חולפים ביוקון העצומה והריקה. מזג אויר הפכפך.

דרכים נטושות. דלק קשה להשגה ויומולדת לנייג'ל!

הצג את הוראות נסיעה ל-Tok, AK, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 7.7.2012
לאחר יום נעים שהיה לנו אתמול, הציפיות להיום בנושא מזג האויר, היו גדולות ובהתאם… האכזבה. קמנו לבוקר מעונן. התארגנו ויצאנו מערבה על כביש 16 כ – 120 ק"מ עד לצומת של כביש 37 שעולה צפונה. הדרך יפה ונעימה ובכלל, התנועה – אף שזאת כמעט שיא עונת התיירות – די דלילה, כך שאין לחץ כמעט ואפשר לרכוב כמעט בכל מהירות, למרות שאנחנו ממשיכים לשמור על המסורת של הרכיבה במהירות המותרת, עם חריגות קטנות בלבד. בצומת של כביש 16 עם 37, אנחנו מתדלקים מכוון שבאזור הזה רק במיעוט התחנות יש דלק "סופר", למרות הציניות של הרבה אופנוענים שאנחנו מדברים איתם שטוענים שדלק רגיל טוב מספיק ולא צריך לשלם את המחיר הגבוה. בהמשך עוצרים ב – Meziadun lake היפה.
אנחנו ממשיכים לכוון העיירה Steward שנמצאת 60 ק"מ מהכביש לכוון הים. כבר בהתחלה, אנחנו נפגשים עם דב שחור שחוצה את הכביש פעמיים. לא הספקנו לצלם אותו. המשך הכביש בנוף יפה ביותר, עד שמגיעים לעיירה ואז הגשם מתחזק, מה שדי לא משאיר לנו ברירה, אלא לקחת חדר במוטל במקום. לאחר ההתארגנות, רכבתי לעיירה Hyder השכנה שהיא כבר באלסקה ארה"ב. כל המרחק 400 מטר. להיידר אין יציאה קרקעית, כי אם רק בדרך הים או דרך קנדה. לכן המעבר אליה פתוח והדרך חזרה עוברת במעבר גבול קנדי וכאשר חזרתי, המוכס בביקורת רואה שאין לי חותמת כניסה לקנדה ושאל בעקבות זאת מספר שאלות מביכות, אך לבסוף הוסיף לי חותמת של קנדה לשלח אותי לדרכי עם חיוך.

יום ראשון 8.7.2012
הטיפטוף המאפיין את קו החוף של אלסקה, המשיך כל הלילה וגם הבוקר הוא לא ויתר לנו. ההתארגנות היתה קלה ורק נשאר לנו לתדלק לפני היציאה. אנחנו מגיעים לתחנת הדלק ואז מבינים, שיש רק 87 אוקטן ואז אם נרצה או לא, אנחנו מתדלקים או נשארים בחור הזה. הבחירה פשוטה , מתדלקים ונראה מה יקרה ולא קרה כלום – האופנוע נסע מעולה גם עם 87 אוקטן. אצלי בסוזוקי, אין שום הבדל, אני לא מרגיש שום שינוי. בטריומף של ניג'ל, כנראה שיש השפעה שלילית. ככה המשכנו כל היום, מכוון שבשום תחנה אין דלק עם אוקטן גבוה. אז מה עשינו היום: יצאנו מ – Stewart  שאתמול נראתה קטנטנה. היום יסתבר שהיא הגדולה באזור. עד Mezudin junction ופנינו ל- Alaska highway לכוון צפון. אנחנו רוכבים עשרות ק"מ, מבלי לראות כל ישוב בדרך חוץ מנוף יפה. זה מזכיר מאד את אוסטרליה במרכז היבשת ( Outback ) רק בהפוך. כאן קר ירוק ורטוב שם חם צהוב ויבש. הגשם כמובן ליווה אותנו חלק גדול מהיום. במפה מצויינים מספר ישובים בדרך, אבל זה מסתכם בבית קפה. אולי תחנת דלק קטנה ומספר בתים. אנחנו ממשיכים לרכוב דרך הנקודות: Bell ll  Tatogga lake ועוצרים לתדלק ( 87 כמובן ) ב – Iskut. משם נשאר לנו כ – 80 ק"מ עד היעד שלנו להיום שזאת העיירה הקטנה Dease lake. כאשר אנחנו מגיעים, מתלבטים היכן נישן היום וחדר גדול עם 3 מיטות במוטל סמוך, משכנע אותנו שזה המקום להלילה  וכך היה.
שכחתי לציין, שהיום פגשנו פעמיים דובים על הכביש והמצחיק הוא שדילגנו עליהם, עד לפני מספר ימים מראה כזה היה עושה לנו את היום, היום המשכנו כאילו אנחנו חיים איתם כל החיים וזה מחזה יום יומי.

יום שני 9.7.2012
הבוקר הטמפרטורות היו בסביבות ה – 9 מעלות והיה מעונן אך ללא גשם. התארגנו כרגיל בבוקר ויצאנו לדרך. כמו אתמול, גם היום הנוף מדהים, אנחנו רוכבים על כביש 37 צפון לאורך אגם ונחל Dease היפים לאורך כמה ק"מ. כרגיל לאחר כ – 100 ק"מ, אנחנו עושים עצירה. הפעם ה – Rest area על הנחל עצמו בנוף משגע. לאחר היציאה, אנחנו עולים על דרך לא הכי טובה והרכיבה קשה. כבר אתמול נתקלנו בעובדה שאלסקה Hwy לא במצב משופר. הרכיבה עוברת ב – Good hope lake המדהים ושם אנחנו עוצרים שוב. ההמשך הוא עד Watson jct שם אנחנו פוגשים שוב את ג'ון, בחור מאלסקה שאיתו אנחנו נפגשים כל יום מזה מספר ימים. כאן המקום לספר על מספר יצורים רוכבי אופנוע שאנחנו פוגשים מדי יום. הראשונים הם האינדיאנים – אלה אנשים שיכולים לרכוב עד 600 מייל ( מעל 900 ק"מ ) ליום ופשוט להזרק בצד הכביש וללכת לישון, בלי להתייחס לגשם, קור, דובים או סתם גורם אחר. לא קשה לזהות אותם: טינופות ( חיצונית כמובן ) באופנוע מלוכלך. אבל כאנשים הם נהדרים, כיף לדבר איתם ולשמוע חוויות שלהם. האחרים הם המאורגנים; הכל אצלהם טיפ טופ וישנים בבתי מלון או מוטלים. אתמול פגשנו אחד כזה שרכב על  V strom כמו שלנו וכאשר שאלנו אותו מהיכן הוא מגיע הוא ענה מאלסקה וכאשר שאלנו על מזג האויר, הוא ענה: "קר. קר מאד ואני רוצה להגיע כבר הביתה לתנור ולשבת בכורסא מול הטלויזיה" . היכן אנחנו אתם שואלים? אז התשובה היא היכן שהו באמצע. שום דבר לא יעצור אותנו מלעשות את המסלול המתוכנן. לא הקור ולא הרוח ולא אף גורם אחר. אבל מצד שני, אנחנו חייבים תנאים: ארוחות מסודרות, מקלחת ומקום מסודר לישון. עושים מסלול ארוך ולא קל אבל בתנאים אפשריים. אנחנו ממשיכים ל – Watson lake ופתאום אפשר להגיד שחם. אנחנו מתמקמים במוטל משני סיבות: א. מחר יש לנו יום ארוך ואנחנו רוצים להתארגן מוקדם בלי חשש לעיכובים בהתקפלות בקמפינג. ב . נייג'ל חוגג מחר יום הולדת 44 ולא בא לנו לקום באוהל ובנוסף, יש כבר מסורת שבימי הולדת – הולכים למסעדה ואת זה אנחנו רוצים לעשות גם מחר. זה יהיה קל יותר להשגה עם נישן טוב בחדר. ב – watson יש יער של שלטים, אלפי שלטים קטנטנים שכל מי שעובר במקום יכול למקם על אחד מהעמודים במקום למזכרת. בו צריך להיות שלט של יוני, אך בסיור בן שעתיים שערכתי במקום, לא מצאתי כלום. כמובן שאנחנו לא הכנו לעצמנו שום שלט, להשאיר כמזכרת אחרינו במקום.

יום שלישי 10.7.2012
מזל טוב , היום יום הולדת לניג'ל והוא בן 44 בלבד .
אתמול אחר הצהרים, התחמם קצת וחשבנו שזה פתח למערכת יחסים חדשה בנינו לבין מזג האויר. כך היה עד הבוקר. אך אז הגיעה מערכת קרה, שהחזירה אותנו לאחור באשליה לשיפור. בלילה החדר היה חם וישנו במינימום ביגוד והבוקר הכל התנפץ. יצאנו לדרך הארוכה המחכה לנו ביומיים הקרובים. עלינו על כביש מספר 1 שנקרא גם Alaska  highway ולא כביש 37 שכתבתי אתמול שהוא ניקרא Cassiar highway והוא זה המשובש מאד בקטעים גדולים שלו. ההתחלה היתה גם יפה וגם נעימה, אך לאחר כחצי שעה, נפגשנו עם חבר ותיק שכמעט שכחנו אותו והוא: הרוח. בתחילה, היה נדמה שהוא טעה בדרך והגיע לכאן מצפון ארה"ב בלי לדעת, אך בשיחה איתו הוא שאל: למה רואים אותכם גם פה? ואני עניתי: "כי זה המסלול שלנו ". אז היא הודיע שהיום נפגש כל היום לעימות נוסף מה שאכן קרה… הנוף באזור הזה, מדהים ביופיו אך קשה מאד להנות ממנו כאשר אנחנו מרוכזים כל כך בשמירה על איזון. רכבנו בקטעים של מעל 120 ק"מ בין העצירות ובאחת מהן, בשניה שהייתה ב – .teslin למדנו לקח נוסף. הגענו לשם עם כרבע מיכל דלק, כדי לתדלק בדלק באוקטן גבוהה של 91 שאין בכל תחנה. למרות שהמקומיים אומרים לנו תמיד: "תדלקו היכן שיש ולא חשוב מה, כי לעולם אין לדעת מה יקרה בהמשך"… וזה מה שקרה. 5 דקות אחרי שתידלקנו, נפלה מערכת החשמל והתחנות הפסיקו לעבוד. הסיבה היתה רוח שהפילה עץ גדול על קווי מתח גבוה של כל האזור והתיקון יקח שעות. במידה ולא היינו מספיקים לתדלק, היינו נתקעים כי התחנה הבאה שהיה בה דלק כלשהוא, היא במרחק גדול מתצרוכת הדלק של האופנועים שלנו. לקח שיש ללמוד. אין כמו הניסיון של המקומיים. למרות הכל, המשכנו את הרכיבה מערבה לכוון Whitehors בירתה של טריטורייהת יוקון, הטריטוריה הכח צפון מערבית של קנדה וממנה נעבור לאלסקה. היעד שלנו להיום. היום רכבתי שלישי ובמידה והייתה לי מצלמה על הקסדה ( ויש דבר כזה ) אפשר היה בקלות מספר פעמים להוסיף מוזיקה של "אגם הברבורים" על צילום הרכיבה שלנו שהיתה לא פעם בזיג זג עם הרוחות. בעיקר כאשר חצינו גשר של כ – 300 מטר עשוי מרשת ברזל חלק. השיוט של האופנוע היה בלתי נשלט. שלושתינו יצאנו מזה די מבוהלים, למזלנו, העצירה למנוחה היתה מיידית. כאשר הגענו די מהר חיפשנו מקום להעביר את הלילה ולא הרבה יותר מאוחר, אנחנו כבר פוגשים אנשים שלא מוצאים מקום לישון הלילה. עוד לקח: להחליט מהר ולקחת מה שיש. לא תמיד תמצא את מה שאתה רוצה. החויה הזאת רודפת אותנו כבר מספר ימים כבר בבוקר אנחנו רואים את השלטים שאומרים שאין יותר מקום פנוי באתרי נופש וחניות על פניהם אנו עוברים. מחר צפוי לנו עוד יום ארוך .

(דיווח יום 11 ביולי לא הגיע. העורך)

יום חמישי 12.7.2012
איזה בוקר נפלא קיבל את פנינו לקראת המעבר לאלסקה. השמיים בהירים והשמש מחייכת אלינו כאילו אומרת: "בואו ניפרד לשלום בקנדה לא כל כך נורא" ומצד שני אלסקה קוראת לנו ואומרת: "בואו, אצלנו נעים יותר". ככה התארגנו בבוקר, כל אחד הכין את הניירות שלו כאשר הבעיות הצפויות הן: לנייג'ל אין חצי שנה בדרכון עד הטיסה לארץ, ליוסי אין חותמת כניסה לקנדה ולי לכאורה הכל תקין. המרחק הוא של 30 ק"מ ואנחנו רוכבים בכביש הבעייתי עד לגבול. נייג'ל ניגש ראשון ולאחר 3 דקות עובר וחונה בצד השני, אני ניגש שני מדומם ליד השוטר את האופנוע ( לקח מהמעבר לקנדה ) ונותן לו את הדרכון, הוא נכנס פנימה ואחרי דקה חוזר ושואל אותי : "יש לך שתיה חריפה ?" אני עונה לו: "לא" ואז עונה אומר לי" O K סע" ונסעתי . יוסי ניגש מגיש את הדרכון ולאחר דקה יורד מהאופנוע ונכנס לביקורת , כמובן שאנחנו לא מעיזים לשאול מה קורה? ומחכים . לאחר כרבע שעה הוא יוצא עם חיוך ומנסה לעבוד עלינו שהוא צריך לחזור לביקורת הקנדית, להוסיף חותמת מעבר גבול שבאמת לא קיימת אצלו, אך מהר מאד התברר שפשוט בדרכון לא קיים הדף עם חותמת הכניסה לארה"ב שזהוא דף שאצלינו משודך לדרכון ואצל יוסי כנראה או שמישהוא תלש לו או שהוא לא היה משודך והוא סתם נפל לו מתי שהוא. בכל מקרה הוא עשה תהליך מחדש של טביעת אצבעות וצילום וכו'.
המשכנו לרכוב אחרי החלפת החוויות של המעבר, שבסופו של דבר עבר בקלות, בלי החשש משעות של עמידה בתור. הנוף יפה ביותר והדבר הבולט והחשוב הוא מצב הכביש, אין מה להשוות בין מה שקורה בקנדה לבין אלסקה. המצב פה הרבה יותר טוב. עצרנו לאחר כשעה, לשתות קפה אמריקאי ראשון וישבנו להתחרדן תחת השמש הנעימה. התושבים כאן מאושרים מהיום הנהדר שנפל עליהם ואנחנו שמחים שככה מקבלת אותנו אלסקה המפחידה במזג האויר שלה. אנחנו מגיעים לעיירה Tok על כביש מספר 2 של אלסקה ונכנסים מייד ל- Visitor information כדי ללמוד את נושא הביקור ב- Denali national park שזאת הסיבה העיקרית לרכיבה ל – Fairbanks מלבד העובדה שנצטלם שם בנקודה הכי צפונית שנהיה במסע האופנועים הנוכחי. לקחנו חומר מתאים ואנחנו עובדים על הנושא מהחדר שלקחנו כאן ב – Tok . אנחנו נופלים על סוף שבוע שבו הכל יותר קשה להשגה וגם המחירים גבוהים יותר
סוף שבוע נעים לכולם
גבי יוסי ונייג'ל.

—————————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי נייג'ל וגבי.

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

לרכוב בתוך גלויה 

(זה מקום שחוזרים אליו)

לא להכנס ללחץ מהתמונה. פשוט העורך שבי לוחץ להכניס דרמה כבר בהתחלה – פרטים בהמשך

לאחר לילה של שינה נהדרת. התעוררתי לקול מצהלות מנועיהם של כמה אפנועי הארלי דייוידסון, שחנו בסמוך אלי. הכנסתי עצמי לנוהל סדור של קימה, אריזה, רחיצה, טעימת מזון סמלית. בדיקה כללית לאופנוע – כלומר מישוש חלקים לראות שלא השתחרר משהו. קשירת הציוד וכמו גלדיאטור-דה-לה-שמטה, לבישת המעיל, חבישת הקסדה והכפפות ובקפיצה קלה, הופ למרחבים. והיום המושג מרחבים שכל כך חסרים לי, שאני הולך בחיי עם סוג של מחסור קבוע בויטמין הזה. עומד להספג כמו נהר אדיר לתוך מדבר. מהעיירה הופ (Hope) אני מתכוון להגיע עוד היום לעיר הצומת והמחוז פרינס ג'ורג' (Prince George) הניצבת במרכז איקס הדרכים החשובות המגיעות לכל מקום במערב קנדה. ואני מתכוון לרכיבה של מעל 700ק"מ. שיניתי את כוונתי המקורית לעשות לופ מערבי יותר, כדי לעבור בתוך הרוקי'ס הקנדיים. רציתי פשוט לגמוא מרחק. כאמור, לאתגר ולדגדג את התסביך הישראלי המולד שלי – מרחקים/בים.

בתחילה הכביש טיפס באיזורים חצי מדבריים משום מה. איזורים שאינם מקבלים די מים, מפתיע. ויותר מכך הפתיעו אותי דלילות היערות. דלילות שנבעה לא ממיעוט עצים, אלא מאלפי קילומטרים של עצים מתים. זקופים אבל יבשים. כן ראיתי כבר יערות אדומים בצבעי שלכת. אבל עצי מחט ככל הזכור לי אינם עומדים בשלכת. יש כאן איזו מחלה. בתכל'ס ישנה חיפושית שהתפשטה ביערות המחט בצפון אמריקה (ולפי בדיקה שעשיתי כבר, אפגוש באותה בעייה גם בארץ האש בדרום-אמריקה). אין זה משנה מה גיל העץ או כיוון צלע ההר  – מראה מדכא.

המנוע בעבע מלמטה בקול באס נעים כמו זה הבוקע מאקווריום רגוע. פיתולי הכביש טלטלו אותנו בחדווה. התחלתי לשיר. אגב, השיר הכי טוב לשיר בתוך קסדה – הוא שיר שאין יודעים את מילותיו, כי זה המקום היחיד שאתה שר וצורח בקול רם ורק אתה שומע את השטויות שאתה ממציא. אני מתחיל להבין שגלויות תיירות וצילומים מתקתקים על קרחונים ואגמים לא ייצא לי מהמקום הזה. אולי מאוחר יותר מהצד המערבי של הרוקי'ס. לתחנת הדלק ב Hundred mile house  לא היה כוח לתת יותר מה שהיה לה. דלק! שני אנשים עם מבט אטום, קיבלו תשלום ורק אחרי שלושה נסיונות סחטתי מהם "שיהיה לך יום יפה".

לעיר פרינס-ג'ורג' הגעתי לקראת ערב, ומייד התחלתי לחפש חניון להשליך בו את עצמי. וזה לא קל. המקום רוחש חיים עירוניים ענייניים עסקיים. נוסעים מהר, הרבה שילוט פרסום, רחובות מסודרים במשבצות פשוטות ורוב המבנים בעלי עיצוב מרובע, כמו מחסן כזה. המצביע יותר מכל על מקום תכליתי. נכון, לא יכולתי להעמיק בתוך שעה בכל שכיות החמדה שיש לעיר הזו להציע ואני בטוח שיש. אבל זה הרושם הראשון. עצרתי בתחנת דלק מקרית ובחור כבן 18 יצא אל הקור המקפיא בחוץ, כדי להסביר לי בתנועות ידיים איך להגיע לקמפינג מחוץ לעיר. לא הצלחתי למצוא. ואז במקום אחר עצר לי איש רזה בטנדר וואגוניר ישן עם כלב זאב במושב לידו ופשוט הודיע לי שהעונה עוד לא נפתחה וכדאי שאסע לכיוון העיירה וונדרהוף (Vanderhoof) כי שם הוא שמע יש קמפינג פתוח. תדלקתי שוב ושברתי לצפון מזרח על כביש מספר 16. ונדרהוף הנראית כעיר מעבר – על הציר הראשי שחוצה אותה חניונים למשאיות ענק ומלונות זולים, זה אחרי זה – קיבלה את פני בגשם כזה, שנאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי לאן אני מתקדם. ניסיתי לעצור כמה נהגים כדי לנסות לקבל מידע על קמפינג, אך נראה לי שטוב שהם לא עצרו. כי שאלה כזו במזג אויר כזה, והם היו מזעיקים מישהו לאשפז אותי. עם כל הכבוד לטכנולוגיית האיטום של מיטב יצרני הביגוד בעולם. למים חוקים משלהם. והם חדרו לכל חמוק בגופי. עד כאן. מבעד לטיפות הגשם והאדים בתוך הקסדה הצלחתי להבחין באורותיו המנצנצים של שלט MOTEL כמעט כמו סצנה מקליפ לשיר של ליאונרד כהן. נכנסתי נוטף לתוך חדר חם בו עמד בעל המקום במין חיוך שאמר "או קיי. ידעתי שבסוף תגיע אלי"! 67$ בתוספת מס. מה נשאר לי לעשות אלא לדדות בפישוק רגליים, לחדר מאובזר ונעים ולצלול לאמבטיה חמה. ואחר כך התנפלות על כל השקעים בקירות כדי לטעון את שלל המטענים שהבאתי.

סמיואל

זהו, עברתי. אפשר לומר קטע מנהלתי של כמה מאות קילומטרים. רק כדי להתקרב לאותה בריטיש קולומביה שעליה חלמתי. האיזורים הפחות מיושבים, הפראיים. אלה בהם אוכל לפגוש דברים ואנשים אחרים וכך גם קרה.

בוקר רחוץ וקייצי קיבל את פני, כאילו כלום. כבר הכל יבש ובוהק ומחכה. יצאתי להמשך, לכיוון מסלול אותו למדתי כמעט מטר מטר עוד בבית – הקאסיאר היי-ווי (Cassiar Hwy) כביש מספר 37 העולה מצומת קיטוואנגה (Kitwanga) לכיוון צומת וואטסון לייק Watson Lake  מסלול של כ 800 ק"מ.

מצב הכביש התחיל לאותת מצוקה. כלומר מצוקת תחזוקה. הפך להיות מטולא יותר ולעיתים חסר בכלל , שלט מעויין בצבע כתום זוהר פשוט הפתיע אותי מדי פעם בהודעה קצרה – "הדרך הסלולה מסתיימת". ולאחר כמה ק"מ היא, אופס, מתחדשת שוב. לצידי הדרך קפצו מדי כמה עשרות ק"מ מבני שירות שכללו משאבות דלק, חנות אלכוהול (!?) מזכרות ומסעדה. הכל נראה מוזנח וחבוט. וטרם החלטתי אם זה סימן טוב – כלומר זה חי ובשימוש – או בעייתי – לך תדע איזה דלק באמת תקבל כאן. אבל מהבוקר ספרתי לא יותר מעשרים רכבים על הכביש.

לקראת הצהריים המוקדמים השתנה לפתע הכל, מצאתי עצמי בתוך עיר-קייט שכמו נלקחה מטבורה של תעשיית הנופש הכי מצועצעת שאפשר. Smithers שם המקום, מטוסי מנהלים וכאלה קלים יותר, החלו לחלוף מעלי. חניוני ענק של בתים מתניידים ותחנות דלק מצועצעות ומבריקות אחת ליד השניה כלומר יש כאן תנועה. באחת מהן שממנה נשקף הנוף ההררי הכי יפה, עצרתי לתדלק. לידי עצר רוכב על אופנוע ענק – כשאני אומר ענק אני מתכוון ל 2400ס"מק שיושבים מתחת ללוגו של חברת טריומף. ממנו קיפץ איש שחיוך עדין היה משוך בין אזניו. נכנסתי למשרד לצורך הפקדת כרטיס האשראי שלי לפני תדלוק וגם סמיואל הבחור על המפלצת. לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. סמיואל בקול חלש ובאינטונציה של אדם שממעט לדבר, סיפר לי שהוא כרגע מובטל. בוקר אחד ללא הודעה מוקדמת סגרו את המנסרה בה עבד, והוא כמי שהגיע לכאן במשבר הכלכלי של שנות השמונים מניו מקסיקו. מוצא עצמו שוב במצוקה. "סליחה סמיואל, מה זה האופנוע המיוחד הזה?" אין לי ברירה. זה הדבר האחרון שמשאיר אותי שפוי, אני גר לבד כרגע בשכונה בכניסה המערבית לעיר בצריף וחצי ממנו זה לאופנוע. סמיואל בן לאם מקסיקנית ואב יליד אחד השבטים המקוריים כאן בקנדה נראה עצוב ומכונס, אבל אסף את עצמו לחיוך שקט מול המצלמה. הסברתי לו את משמעות שמו ,"שמואל" והרגשתי שלפחות תרמתי משהו להרמת המוראל שלו. הוא ליווה אותי עד ליציאה מהעיר ונפנף לשלום כשפנה שמאלה לשכונה העלובה בה גר.

בצהרים הגעתי לצומת קיטוואנגה. בתחנת דלק מאובקת שכל חזותה אומרת "נראה אותך מוותר על תדלוק כאן, הרי לא תגיע לשום מקום". ידעתי שגם במחיר מופקע אני חייב לתדלק. בתחנה פגשתי חבורת אופנוענים שהיו מצויידים כמוני לנסיעת טיול/אתגר ארוכת טווח. מייקל, המשמש פאראמדיק מוטס באלסקה ועוד חמישה רוכבים יצאו מאנקוראג' לפני חמישה ימים. הדרך שהם עשו היא לרדת במעבורת/אניה שהכניסה אותם דרך אחד הפיורדים בחוף דרומי של אלסקה לעיירה היידר ( Hyder)  ומשם הם יצאו לסיבוב של שבועיים לתוככי יוקון ובריטיש קולומביה נגד כיוון השעון.

מייקל מאנגקורג'

אחרי חמש דקות כבר הייתי מצוייד בכרטיס הביקור של מייקל והזמנה להגיע לאנגקוראג' לאירוח מלא. לצערי אמרתי לו כי זה לא במסלול הפעם. וחבל. לפני פרידתנו הזהיר אותי מייקל כי על ציר 37 צפונה ממנו הם הגיעו, הם ראו דובי גריזלי ממש על הציר וכדאי שאקח זאת בחשבון… מייד בדקתי שהסוללות במצלמה תקינות ובזהירות חציתי את הגשר מעל נהר הSkeena בדרכי לטבע שכל כך חיכיתי לראותו.

הכביש היה במצב נהדר. שחור כהה, שוליו צבועים ומסומנים. מורגש כי אני באיזור מועדף לפי דבריו של מייקל. הממשלה הקנדית משקיעה בקטע הזה, כי מכאן מגיעה תיירות מאסיבית של אמריקנים הנוחתים בחוף המערבי של קנדה באניות תיור. זו קנדה הפראית שהם באים לחוות. סביבי התחיל לעלות המסך באיטיות של הופעת בלט קלאסית. הנה שם פסגה מושלגת, הי! הנה כאן אגם קטן, אופס ושם משהו חוצה את הכביש. Moos אייל ענק ואיתו עופר/גדי קטן. אבל עד שהבנתי מה ומי, הם נעלמו בסבך משמאל. זהו עצרתי לתרגול נוהל שליפת מצלמה מהיר. האיזור היה כל כך חי שפשוט השתנקתי מרוב אושר.

השמש לא בדיוק נטתה מערבה, אבל עשתה איזו מחווה כלפי מערב. כי כאמור השקיעה כאן מתרחשת כשעה אחרי חצות. אבל החלטתי לא למשוך מעבר לאמצע מסלול הקאסייר המיתולוגי (בעיני) והגעתי לחניון ממשלתי מסודר ליד אגם מזייאדין (Meziadin Lake). אגם צלול ורחב ובמרכזו אי עמוס עצי מחט, הביט בי כמו קנבס המונח מול צייר. הכל מוכן כאן כדי להתחבר לדמיון שלך.

סביבי כבר נמו אורחים אחרים את שנתם. כמה בעלי קרוואנים וסתם כאלה שבאו בפרייבט. ומעבר למפרצון שני חבר'ה צעירים הניפו את הלפטופ שלהם, כדי להעביר בשידור ישיר לארץ רחוקה דרך סקייפ, את מראה האגם. (בשני אלה עוד אתקל לטובה בהמשך) הי! יש כאן קשר לאינטרנט. גברת ומר ג'אקי, מנהלי החניון שמקבלים כסף מהממשלה שלהם בשביל לעשות חיים (זכיון, המופעל בתקופת הקיץ בשאר הזמן שני אלה באריזונה). ביקשה 5$ לחיבור (שוד) אבל בסוף לא צלח. לפייר וול שלי יש כנראה עוד רכיב סודי שלא נותן לי להתחבר לתאווי בצע. מילא. איזה לילה קסום יורד, ליל חניה כמעט כמו זה של אלתרמן.

כשהבוקר האיר. אחרי מאבק מייגע במבער הפתיליה שלקחתי, כוס תה של התעוררות, ארזתי הכל ביעילות. – אני חייב להפטר מעודף המשקל על המושב האחורי זה מטריד אותי כל הזמן-

יצאתי להמשך הכביש צפונה. שוב כביש רגוע רחב ונקי. והנה אור במראה מאחור. אופנוע. מגיע וחולף על פני בשריקה. צריך להבין שאני לא עובר את ה-90 קמ"ש ובדרך כלל משייט ב-86. הסל"ד קצת מעל 3000. מה שנקרא רגוע. קווין שהיה באמצע טיסת בוקר, עשה סיבוב פרסה וחזר. איש מעל מטר שמונים חייך אלי בחיוך מקסים ובאנגלית הכי אוקספורדית שאל מה ומי ולאן. החלפנו אהלנים והוא המריא שוב. המשכתי הלאה וחלפתי על פני צומת הכביש המגיע מעיר היידר במערב. כאן פניתי ימינה להמשך הציר. לאחר כשני ק"מ לפני מימין רוכב אופניים מדווש באיטיות תוך הנהון רצוף לכביש ולנוף. עצרתי ליד איש צעיר, לא לבוש כמו אחד שיצא ממגזין על אופניים,

אלא הדבר עצמו. לבוש בפשטות כאומר אני מטייל, לא עושה הפקה לתוכנית טלויזיה. גונתר בן 19עובד בהייטק בפרנקפורט לקח חופשה של 3 שבועות ובא עם האופניים למקום הזה. ישן באוהל בשטח. איפה שנעצר. לא דופק חשבון לדובים וליתושים. הפקדתי בידיו מדבקה מהמסע שלי והוא נתן לי ארבע סוללות משומשות כי שלי במצלמה התרוקנו. והנה מגיע קווין מאחור."הי קווין תן לנו צילום משותף" וכך היה וקווין המריא שוב.

קווין פעם שלישית

לאחר הפגישה עם גונתר לא עברתי שני ק"מ והנה מצד ימין משפחת דובים שחורים "יוני, תרגע! סגור מנוע! פתח עדשה. פנה מעט ימינה עצור ללא קול! הנה, הרם המצלמה לגובה כללי ובכיוון כללי." שיט! שוב אדים על המשקף.

כן כן. דובים באים בשלשות.

"פתח את המשקף אדיוט!" הרצועה על הצוואר קצרה, אבל בכל זאת הצלחתי לפתוח את החלון. קליק קליק קליק קליק והגורים שהיו במרומי העץ גלשו למטה ויחד עם אמם נסו לתוך היער. יש! יש לי דובים! מיד הסרתי הקסדה ורציתי לראות מה הצלחתי לצלם. ההתרגשות היתה גדולה משהו. אז באנחה של רוגע המשכתי בדרכי.

הדרך הפכה להיות גרועה ביותר. שלום לאספלט וברוכים הבאים בורות וחצץ על המסלול. אבק בכל מקום. שוליים רכים וסיבובים בהם האחיזה בדרך בספק. רק לפני גשרים, סללו קטע של כמה עשרות מטרים, אבל מיד אחרי זה שטח מחורץ שאתה מזהה ככביש רק בזכות שילוט ההזהרה לאורכו.

אנתוני וסמנטה. האנשים הטובים, הרכב החגיגי שלהם והאופנוע שנעמד בזכותם.

מעבר לאחת הפניות נגלה לפני נוף עוצר נשימה. הרים במרחק ובחזית הקרובה אלי בעומק הערוץ זרם לו נהר בפיתולים חדים. זהו את הפריים הזה אני עושה בעמידה. לא מהאופנוע. העמדתי את האופנוע על רגלית הצד ממש מעל לתהום ועוד טרם הבנתי מה קורה, הוא פשוט קרס והתהפך שמאלה על פי התהום. מתורגל בשכאלה, קפצתי ללא פגע הצידה. ומוזר ככל שזה ישמע. התחלתי לצחוק. ודבר ראשון שלפתי את המצלמה וצילמתי. אין מצב שאני ארים אותו עם כל הציוד הזה. לא שמתי לב למדרון שנוטה שמאלה. קרקע תחוחה שלא לדבר על העובדה שטרם פגשתי אופנוע מהדגם הזה שלא היתה לו בעיית זוית רגלית צד. הכל הפוך. עודי מגרד בראשי והנה מתקרב ענן אבק. רכב ובו שני חברה שרים ומוחאים כפיים מנפנפים לי לשלום בעוברם… הי. מה זה! רצתי אחריהם מנפנף ידי. והם עצרו. חזרו. אנטוני וסמנתה זוג צעיר מאוסטרליה. אלה שראיתים אמש בחניון ליד האגם. ניגשו מיד לעזרה ובתוך שניות האופנוע כבר עמד בחזרה על גלגליו. ממתין שכל הנוזלים יחזרו למקום. נפנפתי אליהם לשלום. והחלטתי. זהו אני מעיף 30 קילו מהציוד! המשכתי לכיוון צפון והנה שוב קווין מנמיך טוס בתחנת דלק בה עצרתי. קווין ממוצא אנגלי הוא אמן מוכשר המצייר ציורים אבסטרקטיים עבור חברה שמשווקת אותם באינטרנט. הראה לי מיצירותיו על האייפון שלו. הוא חי בדנבר קולורדו וקיבל מאשתו 3 שבועות לנקות את הראש. אז הוא עם הr1150gs  שלו בדרך לאינבוק (Invuk) הנקודה הכי צפונית בקנדה (אבל עדיין דרומית לנקודה אליה אני שואף להגיע באלסקה).

היינץ מהיידלברג

שוב הבלעדיות של תחנת הדלק בחבל ארץ זה הוא מכשיר הפקעה שטני. מחיר הדלק גבוה מאד. המשכתי בדרכי ושוב פגשתי רוכב אופניים כמובן מגרמניה, היינץ מהיידלברג. גם הוא עובר את דרך מספר 37 וישן עם הדובים. הוא סיפר לי שבלילה האחרון הם ריקדו סביבו וכל מה שנשאר לו זה להכניס עוד עצים למדורה ולשיר.

הגשרים ברובם בנויים רשת ברזל עבה. אין מקום להוריד רגלית ולצלם באמצע מעבר גשר שכזה.

לקראת סוף היום והכוחות הגעתי לצומת כביש 37 והדרך המיתולוגית ה"אלקאן" ALCAN HWY הדרך בת אלפי הקילומטרים המגשרת בין ארה"ב העיקרית, לאלסקה ועוברת בתחום קנדה. פניתי לכיוון העיר ווטסון-לייק כדי לתדלק ולחפש מנוחה. במרכז העיר יש עוד אתר מעניין יער השלטים. אין לי מושג מי התחיל במסורת אבל במקום אלפי

עמודי עץ ועליהם אלפי שלטים שאנשים הביאו מכל העולם. שלטי הכוונה שתלשו מעיר הולדתם. שלטי המכוניות שלהם, שלטים לזכר משהו או מישהו. מדבקות מזכרות. משהו שידעתי עליו והכנתי עבורו מדבקה משלי. ובטקס צנוע של אדם אחד, סיפחתי את עצמי לקהילת השלטים בווטסון-לייק. הוריי!!

אתר הקמפינג הסמוך לעיר היה לדעתי הפגנת כוח לחוזקם של בעלי המוטלים בה. כלומר המקום נראה זוועה, ללא כל תשתית לתיירים. ככה שאלה שכבר מגיעים לכאן יאמרו לעצמם. אוף איזה מקום. בואו נלך כבר למוטל בעיר… לא אני. אני כבר ישן עמוק בתוך השק"ש הסגול ברקיע של יהלומים.

לסיום: ני מצרף שיר שכתבתי לפני כמה שנים, שאולי מסביר באופן קצת יותר קצבי את החווייה האישית שלי שנקראת לצאת למסע:

ולסיום ממש

ולסיום ממש: ואני מקבל המוני תגובות מקוראים גם כאן בבלוג וגם בתוך הכתבות המופיעות בYnet אני משתדל להשיב כמיטב יכולתי. וכולי הרי תזמורת של איש אחד. מנסה לתת את האנרגיה החיובית במקום הכי דחוף לי באותו רגע. אני אוהב אתכם! כולל אלה שכותבים לי שטויות ואולי לפעמים בסוג של רוע. את כולם! ההנאה שאתם מספרים לי עליה, מעבירה בי צמרמורת. איני רגיל לכזו חשיפה. תודה שוב לכל מי שבא עם רעיונות (מצלמה לשמאליים) להזמנה להתארח. או כאלה שמתקנים אותי על שמות מקומות (סנטה-רוזה שהפכתיה לסנטה-ברברה ועוד). הי וד"ש לסטודנטים שלי במכללת "ספיר" שבשדרות. ואפילו תודה לתלמידי תיכון "קוגל" בחולון על הקשר המקורי איתי. אני ומשפחתי מודים לכולכם מעומקינו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה