סגירת המעגל ומימוש החלום

בקטע האחרון מזג האויר והכבישים חייכו, אך ההפתעה היתה ליווי של עשרות אופנועים שללא ידיעתם, באו לברך על הסיום…

הצג את הוראות הגעה אל Landshut, גרמניה במפה גדולה יותר

פרק 25
הבוקר התחיל ויומו האחרון של המסע הדהד בראשינו. מעט התרגשנו ולא האמנו, שזה הולך להיגמר לנו. כל כך מהר עברו להם 33 ימים. להקות של אופנועים עברו מתחת לחלוננו ואנחנו, עדיין התכרבלנו במיטות ולא הבנו לפשר העניין (אחלה של שעון מעורר…). רחש "הציפורים" הזה, על הבוקר מאד מסקרן ולא מניח. הצצה חטופה מהחלון חשפה טור ארוך ומתפתל של עשרות אופנועים בין כלי הרכב. בארוחת הבוקר, שוחחנו עם קבוצת בעלי הבאגי המקומיים, שהגיעו יחד אתנו למקום והבנו, שהמסלול צפונה לגרמניה, עובר מתחת לחלון בית המלון והוא מועדף על הרוכבים בגלל הדרך העקלקלה וההררית וגם, לא צריך לשלם אגרה בכביש המהיר, (אתמול שילמנו על קטע של 80 ק"מ – 28 יורו לשלושת האופנועים).
ארוחת בוקר צנועה ביותר… (הנקראת בפי המקום – Big Breakfast) ולא מספקת הסתיימה מהר, תפילת הדרך על הכביש הראשי, כשברקע מתנגן לו קונצרט המפלטים. לא יכולנו לבקש תפאורה ומנגינה מתאימה יותר מזו, ליום הרכיבה האחרון של המסע. על הצג של שולה מופיעים 239 ק"מ לבית המלון ב-Landshut, שממנו יצאנו למסע ובו גם נסיים.

להקות האופנועים ממשיכות לזרום צפונה על הכביש הפנימי מס' 182 ואנחנו מצטרפים ומתמזגים לחגיגה. רעש מרטיט, מחריש אוזניים ומענג, חוצה את העיירה הקטנה למרגלות ההר. האוטוסטרדה צפונה, נמצאת מעלינו ונמתחת כמדף מרשים ומתפתל (עם מעקה כמובן…) הכולל ארבעה נתיבים על צלע ההר הנתמכים על עשרות עמודי "שלמה" מבטון היצוקים בשיפוע, מחזה הנדסי וטכנולוגי מרשים  ויוצא דופן. בהמשך הכביש, פגשנו גשר ענקי מברזל הצבוע בירוק כהה המתמזג נפלא עם הנוף ומחבר בין שני הרים אי שם במרומים. במרכז הגשר ממוקמות שתי עמדות לקפיצת באנג'י. בהמשך הדרך עצרנו לתצפית במשוגעים הקופצים מגשר האמיצים שבגובה, את הצרחות בזינוק הראשוני אל התהום שומעים כנראה עד ישראל… בהחלט תצוגה מרשימה!

כמעט סיכום

25 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם, שיתפנו אתכם משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי, כמעט… בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
וזה המקום לומר תודות מכל הלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם ומרצם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון חלק מהמסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים מהניילון למסע.
•    יוני– העורך הראשי והאיש היקר, שאירח אותנו באתר הרפתקה דוט קום ואיפשר לאלפי אנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכול אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (ערד, עומר ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו וגרמו כל אחת בדרכה שלה, בהגשמת החלום והמסע המאתגר בפרט.

ואחרונים חביבים: לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני ולהשכיל, לשמור על "החבילה" שלמה ובריאה לכל אורך המסע.
לידיעתכם, נותר עוד פרק (26) אחרון ומסכם למסע לנורדקאפ. את הפרק אכתוב, מתחנת השידור המקומית – ארצנו הקטנטונת…
יישר כוח ותודה לכולם. בשם שלושתנו!
איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, אורי ומיכאל.

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור ועתליה עינב – ארה"ב. דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה-סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על המסע הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

מאז חזרתי מהאמריקות, אני מארח בבלוג סיפורי מסע של חברים, תהנו:

————————————————————————————————————————————

כמעט כמו טיול שבת… רק בחו"ל

טיול תיירותי לכל דבר. ונוף ששווה הכל

הצג מפה גדולה יותר

פרק 24
התעוררנו בצימר משפחתי באור ראשון, בתוך שכונת וילות עם רחובות הולנדיים וחוף פרטי על שפת אגם Garda. לכל וילה צורה, גודל, צבע וצמחיה שונה ומיוחדת. אדני חלונות הבתים מעוטרים בגרניום בצבעי סגול ואדום בוהק, מדשאות בירוק עז מקיפות את הבתים ואת השטחים הציבוריים.
לאחר, תמונה למזכרת עם גברת פטריסיה ותפילת הדרך מתחת לעץ התאנה, רכבנו לחוף הפרטי באגם. שולה עודכנה בפרטי היעד – העיירה Riva בצפון מערב האגם. הכביש הצר והפנימי היה עמוס בתנועת כלי רכב והדרך הפכה לפקוקה והקשתה מאד על הרכיבה ובמיוחד, עם הארגזים הבולטים משני צדי האופנועים.

עיירות רבות וקטנות נמצאות בסמוך לאגם והכביש הראשי עובר ממש דרכן. מאות כלי רכב ותיירים הציפו את אתרי הנופש הרבים על הציר.
בתי מלון, צימרים, מסעדות, ואתרי נופש וקייט כמו גם ספורט ימי, מלווים אותנו לאורך כל נתיב הנסיעה. הכביש מונח כמדף על קצה המצוק ומאפשר רכיבה צפופה מאד של שני כלי רכב בשני הנתיבים. במקומות בהם נגמר הכביש, נכנסו למנהרות. אלא שהפעם, למנהרות אלו יש חלונות  צפייה ישירות אל האגם ואל העיירות המקיפות אותו. מפרצי חנייה לאורך הכביש מאפשרים להציץ אל הנוף הנשקף ושוב, לשבש את הדופק ולהתפעל מהיופי הטבעי והפראי של המקום.
מילים כמו : "יפה, מרשים, מדהים", אינן מספיקות בכדי לתאר את המראות והטבע הנגלים לעינינו במלוא עוצמתם.

שתי דרכים מרכזיות מובילות לאינסברוק, האחת בכביש המהיר E45 והשנייה בכביש SS421 היוצא מהעיר Riva ומטפס אל ההרים. כמובן, שזו גם הבחירה שלנו והתחלנו לטפס לכיוון צפון – לאוסטריה.
הכביש התעקל בזוויות של 180 מעלות מעלה ומטה… הבתים צמודים לכביש הראשי עם דרכי גישה פרטיות. החנייה הפרטית נמצאת על גג הבית במפלס הכביש והבית עצמו נבנה על שיפועי ההר עם חזית לנוף המדהים. בחלק מהמקומות בהן הכביש צר מאד ואינו מאפשר מעבר שני כלי רכב בו זמנית, הותקנו רמזורים לוויסות התנועה. איי מים צלולים ושקטים מפוזרים בחללים בין הבתים ובתוך האגמים. הכביש המשיך לטפס ואנחנו  כבר בגובה של 1137 מטר (עפ"י נתוני שולה).

ארוחת מרקים דשנה לקינוח, מסכמת את היום הארוך .
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, אורי ומיכאל.

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

אירופה אביבית ושלושה הפורחים מאושר

השועלים חוקרים את נפלאות כבישי צפון איטליה ושוויץ ומתקרבים לקו הגמר

הצג את הוראות הגעה אל Sirmione, Italia במפה גדולה יותר

פרק 23

בוקר אור ללוקסמבורג הגשומה אחרי חגיגות ליל אמש. הרקיע, כרגיל בשלו אחרי הפסקה מתוכננת לרגל חגיגיות האתמול (לא פייר…). היעד להיום, צרפת וסיום בבאזל, שוויץ. אנחנו "עולים על הניילונים" ונאטמים היטב, תפילת דרך רטובה…במגרש החנייה ויוצאים לדרך.  15 ק"מ של רכיבה ואנחנו חוצים את הגבול לצרפת. (זה רק קו דמיוני שנמתח על הכביש…) ועל השילוט מופיע Metz, Nancy, Paris והאמת, לרגע חלפה מחשבה בראשי האם "לקחת" ימינה …? כולה 370 ק"מ…??? כמו שהרעיון הגיע, כך הוא חלף – לא משנים את המסלול ולא מתרחקים ממינכן.

השמש שהאירה פניה במלוא עוצמתה, הרחיקה את העננים ותפסה את מקומה ברקיע. התחלנו להתבשל בתוך "הניילונים", אז עצרנו בתחנת דלק צרפתית ראשונה. עלינו על קייצי, תדלוק, בדיקות שמנים ובלאי צמיגים והלאה לשוויץ.
לא לפני, תשלום אגרת כבישים, ומו"מ בצרפתית מרוקאית… בין אורי לדודה היושבת בבוטקה לקבלת הנחה. הניסיון לא צלח ואנחנו משלמים 7.8 יורו לשלושת האופנועים. המשכנו ברכיבה בכביש הראשי והנוף השתנה לגמרי. הדשא הירוק, שליווה אותנו עד עתה, הפך לצהוב בהיר וכיסה שטחים נרחבים וגדולים, כמות העצים פחתה אף היא והמרחב החדש הנגלה לפנינו מקבל גוונים אחרים ויופי מיוחד וכמו מדברי.
הכביש התפתל קלות, מכיל שלושה נתיבים בכול כיוון ורחב ידיים ומגרה.
וזה בדיוק הזמן, לנקות קצת את השסתומים אחרי ימים ארוכים של גשם ונסיעה איטית מאד. בתנועת ראש מוסכמת מראש, נכנסנו למבנה בנתיב המרכזי; שולה ופופקין בחוד, אורי ועבדכם, במאסף. מכונה מיומנת ומשומנת היטב הציגה "מפגן צרפתי" מקצועי ומרשים.
ימבה של אדרנלין וחיוך, שנמתח מאוזן לאוזן ליווה אותנו במשך דקות ארוכות של רכיבה. סטינו מהכביש הראשי לרכיבה מאתגרת נוספת בדרכים כפריות. הנוף סביבנו היה מנוקד מבנים ובתי מגורים צמודי קרקע, חלקם ישנים מאד וצבועים בשלל גוונים. היו בהם רבים המקורים בגגות רעפים אדומים. היו בתים סמוכים מאד לכביש הראשי כאילו, חצה אותם לשניים. סוף האביב ותחילת הקיץ אותת בשלל גווני ירוק וצהוב: צמחיה עשירה וצבעונית, עיטרה את אדני חלונות הבתים ואת הערוגות לאורך המדרכות והכיכרות בנתיב הנסיעה. בשטחים המעובדים, נמתחו שורות של כרמי גפנים (צרפתים… לא ?) ושדות תירס כשטיחים עד האופק צבעו בירוק את החללים בין הבתים והשרו אווירה כפרית ומיוחדת. ניחוח שונה ומשכר עמד באוויר.
החיבור שלנו ביחד עם האופנועים בתוך הגלויה המצוירת הזו והכל-כך אמיתית, חיה ונושמת. חלום חי המרחיב את בית החזה, מעצים ומחסיר פעימות עמוק בתוך הלב. שלחנו תנועות ידיים משתאות זה לזה, בהתרגשותנו לנוכח היופי הפשוט והמדהים, ליבנו עלה על גדותיו לנוכח המראות סביב.

חזרנו לכביש הראשי ולראשונה העיר באזל, על השלטים ואוטוטו פגשנו את שוויץ. חצינו את הגבול לשוויץ והמשכנו עם כביש E25 עד למחלף שהוריד אותנו לתוך באזל. השעה היתה כבר 17:00 והתחלנו בחיפוש אחר בית מלון. זוכרים את חגיגות ליל אמש…? אז, גם פה הכינו חגיגות…פסטיבל קונצרטים בעיר. תיירים גרמנים הציפו את העיר ונשכבו על כל המיטות הפנויות. שעתיים של סיבוב מתיש ב- 12(!) בתי מלון בעיר העלה חרס. בבית המלון האחרון (השייך לאותה רשת של המלון בו שהינו בלוקסמבורג) ביקשנו עזרה (Please Help…) ומצאו עבורנו מקום לינה בלוצרן, המרוחקת 96 ק"מ מבאזל. מנוחת לוחם קצרה, עדכון שולה בפרטי היעד ויאלללללה  לדרך. תדלוק ביציאה מהעיר ופרארי באדום בוהק נעמדת מאחורינו לתדלוק (כמה מרשים וסקסי…) ראינו בכך סוג של סוכריית ניחומים.
13 ק"מ לפני היעד נשבר ענן כועס ומלא בנוזלים מעל ראשינו וליווה אותנו עד לפתח המלון בלוצרן. רטובים ונוטפים כמו רשת דייגים ברגע משיכתה מהים, החנינו את האופנועים במגרש החנייה ונכנסנו למלון. קיבלנו את החדר המיוחל (ושוב, ללא אינטרנט…), מקלחת מהירה ויצאנו לבילוי לילי קצרצר ובעיקר כדי ללעוס משהו במרכז המסחרי הקרוב אלינו.
שבעים, עייפים ומותשים לאחר יום רכיבה מתיש ונשפכנו למיטות.

גם בבוקר הגשם לא הפסיק לרדת. מתחנו את ארוחת הבוקר והתעכבנו מעט, מתוך תקווה לשיפור במזג האויר. אך כלום. הגשם המשיך. האמת… מבאס!
ושוב לביגוד הצוללנים; לבושים ואטומים יצאנו לכבוש את העיר והמדינה. היעד להיום, סירמיונה, איטליה.
למרות הגשם המעצבן, רכבנו לסיבוב היכרות והמשכנו דרומה על כביש E25 לכיוון לוגאנו. תמורת כ- 30 ק"מ נוספים של רכיבה, החלפנו את הנוף המישורי בנוף הררי שנשק לאגם רחב ידיים ומלא עד גדותיו. מזג האוויר השתפר והגשם פסק. ולראשונה מאז נורבגיה, חזרנו לרכוב בתוך מנהרות. לעיתים מסודרות זו אחר זו (נושמים אוויר לשנייה… ונכנסים מיד לבאה בתור). הארוכה שבהן הייתה 17 ק"מ (באר-שבע להבים – מתחת לאדמה…- מדהים). תנועת כלי הרכב הנכנסים לתוך המנהרה והעומס בתוך המנהרה מווסתים ע"י רמזורים בכניסה וניידת משטרה הממתינה בצד. בשונה מחדרי הקירור בנורבגיה, כאן, המצב הפוך; נכנסנו למנהרה עם בגדי הסערה מניילון והחום היה ממוזג ונורמאלי. אך לאט, תוך כדי רכיבה בתוך המנהרה מזג אוויר החל להתחמם וגלים של חום וזיעה הציפו אותנו. המשכנו בתוך התנור המחומם כשאנחנו מתבשלים לארוחת גורמה.17 ק"מ הבוערים ביותר שרכבתי מעודי, ואפילו רכיבה בחום יולי אוגוסט שלנו לא משתווה למה שחווינו. ביציאה מהמנהרה עצרנו בתחנת הדלק הראשונה והתפשטנו לגמרי "מהתנור הבוער". בתחנת הדלק פגשנו כמה יצירות מוטוריות ושתיים מהן מדגם פרארי במצב מושלם ומעורר קנאה, שייכות למועדון החמש השוויצי.

מנוחה והתרעננות וחזרנו לכביש המונח ומתפתל בעמק, בינות להרים הנישאים אל על והצבע הירוק העז הבוקע מתוכם. שלג עדיין בצבץ לו בפסגות ההרים הגבוהים ומפלים ספורים שטפו זרמי מים. עיירות קטנות מפוזרות בתוך העמק משולבות באיזורי התעשייה המקומית המתפתחת בו. מחלף לוגאנו וירדנו לעיר. על הכוונת, לק מקורר להתרעננות של  Ice Cream מקומי ב- Centre. רכיבה עירונית בעיר יפה וססגונית ועם הרבה אופנועים שנעים בכבישים. החנינו את האופנועים על המדרכה (כי ככה, כולם עושים…אז גם אנחנו) ויצאנו רגלית לתור אחר גלידריה מקומית. התיישבנו באמצע המדרחוב ושלושה גביעי גלידה בחמישה טעמים שונים (ועם קצפת כמובן…) מצאו את דרכם אל קיבתנו. העיר המשיכה בשלה עם שגרת היום ואנחנו בדרכנו להשתלב בתוך ההמון, לחוש ולנשום את אווירת המקום. חופש, שלווה ורוגע אפיינו את המדרחוב. תושבים בעבודה, בקניות, באכילה, טיילו להנאתם חלקם עם כלביהם. המשכנו בטיול בעיר והגענו אל המרינה. ברווזים וברבורים שייטו חופשי במים ובינות לסירות. פופקין החליט, שהם רעבים ותרם את הסנדוויץ' היומי (וזה לא כשר…) לארוחת הצהריים, הברבורים אכלו ממש מכף ידו.

ביי ביי ללוגאנו והלאה לאיטליה. קדחנו עוד שתי מנהרות ובמרחק 20 ק"מ מהעיר, חצינו את הגבול. המשכנו את הרכיבה בדרכים כפריות. הפעם אנחנו באיטליה. שלוש מדינות ביום אחד, כמו שלוש תמונות שונות ומיוחדות. הכפרים האיטלקיים בואכה Menaggio נראים שונה ואחר : בגוונים, בארכיטקטורה, בצפיפות, בתרבות ובפשטות המרהיבה. הרחובות צרים ומחושבים לשני רכבים בדיוק, עם מילימטרים ספורים בין המראות. הקירות החיצוניים של המבנים, נמצאים בסמוך מאד לשוליים והקו הלבן נושק לקיר. דלתות הכניסה לבתים משיקות לכביש הראשי ומבואת כניסה מינימליסטית מפרידה את בעל הבית מהכביש הראשי. צמחייה ירוקה ועשירה צומחת למרגלות הבתים ועד האגם. מכוניות נוסעות מהר כמו באיטליה ורכבי מיני קטנים, נמצאים בכל פינה. עצירת מנוחה בסניף של ב.מ.וו מקומי מעורר התפעלות, שוטפים את העיניים ממבחר הכלים והציוד בחנות וכמעט, שמתבצעת נסיעת מבחן על 1600GTL.

הנסיעה בתוך הכפרים גזלה זמן ממושך בגלל הכבישים הצרים והתנועה ההערה. 41 ק"מ = שעה של רכיבה.
פאב מקומי של גמלאי איטליה מושך את עיננו ואנחנו עוצרים למנוחה. שתייה קרה לפי הזמנה מגיעה בתוספת חטיפים. ספרדית, איטלקית ואנגלית מהולים האחד בשני וחוויות וצחוקים מבית הגמלאים, ממלאות את החלל. ההווי המקומי קסום ואותנטי ואנחנו נושמים עוד רגעים, בשגרת היום המקומי. המשכנו לטפס צפונה במעלה האגם, עד ל- Sorico ומשם דרומה, מזרחית לאגם לכיוון Lecco. רכיבה של 120 ק"מ על הכביש המהיר A4 הביאה אותנו לעיירה Sirmione השוכנת על שפת אגם Garda.
שני סימיונים רכובים על אופנוע מובילים אותנו לצימר מקומיB&B .
21:30, צלצול בפעמון הכניסה ואנחנו לוקחים את החדר המיועד לשלישייה.
מקלחות וכביסה ביד, מסיימות את יום הרכיבה הארוך והמהנה.
אז, לילה טוב לכם, מתחנת השידור בסימיונה
וסליחה על האיחור.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מְקלן האפורה ללוקסמבורג הססגונית והחוגגת

הרעמים שכעסו בדרך, תורגמו בסוף יום רכיבה מתיש, לחגיגת זיקוקים מרהיבה.

הצג את הוראות הגעה אל Luxembourg במפה גדולה יותר

פרק 22
הנה שבועות שאנחנו משייטים לנו על כבישי אירופה הנפלאים. לעיתים שאלנו את עצמנו למה כאן באירופה הכל נקי, רחוץ, פורח? המכוניות מבריקות. הכבישים שחורים, הבניינים נוצצים…אז אם לא שמתם לב; אנחנו בסרט על מחזור המים בטבע. מהצד הרטוב שלו. וכך. כאשר כל בוקר מישהו רוחץ לך את המדינה על שדותיה גשריה ומכוניותיה. אני מתערב שאין להם במילון את הערך "אבָק". (טוב לא נגזים; אבל להיות כאן סוכן של מסנני אבק, זה עסק מפסיד…)

את התובנות האלה שיננּוּ גם הבוקר, כקולות רקע להמהום התפילה שבע"פ מפי האדמו"ר א. השכמה מתעצלת בשעה 08:30 ויצאנו לשבור את צום הלילה בארוחת בוקר קלילה ונינוחה. התארגנות שגרתית של התחלת מסלול וחיפוש אינטרנטי בדלפק הקבלה כדי לשריין בית מלון בלוקסמבורג. הכי מבאס, זה להגיע בערב, רטוב ועייף למקום זר ולהתחיל לחפש מיטה או חניה. שולה עודכנה בפרטי היעד ועל הצג זרחו 206 ק"מ (קטן עלינו…) . לקראת השעה 10:30 גלשנו מהחניה לכביש מס' 1 ישירות לכיוון לוקסמבורג.
מבט חטוף לשמים, (חשבתם פעם על מקור המילה: שָם-מָים…?) בישר את שהורגלנו אליו כבר בימים האחרונים…H2O והרבה מהם. קלן מתעוררת בקצב הפרטי שלה ושום הרפתקן החולף ברחובותיה לא מסוגל להפריע את שלוותה.
בקצב מהיר ונמרץ, חלפנו על פני הרחוב הראשי וחצינו את העיר; שלום, תחנת הרכבת, ביי, מרכזי הקניות (ביג… כמו שלנו), ת'ראות, מגדלי המשרדים ויאללה ימינה לכביש הראשי.

חצי שעה של רכיבה והגענו למקום השמור לכרטיסי מנוי, במופע מרגש של עננים, גשם ורעמים רועמים וזועמים. רעשים מחרישי אוזניים. תזמורת תופי מרום (ללא ברקים…) מלָווָה את הרכיבה דקות ארוכות, אנחנו עטופים כמובן בחליפות הסערה ומתפללים לרחמי שמים ולגשם עדין…
אך ההוא שם למעלה, מכורבל כל כך עמוק בפוך העננים שיצר, שאינו שומע ובטח לא מקשיב לנו ופתח בתנועה החלטית את השיבֶּר לרווחה; אוקיאנוס של גשם שטף אותנו ללא הפסק. טיפות ענק הגיעו במהירות בזו אחר זו וגם בקבוצות וחדרו מבעד לבגדים. מסך אדים הצטבר על המשקף ושדה הראיה הלך והיטשטש. בשלב כלשהוא, עצרנו מתחת לגשר רחב מעל הכביש הראשי, רטובים כמו בובות סמרטוט שנפלו למכונת כביסה – בניגוד להוראות יצרן –  היינו חייבים לעשות הערכת מצב. החלטנו להמשיך ברכיבה עד לתחנת הדלק הקרובה.

4 שעות של רכיבה במהירות ממוצעת של 60 קמ"ש, רוויית גשם ומלווה בכדורי ברד,(חתיכת קאסח בפני עצמו…), הביאו אותנו אל העיר/דוכסות לוקסמבורג. הכלואה במפגש הגבולות בין גרמנה, בלגיה וצרפת. (אתם יודעים מה הסיסמה או המוטו הלאומי כאן? "אנחנו שואפים להשאר מה שאנחנו!" כאופנוענים, זה מאד מתאים לנו.)  ומסתבר שהחליטו שם לחכות לנו (איך הם ידעו לעזאזל?) והיום מתקיימות חגיגות החג הלאומי של לוקסמבורג, העיר עמוסה בתיירים שבאו לחגוג לכבודנו ביחד איתנו. כבוד כבוד, אבל בית המלון שבנינו עליו, היה מלא, כך שנאלצנו לחפש מקום לינה אחר. שני פקחי תנועה רכובים על קטנועים, נחלצו לעזרתנו (VIP או לא?) וליוו אותנו לשני בתי מלון בסמוך למרכז. רק במלון השני נמצא מקום נאות עבורנו וסגרנו מיד;
השעה 16:00  כשנכנסנו למיטות לשנא"צ מפנקת.

לקראת ערב, יצאנו באוטובוס מקומי למרכז לחגוג את החג הלאומי ביחד עם תושבי הדוכסות. הנסיעה באוטובוס, איפשרה לנו סוף סוף להפנות מבטים ארוכים לצידי הדרך וליהנות מיופיים של מבני העיר, שכונות המגורים, האתרים ההיסטוריים ולזהות סוג של שלווה הנחה על פני התושבים עצמם. כל תנועת המכוניות במרכז העיר הופסקה ונחסמה ע"י גדרות שהוקמו ברחובות הראשיים. ירדנו בתחנת המרכז וצעדנו ברחובותיה הססגוניים של העיר. מבנים מרשימים וארכיטקטורה קלאסית ומעוטרת, גנים מטופחים בהם הפרחים מסודרים כמו חיילים. המדרחוב כולו מרוצף לבנים עתיקות, המשרות אווירה של פעם כשמונית הייתה סוס וכרכרה. רוכלים בדוכני נקניקיות ובירה בכל פינת רחוב ומוזיקה רועשת וטובה מתנגנת לה באוויר החופשי. הופעות של זמרים מקומיים בכל כיכר ובבמה מרכזית אחת, שבה התקיים הטכס המרכזי. הצטרפנו לתושבים ורקדנו לצלילי המוזיקה ויש כאלה, שעלו על שולחנות והתחילו לרקוד לעיני העוברים ושבים. ליצנים, להטוטנים, פֶיות ומלאכים הציפו את העיר. שימו לב לתמונות העיר החוגגת, ואולי, תוכלו להבחין ולשמוע את המוזיקה הרועשת, המתנגנת והבוקעת מתוכן, בקיצור – יום עצמאות שמח.

הערב ירד לאיטו והצללים התארכו מאד. זה היום הארוך בשנה ולא יחשיך כאן לפני עשר. לפתע הוצפו הרחובות באנשי משטרה, פקחים, אנשי אבטחה וכוחות הצלה וכיבוי.
פמליית הוד הדוכסות מגיעה לקראת 22:00 מלווה באנשי אבטחה אישיים עד לשולחן הכבוד ואז, לאור לפידים, הגיעו בזו אחר זו קבוצות צועדים, מכל תחום ונושא הקשור לקיומה הרגוע של נסיכות הצעצוע המתוקה הזו : משמר הכבוד, תנועות נוער, אנשי המקביל למד"א שלנו, משטרה, תזמורות, איכרים, להקות ריקוד, צוענים, שחייה, ג'ודו ועוד… נראה, שכל שכונה שלחה נציגות. כולם נשאו לפידים בוערים בידיהם וביצעו מעין מצעד הצדעה בעוברם לפני משפחת המלוכה. בהחלט חוויה מרשימה להיות שם בזמן אמת כשזה קורה.

אווירת החג הציפה את העיר ואותנו כשותפים בcקרנבל החד יומי הזה; אכלנו, רקדנו ופיזזנו לצלילי המוזיקה ונשמנו לליבנו את ניחוחות העיר שהבריקה מנקיון ויופי. באמת מרשימה. וממש כשהחשיכה העמיקה. עלו השמיימה זיקוקים מרהיבים. כן. הבנתם. הכל היה מתוכנן: הוא שלח לנו רעמים אנחנו שלחנו בחזרה זיקוקים – הכל מתואם. הכל! העיר הוארה בשלל פטריות אור, שנשפכו כמו חוטי זהב מהשמים החשוכים ונתנו למסע שלנו מימד מדהים של חגיגת סיום משימה. המצלמה שאיתי לא ממש יודעת לקלוט תמונות מתוחכמות ואולי בזכות זאת יצאו לנו תמונות עם מראות נהדרים. טובים יותר מכל העדשות המקצועיות. איזו התרגשות. תודה כבוד הדוכס! לא ציפינו לכזו השקעה בחגיגות ההגעה לנורדקאפ…

לילה. החבר'ה במיטות ואני משדר אליכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בערוץ הלילי והמיוחד שלי.
מחר נחצה את הגבול לשוויץ ואת החוויות נחלוק עמכם בפרק 23.
לילה טוב וחלומות מתוקים,
דשדש לכולם מכולנו.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מדבריות אוסטרליה ה"הארד קור"

צחי טוחן דרכי עפר, שורד בתוך מיתוס של נטישוּת וקושי. יוצא מהצד השני … ומבקש עוד.

הצג את הוראות הגעה אל Urandangi Hotel, Queensland, Australia במפה גדולה יותר

אחרי עוד זריחה מהנה ליד אולורו. יצאתי חזרה צפון מזרחה, לכיוון אליס ספרינגס. בימים האחרונים הבנתי שיתכן ואצטרך להניח בצד את תוכניתי המקורית, לרכוב מאליס חזרה צפונה, מרחק 500 ק"מ, ואז מזרחה על דרך בארקלי Barkly Hwy, אחת המשעממות בסביבה אך היא הדרך הסלולה היחידה המחברת בין הטריטוריה הצפונית (N.T) לקווינסלנד QLD.
קצת קשה להבין, אך הביטוי לנטישותן של שתי המדינות/טריטוריות העצומות האלה בא לידי ביטוי בעובדה שהן מחוברות ביניהן בכביש אחד בודד. תוך חיפוש במפה, מצאתי את "כביש פְּלֶנטי" Plenty Highway משמעות השם, הוא חיבור בין שתי מילים מאד אופטימיות; "כביש" ו"שפע". אך המציאות ממש רחוקה מכך. כשעצרתי באליס נכנסתי לתחנת המידע לשאול עד כמה פלנטי יכול להחליף את ציר הברקלי שהחלטתי לא לעלות אליו. מנהל המקום ששמע על כך העלה על פניו חיוך כששמע שאני מתכוון לעבור את הדרך על אופנוע. "לא מומלץ אלא אם אתה על רכב 4X4  עם מרווח גחון ענק. מדובר במסלול שרובו חול וסלעים…" מסיבה כל שהיא לא ממש האמנתי בבחור הזה שהיה לבוש חליפה ישוב בחדר ממוזג, רחוק 300 ק"מ מהמסלול המדובר…ובכלל, נראה כי יש סיכוי קלוש שהוא עצמו היה אי פעם בחייו על הציר הזה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=b_P6rbCKGPo]

החלטתי איפא להגיע לקצה הדרך ולחפש תשובות אמיתיות בקרב תושבי המקום וכאלה שעברו בה לאחרונה.
העצירה הראשונה שלי היתה בגֶ'מְטְרי Gemtree הנקודה המקסימה הזו, היא אחד מחניוני הקראוונים הנעימים שפגשתי בדרך. היא מבודדת והכל עובד על גנרטורים. ללא שום עיר של ממש ברדיוס של מאות קילומטרים סביב והבעלים מכניסי אורחים אמיתיים בנשמתם. המקום נקרא כך בשל העובדה שהאיזור כולו מכוסה באבני חן מסוגים שונים ויש המגיעים לכאן לכמה ימים או שבועות, כדי לחפש ולאסוף לעצמם סוגים שונים של אבנים כאלו. קימפנגתי בקצה החניון והחלטתי כי למחרת אצא לנסיעת מבחן, לבדוק מה טיבה של הדרך המצפה לי בהמשך.

למעלה: עצירה וחניה בג'מטרי

בעלי החניון שחצה את דרך ה"פלנטי" מדי פעם, דווקא תמך ברעיון הרכיבה עליה באופנוע: "הרעיון בהחלט במקום אך, זו תהיה רכיבה לא קלה, תנאי הדרך משתנים במהירות מחול אדום ועמוק, למשטחי חצץ מחוספס וחד…" אך הדרך הזו מייצגת באופן המובהק ביותר את המושג "אָאוּטבָּק". חבל ארץ פראי, אבק אדום, חוות ענק ומיתוס עירוני מוזר הנקרא "אורות מין מין" Min Min Lights.
היה ברור לי כי מאחר ויש רק תחנת דלק אחת במרחק 210 ק"מ, אצטרך להצטייד בדי דלק לשאר 350 הק"מ שמחכים לי בהמשך עד לתחנה באורנדנג'י Urandangi.
כאשר שאלתי את כרמל, מנהלת החניון (וכן, היא יודעת על הר באותו שם בישראל…) אם יש מצב לבקש עזרה באחת החוות הפרטיות לאורך הדרך – רק במקרה… – היא הזכירה לי, כי מדובר בחוות בגודל של מיליון (!) אקר כ- 10,000 קמ"ר וכדי להתקרב אל אחת כזו מדובר בסטייה של עוד 60-80 ק"מ מהציר. עדיף להשאר ליד האופנוע על הדרך, עד שמישהו יעבור.

לאחר יום בג'מטרי ושיטוט רכוב בסביבתה, הייתי נכון להמשיך. למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, ארוחת בוקר מהירה ולאחר פרידה חמה מבעלי המקום, יצאתי לחווֹת את ה"פלנטי".

30 הק"מ הראשונים היו סלולים, אך מייד אחר כך הפכה הדרך לעפר, מכוסה באותו "קורדרוי"- תלמים רוחביים. שניתן למצוא כמעט בכל דרך עפר בעולם (הדבר נובע מנסיעת רכבים כבדים עליהן. מאחידות גודל הצמיגים שלהם וקצב פעילות הבולמים). האופנוע רעד וקיפץ והרגשתי כאילו אני בתוך מערבל ואז, בבת אחת הכל השתתק, הרעידות נפסקו והדרך הפכה לחול אדום וטובעני ופתאום שינתה תכסית והפכה לסלעית/חצצית – כמו לרכוב על משטח סכיני קצבים חדות. בקטע מסויים, הרגשתי כי הצמיג האחורי מתנועע מצד לצד בחופשיות. חשבתי כי מדובר בתקר. עצרתי בזהירות תוך הנחה זהירה של הרגלים לצידי האופנוע. אך כשפניתי קלות לנסות ולזרוק מבט לכיוון הגלגל האחורי. איבדתי שיוו משקל והאופנוע נפל הצידה, לתוך האבק העמוק והרך. בהמשך 7 שעות הרכיבה שביליתי ב- 210 הק"מ של הקטע הזה, מצאתי עצמי מניף את האופנוע כמה פעמים. הגעתי לתחנה בה עצרתי לחנית הלילה The 210km from Gemtree -> Jervois Station (avg speed 30km/h).

תחנת ג'רבויס Jervois Station השוכנת כ- 350 ק"מ צפונית לאליס ספרינגס, היא אחד המקומות המבודדים ביותר שניתן למצוא באוז. מדובר בחוות בקר פעילה, בגודל 2,750 קמ"ר. כשהגעתי, השמש החלה לשקוע. שילמתי 5 דולר עבור מקלחת חמה ופינה נעימה להקים בה את האוהל שלי לפני חשיכה.
הלילה היה שחור כקטיפה ושוב, חדות מראה הכוכבים שנדלקו מיד עם שקיעת השמש, היה מחזה מרהיב ומרגש.
למחרת בבוקר, לאחר התדלוק, ביקשתי רשות להכנס ל"בית-הספר האלחוטי" “School by Air” המקומי. משהו שזרק אותי 30 שנה לאחור. ילדי המשפחה שהמקום בבעלותה, לומדים בצריף קטן בחצר האחורית, בעוד המורה נמצא באליס ספרינגס. 350 ק"מ משם. זה הזכיר לי סצנה מ "גבי ודבי" Gabi & Debbi שבעזרת שרביט הקסמים שלהם, נחתו בחווה מרוחקת שכזו ופגשו בילדים שלמדו כך, דרך גלי הרדיו. כיום הילדים לומדים בעזרת צלחת לוויין המספקת להם קישור לאינטרנט וכמובן הרבה יותר אפשרויות קבלת ידע ומידע מבעבר. (כן, לא צריך להרחיק למקום נטוש שכזה; יש היום הרבה ילדים שחיים במרכזי הערים הגדולות וחווים אותה בדידות. רוב הקשר שלהם עם העולם החיצון, מתקיים דרך האינטרנט ודומיו…). בית החווה כולל מתחתיו מקלט. הוא נבנה על ידי הממשלה ב-19 חוות בשנות השישים של המאה הקודמת. בתקופה ההיא אוסטרליה היתה משולבת בתכנית שיגור לוויינים גדולה. שעיקר פעילותה התרחשה במרכז אוסטרליה. הטילים ששוגרו מאיזור השילוח וומרה Woomera, היו באורך של 32 מטר ובמשקל 105 טון החתיכה ואף שהם שוגרו מעל איזורים נטושים ממש, הם היוו סכנה לתושבים המעטים מעצם טבעם ליפול מדי פעם ולהתרסק אל תוך המרחבים האלה.
לאחר בדיקת האופנוע – רק כדי לוודא שהכל מחובר למקום, לא ניזוק או אבד לאחר הרכיבה האגרסיבית של היום הקודם – מצאתי שהכל פיקס, פרט לכמה חתכים בצידי הצמיגים, שנגרמו מאותם קטעי דרך מרוצפי אבנים חדות. כללית, הצמיגים היו עדיין במצב מעולה ולמזלי הכנסתי לתוכם בנוסף פנימיות איכותיות לפני יציאתי לדרך.

יצאתי מהחווה תוך הערצה לאנשים שחיים במקום שכזה. אלה אולי התנאים הקיצוניים ביותר לקיים חוות בקר ואין לי ספק, כי לשם כך נדרש אופי נדיר בקשיחותו. בקיץ, החום ממריא ל-50 מעלות צלזיוס ובחורף, הקור מקפיא. שנות בצורת הן דבר שבשגרה ובשנים האחרונות מדובר בשטפונות עוצמתיים. אך אי לי ספק כי הבדידות, היא הדבר הקשה ביותר שיש להתמודד איתו במקום שכזה.
המשכתי לרכוב בבדידות מזהירה ומזככת, מקשיב למוסיקה ונהנה מהדרך הקשה שכבר התרגלתי אליה במובנים מסויימים. כעבור עוד 220 ק"מ של חול וסלעים, הגעתי לקצה של ה"פלנטי". עליתי על דרך שדמתה יותר לשביל עיזים. באחת העצירות פגשתי בוקר מאחת החוות באיזור (משהו צנוע בגודל כחמישה מילון דונם…). הוא יצא מה 4X4  שלו להפסקת עישון וסיפר שהשנה הקדימו את איסוף הבקר. חתיכת פרוייקט. לצורך כך הם מפעילים כמה סוגי אמצעים הכוללים; רכבי שטח, מטוסים קלים ומסוקים, טרקטורונים, אופנועים (רובם DR650) ורוכבי סוסים.
לאחר חציית הגבול לקווינסלנד, תנאי הדרך השתפרו מאד וכעבור עוד 50 ק"מ, הגעתי לאוראנדאנג'י Urandangi.
הישוב הקטן הזה שהוקם בשנת 1885, היה בראשית דרכו לא יותר מחנות כלבו קטנה על אם הדרך. לאורך השנים, המקום התפתח ובשנת 1920, כבר היו במקום שתי חנויות, מלון קטן, מועדון ריקודים, סניף דואר ותחנת משטרה וכמובן מספר מועט של תושבים.. המקום הפך לנקודה חשובה על צירי המטיילים ומסלולי העברת הבקר. היום מספר התושבים הוא 4 ומלון אוראנדאנגי הוא תופעה רחוקה שנות אור מכל מה שנחשב אצלכם לפירוש המושג "מלון". אך זה גם היופי שבו. הוא משמש גם כפאב העיירה, חנות הכולבו, מסעדת מזון מהיר ואולם התכנסויות. והכל מנוהל בידיה של גברת אחת בת 70 בשם פָּאם, המשכירה חדרים למי שמגיע לכאן ומחפש מרגוע לעצמותיו :-).

למעלה: פאם

בעקבות איזה תקל עם בחור אבוריג'יני בלילה הקודם, המשטרה הוזמנה למקום והפאב היה סגור באותו ערב. פאם, די שמחה לקבל ערב חופשי מהגשת משקאות ובילינו את הערב בפטפוטים בחצר האחורית. אחר כך היא הכינה ארוחת ערב, כשלפתע תפסתי כי זו הפעם הראשונה מאז יצאתי לדרך, בה זכיתי לארוחה ביתית של ממש. לאחר שהרגשתי נוח יותר שאלתי אותה: "פאם, מה הביא אותך לחיות בחור שכזה בסוף העולם. לגמרי לבד בסביבה עויינת שכזו?" והיא ענתה: "כל חיי רציתי להיות בעלת פאב במקום נטוש ורחוק ועכשיו אני חיה את חלומי!"

כרגע אני עדיין בקווניסלנד ורוב הדרכים המחכות לי מחר, היו מוצפות בעת שיצאתי מסידני לדרכי לפני 48 ימים. אני מקווה כי הרכיבה מ"הרון" תהיה קלה יותר מזו שחוויתי ב"פלנטי" כי הייתי מותש אחרי 500 ק"מ של דרכי חול וחצץ.

בהמשך, לתוך האאוטבק של קווינסלנד על כל סיכוניו.
יאללה.
ZAC

למטה, ממש בקצה הפוסט: תזכורת התכנית המקורית. מסידני עם כיוון השעון. כרגע אני בנקודה המצויינת במעויין אדום.

———————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה