו רוכבים ביחד לא?"מישל ענה לי ואמר "כן אנחנו רוכבים ביחד,אבל ביום שהגענו ללימה אמרנו שנשאר לפחות 3 לילות ועברו רק 2 ולא מתחשק לי להישאר אז אני ממשיך אם אתה רוצה אתה יכול להצטרף!" קיבלתי קריזה!!! זו לא הפעם הראשונה שמישל מדבר ככה,"מה הכל סובב סביבך?ואתה אפילו לא שואל מה דעתי בנושא?"היות ומישל יכול להיות אבא שלי מבחינת הגיל אני מכבד אותו,בולע את הרוק ולא שוטף אותו בכמה משפטים שעולים בראשי באותו הרגע,גם ככה לימה יקרה מאוד ביחס לשאר המקומות בפרו ולכן למרות שרציתי להישאר עוד יום בעיר הגדולה אני אמשיך דרומה עם מישל לכיוון העיר נסקה(Nasca)גם ככה אני לא חסיד של ערים גדולות.
המרחק מלימה אל נסקה הוא כ 440 ק"מ ולכן אנחנו יוצאים בשעה 8 בבוקר.הדרך ברובה מהירה והנוף מדברי ודי משעמם,מדי פעם אנחנו עוברים באזורים חקלאיים שנראים כנאות מדבר,שדות ירוקים שברובם מגדלים תירס.אני מתלהב,למרות שביום אחר הייתי חולף על שדות כאלו מבלי להראות סימני התלהבות כלל,פשוט הקצת ירוק הזה בחום המדברי אותו אנחנו רואים כבר כמה ימים נראה כמו גן עדן.
בהמשך הדרך האספלט די טוב אך ישנם קטעים שצריך להיות ערני בהם היות והקטעים הללו נסללו מזמן והם קצת חלקים. כמו כן יש בורות די עמוקים שעדיין לא תוקנו.כידוע בור עמוק שכזה יכול לגרום לאסון.
בהמשך הדרך אני מבחין במשהו שנראה כמו התקהלות בשולי הכביש,מיד אני מבין שזו תאונה,אני מאט ומסמן למישל להאט גם.כאשר אנחנו מגיעים למקום התאונה אנחנו עוצרים לראות מה קרה.
מתברר שלפנות בוקר נהג סמיטריילר כנראה נרדם או שהוא היה שיכור וכתוצאה מכך הוא המשיך ישר באחד מהסיבובים היחידים שנמצאים בכביש הישר והמשעמם הזה,למזלו הוא נפצע קל ופונה לביה"ח.
היחיד שהיה מרוצה מהתאונה הוא מוכר הגלידה שהגיע משום מקום ומכר גלידה לסקרנים.
לאחר שמתחנו את הגוף,שתינו מים ועישנתי סיגריה או שתיים המשכנו בדרך דרומה.
במדבר היבש והצחיח הזה יש קטעים ארוכים וישרים,מרחבי הפרא האלו נמתחים עד האופק ורוחות צד חזקות מפתיעות ומטלטלות אותנו מצד לצד.
לפעמים רוחות הצד שנושבות כל כך חזק גורמות לנו להאט ולנסוע על הצד(האופנוע בזוית) כאילו אנחנו בפניה חדה,זמן טוב להתרגל לכך היות ובפטגוניה שבדרום ארגנטינה וצ'ילה צפויות לנו רוחות מטורפות שהן אתגר בפני עצמן.
סימני הקרקע (גיאוגליפים) במבואות העיר נאסקה
לקראת אחה"צ הגענו לאחד מהמקומות המפורסמים בפרו ובעולם כולו,אזור שומם בלב מדבר נסקה.האזור התפרסם היות ונמצאו בו ציורי ענק שנוצרו באדמת המדבר.קווי הציורים נמתחים לאורך עשרות ק"מ,וסביב יוצריהם סופרו המון סיפורים וקלישאות,עד היום לא ברור מי יצר את הקווים ואיך היות והדמויות המצוירות ארוכות ובעלות צורה סימטרית,כאשר מגובה הקרקע אי אפשר להבחין בצורתם המדויקת של הציורים.המקום מוכר לכולם כ"קווי נסקה"(Líneas de Nazca)תוכלו לקרוא על המקום בקישור הנ"ל)כשקראתי בלוגים של רוכבים אחרים שעברו בנסקה זכור לי שראיתי אנשים שטיפסו על מגדל שניצב לצד הכביש כדי לראות את הקווים שמצוירים באדמה המדברית.לכן כל הזמן אני מחפש מגדל שכזה לצד הדרך.מרחוק אני רואה מגדל שדומה למה שראיתי בתמונות ולכן אני פונה ימינה ויורד אל שביל עפר שמוביל אל המגדל.מיד לאחר שכיבנו את המנועים ניגש אלינו בחור ששומר על המקום ואמר שאם אנחנו רוצים לטפס על המגדל עלינו לשלם. כששאלנו אותו האם אלו הקווים של נסקה,הוא גמגם מעט ואמר שמות של חיות.לפחות הוא היה ישר איתנו והסביר שהתצפית אליה אנחנו מתכוונים נמצאת בהמשך הדרך הסלולה כ 15 ק"מ מכאן,למרות זאת מישל החליט שהוא מטפס למגדל כדי לראות מה רואים מלמעלה.כעבור כדקה מישל חזר ואמר שאין משהו מעניין פה.בזמן הזה דיברתי עם השומר והוא הסביר על הציורים שסותתו בהר ממול.
אמרנו תודה והמשכנו אל עבר המגדל הבא.נסיעה קצרה והגענו,אכן זהו המגדל שעליו רציתי לטפס ולא הקודם.כאן יש עוד תיירים אז כנראה שהגענו לנקודה הנכונה.חנינו בחניה מסודרת לצד הכביש ולאחר ששילמנו 2 סול כל אחד(1 סול כמעט 1 שקל)עלינו אל המגדל וצילמנו כמה תמונות.
את האמת לא התלהבתי במיוחד,או יותר נכון התלהבתי מהכביש הארוך והישר שנמתח מתחתינו מאופק לאופק.כדי לראות את הציורים בשלמותם כדאי לטוס עם אחת מחברות התעופה המקומיות שיוצאות משדה התעופה שנמצא סמוך לעיירה נסקה.עלות 50 דקות של טיסה נע בין 90$ ל 120$.וואוו יקר ולא יודע האם זה משתלם,מה גם שבתור יוצא ח"א אינני סומך על הטייסים המקומיים ואופן תחזוקת המטוסים.כעבור כחצי שעה המשכנו בדרכנו אל העיר נסקה.מצאנו מלון נחמד וזול עם חנייה צמודה וסגורה,החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב בעיירה.
מישל אמר שהוא רוצה לטוס ולאחר שאמרתי לו שלי זה קצת יקר הוא החליט לוותר.
בעודנו מסתובבים באחד מרחובות העיירה מצאנו מסעדה מקומית שמכינה מנה אחת והיא עופות מוקפצים ברוטב מתקתק.ישבנו לאכול ולקראת חושך חזרנו אל המלון,התיישבתי לי במרפסת ונהניתי משקיעה קלילה מול נוף מדברי,לאחר שהחשיך הגיע משב רוח מרענן שגרם לי להישאר עוד כמה שעות במרפסת.
לקראת חצות עפתי לישון מחר יהיה לנו יום ארוך בדרך לקוסקו.
בבוקר קמנו מוקדם ויצאנו למרפסת לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר.לאחר שסיימנו למלא את קיבותינו נגשנו למלאכת העמסת הציוד על האופנועים,אני כבר מאומן בכך ולכן אני אורז וסוגר הכל בלילה לפני השינה למעט הדברים להם אני זקוק,כגון:כלי רחצה ובגדים בהם אני ישן ולכן בבוקר המלאכה קצרה ותוך 5 דקות בול אני מוכן ליציאה.
רחובות נאסקה
היעד אליו אנחנו מכוונים היא העיר קוסקו(Cusco) שמשמשת לעוברים דרכה כנקודת מוצא לביקור במאצו' פיצ'ו.
המרחק מנסקה לקוסקו הוא כמעט 700 ק"מ ולכן אנחנו מחליטים לחלק את הדרך ליומיים.מיד לאחר שיצאנו מנסקה הכביש הפך לפתלתל תוך כדי טיפוס במעלה ההרים.מד הגובה לא נח לרגע 1,000 מטר מעל פני הים הנוף מתחיל להשתנות, 1,500 מ' הטמפ' מתחילה לרדת, 2,000 מ' איזה כיף הכל ירוק,2,500 מ' קצת קריר,3,000 מ' פשוט נפלא, 3,500 מ' הצמחיה מתחילה להנמיך גובה,4,000 מ' כבר אין כמעט צמחיה למעט כמה עשבים,כמו כן הלמות ובני דודיהן הגואנקו נראים מכל עבר.אני פותח עיניים כי צריך להיזהר מהם היות והן אוהבים לחצות כבישים בדיוק כשאנחנו מגיעים.
לקראת צהריים התחיל לטפטף מעט.אנחנו רוכבים כבר כמעט שעה בגובה של 4,000 מ' פלוס מינוס, הכבישים סלולים די טוב והנוף עוצר נשימה,החלטנו לעצור לאכול מרק חם במסעדת דרכים שנמצאת באמצע שום מקום.די קריר פה היות והמסעדה נמצאת בגובה 4,281 מ'.נכנסנו למסעדה ופשטנו את המעילים,הזמנו את התפריט היומי ועד שהאוכל יהיה מוכן אני מסתובב מעט ומתרשם מהמסעדה שמעוטרת בפוחלצים של דגים ואיזה פלמינגו מסכן.די קריר כאן ולכן כסאות או יותר נכון ספסלי המסעדה מכוסים בפרוות של למה. כעבור כמה דקות בעלת המקום הגישה לנו מרק חם מלווה ברוטב חריף כמנה ראשונה ולמנה העיקרית אורז,תפוחי אדמה ועוף.לאחר שזללנו את הארוחה הטעימה והמחממת,שילמנו סכום זעום,קצת פחות מ 2 דולר לאדם,אמרנו תודה ונפרדנו לשלום.
המשכנו קדימה בכביש הנהדר הזה,מסביב אגמים כחולים ורועי צאן שמגדלים עדרים מעורבים של כבשים ולמות,אם חשבתם שהטיפוס נגמר טעות בידיכם היות והכביש המשיך לטפס במעלה ההרים.
ענני סערה נראים מרחוק בדיוק בכיוון אליו אנחנו נוסעים,לא חולפות 5 דקות ואנחנו מוצאים עצמינו בסופת ברד בגובה של 4,441 מ',הטמפ' צנחה ל 3 מעלות והברד היכה בנו ללא הפסקה.זו פעם שאני נתקל בסופת ברד רצינית שכזו,אנחנו מאטים את מהירות הנסיעה למהירות ריצה,הכביש חלק והברד מתאסף לגובה של כמה סנטימטרים.משאיות עוקפות אותנו מבלי להאט,ועקב כך אני מרגיש שעדיף לעצור בצד ולכן אני עוצר בצד ומנצל זאת לצלם קצת.הברד מכה בי בעצמה כזו שאני מרגיש דקירות דרך הביגוד שלי.
הברד הקופצני מצליח למצוא דרך להיכנס אל המעיל למרות שהוא סגור,וכך גם לתוך הקסדה הסגורה,הורדתי כפפה אחת כדי שאוכל לצלם ותוך כמה שניות כמעט שלא הרגשתי את האצבעות,לא מספיק שהיד קפואה הברד מכה עליה בעצמה וגורם לכאב חד כמו דקירות מחט מעצבנות.צילמתי כמה תמונות ושמתי בזריזות את הכפפה.
לאחר כמה דקות הסופה חולפת והמראה שמסביב כל כך נפלא כאילו שירד שלג הכל פשוט לבן,וואוו איזה יופי הלבן הזה,אני מתלהב כמו ילד קטן ומוצא את עצמי משחק בברד,פשוט נהדר.
לאחר שהסערה חלפה התחלנו לנסוע בזהירות על שאריות הברד שעדיין לא נמס,כעבור כק"מ כבר לא נראו סימנים של ברד אך הכביש היה רטוב ולפעמים קצת בוצי מהמשאיות שעברו כאן.הכביש המשיך לטפס במעלה ההרים כאשר אני מסתכל ללא הרף אל מד הגובה,ביום שכזה אין מצב שאני לא שובר את שיא הגובה בו אני רוכב,ואכן כך בהמשך הדרך הגענו לנקודה הגבוהה ביותר בה רכבתי עם הקרנף עד כה.מד הגובה מציין 4,565 מטר !!!! ואוו עצרתי מיד כדי לצלם את המאורע,מישל נעצר לפניי ושאל מדוע עצרתי לאחר שהוא הבין הוא חייך וצילם גם הוא את ה GPS,בזמן שאני מדליק סיגריה בכל זאת זה לוקח כמה ניסיונות האוויר לח ודליל עד מאוד בגובה שכזה.יש אנשים שסובלים ממחלות גבהים ובגבהים שכאלו קשה להם לנשום,איפה היינו?אה כן בזמן שאני מדליק סיגריה אני מבחין במבנה מוזר שנמצא כ 100 מטר מהכביש ולכן אני פוסע לראות במה מדובר,
למעלה: שימו לב לגובה בג'י פי אס
מישל גם בא לראות מה פשר הדבר.בדרך אני חושב בוטנאי ומתחיל להתבונן בצמחיה המוזרה שגדלה כאן,כמה עשבים וכמה פרחים וגם משהו שדומה לטחב וגדל בעיגולים של קצת יותר ממטר,כאשר אני מגיע לביקתה אני מציץ פנימה ומבין שזה מקום מחסה לאוכל עבור הלמות או הכבשים כנראה לימים מושלגים.
לאחר שסיימתי לעשן חזרנו לכיוון האופנועים.כאשר הגענו אל האופנוע של מישל אני מבחין שהצמיג שקשור לו מאחור מלא בברד,רק שתבינו באיזו עצמה וכמות של ברד ירד עלינו,גם כעבור כ 20 דקות של רכיבה יש עדיין ברד שלא הפשיר בתוך הצמיג רזרבי,פשוט משהו קטן שגורם לנו לחייך.
דרך אגב נסקה נמצאת בגובה של 520 מטר מעל פני הים מה שאומר שהיום טיפסנו קצת יותר מ 4,000 מטרים והיום עוד לא נגמר.
מכאן והילך מזג האוויר משתפר השמיים מתבהרים ואנחנו ממשיכים קדימה.הנוף מסביב נפלא אך עדיין קריר היות וירדנו בגובה לאזור ה 4,000 מטרים.בהמשך אנחנו רואים עשרות עדרים של למות חמודות שכאלו בשלל צבעים,לכח אחת יש סרט צבעוני שקשור לאוזניהן,אני עוצר לצלם ומישל נעצר גם,מישל כהרגלו לחוץ וגם מראה הלמות אינו מרגיע אותו,בכל פעם שאנחנו עוצרים הוא הולך סביבי במעגלים ואומר "נו ממשיכים?"ואחרי שממשיכים הוא רוכב לאט אז כנראה שיש לו זמן,אני אומר למישל "עזוב אותך,תרגע,תהנה מהרגע,תראה איזה יופי מסביב,זה לא שאנחנו עוצרים כל 2 מטרים אז נצל את הרגע גם לנוח,תוריד קסדה ותהנה מהנוף".בדר"כ ביום שכזה אנחנו עוצרים לנוח כל 100-150 ק"מ וגם אז מישל חסר סבלנות וגם הקטע הזה קצת נמאס עלי,"מה נסגר איתך?תן להנות מהרגע ולעשן סיגריה בלי לחץ!!!"
לאחר שסיימנו לצלם את הלמות המשכנו הלאה וירדנו בגובה.הנוף השתנה שוב והפך לירוק מהסוג שאני אוהב,הכביש שסלול ברובו בצורה טובה+ התפתל מטה אל עבר העיירה צ'אלחואנקה (Chalhuanca) שנמצאת כמעט באמצע הדרך לקוסקו.
בכניסה לעיירה מצאנו מוטל נחמד עם חדרים קטנים וצפופים אך למי אכפת אנחנו כאן רק לילה אחד.
ללא ספק יום ארוך ושופע בחוויות,מן יום מאתגר שכזה בו התחלנו מהעיר נסקה שנמצאת בלב מדבר יבש וצחיח בגובה של 520 מטר,טיפסנו לגובה 4,565 מטר,הטמפ' צנחה ל 3 מעלות,עברנו בתוך סופת ברד,ראינו מאות למות וגואנקו,אכלנו אוכל חם,והנמכנו אל העיירה צ'אלחואנקה שנמצאת בגובה של 2,900 מטר,סה"כ 350 ק"מ מטורפים.איזה יום אני הולך לאכול.
מבלי להחליף בגדים חצינו את הכביש ונכנסנו אל אחת מהמסעדות ואכלנו ארוחת ערב.לאחר מכן ישבתי במרפסת ונהניתי מהגשם והרוח הקרירה,ככה זה שנמצאים במדבר כמה ימים אני מתגעגע לדברים שכאלו כמו אוויר קריר וגשם עם רעמים וברקים.
לקראת חצות הלכתי לישון כאשר הגשם ממשיך לרדת ללא הפסקה.
6:50 אני מתעורר לקול דפיקה בדלת,אני פותח את הדלת ומישל עומד לבוש שהקסדה בידיו.אני מסתכל על השעון ואכן 6:50 ועדיין חשוך מסביב ולכן אני אומר למישל "בוקר טוב,קבענו ארוחת בוקר ל 7:30 לא?" מישל עונה "רק רציתי לראות שהתעוררת,אני ער כבר מ5:00 בבוקר" וודאפאק?אני חושב לעצמי,אם יש משהו שאני שונא זה שמישהו מעיר אותי בדפיקות היסטריות על הדלת,אנחנו רוכבים מעל לחודש ביחד ומעולם לא איחרתי אז למה דווקא היום אתה מעיר אותי בצורה שכזו?אני נכנס בחזרה אל החדר רוחץ פנים וכעבור 20 דקות אני יוצא שוב,השמש בינתיים התחילה להאיר ונראה שיהיה לנו יום שמשי לאחר שהגשם ירד ללא הפסקה כל הלילה.
7:30 אנחנו חוצים את הכביש למסעדה שממול,שנמצאת על שפת נחל גועש ורוחש,הזמנו כל אחד 2 ביצים מטוגנות ולחם,לצד קפה חם וטעים.
לאחר שסיימנו לאכול העמסנו את האופנועים וב 8:30 יצאנו אל הדרך.
המרחק מצ'אלחואנקה לקוסקו (Cusco) הוא קצת יותר מ 300 ק"מ ובמידה והכביש יהיה טוב אנחנו נגיע לשם בסביבות 14:00 בצהריים.מיד לאחר שאנחנו יוצאים מהעיירה מתגלה מחזה מחריד לעינינו,הכביש מוצף בדם,בשולי הכביש זרוקים גופות של 10 או יותר סוסים וחמורים,הרכב שפגע בהם כבר לא כאן אך ברור שזה היה רכב גדול כגון משאית.המחזה כל כך עצוב ולא נעים שאפילו לא הוצאתי מצלמה כדי לתעד את הזוועה.
זו אחת מהסיבות שבגללן לא רוכבים בלילה,משום מה בעלי החיים אוהבים להסתובב על הכבישים בלילה.
בהמשך הדרך הנוף מסביב ירוק מאוד ולמרות שמדי פעם קופצת לי התמונה של הסוסים המסכנים אני מצליח להנות מהנוף.
כמה עשרות ק"מ לאחר מכן אנחנו עוצרים בתחנת דלק שמלאה בשוטרים רכובים על אופנועים,ספרתי לפחות 15 אופנועים.בזמן שאנחנו ממתינים בתור התחלתי לפטפט עם השוטרים ששאלו אותי "מה נפח המנוע של הקרנף והפיל?",שאלתי אותם כמה אתם חושבים?" כמה מהם ענו ביחד "200 סמ"ק?" ואז בא שוטר אחד חכמולוג מאחור ואמר תוך כדי שהוא מסתכל לחבריו בזלזול "נראה לכם?זה לפחות 300 סמ"ק" פיששש איזה גאון יש לנו פה,ממש דוקטור לאופנועים,חייכתי אליו וקרצתי לו תוך כדי שאני מצביע על הקרנף אני אומר להם המנוע של זה 1,200 סמ"ק כמו 6 מנועים שלכם,ושל מישל 1,150 סמ"ק ,הם היו המומים,ואמרו שמעולם לא ראו אופנועים כאלו גדולים,
כאשר הקצין שלהם הבחין שהשוטרים שלו מדברים עם שני גרינגואים הוא בא לכיווננו,כולם נעמדו דום ואמרו "גנרל",ניגשתי אל הקצין ולחצתי את ידו,מתברר שהוא בא לכיווננו בגלל שהוא אוהב אופנועים ורצה לשמוע מאיפה באנו,ולאן אנחנו ממשיכים.סיפרתי לקצין שהגעתי מאלסקה ומישל מסן פרנסיסקו ושאנחנו מתכננים לנסוע לאושואיה שנמצאת בנקודה הכי דרומית בדרום אמריקה,כמובן שהקצין התלהב משני הגרינגואים והוא התלהב עוד יותר לאחר שהוא שמע שאני ישראלי ומישל צרפתי,משום מה הם לא אוהבים את האמריקאים.
לאחר שהגיע תורנו תדלקנו את האופנועים,הצטלמנו קצת עם השוטרים והמשכנו בדרך.
בהמשך הדרך אני עוקף במהירות חלק מהשוטרים וליד חלק מהם אני מאט וכאשר אני ממש לידם אני מצפצף ומאיץ במהירות,שיהיה להם על מה לדבר בשבוע הקרוב,דרך אגב כולם נופפו לנו לשלום או אולי הם ביקשו שנעצור?לא יודע הם כנראה עדיין בדרך לקוסקו…..
מכאן ועד קוסקו הדרך נפלאה,הנוף מסביב פשוט מופלא,הכל ירוק,נחלים,נהרות,עליות ירידות,גשרים ארוכים ועוד,פשוט נהדר.
מזג האוויר גם כן מושלם ובחלק מהדרך אפילו חם היות והנמכנו בגובה,אמנם לא ירדנו מ 2,000 מטר אך כאן בפרו ברגע שיורדים לגובה שכזה מתחיל להיות חם ואפילו קקטוסים ענקיים גדלים כאן.
משום מה דווקא בכביש הזה נתקלנו בהרבה תאונות וראינו משאיות שהתהפכו בסיבובים.באחת העצירות שכבר היינו ממש קרובים לקוסקו שמתי ב GPS שם של הוסטל ישראלי ששמעתי המלצות לגביו,מישל גם הכניס את הכתובת למפה איתה הוא מנווט ונסע אחריי.
למעלה: הככר המרכזית של קוסקו
בכניסה לקוסקו ה GPS סימן לי לפנות שמאלה,אני מאט ופונה ובמראה אני מבחין שמישל לא פונה אחריי אלא ממשיך ישר.כעבור כדקה אני מגיע לכביש ללא מוצא ולכן אני עושה פרסה ונוסע בדרך החלופית,מישל המשיך ואני לא רואה היכן הוא,כעבור 10 דקות קצת לפני המלון אני רואה את מישל משחק בטלפון שלו ומחפש לאן לנסוע,אני עוצר לידו ושואל "למה המשכת?לא ראית שפניתי?" מישל אומר בזלזול "המפה שלי הראתה שעלינו להמשיך ישר" אני עונה לו "נו אז? ואם ה GPS שלי עשה טעות/או שאני עשיתי טעות סע אחריי ותסמן לי שזו טעות,גם כשאתה מוביל ואתה טועה אני ממשיך אחריך,כמה פעמים התברברנו שאתה הובלת?אנחנו לא בתחרות ומי מגיע ראשון ליעד לא מקבל גלידה,וגם עם כן הייתי מגיע הרבה לפניך היות ואתה זוחל רוב היום".מישל ענה "מצטער",המישל הזה קצת נמאס עליי עם התחרותיות שלו והמחשבה שאני מצטרף לטיול שלו ולא שאנחנו מטיילים ביחד.
המשכנו בדרך ליעד וכעבור כמה דקות הגענו להוסטל הישראלי בשם קילומבו,נכנסתי לברר מחירים ולבדוק האם יש חנייה.מתברר שהחדרים כאן משותפים ונשארה רק מיטה אחת פנויה.לא מתאים לנו,מעבר לכביש מצאנו מלון חדש ונחמד אך בלי חנייה,חזרתי לקילומבו ושאלתי האם אפשר להחנות את האופנועים בלובי הענק שלהם?אשתו של בעל הבית(פרואנית)אמרה שצריך לשאול את בעלה "ניר" הישראלי,ביקשתי שהיא תשאל אותו והיא טענה שאין לה טלפון והוא צריך לחזור לכאן עוד שעתיים.בינתיים פרקנו את הציוד ומישל הלך לברר האם יש חנייה בחניו הציבורי ונאמר לו שלא.כמו כן אמרו לנו שאם האופנועים ישארו בחוץ אנחנו לא נראה אותם יותר.
טוב מה עושים?נחכה לניר הוא בטוח יעזור לישראלי שהגיע מאלסקה באופנוע.כעבור כשעתיים בהן אני ממתין בכניסה להוסטל ניר מגיע ומיד אומר "אני לא מוכן שתחנו כאן"אני אומר לו "בבקשה תעזור לנו לא מצאנו חנייה ואנחנו מוכנים לשלם לך עבור החנייה" ניר לא מסכים,ממש אחוות ישראלים,מה מפריע לך שנחנה בלובי הענק שלך?האופנועים נקיים והם לא ילכלכו כלום,עד כה בכל מקום בדרך אנשים זרים הרשו לי לחנות בכל מיני מקומות מוזרים,לובי של מלון,משרד,מחסן,סלון וכו' ורק כאן כאשר מדובר בישראלי הוא מסרב בתוקף,"טוב בן אדם לא צריך טובות אנחנו נסתדר בכוחות עצמנו."
ניר אמר שנבדוק באחד המלונות ברחוב הסמוך,הלכתי לשם ומצאתי חנייה בתשלום בגינה של הוסטל אחר 2 רחובות מהמלון שלנו,שילמנו עבור החנייה ל 3 ימים וחזרנו למלון להחליף בגדים.
אח"כ יצאנו למרכז העיר להתעניין בסוכניות הטיולים לגבי דילים לביקור במאצ'ו פיצ'ו ומאוחר יותר ישבנו לאכול חומוס במסעדה ישראלית לשעבר ומשם חזרנו למלון,לילה טוב.
למחרת בבוקר יצאנו לאכול ארוחת בוקר בכיכר המרכזית של קוסקו.קוסקו (Cusco) היא אחת מהערים המתוירות ביותר בפרו והעיר העתיקה ביותר ביבשת.קוסקו הוכרזה כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו.
העיר העתיקה הזו נמצאת בגובה של 3,400 מטר כך שיש אנשים שמתקשים לנשום בה,כמו כן מזג האוויר קריר וגשום,וכנראה שרק אני נהנה מהמזג האוויר שמסביב אני פשוט מת על אוויר קריר ונעים שכזה,נראה לי שאני הבן אדם היחיד שמסתובב כאן עם שורט וסנדלים.
בארוחת הבוקר תפסתי את מישל לשיחה רצינית ואמרתי לו את כל שעל ליבי,כמובן שאמרתי זאת בצורה יפה ומנומסת,בגדול פשוט הסברתי לו שזה גם הטיול שלי ושהוא לא יכול להמשיך ולהתנהג בצורה אגואיסטית כמו שהוא מתנהג בימים האחרונים ומבחינתי שאם זה לא ישתנה נאלץ להיפרד ושכל אחד ימשיך לדרכו.אני חושב שזה לא נכון ויפה לפרט כאן את פרטי השיחה המלאים,רק אומר שמישל כרגיל אמר שאני צודק והוא מודע לבעיה הזו ושגם אשתו אומרת לו את הדברים שאני אמרתי לו.
לחצנו ידיים והחלטנו לנסות עוד קצת ולראות מה יהיה.
לאחר שסיימנו לאכול יצאנו אל הכיכר המרכזית כדי לנצל את הרגע ולצלם כמה תמונות לפני שהכיכר תתמלא באנשים וברוכלים מציקים שמנסים למכור דברים שאף אחד לא צריך,בכמה מקרים בהם הרוכלים פנו אלי וניסו למכור לי כל מיני שטויות אמרתי לא תודה והם הבינו די מהר שממני לא יצא להם כלום ולכן הם ממשיכים לעבר התייר הבא.
בקוסקו ניתן להרגיש את השלווה והרוגע שמסביב ואני מנצל זאת לישיבה בכיכר.גם שהכיכר מתמלאת באנשים הסדר והשלווה נשמרים,איזה כיף פשוט נהדר כאן.
למעלה: בודק עלי קוקה
מהכיכר המרכזית המשכנו להסתובב ברחובות העיר המדהימה הזו,נכנסנו לשווקים מקומיים עמוסי כל טוב,הריח משתנה בכל רגע וכך גם הצבעים,דוכני פירות,בשר תבלינים,מזכרות ומה לא פשוט כיף לטייל בשווקים המקומיים.
קניתי לי עלי קוקה שיש שטוענים שהם עוזרים לנשום בגבהים בהם אנחנו נמצאים,כמו כן בעבר נעשה בהם שימוש ליצור המשקה המוכר בעולם ומשם לקוח שמו הידוע "קוקה קולה".בהמשך אני אבדוק האם יש להם השפעה כלשהי על הנשימה.כמו כן נתקלנו ביותר מחנות אחת שמכינות ומוכרות סנדלים מצמיגי מכוניות ישנים,אחלה שיטה למחזור.
למרות שהעיר הזו מורגלת לתיירים אני מרגיש שאנשים נועצים בי מבטים,אמנם פחות מאשר בכל מקום אבל עדיין זה מורגש.נראה לי שגם אני מופתע מכמות התיירים ברחוב היות וציפיתי לראות פחות תיירים בעונה זו של השנה.
לאחר שטיילנו בשווקים תפסנו אוטובוס ציבורי לאחת מהתצפיות על העיר שנקראת קריסטו בלאנקו-ישו הלבן.כעבור 20 דקות כשהתקרבנו לתצפית הנהג הבין שאנחנו רוצים לרדת ועצר לנו בדיוק מול התצפית.
חצינו את הכביש וטיפסנו כמה מדרגות אל התצפית המדהימה הזו שבמרכזה עומד פסל של יהושע כמו בברזיל רק בקטן,מצד אחד העיר נחה למרגלות ההרים ובצד השני שדות ירוקים להפליא שנפרסים עד אל האופק ההררי.איך אתאר את המחזה הנפלא הזה שקוסקו היפיפיה נפרסת לרגלינו.מילים רק יקלקלו כאן אז אספר לכם שבתצפית פגשנו מקומי שהתלבש בלבוש מסורתי וניגן מוזיקה מקומית בכלי נגינה מסורתיים,הבן אדם היה פשוט נחמד ולא ביקש כסף,אך במידה ומישהו נתן לו כסף הוא התחיל לנגן ולשיר,אני לעומת זאת הצעתי לו לטעום מעלי הקולה שקניתי קודם לכן בשוק,הבחור כל כך שמח וניגן כמה שירים.כמו כן היו הרבה תיירים בעיקר דרום וצפון אמריקאים,כמה רוכלות שניסו למכור את סחורתם ואפילו אישה אחת שהגיעה עם למה וגבתה כסף עבור תמונות איתה ועם הלמה שלא הבינה למה?.
לאחר כשעה בתצפית מישל החליט לחזור ברגל העירה(מרחק של כ 5 ק"מ)לי אין כוח ללכת 5 ק"מ עד העיר כאשר אנחנו נמצאים בגובה של קצת יותר מ 3,500 מטרים ולכן החלטתי לחזור באוטובוס ואח"כ המשכתי לבד ברחובות העיר ובאחד מהשווקים המקומיים,את האמת היה לי די כיף לטייל לבד ואני שוקל בכובד ראש להמשיך לבד.
לאחר שסיימתי להסתובב ברחובות העיר ישבתי בכיכר המרכזית ונהניתי מהשלווה שמסביב,לאחר כשעה הלכתי לאכול ולקראת ערב חזרתי למלון ופגשתי את מישל והלכנו לסגור על דיל לסיור חד יומי באחד משבעת פלאי עולם המאצ'ו פיצ'ו (Machu-Picchu).
אתחיל ואומר שאין אפשרות להגיע עד לאתר המאצ'ו פיצ'ו עם האופנוע אלא,לבחור באחת מהאופציות הנ"ל:
א-לנסוע 60 ק"מ אל העיר אויאנטאיאמבו (Ollantayambo) למצוא מלון עם חנייה ללון לילה,ובבוקר למחרת להשאיר את הקרנף שם,לתפוס רכבת לעיר אגואס קליאנטס(Aguas calientes) שפירושה מים חמים,ומשם מיניבוס או הליכה רגלית למאצ'ו פיצ'ו,ואז לישון לילה אחד באגואס קליאנטס ולאחר מכן לתפוס רכבת חזרה אל המלון בו אשאיר את הקרנף.
ב-להשאיר את כל הציוד והקרנף היכן שהם כבר עכשיו כאן בקוסקו-לקחת סיור כולל לאתר המאצ'ו פיצ'ו,
איסוף מהמלון ברכב שיקח אותנו לתחנת הרכבת באויאנטאיאמבו,משם רכבת לאגואס קליאנטס ומשם מיניבוס אל הכניסה למאצ'ו פיצ'ו.שעת יציאה 3:00 בבוקר וחזרה משוערת ב 23:00 יום ארוך לכל הדעות.
לאחר אין ספור חישובים ותהיות האם אופציה א' שזולה רק במקצת שווה את כל הטרטור והכאב ראש? או האם אופציה ב' היקרה במקצת ובעלת השעות המשוגעות וחוסכת נסיעה עם עם כל הציוד והאופנוע והשארתו איפה שהוא ללילה או 2.
הסיפור הכי יקר בטיול למאצ'ו פיצ'ו הוא כרטיס הרכבת והכניסה אל האתר.
למעלה: יש כרטיס למאצ'ו פיצ'ו!
הבעיה שצריך להחליט מהר היות והרכבות מלאות ורצוי לשריין מקום מראש.בנוסף תחזית מזג האוויר חזתה שבימים הקרובים באזור המאצ'ו פיצ'ו יהיה מעונן ובימים שלאחר מכן יהיה גשום וסגרירי הבעיה שקצת קשה לדעת האם הם צודקים או לא,ואת כרטיסי הרכבת שאוזלים במהירות צריך להזמין מראש,כמו כן ממשלת פרו הגבילה את כמות המבקרים באתר ל 1,000 מבקרים ביום ולכן נושא מזג האוויר מלחיץ אותנו להזמין כרטיסים עכשיו לפני שהם יגמרו.
בדקנו בכמה סוכנויות טיולים ועד שמצאנו מחיר טוב כבר הייתה בידינו ההחלטה ללכת על אופציה ב'-סיור ליום אחד.
היות ועונת התיירים כבר חלפה מצאנו דיל די טוב עם "הנחת ישראלים" היות וכאן נותנים כבוד לתייר הישראלי שמעביר את השמועה על מקום טוב או לא מהר יותר מאשר סוכר נמס בכוס קפה חם,שילמנו 140 דולר יקר בטירוף-כרטיס נסיעה הלוך ושוב עולה בין 50-60 דולר(תלוי בשעת הנסיעה יש כמה רכבות),אוטובוס מאגואס קליאנטס לכניסה לאתר ובחזרה עולה 15 דולר הלוך ושוב וכניסה לאתר עולה 45-55 דולר.
בדרך חזרה למלון מישל אמר שביום למחרת הביקור במאצ'ו פיצ'ו הוא החליט להמשיך הלאה ואם אני רוצה אני יכול להצטרף אליו,אמרתי לו שלי זה לא מתאים היות ולאחר יום שלם שמתחיל ב 3:00 לפנות בוקר ונגמר ב 23:00 בלילה צריך לנוח ולא לרכוב עייפים,מה הלחץ אף אחד לא רודף אחרינו,מישל אמר שאני צודק ולכן החלטנו להשאר יום נוסף בקוסקו,הלכתי לישון לכמה שעות עוד מעט צריך לקום ולנסוע לאחד מהמקומות היפים בעולם שחלמתי לבקר בהם.
3:00 לפנות בוקר הגשם מטפטף קלות ונהג ההסעות מחכה לנו מחוץ למלון.לאחר שעלינו לרכב הנהג נסע כמה עשרות מטרים ועצר,הוא הצביע על מיניבוס ואמר זה הרכב שלכם למאצ'ו פיצ'ו,צחקנו ואמרנו שיכולנו ללכת ברגל עד למיניבוס והנהג הסביר שזה חלק מהשירות לאסוף אותנו מפתח המלון.
בעודנו יושבים במיניבוס וממתינים שהוא יתמלא שאלתי את מישל איזו שאלה ומישל ענה לי משהו בזלזול נוראי,לא זוכר בדיוק מה אבל נשרף לי הפיוז החצי מרוקאי,זה שאני מנסה להרגיע בכל פעם שמישהו או משהו מעצבן אותי,אומר זאת שוב אם יש משהו שאני שונא אבל ממש שונא זה שמישהו מדבר אלי בזלזול,במיוחד מישהו שאני מכיר ומכבד.לכן עניתי לו "מישל עזוב אותי בשקט,3:00 לפנות בוקר אין לי כוח לזה עכשיו,תן להתעורר בשקט".מאותו הרגע מישל הפסיק לדבר,לאחר שהמיניבוס אסף את כולם מהמלונות,יצאנו לדרך.
חושך ולא רואים כלום,זה בדיוק מה שאני אומר תמיד-רוב המטיילים שנוסעים באוטובוסים ממקום למקום בדרום אמריקה עושים זאת בנסיעות ליליות ולכן הם מפסידים המון נוף נפלא בדרך לכן זה אחד מהיתרונות לנהוג בעצמך.כעבור כשעה וחצי של נסיעה הגענו אל תחנת הרכבת,הרכבת כבר בתחנה ועוד כמה דקות תצא לדרכה מישל ירד ראשון מהמיניבוס ורץ קדימה מבלי להמתין,אני עישנתי לי סיגריה ואח"כ ניגשתי לעלות לרכבת בכניסה לתחנה יש עמדת בידוק בה בודקים את מספר הכרטיס ושם הנוסע ומבקשים להציג דרכון,מאוחר יותר אבין מדוע הם בודקים זאת לאחר שאדבר עם אחד מהמקומיים שיסביר לי שבעבר היו זיופי כרטיסים של כמה סוכנויות טיולים,בנוסף הבחור מספר לי שתושבים המקומיים שמשתמשים ברכבת משלמים רק 2 דולר עבור כרטיס לעומת תייר שמשלם פי 30 ואחזקת המסילה והפעלת הרכבת משולמים ע"י התיירים ולכן מחיר הכרטיס מרקיע שחקים,ישבתי במקומי ומישל ישב במקום אחר.
מתחילים בנסיעה,קרונות הרכבת הישנים מתנדנדים מצד לצד,צוות הדיילים מגיש לי שתייה חמה וכמה חטיפים,ומאוחר יותר גם מנסה למכור לתיירים.הנוף מסביב ירוק ויפה ונתיב המסילה מפותל ועובר צמוד לנהר שוצף,כעבור שעה וחצי הרכבת מגיעה אל התחנה הסופית בעיירה אגואס קליאנטס,בחוץ יורד גשם ואני מקווה שיתאפשר לי לראות את אתר המא'צו פיצ'ו כמו שחלמתי לראות.
אני יורד מהרכבת ומתחיל לצעוד לעבר תחנת המיניבוסים,אני מבחין שמישל שוב רץ קדימה ואינו מחכה,סבבה מבחינתי לטייל לבד קצת חופש לא יזיק לאף אחד.
הליכה קצרה ואני מגיע לתחנה המיניבוסים כמו כל ישראלי אני מגיע בזריזות אל עבר המיניבוס הראשון בשורה וכעבור כדקה אני כבר בתוך המיניבוס.
המיניבוס מתחיל לנסוע בשביל מפותל ובשיפוע חד מעין שביל הנחש רק בצורת אנקונדה ענקית.ואני כל הדרך אומר לעצמי איזה מזל שאני עולה במיניבוס ולא ברגל,כעבור כ 20 דקות המיניבוס מגיע אל הכניסה לאתר ההיסטורי ואני יורד ומחפש את המדריך של סוכנות הטיולים ממנה רכשתי את הכרטיס.
לאחר שמצאתי את המדריך והקבוצה נכנסנו אל האתר ההיסטורי מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu) כמה מילים על המקום למי שלא שמע ומכיר-אתחיל ואומר שהמאצ'ו פיצ'ו הוא אחד משבעת פלאי תבל החדשים ופלא תבל השני בו אני מבקר במהלך הטיול,המאצ'ו פיצ'ו זו עיר עתיקה שנבנתה על ידי בני האינקה בסביבות שנת 1,450 ונמצאת על הר בגובה של כ 2,350 מטר,יש שקוראים לה ה"עיר האבודה" שאליה ברחו בני האינקה מהכובש הספרדי מעיר בירתם קוסקו.מבני העיר באתר הארכאולוגי השתמרו בצורה טובה ואחת מהתעלומות הגדולות עד היום היא איך לעזאזל בני האינקה הרימו ושינעו אבני סלע ענקיים עד לשם.לא מספיק שגבוה וקשה לנשום העיר בנויה על מדרונות ההר והגישה די מוגבלת אז איך לעזאזל הם בנו אותה לפני יותר מ 500 שנה,כמו כן בני האינקה בנו תעלות מים לצורך השקיית הטרסות וגם להובלת המים מהמעיין המקודש לכל בית בעיר,עוד דבר יפה הוא שבני האינקה סיתתו את האבנים כל טוב וישר כך שהאבנים מונחות אחת על השנייה בצורה כל כך מדויקת שאין צורך להשתמש במלט או בטיט.
המדריך טוען שהעיר שרדה את השנים,רעידות האדמה ומפולות הסלעים והבוץ שכל כך נפוצות כאן באזור הגשום הזה בעיקר בגלל שיטת הבניה ושיטת תעלות ניקוז המים.
למעלה: העיירה אגווא קליינטה למרגלות מאצ'ו פיצ'ו
כמו כן מאצ'ו פיצ'ו הוא שמו של ההר בו שוכנת העיר ופירוש השם משפת הילידים קצ'ואה היא פסגה עתיקה.
כבר בכניסה אל המאצ'ו פיצ'ו אני מתרגש ומשתדל להקשיב למדריך למרות שברצוני לעלות כבר אל עבר התצפית ולראות את העיר האבודה מלמעלה.גשם דק ומעצבן יורד ללא הפסקה וכמעט כל התיירים מכוסים בשכמיות נגד מים שיוצרו משקיות גדולות,כמו כן אני שם לב שרוב התיירים שמסביב הם יפנים ואמריקאים.אנחנו מתחילים ללכת בטרסות והמדריך מפלא בנו את סיפוריו,כעבור כמה דקות של הליכה אני מבחין במישל שהגיע באיחור ומצטרף לקבוצה,הוא לא החליף איתי מילה ולכן אני שומר על מרחק ממנו.אנחנו עוברים בין הבתים הישנים ומקבלים הסבר על תעלות ניקוז והובלת המים.השמיים די מעוננים והמדריך טוען שכך זה בשעות הבוקר ושאתמול היה יום נפלא,תמיד המקומיים אומרים אתמול היה נפלא אי אפשר להוכיח זאת כי אתמול היינו במקום אחר.
המבנים העתיקים והטרסות המרובות וביניהם הדשא הירוק זוהר הופכים את המקום לתאבת עיניים-פשוט נפלא.
לאחר כשעה וחצי הסתיימה ההדרכה והורשנו להסתובב חופשי כמה שנרצה,כמובן שאני מוגבל היות והרכבת חזרה לאויאנטאיאמבו יוצאת בשעה 16:30 כך שיש לי כמה שעות טובות להסתובב כאן אולי עד אחה"צ הגשם יפסיק והערפל יעלם.
לאחר שהסיור המודרך הסתיים הלכתי להסתובב בקצב שלי ועברתי ברחובות העיר העתיקה.כמעט בכל בית יש תעלת ניקוז שמגיעה מצד אחד ויוצאת בצד השני,שכחתי לספר קודם את מה שסיפר המדריך בנושא סיתות האבנים,כידוע בני האינקה היו חכמים וזאת ראינו רק לפני רגע(מצפן האינקה ושעון השמש)אך לכל הרוחות איך בדיוק בני האינקה פיצחו סלעי גרניט ענקיים וסלעים אחרים לחתיכות קטנות?
המדריך סיפר ששיטת בני האינקה הייתה להכניס חתיכות עץ יבשות לחריצים ולסדקים בסלע ואח"כ להרטיב במים את חתיכות העץ,כידוע עץ מתנפח במים ולכן יוצר לחץ אדיר,לאחר שהסדק גדל והתרחב,בני האינקה החליפו את חתיכת העץ הרטובה בחתיכת עץ יבשה וגדולה יותר,וחוזר חלילה כך עד שהסלע התבקע במקום שהם רצו.
אני ממשיך לטייל והזמן חולף במהרה,כבר כמעט 13:30 והגשם המעצבן לא מפסיק ולכן אני יוצא לכמה דקות מהאתר הארכאולוגי ומעשן סיגריה,לאחר מכן אני עולה אל התצפית בעליה הארוכה וממתין שם.
כמה דקות לפני השעה 14:30 הערפל נסוג והגשם מפסיק ואני זוכה לראות את העיר האבודה מתגלת לפניי.אמנם לא כמו בתמונות המפורסמות כאשר השמיים נקיים אך עדיין יפה ועוצר נשימה,לפי דעתי אולי אפילו יפה יותר מאשר בימי העונה היבשה בהם השמים כחולים אך העשב אינו ירוק כמו בעונת הגשמים,כמו כן יש איזה קסם מסתורי שהעננים מוסיפים למקום ולנוף כאשר הם מרחפים מסביב להרים.
צילמתי מלא תמונות ולאחר מכן ישבתי כשעה נוספת רק כדי להנות מהנוף המסחרר.
בשעה 15:30 ירדתי לכיוון המיניבוס ובשעה 16:00 הייתי באגואס קליינטס,הסתובבתי קצת בעיירה וצילמתי כמה תמונות ומשם לרכבת שתיקח אותנו בחזרה למיניבוס שמחכה לנו באויאנטאיאמבו,שוב בדיקת כרטיס מול הדרכון ואני ברכבת,כעבור כמה דקות מישל מגיע ומתיישב לידי,הרכבת הייתה עמוסה ולכן הוא נאלץ לשבת במקום שצוין בכרטיס,אמרנו שלום קריר אחד לשני ולא החלפנו יותר מדי מילים כל הדרך.
מבט מהרכבת בדרך חזרה לקוסקו
כעבור שעה וחצי ירדנו מהרכבת והלכנו למיניבוס שחיכה לנו,לאחר שכולם הגיעו יצאנו לדרך.
הדרך לקוסקו קצת לפני שקיעה הייתה מרהיבה ביופייה וללא ספק הייתי רוצה לרכב בנוף שכזה העיירה אויאנטאיאמבו נראית קטנה עד מאוד ואני שמח שלא רכבתי לכאן אולי הייתי מתקשה למצוא מקום ללון ולאכסן את הקרנף אז איך שאומרים אי אפשר לאכול את כל הסטייק ושהוא ישאר שלם למרות שתמיד שאני אוכל סטייק אני מתפלל שלא יגמר לעולם.
לקראת השעה 23:00 הגענו למלון,הודעתי לפקידת הקבלה שאשאר לעוד לילה ומישל היה לידי ואמר לה שהוא ישלם לה מאוחר יותר,אמרנו לילה טוב וכל אחד הלך לחדרו.
עדכנתי את המשפחה שעקבה אחרי מכשיר הספוט שלי(איתור לוויני)ועדכנתי אותם ביום המופלא שעבר עלי.
שלחתי כמה תמונות במנשמע והלכתי לחלום על המאצ'ו פיצ'ו-אכן היה יום ארוך ומופלא בו הגשמתי עוד חלום,אך את האמת המסחור של המקום והתמחור היקר קצת פגעו בקסמו של המקום.
לילה טוב וחלומות פז.
למחרת התעוררתי מאוחר לשם שינוי ,פקידת הקבלה אמרה לי שמישל עזב בבוקר.הייתי מופתע שהוא הלך מבלי לומר שלום,בכל זאת היינו ביחד חודש וחצי בהם בילינו את רוב שעות היום ביחד,חווינו חוויות בלתי נשכחות,צחקנו רכבנו וגם כעסנו ולכן המינימום גם אם כועסים הוא לומר להתראות ולאחל דרך צלחה אחד לשני.למרות זאת הרגשתי הקלה,מאז שנתקעתי עם פנצ'ר בקניון דל פאטו ומישל סירב בתוקף לעזור(כזכור בסופו של דבר הוא עזר)כבר לא כל כך סמכתי עליו ובשבועיים האחרונים הרגשתי שהוא קצת לחוץ ועונה בזלזול לכל דבר שאומר ולכן אני חושב שכן היינו צריכים להפרד רק בצורה יפה יותר בכל מקרה אני שוב לבד ואני מרגיש מעולה עם זה.
יצאתי לשתות קפה וקצת להסתובב בקוסקו.היום השמש זורחת והעיר נראית פשוט אחרת.הצבעים החדים של לבוש המקומיים ביחד עם הגינות הירוקות בעיר הכל מרגיש לי ונראה שונה.
פתחתי את היום בשתיית קפה טרי וטעים ולאחר מכן אכלתי שווארמה נחמדה במסעדה שבעבר הייתה שייכת לישראלי
משם הלכתי לפאב שידוע בקרב רוכבי האדוונצ'ר והפך לאגדה ואטרקציה אמיתית היות והוא מופיע כמעט בכל ספר או סיפור מסע של אנשים שעברו כאן.גם חברי יוני בן שלום מאתר הרפתקה דוט קום ואשתו היו כאן בשנת 2009,הפאב נחמד וקירותיו מכוסים בדגלי מדינות ובמדבקות של רוכבי אופנועים שעברו כאן וקפצו להשאיר את חותמם.
הסתכלתי בקפידה על לוח המדבקות שהודבקו כאן ע"י רוכבים שעברו וחיפשתי מדבקות של רוכבים שאותם אני מכיר וכאלו ששמעתי וידעתי שעברו כאן,מיד הבחנתי במדבקה של יוני בן שלום ושל עוד זוג אוסטרלים שעקבתי באדיקות אחרי מסעם,היות והם נתנו לי השראה עמוקה לטיול שלי וידעתי שגם הם עברו כאן לא מזמן.
המקום הוקם ע"י רוכב בריטי בשם ג'פרי פאוורס שרכב עם אופנוע בריטי ישן מסוג נורטון קומנדו לקצה היבשת ובחזרה,הבחור שהיה בפאב הבין שגם אני רוכב וסיפר לי שהוא היה השותף של ג'פרי ושכעת הוא בעל הפאב היות וג'פרי נהרג בתאונה חזיתית עם משאית כאשר הוא רכב לצפון פרו על אופנוע נורטון 1,000 סמ"ק שרכש כחודשיים לפני התאונה.שיט די התבאסתי לשמוע זאת,לא נעים לשמוע סיפורים שכאלו במיוחד כשאתה רוכב על אופנוע ורוצה לפגוש את הבן אדם שהפך לאגדה.
צילמתי כמה תמונות בפאב ולאחר מכן נתבקשתי לכתוב בספר של המקום כמה מילים,היות והספרים בהם הרוכבים משאירים את חותמם ומספרים על חוויותיהם מתמלאים במהירות יש כמה ספרים ולכן ביקשתי לראות ספר נוסף משנת 2009 כדי לראות ולקרוא את מה שיוני ואשתו כתבו,כמובן שרציתי לעשות כבוד גדול לרוכב שהרשים אותי והיה גם הוא השראה גדולה לטיול שלי ולכן צילמתי את מה שהזוג בן שלום כתבו.
תודה חבר על הפירגון (ממני יוני – העורך)
הדף שהשארתי בספר הרוכבים בפאב "נורטון" בקוסקו
לאחר מכן שוב הייתי רעב ולכן הלכתי לאכול משהו קטן שנקרא פיצה משפחתית,בדרך עברתי שוב בכיכר והרוכלים שוב הציקו וניסו למכור לי דברים שאין לי צורך בהם וחלקם אף ניסו למכור לי טיולים,אטרקציות באזור ואפילו מסג' אמרתי לא תודה בצורה מנומסת ונכנסתי למסעדה.
אפרופו רוכלים,אפילו ישנה סמטה שנקראת ע"י המטיילים הישראלים "סמטת המציקים"ואני מוצא את עצמי מתבדח איתם על הא ועל דא ולפעמים על מה ולמה, (לא השאלה אלא כזו שיורקת שמעצבנים אותה).מה שבטוח שהרוכלים לא ישמעו מפי את המילה "כמה?"כי נדמה לי שפירושה בפרואנית היא "בוא נתחתן"ואז לא משנה מה אעשה הם לא ירפו וילכו אחרי לכל מקום ולכן אני נמנע מכך.
הפיצה הייתה נחמדה ולא וואו כפי שהיא תוארה באוזניי ע"י אחד המטיילים שפגשתי אתמול ברכבת.
המשכתי לטייל עוד בעיר ולקראת ערב חזרתי אל המסעדה ה"ישראלית" ואכלתי מנה נחמדה של פלאפל משם חזרתי למלון,ארגנתי את הציוד לקראת המשך הנסיעה דרומה אל עבר העיר פונו שנמצאת על חופו של אגם הטיטיקקה.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם הבאתי את הקרנף מהחניון בו חניתי והעמסתי את הציוד ובשעה 8:30 יצאתי ליום רכיבה ארוך אל עבר העיר פונו (Puno) שנמצאת על אגם הטיטיקקה(Titicaca) והמרחק לשם הוא כמעט 400 ק"מ מהעיר קוסקו.
המרחק די גדול ליום אחד אך שמעתי שהכביש לשם מעולה ולכן אני מאמין שאספיק להגיע לשם ללא בעיה.
קצת ביציאה מהעיר אני עוצר לתדלק היות ואינני יודע האם אצליח לתדלק שוב בהמשך הדרך.
מזג האוויר קצת קודר אך הדרך לפונו נפלאה והכביש סלול ברמה טובה, כעבור כשעה מזג האוויר השתנה לטובה, מסביב הכל הרים עצומים, אגמים שקטים, גשרים תלויים שחוצים נהר בצד הדרך, אני שואף עמוק לראותיי את ריח הטבע והמרחבים,מדי פעם אני עוצר לצלם או לעשן,איזה כיף לרכוב לבד מבלי לחשבן לאף אחד,באמת שהתגעגעתי לכך וזה היה ממש חסר לי.
הכביש די מישורי ואינו מרובה בפיתולים חדים,רוב הדרך אני נמצא בגובה שעולה על 3,800 מטרים ולמרות זאת הפרות רועות בשדות ללא בעיה.
באחת העצירות בהמשך הדרך אני מנסה לטעום את עלי הקוקה המרים שטוענים שהם עוזרים לנשום בגבהים,לא שיש לי בעיית נשימה כלשהי אך בכל זאת נראה מה ההשפעה,לצערי לא הרגשתי שום שינוי למעט ההרגשה של בעל חיים שאוכל עשב,לאחר שהזדהיתי עם הפרות שמסביב המשכתי קדימה.
מדי פעם מתחיל גשם קליל לרדת אך המורל נשאר גבוה,אני שומע שר לי שירים בתוך הקסדה ופשוט נהנה מכל רגע,כעבור שעה שבה אני מביט כל הזמן על מד המרחק אני עוצר בצד הדרך בגובה 3,905 מטרים וחוגג עם כמה ביסקוויטים את חגיגות 40,000 ק"מ שרכבתי עם הקרנף, תמונות כמה נאומים,נשיקות מהמוזמנים וממשיכים בדרך.
מד המרחק מראה 40 אלף
כעבור כשעה נוספת הגעתי לעיירה שהגשם האחרון השאיר בה כמויות אדירות של מים ולכן הכבישים היו מוצפים בבוץ ושלוליות לאורך של כ2-3 ק"מ,לא מספיק שיש בוץ גם אין איפה לעצור כדי לצלם,נהגי המשאיות והמכוניות אינם אדיבים כאן כנראה שהם כועסים על מישהו נקווה שזה לא עליי.
לאחר שיצאתי מהעיירה הבוצית אני ממשיך קדימה לקראת 16:00 אחה"צ אני מגיע לעיר פונו ולאחר כמה ברבורים בעיר אני מוצא מלון במחיר סביר אך ללא חנייה,המלון מנוהל ע"י משפחה מקומית,וכאשר אני מתחיל לדבר איתה היא זורקת לי כמה מילים בעברית,היא צוחקת ואומרת שהיא "מריחה" ישראלים מק"מ היות ובעונה התיירותית עשרות ישראלים באים אליה למלון, את הקרנף אני מחנה בחניון סגור ומאובטח שנמצא כ 2 רחובות מהמלון.
הגעה לפונו, על חוף אגם טיטיקאקה
לאחר שחניתי בחניון המאובטח חזרתי לכיוון המלון,פתאום אני מרגיש ריח נהדר של עוף צלוי,שוב הלכתי אחרי האף שלי שהוביל אותי לפתחה של מסעדה מקומית.התיישבתי באחד מהשולחנות הפנויים ואמרתי למלצר עוף שלם בבקשה!!המלצר שאל אותי עוד פעמיים האם הוא שמע טוב ושאני רוצה עוף שלם,עניתי לו כן פעמיים ואז הוא הלך וחזר כעבור דקה ושאל "רק אתה אוכל או שעוד מישהו צריך להגיע?"קמתי מהכיסא ואמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו"אתה רואה כמה אני גדול?אז תחשוב שאני מאוד רעב והמלצר שמולי שואל הרבה שאלות,האם לחכות לעוף או שאפשר לאכול את המלצר?"המלצר התחיל לצחוק ולחץ לי את היד והלך להביא לי אוכלללל.
כמו בכל מסעדות הפויו(עוף בספרדית)למנה הראשונה מקבלים מרק חם ולאחר מכן העוף מגיע מלווה בצ'יפס ובסלט.
כאשר המנה העיקרית הגיע הרגשתי את עיניי המקומיים מסתכלים על הגרינגו המגודל והמאובק עם הזקן שלא גולח כבר כמה חודשים ובטח חושבים לעצמם כאשר הם אוכלים כנף אחת או איזה פולקה נחמד והוא הגרינגו שבעצם זה אני אוכל עוף שלם שיכול להספיק למשפחה שלימה של פרואנים.
קודם כל אומר שהעוף היה מה זה טעים ולמרות שכבר אכלתי קצת יותר מחצי לול בטיול הנוכחי,נראה לי שזה היה אחד מהטובים.
שילמתי וחזרתי אל המלון,יום מושלם עבר על כוחותינו המורל בשמיים וגם העננים אז נקווה שמחר היום יהיה בהיר שנוכל לנסוע ולבקר באיים הצפים באגם טיטיקקה.
מאוחר יותר בדקתי את תחזית מזג האוויר למחר ולאחר מכן החלטתי להזמין סיור באיים הצפים דרך הקבלה במלון,מתברר שהמחיר שהם מציעים בהפרש זעום ממה שאצליח לקנות ברחוב, מה גם שכך הכל מאורגן אוספים ומחזירים אותי למלון, שילמתי לפקידת המלון שהיא בעצם האמא של המשפחה שמנהלת את המלון וקבענו שב 9:00 בבוקר אמתין בקבלה לרכב ההסעות,אמרתי לילה טוב ופרשתי לחדרי.
כעבור כשעה אני שומע מוזיקה בעצמה כזו שגם חירש יכול לשמוע אותה מק"מ, אני פותח את חלון חדרי ומבחין במעין מצעד שחולף ברחוב,אחחח אתם הפרואנים אוהבים מצעדים ואוהבים לחגוג,בכל עיר או עיירה בהם עברתי ראיתי מצעד כזה או אחר, יכול להיות שהמצעדים היו לכבודי?או שזה סתם היה צירוף מקרים שכזה.
בשעה 8:40 בבוקר מישהו דופק על דלתי, אני פותח את הדלת והאימא של המלון אומרת לי "בוקר טוב,רציתי לראות שהתעוררת כי בדרך כלל הישראלים מאחרים ונהג ההסעות כבר ממתין בחוץ" אני שואל "מה נהג ההסעות כבר כאן?אני אהיה מוכן עוד 5 דקות"למעשה הייתי די מופתע שהנהג הקדים ולא איחר,כעבור 5 דקות ירדתי למטה פגשתי את הנהג ונסענו לאסוף את שאר הקבוצה משאר המלונות.
לאחר כחצי שעה כבר היינו ברציף והמתנו לסירה שתיקח אותנו לביקור באיים הצפים.בזמן הזה הבטתי על אגם הטיטיקקה(Titicaca)שנחשב לאגם הגבוה ביותר בעולם בו אפשר לשוט עם סירות ואוניות,האגם נמצא בגובה של 3,810 מטר מעל פני הים כמעט פי 2 מגובהו של הר החרמון בצד הישראלי של הגבול,רוב שטחו של האגם שוכן בשטחה של פרו וחלק קטן יחסית ממנו נמצא בצד של בוליביה.כמו כן האגם נחשב שני בגודלו בדרום אמריקה.עומקו במרבי של האגם נושק ל300 מטר.
לא מספיק שהנתונים שרשמתי מעל מייחדים את האגם הזה ישנה עוד סיבה שהופכת את האגם הזה למשהו מיוחד ושונה מכולם הם האיים הצפים של בני האורו.
היציאה ממעגן פונו לכיוון האיים הצפים
על האיים צפים שמעתי הרבה שנים לפני שיצאתי לטיול ולכן שמתי לי כיעד להגיע ולבקר בהם.
עלינו לסירה והתחלנו לשוט לעבר האיים הצפים וההתרגשות בשיאה כאשר אני רואה את האי הצף הראשון.
מיד מצטרפת אלינו סירת ליווי קטנה שמדריכה את משיט הסירה בה אנחנו נמצאים לאיזה אי להפליג.
תושבי האיים יוצאים מבתי הקש ומנופפים לשלום,כיום הם מתפרנסים מהתיירים שמגיעים לראות את צורת חייהם ולכן הם מנסים לסמן לנהג שמוביל אותנו שנעצור אצלם.אך המדריך מספר לנו שיש סבב בין האיים כדי לתת פרנסה שווה בין כולם ולכן הסירה הקטנה מדריכה אותנו לאי בו נבקר.
המדריך מספר שבדרך כלל נמצאים על כל אי בין 2-25 משפחות שמנהלות את חייהם המשותפים על האי,כאשר לכל אי יש "נשיא/מלך" שהוא בעצם ראש האי שנבחר בהצבעה בין התושבים ועליו מוטלת משימת ניהול האי.
האיים נבנו ע"י בני שבט האורו בסביבות שנת 800 לספירה.האיים נבנו לצורך הגנה מהתקפות של השבטים השכנים ובעיקר של בני האינקה,הרעיון הגאוני לבנות איים שצפים בעזרת צמח שגדל באגם ונקרא טוטורה ובכך להתרחק מהיבשה ולנוע בחופשיות באגם הענק הזה.
כאשר הסירה נעצרת ליד האי בו נבקר אני קופץ אל ערמת הקש שהיא בעצם האי וההרגשה די מוזרה היות והאי בנוי משכבות על גבי שכבות של צמח הטוטורה שדורש אחזקה יום יומית לצורך שימור האי,רצפת האי רכה ואני מרגיש לפעמים שאני שוקע בתוך הקש.
המדריך של הקבוצה ביקש שנשב במרכז האי והתחיל לספר לנו את ההיסטוריה של האיים,המדריך גם הוא בין שבט האורו נולד וגדל על אי שכזה ולכן המידע שלו בנושא עצום,כעבור כמה דקות המדריך נותן את רשות הדיבור לנשיא של האי ומכאן הוא לוקח את הסיפורים וההסברים על תחזוקת האי והחיים המשותפים על האי,כאשר המדריך מתרגם לספרדית ואנגלית,את שפת האורו אף אחד מהתיירים לא מבין ולכן אני מקווה שהוא תרגם לנו בצורה טובה.
לאחר שכל ההסברים הסתיימו הורשנו להמשיך ולהסתובב באי, בני המשפחה ניסו למכור לנו תלבושות מקומיות ונשיא הכפר ניסה למכור לנו הפלגה בסירה בצורת קנו שבנויה מצמח הטוטורה.
לאחר שהביקור באי הסתיים עלינו לסירה שלקחה אותנו אל מרכז הקניות שנמצא גם הוא על אחד האיים,שם כבר הכל ממוסחר ויש אפילו 2 מסעדות,שהינו שם עוד כשעה ולאחר מכן חזרנו חזרה לפונו.
בכלל באופן כללי הסיפור של האיים הצפים הפך לעסק כלכלי וממוסחר מה שפגע בקסם של המקום וצורת החיים שקצת קשה להבנה,בכל מקרה אם אתם עוברים בפונו אל תפספסו וצאו לסיור קצר באיים הצפים של בני האורו.
בפונו הלכתי להסתובב קצת בעיר וכמובן לאכול משהו,לקראת ערב יצאו המקומיים שוב לרחובות וכמובן שהיה מצעד מלווה בתלבושות ובנגנים כמו שאפשר לראות רק בפרו המדהימה.
היות והלכתי לישון בשעת לילה מאוחרת החלטתי להישאר עוד יום בפונו ולנצל זאת לכתיבת הבלוג ולמנוחה,ולאחר מכן אסע אל הגבול ואחצה אל בוליביה המסתורית וכך עשיתי.
יכול להיות שהסיבה האמיתית שהחלטתי להישאר עוד יום בפונו היא הקושי להיפרד מארץ מקסימה שכזו כמו פרו,נקווה שגם את בוליביה אוהב.
לאחר 3 ימים בפונו הגיעה הזמן לעזוב,ניגשתי להביא את הקרנף מהחניון בו הוא חונה ולאחר מכן העמסתי את הציוד עליו.
המרחק מפונו לקופאקבנה(Copacabana)שבבוליביה הוא כ 150 ק"מ,ממידע שקראתי קשה למצוא תחנות דלק מכאן ואילך ולכן תדלקי את הקרנף ביציאה מפונו.
כרגיל בפרו הנוף מדהים ומזג האוויר שמתחיל קודר משתנה במהרה,אני נוסע לצידו של אגם הטיטיקקה והנוף נהדר.
לקראת 11:00 אני מגיע אל הגבול של פרו ובוליביה,אני מחנה את האופנוע ונכנס לביקורת הדרכונים,השוטר מבין שאני עוד אופנוען שעובר לבוליביה מחייך וחותם מיד על הדרכון, לא לפני שהוא שואל אותי האם יש לי מדבקה של הטיול שלי, אני אומר לו כמובן שיש לי והוא מבקש שאדביק אותה על החלון לצד כל שאר המטיילים שעברו כאן.אני חוצה את הכביש אל עבר המכס וגם שם הפקיד חותם ללא שאלות מיותרות על הניירת שקיבלתי בכניסה לפרו ואומר לי דרך צלחה,אני אומר לו תודה רבה ויש לך מדינה מופלאה יפה מעין כמותה.אני אומר שלום לפרו ויוצא לדרכי אל עברו השני של הגבול.
למעלה: לוח המדבקות בצד הפרואני של המעבר לבוליביה – הוספתי לשם גם את שלי.
למעלה: מסלול הרכיבה בפרו – צילום מהג'י פי אס
לסיכום: שהיתי בפרו חודש ימים בהם רכבתי כ 4,000 ק"מ.כמה מילים נאמרו על פרו ואני יכול לכתוב עליה ללא בעיה עוד כמה פוסטים.פרו היא ארץ מופלאה ויפיפיה מעין כמותה מהמדבר היבש בצפון ועד לדרום ההררי והירוק.הנוף משתנה בכל יום בו אני רוכב וכך גם מזג האוויר,ללא ספק אומר שהתאהבתי בפרו הארץ וגם בפרו המדינה,תושבי פרו נחמדים ומסבירי פנים.הערים הגדולות נפלאות ביופיין העתיק והחדש,הכבישים בפרו סה"כ טובים כשיש כביש וכשאין דרכי העפר ברובם מתוחזקים ברמה טובה.כמו כן הנהגים מכבדים אופנועים והרגשתי די בטוח לנהוג בכבישי המדינה. אשמח לחזור לכאן שוב בעתיד ולכם אני ממליץ לנסוע ולבקר בה.
אז אסטה לואגו פרו נעמת לי מאוד ונתראה בעתיד.
בפוסט הבא- בוליביה בליבה של דרום אמריקה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.
—————————————————————————
כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס
————————————————————————–
תגים: LIRAN MARKUS, אגם טיטיקאקה על אופנוע, אמריקות על אופנוע, דרום אמריקה על אופנוע, טיול אופנוע באמריקה, לירן מרכוס חוצה את פרו, לפונו על אופנוע, מסע אופנוע בדרום אמריקה, על אופנוע בפרו, קוסקו על אופנוע
מאת: יוני ·
קטגוריות: כללי ·
לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
