יש רגע מזוקק אחד, שבריר שניה קטן,

בו אדם יכול לפענח את האושר.

יואב נגע בקצה. איש ומכונה, מאלסקה לאושואייה. תם המסע.

צ'ילה וארגנטינה , חלק 2
מאל קלפטה El Calafate, הקרחון המתנפץ Perito Moreno, התחלתי את הירידה לעבר הנקודה הדרומית בעולם. אל ארץ האש כלומר לעיר אושוואייה Ushuaia. לאחר מספר שעות, הגעתי לריו-גאייגוס Rio Gallegos. כל הדרך דרום מזרחה, הרוח הייתה פחות או יותר בגבי. עם הכניסה לעיר, פניתי לכיוון דרום, חשתי כי הרוחות הולכות ומתעצמות ומכות בתשעים מעלות מימין. משמעות הדבר, כשהבנאדם יושב על חרגול דק גזרה ושיווי משקל של בלרינה, בעת שעצרתי בתחנת הדלק, היה עלי לשבת היטב על אופנוע, לנטוע את עקבי נעלי במשטח המחוספס ולוודא שהחבר הכחול שלי אינו עף. כן, 300 ק"ג של האופנוע, כולל אני, הציוד וכל מטלטלי, נחשבו ערימת זרדים נידפים ברוחות דרום פאטגוניה, שקיבלו אותי במזג העצבני הידוע שלהן.

בריו-גאייגוס, החלטתי להמשיך באותו יום לעבר הגבול של ארגנטינה עם צ'ילה, שאותו חייבים לעבור: ארץ האש Tiera Del Fuegoהיא ארכיפלג ענק, המחולק בין ארגנטינה לצ'ילה. חלקו הצפוני שייך לצ'ילה ובכדי להגיע לחלקו הדרומי (סוף העולם, זוכרים?) השייך לארגנטינה, חייבים לעבור בשטחה של צ'ילה.
חברים, ההחלטה הנמהרת להמשיך ישר באותו יום דרומה, היתה טעות. יצאתי נחוש (ותשוש) לעבר הגבול והרוחות רק התגברו. המשכתי להתגושש ברוח תוך מאבק די אלים, כאשר האופנוע ממש נדחף מהצד על ידי הרוח בעוד אני מנסה לשמור על הכיוון, על ידי הטיית משקלי לכיוון הרוח, לנסות ולאזן אותו. המושג "חלף עם הרוח", קיבל משמעות די מעניינת בשלב זה. אבל עקשנות וחתירה לעבר המטרה, מלווה בהבנה שאת 30 הקילומטרים שנותרו עד הגבול, אני חייב לעבור, כי הדרך חזרה מסתבר – ארוכה יותר. לאחר חצי שעה לערך, הגעתי למעבר הגבול. בבניין עם גג משופע בראשו סמל צ'ילה וסמוך לו בניין של הרשות הארגנטינאית המקבילה. ניסיתי לרדת מהכלי ואני מבין שכל ירידה באופן שגרתי, תגרום לאופנוע פשוט להתהפך. מצאתי מחסה מאחורי מבנה והחנתי בזהירות את האופנוע מול קיר שהגן עלינו.
הרגשתי כמו מי שהגיח הרגע מתוך מכונת כביסה שיצאה משליטה, השעה 2 בצהרים והחלטתי שעד שתשכך הרוח, אני פשוט לא זז. השעות חולפות אך הרוח בשלה.

לאחר שעתיים, הגיעו 2 בימרים 1200 כאשר האחד גורר את השני בחבל. הסתבר שהנגרר הועף מהכביש באופן דיי קשה. הרוכב נפצע אך עדיין היה במצב שאיפשר לו להמשיך לכיוון צפון לריו-גאייגוס.
הזמן עבר מהר, כנראה שהרוח דחפה את מחוגי הזמן ועד שהבנתי מה ומי. הגיע 9 בלילה והחושך נפל על האיזור כמו שמיכה כבדה מקרח שחור. הבנתי כי את הלילה הסוער הזה אני עושה בגבול. שיחה עם שוטרי המסוף, הבהירה לי כי ישועה מהם לא ממש תבוא. יש להם חוקים והמבנים המחוממים שלהם, ממש מחוץ לתחום עבורי (דיי מתסכל). כך שאת הלילה הקר והאוורירי משהוא, ביליתי בחיבוק של כל מה שמצאתי בין חפצי שיש בו מעט חום. בתוך שק השינה הממש לא מדהים שלי … הרפתקה עד הסוף. זה מה יש !!!

למחרת התעוררתי עם שחר ועם התכווצות כואבת של שרירים קפואים. לשמחתי הרוח שככה וניצלתי את ההפוגה הזאת, כדי לרוץ כמה שיותר מהר לעבר המעבורת שחוצה את תעלת מגלאן ושתוביל אותי לארץ האש. לאחר 50 דקות, הגעתי למשטח ההחפה אליו מגיעה המעבורת. אך גיליתי לצערי כי המעבורת הראשונה יוצאת רק בשעה 8 בבבוקר ואני ב 6. לאורך הכביש המוביל לחוף המעבורות, עקפתי את שיירת המשאיות המנומנמת כשאני קפוא לחלוטין. קור שחדר את כל שכבות הביגוד שכללו כמובן ביגוד לחום והגנה כנגד הרוח. מאחת הקבינות ניבטה דמותו של אחד הנהגים המתעורר ואני ללא בושה, פשוט זינקתי אל הקבינה החמימה. מייד מצאתי עצמי מוזמן לטקס שתיית עשבי התה (מטה) Mate, הנהג דיבר איתי בספרדית שוטפת והמילה "סי" יוצאת מפי ללא הפסקה. "סי" "סי" "סי"…רק שלא יוציא אותי מהקבינה. כעבור מספר דקות של הפשרה חלקית, אני מבין שעלי לחזק בו את תחושת החמלה וההערכה אלי ומספר לו מהיכן אני מגיע. כשהוא מבין שאני מגיע מאלסקה, רבותי. כבוד ואחוות נהגי המרחקים והמרחבים שוברת שיאים. בו במקום, בשעות הבוקר, נפתחת חבילת שוקולד שאפילו סתימות שיניי חוגגות ומעדיפות את עוללות השוקולד, על נקישות הקור העז.
המעבורת חוצה את מעבר המים שנתגלה על ידי פרדיננד מגלאן ב-21 באוקטובר בשנת 1520, דרכו עבר עם שלוש מספינותיו – מהאוקיינוס האטלנטי לזה השקט (וכשהביט שמאלה ודרומה, הבחין בעשן עולה מהחוף ולכן קרא לו ארץ האש) בקטע זה מעבר המים הוא ברוחב 4.5 ק"מ וחצייתו אורכת 20 דקות של שייט באלכסון, מפאת הזרמים החזקים (עלה לי 7$ כולל האופנוע). נקודת הנחיתה הייתה שיפוע מבוטן וסלול ובו כבר המתינה שיירת משאיות בכיוון ההפוך. אחרי מספר קלומטרים, עליתי לדרך עפר שנמשכה 100 פלוס ק"מ, בסופם הגעתי לנקודת הגבול בה חוזרים לטריטוריה ארגנטינאית ולכביש אספלט ליד העיירה סן-סבסטיאן ולכביש מספר 3 , האמור להוביל אותי לאושוואייה. הרוחות חזרו מההפסקה והחלו להתגבר. הבנתי כי לאושוואייה היום –  לא אגיע. נחתתי בצהרים בריו-גרנדה Rio Grande נכסנתי מלון חמים שפיצה על ליל אמש. היה מעולה. מי שהמציא את שמיכת הפוך, היה לא פחות מגאון!!! ריו גרנדה, הקוראת לעצמה "בירת דגי הסלמון של דרום אמריקה", נראתה מאוד אפרורית ומדכאת. לא יכולתי להמנע מהמחשבה…מי אומר לעצמו: "אני הולך להתגורר לי בשום מקום…. בארץ האש"? לאט לאט, התחלתי להבין ולהפנים כי למחרת בעצם אני מגיע ליעד. לסוף המסע הרכוב. כן. התרגשתי. לפעמים ישנה שמחה המהולה בעצב. ההבנה כי חיי הנווד החדשים אליהם הורגלתי בחודשים האחרונים, עומדים להסתיים. ישנה גם מעין תחושת חיבור לכלי המתכת, שליווה אותי בצייתנות לאורך המסע. תחושה של מעין חברות בין אדם למכונה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אלו הן תחושותי.
למחרת, חזרתי לשגרת הרגלי כרוכב מסע, תוך התעלמות ממשמעות היום המיוחד הזה. בדקתי שמן, העברתי יד על השרשרת לוודא שימון. נעצתי את המפתח. סובבתי. לחיצה קלה על מתג ההתנעה והמנוע שיחרר נהמת חופש, זהה לנעימה שנשמעה חודשים קודם לכן, בפיירבנקס אלסקה. עברתי  דרך תחנת הדלק ביציאה מריו-גרנדה, ידעתי שיש מספיק דלק עד אושוואייה, אך זהו כוחו של הרגל. מילאתי מיכל ואיפסתי את מונה מספר הקלומטרים כמנהגי בתחילת כל יום.

גאריבלדי פאס. מעבר ההרים האחרון לפני הגלישה לאושואייה

הרכיבה היתה יפה. עד אושואייה, סלול כביש אספלט איכותי…עוד רכיבה? מה פתאום, זאת איננה עוד רכיבה. זאת היתה הרכיבה. רכבתי עם חיוך. סוג של אופוריה – חיוך שלא מש, כמובן עם שימת לב מירבית למתרחש סביב. לאחר כשעתיים, הציצו מהאופק שני העמודים המבשרים לי כי הגעתי לאושוואייה. זאת העיר שאני נמצא בפתח שעריה. עצרתי בצד לצילום. הנחתי את המצלמה חזרה למקומה ו….לא זז. רק צופה בשלט. כאשר הקור החיצוני אינו משפיע על גל החום הפנימי המציף אותי. חשתי חוויה עמוקה. שמחה. השלמה. אני מעריך שזה מה שאולי אני צריך להגדיר כ"אושר". חייכתי לתוך הקסדה, הנעתי את האופנוע וקדימה. לאחר מספר דקות, נכנסתי לחלקה המרכזי של העיר. שם החנתי  את האופנוע. נכנסתי לבית קפה והזמנתי (בשעה 8 וחצי בבוקר…) בקבוק בירה. מספר מקומיים שלגמו קפה ראשון של בוקר, הסתכלו בהרמת גבה על הטיפוס שנכנס כרוח סערה וירד על בירה קרה על הבוקר. ואני? …אני מה'כפת לי! אני ….פשוט מאושר!!!

לאחר מכן, מצאתי הוסטל נחמד, עם נוף המשקיף למפרץ, בו עגנו אניות המביאות תיירים לאנטארקטיקה ( 4000$ עלות הסיפור ל- 8 ימים, מתוכם 4 ימים, הם ימי הפלגה נטו: הגעה לשם וחזרה). הנוף הנשקף מההוסטל יפה, יפה מאוד. וכמאמר המשורר: (אלתרמן כנראה) ראיתי יפים ומרשימים ממנו אך לא יפים כמותו ….

נרגעתי ברחובותיה הקרירים של אושואייה. יצאתי לשיטוט בסביבתה. לכיוון הנמל ומעבר לו ללשון היבשה המובילה לשדה התעופה הקטן. טיפסתי ברכבל הסקי במעלה ההר מצפון לאושואייה. סוף העולם, אבל איזו פינה מדהימה!

זהו.
27,500 ק"מ של חום מדבריות ללא סוף. קור. שלגים. גבהים. עמקים. שבילים. כבישים מכל הסוגים. קפיצות עד בלי די ורוחות שלא ידעתי על קיומן. מפות. הכנות …. והכל ( חוץ מיומיים: יום עם אמריקאי במדינת וושינגטון ויום רכיבה עם גרמני בניקרגואה) רכבתי לבד… ממש לבד! אני ומכונת הברזל שמלווה אותי. עשיתי את זה. אני כותב שורות אלו עם חיוך של סיפוק מרוח על פניי ועם שמחה גדולה לחזור הביתה. גם המושג בית מקבל משמעות מיוחדת.

מכאן אני שולח את האופנוע לבואנוס-איירס במשאית ואני….בטיסה. לזה קוראים פינוק!!!
הכתבה הבאה, לא תהיה ברובה על אופנועים אלא על השפעת הרכיבה עליי.

עד לכתבת הסיכום. תודה.

שלכם

יואב

————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

דרום אמריקה נפתחת בעוצמת מרחביה

ויואב מגיע למקומות בדרך השמורה לאופנוענים ספורים.

מדבריות, חופים, עיר מודרנית, שוקולד, ישראלים וקרחון מדהים.

המעבר מפרו דרומה, היה המשך של רצף ישימון וציה. נכנסתי אל הקטע המדברי והעשיר במחצבים של המדינה היפה והארוכה בעולם: צ'ילה. לאחר החתמת דרכון וביקורת מסמכים מהירה יחסית, שמתי לב מייד למספר דברים שקשה להתעלם מהם:  הדבר הראשון, זו איכות הכבישים והתמרורים. יש תחושה של חזרה למאה ה-21 והדבר השני – ממש לא אשכח;  מייד ביציאה מאיזור מעבר הגבול, ישנו שלט המודיע על המרחק לסנטיאגו;  יעד מרכזי בתכניתי בצ'ילה. אבל אוי מה רואות עיניי : 2,250 ק"מ ….כן כן , כן זה המרחק שיהיה עלי לעבור בימים הקרובים. מאחר וזו היתה הפעם הראשונה בה חציתי גבול בשעות אחה"צ, נכנסתי לנקודת היישוב הראשונה, מייד לאחר 40 ק"מ. עיירה בשולי מדבר ועל חופו של האוקיינוס בשם אריקה ARICA נמל עסוק מאד המשרת גם את מערך הייצוא של בוליביה לה אין גישה לים.

למעלה: איזור החוף של צפון צ'ילה

לאחר הוצאת קצת מזומנים, שיהיה משהו במטבע מקומי, הלכתי לישון במוטל משפחתי נחמד, בבוקר קמתי כמובן מוקדם, ליום רכיבה מתיש עם רוחות צד מאוד רציניות שהכו בי מימין כלומר מצד מערב. חשוב מאוד להיות ממש מרוכז. היציאה לדרך הובילה אותי דרך הרים מדבריים תוך עלייה לגובה, ניתן לראות בצילומים המצורפים, שהיו קטעים בהם מצאתי עצמי רוכב מעל העננים (זו בעצם תופעה אקלימית ייחודית לחלק המערבי של צפון דרום אמריקה-פרו וצ'ילה, הלחות העולה מהאוקיינוס השקט, "זוחלת" נמוך באיזור החופים וממריאה במהירות מעל לאיזור החוף מזרחה. למעשה לא נוצרים שם ענני גשם. הלחות מתעבה לכדי עננים, רק באיזור האנדים הגבוהים. כך שבעצם כל האיזור לא חווה גשמים מאות שנים! ולמרות הקרבה לים, נחשב למקום היבש בעולם). אין מילים ….
לאחר מכן נכנסתי לקטע מישורי שממש לא נגמר. מדבר האטקאמה ATACAMA. האיזור גדוש מכרות של מינראלים (כאן באיזור נלכדו אותם כורים שחולצו מעומק 700 מ') זה המקום בו נאס"א NASA עורכת אימונים לאסטרונאטים ורכבים שאמורים לנחות על המאדים… חלפו  עוד יומיים של רכיבה. לאחר אנטופגאסטה ANTOFAGASTA, טלטל TALTAL , לה סרנה LA SERENA ועוד יישובי חוף קטנים ומפרצים מהפנטים, כמה מאות ק"מ לפני סנטיאגו SANTIAGO בירת צ'ילה, הנוף השתנה והתחיל להוריק. עברתי בסמוך לחוות ייצור חשמל מרוח וגם הם היו ממש אינסופיות (אני חושב שהמקום שבו החוות הגדולות ביותר שראיתי היה בדרום מקסיקו, לפני הכניסה לגווטמאלה ….אבל אלוהים, מי זוכר. זה נראה לי ממש מזמן ),

סוף סוף הגעתי לסנטיאגו ונכנסתי מייד למוסך המפיץ המקומי  של קווסאקי, בכדי לרכוש פילטר אוויר. במוסך אני פוגש רופא מקומי, שרוכש לעצמו אופנוע והתלהב כמו ….אתם יודעים בדיוק. נראה שאופנוע היא מחלה קשה שהתרופה לחיידק טרם נתגלתה. כמובן שהרופא הסכים לאבחנתי שגם חולה אנוש. הבחור שמע שאני מישראל וחיבר אותי עם משפחה יהודית עשירה שפינקה אותי בכל טוב במשך 3 ימים. כמובן שסיור בעיר עם מקומי, מוסיף המון!!! המון תודה!!!

לאחר שלושה ימי מנוחה ושוטטות בעיר הכי מודרנית בצד הזה של אמריקה, המשכתי דרומה. עברתי את הערים  צ'יאן CHILLAN וטמוקו TEMUCO והמשכתי לכיוון פוקון PUCON עיירה הידועה בעיקר בשני דברים: הראשון זה הקרבה להר הגעש וויאריקה VILLARICA שהוא צורת חרוט מושלם ומדהים. אבל ביומיים ששהיתי בפוקון, כולל יום הגעתי, ירד גשם אימים שאיים להציף אותי… או למעשה מימש את איומו. הגעתי לעיר רטוב עד לשד עצמותי. אך מצאתי הוסטל מחבק ובעיקר חם. הדבר השני שהעיירה ידועה בו הם המעיינות החמים השוכנים בסביבתה. לקחתי אוטובוס לאחד מהם. קיבלתי חלוק ועוד כיסוי ראש –  לא שיש הרבה שיער… אבל מה לעשות ונכנסתי. יש שם 3 בריכות הבנויות לפי טמפרטורות. זה העביר לי 4 שעות לצבירת אנרגיה להמשך המסע .

למעלה: פוקון
למחרת המשכתי בדרך שרובה חצץ ועפר רטוב וחציתי את הגבול לארגנטינה לכיוון בארילוצ'ה BARILOCHE. הנופים מדהימים. חלפתי בדרך שבעת האגמים המפורסמת ונחתתי ממש במקרה על מלון נחמד, בעליו מסתבר היה צנחן, אחד משלנו. שחזר אליו לפני 12 שנים וקנה את המלון.

הוא נתן לי חדר מדהים עם נוף לכיוון האגם הצמוד לעיר. למחרת עליתי לקתדרל CATEDRAL  בהמלצתו. אתר סקי מפורסם מאוד באיזור בארילוצ'ה. פעילות הסקי באתר בעונה הזו מושבתת – אביב-קיץ. אבל חברים, הנוף ….שווה כל רגע !!!
ירדתי לכיוון מרכז העיר  – שנראית כאילו תלשו עיירה מצפון איטליה או אוסטריה ותקעו אותה למרגלות האנדים – ומייד פשטתי על מספר חנויות שוקולד וגלידה. שהעיר מפורסמת בהן. מה אגיד לכם חברים, אני מאוד שמח שאף אחד לא בדק את כמות הסוכר שבגופי ברגעים אלו, כי חריגה תחשב למצב מעולה למה שהייתי .

מברילוצ'ה, המשכתי דרומה על דרך מס' 40 RUTA QUARENTA המיתולוגית החוצה את ארגנטינה לאורכה, לכיוון אל-בולסון EL BOLSON הנחשבת כעיירת היפים נחמדה. משם המשכתי רק 15 ק"מ דרומה לעיירה בשם לאגו פואלו LAGO PUELO, לשם כיוון אותי בעל המלון הישראלי בברילוצ'ה.  שם ישנו מקום מדהים אשר נבנה בחזון של בחור צעיר בשם יואב (שם מוכר לי …), הוריו ממוצא ארגניטאי והוא לפני כ-8 שנים לאחר טיולים בעולם, החליט למצוא את מזלו בארגנטינה שהיתה באותה תקופה במשבר כלכלי עמוק (דבר אשר חוזר על עצמו מעגלית כל 15 שנה בערך ), הם קנו שטח של 17 דונם – כמדומני – על נהר ופיתחו אותו, ממש מדהים. כל הכבוד!!! המקום קרוי "החווה" (onda azul) ויש שלט בעברית שמוביל אליו. מסתבר שזו נחשבת נקודת ציון בקרב המטיילים. בעיקר ישראלים ובעיקר הללו אחרי צבא. משם תכננתי לרכוב לעבר הקרטארה אוסטראל שבצ'ילה.

יצאתי אליה בליווי של זוג ישראלי בירח דבש, הם עם פיק אפ מדוגם ואני לפניהם. אחרי חצי שעת רכיבה, אני חש תחושה מוזרה בריח האויר. אני מביט למטה ויוק אין כלום. לאחר עוד 15 דקות, אנו מגיעים לצומת, אני עוצר ואז מגלה כי עשן עולה מצד ימין של המנוע. אני מביט היטב.. אבוי, מכסה פתח מילוי השמן פשוט עף לו ….חברים, זאת בעייה, בדקתי ולמזלי היה עוד מספיק שמן במנוע. חוץ ממכנסי שנטפו את הנוזל היקר הזה. החברים שנסעו בעקבותי, אמרו לי שהם ראו משהו עף, אבל לא יחסו לזה חשיבות מן הסתם.  אחרי שהבנו את הבעיה, הם פנו לאחור לנסות ולאתר את האבידה, אך לשווא. עד שהם חזרו, עצר לידי בחור מקומי ולאחר שאבחן את הבעייה, כמו קרוקרודיל דנדי, הוציא סכין וגילף לי פקק לתפארת כולל ההברגה. עטף אותו בניילון וקשר באזיקון וזה עשה את העבודה ל-120 הק"מ הבאים עד לעיירה אסקוול ESQUEL שם בתחנת הדלק, מצאתי את המלאך השני שלי לאותו יום. הוא כיוון אותי למקום שפתח לכבודי את מרכולותו (זה היה יום ראשון). שם נפרדתי מזוג הישראלים. אצלו מצאתי פקק חליפי ומתאים להברגה. באותו מעמד, הבנתי שזו העת להפרד מהצמיג האחורי שליווה אותי דרך ארוכה מסנטה מוניקה בארה"ב. זה אומר 18,000 ק"מ. הצמיג תוצרת חברת קנדה. מומלץ!!! צמיג חדש נרכש ב-100$ (שהוא נחות מ"מצלר" שמיוצר בברזיל ועולה-200$ ). אבל אני מקווה שהוא יספיק לי לדרך הקצרה שנותרה עד לאושואייה.
המלאך השני שלי גם אירגן לי מוטל מצויין עם מזרונים קצת פחות רכים שהיו מעולים, להבטחת כאבי גב לאורך שעות אחר כך…

השמיים בסוף אותו יום התקדרו והומלץ לי לא לנסוע לקרטרה אוסטראל CARETERRA AUSTRAL (הדרך הדרומית) החולפת בצד הצ'יליאני של האנדים. אני מצטער על כך בדיעבד. המשכתי מערבה לכיוון כביש 3 המלווה את החוף המזרחי של ארגנטינה והידוע בשיממונו וברוחות הצד החזקות שלו. עליו המשכתי דרומה עד ל- RIO SANTA CRUZ שם החניתי את האופנוע בתחנת המשטרה המקומית. הללו עדיין עושים כבוד ללוחית רישוי מאלסקה.
נכנסתי לביקור בחוף האטלנטי של מפרץ ריו סנטה קרוז (צילומים למטה), אל חופיו מגיעים פינגווינים ועופות מים האופיניים לדרום הקר. רמז להגעתי לקרבת והשפעת מזג האויר בקוטב הדרומי…(נהר סנטה קרוז הוא נהר בצבע כחול טורקיז חלבי, המגיע ממערב. מקורו בקרחון פריטו מורנו המתפורר ונמס לאיטו ליד העיירה אל-קאלאפטה, אליו התכוונתי להגיע.)

על ההצטלבות עם כביש העפר 288 שנמתח 211 ק"מ מערבה, המשכתי לכיוון אל צ'אלטן EL CHALTEN המוכרת בכינויו ה"פיץ". [הכפר יושב למרגלות גמלוני הסלע "פיצ רוי" FITZ ROY שנקראו על שם קברניט האוניה "ביגל". בה הפליג דארווין. מכאן. ממוצא הנהר לים, הם הפליגו בשנת 1834 למסע מחקר בעומק פטגוניה, בשלוש סירות במעלה הנהר עד למקורותיו. מאוחר  יותר הם עקפו את דרום אמריקה מדרום לאושואייה (הם עברו בתעלת "ביגל", שנקראה על שם האוניה שנקראה על שם כלבו של דארווין… :-)), בדרכם לביקור ההיסטורי שלו באיי גלאפגוס. מהם שב דארווין עם תיאוריית "מוצא המינים". אגב, פיצרוי שנחשב לאחד הנווטים הגאונים/משוגעים של דורו, השאיר את חותמו על עידן מגלי העולם. הוא התאבד בלונדון (תודה ששון, לתיקון 🙂 – אך זה כבר סיפור אחר] הגעתי לכפר היאפי והמאד מעוצב בסגנון אירופאי – אל צ'אלטן. כוס תה טוב.

למעלה: אל צ'אלטן וגמלוני הסלע של פיצרוי

עוד באותו היום, המשכתי דרומה לכיוון אל-קלפטה EL CALAFATE . זו העיר הסמוכה לקרחון המתנפץ פריטו מורנו PERITO MORENO. רכבתי לעבר השמורה בה ניתן להשקיף על הקרחון ממרפסות וגשרי מתכת ועץ המשולבים בצלע ההר ממול. הכל מדוגם ומעוצב כמו מתוך ז'ורנאל של מעצבי נוף. מקום שלא מהעולם הזה. המצלמה כמעט עלתה באש מרוב הקלקות…היה נחמד מאוד. לא. בעצם היה מעולה …

מכאן אני מתחיל את הירידה לארץ האש ל…אושוויה רק עוד 980 ק"מ!!!.

שלכם

יואב

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

האנדים, מגרש החלומות של כל אופנוען אתגרי.

יואב חוצה נופים וגבהים עוצמתיים ומקומות יישוב של עולם אחר.

הכניסה לפרו, נעשתה מייד מדרום לעיירה האקוודורית, מאקארה MACARA , יש שלושה מעברים גדולים בין אקוודור לפרו, אחת דרך החוף ושניים מזרחית משם בהרים. אני בחרתי בנתיב הנגיש יותר ממאקרה לכיוון לה-טינה LA TINA.
לאחר כשעתיים של מילוי טפסים שונים ופרידה מ 35$ עבור ביטוח, יצאתי לרכיבה מייגעת לכיוון עיירת החוף פיורה PIURA הנוף השתנה בבת אחת. מכביש סוג ב' מלא בורות, שעבר במסלול גבעי הררי. עברתי בצד הפרואני לכביש משובח, שהחל להתפתל בהרים עם הפרשי גובה מטורפים, אך הדבר הבולט ביותר היה הנוף, שהפך להיות מדברי יותר ויותר. קקטוסים, שדות יבשים ועצי באובב עצומים בצידי הדרך. העיר פיורה נראית כמו אל עריש כולל כל הדיונות סביב. ואם אתם מהדור שעוד זוכר את חולות צפון סיני. עצי אשל דלילים, היישובים המרוטים והקיום הקשה של התושבים. די מזכיר. פרט לשפה הספרדית.

פיורה היא עיר דיי מוזנחת. לא ממש משאת נפשו של תייר מצוי. המוטל נראה כאילו עבר איזו סצנה מסרטי אסונות. לא היתה חנייה במוטל ונאלצתי לחנות בחניון הקרוב. למחרת הדרמתי על כביש הפאנאמריקנה שני מסלולים רחבים לכל כיוון. כתוב "כביש אגרה", אבל אין איש בקופות. כנראה התייאשו. ראיתי אולי 7 מכוניות ביום עוברות שם. שמתי את הגלגל הקדמי בכיוון העיר טרוחיו TRUJILLO לחופו של האוקיינוס השקט שהבהב בשלווה מימין. בדרך עברתי את צ'יקלאיו CHICLAYO עוד עיר של עוני ומרורים; רכבים מצ'וקמקים רוכלים בכל פינה וחולות חולות חולות סביב.
כאן כבר הדברים נראו אחרת. טרוחיו עיר באמת מאוד, אבל מאוד יפה. משהו רגוע יותר, בטוח יותר בעצמו. טיילת וחוף חולי עם נופשים ששידרו אופטימיות. תושבים מסבירי פנים וכאשר לזה מצורף מוטל מעולה במחיר מצחיק שכולל את החנייה בתוכו – הנה מתכון בטוח להנאה צרופה. יש בעיר מבנים מושקעים, ארכיטקטורה מדהימה כאשר הצבעים משחקים תפקיד חשוב באווירה של המקום:

, לאחר מנוחה ושוטטות למתיחת הרגליים. הדרמתי לאורך המשכו של הפאנאמריקנה דרך העיר המפוררת והעצובה צ'ימבוטה CHIMBOTE  ומשם ברכיבה מונטונית עד לעיר קסמה CASMA מכאן יצאתי מזרחה על כביש 14 והתחלתי לטפס על שלוחות האנדים שנפרדתי מהם לפני חמישה ימים, לכיוון הווראז HUARAZ. בשעות הערב לאחר מסלול רצוף פיתולים מעוררי ורטיגו, הגעתי להווראז, אשר ממוקמת בעמק מדהים, כאשר הירידות לעיר דיי תלולות. עיר זו נחשבת למֵכה של הטרקרים של פרו. ישנם לא מעט מסלולים בין 8 ימים ועד יום אחד, אשר עוברים בהם הרים מושלגים רצופי לגונות קסומות וטבע בתול. מכיוון שאני את הטרקים שלי עושה על אופנוע, נהנתי מהנוף המרשים ואיקלמתי את עצמי לגובה.

למעלה: מהוואראז דרומה

לאחר יומיים בהווראז, כאשר רוב המטליים תופסים אוטובוס לכיוון לימה בירת פרו, השוכנת מעט דרומה ומערבה על שפת האוקיינוס, אני בחרתי להמשיך עם כביש מס' 3 לרכוב לכיוון מזרח לעיר הואנוקו HUANUCO
העיר איננה מעניינת במיוחד לטעמי, יחד עם זאת, הנופים עוצרי נשימה ונסיעה לשם ארכה כ 10 שעות מפרכות. עצרתי בהוסטל ונפלתי למיטה כמו עוגן עופרת. באמצע הלילה, באחת ההתהפכויות מצד לצד, גיליתי שאני עדיין לבוש במלוא בגדי הרכיבה.
למחרת, הדרמתי על הכביש המזרחי 3S , שמתפתל בין חמוקי האנדים האדירים. נופי אלוה חושניים. ציור חי. חווייה של אויר, אור ואופק מפתיע. והגעתי לעיר הואנקאיו HUANCAYO (שמתם לב ודאי לסיומת של הערים האחרונות בהן ביקרתי YO… כן, זה היה לכבודי) הרכיבה הייתה הרבה יותר מהירה. גבהים מעל 4,000 מטר. עדרי לָמות ואלפקות, היו פזורים בכל מקום על שטחי ענק. את הרכיבה הארוכה במונחי מרחק, אני גומא בזמן קצר יחסית; 7 שעות. כדי להכין את עצמי ליום שלמחרת.
ביום שלמחרת, ירדתי לכיוון פיסקו PISCO על כביש 26 מערבה. שוב, לגובה פני הים. הירידה לעבר פיסקו, מלווה בנסיעת שטח מורכבת של 180 ק"מ לבד. רק אני, המצלמה, הרבה נוף. לגונות וכמובן לא מעט אלפקות. איזו חגיגה! (תמונות למעלה)
פיסקו היא עיר חוף, אליה צמוד אי המכונה גם ה"גלפגוס לעניים". (ראו תמונות) המקום מרהיב, אך יש לכם מזל לא קטן שאת חווית הריח, אני חוסך מכם במדיום הזה. החניתי את האופנוע בהוסטל זול ויצאתי ליום הפלגה, ליד וסביב קבוצת איים עמוסי עופות ים…ותיירים.

לאחר הביקור באיי הגלפגוס לעניים, הדרמתי לכיוון נסקה NASCA , שם ישנם את קווי נסקה המפורסמים. קווי קרקע ישרים לאורך עשרות קילומטרים וציורי בעלי חיים שצויירו בקו אחד בגדלים של מאות מטרים (גיאוגליפים) אותם ניתן לראות ממש, רק ממעוף הציפור. יש הטוענים, כי זו עדות לביקור חוצנים בכדור הארץ ויש כאלה שטוענים – ומוכיחים, כי אלה שאריות מתקופה, בה אנשים ערכו במקום טקסים דתיים וציירו את הסמלים והקווים בצעידה והידוק הקרקע. מסורת שנמשכה לאורך מאות שנים (יש גם את קווי וציורי הפאלפה PALPA הצמודים והחלוקה ביניהם היא די מלאכותית, מדובר על אותו אתר) כ-20 ק"מ לפני העיירה נאסקה, עומד לצד הכביש מגדל תצפית. אז עצרתי שם ועליתי על המגדל עבור דולר וראיתי רק 2 עד 3 ציורים (לעומת האפשרות לראות הרבה יותר, באמצעות טיסה מהאויר, אך זו עלות של 90$ שזה מעבר לתקציב כמובן).

לילה בעיירה המדברית נאסקה ולמחרת חזרתי מזרחה, להרים לכיוון קוסקו CUSCO, ממנה יוצאים רוב המטיילים לאתר הפופולרי ביותר בתחום התיירות לדרום אמריקה: מאצ'ו פיצ'ו. קטע הכביש בין נאסקה לפוקיו PUCIO נחשב בקרב רוכבי אופנוע שהגיעו לכאן לפנָי, לאחד הדפוקים והמסוכנים בפרו. הכל בורות, בנתיב עתיק וצר, על פי תהומות מסרטי טולקין. הרכיבה הייתה מורכבת בגלל הפניות ההדוקות בגבהים מפחידים, כאשר עמקים אדירים מלווים את עיניך בכל סיבוב שאינך יודע באם תבוא משאית מולך או אוטובוס, שיחליטו לנכס לעצמם את הנתיב שלך. בקיצור הריכוז חייב להיות רב בלשון המעטה. אך הנופים מדהימים. ההתרגשות לחוות את הנופים הללו דרך אופנוע, פשוט אין שניה לה. מייד אחרי פוקיו מזרחה, איכות הכביש הפכה למשהו שנגזר מהתשתיות של גרמניה. חלק, חדש, מבריק, משולט, רחב, בטוח וכייפי.  את המסעון לקוסקו נאלצתי להפסיק אחרי 10 שעות, כי גשם החל להמטיר ועוד מעט החשיכה באופק קורמת לה. נכנסתי לעיר סואנת יחסית ומרכזית; אבאנקאי ABANCAY וסגרתי את היום.
למחרת, יצאתי לכיוון קוסקו כ-30 ק"מ לפני קוסקו, פגשתי קבוצת צעירים משוחררי צה"ל. כמובן בקבוצה!!! שהסבירו לי על דרכים חילופיות להגיע למאצ'ו פיצ'ו. אני מחליט לא להמשיך לקוסקו, אלא לחתוך שמאלה ולקחת את הכביש צפון מזרחה, לכיוון מאצ'ו פיצ'ו. עובר בעמק הקדוש ונעצר בעיירה סבוכת השם …שימו לב: אוייאנטאייטאמבו OLLANTAYTAMBO

ההוסטל שלי באוייאנטאייטאמבו

זאת עיירה מדהימה ביופיה בה ניתן לקבל רושם ראשון ואוטנטי של אופי הבניה והחיים בתקופת האינקה, מעין פרומו למאצ'ו-פיצ'ו. שם אומר לי בחור איטלקי שהנסיעה לכפר סנטה-מריה במבואות מאצ'ו פיצ'ו, או עד מאצ'ו-פיצ'ו, אורכת כ-8 שעות לכל כיוון על האופנוע, בדרך שנחשבת מסוכנת. החלטתי לוותר על התענוג ולקחת את הרכבת. הגם שזה לא זול, זה בפירוש פיתרון מפנק. עלות: 70$ הלוך ושוב, כולל קולה ובוטנים. הגעתי לעיירה אגואה קליינטה AGUAS CALIENTES (שפירושה – מים חמים) ממש לפני האתר ושם עליתי לאוטובוס בעלות נוספת של 10 $ שהעלה אותי לאתר. האתר עצמו, מרשים. מבחינתי זה קצת כמו מצדה שלנו. המקום כמובן מאוד מתוייר. הכניסה נעשית בדרך לא דרך. רישום באינטרנט ותשלום הרישום בבנק בעלות של 45$. מהאתר ירדתי ברגל. מסלול מרתק ומשם קפצתי למעיינות חמים, בעיירה הנקראת על שמם ובסוף הטבילה המרגיעה והיום, עליתי לרכבת הכחולה שהחזירה אותי ל OLLANTAYTAMBO
שם נמצא חדרי בימים האחרונים, מולו נוף באמת מרהיב והאופנוע היה סגור במתחם המוטל. בקיצור, היה מעולה.

לילה כמו לילה ויצאתי עם שחר סוף סוף לכיוון קוסקו העיר

. החלק העתיק של קוסקו נחמד, אך ראיתי נחמדים ממנו. ראו כמובן תמונות של רחובות העיר והשוווקים.
לאחר יומיים מנוחה, המשכתי. חזרתי לטפס פחות או יותר על גב רכס האנדים לכיוון דרום לכיוון ארקיפה  AREQUIPA, לעיר הזאת, אני מגיע לא מהסיבות שרוב התיירים מגיעים אליה. לפני מספר שנים, נרצחה שם תיירת ישראלית: תמר שחק ז"ל. היא עלתה על המונית הלא נכונה. לשאלתי את אחת המקומיות כיצד המקומיים משתמשים במוניות בעיר, היא ענתה שהם לעולם משתדלים לא לקחת מונית ברחוב, אלא להתקשר לנהג מונית או תחנת מוניות שהם מכירים. הרוצחים שצבעו מכונית בצבעי מונית וכך הצליחו להטעות את תמר, נתפסו, כאשר מצאו בחדרם את דרכונה של תמר ז"ל. מכיוון שכך, הגם שחלק מהעיר נראית נחמד, מבחינתי, זאת עיר מקוללת. התופעה הזאת ידועה עד כדי כך, ששלושה שבועות קודם להגיעי לעיר, קרה מקרה דומה, עם שתי ישראליות נוספות ואחת מהן חזרה לארץ – הבנתי, די פגועה. אז חבר'ה, לא להיות חכמים מדי. לא להכנס למצבים שאחרי כך מורכב להחלץ מהם. להלן, תמונות מארקיפה:

תמר שחק ז"ל (צילום מתוך אתר התמונות של תמר שחק)

שלכם יואב

——————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

תכינו את ה-WOW

השלמת חציית מרכז אמריקה ואיגוף ממזרח לעבר חופי קולומביה.

והמצלמה של יואב מתחילה להחזיר את ההשקעה

הכניסה לגואטמאלה היתה חלקה, רק שעתיים. בגבול שנראה כאילו אתה ממלא תפקיד בסרט של אינדיאנה ג'ונס. שוק בגדים כמו שוק הכרמל, כשליד הבאסטה של החמוצים, יש מחסום גבול. נראה שסביב מעבר הגבול קמה עיירה קטנה, שלקח כחצי שעה לחצות אותה ואז נכנסתי להרים הגואטמאליים. הנוף סביבי היה מדהים, אך לצערי לא היה באפשרותי לצלם מאומה. לא יכולתי לעזוב את הכידון או למצוא חנייה סבירה לצד הדרך. כי הכביש היה במצב ממש איום; בורות, שוליים חסרים, מפולות בוץ מימי הגשם הרבים שירדו באזור בתקופה שבה חציתי. המשכתי לכיוון אנטיגואה. לא הצלחתי להגיע אליה ביום הראשון.
אני חש חובה לציין, כי חשוב לדעת כיצד להכנס לדברים, אך לא פחות חשוב, לדעת כיצד לצאת מהם. והסיפור שלי הוא על עננים: יוצא לפעמים, שאני נכנס לענן וכעבור מספר דקות רכיבה, יוצא ממנו… אך את הענן ההוא לא אשכח. התחיל טיפטוף קט ואני רואה את העלייה שלפני. לחיצה על הגז ואני בתוך הענן אך אבוי… לא רק שהענן אינו מסתיים, אלא שהראות יורדת לרמה של 5 מטרים קדימה, לכל היותר. לצערי, אין לי מאותתים כפולים. אז אני מפעיל את האיתות לפנייה ימינה וזאת בכדי שנהגי המשאיות שדוהרות על הכביש, יראו את החרגול הכחול שאני רוכב עליו. לא די בערפילים הדחוסים העוטפים אותי, מתחיל להחשיך ואינני רואה כל מוטל או עיירה בנמצא. (וזכרו אחד הכללים שלי במסע הזה; לא לרכוב בשעות החשיכה וזה גם היום הראשון שלי במדינה חדשה) עצרתי בצד הדרך אצל מוכר קפה. התחממתי קצת ובאין ברירה, המשכתי. נסיעה מאוד איטית, החושך והראות הלקוייה, עשו את שלהם ובנוסף – ארובות השמיים החלו להפתח בכל העוצמה. לאחר עוד 10 ק"מ לערך, משפחה יושבת בסככה לצד הדרך. עם הספרדית הקלולקת שלי, שאלתי על מוטל והם לשמחתי הרבה, הצביעו לאחור. מסתבר שחלפתי על פניו, הוא נמצא ממש 20 מטרים מהנקודה בה עצרתי (ואללה, לא ראיתי כלום…עייפות). בכל מקרה, איך שאני נכנס למוטל ומכבה את המנוע, האחראי על השיבר שם למעלה, נתן עוד סיבוב לברז והסכר בשמיים נפתח באופן שהיה הופך את המשך הרכיבה, לשייט קייאקים בנהר לבן. החלפתי בגדים למשהו יבש יותר ובירכתי על מזלי הטוב.

בבוקר למחרת, המשכתי לכיוון אנטיגואה אליה הגעתי בשעות הצהרים. התמקמתי במלון ויצאתי לשוטט בעיר הקולוניאלית המדהימה הזאת, שהקפידה לשמר את הרחובות והמבנים העתיקים ולשלב בה הרבה אטרקציות מודרניות: בתי קפה סטייל תל-אביב וחנויות קונספט יאפיות ומעבר לכביש, חניון אוטובוסי-תרנגולות מצועצעים ושוק ירקות ופירות לטיני תוסס. יש בה קהילה של ישראלים, אך אני פגשתי רק במקצתם, חבר'ה אחרי צבא וכולם כמובן בקבוצות. חבל, ה"קאפסולה" הישראלית הסגורה והמשוריינת, מונעת מהם לדעתי, לחוות מפגש אמיתי עם סביבה אנושית; כי תיירם אחרים שאמרו שישמחו לטייל עם ישראלים הרגישו דיי דחויים בקהילה הישראלית. חזרתי למלוני הנפלא והמשכתי בדרכי למחרת.

לאחר יומיים באנטיגואה, יצאתי לכיוון הונדורס. כמדינה המושחתת במרכז אמריקה, בה המינהל האזרחי עובד בשיטות עתיקות – הכניסה להונדורס מאוד קשה ומעייפת: "לך צלם". "בוא", "תלך" וכו'. בקיצור, 3 עד 4 שעות של כמעט בכי, על חוסר היכולת שלהם לתפקד. להכניס את הפרטים של האופנוע שלי למחשב שלהם, לקח שעתיים וחצי וחברים יקרים, אין הרבה פרטים להכניס. (מס רישוי, מספר שילדה, יצרן, מדינה, צבע הרכב, שם שלי ומספר פספורט …זהו) מסתבר שגם אלה העובדים בגבול שנים, לא מכירים את התוכנה שבה הם משתמשים. מאוד מתיש. בכניסה להונדורס, הערב כבר ממתין במרחק של כשעה בלבד והגשם שוב רדף אחרי. לאחר כשעה, מצאתי מוטל נסתר ועד עכשיו איני בטוח שהיה זה מוטל…אך ניתן היה להכניס לתוכו את האופנוע והרי זה מה שחשוב. לאחר שיחה על קפה, הסכים בעל המוטל שהוא רופא בהכשרתו, להכניס את האופנוע לסלון (אני חושב שיש לו טעם טוב !!!)

יומים לאחר מכן, הגעתי לגבול עם ניקרגואה. המעבר עבר חלק וברכיבה מהירה כיוונתי לעיר הקולוניאלית היפה, גרדנה.
את הנסיעה הזאת עשיתי יחד עם עוד 2 אופנוענים: אחד בחור מניקרגואה על הרלי והשני בחור גרמני על הונדה טרנסאלפ. (הוא התחיל את המסע שלו בוונקובר-קנדה) בדרך, כ-130 ק"מ מהגבול, אני רואה מולי שני אופנועים. כמובן שניפנפתי לשלום ואת מי אני רואה ??? כמובן אופנוע גרמני ענק כחול …כן את אדם שָני מקדימה ואחריו עוד אופנוע ב.מ.וו. ג'י.אס. עמוס ציוד ומדבקות. וכך, הרצון לפגוש באדם איפה שהוא בדרך לשיחה על קפה – פג.  אבל אני בטוח שניפגש בארץ …או בת"א או בקיבוץ. מי יודע ???

לאחר 4 שעות הגענו לגרנדה, שגם היא עיר מדהימה ביופיה. כאשר החלק העתיק שלה בהשראה ספרדית קולוניאלית, ממש מזכיר סוג של נווה-צדק רק הרבה יותר ישן נושן.

מקום האופנועים… בסלון

גרנדה נמצאת בחלקה הדרומי של ניקרגואה ומשם כשעה וחצי עד הגבול עם קוסטה-ריקה. בגשם סוחף כל, במעבר הגבול עם קוסטה-ריקה כבר חשים קדמה, סדר ומאור פנים לתייר. תשלום של 2 $ מגרז היטב את התהליך שמסתיים תוך שעה בלבד.  אכן נראה כי כאן העניינים קצת יותר מפותחים מהמדינות הלטיניות הקודמות. אני מחליט, כי יהיה נחמד לרכוב למקום בשם פאצ'ה מאמא. המקום נבנה בהשראתו של ישראלי בשם טיוהר (שמו המקורי הוא משה קסטיאל). המקום משמש מקור משיכה של הרבה מערביים המחפשים את עצמם. אני מעריך שזו סוג של בריחה – שלפעמים הינה חיובית – מהמציאות המערבית כפי שאנו תופסים אותה. הסיפור הוא כזה: לפני כעשרים שנה, הייתי ביפן ומכרתי תמונות. היו לי 2 שותפים. השותף הראשון בעיר נגויה היה מושיק קסטיאל. הוא המשיך לטייל במזרח ובהודו. עבר בפונה אצל אושו או משהו כזה, הוא טוען כי חווה התגלות. דבר אשר גרם לו להתבונן בצורה חדשה על המציאות. הוא ועוד מספר משקיעים, רכשו לפני כ- 10 שנים 2500 דונם אדמה די קרובה לים ושם הם הקימו את האתר הזה. אז חשבתי שזה יהיה נחמד לבקר אותו. כמובן לאחר מסע יפה אך מפרך בדרכים לא סלולות, הגעתי. אך לצערי, אין בנמצא אף אדם. מסתבר שזו לא העונה ובעונה זאת, מושיק נמצא בכלל ביוון… לאחר גיחה לישראל. אך יש שם קהילה ישראלית קטנה שאימצה אותי לשני לילות. הם בנו לעצמם בית בלב הג'ונגל. הבית מאוד יפה, פשוט ופונקציונלי. היה ממש כיף.

הבעלים הישראלי שאירח אותי, אמר לי שמהפ'צה-מאמא אני יכול לפנות שמאלה להמשך הדרך, שכמובן אינה סלולה. עלי לעבור על 3 גשרים קטנים ואחרי עוד 30 ק"מ, אגיע לכביש …אבל הפתעה. אני רוכב לכיוון דרום ואז אני רואה נחל ובצידו השמאלי יש גשרון המיועד להולכי רגל ואופניים… או אופניים עם מנוע עזר. או.קיי. גירדתי ת'ראש – כלומר את הקסדה. לקח לי 2 דקות להבין, כי המארח שלי התכוון שאני צריך לעלות על הגשר הזה. העלייה על הגשר שהוא ברוחב של לא יותר ממטר היא בזוית של 30 מעלות. זיעה קרה נטפה ממצחי ועליתי לקצה של הגשר. עכשיו היה עלי לחצות אותו מן הסתם. החצייה היתה מלווה עם רגליים בצדדים הנוגעות בשפתי הגשר, ממש בקצוותויו והידיים על הברקס הקדמי והקלצ' …רגע מפחיד. עברתי את הגשר הראשון ואז הגיע השני שכבר היה הרבה יותר קל.  אבל את השלישי, ממש לא צפיתי. זה היה גשר מהמקצה האולימפי של הישרדות: 50 מטרים מתנדנדים של גשר תלוי מעל נחל שוצף. הגשר זז כמו ערסל ואני עליו מחפש ישועה. מהעבר השני של הגשר, התייצבו כמה מקומיים מחכים לראות אופנע כל כך גדול – במונחים שלהם, נופל לנהר. שיהיה מה לספר בערב סביב ארוחת הטאקו והטאקילה היומית. אבל הרסתי להם את החווייה (כן, אני קצת מפריז… בסה"כ אנשים נחמדים) עברתי עליו ….לאורך 3 דקות ארוכות כנצח ואני בעברו השני. ברוך שפטרנו !!! (או בעצם, חווייה שאזכור לכל חיי) ומי אמר שאין אלוהים ?? (אני).
המשכתי לכיוון החופים בצד הדרום מערבי של קוסטה ריקה, לראות קצת גולשים …

לאחר עוד מספר ימים של איסוף עצמי, המשכתי דרום מזרחה לכיוון פנמה. הכוונה המקורית היתה לשהות יומיים בפאנמה-סיטי ומשם להמשיך לכיוון מעגן בו אשכור ספינה שאיתה אעקוף בים את הדריאן גאפ הבלתי עביר – ממזרח, אל החלק הדרומי של יבשת אמריקה – לכיוון קולמביה. טלפון קצר לגסט האוס שדרכו יצרתי קשר עם בעלי היאכטה הנ"ל, הבהיר לי כי עלי להיות שם כבר למחרת. אז יאללה בגאז. רכיבה הורסת ישבנים של 10 שעות, הביאה אותי מהעיר דויד לעיר פורטובלו במזרח פאנמה. חציתי את הגשר מעל תעלת פאנמה ראיתי אניות ענק חולפות, אך לצערי לא נכנסתי לפאנמה-סיטי שקו הרקיע שלה נראה מרשים ומסקרן עם גורדי שחקים מקצה האופק לקצהו.

לבסוף הסתבר כי הקדמתי… השייט יצא לדרך רק לאחר 3 ימים. יאכטה באורך 41 פיט – גיגית. קשירה רצינית של האופנוע לסירה. כיסוי ביריעת פלסטיק כחולה וקדימה. השייט עבר דרך האיים הקריביים של סאן-בלאס לכיוון קרטחנה.

זהו. כעבור 5 ימים של מים, איים, שקיעות מטורפות ואנשים מחייכים, הקטע הימי הגיע לסיומו. קרטחנה נקשרה ליאכטה ונחתתי בחופים הטרופיים של קולומביה. מכאן אני ממשיך לעיר מדאיין ומשם אחצה את קולומביה לכיוון אקוודור.
סביר להניח, כי כעת כשאתם קוראים את הפוסט, אני כבר עמוק מדרום לקולומביה. אעדכן בקרוב.
תודה חברים. על התגובות והסימפטיה.

יואב.
—————————————————————————————————-
ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב.
—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

איש על אופנוע כחול במדבר צהוב

ברור שבסוף יגיע לירוק

יו נכנס למעמקי הלטינו. משייט בכבישי מקסיקו

הכניסה למקסיקו היתה חלקה ויחד עם זאת, נראה כי החוקים כאן משתנים תדירות. נכון לעכשיו יש לשלם 440$ באמצעות כרטיס אשראי. כאשר 400$ זה פיקדון, להבטיח שתזכור להחזיר את הרשיונות המקסיקנים שמציידים אותך בהם. וכמובן להוציא את האופנוע ממקסיקו. עם היציאה ממקסיקו מופקדים 400 דולרים בחשבון הבנק שלך ואישור ממוחשב נמסר לידך. כך שלמעשה הכניסה למקסיקו עולה 40$ לאפנוע ועוד 20$ עלות ויזת תייר. רכשתי בנוסף ביטוח צד ג'. המינמום הוא לתקופה של חצי שנה; ברחו לי עוד 110$. או.קי. זו הטפסולוגיה.
מטיחואנה אליה הגעתי מהצפון הארצותהבריתי השבע, אני יורד לאורך לשון היבשה המדברית: הבאחה קליפורניה. ומשם אמשיך במסע לאורכה של מקסיקו. נראה לי שלמעשה מקסיקו מחולקת גיאוגרפית לשני חלקים, החלק הראשון הוא החלק המדברי. הבאחה קליפורניה והחלק השני היא עיקר מקסיקו. מה שנקרא גוף המדינה. (לעומת הצהוב בבאחה, כל מה שאני חוויתי בה; חי, פורח וצבוע בירוק). התרשמתי כי הבאחה היא להרבה אמריקנים, מה שסינַי היא לישראלים. האיזור הפרוע, מוקד הסטאלבט הרחוק ובעיקר הזול. ובמקרה כאן פגשתי כמה אשר אינם יכולים פיננסית לצאת לגימלאות בארה"ב. הללו שוכרים בית ב 100$ לחודש ומקבלים קצבת הכנסה מארה"ב. כמובן שלרובם יש מקומית צעירה אשר מספקת להם את צרכיהם… כל צרכיהם. אולי מתוך מחשבה לגבי עתיד טוב יותר עם אזרחות אמריקאית כמובן .

אחד הדברים אשר חווים במהלך הרכיבה, מלבד המרחקים והשטח העצום של המדבר הזה שנמתח מצפון לדרום לאורך 2100 ק"מ, הוא שכמעט בכל עיקול, ישנה אנדרטה קטנה לזכרו של נהג כזה או אחר, אשר העיקול היה הדבר האחרון שראה (או בעצם, לא ראה ובגלל זה הלך).

הכבישים בבאחה, רובם ברמה סבירה, אולם מדי פעם הגעתי לכברת דרך בעת תיקון. כאן הם אינם מגרדים חלק מהכביש, אלא ממש בונים אותו מחדש. דבר אשר מעביר אותך לרכיבת שטח היכולה להמתח לקילומטרים רבים (באחד המקרים זה היה מעל 20 מייל !!!)
הנוף עצמו כמובן רווי קקטוסים מכל הסוגים הצבעים והגבהים, מרחבים עצומים של קקטוסים. גם כאשר יורדים לשטח הרי שאלה בד"כ שבילים כבושים היטב, כך שזה יחסית קל. כמובן החשש מתקר תמיד חולף, אבל הנוף חברים; פשוט נפלא! נכון שהחום לפעמים גורם לך לחוש את התבשלות המח בקסדה, אבל אין כמו עצירה לאחר 150 ק"מ למשקה קר שמפאת חוסר הרצון לייצר פרסום לא אציין את שמו …מתחיל ב"ק".

לאחר מחצית מהדרך בבאחה, הגעתי למעין אגם בלב במדבר, אגם מים קרירים ומתוקים, זה יפה ונחמד ומה שעוד יותר נחמד לסוף יום מפרך של רכיבה, הוא שכאשר נכנסתי למים, מאות דגיגים קפצו על גופי וניקו אותו …שמעתי על כל מיני מקומות ספא בארץ, שעושים זאת, אבל פה זה בהמונים וזה …בחינם. הקמתי האוהל בצמוד לאגם, לאחר שכנוע ואישור בעלי המקום (מן גסט האוס). אך השינה לא היתה משהוא. קולות עזים ובעלי גוון בס, עלו מכיוון המים והתקדמו לעבר בית הבד שלי שקירותיו בעובי מיקרון. הקולות הלכו וקרבו. לאחר דקות חיטוט בעלטה, מצאתי את פנס הראש שלי, משכתי עצמי החוצה ומה אני רואה? קרפדה ענקית. כזו שהמקומיים אומרים ששוקלות 4 ק"ג, רובצת להנאתה ומנעימה את שמי הלילה בסרנדה קקופונית. כל זה כ-3 מטרים ממני.

שמתי פני להמשך הדרך הבלתי נגמרת בחום המדברי של הבאחה, דרומה לכיוון העיר לה-פאז. איפה שהוא הגעתי למקום שבאמת מזכיר את מזרח סיני; חופים מדהימים עליהם מונחות מעין חושות. אבל כל המקומות ריקים. הסתבר, כי לאחרונה רוב המקומות הללו נסגרו לאור החששות של התיירים האמריקנים מהמצב ביטחוני באזור (פשיעה, חיסולים, חטיפות, הברחות סמים וכו' ) דבר הדומה להפליא למה שקורה בימים אלו עם הישראלים וסיני… אז איך אומרים: יחסית למה שמרגילים אותי בבית, אני חשתי בטוח.

עוד יום רכיבה ואני בלה-פאז. כמובן… איך שאני מגיע לשעריה, ממטרים עזים ניתכים עליי. לאחר עוד מחצית השעה, אני מגיע לאזור הנמל בכדי לרכוש את כרטיס המעבורת לי וכמובן לבן זוגי; אדון אופנוע כחול.

הכרטיס הזוגי עולה סביב 150$ מכאן לנמל מאזאטלן במקסיקו העיקרית. קשירה טובה של האופנוע בבטן האנייה וקדימה, התמקמתי באולם הישיבה של הנוסעים, כורסאות נוחות והלילה ירד …השייט היה נחמד, אך נמשך ונמשך, כ- 18 שעות. הגענו למאזטלאן בשעות הצהרים ומשם לאזור טופיק לכיוון דרום. את הלילה עשיתי בכפר ליד סאן-בלאס.

על החוף עצמו למחרת, המשכתי לכיוון פוארטו וואיירטה. לפני הכניסה אליה, פניתי לכיוון מזרח לעיר בשם אמקה AMECA. הכבישים מפותלים, הנוף מדהים והכי חשוב; כל החלק הזה של מקסיקו צבוע בירוק מרגיע לעומת הצהוב המלחיץ של הבאחה. למחרת המשכתי לכיוון מזרח, כאשר הכוונה היא להגיע הכי קרוב למקסיקו-סיטי מבלי להכנס אליה (רוכב אחר סיפר לי כי לקח לו יומיים לצאת ממקסיקו סיטי. עיר עצומה במימדיה, על 24 מליון תושביה).

עברתי דרך טיפן-אל-אלטו ומשם לאחר עוד יום, לאזור מורליה באזור טורוסה דה לרדו, התחלתי להדרים לכיוון דרום מזרח, לאיזוכר דה מטמורס שזה נראה קרוב על המפה אבל זו חתיכת 300 ק"מ, שלקח 8 שעות של רכיבה קשה לעבור. הכבישים טובים בד"כ, אבל כל מקסיקו רצופה באמפרים, אשר גרמו לי לאבד מיכל דלק חלופי של גלון אחד, שהחליט לקפוץ מהאופנוע כשנמאס לו מטלטלות הדרך וקפיצותיה. יש לציין כי את הבמפרים הללו מקימים תושבי המקומות עצמם ויש כאלו בגובה מדרכה. כלומר: "תעצור ממש לפני שתמשיך". בקיצור, העירנות חשובה עד מאוד בכבישים הללו. משם לכיוון אוקסיקיה ומשם לסאן-קריסטובול דה לאס קאסאס הנפלאה שהיא מעין נווה-צדק אחד ענק.

חשוב לציין שבשלב כל שהוא, חשתי דחייה קלה מעודף טאקוס. סך הכל, המקסיקאים הינם עם חביב ומסביר פנים. בעיקר לתייר שאינו ממש דובר את שפתם. הרבה מהם הרימו את ידם לאורך המסע להביע שלום ודרך-צלחה על המסע. האופנוע נראה עמוס ולא ממש מקסיקני ומשדר את אופי המסע עצמו.

העברת הפוסטים קצת איטית. בשלב מסויים נדפק לי המחשב, סביר להניח שאני כבר הרבה יותר דרומה בשלב הזה.

אמשיך לעדכן. להתראות בפוסט הבא. יואב.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

——————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה