11 ביולי 2011 צחי סיים להקיף את אוסטרליה. פרק 11
חלום שלא רוצים להתעורר ממנו
צחי בלֶג האחרון; ממשוררי הבוש, לטעימה רגועה במעדניית פיתולים ועד לסיום בחנייה הביתית בסידני.
הצג את הוראות הגעה אל סידני ניו סאות' ויילס, אוסטרליה במפה גדולה יותר
הלילה בפארק הקראוונים של ט'ארגומינדה Thargomindah היה קר ורטוב ושמחתי על החלטתי לשכור חדר ללילה.
התעוררתי לבוקר צונן למדי, עטוף רגשות מעורבים; הנה סוף הסתיו ואני שוב במזג אויר חורפי ונראה ששוב לא אקמפנג במסע הזה וקלטתי, כי היומיים הבאים יהיו האחרונים שלי באאוטבק ובקרוב אשוב לחיק הציויליזציה.
הנחתי את כל המחשבות האלה בצד והתרכזתי בהנאה המצפה לי בקטעים האחרונים של רכיבת השטח, במסלול הדאולינג. The Dowling Track
מסלול הדאולינג היא דרך של 567 ק"מ. רובם עפר, העוקבים אחר מסלולו ההיסטורי של וינסנט גיימס דאולינג, שהיה חוקר אוסטרלי שהסתובב כאן בתחילת המאה התשע עשרה. רוב המסלול רבוד חול אדום, חצץ ובוץ מהודק והוא ריק לתפארת… וכמו שעלון התיירות שהודפס לטובת הדאולינג מציין: "זה המקום בו הדרך הופכת חשובה יותר מהיעד אליו אתה מתכוון להגיע…"
תכננתי לרכוב קטע קצר של 180 ק"מ באותו יום, כך שעזבתי את טרגומינדה בסביבות עשר בבוקר. השמים התבהרו מענני הגשם ששכבו על הנוף כל הלילה ומזג האויר היה מעורפל וקריר ושוב ראיתי המוני בעלי חיים בשולי הדרך. הבולטים שבהם היו ציפורי האמו שניכרו בכל מקום, בכל גודל. רצות אנה ואנה מה שגרם לי לצחוק בקול בתוך הקסדה, כי כשהציפור הזו רצה זה אחד הדברים המצחיקים בטבע.
קטע אחד במסלול, כלל רכיבה לאורך "גדר כלבי הבר" שהיא מבנה מדהים כשלעצמו. כשרכבתי לצד הגדר, היא ממש היפנטה אותי כי היא במצב מצויין ורצה בגבול שבין קווינסלנד לניו-סאות'-וויילס. היא הוקמה בין 1880 ל- 1885 והיא ארוכה מהחומה הסינית…הגדר המקורית היתה באורך 8,614 ק"מ, אך היום אורכה "רק" 5,614 ק"מ והיא עדיין מתוחזקת. הגדר הוקמה כדי למנוע מכלבי הדינגו dingoes והארנבות, לעבור לצד הדרום- מזרחי הפורה יחסית של היבשת (היכן שהם הושמדו באופן המוני) ולהגן על עדרי הכבשים של קווינסלנד Queensland. (חווה אחת בלבד איבדה מעל 11 אלף כבשים לשיני כלבי הדינגו לפני הקמת הגדר).
אורכה העצום של הגדר, מדגישים את גודלו של חבל הארץ הזה. יש כמה חוות לגידול בקר וכבשים באיזור הגדולות פי כמה, ממספר מדינות באירופה.
הגעתי להאנגרפורד, תחנת עצירת הלילה שלי – בשעות המוקדמות של אחר הצהריים וחניתי ממש בסמוך לרויאל מייל הוטל" שהוא מוסד שהוקם ב- 1873 ועדיין בשימוש. המקום שימש כתחנת ביניים של חברת הכרכרות "קוב ושות'" ובראשית המאה העשרים האוכלוסיה הגיעה לשיא של מעל 100 תושבים. בעוד שהיום, המקום על חמשת המבנים שלו והמלון/פאב/כל-בו – מונה 10 תושבים בלבד.
למעלה: כרכרה מקורית של חברת "קוב" שצולמה במוזיאון בניו-סאות'-וויילס על ידי אסי מילר וצורפה לפוסט… תודה אסי 🙂
הפאב המכונה גם: 'מלון', בזכות כמה חדרים שהוא משכיר. בעיני, שכיית חמדה של ממש. הוא כולל את כל מה שאני אוהב בפאבים של האאוטבק. הקירות בפאבים של האאטובק, מכוסים באין ספור מזכרות מאנשים שממש חיו שם ובעיקר של גיבורים מקומיים אמיתיים. ניתן למצוא את המזכרות של "אלופי גוזזי הכבשים" ו "אלוף מגדלי הבקר" משנים עברו. ברוב המקרים, אין למצוא שם טלויזיות LCD על הקיר ובוודאי לא מכונות הימורים כדוגמת משחקי פוקר אוטומטיים, אותן ניתן למצוא בכל פינה בערים הגדולות. אם מנוגנת מוסיקה, היא לא בוקעת מגרונם של רמקולי ענק אגרסיביים – המונעים ממך לנהל שיחה עם חבר למשקה… אלא מתוך מכונת תקליטים ישנה. בעל המקום, מכיר כל אורח בשמו והאוכל בדרך כלל מעולה.
שכרתי את אחד מחדרי הפאב ויצאתי לסיבוב ברחוב היחיד בעיירה. בסמוך, היו כמה בתי עסק ומשרד חדש של "הרופאים המעופפים". באותו לילה התקיים המשחק הראשון בסדרת שלושת המשחקים של ליגת הרוגבי “State of Origin”, משמעות הדבר; פאב מלא ("סטייט אוף אוריג'ן", הינה סדרה של שלושה משחקים בין ניו-סאוט-ווילס לקווינסלנד שהחלה בשנת 1982 ואינה נופלת בדרמה שבה ובפופולריות שלה, מסדרת המשחקים בין בארסה לריאל-מדריד). הפאב היה מפוצץ באותו ערב… 12 לקוחות. האטרקציה העיקרית (פרט למשחק שנראה על מסך טלויזיה מיושן) – היה מוק, בעל הפאב ורעייתו שיריי. עוד תחום בהם הפאבים של האאוטבק מאופיינים בו הוא: "שירת הסְפָר" Bush Poetry . נחשפתי למשוררי הבוש עוד קודם בדיילי ווטרס Daly-Waters וגם בבירדסוויל Birdsville, חוויתי ערבי שירה כאלה בחניונים בהם לנתי.
[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=eCedBcEZ2G4>]
מוק הוא מספר/משורר נפלא. הוא סיפר סיפורים ושירה מהבוש לשתייני הפאב, עד לשעות הקטנות. הצלחתי לצלם אותו בוידאו מספר את סיפורו של בילי הייס (שנהרג בתאונה טראגית ב- 9 במאי 2011 לפני כחודש וחצי). כולנו השתכרנו כהוגן באותו לילה חוגגים את נצחונה של קווינסלנד על נ.ס.וו. ברוגבי ונהנינו מהפואמות המרתקות של מוק.
למחרת השכמתי לתוך חמרמורת קלה שחלפה לאחר ארוחה חפוזה וקפה כבד ושחור. נופפתי בעצב למוק ושיריי והמשכתי בדרכי. מאחר והאנגרפורד ממוקמת ממש על הגבול בין קווינסלנד לניו-סאות'-וויילס, הייתי צריך לפתוח את שער הגבול ולסגורר אותו מאחור… זה המקום היחיד באוסטרליה כולה, בו אתה צריך לפתוח ולסגור שער גבול. כי השער הוא חלק מאותה גדר המגינה בפני מעבר כלבי הדינגו דרום מזרחה.
המשך מסלול הדאולינג, היה מחורבש למדי מפאת החול האדום והעמוק שכיסה הרבה קטעים. ידעתי כי זו פיסת הדרך האתגרית האחרונה במסע כולו וברגע שאגע בדרך הסלולה, משמעות הדבר שחזרתי לציביליזציה של ממש. 4 שעות נהניתי מיתרת 220 הק"מ של הדרך החולית ובסופה הגעתי ל"שער הכניסה לאאוטבק": בורק Bourke.
חלפתי על פני בורק תוך התקדמות מזרחה. הכבישים הפכו רחבים וחלקים יותר ויותר והאדום של האאוטבק הוחלף בירוק של שדות מרעה וכותנה. עברתי בעד וולגט Walgett הנחשבת לממגורת הצמר, חיטה וכותנה של ניו-סאות'-ווילס. רכבות כביש ארוכות נושאות כותנה וחיטה, השאירו בשולי הדרך מעטה עדין של כדורי כותנה לבנבנים.
שדות תבואה רצו אל האופק הירוק שנמתח מצדי הכביש ונראה כל כך שונה, מהנופים בהם חלפתי רק כמה מאות קילומטרים קודם לכאן. שלטי פרסום החלו להופיע, מספרים לי מה המרחק עד לזכיין ההמבורגרים הבא, או עד כמה נמוך מחיר קרטון החלב של מותג מסויים במידה ואעצור בסופר הקרוב. סוכניות למכירת רכב החלו לבצבץ בכל כניסה לעיירה מזדמנת. העיירות קיבלו אופי צפוף ורעשני ככל שהתקדמתי.
ביליתי את הלילה בוויי-וואאה Wee-Waa אשר יחד עם כ- 2000 תושביה, הכריזה על עצמה כ"בירת הכותנה הקטנה של אוסטרליה".
מאחר וכבר התקרבתי לסידני, החלטתי לרכוב באיגוף קל, מבעד לאחד הפארקים היפים של היבשת. "פארק הפסגות של בארינגטון" Barrington Tops National Park , אף שהפארק נמצא במרחק של 200-250 ק"מ מסידני, מעולם לא יצא לי לרכוב בו. תוך התנועה לאיזור הפארק, הצבעים השתנו שוב. הרכיבה בעמקים ובכבישים סלולים היטב, הכילה חוויית המצאות ביערות גשם – מהסוג המוכר כאתרי המורשת של "אונסקו" ובמרומי הפיתולים, עם הגיעי למישורים העליונים, חוויתי מעבר בנוף אלפיני של ממש, הטמפרטורה נפלה אל מתחת ל-10 מעלות צלזיוס ופשוט קפאתי.
רכבתי בנתיב Thunderbolt Way, כביש הנחשב לאחד הטובים לרכיבת אופנועים באוסטרליה. מעולם לא רכבתי בדרך, בה עומדות כל כך הרבה מצבות ולוחות זכרון, לזכרם של אופנוענים שלא השלימו את המעבר בה. לא ממש מיהרתי וניסיתי להפיק מקטעי הנוף סביב, את המירב ויחד עם זאת, הבנתי היטב, עד כמה קל לאבד כאן את הראש ולהתמגנט לתחושת הוורטיגו שפיתולי הכביש מעניקים לרוכב אופנוע מהיר.
עצרתי לצד הדרך ליד שלט שנכתב ביד, בו הוצעו סידורי לינה ללילה ואחר עוד 15 דקות רכיבה בדרך עפר שחלפה בין חוות בקר לחלב, הגעתי לבית קטן שעמד להשכרה לסוף השבוע. שילמתי עבור שני לילות ולאחר מקלחת חמה, ליקטתי קצת עץ לתוך תנור החימום והכנתי ארוחת ערב.
במשך היומיים הבאים, שהיו ה- 58 וה- 59 מאז יצאתי לדרך מסידני, נחתי ואכלתי היטב. השארתי את כל הציוד שלי בביקתה ויצאתי לרכוב בפארק באופנוע קל, בנסיון להשלים עם העובדה שמסעי תם.
יום הרכיבה האחרון למעוני, היה 200 ק"מ ספוגי גשם אותם רכבתי לאט, ניסיתי להאחז בשולי החלום, לפחות לעוד כמה רגעים.
הגעתי הביתה בשעות המאוחרות של אחר הצהריים של היום החמישים ותשע והחנתי את האופנוע במוסך. התמהמהתי עוד כמה שניות בטרם כיביתי את המנוע, רק כדי להקשיב לקולו. והודתי לאופנוע על שהביא אותי לביתי בשלום. אחרי הכל הוא נשא אותי על גבו בתוספת 50 קילו של ציוד ולאורך 18,430 ק"מ סביב אוסטרליה.
בפוסט הבא – אתייחס בעוד כמה מילים למסע ולציוד שנשאתי איתי.
ד"ש מאוסטרליה.
צחי.
———————————————————————————————————————————————-
תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.
———————————————————————————————————————————————
מאת: יוני · קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי · יש תגובה אחת, הוסף תגובה
