הקטע הארצוהבריתי

מסתיים עוד מעט

יואב ממשיך ברכיבה מאוששת לאורך קו החוף המערבי ויש גם עזרה מחבר ותיק של הבלוג הזה.

הצג את הוראות הגעה אל san diego ca במפה גדולה יותר

כתבה 3

בתום החלק הראשון של המסע, מאלסקה דרך קנדה (יוקון ויה בריטיש קולומביה), לעבר מבואת סיאטל, אני מתחיל להתרגל לכך שבתקופה הקרובה, ישבני יהווה חלק אינטגרלי מכס מושב האופנוע. כן, זה נשמע בתחילה כמליצי משהוא, אך בחלוף אלפי מיילים. מאות ביום ולאורך שבועות. מצאתי שאני מבלה על האופנוע יותר משאני מבלה על כפות רגלי. כך שאין אלה רק המרחקים, או הריחוק. זה מצב פיסי הדורש השלמה נפשית עמוקה ומעבָר תפיסתי.
הכניסה לארה"ב, היא מבחינתי מעבָר לשלב חדש. בשלב זה של המסע אני אחצה מצפון לדרום, מסיאטל בצפון מדינות וושינגטון דרך אורגון וקליפורניה, עד לסאן-דייגו ומשם לעבר הגבול עם מקסיקו בטיחואנה.
מסתבר, כי אמריקה זה "אמריקה". החיים לכאורה נוחים. כאשר אתה מגיע לשם כתייר רגיל, אפילו כמה פעמים אתה מקבל פרספקטיבה. אך כשמגיעים יחפים (כלומר על אופנוע) וחשים בכל ניואנס וכל משב קל של מנהגים ותרבות, הפרסקטיבה הופכת לתובנה. חברים יקרים; לאמריקאים יש הרבה מעלות אך כמו כולנו…גם חסרונות לא פשוטים (לפחות, באמות המידה שלי). המחלה הראשונה והעיקרית שלהם קשורה אני מניח לסינדרום נפשי/צרכני. הם נמצאים כל היום, כל יום. במין אמוק של קניות. רוכשים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. תופעה שקשה להסתיר אותה. כי מה לעשות… "אני קונה וכולם צריכים לראות את זה…" למשל, בכמה עצירות בשכונות בצפון מדינת וושינגטון, שמתי לב לתופעת "התפקעות הרכוש". מתוך שיחות, הבנתי כי אנשים רוכשים חפצים מעבר ליכולתם להכיל בביתם הצנוע וכשאין להם מקום בבית, הם אוספים ואוגרים את הדברים בסטורג' (אחסנה) – עכשיו תבינו – אנשים רוכשים RV (קראוון) ב- 50-100 אלף דולר, כדי שישמש אותם למקסימום – חודש חופשה בשנה ואז הם מאפסנים אותו ב- 500 דולר לחודש עד לשנה הבאה. כאשר במידה ואתה רוכש משומש, אז החדש מאבד מערכו בערך 20% בשנה. כאשר אני שואל אותם מדוע הם לא שוכרים? הם פשוט אינם מבינים את השאלה. מגלגלים עיניים ואומרים שכל עוד אני יכול, כלומר כרטיס האשראי שלי מאשר את העיסקה, אז הולכים על זה. וכך פגשתי את ידידינו השמנמן מהכתבה הקודמת שיש לו בבית 3 אופנועים. 2 סירות קטנות ו- 3 מכוניות ו…יש רק 2 בעלי רשיונות נהיגה בבית! והבן אדם ממש לא נחשב עשיר. לחלוטין ממוצע.

וכן, הם אוהבים את זה בגדול … המילה לתאר בה את התרבות האמריקאית, לפי ההבחנה שלהם עצמם, זו המילה :גדול. חשבתי לחסוך קצת וכאשר הבחור הציע לי שנחלוק חדר, קפצתי על ההצעה – טעות!!! מסתבר שהבחור אינו נוחר.  הוא פשוט מגדיר את המונח מחדש. כך שהתחושה שלי היתה, שאני בלב אזור תעשייה שוקק ..ולא תעשיית היי-טק. בקיצור, את הלילה הזה העברתי בחוץ, ליד החדר באוהל שהקמתי. למחרת, רכבנו לאיזור תעשיה באחד המפרצים באיזור ושינגטון, שבו מעשנים דגי סלמון.
החלטתי לא להכנס לסיאטל, עיר שדורשת השקעת זמן של ממש, כדי ליהנות מכל הפיתויים. ואני בדרך להרפתקה רכובה דרומה.. נסיעה קצרה על i5 הבהירה לי, שלרכוב על כביש מהיר, עם 4-5 נתיבים בהם כולם טסים, זו לא חוויה – זה סתם סיכון. אז ירדתי לעבר המעבורת (זולה מאוד: 5$ ) שהנחיתה אותי על כביש שבאמת נחשב לאחד היפים בעולם. כביש 101 דרומה מכאן, הוא מתמזג עם כביש 1. זוהי דרך מדהימה. מלווה את קו החוף על מפרציו, מצוקיו והעיירות הקטנות הצמודות לעיקולים וליערות העבותים, הנמשכים מזרחה אל תוך היבשת.
הדרכים ממש מדהימות. פה ושם זרוקים סלעי ענק כאיים זעירים, כמה מאות מטרים מהחוף ובהם מקננות ציפורי ים בלהקות ענק – אין מילים. אמנם קצת גשום, אבל הרבה יותר טוב מהצפון הנוטף וזורם ללא הפסק.

אין ספק שהכביש מצדיק את המוניטין שלו כ"חובה" בקרב רוכבים ומטיילים. הדרך חוצה את אורגון ומגיעה אל יערות עצי הענק של צפון קליפורניה. עצי הרדווד REDWOOD.
שינה באוהל תחת עצי הענק. כמובן עם מרשמלו, שילד אמריקאי כיבד אותי בהם, לאחר שהוריו איימו להחזירו הביתה במידה והוא ישוחח עם זרים. ה"זר" הסביר להורים מה מעשיו בסביבה. הללו לא חשבו שניה והזמינו את ה"זר" לברקביקיו משובח, כולל כמה בירות לתפארת מדינת ….חלם. החיים הם אמריקה.

לאחר עוד כמה מאות ק"מ – מי סופר – אני מגיע לסנטה מוניקה – מקום מדהים! אני מגיע בידיעה, שאני חייב להחליף את הצמיג האחורי, שחריציו נשחקו וזמנו חלף – לצערי. הגעתי בסביבות 5 אחה"צ, ביום שישי – שזה אומר; שבת ראשון, בהם לא ממש עובדים; בעייה. המשכתי לרכוב על הכביש ופתאום אני רואה אדם רכוב על KLR זהה לשלי, רק קצת יותר ישן. אני בחוצפה ישראלית. צופר לו ושאל היכן ניתן לרכוש צמיג באזור? והוא מספר כי לאחרונה רכש אופנוע ימאהה חדש (בתשלומים כמובן) ויש לו צמיג אחורי חדש באריזה, שהוא הזמין, אבל לא מתכוון להתקין על אופנועו. הוא סימן לי לרכוב בעקבותיו ואני – בחשש מה, נוסע. הוא מוביל אותי אל ביתו. מסתבר שהבחור באמת אדם מדהים. גרוש +2, מורה לביולוגיה. התלהב מהמסע שלי והסכים למכור לי את הצמיג שרכש ב- 75$ באינטרנט, ב- 40 בלבד, שזה אחלה מחיר. ודאי שלקחתי. נכון, התקנה זה עוד 40 אבל שווה. (לפחות לי).

באותו יום יצאנו לטיול אופנועים על הכביש המקביל לחוף ושם ראינו מחזה שראיתי פעם בטלוויזיה: ציפורי ים, שחפים ושקנאים אפורים, צוללים לעבר להקות דגיגים שהתקבצו בסמוך לחוף.

המסע כמובן המשיך לכיוון סנטה-ברברה, שגם היא נראית לא רע, אך מלוקקת באופן מוגזם. כמו גלידת צבעי פסטל נמסה. כך לפחות היתה התחושה שלי.
התקרבתי לסן-פרנסיסקו ולאחר מעבר מהיר של גשר-הזהב הידוע הרטוב ו…היקר. (מה זה צריך להיות? 7 דולר מעבר!) בהמשך חציתי את לוס-אנג'לס ממזרח מבלי להכנס אליה ממש והגעתי לסן-דייגו. שם פגשתי את דן טופ, שעזר גם ליוני (ששידך בינינו) כשעבר בסן-דייגו לפני שנתיים. איש שמקדיש את מרצו וזמנו הפנוי לעזור במידע, למי שמבקש לחצות את האיזור בכיוון מקסיקו ואמריקה הלטינית. הוא עזר לי למצוא צמיג קדמי (מצלר) והעמיד לרשותי באדיבותו, את החניה/מוסך הפרטי בביתו, לביצוע טקס החלפת השמנים – מזל שבדגם הזה שלי, מחליפים שמן רק כל 6 אלף ולא כמו בדגם הקודם כל 1.5 אלף. מסאן דייגו, אמשיך דרומה לכיוון טיחואנה מקסיקו.

דן טופ (טופולסקי) המלאך שלנו בסן דייגו.

אני חייב מספר מילים על המסע כחוויה – אז זהו. הדבר אינו קל. אינו פשוט. רכיבה במדינות שונות, כאשר לפעמים חוקי הדרך שונים – לא דרמטית אבל ההבדל הקטן מקשה לפעמים. מאוד חשוב לדעת מה המדיניות לנסיעה בנתיב שמאלי או מעבר בכבישי אגרה או זכות קדימה וכו'. ולא פחות חשוב, רכיבה של הרבה מאוד קילומטרים ביום. לפעמים, אני נהנה מעצם הרכיבה. לפעמים מהנופים. כמובן מהשירה שלי לעצמי בתוך הקסדה, אשר גם כך אזני פקוקים באטמים. אך לפעמים, יש אפילו כאב פיזי. כמובן, כאשר אני עושה את הכל לבד – יש בזה תחושה של הישג משהוא. אבל שתדעו, שאתם חברי, משפחתי וקוראי הדיווחים, ממש חלק מהמסע. אתם שם. אך מאד איתי כאן. כמעט בכל קלומטר …או מאה. מי סופר.
נתראה בכתבה הבאה – מקסיקו .

—————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

אתם עומדים להכיר איש מקסים. אתמול הוא יצא רכוב מפיירבנקס לכיוון אושואייה.

הכינו את הכורסאות.

מפת כוונות לקטע הראשון בצפון אמריקה. מפיירבנקס לוונקובר

(יו, כלומר YO, כלומר יואב) פרק ראשון ובו יסופר על היציאה:

מפיירבנס אלסקה, לכיוון ונקובר

לאחר מספר ימי התארגנות שכללו בתוכם פרידה משמחת מגט'-לג עצבני שמקורו – עשרים שעות טיסה ועוד 10 שעות של העברות, הגעתי לעיר השלישית בגודלה באלסקה: פיירבנקס FAIRBANKS. העיר נמצאת צפונית מזרחית לאנקורג' ANCHORAGE, שהיא למעשה העיר הגדולה במדינה שגודלה כפול מהמדינה הגדולה ביותר אחריה בארה"ב (טקסס) ובכדי לסבר את האוזן – בערך פי 300 מישראל. המקומיים טוענים שהגעתי בול בזמן, בעונת התיירות וכי זו העונה החמה ביותר בשנה. וזה אומר לאדם כמוני הרגיל לחום המיוזע של תל אביב; 15 מעלות צלזיוס ביום טוב ו- 5 מעלות בלילה. טוב, זו כנראה עוד הוכחה לתורת היחסיות. דרך אגב, בחורף שנמשך פה כ-8 חודשים, הטמפרטורות יורדות עד 25 מעלות מתחת לאפס (אני ממש לא סגור, על זה שהפריזר אצלי בבית מגיע לרמות כאלו). וכן, עד 15 מעלות מתחת לאפס, הילדים פה עדיין הולכים לבית הספר…מקווה שלא קופא להם המח בדרך.

חברי למסע

ההתארגנות כאן בפיירבנקס כוללת את רכישת האפנוע דבר שנעשה באופן פשוט יחסית, העברת בעלות ב- DMV; משרד הרישוי האמריקאי. מיד לאחר מכן, יש לרכוש ביטוח חובה כולל צד ג' שעלותו 99$ לשנה ואני מזדכה על הסכום היחסי בהתאם לסך זמן השהיה בארה"ב. כלומר, עד שאגיע לגבול המקסיקני ולעיר טיחואנה.
אגב, באלסקה אין מס קניה כלל! עובדה החוסכת ממון רב (9.7% למשל, הוא מס הקניה בקליפורניה).
אח"כ השלמות ציוד. לא יותר מדי. מכיוון שאלסקה נחשבת מדינה יקרה יחסית, בגלל עלויות ההובלה של מוצרים מארץ האם – ארה"ב.
האוכלוסיה פה נראת לי בחטף, כמאוד מסבירת פנים, מאוד "אמריקאית", אני בטוח כי ישנם בין הקוראים, המבינים על מה אני מדבר. הצרכן פה הוא באמת מלך – יש תחושה, כי "שירות", איננה מילת גנאי, אלא תפקיד וכך, נראה שהם עושים את עבודתם, נראה כעניין של תפיסה.
את האופנוע מצאתי עוד כשהייתי בארץ, דרך האינטרנט (יש אתר מאוד ידוע בארה"ב, שהוא למעשה מעין יד2 של האמריקאים. הוא נקרא קרייגליסט CRAIGLIST. הוא נראה כמו עיצוב של ימי ראשית האינטרנט, אך האמריקאים מאוד אוהבים אותו – דברים מוזרים קורים פה… ) האופנוע עליו ארכוב הוא קוואסקי 650KLR שנת 2009. האופנוע עם 3,400 מייל שזה כ-5000 ק"מ בלבד. הבעלים של האופנוע, רכש אותו בכדי לעשות מסע של שבוע לאזור היותר צפוני ואח"כ רכב עליו מעט מאוד. למעשה, גם אם הוא היה רוצה, הוא לא יוכל היה וזאת מכיוון שאופנועים פה יכולים לנוע רק 4 עד 5 חודשים בשנה, תלוי במזג האוויר. בשאר הזמן האופנוע מאופסן בגרז'. אני מעדיף לא לומר כמה כסף הוא עלה וזאת בכדי לחסוך קצת מעצבי אנשים בארץ הקודש, שנראה כי הללו כבר קצת רופפים. לא רק בהשפעת מזג האוויר… אלא גם מעונת המלפפונים (אוהלים) שנחתה ובצדק סוף סוף. טוב שהתעוררנו עכשיו. נכון, קצת מאוחר. אך זה עדיף על עמוד שדרה חברתי קורס – מעמד הביניים. אז תדעו חברים, שאני אתכם לגמרי לאורך כל המסע. ההצלחה שלכם, זו ההצלחה של ישראל כחברה בריאה ובריאות זה כל העניין. לא ? (כן, ממש קל לכתוב דברים אלו מאלסקה…).

למעלה: ביתו של מוכר האופנוע בעיבורי פיירבנקס

כדי לצאת למסע, יש לבצע הכנות רבות שרובן בכלל קשורות לתחום המנטלי. יש חששות, אך אני סבור שהן חשובות. תפקיד החששות הללו, הוא לשמור שתגיע למחוז חפציך בשלום. כוונתי, שלא צריך לתת לחרדות שלך להוביל אותך, אלא פשוט לתת להם מקום של כבוד להבין ולהפנים אותן. אך חלק משמעותי ביותר אני רוצה להביע בפני יוני בן שלום ועומר כ. שעצותיהם שוות זהב… בתחום הכימיה אני לא ממש חזק, ויחד עם זאת, אומרים שזאת כנראה מתכת שווה. ישנם עוד אנשים רבים וטובים, שללא מסע זה,  ספק אם דרכינו היו נפגשות ועל כך אני רק רוצה לומר תודה מכל הלב. לסיכום, אחד מחברי אמר לפני שנים רבות משפט שאומר: "חכמה הדרך מאלה ההולכים בה ". אז בואו נצא לדרך ונשתדל ליהנות ממנה. כי היא בעצם המטרה עצמה.

ביי בינתיים – יואב

—————————————————————————————————————————-

ערך (קלות) יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה