כבישים ארוכים. רוכבים שנפרדים

ואיחוד משפחתי בחווה של דני, אחיו של גבי בפרו

הצג את הוראות נסיעה ל-Trujillo, La Libertad, Perú במפה גדולה יותר

יום רביעי 24.10.2012
הבוקר כיבד אותנו במזג אויר נעים. יצאנו להוציא את האופנועים מהחניה והבאנו אותם לכניסה, כדי להתארגן לרכיבה. המרחק גדול ולא ברור לנו מצב הכביש. היציאה מ – Popayan לא היתה קשה ובזה נגמרו הדברים הטובים להיום. הכביש לא דומה בכלום למה שהיה אתמול. כביש דו מסלולי באיכות רעה ולא מאפשרת רכיבה נורמאלית ובנוסף לזה הדרך מפותלת מאד. החברה נכנסו לאטרף של רכיבה מהירה ולי זה היה מהר ולא נעים. החלטתי שאני רוכב במהירות שלי גם במחיר התנתקות מהקבוצה. למרות זאת, הייתי חובר אליהם מדי פעם כאשר הם נתקעו אחרי שיירה של משאיות כבדות. עצרנו לכוס קפה כאשר התחיל גשם ואיקי נעלם אי שם מלפנים. כאשר התארגנו לפני הכניסה למסעדה, הגיע בחור גרמני נוסף על אופנוע סופר טנרה והצטרף אלינו לקפה ולהמשך היום. לאחר מספר דקות של רכיבה, ראינו את איקי ועצרנו להיכרות. המשכנו כאשר אני ממשיך לרכוב מאחור בקצב שלי ואז גם הצטרף לחגיגה הגשם שלא מוסיף בריאות לרכיבה. לקראת הצהרים, עצרנו להפסקה נוספת ואז הסתבר שגם אד וגם פיל לא נהנים מהרכיבה המהירה ונוצרו שתי קבוצות של איקי והגרמני השני שגם הוא רוכב מהר וטוב והזקנים שרוכבים בקצב לאט יותר ובנוסף התחלנו לעצור לצלם בגלל שהנוף השתנה ונהיה מדברי יותר וטיפס דרך כביש מדהים, שאי אפשר היה לא לעצור לצלם. לאחר מכן הגשם התחזק והיה די ברור שלא נעמוד במשימה של להגיע ל – Ipiales  שליד הגבול עם אקוודור ועצרנו עייפים ב –  Pasto כ- 80 ק"מ מהגבול שנשלים מחר. המקום שהגענו עליו נחמד, מלא במטיילים מהרבה מדינות ובנוסף יש שני אמריקאים על אופנועים שמטיילים מספר שבועות בקולומביה ויש עוד מה לראות לדעתם. כנראה שאכן קולומביה שווה הרבה יותר ממה שזכינו אנחנו לראות וזה יעד שירשם לטיול עתידי.

יום חמישי 25.10.2012
החלטנו להתארגן מוקדם כדי להגיע לגבול לפני הפסקות הצהרים של העובדים במעברים. לא היה ברור לנו מתי כמה זמן יימשך תהליך של מעבר הגבול. יצאנו כמתוכנן בסביבות 8:30 דרומה לכוון העיירה Ipiales, כמו תמיד, היציאה מהעיר לכוון הכביש, היא אחת הבעיות של הרכיבה בדרום ובמרכז אמריקה. לאחר מכן הכביש השתפר לאיכות הרבה יותר טובה, מאשר זו שחווינו אתמול ואיפשר רכיבה סבירה. הנוף יפ, אך החברה האלה, לא מרבים לצלם וכך אני מפסיד הרבה דברים יפים. לא תמיד אפשר לעצור כדי לצלם משהוא יפה שאתה רואה, בגלל בעיית בטיחות. אין שוליים לכבישים. מה שיוצא מזה הוא שהרבה פעמים אני מצלם מה שאפשר ולא מה שהייתי רוצה לצלם. לאחר קצת יותר משעתיים בנוף יפה, הגענו לפאתי העיר והחלטנו לרכוב לביקור בכנסיה המפורסמת והיפה של העיירה – שאכן הוא מדהימה ביופיה וביחד עם ארוחת בוקר מאוחרת, שרפנו שעתיים ואז רכבנו לגבול קולומביה-אקוודור. היציאה מקולומביה היית מהירה מאוד וגם הכניסה לאקוודור היתה מהנעימות ביותר ולמרות זאת, רק קרוב לשעה 14:00התחלנו לרכוב לכוון העיר Ibarra ממנה פונים לעיירה La Esperanza  שאד, המדריך קבוצות באקוודור לפעמים, המליץ מאד לבקר בה. הכביש טוב והנוף שונה ממה שראינו בימים האחרונים, בעיני הוא משרה אוירה נינוחה. אין לי דרך להסביר את מה שאני אומר – אבל ברגע שנכנסנו לאקוודור, כאילו הכל יותר רגוע. הרכיבה עברה טוב ולאחר כשעתיים, הגענו לאיברה ועצרנו לכוס קפה. המרחק עד העיירה לה-אספרנסה, לא גדול אך החושך ירד מוקדם כך שהיינו צריכים לזוז מהר. הדרך לעיירה לא סלולה ועשויה מאבנים צפופות במצב לא הכי טוב ובנוסף לזאת לא הבנתי על איזה יופי אד מדבר מכוון שהנוף בדרך הקודמת, היה הרבה יותר יפה. כנראה שיש לו זיכרונות יפים מהמקום או הטיולים בסביבה עושים את זה. התארגנו בחדרים פשוטים ומחר אחליט האם אני מטייל איתם בסביבה, או יוצא לדרך דרומה. כנראה שמכאן, כל אחד הולך לדרכו. בכל מקרה, אד מתכוון להשאר בקיטו לחכות לחברה שלו שתגיע לביקור. עד כאן להיום.

יום שבת 27.10.2012

לאחר התלבטות החלטתי אתמול לא לעשות שום דבר מלבד מנוחה, שליחת תמונות וקריאה. הרגשתי חולשה כזאת שלא רציתי להעמיד למבחן את יכולת הסיבולת שלי בגלל העייפות המצטברת שאני מתחיל להרגיש יותר ויותר. המנוחה עזרה ובסוף היום הרגשתי יותר טוב. הבוקר התארגנתי ליציאה עם מתיאס ( הבחור הגרמני שהצטרף שלשום ) מכוון שאיקי החליט לנוח יום נוסף ויחד עם פיל הם ממשיכים לקיטו מחרתיים ואד שמחכה לחברה שלו נשאר עוד מספר ימים בלה אספרנסה. מתיאס בן 30 אבל בוגר מאד ורוכב טוב על האופנוע ואוהב לצלם וזה היה כל כך שונה מימים אחרים. פתאום שוב עוצרים לצלם דברים יפים ויש כאלה בשפע גם באקוודור. לאחר כחצי שעה מהציאה בבוקר עברנו את העיירה Otavalo ולייד השוק עצרנו לצלם את הפעילות הרבה של שוק סוף השבוע ולאחר עו כחצי שעה עברנו את קו המשווה וגם שם עצרנו ללא מעט זמן לצלם ולהתרגש מהארוע . ביקשנו להכניס את האופנועים למתחם שמסמן את קו המשווה ( אקוודור) כך שיש לנו תמונות יפות מהמקום , בשבילי זה היה מאוד מרגש. בכלל' היום הרגשתי שחזר לי החשק לנופים חדשים וחוויות נוספות וזה בגלל הסיגנון שנידבקתי בו בימים האחרונים של לנוע לנוע בלי לטייל ובלי להנות רק לרשום התקדמות והיום הסגנון השונה החזיר לי את ההנאה שבטיול כזה. בכלל בזמן האחרון התלבטתי הרבה בין לטייל בקבוצה דבר שנותן ביטחון לבין לטייל לבד – שאז אתה בונה לעצמך את סדר העדיפות של היום. כמובן שהיום השתכנעתי סופית שאני אתן עדיפות לטיול (כלומר לבד או עם שותף מתאים לסגנון) על הביחד (שנותן ביטחון ) אבל לוקח ממני הרבה מהכיף של המסע בצהרים, מתיאס רצה לרכוב לכוון פארק יפה הנמצא מערבית לכביש שאנחנו רוכבים עליו ( הפאן אמריקן ) ושיכנע אותי לבוא איתו, מה שלא התחרטתי, מכוון שהגענו לאזור נופי מדהים ביופיו רק שאני החלטתי לא להמשיך איתו בגלל איכות הכביש שהיה נוראי והתפצלנו וקבענו להפגש בהוסטל ב – Latacunga . אני חזרתי את המרחק שכבר עשינו ומצטער על הנוף הנהדר שאני מפסיד. עליתי על הכביש ורכבתי לאט ובכיף דרומה עד שהגעתי להוסטל. לאחר כחצי שעה, הגיע גם מתיאס וסיפר שלא הצליח להשלים את המשימה בגלל שהכביש הפך להיות בלתי אפשרי למעבר גם לרוכב טוב כמוהו. הלכנו לאכול ארוחת ערב ועכשיו כל אחד עם עצמו. מחר נמשיך דרומה ביחד. כנראה יום אחד נוסף מכוון שמשם כל אחד ירכב למעבר גבול אחר עם פרו . שבוע טוב לכולם גבי

יום ראשון 28.10.2012
היום היה קר מאד. לא הייתי מאמין שהטמפרטורה באקוודור תהיה פחות מ – 10 מעלות. מתיאס ואני יצאנו לדרך ארוכה, כאשר היעד הוא Cuenca במרחק של 335 ק"מ מ-Latacunga בה היינו הבוקר. היום יום ראשון, כך שהתנועה חלשה יותר אבל הדרך מאד מפותלת מה שעושה כיף לרוב רוכבי האופנועים… אבל לא לי. מתיאס שרוכב נהדר, היה רץ קדימה ומדי פעם מחכה לי. כך עד אשר הגענו ליעד עייפים מהרכיבה ארוכה. לעשות מרחק כזה בדרום אמריקה, זאת לא משימה קלה. הדבר היחיד המעניין שקרה לנו היה פגישה מקרית עם צוות צילום של הטלויזיה הבלגית שמצלמים את עצמם ברכיבה על אופנוע על בסיס טיול שאחד מהם עשה לפני 15 שנה והם משחזרים את המסלול, כולל ניסיון לפגוש את האנשים שהוא פגש אז ולספר את הסיפור של אז והיום.

יום שני 29.10.2010
אני מתחיל בשני דברים שאני רוצה לספר עליהם יומיים כבר וכאשר אני בא לכתוב אני שוכח אותם הראשון: מחיר הדלק, 2 דולר לגלון כ – 2 ש"ח לליטר. רבע מאשר בארץ!  השני: כמעט לכל הערים יש כבישים עוקפים באקוודור וזה ממש מדהים.
הבוקר יצאנו לדרך בפעם האחרונה יחד, מתיאס ואני וגם זה לחצי שעה מכוון שכאשר הגענו לפיצול שמדרום לעיירה Tarqui  מתיאס המשיך לכוון דרום לעיר Loja בעוד אני פניתי מערבה לכוון  Pasaje כדי לעבור את הגבול באזור החוף בעיירה Huaquillas . וכך מצאתי את עצמי רוכב שוב לבד בקצב שלי ונהנה. בתחילה הנוף כפרי יפה ובהמשך מתחילות הירידות לכוון השפלה והנוף הופך להיות מדברי והכביש רע. באמצע הדרך עצרתי וביקשתי קפה עם חלב ומה שנותנים לך, זה כוס חלב חם ואתה מוסיף את הקפה ובעצם נס על חלב וזה ממש טעים וכיף לשתות ולנוח. לידי ישבו שני מקומיים שבדרך כלל גם מתעניינים באופנוע ובטיול והפעם היתה הגזמה. הוא שאל אותי על הטיול ומה אני עושה בחיים וכאשר עניתי לו שלאחרונה ניהלתי הקמת פרוייקט, הוא נדלק והתחיל לספר לי על הפרוייקט התיירותי שהוא רוצה להקים והוא רוצה שאני אבוא לראות את זה במרחק שעה מהיכן שישבנו. לך תסביר לו שאני כבר רוכב כ – 3 שעות על הכביש ולא ראיתי שום תייר והוא עוד רוצה להקים פרוייקט תיירותי במרחק שעה נסיעה מכביש שאין בו שום תייר. אחר כך רק הבנתי שהוא מתכוון שאני אהיה המשקיע. הוא ממש כמעט גרר אותי אליו והייתי צריך להסביר לו, שאני חייב להגיע לגבול מכוון שמחכים לי שם וכאשר אחזור – במידה ואחזור אני אפגוש אותו. אז במידה ומישהוא שקורא זאת ורוצה להשקיע באקוודור בפרוייקט תיירותי, הטלפון והשם נמצאים איתי. בהמשך הירידה לכוון השפלה, האזור חוזר להיות ירוק ובשפלה עצמה הנוף ממש לא יפה והכביש שוב בתיקון וקטעים גדולים נוסעים על מעקפים מכורכר מהודק. אני מגיע אחר הצהרים ל- Huaquilles ומוצא מלון נעים וזול ומתמקם לקראת מחר. יצאתי לטייל קצת בעיירה ובעיקר בשוק הפעיל וקינחתי בארוחת ערב בעגלה שמוכרת מזון שהוא גם זול וגם טעים מאוד. מה יהיה על הבטן אני אדע מחר, קניתי לי גם מנגו וגם 3 אמפנדות טעימות. בקיצור מישמש של מזון. מחר אני עובר לפרו במטרה להגיע ל – Mancora כ – 150 ק"מ מדרום לגבול. בתקווה שהמעבר יהיה בזמן סביר. עד היום, כל מעבר לקח בין 3 עד 4 שעות. עד כאן להיום     גבי

יום שלישי 30.10.2012

את הבוקר התחלתי כרגיל בשיחות הסקייפ לארץ. בגלל הפרשי השעות, זאת האפשרות היחידה לתפוס שיחה עם אמא שלי או המשפחה. רק בימים שאני לא זז מהמקום, אחרת כאשר מסיימים את היום בשעה 16:00 בערך עד שמתארגנים ומוכנים לצלצל – השעה בארץ כבר מאוחרת לרוב האנשים הנורמאלים. הכוונה שלי היתה להגיע מוקדם, כדי לנסות לדלג על צפיפות יתר של עוברי גבול. כאשר הגעתי למעבר הגבול, אמרו לי שהמכס לא כאן אלא 4 ק"מ לאחור ונסעתי לשם. ושם אמרו: "זה לא כאן, זה שם". אז חזרתי לשם ושם בפעם השניה אמרו לי: "סליחה זה שם אבל תמשיך 10 ק"מ" ונסעתי לשם ושם אכן מצאתי את המקום, אבל אין קצין שיאשר לי יציאה. המעבר פתוח 24 שעות, אבל כנראה, אחראי המשמרת היוצאת הלך מוקדם מדי וזה שמחליף אותו, עדיין לא הגיע ואני בתווך. בסוף הוא הגיע ולקח 5 דקות ויכולתי לצאת, לקבל אישור יציאה גם מההגירה. אבל רגע…להכנס לפרו אי אפשר, מכוון שאין להם תקשורת. אז לאחר עוד חצי שעה, שלחו אותנו למסוף של היוצאים מפרו. שם יתנו לנו אישור להכנס אבל המסוף שם… במרחק 4 ק"מ בחזרה. אז נסענו לשם. אבל שם, אין להם חותמת כניסה, רק יציאה. אז צריך לנסוע להביא חותמת. כמה זמן צריך כדי להביא חותמת במרחק 4 ק"מ בדרום אמריקה? מעל לחצי שעה! אבל בנתיים נוצר תור ענק של יוצאים ונכנסים לפרו שנפרדתי ממנו לאחר עוד רבע שעה. בקיצור, אני כבר שעתיים וחצי בתחנות ועדיין לא הגעתי לקשה מכולם בדרך כלל. וזה האישור לאופנוע במכס של המדינה אליה נכנסים. כאן דווקא הייתה לי הפתעה נעימה ולאחר עוד כחצי שעה, הייתי עם האישור המיוחל, כך שכל התהליך בסופו של דבר לקח כמעט כרגיל כ- שלוש שעות עד ארבע. עכשו אני בפרו, מתחיל את הרכיבה דרומה לכוון Mancora , הכביש בסדר והתנועה לא צפופה אך איטית. אני עובר את העיר הראשונה בפרו Tumbes וממשיך דרומה ואז הכביש מתחבר אל רצועת החוף בה אני נהנה מרכיבה לאורך חוף היבשת. הנוף שטוח ובעיקרו לשימושים חקלאיים (בפרו, חקלאות מתקדמת מאד בחוות הגדולות ופחות אצל החקלאים הקטנים) ומדי פעם באזורים יותר קשים לעיבוד אין חקלאות ושולט הריק. בצהריים אני מגיע ל- Los Organos שם יש לאח שלי בית בקונדומניום מקומי המשמש את החברה לשליטה על פעילותה באזור. אני מתמקם וכותב לתוך המחשב, אבל אין Wi Fi ולכן אין לי מושג מתי החומר ישלח. גם לא ברור לי עד מתי אני אשאר כאן .

יום רביעי 31.10.2012
אתמול בערב, כאשר הגיע לבית בעל הבית שזה אחי הצעיר, כמובן התרגשנו. לאחר שלא התראינו מספר רב של חודשים וישבנו לקשקש. יותר מאוחר יצאנו לעיירה  Mancora לאכול ולהסתובב מעט. העיירה מאד תיירותית ויש מגוון גדול של דברים לעשות, אבל שנינו היינו עייפים וחזרנו לבית. מכוון שאחי מאד עסוק, החלטתי במקום לנוח במנקורה להמשיך ללימה ושם יש יותר מה לעשות וככה הלכנו לישון.
בבוקר כרגיל, אני מתעורר עם אור ראשון ולכן גם התחלתי להתארגן לקראת היציאה. המרחק ללימה הוא כ -1100 ק"מ כך שחילקתי את הרכיבה ל – 3 ימים. כאשר עמדתי להעיר את דני, הוא הופיע והודיעה לי שהיום שלו בוטל לכן הוא פנוי. אז כל התכניות השתנו והחלטנו להעביר את היום ביחד בסיור בשתי החוות שבבעלותו כאן בצפון פרו. מכוון שהוא טס מחר ללימה, החלטנו שאני ארכוב באופנוע עד החווה שליד העיירה  Sullana ולאחר סיור בחווה, נמשיך ברכב לחווה השניה שליד העיירה  Tambo Grande שהיא צפונית, במרחק של עוד כ – 100 ק"מ וכך היה. בחווה היותר צפונית, יש בית יפה ששם נשארנו ללון בלילה לאחר שאכלנו ארוחה קלה בצהרים בדרך לחווה. קינחנו בארוחה מעשה ידינו בחווה לאחר שקנינו מצרכים ב Sullana . המקום שקט ונעים מאד ומשקיף על כל הסביבה כך שמאוד נעים לשבת על כוס קפה ולדבר על הכל. בזמן השקיעה, הצבעים היו מדהימים ואני מקווה שאכן התמונות ישקפו את המראה הנפלא. ישבנו כך עד מאוחר ופנינו למנוחה.

יום חמישי 1.11.2012
הבוקר הסיפור חזר על עצמו. כאשר התעוררתי מוקדם, הכנתי לי כוס קפה ויצאתי למרפסת הנעימה לשתות. אך הצלחתי באחד השיעולים שלי, להעיר את דני שהצטרף אלי לראות את הזריחה היפה (זאת פעם ראשונה לאחר 3 שנים, שהוא רואה זריחה… הוא ישן בדרך כלל עד יותר מאוחר). לאחר כשעה, התחלנו להתארגן לקראת החזרה לחווה הקרובה לכביש לכוון  Piura שמשם אני מתחיל את הירידה לכוון לימה. וכך בשעה 10:00 לערך, התחלתי לרכוב דרומה ,במטרה לנסות להגיע לעיר Trujillo במרחק של כ – 400 ק"מ. רכבתי כמעט בלי לעצור (רק לתידלוק) ואכן, לקראת אחר הצהרים המאוחרים, מצאתי מקום להעביר את הלילה לקראת המשך הרכיבה מחר. הנוף לכל אורך הדרך די משעמם. כאשר רק בעמקים מסויימים ולא גדולים, יש חקלאות וכל היתר שטחי בור. הרוח היום היתה חזקה ודי הכבידה על הרכיבה שעייפה אותי מאד.

עד כאן להיום  סוף שבוע נעים לכולם

גבי

——————————————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

——————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הקולומביה שבתוכי

ההרים החלו לגבוה יותר ויותר, הדרך נגללה לפני כמו שטיח אפור. הצמחיה שפעה במזרקות עצי בננה וקוקוס שזינקו מתוך הסבך והעננים ממעל השתחוו מעל הנוף כמו רקדניות בלט שמנמנות, רגע לפני שהן פורצות בבכי. ביציאה הדרום מערבית מבוגוטה, הכביש עבר בשכונות שהתעוררו בעצלתיים ליום שבת, יומם של הסוחרים, הרוכלים וגובי הכסף במגרשי החניה. יום שוק. קבוצות של תלמידים בתלבושות אחידות צבעו את המדרכות ושוטרים מנומנמים עמדו בקרנות רחוב, מחכים להסתערות כלי הרכב היומית. מיכל הדלק אותת לי שהוא כבר חי על אדים. כלל חשוב ברכיבת מסע; אל תגיד "נמלא אחר כך" תמלא עכשיו!, בוודאי בארצות בהן התזזית וההגיון המעורפל מנהלים את השגרה. גם אם נראה שתהיינה עוד הרבה תחנות דלק בהמשך. אל תסמוך על כך לעולם.
בבחירת הכיוון ליעד הבא, גם כשאני בטוח לחלוטין, מגובה במפה וציוני דרך בג'י.פי.אס. – אני מעדיף לשאול. זה סוג של חיבור לנהגים סביבי שניכר משפת הגוף שלהם ושל מכוניותיהם שהמופע העב"מי ההזוי שלי, בבוקר הכי שגרתי של חייהם, מפיח בהם התלהבות ותחושה שהם נוגעים במשהו חד פעמי. אני נהנה לתת להם את ההזדמנות לקחת חלק בפנטזיה.

שואל על כיוונים ועל שמות, מקומות או מרחקים. האיש בטויוטה השחורה מימין נצמד אלי כבר שני קילומטר. ברמזור הראשון, קפץ מהרכב, ניגש אלי ושאל אם אני צריך עזרה בבחירת הכיוון. משפחה שלמה בטנדר אדום לפני, לא חדלה לנופף אלי והיה ברור לי שהגדולים מסבירים לקטנים, מה מצוייר במפה שמופיעה בסמל המסע המודבק בחזית האופנוע. גם נהגים שעמדו לידי ברמזור המשיכו בהסברים, אף שהרמזור כבר השתנה לירוק ומסביב איש לא צפר. אלה רגעי חסד שאני אוצר, שמשאירים בי סימנים נעימים של זכרון מחוייך. מצדיקים את הנחת היסוד, שבסוף כולנו אותו דבר. הבתים האחרונים של בוגוטה נעלמו כנקודות במראות האופנוע ולפנים הכביש החל להסתלסל בין שלוחות הרים ומורדות שהסתירו ערוצי נהרות בעומק חמוקיהם. בעודי מהרהר בנחת,

חלף על פני בצווחת מנוע אופנוע ספורט, כמו אומר: "בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!". לאופנוענים שכאלה אני מגיב תמיד בחיוך ביני לביני. מה לי ולרכיבה ספורטיבית עכשיו? לא עברתי יותר משלושה קילומטר והימאהה הכחול עם שני רוכביו כבר עמדו במחסום שיפוצי הדרך הראשון להיום. אמנם הכבישים בקולומביה רחבים ויפים, אך מדי כמה קילומטרים נעשים בהם שיפורים, שיפוצים וסלילה מחודשת של קטעים שנסחפו או כוסו במפולות סלע. כך שהכביש הרחב הופך לנתיב אחד המנוהל על ידי עובדים בשני קצותיו, המתירים בכל פעם לשיירה מכיוון אחד לעבור בו. הגעתי לשני הרוכבים על אופנוע הספורט שהתעלמו מנפנוף השלום שלי ורכנו על האופנוע שלהם דרוכים לזינוק מראש הטור. הדקות חלפו, והם על קצות האצבעות, מחכים לגונג. וכשהוא היכה, הם שוב נעלמו מעבר לכתף ההר הרחוקה.

באיזור הזה, בו הדרך חצובה בשולי ההר, הכביש מוצף מים מדי פעם. הם מגיעים ממפלים זעירים הנופלים מראשי הקירות שכורסמו ברכס וצריך להיזהר מהחלקה. המשכתי לרכב בנינוחות, תוך הקשבה למוסיקה ברזילאית שיודעת להתאים את קצב הלב לקצב המנוע. באחד העיקולים הרחבים שמאחריהם הכביש נפל בזווית חדה ימינה לתוך ירידה תלולה. ראיתי התקהלות בצד הדרך. תאונה. מגן המתכת משמאל היה פרוץ. נראה שמישהו עף לתהום משמאל. עצרתי לראות במה מדובר וליבי דפק. הבטתי מעבר למחסום המתכת וקיוותי לא לראות את המראה שממנו חששתי. רווח לי כשראיתי כי זו היתה "רק" משאית/מיכלית ענק, שנהגה לא "לקח" את הסיבוב והמשיך ישירות למדרון, למזלו, המדרון היה משופע והוא נעצר אחרי כמאה מטר. המשכתי. לאחר כעשרים קילומטר, שוב מחסום תיקוני דרך. עברתי כחמישים מכוניות שעמדו בטור והגעתי לראשו. שם חיכו לי שני הרוכבים שהסירו את הקסדות ועמדו ליד האופנוע. הפעם החלפנו מילות ברכה. מסביב נתקבצו לראש הטור עוד רוכבי קטנועים ואופנועים קלים והביטו בשתיקה במפלץ עליו רכבתי. האחראי למחסום אמר שהעיכוב ימשך כעשרים דקות.

החלטתי לשבור את השתיקה לטושת העיניים סביבי. שלפתי את שקית סוכריות ה- m&m שלי וחילקתי חופנים של כדורים צבעוניים למי שרק הושיט יד. זה שבר את הקרח, פתאום נשאלתי שאלות באנגלוספרדית מהירה ועניתי עליהן בספרדועברית איטית. מכאן ועד המשך 450 הקילומטרים של רכיבת היום, כבר היו לי חברים לנפנופי שלום, מחוות עקיפה ופינוי נתיב. הכבישים בקולומביה הם כבישי אגרה. אך אופנועים פטורים מתשלום, בכל כניסה לכביש אגרה יש בצד ימין מסלול כניסה חינם לאופנועים. מעורר מחשבות על היחס לדו-גלגלי במולדת.

היעד להיום, העיר קאלי (Cali) השוכנת כארבע מאות קילומטר מדרום מערב לבוגוטה. כדי להגיע אליה יש אפשרות לרכב בדרכים צדדיות החולפות בנוף הררי פרוע ובכבישים באיכות בינונית ולקנח באיגוף דרומי דרך העיר הואילה (Huila), או לחתוך מעט צפון מערבה דרך העיר ארמניה (Armenia)  ואז לרדת לאורך הרמה הפנימית המערבית שנמתחת דרום מערבה, כמעט עד גבול אקוודור. בחרתי באפשרות השניה. ההכנה אמש ליציאה שלי לקטע הקולומביאני, החלה בקבלת מייל טרי מהבית, אליו היה מצורף קישור לדיווחים עדכניים מהנעשה בדרום קולומביה. כלומר לא רשימת הפסטיבלים או הירידים השבטיים, לא גובה הגלים בחוף ולא עוצמת מי המפלים, כי אם הדבר שהכי מאפיין את קולומביה בשנים האחרונות. הטרור. דיווחים על עוד חטיפות שנעשו השבוע, בדיוק על  הציר עליו אני רוכב – רציחות ומעשי שוד שהתרחשו ממש לפני ימים ספורים.

היו קטעי דרך ארוכים בהם מצאתי עצמי בודד לחלוטין. היו מקומות בהם הכביש היה כל  כך מוזנח שחשבתי שאולי טעיתי בדרך. ולא היה את מי לשאול. ולא אחת, ציפיתי למצוא מחסום דרכים מאולתר מעבר לפניה חדה, בו ישדדו אותי במקרה הטוב ובכמה מקרים בהם חלפתי על פני רכב חונה, במקום נידח, חשבתי שיקפצו מתוכו אנשים ויכוונו אלי נשק. מי שרוכב על אופנוע יודע שבסופו של דבר, רכיבה על אופנוע היא מסע אחד ארוך של תסריטי אירועי תקלות, מכשולים או סכנות. שכותרתם פשוטה: "והיה אם". כלומר, בכל רגע עלי לחשוב על "מה עלי לעשות אם…"  יהיה שמן על הכביש, אם הרכב לפני יעצור פתאום, אם זה שמאחור יתקע בי, אם אמצא מולי רכב שיצא לעקיפה חסרת אחריות… אם ואם ואם. בזכות החשיבה הזו, אופנוענים אמיתיים שורדים. אבל כאן עלי לגייס חשיבת "אם" מסוג אחר. מה עלי לעשות, אם אתקל בחוליית חוטפים שתהפוך את הדיווחים מהמסע שלי מפוסטים קלילים ומטומבלים, לנתון חדשותי? בלי שום חשיבה על מעשי גבורה, אני מחזיק בהיכון את לחצן קריאת החירום של מכשיר ה"ספוט" (Spot) שהוא מכשיר איכון לווייני למצבי חירום, אותו רכשתי טרם היציאה לדרך. ההתעסקות בטרדות הבטחוניות לא המעיטו בכלום את ההנאה שחשתי מהנוף סביבי. כמות הפרפרים שחצו את הכביש והציפרים הצבעוניות שקיפצו ודאו לצידי הדרך הפתיעו אותי בעוצמתם. מאז הבוקר חצו את דרכי שחלפה באיזורים טרופיים, חמישה פרפרי מורפו כחולים וענקיים שבהקו בגוון טורקיז מתכתי ומעופם הוא נפנוף עצל, איטי ולעיתים נמרץ. במסעדה בה ראיתי חבורה של שוטרים סועדים. עצרתי והזמנתי מרק ירקות ולחם. לפחות מכאן הרגשתי, אצא בשלום. כשנכנסתי הבנתי שכולם רתוקים למשחק הכדורגל בין קולומביה לאקוודור ששודר באותו זמן על מסך בפינת המסעדה. עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי, את המסעדה ואת כל משטרת קולומביה. רק קיוותי שגם הטרוריסטים צמודים עכשיו למסכים. הגעתי לקאלי ממש עם חשיכה. עיר ענקית עם מרכז מודרני וכבישים עטורי צמחיה מטופחת. וכיוונתי להוסטל "איגואנה" הממוקם באחת משכונות הוילות בגבעות שבמערב העיר.

השוק של קאלי

קיבלתי חדר עם מקלחת קרה ובניין מלא תרמילאים צעירים וגם שני זוגות מבוגרים יותר. לא היה קשר אינטרנט מפאת תקלה, אבל היתה מוסיקה נהדרת של גיטריסט אנגלי שישב בפינה החדר ונתן לכולנו קונצרט חינם. עזבתי את קאלי בשעה חמש וחצי, חשבתי כי בשעה כזו אצליח לחצות את שולי העיר הצפופה ולהמנע מהתקעות בכאוס התחבורתי המאפיין את השכונות הדרומיות כאן. אך מה לעשות, הכביש היוצא דרומה מקאלי חולף באמצע השוק. ושוק כמו שידוע לנו זה איזור זוחל, נדחף, חונה באמצע הכביש וצופר, שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. כי מצד אחד אני אוהב את זה ומצד שני, יש לי בתכנית חתיכת מרחק להיום. ריחות השוק המתעורר, קריאות הסוחרים באינטונציה הזהה בכל השפות בעולם. הקונים הרבים שגדשו כל פינה, באותה התנהלות כמו בכל שוק בעולם. של בחירת הפרי, הושטתו למוכר לשקילה וספירת העודף בטרם הכנסתו לכיס. חיממו את ליבי, הרגשתי שוב בבית. המשכתי. קאלי שוכנת במרכז רמה בגובה ממוצע של 1500 מטר. אוירה יבש ונעים. שדות קנה סוכר מאופק לאופק וכמה בתי זיקוק ההופכים את הסוכר לדלק. מולי חלפו משאיות שהובילו את קציר קני הסוכר, בארבע חמש ושש מיכליות נגררות קשורות זו אחרי זו, כרכבת כביש.

מחסומי הצבא על הדרך הלכו ותכפו. ידעתי שזה סימן, כי אני באיזור מועד. במהרה הנוף השתנה לחצי מדברי. לפתע נעלמה הצמחיה הטרופית וקרחות עשב וקוצים יבשים במדרונות סלעיים, החלו לתת את הטון לנוף. החום עלה  ונהיה שרבי ממש. חלפתי בין כפרים עלובי מראה וריח. אנשים פשוטי לבוש נברו בערימות אשפה ובתים זנוחי חזית. רוב האנשים היו כהי עור ממוצא אפריקני. ניכר שהגעתי לאיזו חצר אחורית של קולומביה. הכביש המריא עוד ועוד לגבהים שמעל 2500 מטר. ושמתי לב כי גם בגובה 2700 מטר צמחו עצי מנגו, בננה וקוקוס השייכים לאיזורי צמיחה טרופיים ונמוכים.

פרדות המשמשות את החקלאים במטעי הקפה. רק כך הם יכולים להגיע לחלקות התלולות

תחזוקת הכבישים היתה טובה מאד והתהומות מימין ומשמאל שנפלו אנכית לעומק של מעל שני קילומטר, גם הם היו עשויים טוב מאד… מפחידים ושלחו אותי לרכוב קרוב למרכז הכביש. מדי פעם כשמשכתי נשימה אחת גדולה. נזכרתי כי האויר כאן דליל בחמצן.

כנסיה בפסטו

גם התנועה היתה דלילה שמתי לב כי כמו במרכז אמריקה, הגם שהערים עמוסות ופקוקות ברכבים פרטיים. אנשים אינם נוסעים כך סתם מעיר לעיר ברכבם הפרטי. בדרכים הראשיות יש משאיות בכל גודל, אוטובוסים עם כל גווני העשן, כמה טנדרים פתוחים ואולי עשר מכוניות פרטיות שחלפו על פני ביום. לעיירה פסטו (Pasto), הגעתי לקראת ארבע אחר הצהרים. האויר היה צלול ועל הסביבה כולה היה נסוך אור צהבהב שהדגיש את יפי המקום עד למרחקים. העיר מונחת בעמק באמצע רכס גבוה, רחב ועטור שלוחות הרים הנאספות למרכז העיר במורדות מתונים. תיתורת העיר מכוסה בצפיפות, בבתים בגוון אדמדם.

כיכר העיר פסטו

ללא שאלות רבות זיהיתי מבעד לרחובות הפשוטים, את צריחי הכנסיות וכך ידעתי להגיע למרכז הסוקאלו, שם חשבתי, וודאי אמצא גם מקום ללינת הלילה. פסטו תהיה, על אף יופיה המדהים. לא יותר מחניית לילה, בדרך לגבול עם אקוודור המתוכננת למחרת בבוקר. מרכז פסטו הוא  שילוב בין עתיק לחדש, בין סואן לאיטי, בין מתוח, לבין כמה שוטרים ששוטטו באיזור והפגינו נוכחות מוגזמת לטעמי. ההוסטל "קאולה" ממוקם ממש במרכז מול הכנסיה, בקומה שניה של בנין משופץ בסגנון קולוניאלי. היו במקום עוד זוג אוסטרלים שיצאו לעולם עד שיגמר הכסף או שייתפסו עם שקית הגראס. האופנוע ננעל במגרש חניה ממול.

ככל שאני מתקרב לגבול עם אקוודור, אני מרגיש כמו מי שפתאום מסתכל כל כמה דקות על השעונים והמחוונים, כי הוא מבין שהזמן אוזל. הפגישה עם גלי בקיטו, תהיה סוף הקטע העצמאי, הבודד. הראשון של המסע. עד לשם, אני כל הזמן רק עם עצמי. חווה את השלווה שבבדידות, אך גם את הצורך לדבר עם  מישהו, לחלוק. לדון על מה חשוב ומה לא. מנסה להביט עלי מהצד, מתלבט אם לצחוק או להצטער. אני נוזף בעצמי. ומצחיק את עצמי וברגעים מסויימים מתמלא בגעגוע, שלא תמיד ברור לי למי הוא. ומוצא פתאום שהנוף מיטשטש מבעד לדמעות – כאלה שעולות בלחץ ובמהירות, מלוות בכאב בגשר האף. חושב על בנותי, מה הייתי רוצה לומר להן ממש ברגע זה, עורג לגלי שלי. אני חושב על חברים שאני אוהב. על סבלם ועל שמחותיהם. נזכר בפרצופים שאיבדתי בקרב או בתיגרות הקיום. אני נזכר בגדי. איש שאהבתי, שלא הייתי ער מספיק לסימנים, לפני שטרף את נפשו בכפו. הנוף סביבי הוא לעיתים לא יותר מתפאורה בסרט פנימי שאני מחבר. סיפור הנשען על דברים קטנים שאני רואה. דברים סתמיים שלא תיארתי לעצמי, כמה עוצמה יש בהם לחבר אותי לחוסרים. ומה חסר לי כאן באמת? מנוחה. חיבוק. מילה. אני כל הזמן מדגדג את התובנות הבומבסטיות, הצדקניות והמקובעות שלי ומאתגר אותן למול מסקנות קטנות שאני אוסף כל הזמן. ואחרי כמה קטעי מחשבה על האבסורד שבחיים, אני מבין גם כמה דקיק הגבול בין אומץ לטיפשות. וכי עלי להמשיך במסע הזה לא כי אני אמיץ, אלא כי אני פחדן שיודע שבלעדי המסע הפנימי שלי, אני נדון לגסיסה איטית. לא כאדם אלא כחולם – וזה לדעתי הפחד הכי גדול שיש.

מעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור

מפסטו יצאתי דרומה, לכיוון מעבר הגבול עם אקוודור, אותו חציתי במצב רוח שמח ושטותניקי כזה שאפף אותי והביא אנשים לחייך אלי מכל עבר. בעוד שבוע ראש-השנה וכבר השבוע, גלי שלי. דרכון: חותמת. אופנוע: חותמת. מוכס: חותמת.  וכביש שמח כבר רץ לאחור במעלה הדרך לקיטו בירת אקוודור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה