כן, עוד אורח של כבוד בבלוג. עמיר פורת המתגורר בקליפורניה. איש מדהים ויקר, שזכיתי שיארח אותי ליומיים בביתו בדרכי מצפון לדרום אמריקה לפני כשנה וחצי. הנה סיפור מסע משלו.

שלום כולם, שמי עמיר פורת. לפני שנים עברתי לארצות הברית ללימודי פוסט דוקטורט לאחר השלמת Ph.D. בביוכימיה במכון ויצמן למדע ברחובות. כיום אני עובד בחברת הביוטכנולוגיה הגדולה בעולם, Amgen.

מאז שאבי לימד אותי לרכוב על אופניים, ידעתי כי אני רוצה שיותקן בהן מנוע. קינאתי בחברי הקיבוץ שהיו ברשותם קטנועים וביחד שיפצנו כל מיני ווספות ולמברטות. טיילתי על אופנוע בארץ, במדבר סיני, ובקפריסין. השיא ברכיבות שחוויתי לפני המעבר לארה"ב, היה כשיצאתי עם היאמהה סופר-טנרה שלי לחמישה שבועות באלפים האיטלקיים, השוויצרים והצרפתיים. כאן בארה"ב יצאתי להרבה מסעות רכיבה. החל בכמה ימים ועד לחודש שלם. רכבתי לאורכן של הרבה דרכים צדדיות ובהן דרכי עפר, ברחבי ארה"ב. אני מכיר את ניו-אינגלנד כמו את כפות ידי. חציתי מהאוקיינוס האלטנטי ועד לפאסיפי וחזרה. רכבתי לאורכם ורוחבם של הרי הרוקי והסיירה נבאדה, לכל אורך החוף המערבי של ארה"ב מסן-דייגו לסיאטל וכל זה על קצה המזלג.

מתי שהוא בתחילת יולי 2009 כשגרתי עדיין בסן-דייגו, קיבלתי למקום העבודה שלי, מייל בתפוצת מנויי סוכנות ב.מ.וו. המקומית ובו מסופר על ישראלי שרוכב מהקצה הצפוני ביותר של אלסקה, אל הקצה הדרומי ביותר של דרום אמריקה, טיירה דל-פואגו. שמו יוני בן שלום, הוא הגיע לסן-דייגו ליומיים כדי לטפל באופנוע שלו ומחפש קשר עם רוכבים מקומיים, כדי לקבל קצת טיפים הנוגעים לרכיבה בבאחה מקסיקו (Baja Mexico). יוני השאיר את המייל שלו וחשבתי שיהיה טוב אם אוכל להציע לו את ביתי ואת הספה בחדר האורחים שלי, כדי שיחסוך כמה ירוקים. מאחר ובאותה תקופה רכבתי על אותו סוג אופנוע, שקוסם להרבה מקיפי עולם הרפתקנים והתנסיתי בעצמי בהרבה רכיבות אתגריות, חשבתי שאמצא רקע משותף עם יוני ובנוסף, לפני כמה שנים רכבתי בצ'ילה וארגנטינה וביליתי שבועיים בטיירה דל-פואגו – יעדו הסופי של יוני.
מה שיוני לא ממש ידע, אולי רק באופן מעורפל, זה שהייתי באותה תקופה בעין הסערה של משבר אישי, שהחל כמה שנים קודם לכן והזרעים שנזרעו אז החלו להנץ באותה תקופה. הפסדתי את כל מה שניסיתי לבנות במשך השנים הללו; קשר של אהבה, קריירה מכובדת ויכולת לשכלל ולשפר את אהבתי לרכיבת אופנועים. גם אופנועי מסע וגם רכיבת שטח טכנית. כל אמונותי הקודמות בכל הקשור לחיים, קרסו כשצללתי לתוך קריאה והתעמקות בפילוסופיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בעיקר באמצעות כתבי אריך פרום. גיליתי למרבה הבושה, את האשליות שהומצאו על ידי אלה שמובילים את העולם (לאבדון) ואת האידאולוגיות המזוייפות שלהם וסירבתי להיות צייתן. התעקשתי להאמין במצפון האנושי ולצאת כנגד מצפון ומוסר הניזונים מהסמכות הבירוקרטית המוערכת בתרבות המערב. התוצאה היתה שהפכתי מנודה ונזרקתי מחוץ לסדר החברתי המקובל.

יוני נחת בביתי ובילינו יומיים ביחד, מה שנתן בידו זמן להכין את עצמו ואת האופנוע, למה שראיתי כסוג של הפסקת הסתגלות בהרפתקה שלו. מנקודת מבטי, סן-דייגו היתה בשבילו סוף של פרק אחד. סוג של מעבר ממדינה בה הדרכים, שלטי ההכוונה, זמינות הדלק, סידורי הלינה, החניונים, השפה והתרבות, הופכים את המסע בה למשהו קל ונוח וכל אחד יכול למצוא את דרכו ולנווט בארץ הענקית הזו. ברגע שעוברים את הגבול למקסיקו, כל זה משתנה ולכן נדרשת הכנה טובה ומפורטת יותר. בוודאי אם חושבים לצאת בחיים מהקטע ההרפתקני הזה.
ראיתי ביוני אדם שמונע על ידי שאפתנות, דמיון ויצירתיות. (מתורגם תחת מחאה-יוני) במילים אחרות; אדם המונע על ידי אנרגיות פנימיות. הוא היה ממוקד ונחוש, אדם במשימה. שום דבר לא יכול לעצור אותו מלהגשים את משימתו. זה היה נפלא להווכח בכך. בניגוד לכך, רוב הרוכבים שאתה פוגש בדרכים סלולות או בדרכי עפר, הם מה שאני קורא; "רוכבים פאסיביים". הם בקושי מבצעים את הרכיבה שלהם או את ההרפתקה שלהם. הם בדרך כלל רוכבים בקבוצות, מחכים להוראות מהרוכב המוביל או מראש המועדון. ויש כאלה המשלמים הון לחברת טיולי אופנועים ואז באים עם גישה של "שילמתי הרבה כדי שמישהו ידאג לי, וחסר לכם שתאכזבו אותי". בעיקרון, אין שום הבדל בין הטיפוס הזה, לבין פרזיט המחכה לאחרים שיסדרו לו את החיים. זה די נדיר לראות רוכב בודד היוצא לרכיבה משלו. פרט למקרים בהם אדם רוכב לעבודה או לשליחויות בעיר.

במרץ 2010 קיבלתי את הג'וב של חיי. מקום העבודה שלי ממוקם כרגע כ- 26 מייל מצפון מערב ללוס-אנג'לס. התחלתי לעבוד בתחילת מאי 2010. באותה תקופה אמצעי התחבורה היחיד שלי היו זוג אופניים והיה ברור לי, כי אני עומד לשוב לרכיבה על אופנוע. משום שבארה"ב, אדם יכול לקנות הכל בתשלומים. נכנסתי לסוכנות BMW המקומית ורכשתי לעצמי אופנוע BMW F800gs. החלטתי על הדגם הזה מהרבה סיבות מעשיות ובעיקר בזכות יכולת השטח שלו, וודאי בהשוואה לממותה שהיתה לי קודם ה- r1200gs Adventure . ה-800, אינו רק קטן יותר, תפיסת התכנון שלו יועדה לתת לו יכולות שטח; בולמים, בסיס גלגלים וקוטר חישוקים. חלוקת משקל, תיבת הילוכים, עזרים, תוספות וארגונומיה יעודית.
לאחר כמה רכיבות אתגריות בהרי הסיירה הגבוהים של צפון מרכז קליפורניה ורכיבות נוספות במרכז הרי החוף של קליפורניה, הגיע הזמן להחליט, אם אני רוצה להכין תכנית לרכיבה לבאחה קליפורניה (Baja California) – לשון היבשה שבצפון מערב מקסיקו.
חשוב להבין, כי כאן בדרום קליפורניה, קרטלי הסמים המקסיקנים; האכזריות והאלימות שלהם, ממלאים תמיד את ראש מהדורות החדשות. ויותר מכך, כדאי לזכור כי כשאתה מספר לחברים שלך בעבודה שאתה מתכוון להכנס לבדך ולרכוב בבאחה, הם יגיבו ברמיזות שאתה אינך טיפוס אחראי וכי זה מאד מסוכן, "יש לך בן"…וכל הקלישאות, שאנשים מוזנים בהן על ידי התקשורת. נתקלתי באותה גישה בקרב חברים, באקראי מול זרים בהם נתקלתי בחנות המכולת ובעצם איפה לא. הבנתי כי, כל האנשים האלה שאומרים לך כי "אסור לך לצאת!", מעולם לא היו שם… יצרתי קשר עם כמה אנשים שידעתי כי רכבו בבאחה הרבה פעמים בעבר ובמקום לשאול אותם על סכנות. ביקשתי מידע שימושי כגון איכות הכבישים, מצב דרכי העפר, אפשרויות תדלוק והערכת תקציב נדרש. במידה והם, כבעלי נסיון יגידו כי כרגע זה מסוכן וראוי להמתין שרמת האלימות תרד – אתייחס להמלצות האלה ברצינות. אך איש מהם לא רמז אפילו על האפשרות לדחות את היציאה לימים טובים יותר. זה היה סימן טוב ומילא אותי בטחון בכל הקשור ל"יועצים" ורואי השחורות, בהם הייתי מוקף. החלטתי להכנס לבאחה בבוקר שאחרי הקריסמס.

הבאחה הוא חצי-אי שאורכו 800 מייל, המתחיל בצפון באיזור הגבול בין סן-דייגו לטיחואנה ומסתיים בדרום, בערי התיירות ואתרי הנופש הממוסחרות של קאבו סאן לוקאס ( Cabo San Lucas) וסאן חוסה דל קאבו (San Jose Del Cabo).  הים הנח בין חצי-האי באחה, לבין היבשת העיקרית של מקסיקו, הוא מפרץ קליפורניה שנקרא גם ים קורטז Cortez. בכל הקשור לתחום הזמן, צפון הבאחה מקדים בשעה את החלק הדרומי של חצי האי.
דרך שנים רבות של רכיבת אופנועים ותכנון ההרפתקאות שלי, לבד או עם חבר או שניים, למדתי כי לדחוס רכיבה למרחקים עצומים ביום אחד, זה משהו מתיש ומיותר. אינו משאיר די זמן לספונטניות או ההרפתקה. גיליתי כי החוויה והאתגר, נמצאים ממש לרגלי ולא אי שם באופק הרחוק. בתכנון רכיבות, אני שואף לפנות זמן ומקום לגילוי הסביבה ומאפשר לספונטניות להוביל. כך שהתכנית שלי הפעם היתה; לא לרכוב כלכך רחוק דרומה. לא יותר מ- 280 עד 300 מייל לעומק הבאחה.
הגעתי לסן דייגו בליל הקריסמס וביליתי את הלילה בביתה של ידידה. ותוך כדי ישיבה סביב שולחן עמוס בצלי בשר עשיר, שעועית, אורז וסלסה שבושלו ביד מקצועית של גברת הבית, חשבתי כי הנה זו כנראה הפעם האחרונה שאני נהנה מארוחה הגונה בשבוע הקרוב… טעיתי ובגדול.
למחרת מוקדם בבוקר, הסתבר כי השעון המעורר לא כוון כראוי ולא התעוררתי בשעה 06:30 כמו שתכננתי. הדבר היה חשוב, כי תיאמתי עם חבר שעמד לעבור לבאחה באופן עצמאי עם קבוצה של שלושה רוכבים, לשהוּת של לילה אחד. יחד עם זאת, לא ויתרתי על ספל של אספרסו חם ואיכותי שמיד אחריו דילגתי על גב האופנוע, שכבר היה מוכן ועמוס בציוד עוד מאמש ורכבתי בתוך צינת הבוקר של דצמבר המאוחר, חמישים מייל לכיוון מעבר הגבול בעיירה המקסיקנית טקאטה Tecate , הממוקמת כארבעים מייל מזרחית לטיחואנה. מעבר הגבול בטאקטה נחשב למקום רגוע ושקט יותר יחסית למעבר הגבול הלחוץ והמלחיץ בטיחואנה.
עצרתי בתחנת דלק כדי לקנות גלון נוסף של בנזין במיכל נפרד. כך הרגשתי בטוח יותר מפני האפשרות שאמצא עצמי באיזה מישור מדברי נידח, מבלי לדעת מה המרחק עד לתחנה הבאה. למזלי, ביירון החבר שלי, השאיר לי הודעה בנייד והחבורה חיכתה לי מעבר לגבול. ברגע שהגעתי למעבר, סידרתי לעצמי ביטוח מקסיקני לימים בהם אשהה בבאחה. מאחר ומיהרתי – כדי למנוע עיכוב נוסף לרוכבים שהמתינו לי – לא ממש בדקתי את תוקף הביטוח והסתפקתי בקריאתה מרחוק של הפקידה, כי הוא יפוג ביום חמישי בו אשוב לארה"ב. (מאוחר יותר, פגשתי את ביירון ושאר הרוכבים כחמישה עשר מייל מזרחית לחווה בה הם פרקו את הציוד שנשאו על האופנועים הצנומים שלהם מדגמי KTM 450 ו – Honda CRF250/450 ).
היעד שלי היה "חוות השמיים של מייק" (Mike’s sky rancho) , אשר שמעתי הרבה סיפורים על האתגר שבהגעה אליה ועל האירוח החם של המשפחה המנהלת את המקום. מדובר בחווה קטנה ומבודדת בהרים שהדרך היחידה להגיע אליה, היא ברכיבת שטח. המקום פועל על גנרטור וברגע שהוא עוצר מתי שהוא אחרי ארוחת הערב, משתרר שקט ועלטה יורדת על הכל. הקבוצה של ביירון כיוונה לחוות "ראנצ'ו אל קאיוטֶה, מהלך עשרה עד חמישה עשר מיילים נוספים.
שבעים המיילם הראשונים, היו בוציים למדי אך בקטעים החוליים, החול הרטוב הקל על הרכיבה בו. חציתי הרבה שלוליות בוץ שאותן עברתי ברוב המקרים בשוליים, איפה שהן רדודות יותר, שם יש סיכוי מועט להרטיב את הרגליי. בקיצור, היתה שם שלולית אחת ענקית שנראה כי חצייתה במרכז היא ברירה נכונה יותר. צריך להבין שבמצבים כאלה אנחנו רוכבים די מהר והחלטות מתקבלות שבריר שניה. נכנסתי לשלולית באמצעה – בידיעה שהיא עמוקה – בנסיעה איטית כדי לא לחטוף את התזת מי הבוץ בפרצוף. העסק היה כל כך עמוק, שהמנוע נשנק וכבה… רגל נשלחה בחטף לקרקע, המים חדרו למגפיים. הבטתי בריכוז בכפתור המתנע והתפללתי: "תניע!" והוא הניע והטיס אותי כמו רקטה מחוץ לשלולית.
לאחר זמן מצאתי עצמי רוכב לבד לתוך ההרים, מנווט את דרכי לנקודת המפגש בכיוון דרום. תחושת החופש והעצמאות. בהן אדם שולט בתנועה שלו, העובדה כי אין מי שמחלק לך הוראות או שופט אותך; מעניקים השראה הנעה ודחף. הוסף לכך שאתה לבד בתוך הטבע – רק אתה והאופנוע האדיר שלך ושהכל תלוי רק בך ובאופנוע , כדי שהחווייה תמשיך להתקיים. ללא רכב סיוע או גיבוי משום סוג. הכל היה תלוי רק בי ובאופנוע עליו רכבתי. כעבור 70 מייל של רכיבת שטח, מצאתי – לא בלי קושי, כי לא היו שום שלטי הכוונה או סימנים – את הדרך הסלולה שהובילה לנקודת המפגש. עוד 40 מייל ונפגשנו בתחנת הדלק בוילה דה-לה-טרינידד Valle De La Trinidad, משם יצאנו ביחד לרכיבת שטח טכנית בת 35 מייל שהובילה ל"חוות השמיים של מייק". כשהגענו לשם החשיכה כבר היתה כמעט מוחלטת. נפרדנו לשלום והם המשיכו במעלה ההרים ליעדם. הנה אני, במקום עליו שמעתי רבות. ראיתי אין ספור תמונות שצילמו אחרים. לרגע הייתה לי תחושת הישג. בסיכומו של דבר עשיתי זאת ועשיתי זאת היטב. ברכיבה על אופנוע אינדורו גדול עם שני ארגזי צד עמוסים לעייפה.
המקום היה שקט. אין אינטרנט, אין מרכזי קניות, אין אוטוסטרדות, אין טלויזיה, אין פארק תעשייתי משרדים או מפעלים, אין סופר מרקטים או חנויות כל-בו, אין סוכנויות רכב ואין פקידים או ביורוקרטיה. זה מצב בו ניתן כמעט לעבור טרנספורמציה ליישות אחרת של קיום. חיה יותר. אנושית יותר.
ארוחת הערב הייתה נהדרת; סטייק ענק, שעועית, אורז וסלסה שנשטפו בבירה מקסיקנית בשם "פָסיפיקו".
ההרדמות במקום כזה היא טבעית, מאחר ואין חשמל לכבות ודי קר וגם הייתי האורח היחידי באותו לילה. פעולת ההליכה למיטה נשמעת סתמית בעיניכם ודאי, אך אני מניח כי רובכם ממש נלחמים מדי ערב, בעובדה כי הגיע הזמן ללכת לישון. אז כשהדבר מגיע באופן טבעי כלכך, בעיקר אחרי יום רכיבה מתיש ומספק, האמינו לי כי התחושה נפלאה.

הבוקר קיבל אותי בשמיים תכולים, שמש בריאה וציוצי ציפורים סביב. חברָי הרוכבים, חזרו מחוות אל-קיוטֶה  ורכבנו יחד את 35 המיילים דרך השטח, בחזרה לכביש הסלול. כאן נפרדנו שוב, הם פנו צפונה חזרה הביתה ואני יצאתי על כביש אספלט נהדר דרומה, ללב המדבר רחב הידיים והמהפנט של הבאחה. התכנית המקורית שלי היתה לבלות את הלילה בסן פיליפה (San Felipe) , אך אחרי שדיברתי עם אנשים שפגשתי בדרך. אימצתי את המלצותיהם החמות להגיע למפרץ גוזאנגה (Gonzaga bay), השוכן במרחק כ 110 מיילים דרומה. עד לאחרונה לא היתה דרך סלולה לגוזאנגה וצריך היה לנווט דרך השטח ללא שום תמרור או הכוונה. עכשיו כאמור הדרך הסלולה המגיעה עד לפורטוסיטו (Portocito) ושאר ה-40 – 50 מיילים אינם סלולים ומהווים ציר נסיעה אתגרי משהו. בפעם הראשונה שמגיעים בדרך הזו, נדמה לעיתים כי אתה מבורבר לחלוטין. אין שום סימן שהדרך מובילה בסופה למפרץ גוזאנגה. איך שלא יהיה, זו הייתה חתיכת רכיבת כיף, עקב היות הדרך זרועה מהמורות, בורות וקטעים חסרים. הטכניקה הטובה והנכונה לרכוב בתנאים כאלה, היא לעמוד על התמוכות. המדבר לימינך, ים קורטז לשמאלך. הרוח חובטת בחיוך האדיר הנמתח על פרצופך.

ואאוווו!!! הנה אנחנו באים גווווזזזזאאאאאנגה!!

בחיי שלא ידעתי למה לצפות. הסימן החיובי הראשון היתה משאבת דלק באמצע שום מקום ואז נתגלתה לי מימין חנות מכולת קטנה, בה מצאתי מבחר מוגבל של מוצרי חלב, ירקות ופירות. משמאל המפרץ והכפר הנפרש לחופו. אלפונסינו Alphonsino, הוא המלון היחיד הממוקם בטיפ הצפוני של המפרץ. לא, זה לא בדיוק מלון הָאיָיט או מָריוט  וכו'. מי בכלל רוצה דברים כאלה?. כאן זה אלפונסינו, האיש ומשפחתו. בעודי לוגם בירה של טקאטה ונהנה מסיגריה, נתקלתי בחבורה של ארבעה אמריקנים בגילי – 46 ויותר. הם הגיעו ברכב בָּאגי מדברי. חבר'ה רועשים אבל ידידותיים. הם התלהבו מהאופנוע ומהעובדה שאני רוכב לבד. זקפו אגודלים וצעקו "להתראות באלפונסינו!". כן, אלפונסינו הוא המלון היחיד – אלא אם יש לך כוונות לישון במלון המוכר, זה עם מיליארד הכוכבים.

כאשר פגשתי את ארבעת הברנשים האלה, לא ידעתי שאנו עוד נהפוך את הערב לחווייה בלתי נשכחת של צחוק ואוכל נהדר. ג'ף, אחד מהם, יצא עם בחור מקומי בסירה לדוג משהו טרי והם חזרו עם חמישה דגים. בזמן שהדגים הפכו לארוחה במטבח, אנחנו בילינו עם בירה ובדיחות. דן, שהיה מרכז המסיבה והצחוק היה פשוט מדָבֶּק.
במקום שכזה, כל מה שצריך לחיים מאושרים הם דברים פשוטים. לחוות זאת, זה משהו מרענן מאין כמוהו. זו ההרגשה כי אתה משחרר את עצמך, מהגבולות והמגבלות הכולאים אותך בתוך התרבות ה"מתקדמת" והתחרותית של העולם המערבי. במקום כזה אין לאנשים עושר. הם העושר עצמו.

למחרת בבוקר השכמתי לזריחה מדהימה שעלתה מעל למפרץ והרגשתי איך ליבי עולה על גדותיו בתחושות של חיוניות פשוטה. שתינו קפה מוקדם ליד קו המים ואחריו ארוחת בוקר בריאה של ביצי משק עם שרימפס, עגבניות, פלפלים, בצל וטורטיה.
המשך יבוא.

ומי שרוצה עוד משהו כדי לחיות את המסע שלי,

צירפתי מצגת דינאמית בבקשה להקליק כאן

להתראות, עמיר.

תרגם יוני (מה לעשות, לבנדם יש קי-בורד באנגלית). כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה דרומה ללטינו שבי

על הכביש ללאס-ווגאס

מי לא שמע על לאס ווגאס. אני מניח שרבים לא ביקרו בה אבל המושג, האיקון הויזואלי הזה מוכר לכל אחד, כמו פסל-החירות. מגדל-דוד או הביג-בן בלונדון. גם ווגאס היא מושג, אורות מרצדים, אנשים מהמרים, רולטות, ז'יטונים, קרופייה, בניינים מוארים. עיר החיה את החלום. הכסף זורם ברחובות.

המדבר של נבדה קיבל אותי כשדלת התנור פתוחה והמאוורר עובד. בלי הנחות לאופנועים, בלי חוקי משחק ובלי מצפון. הרגשתי מה זו צלייה מהירה, וכל שהייתי צריך זה טנדר קטן עם אורז בצד שמאל ואחד עם ירקות מצד שני כדי להקרא "מנת היום". וטראח, ישר מתוך הכביש הנידח באמצע שום מקום.

נדחפתי מבלי להבין איך, לפלטפורמת מחלף בת 5 מסלולים מבטון בהיר וחלק בו דוהרות מכוניות חדישות וגם פחות במהירות שאסור להסס בה. ולחשוב טוב טוב, אם כתבתם צוואה לפני שאתם עוברים נתיב. הוקפתי משאיות עם קבינה מכרום, לימוזינות מואורכות עם שמשות אפלות, רכבי מוסטנג נטולי גג, ומרכבות האמרים נישאים על צמיגי חתך נמוך וחישוקי נחושת קלל. לא הצלחתי לגמרי להבין מה מסנוור אותי, כשנשקפתי לפתע מתוך קיר בגובה עשרות קומות שכולו מכוסה שמשות הנוגהות כמראות זהובות. ועוד בניין זהוב מימינו ועוד אחד מאחור ושניים שוכבים באלכסון. והי! מגדל אייפל. ופסל פרומתיאוס שנלקח ישירות מוורסאי תלוי מעל דשא פלסטיק מלאכותי מוול-מארט. ובניין בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו נשען על צילו של מבנה בצורת בקבוק קוקה קולה. בחיי, הו! הנה גיטרה ענקית ויש גם גונדולה. ועל כל הסצנה הרידלי סקוטית הזו משגיחים מסכי ענק עם מיטב נציגיו של אורוול בהנחיות צבעוניות מה לקנות, על מה לחשוב, את מי לאהוב. עשיתי שני סיבובים על הרחוב הראשי. ולא הצלחתי להבין מה זה הפאתטי-מורגאנה הזו. אז כן כן, הבנתני שאני בלאס וגאס. אני לא אידיוט וגם כתוב בכניסה. אבל הגעתי אליה בשעה הכי דפוקה להתאהב במישהי. בשעות האור הכי אכזרי. צהריים. בלי צל. בלי חמוקים. בלי מסתורין, בלי הסתרות ועם הרבה מדי קמטים, גוף נובל ופיגורה של תפאורה – זו שהלילה יודע להעלים. תפסתי את ווגאס לא מוכנה.

רק רגע, לפני שמישהו נפגע לי, נכון גם שהגעתי לוגאס עם דעות קדומות. זה לא שאני לא אוהב להרוויח במשחקי מזל. אני אוהב את זה בטירוף. אני מאלה שממש אוהב להרוויח מהימורים, הבעיה היחידה שלי זה שאני לא מהמר. (כן כמו בבדיחה), אבל שוב. מפרגן מכל הלב למי שנהנה מכך, מי אני שאשפוט. לבריאות ובהצלחה. אני מדבר על ווגאס.

חיפשתי את האדם ברחוב. הייתי סקרן לעמוד מהצד ולהבין מה אני רואה. עוד סיבוב בשכונות היותר שפופות של לאס ווגאס, מנת פיצה אצל מהגר מרוסיה ובירור מחירי חדר במוטל מתפורר, שנוהל על ידי בחור שבקושי דיבר אנגלית, עוד שלוש עצירות לדבר עם אנשים ונהג מונית שנתן כיוונים. ומלצר קשיש לבוש טוקסידו שיצא לצהרי היום ברחוב מאפלולית של איזה בר וברחתי משם מהר. נכון, אני יודע אין זה הוגן לשפוט מקום כזה מושקע ברגע, אבל לי יצא כבר החשק להכיר את הגברת הזו בלילה.

היידי ורפי

מעבר לגורדי השחקים המדבר נשאר אותו מדבר. עם אותה רוח חמה המעלה תמרות אבק המתערבל ונוסע לתוך ההרים הכהים בצד הדרך. חום מעיק ממש. אף  שהקפדתי לשתות כמו דג, הגעתי חצי יבש וצרוב לעיירה ויקטורויל ושם, מוטל שעלה 56 דולר ולדעתי נרדמתי באמבטיה

אני מקבל הרבה מיילים לכתובתי הפרטית. אחד מהם היה מרפי המתגורר באיזור לוס אנג'לס שהזמין אותי למנוחה בביתו. החלטתי להענות. ממש התאימה לי תחושת בית לעשרים וארבע שעות. ומקולו הצברי של רפי בטלפון כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון. היידי ורפי מתגוררים בעיירה אמאריו מצפון ללוס אנג'לס. רפי אסף אותי מהכניסה ונסעתי בעקבותיו לבית באמת חלומי. כמו שהגעתי הביאה לי היידי מהגינה הפרטית שלה עגבניות טריות. איתות ברור ששני החבר'ה האלה קוראים את הבלוג שלי בשקדנות. כי איפהשהו ציינתי שאני בלי עגבניות לא זז. שאפו חברים. החדר הכי יפה/נוח/פרטי בבית הועמד לרשותי. היידי ורפי שני שייטים עם נסיון ותאווה להרפתקנות. רפי הנמצא בארה"ב כבר מעל שלושים שנה, מתכנן ובונה יאכטות, הציג בפני את הקטאמרן המתקפל שתכנן ובנה בהזמנה מיוחדת במספנה בניו-זילנד. לדעתי לא פחות מגאוני. אתה מסיים את השייט. והיאכטה הזו המתאפיינת בדרך כלל ברוחב גדול במיוחד, מתקפלת לרוחב של שני שוחלנות צמודים בערך, וכך אפשר להעלותה על נגרר והביתה. אחרי שסעדנו ליבנו במסעדה צמחונית. ישבתי את שאר הערב לסגור חובות דואר למשפחה, לחברים ותשובות לכמה עשרות מיילים נוספים שקיבלתי במהלך המסע. למחרת בבוקר רפי והיידי כבר ריקדו סביבי מארוחת בוקר נהדרת ועד לכל מיני רעיונות לטיפול באופנוע ועצות מחכימות על ההמשך וניהול הג'י.פי.אס שלי. כולל טיפים על מקסיקו, שכבר מהבהבת לי בראדר כמה וכמה ימים. נפרדנו. תודה יקרים. אני לא מאמין שהיינו נפגשים בשום שילוב אחר. זכיתי!

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת. רפי המליץ שאעבור באיזה קפה נחמד בו מתרכזים אופנוענים בכל יום ראשון. אולי אצליח לקבל קצת מידע או לפרסם שאני מחפש פרטנר לכניסה לצפון מקסיקו. זאת בעקבות כמה וכמה מיילים מאנשים שטענו שאני בדרך למוות בטוח. ובעיקר כדי להרגיע את משפחתי הדואגת, החלטתי שאשתדל לא לעשות את הקטע הזה ברכיבת בדד.

בית הקפה עמד במקום. ואופנוענים כמו כל אדם. באים לאכול, לשתות, להשוויץ ולתת בגז. שניים שלושה שדיברתי איתם על הנושא אמרו בקיצור : "בולשיט, סע. זה סתם ניפוח". לא ממש שוכנעתי. ואז יצאתי משם לאורך פיתולי כביש המתאימים לאופנועי ספורט משופשפי מפלט. וגלשתי לכביש החוף היורד דרומה ותוחם את אל.איי. ממערב. מה אומר? כביש גרוע.

בית קפה/אופנועים

וכמו כל הכבישים מהרגע שהתקרבתי לאיזור: קאסח אחד גדול. תעצור. תמות. נסחפתי בעקבות הג'י. פי. אס. שאני מפעיל אותו רק באיזורים עירוניים כשאני מחפש כתובת. ולא מצאתי את הדרך להשתחרר. בסוף עצרתי בצד ושאלתי. כן, אני מנוגה ואין לי שום בעיה, רק צריך לדעת את מי לשאול. וכך לאחר עוד שאלה פה ושם, מצאתי עצמי בנתיב הכי איטי  במהירות של 124 קמ"ש, בחום כבד, על כביש בן 5 נתיבים דרומה לסן-דייגו.

וכמו רמזור ירוק שאנחנו מנסים לשכנע במבט מרוכז, שיחזיק עד שנעבור, ניסיתי בכל כוחי לגרום לשמש לאחר קצת בשקיעתה. אבל זהו, חושך ירד ואיתו ירדתי ליד המוטל הראשון מימין (טוב לא צריך להגזים, כי עשיתי בדיקה עם שלושה מוטלים צמודים וסגרתי על הכי זול). כל שרציתי זה להתקלח ולישון במזגן. חמישים ושבע ג'ובות כולל מס. קבעתי למחר בבוקר בתשע עם המוסך בסן-דייגו. יצרתי איתם קשר עוד כשהייתי בקאלגרי. מנהל השירות היה אדיב, והסכים שכתובתם תשמש אותי לקבלת הטפסים הרשמיים וחידוש הרישוי, שהגיעו בינתיים לכתובתה של שירלי אחותי בסן-פרנסיסקו. הגעתי למוסך בשעה היעודה. ביקשתי בדיקה יסודית של כל המערכות, החלפת צמיג קדמי ותיקון מפסק האור הגבוה. כמו כן הלכתי וקניתי בחנות סמוכה מצבר חדש תוצרת "יואסה", כדי להחליף את המצבר המקורי באופנוע. מצבר עליו שמעתי דברים איומים. וגם לי הוא כבר עשה כמה גמגומים בדרך. צריך להבין אם המצבר הולך באמצע הדרך, האופנוע מגיע בגרר למוסך. (או שמביאים לו מצבר. – דמיוני לחלוטין באמצע נו-ווייר אי שם בבאחה במקסיקו למשל) כשהגעתי למוסך דבר ראשון עליתי לנט והכנסתי הודעה באתר מועדון הרוכבים של העיר, כי אני מחפש פרטנר לרכיבה ללג הראשון במקסיקו.

דן טופ

מציג לי את מגב משקף הקסדה שהמציא. (וגם נתן לי במתנה). חתיכה ממגב שמשות ביתי מחובר בכבל קפיצי לדש המעיל, כשצריך מושכים ומנגבים – נהגי מכוניות לא יבינו לעולם את האובססיה הזו של אופנוענים להמציא את המגב האולטימטיבי.

בתוך עשר דקות חזר אלי דן טופ. ואחרי עוד עשר דקות הוא התייצב לפני, העמיד עצמו לרשותי לכל היום לכל משימה שאחפוץ לקראת המסע. ראשית מאחר והבחור נשוי לאשה ילידת גואטמלה הוא על הקו עם מרכז אמריקה כבר הרבה שנים, עם האופנוע הזהה לשלי. דן בן 69 פנסיונר של צי הצוללות האמריקני, מהנדס ימי בהכשרתו. גר בלב סן-דייגו. הוא חזר לא מכבר מעוד סיבוב במקסיקו ויודע הכל על כמעט הכל. איפה לנים, אוכלים, מתדלקים. יחס השוטרים, האוכלוסיה. הכבישים. מה שלא זרקתי לו הוא ענה בגוף ראשון הווה. זה מאד הרגיע אותי. התחלתי לקבל פרספקטיבה אמיתית על הצפוי לי. תוך כדי סיור בשכונותיה של סן-דייגו היפהפיה, קפצתי להתקין אצלו במוסך בבית, יציאה קבועה לחיבור ישיר לתקע משאבת האויר החשמלית שקניתי. לארגן תיק מיכל מחנות שעשתה מבצע ועוד סט קטן של מפתחות טורק.

דן טופ מסדר לי את החיבורים למשאבת האויר

לקראת הערב יצר איתי קשר עוד חבר במועדון, ישראלי בשם עמיר פורת. השוהה כאן לרגל עבודתו בחברה המייצרת מוצרים בתחום הביו טכנולוגיה. הוא הזמין אותי לישון בדירה שהוא שכר עם שותפה על הספה בסלון. וכמובן, גם עמיר העביר לי כל פיסת ידע שרק יכול היה, כולל תרגול על רטוב של החלפת רפידות בלם. אחרי שגם קיבלתי סיור של סוף ערב של שכונות, פארקים, חופים ושקיעות מעל מצוקי העיר היפה לה-הויה שנושקת לים.

עמיר פורת וחוף לה הוייה

קמתי בבוקר מאוחר יחסית ועליתי על הכביש המוביל לגבול המקסיקני. זהו, צריך להחליף דיסקט בראש. לפחות את זה של השפה. כמה קילומטרים לפני הגבול עצרתי למלא את מיכל הדלק וגם את ארגז האוכל באיזה מינימרקט קטן. ושם כבר כולם דיברו ביניהם רק ספרדית. לאחר עוד כמה קילומטרים של כביש מהיר ורב מסלולי ללא כל שילוט מכוון, פתאום הייתי בחניה ענקית ומקורה, מחסומי בדיקות מוקף דגלי מקסיקו. אני בצד המקסיקני של הגבול כשפקיד משופם וחייכן הסביר לי שעלי לנסוע לתוך טיחואנה העיר ולחפש את משרד המכס. רגע? מה עם ביקורת דרכונים. הוא ניפנף באצבעו קדימה קדימה. וכבר הייתי בתוך כאוס תחבורתי שהזכיר לי את ג'נין או איסטנבול או קהיר. עשן, רכבים מצ'וקמקים, אלפי אנשים ברחובות, רוכלים עם עגלות עץ משדלים אנשים לקנות שתיה ממיכלים בהם גוש קרח צף במים צבעוניים. לא נסעתי מאה מטר וכבר ניגשו אלי שלושה אנשים לא מגולחים שניסו למכור לי שעונים, סט מברגים, בובה שעושה פיפי וטרנזיסטור עם אוזניות. חיפשתי עמוד עם הסמל של מקדונלד, זה הסימן שהפקיד ההוא נתן. למרגלות הסמל הזה מצאתי מגרש מגודר בחומה ועליו שלט חלוד שכתוב בו משהו שדומה ל- Transport אז נכנסתי. הפקיד הבא כבר הסביר לי ששכחתי להסיר את אישור השהות האמריקני בדרכון שלי. אבל איפה הייתי אמור לעשות זאת? הרי הכביש שואב אותך ישר לתוך הצד המקסיקני אין שום משרד או הנחיה לאנשים כמוני. טוב ניחא. האמריקנים כבר יתחשבנו איתי בעתיד. לאחר טרטור לא גדול מדי,

היציאה מטיחואנה דרומה לאורך החוף

אבל בסגנון שהזכיר לי את המעבר עם רכב לסיני דרך טאבה, שילמתי 45 דולר לויזה לי ורישוי לאופנוע, קיבלתי מדבקה יפה ויצאתי משם בלוויית כמה נודניקים שביקשו למכור לי דברים או לשאול אותי לשלומי. בטח. ראיתי מרחוק שלט Ensenada ולשם כיוונתי עצמי. והכביש, איזה בלאגן, באמת שמח. הרגשתי נהדר.

הכניסה לאינסינאדה

אני בא מהלבנט ומייד מצאתי שפה משותפת עם חוכמת הרחוב בכל הקשור בהשתלבות עקיפה וזרימה. ויללה עליתי על הכביש הנוסע ישר מערבה, ממש צמוד לחומת הגבול עם ארה"ב. כביש העוקף בעצם את טיחואנה. לאחר כמה קילומטרים, הכביש מגיע לים ושובר בתשעים מעלות דרומה לאורך החוף. כבר בראשיתו – מין שער כזה עם קופאים. תשלום לכביש אגרה. שני דולר (כן, כסף אמריקני הולך כאן חופשי, רק צריך לשים לב לשער) אחרי עוד עשרים קילומטר שוב שני דולר במעבר נוסף עם קופות. אחרי עוד שלושים ק"מ שוב שני דולר. זה בסדר. אני לא מתרגש הכינו אותי לזה, אבל משום מה הרגשתי בתוך סצנה מסרט על טראס-בולבה וכנופיות השודדים שכל אחד גובה סכום על המעבר בשטחו. וקצת היה קשה לי להסביר לקופאי בכביש למה אני צוחק. זהו, הגעתי לאינסינדה ושוב רק כדי לצאת ממנה דרומה. כל ההמלצות שקיבלתי דיברו על התרחקות של לפחות מאה ק"מ מהגבול. והערב מתחיל לרדת. לקראת השעה שבע הגעתי לנקודת ישוב שדן טופ המליץ עליה, כי יש בה חניון קמפינג צמוד לכביש.

החניון בסנטו תומאס

ב- Santo Tomas נכנסתי למכולת בפינה, שבעליה הם גם בעלי אתר הקמפינג. שילמתי עשרה פזו שזה בערך 80 סנט. ופתחו לי את השער. אז באמת כל מה שאנחנו כולנו יודעים על קמפינג, גם המקסיקנים יודעים. העניין הוא באיכות יישום הדברים. וזה באמת סרט אחר. זה סוג של אינסייט על קפיצת המדרגה בין המערב לשאר העולם. הגעתי למין פארק פרטי, שהיה פעם מטע זיתים. שולחנות קק"ל מעץ עקום אבל מתפקדים יופי. ברזים מעלי ירוקת אך עובדים, שירותים נקיים גם אם סדוקים ומתפוררים. חוטי חשמל גלויים אבל עם הרבה שילוט אזהרה סביבם, כמה כלבים משוטטים ומחטטים בפחים, כל השטח מגורף ונקי מאד. אני חושב שהסתגלתי מהר, כי עם כל הפשטות, זה היה מקום שמישהו השקיע בו את הנשמה וזה אולי המסר הכי בולט שאני מקבל עם הכניסה למקסיקו. יש פה נשמה. יש פה חיים. סוף סוף סביבה שמסתכלת לסטנדרט הלינה שלי בגובה העיניים. אי שם בין העצים מצאתי פיסת דשא. את האוהל הקמתי בחושך. הייתי לבד אך קריאת השטח והאינטואיציות שלי אמרו לי להרגע. קשרתי את האופנוע לאיזה עמוד ונרדמתי בצ'יק. מחר אני נכנס למדבריות הבאחה.

בהמשך: אכן הבאחה חיכה לי בצהוב מתעתע ורותח. פגשתי את סטאן ויורי הבלגים הרוכבים גם הם על אופנועים בדרך למרכז אמריקה. חופים נהדרים אוכל נפלא. וכן, פגשתי גם מקסיקנים נחמדים, ברובם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה