גבי  מגיע לפוארטו מונט, בדרך לקארטרה אוסטראל

וכבר חש את ה Adventure Blues "תוגת קו הגמר"…

הצג את הוראות נסיעה ל-Puerto Montt, Chile במפה גדולה יותר

יום שישי 4.1.2013
הגעתי לאיקואיקה כדי לצאת קצת מהדרך המרכזית שחוצה את צ'ילה במרכז המדינה ולרכוב לאורך החוף עד אנטופאגסטה. ומה רבה האכזבה. הדרך עוברת אמנם בין ההר והים אבל מה זה יבש… גם מכאן וגם מכאן. כך שעבר עלי יום משעמם טיכו, כמו שהיינו אומרים פעם. הכביש בסדר והתנוע לא רבה, כך שבסך הכל היה בסדר מבחינת הרכיבה אך כאמור, משעמם מהבחינה הנופית. תופעה נוספת שאני מגלה היא העובדה שכמה שיורדים דרומה, המחירים עולים והאיכות יורדת של הכל וגם החזות. בצפון הערים די נעימות ונקיות ועכשיו – בעיר המחוז הגדולה בצפון צ'ילה – אנטופאגסטה המשמשת מרכז לכל עובדי תעשיית המכרות המשגשגת במדבר האטקמה, אני פוגש עיר אחרת. הכניסה הצפונית ממנה הגעתי די מוזנחת ומלוכלכת ושכונות שלמות ברמה די נמוכה מה שחשבתי שלא אראה כאן. ההוסטל שהומלץ על ידי לונלי פלנט היה מלא, כך שנאלצתי להסתובב כדי למצוא מקום אחר נורמלי במחיר סביר. לבסוף, נמצא מקום ואכן הוא היה בסדר. ולאחר סיבוב קטן בעיר נחתתי במיטה בשעה 20:00 עד למחרת בבוקר.

יום שבת 5.1.2013
לאחר לילה ארוך, קמתי די מהר כאשר השעון צילצל מה שלא קורה בדרך כלל (שאני מושך כמה דקות טובות במיטה) לפי השעון, האור מאחר לעלות ומפציע בשעה 7:00 לעומת החלק הצפוני של דרום אמריקה ממנו הגעתי, שם האור עלה כבר בשעה 5:30. כאן פשוט הזיזו את השעונים כדי שהאור יהיה מאוחר יותר ביום ואכן החושך יורד כאן מאוחר מאד בסביבות השעה 21:00. המרחק שתכננתי לרכוב היום הוא כ-480 ק"מ, כך שרציתי לצאת מוקדם כדי לא למרוח את היום עד מאוחר. כביש היציאה מהעיר היה סגור והייתי צריך לרכוב כ -10 ק"מ דרומה, על כביש פנימי, עד שהוא התחבר לכביש הראשי דרומה ( הפאן אמריקאן ). הכביש טוב אך שוב משעמם. מדבר צחיח מימין ומדבר צחיח משמאל וכך לאורך כל היום. הדבר היחיד שמשתנה, הן צורות העננים שהם הדבר היחיד שנעים להסתכל עליהם ביומיים האחרונים. למרות שהכביש חוצה מדבר כל הזמן, מזג האויר די קר בסביבות ה – 20 מעלות והרכיבה די קשה, כאשר בנוסף לזה ישנם אזורים בהם נושבות רוחות חזקות. אני די עומד בהתאמה לזמן הרכיבה שאומר הגוגל Map לגבי המרחק והזמן שאני בוחר לעשות כל יום. בנוסף, השתפרתי מאד בהפעלת ה GPS כך שדי בקלות אני מוצא את היעד ויוצא ממנו להמשך הדרך. אחה"צ הגעתי ל Caldera– היעד שלי להיום והתמקמתי לשם שינוי במקום פשוט ונעים .

יום שני 7.1.2013
החגיגות באכסניה ( עם בכלל אפשר לקרוא לחור הזה כך) אליה הגעתי בעיר החוף הרגועה לה-סרנה,  נמשכו לתוך שעות הלילה המאוחרות. מה שלא הפריע לי במיוחד, ותנומת החוגגים בבוקר איפשרה לי להתארגן בלי כל שאר האורחים במקום ולהשתמש סולו, בכיור היחיד שהיה שם לרחצת הבוקר. היציאה מהעיר הבנויה על מורדותיהן של גבעות המשתפלות משולי האנדים ממש עד לקו המים – היתה קלה וגם הרכיבה דרומה ממנה החלה בסימן מבטיח; מכאן הכביש הופך להיות 4 מסלולים והרכיבה נעימה וקלה. לאחר עוד כמה ק"מ, מתחילים להבחין הפעם באופן מוחלט – בשינוי של הטבע סביב. צמחיה ירוקה נמוכה עם פרחים ושיחים האופיניים לנוף מישור-החוף גם בארץ, ממלאת את שולי הכביש. לאחר מכן החלו להופיע עצים ולבסוף נמתחו כרי דשא בירוק זוהר ובריא המשמש מרעה לעדרי בקר שהיו פזורים פה ושם עד לאופק. נהנתי מהרכיבה כשסביבי נוף ירוק המשתלב עם קקטוסים בצורות שונות. התחלתי להרגיש סוג של נינוחות ורוגע. בהמשך, לקחתי כביש צדדי בהמלצת בחור מקומי ששאלתי אותו, איך הכי יפה לרכוב כדי להגיע ל – Valparaiso ועברתי בשתי עיירות תיירותיות יפות על חוף הים: Papudo ו –  Zapallar בהחלט שינוי מרענן לאחר שבוע של מדבר שומם של חולות, מלחות וסלעים. אלה שתי עיירות נעימות והיפות ביותר שראיתי בצ'ילה. משם המשכתי לאורך החוף עד ליעד שלי להיום. הרובע הישן של בשתי הערים הצמודות;  Vinilla del mar ו – Valparaiso מפותח ביותר. התמקמתי במקום נחמד שהיה חסר חניון מסודר לאופנוע. מרוב עייפות וסוג של עצלות, ויתרתי על חניה מסודרת .

יום שלישי 8.1.2013
העצלנות שלי אתמול, עלתה לי במגן ידית הגז שנגנב. ולמען האמת, טוב שזה נגמר רק בחלק הזה. בתחילה חשבתי להשאיר את האופנוע בכביש קשור ונעול, הבחור שעובד בהוסטל ציין כי כך נוהגים כל האופנוענים שמגיעים לכאן. אני בחרתי באפשרות השניה והיא, להכניס את האופנוע לסמטה צרה צמודה להוסטל כדי להסתירו ולהקשות על גנבים. רק מאוחר יותר בזמן הרכיבה עלה בדעתי שאולי הבחור ההוא בעצמו הסיר את הידית לשמור עליה בהכירו את השכונה והתכוון לתת לי אותה בבוקר, בשעה שקבענו על מנת שיעזור לי להוציא את האופנוע. (כדי להכניס את האופנוע לסמטה ברוורס, נדרשו 3 אנשים). בבוקר כאשר קמתי – והיום שמתי שעון על מאוחר 7:00 – לא ראיתי נפש חיה וכך עד שיצאתי בשעה 8:30. שמתי את הכסף ומפתח החדר על השולחן והצמדתי לזה מכתב תודה. אני מקווה שהעובדים שהגיעו ראשונים או מישהוא אחר, לא אימצו את התשלום לעצמם… היה כיף להתחיל את הרכיבה עם הנוף הירוק היפה של האזור ולמרות שהתכוונתי לרכוב על כבישים צדדיים, ה-GPS לקח אותי על הכביש המהיר וכך ירדתי עד Linares היעד שלי להיום. הנוף מהנה יותר; חוות חקלאיות, שטחי מרעה, כרמים, מטעי נשירים ופשוט חוייה ויזואלית חקלאית נהדרת. הכביש זרם ובעוד שבתחילת היום היה עדיין קריר, לקראת הצהרים נהיה חם ובאחת ההפסקות התאמתי את הלבוש לסביבה ולאקלים המשתנה. היום בחרתי לעצור בעיר קטנה והבנתי שאני נהנה במיוחד בעיירות כאלה. האוירה ממש שונה. אנשים נינוחים ומסבירי פנים. אפשר לדבר עם כל אחד וברוב המקרים הוא מתיחס יפה ומנעים את השיחה; ברור שבמקומות מזדמנים, אין כמו המקומיים להמליץתכל'ס על אוכל טוב. אז שאלתי איפוא אוכלים המקומיים והגעתי למקום הכי טוב וטעים. פשוט חוייה שונה ונהדרת.
מחר אני עוצר שוב בעיר גדולה, כדי לנסות לעשות טיפול לאופנוע ולמצוא את מגן ידית הגז החסר לי מאד.

יום חמישי 10.1.2013
החדר היה נעים והמזרון נוח ולא הרבה פעמים במסע הזה, קרה לי שכיוונתי את השעון להשכמה כל כך מאוחרת. אכלתי ארוחת בוקר טובה ויצאתי לדרך. לאחר כשעה, עצרתי לתדלוק ומנוחה קצרה ופגשתי בחור ארגנטינאי שרוכב על אופנוע BMW. קישקשנו איזה חצי שעה באוירה נהדרת ויצאנו לדרך כל אחד לדרכו לכיוונים הפוכים. הנוף ממשיך להיות יפהפה (על פי השקפתי כמובן) ואני נהנה מכל רכע ברכיבה. בעצירה השניה, כשכבר התכוונתי להמשיך, הגיע רוכב וחשבתי לרגע שהוא מישהוא שאני מכיר… הסתבר שלא. יחד עם זאת, הוא סיפר לי שפגש את דורון קדמיאל, שכאן נקרא "ג'יקוב" ואז התפתחה שיחה ביני לבינו – הנינג שמו – שהובילה לאפשרות שנעשה את הקרטרה ביחד. זהו אני בדרך לקראטרה אוסטראל, "הדרך הדרומית" בתרגום לעברית. נתיב שנסלל בתקופת הרודן פינושה, לכיוון דרום פטגוניה הצ'יליאנית. עד אז, האיזור היה באמת נטוש וניתן היה להגיע אליו רק דרך הים או מתוך שטח ארגנטינה. היום, יש שני נתיבים להגיע לקארטרה. אחד הוא מסלול העושה עיקוף קל דרך ארגנטינה באיזור בארילוצ'ה והשני הוא ירידה "דוך" לאורך הצד המערבי של צ'ילה. מה שמצריך דילוג רב בין מעבורות העוברות מפיורד לפיורד ואז מתנקזים לקארטרה דרומה ללא "הפרעה" של מפרצים שחוצים את הדרך. אני בחרתי בנתיב המערבי הזה שנראה לי מהיר יותר, והמשכתי לפוארטו-מונט והתמקמתי ב – Hospedaje  (מלון דרכים) מול הנמל. לאחר התארגנות קלה, יצאתי ללמוד את האפשרויות הקיימות להגיע ל-  Chaiten לתחילת מסלול הקרטרה אוסטרל. במידה והנינג יגיע, נבחר את האפשרות המועדפת ונזמין מקומות ב – Ferry.

האפשרות המועדפת שלי היא לטייל בחצי האי  Chiloe ואז להפליג בלילה מ- Castro  לכוון  Chaiten ומשם לצאת להמשך הדרך לדרום. הסתובבתי בעיר שבעיני לא יפה במיוחד, להכיר את הסביבה בידיעה שאבלה כאן יום אחד נוסף. היום ברכיבה, ישבו לי בראש דברים שאמר לי דורון אתמול ואני מרגיש שממש הבנתי אותו. וכך היה: תוך כדי שיחה, הוא אמר שהוא מרגיש קצת עצוב וכי הוא מבין שהוא קרב לשיא המסע שלו באמריקה: הביקור בשמורת הטורס דל פיינה. לאחר שהוא יגיע לשם, כל יום נוסף כבר יהיה לקראת קו הגמר. כלומר, לא חשוב מה יש עוד לפניו, הכוון יהיה לקראת סיום המסע. נזכרתי מייד איך לנו – שלושת בני קליה, שיצאנו למסע הזה יחד – זה קרה כאשר התחלנו את הדרך חזרה מאלסקה. איך שהו, הבנו שכל יום מאותו רגע, מקרב את סוף המסע המשותף ורק מאוחר יותר הבנו עד כמה הסוף היה קרוב – לפחות לגבי נייג'ל ויוסי. אני ידעתי שאני ממשיך דרומה, לכן לגבי, זאת היית רק פנייה חדה. אבל עכשיו,  הקרבה לסיום בעצם גם נוגעת לי. בעוד כשבועיים או קצת יותר, אגיע לאושוויה ומשם כל יום יהיה בכוון הסיום והביתה. כל זאת – למרות שישארו לי עוד כשלושה חודשים לטייל. על זה חשבתי כל היום. מחר אני מקווה לנוח לקראת ההמשך.

סוף שבוע נעים לכולם. גבי

—————————————————————————————————————————————————-

עריכה קלה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המדבר של דרום אמריקה

בעיני הרוכב הכי חקלאי והחקלאי הכי רוכב

עצירה ליד מישורי הנאסקה – פרו

הצג את הוראות נסיעה ל-Antofagasta, Chile במפה גדולה יותר

יום שני 31.12.2012
אתמול, כאשר שלחתי את התמונות נזכרתי בנושא אחד שלא כתבתי עליו וזה נטיעות התמרים שראיתי באזור שמדרום לאיקה לכוון נסקה. אני מציין את העובדה שמישהוא החליט לנטוע תמרים באזור עם לחות גבוהה כל כך, דבר שמקשה על ההבשלה של הפרי ואחד הגורמים המובילים כנראה לשילפוח הפרי. אבל כראה זה זן שאנחנו לא מכירים או שמישהו יודע משהו שאנחנו לא יודעים. בכל מצב שיהיה מטע תמרים של הזן מג'הול בחצי הכדור הדרומי והגידול יצליח – יהיה לו יתרון תחרותי משמעותי. הבוקר התארגנתי מוקדם כדי לצאת ולהספיק את המרחק המוגדל שקבעתי לעצמי .
הכביש דרומה טוב ולאחר מספר ק"מ מאזור נאסקה, השטח חוזר להיות מדברי לאורך עשרות ק"מ ורק הנחלים שיורדים מההרים, יוצרים אזור פורח לאורך הנחל שהביא איתו התישבות חקלאית שכאן היא בסיסית ופשוטה ביותר. לאחר כ-100 ק"מ הכביש חוזר לרצועת החוף והטמפרטורה שוב יורדת עד ל – 24 מעלות ורוח מכוון הים יוצר שינוי קיצוני לעומת פנים היבשת. הנופים משתנים מספר פעמים לאורך הדרך דרומה וגם כאן עמקי הנחלים יוצרים נאות מדבר יפים, כאשר הם חוצים את המדבר לכוון הים. היום ראיתי לראשונה מספר אופנוענים, 4 במספר, אך הם היו בכוון צפון. לקראת השעה 15:00 אחר הצהרים הגעתי ל – Camana היעד שלי. שם נתקלתי בנושא שלא חשבתי עליו מספיק: היום הוא היום האחרון של השנה האזרחית והרבה אנשים יוצאים לחופשה שנמשכת לחופשת הקיץ שמתחילה כאן בינואר. לאורך עשרות דקות לא מצאתי מקום מתאים במחיר "סביר" שהוא פי 3 מהמחיר ששילמתי אתמול. יצאתי כרגיל לסיבוב היכרות אך לא יותר מזה, למרות החגיגות שמתקיימות החוף הים לכבוד השנה החדשה והפיתוי להשתולל, סגרתי את היום מוקדם. מחר יום חדש והדרך קוראת לי לרכוב.

שוב שנה אזרחית טובה לכולם

יום שלישי 1.1.2013
היציאה מ – camana כמו כל הדרך דרומה, היתה יחסית פנויה בזכות חופשת השנה החדשה. מיד לאחר שעוזבים את העיר, הכביש נכנס שוב לתוך היבשת וחוזר להיות מדברי מלבד ערוצי הנחלים שיוצרים אזורי מחייה וחקלאות. הכביש טוב והנוף יפה וכך עובר הזמן והדרך לכוון העיר tacna היעד של היום. הרוחות התחזקו מאד בשעות הצהרים והחום גם הוא התגבר וחוץ מזה, שום דבר מעניין מלבד העובדה שהאופנועים שראיתי היום גם עלו צפונה, לפעמים נדמה לי שרק אני רוכב דרומה. אחה"צ הגעתי לעיר שגם בה היה קל להסתדר מכוון שגם כאן התנועה היתה דלה. בעצירה האחרונה רשמתי לי מספר אפשרויות להעביר את הלילה וברגע שזיהיתי את הראשון שהיה לו גם חניון התמקמתי ועדיין הספקתי לצלצל בשעה סבירה למשפחה בארץ. מחר אני חוצה את הגבול לצ'ילה ומתכוון לעצור ב- Arica כדי לבחון את המחירים של כל הדברים שכל כך מדברים עליהם .

יום רביעי 2.1.2013
היציאה מ – Tacna – העיר הפרואנית הדרומית והאחרונה שלי – היתה פשוטה וכנראה שהפרואנים עוד לא התעוררו לשנה החדשה. התנועה על הכבישים היתה דלילה, מה שלא מקובל כאן. המרחק עד הגבול הוא כ- 30 ק"מ והכביש טוב. היציאה מפרו הפתיעה מאד לטובה, היתה קלה ונמשכה כחצי שעה, ממש מהיר ובתנאים נעימים ואז רכיבה קצרה לכוון תחנת הגבול של צ'ילה. גם כאן הפתיעו ולראשונה ביקשו שאעביר את כל הציוד כולל הארגזים בשיקוף, מה שאילץ אותי לעבודה פיזית קלה. מעבר לזה, היחס היה אדיב. המעבר חדש ונעים והיחס הוגן ולאחר כשעה, הייתי מוכן עם האישורים לכניסה למדינה. הבעיה היתה השעה. ההפרש מול פרו הוא תוספת של שעתיים… הסתבר שבצ'ילה כבר צהריים ולכן החלטתי להתמקם בעיר הנמל-  Arica ולהתארגן להמשך שכולל; החלפת כסף, לימוד המסלול המועדף, בחירת מקום בעיר הבאה וכד'. אריקה היתה ההפתעה השלישית היום. העיר נעימה ויש בא הכל. היא נקיה ובכלל לא אפורה כמו שמצוין בספרי מסע. מכוון שהיה לי גם זמן, הלכתי לטייל ברגל אל הצוק המשקיף על העיר ונהנתי מההליכה סתם ברחובות.

יום חמישי 3.1.2013
מדהים עד כמה פשוט לפעמים להכיר עיר שהגעת אליה רק אתמול. הבוקר בלי לשאול – פשוט היה לי ברור איך להגיע לכביש הפאן-אמריקן דרומה. מזג האויר היה נעים, אבל כאשר הכביש נכנס לרמה הפנימית של היבשה, הקור היה פשוט ממקום אחר. מה שאילץ אותי לעצור ולהתחיל להוסיף שכבות ביגוד שכבר שכחתי מהן. הכביש יורד מדי פעם לעמקים ואז הנוף מקבל צורות שונות ויפות. אך רובו עובר ברמה הפנימית של היבשת שכבר מאז הכינה לפרו מצפון הוא נוף מדברי חולי יבש. כמובן, שוב ראיתי אופנועים שעולים צפונה. היום ספרתי 5. להפתעתי, גם עקפו אותי 3 אופנועי BMW לכיוון דרום. הם המשיכו דרומה ואני פניתי מערבה לכוון Iquique ואחרי מספר ק"מ נעצר לידי Vstom 1000 עם בחור קנדי ששייך לשלושת הרוכבים שעקפו אותי, הוא התנתק מהם ולא ידע לאן לרכוב ורק ידע שהם רוכבים לעיר המכרות – Calama. הסברתי לו לאן לפנות והוא סיפר לי ששלושת הרוכבים האחרים הם מונצואלה והם רוכבים יחד כבר כ – 3 שבועות גם הם בדרך מאושוואיה. ניפרדנו והוא פנה לאחור בניסיון להשיג את הקבוצה. כנראה שכמו שיש גל רוכבים דרומה (מה שאני לא עליו) יש גם גל שעולה צפונה (הערת עורך: לפי סקר שעשה אתר הורייזון-אנ'לימיטד, בכל רגע נתון בשנה, מתרוצצים בדרום אמריקה כ- 1200 רוכבי אתגר מכל העולם!) ובמידה והם היו באושוויה וזה במרחק של כ- 3 שבועות זה אומר שהם היו שם בשבוע השני של דצמבר שיכול להיות עדיין קר שם. אחה"צ, הגעתי והתמקמתי במלון נחמד במרכז העיר. המחירים כאן גבוהים ב – 50% מאשר בפרו. במיוחד עלויות לינה ובנוסף, המקומיים יצאו לחופש הגדול שלהם מה שגם מייקר את הכל… עשיתי את הסיבוב הרגלי הקבוע שלי בהגיעי למקום חדש וחוץ מהאזור "הויקטוריאני" של העיר, איקויו היא עוד עיר שינה בין המדבר לרצועת החוף המשרתת אוכלוסיה של עובדי מכרות חקלאות ומסחר. מעין קופי של עיירות חוף דומות בצפון צ'ילה ולאורכו של כביש מס' 1.

עד כאן לפעם זו. ממני   גבי

————————————————————————————————————————————————-

עריכה קלה, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי – כיוון כללי מערבה – חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי – מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל 🙂
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר – לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

האנדים הקסומים

צ'ילה וארגנטינה. זיג זג הרי האנדים מתחיל.
בתחילה חשבתי כי לרכיבה על כבישים מרובי מסלולים, לא אקרא מסע. מקסימום אקרא להם "נסיעה". או קטע קישור לתא הנוף הבא. היציאה מסנטיאגו הפגישה אותי שוב עם כביש שנועד לקדוח קיצור דרך כמנהרת זמן. לא לבלות, לא ליהנות לא לכתוב על כך למישהו. להגיע. מעין חניה מנטלית, רגע לפני הזינוק למה שמחכה לי בקפל האחרון של המפה, אותה קבעתי על משקף האופנוע לפני כשלושים ושלושה אלף קילומטרים. אני מתקרב לקצה הדרומי של צ'ילה. בעוד כמה מאות קילומטר, ארד לדרכים כל כך רחוקות, ריקות קשות ומתגעגעות, שהן תפצנה אותי במפגשים עם מרקם וקסם נדירים, אך גם יעמידו אותי שוב, בפני החלטות מעוררות אדרנלין.

גם מדרום לסנטיאגו משלמים על כל מטר סלול. וככזה, הכביש מאד תכליתי. השיפועים נכונים, הרוחב מדוייק והתשלום: שקל לעשרה קילומטר בממוצע. בכל זאת ירדתי לדרכים צדדיות למשך שעתיים, בהן שוטטתי בינות לכרמי יין ושלטים מעוצבים של יקבי בוטיק, אף שאני מתגעגע ליין טוב, בעת רכיבה אני מוותר על התענוג הזה מסיבות ברורות. מתוך סקרנות, עשיתי סיבוב בכדי להרגיש לפחות לרגע שוב קרוב לתחום. לקראת הערב הגעתי לעיר צ'ילאן (Chillan) המחולקת בהתאם למפרט הארכיטקטוני הספרדי הקלאסי, אותו אני זוכר עוד מאנטיגואה בגואטמאלה. משבצות פשוטות ללא שאר רוח תכנוני. סליחה, אך אפילו הכיכר המרכזית לא גרמה לי לתת בה מבט נוסף, ראיתי אותה כבר שלושים פעם. אולי אם הייתי מתחיל את המסע מדרום צפונה, הייתי נלהב. אז מה נשאר גם כאן. לחפש מקום לישון לייבש את הבגדים. לאכול ולשבת על פרטי הציר בהמשך.

כרמים. סליחה. מים בכל מקום

כבר בזריחה, עננים כמו צמר פלדה, הסתבכו בצמרות העצים. גשם קר חדר את כל השכבות, כדי לשאול בשלומם של החריצים בהם לא ביקר מאז גואטמאלה, רסס מים מעורב בלכלוך עלה מגלגלי המכוניות סביב. התחלתי להתרגל לדגדוג הקל העובר לגוף, כשצמיגי ה"קוביות" נושקים לאספלט במהירות נמוכה. החימום בידיות האחיזה של האופנוע זו אולי ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי. כאשר קר או רטוב, אני מקליק את הכפתור מימין פעמיים. וכשכפות הידיים חמות. כל הגוף חם. מגפי ה"אלפין-סטאר" שקניתי בקליפורניה, החדירו מים ושוב תפקדו כשני תרמוסי פלסטיק, בהם שיכשכתי רגלי. כך שלא נותר לי אלא לוודא שפרט למקום סגור לאופנוע, למים חמים וחיבור אינטרנט, לינת הלילה תכלול גם מפיץ חום, לייבוש כל ערימת הבגדים שעלי. עד אז קר לי רצח ואני מנסה שוב ושוב, להזכר בשיר הנושא מתוך "13 יום בצרפת" (ניקול קרואזי, אם איני טועה) בעליזות מעושה ומעצבנת. רק שלג חסר לי. (סבלנות, הוא בוא יבוא).

בפינת הבלוג שלי למעלה משמאל, מופיע מונה ימים מאז יצאתי לדרך. אם הייתי צריך להכניס בעצמי את מספר הימים, הייתי ודאי רושם שליש. וזה לא רק בגלל שאני עונה לביטוי השחוק "הזמן טס כשנהנים", אלא בעיקר בגלל שאני לא חי רק בזמן. אני חי במקום. המילה "מקום" טעונה מאין כמותה. נניח לרגע את משמעות כבוד ההוא שבצלמו וכו'. אני לא לגמרי סגור על הרדיוס הפיסי שמגדיר אצלי מקום. ארץ? יבשת? ארבעים הסמ"ר עליהם מונח ישבני באופנוע?  האם מקום הוא משהו הנוסע יחד איתי? או שהוא קטעים קטנים בהם אני חולף ושמצטרפים זה לזה. עד כמה מקום הוא בכלל משהו מוגדר? אני זוכר את תערוכתו של דני קרוון "מקום", בשנת 1982 במוזיאון תל-אביב, תערוכה שריגשה אותי. שם ניסה קרוון לתת ביטוי אישי ורגשי, למושג שכולנו מתשמשים בו בטבעיות בשיח בינינו, אבל אם נחשוב שניה, נראה כי כל אחד מגדיר אותו אחרת.

כן כן, אני יודע שאני חי עכשיו בסרט. בתוך חלום. כשאחזור למקום הפיזי ממנו יצאתי, דבר לא ישתנה סביבי. אך לים כבר לא יהיה אותו ריח. רעשים יצלצלו אחרת וחיי יראו לי מבעד לעשרות אלפי עדשות חדשות שאספתי בדרך.  וגם שאני יודע שלא אצליח להפוך חברבורותי, אני רוצה לנסות לנער אותן, ואחרי כל השנים, לשחרר איזה נמר לחופשי. או לפחות להוציא את החתול.
(זהו, מה אני אשם שיש כאן כבישים ארוכים).

הוסטל "קנדה"

התעוררתי בהוסטל "קנדה" החדש בלב צ'ילאן, בו קיבלתי יחס מיוחד (שני מפיצי חום) בזכות דגל קנדה שהדביק לי ג'ון ממוסך "בלאקפוט" בקאלגרי. ביציאה לדרך כל בוקר, יש לי שיטה. מעין בד"ח. ראשית, אוסף את כל הזבל שלי בשקית ניילון ומניח באשפה, מנער את כלי המיטה ופורש את כיסוי המיטה באופן חלק. אז מרכז ומסדר עליה, את כל החפצים שפיזרתי בחדר, כך שאראה אותם מול עיני שוב ביחד. מפריד את בגדי הרכיבה לערימה בצד. ואז אורז לתוך השקים האטומים את הדברים לפי סדר קבוע. מכניס את המחשב וכל החשמלים לארגז. מניח את השקים והארגז ליד הדלת. ולבסוף מתלבש. מוציא הכל למסדרון וחוזר להפוך את כלי המיטה. סיור אחרון במקלחת ויורד על ארבע להציץ מתחת למיטה. רק אז נוטל את הציוד והולך לאופנוע. ראשית, מציץ בצמיגים לוודא ששום אויר לא ברח בלילה. אחר כך קושר את הציוד מתחיל מאחור בכיוון השעון. לסיום עושה סיבוב סביב האופנוע, עובר על הצמיגים גם במישוש, לוודא שאין קרע, מחפש הזעת שמן בחיבורי היחידות הנעות, נוגע בכבלים, מלטף ברגים וחיבורי פלסטיק, מוודא נעילת ארגזים ומתיחת גומיות. הולך שני צעדים לאחור. מסתכל על האופנוע, סופר שלוש ורק אז עולה עליו.

ככה נראה חדר של אופנוען במסע

העיירה פוקון (Pucon) יושבת לשפתו של אגם וייאריקה ולמרגלות הר הגעש וייאריקה (Villarica) לפחות כך שמעתי, כי כשהגעתי בשעריה בשעות אחר הצהריים. ערפל כבד כיסה את ההרים מזרח וגלים נושאי קצף לבן רמזו כי אין מה לדבר על בילוי בים. הגשם שהבאתי איתי, לא הבין שום רמזים ונכנס יחד איתי בכל הכוח לרחובות המסוגננים. מבני עץ מרשימים, המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית כזו. כלומר קחו את כל מותגי "טי-שירט ב 300 דולר" תכניסו לחדר עם מדפי עץ גס, קש על הרצפה, דלפק מפח גלי, בובות לבושות כמו מטפסי הרים בתוך קיאק, עם ג'י.פי.אס. ערימת חבלים וכובעי פליס סגול. שלושה מסכים דקיקים 42 אינץ. מוסיקת אמ.טי.וי. רועשת ועכשיו תכפילו את זה בחמישה רחובות. המשורר התכוון לכך שמכאן יוצאים לטיפוס להר געש?  לעשות רפטינג? נו? הרגשתי כי הניו-יורקיות העיצובית מיותרת ונלעגת כאן. החיבור הזה לטבע הפראי בסביבה הוא כבר הדבר עצמו, אז למה צריך לקשט? טוב נעזוב. מאחר ובמשרד החברה המוציאה סיורי אתגר בסביבה, אמרו כי אין מה לדבר על טיפוס בתנאי מזג האויר הסוער כרגע. בחרתי בהוסטל ברחוב צדדי. ספון בקובה הקטנה שלי, מוקף טקסטיל מטפטף של גרביים, מגפיים ומעילים, עליהם מנשבת רוח חמסין מלאכותי, מתוך מכשיר חימום זעיר וקצר נשימה. הקשבתי בדממה לסערה המכה בחוץ. הרחתי ריח עשן אורנים מתנור שבער בסלון. והרגשתי שלכאן אני רוצה להגיע שוב יום אחד, למצות את עושר הפעילות שסביב.

ברחובות פוקון

קמתי מוקדם מאד. עוד בחשיכה. חמש. רציתי להגיע מוקדם למעבר הגבול לארגנטינה ומשם לבארילוצ'ה (San Carlos De Bariloche). "איזור האגמים" כפי שהוא מכונה, מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים הניזונים מהמשקעים הניתכים על האנדים. סביבם קמה תעשיית נופש ותיירות שלא מביישת שום עיר שוייצרית, אוסטרית, איטלקית או צרפתית. לשם שמתי פעמי. דרך עפר בוצית, מובילה מפוקון בעליה תלולה, למעבר הגבול השוכן מצפון להר הגעש וייאריקה  הר געש פעיל ויפהפה. צורתו קונוס מושלם ועכשיו מכוסה כולו בשמלת שלג לבנה וחלקה. ההר השקיף לעברי כל הדרך בפאס. למעלה חיכה לי ליער עצי ארוקארייה. עץ מחט מיוחד. אשר פרט לעתיקות העצים ויופיים, הם נחשבים מין בשימור. אגב עצים בני משפחת האראוקריה, בני דודים של העצים כאן, שימשו בתקופה בה אוניות מפרש שלטו בימים, בתעשיית התרנים, מעצם היות גזעם זקוף, סימטרי וחזק. וכשנתגלה יער כזה בעולם החדש, מדינות ראו בו נכס כלכלי אסטרטגי, כמו לגלות היום שדה גז. במעבר הגבול הסיפור היה קצרצר גם בצד הצ'יליאני וגם בזה של ארגנטינה ומצאתי עצמי בתוך כמה דקות על כבישים ארגנטינאיים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה.

הנופים התפתלו והתכרבלו כשמיכת פלאים סביבי. הגשם כמעט פסק ורק קור עז נשך כל הדרך. אגמים בגוון טורקיז חלבי וגבעות מעלות זקנקני עשב. נמתחו משולי הדרך ורצו לתוך המרחקים. לא רציתי להודות בכך, אבל לבארילוצ'ה שרוח מערבית מקפיאה נשבה ברחובותיה בקונצרט של שריקות, הגעתי עם שפעת. וצמוד לערימת התרופות שגלי סידרה לי עם פתקים. נפלתי לתוך מלון פשוט וחם ולעסתי בונבוניירת גלולות לארוחת הערב. אתם מכירים ודאי את התחושה הזו. שאתם חייבים להיות בריאים בבוקר. אז בבוקר החלטתי שאני בריא. במלון פגשתי את אורן וענת שהגיעו לכאן ישירות אחרי השתתפות במרתון אמסטרדם. באו לנוח. התגעגעתי לשיחה על ריצה עם מישהו שמבין עניין, תודה חברים ואורן, בקרוב אתה יורד את השלוש. נשארתי ספון במלון עד שחלטתי זהו. יצאתי לסיבוב רגלי עטוף כמו איזה טרול בדרך למארב בטן. הייתי חייב לברר כמה סוגי שוקולד יש כאן. בחנות מתמחה בפינה קיבלתי הצגת טעימות, שעלתה לי כמובן בקניית חבילה קטנה, לא הצטערתי על כך לאורך כמה ימים מתוקים להפליא.

בארילוצ'ה

הדרך דרומה אל העיירה אסקל (Esquel) הפגישה אותי לראשונה עם ציר מספר 40. שכמו כביש מספר 66 בארה"ב, גם זו דרך שמיתוס שלם נקשר סביבה, היא עוברת לאורכה של ארגנטינה מצפון לדרום. אל חלקה הפראי העובר ומסתיים בקצה פטאגוניה עוד אגיע בהמשך. לא רק הכביש היה 40 גם מהירות הרוח רמזה לי על המחכה בפאטאגוניה, היא הרגישה כמו 40 קשר. אחרי שיצאתי מהעיירה אל בולסון (El Bolson) שבדרך, פשוט עפתי מהנתיב הימיני לזה השמאלי. האופנוע הוטח לשוליים. המחיר: מאותת שמאלי קדמי שבור. בתוך דקות, עצרו ליד כמה רכבים ונהגיהם סייעו לי להרים את האופנוע. נסעתי עוד כקילומטר לצידו השמאלי של טנדר גדול שהסתיר ממני את הרוח, עד שהכביש פנה אל הרוח וכך התקבלתי בשערי העיירה אסקוול, הפרושה כמו דף משבצות, אבל לא של מחברת אחת אלא של כיתה שלמה. פרט לכמה מבנים במרכז, הכל כאן חד קומתי וכמו בהפגנות, כשמבקשים להתפזר על כל הכיכר כדי שיחשבו שהגיעו הרבה. גם כאן. מעט אנשים פרושים על מרחבי ענק. אסקל תשמש לי נקודת מנוחה להחלמה מלאה ובעיקר עמדת זינוק לתוך הקארטרה אוסטראל (Caraterra Austral) – דרך מספר 7, בצד הצ'יליאני של הגבול. עברתי ליד בניין שנראה צבוע בצבעים שמחים ועליו כתוב "פלאנטה" (Planeta) זה מקום כלבבי. את פני קיבלו בעלי המקום מקארנה וגוסטבו. זוג צעיר שמחזיק מקום באמת חם (יענו Cool). נקי, נעים, מאובזר, מעוצב בפשטות תוך שימוש בכל מיני רעיונות שנולדו במוחו של מעצב צעיר. (אהילים מצנצנות ריבה. מנורות שלחן ממכסה שסתומי מנוע. מסגרת מראה מחישוק של אופניים ועוד. ) מאקארנה ששהתה בישראל תקופה קצרה, מפטפטת קצת עברית וגוסטבו מבין אנגלית. המחיר הזעום כלל ארוחת בוקר, חניה סגורה לאופנוע ומיטה בחדר משותף, שהיה בעצם פרטי.

ישו משמאל ואנטוניו בעיירה אל בלוסון, שהכינו לי תה חם למרות שהחנות היתה סגורה

שהיתי כאן יומיים. וגם יצאתי לשוטט בקילומטרים של רחובות, זה מרגיע מאד. באיזורים כאלה בארגנטינה נראה שאחזקת מכונית היא על פי הכלל "כל עוד היא נוסעת". רוב הרכבים שראיתי היו ערימות מתכת עם צמיגים, שלא תתקבלנה אפילו למגרש גרוטאות. אני חושב שרק על הקטע הזה אפשר למכור 30  דקות לנשיונאל ג'יאורגרפיק. נפרדתי מגוסטבו ומקארנה ויצאתי בבוקר גשום, מערבה לכיוון הגבול הצ'יליאני וציר ה"קארטרה אוסטראל" (הדרך הדרומית) צמד מילים שהלהיב את דמיוני. כחבל ארץ רחוק, ראשוני, ריק מאדם וכולו נופי בראשית פראיים. חבל ארץ בו מרגישים שייכים לתקופה של מגלי הארצות. עידן שחשבתי שכבר פיספסתי.

מאסקל יוצא כביש של 20 קילומטר אל הכפר טרוולין (Trevelin) בו תידלקתי "פול" ויצאתי לרכיבה על דרכי עפר שתימשך יומיים שלושה. במעבר הגבול בפוטולאופו (Futoluafu) שוב הופגנה גישה עניינית. חותמות, טפסים וקדימה. גם בצד הארגנטינאי וגם בצד השני. המסלול אותו אני עושה הוא נתיב שיגרתי של ארגנטינאים וצ'ליאנים הנעים מצפון לדרום וההיפך בארצותיהם, תוך קפיצה מצד אחד של הגבול למשנהו כדי לעקוף איזורים בהם טרם נסללו כבישים. אני בחרתי בנתיב הזה, כדי לדלג על הקטע הצפוני של הקאראטרה המתחיל בעיירה פוארטו מונט (Poerto Monet) והמחייב דילוג בין מעבורות החוצות נתיבי מים הקוטעים את הדרך.

ברוכים הבאים לקארטרה אוסטראל

גשם לא פסק לרגע. רכיבת שטח בגשם, יש לה כמה כללים. והראשון הוא לחפש אחיזה. הגשם שניתך, חשף אבנים הנעוצות בקרקע. הקפדתי לעבור עליהן. ולא להתפתות לעבור על פני משטחים חלקים. שסימנו בוץ חבוי. ידעתי כי עדיף מעבר על שולי דשא, על רכיבה לתוך שלולית גדולה, שאיני יודע מה עומקה או אם מתסתתרים בה פיסת ברזל או סלע חד. הדרך היתה קופצנית וצרה בעברה בשטח הררי. סביבי געשה תנועה ערה של רכבים מכל הסוגים. כעבור כתשעים קילומטר הגעתי לחיבור לקארטרה. לא היה שום ציון מיוחד. ה"קארטרה" הגיעה מצפון ורצה לכיוון דרום. צבע החצץ הוא שחור ושלט פשוט ציין כי זו דרך מספר 7 ודיר-באלאק, זה לא מקום להיות שאנן. ניכר על הדרך שהיא נושאת עליה משקל של משאיות כבדות ועצבים של נהגים עייפים. פרט לשני התלמים שסימנו את הנתיבים של צמיגי הרכבים הכבדים, הי קטעים ארוכים של תלמים רוחביים. קטנים כאלה עם רווח של 15 ס"מ בין חריץ לחריץ. כמו פח גלי, רק מעפר קשה, שמכניס גם את האדיש שברוכבים, לוויברציות פורמות תפרים ועוקרות סתימות. אני נקטתי בשיטת ה"תן בגז" וכך התלמים לא הורגשו במלא כוונתם. יש תיאוריות שונות מה גורם להווצרות התלמים. זו תופעה עולמית בדרכי עפר עמוסי תנועה.

מים שחדרו למצלמה מהגשם שדלף כל הזמן, גרמו למנגנון הזום לצאת מדעתו. והתקשתי לכוון ולצלם. בכל זאת, כמו  ילד בלונה-פארק ירוק ודשן, עצרתי ללא הרף ושלחתי קליקים של אושר לכל עץ מיוחד, הר, נחל או צריף חבוט. רוב הזמן הייתי לבד. מדי פעם הופיעה משאית. ומדי כמה קילומטרים עמד בית עץ שמארובתו עלה עשן. אנשים חיים כאן בבדידות. מרחק של כמה עשרות קילומטרים לעיתים בין אחד לשני. שדות מרעה מגודרים ועצי מחט עצומים בקבוצות, צמודים למרגלות הרים ביניהם התפתלה הדרך. ניכר כי מישהו מתחזק ושומר את הדרך במצב נסיעה כל הזמן. בעיירה לה חונטה (La Junta) קיבל את פני מונומנט המעיד כי הדרך נסללה בהוראת אוגוסט פינושה. הדיקטטור שהצליח למות טרם הועמד למשפט על פשעי רצח עמו שלו. אך כאן התושבים עושים לו כבוד. כולל כובעי מצחיה בחנות המזכרות שבתחנת הדלק, עליהם כתוב; "דרך גנראל פינושה".

יציאה בבוקר מהעיירה פויוגואפי

מגודש העננים, הערב הקדים להגיע. האפילה הלכה וגלשה מההרים במזרח, כמו נחיל של צללים. כמו עדר מעורפל הממהר להתכנס בין הגיאיות ואור זרח לכמה דקות מעבר לעננים על הפסגות הגבוהות, בצבע כתום פאסטלי שכבה באחת. זה היה הרגע המושלם להרגיש כי האויר ברח איך שהוא מהצמיג הקדמי. פנס הראש שמונח תמיד בתיק המיכל, הודלק וראשו של מסמר הציץ מבין הקוביות. הנחתי שהמסמר הזה נמצא שם זמן ארוך ואיבוד האויר איטי, לכן ניפחתי את הצמיג לאורה של משאית דלק שנהגה עצר לנסות להגיש לי עזרה. ובחושך מוחלט סגרתי את חמשה עשר הקילומטרים שנותרו על לעיירה הבאה, פויוגואפי (Puyuguopi) השוכנת לחופו של מפרץ שנראה גם בחשיכה מבהיק ומסקרן. הפלגה של כמה מאות קילומטר מערבה בתוך המפרץ הצר, מוציאה את השטים בו לאוקיינוס השקט. סיבוב קצר ברחובות הלא סלולים ובאתי לפתחה של משפחה שעל דלתה היה כתוב "הוסטל". וכך היה. היסטלתי לי לילה נעים וחם והאופנוע בילה באסם עם התרנגולות הכבשה והמחרשה. בבוקר בדקתי את הצמיג. כמו אבן. אויר לא ברח. אך בכל זאת שלפתי את המסמר ודחפתי במקומו "תולעת" גומי רוויה בדבק ניפחתי ולדרך. הדרך המשיכה למחרת ללא שום הנחות. קפיצות וטלטלות מהמטר הראשון. הגובה נע בין 250 ל 380 מטר אך מזג האויר הלך והתקדר עוד. כמה רע כבר יכול להיות? שום בעיה, זה גשם. נתתי בגז. רכיבה בעמידה על התמוכות הביאה אותי לקראת אחר הצהריים לקטע דרך סלול ומכוסה אספלט באיכות הכי חלקה שניתן לסלול. המעבר מדרך שהיא בעצם משטח של חלוקי נחל עגולים ורטובים בגודל ממוצע של אגרוף. לכביש שנחת כאן ממסלול גראנד-פרי לא מסתדר. "אספלטו!" "אספלטו!" צרחתי לעובדים שעסקו בסלילה. והם הרימו אגודל. הנוף הדשן סביב סיפר סיפור שלקוח מספרים על דארווין ובני דורו. תחושה כי כאן עוד לא הצלחנו להרוס. עצי ענק הביטו בי בבוז כאומרים "נראה אותך נוגע בנו" נהר גועש ליווה את הדרך כבעל בית אגרסיבי, שכבר מחכה שתסלתלק לו מהשטח. בעלי כנף חצו את הדרך וסלעים עצומים עמדו תלויים מעל קטעי נקיקים וקירות זקופים. ואז, ללא הודעה מוקדמת. אחרי קילומטר וחצי של דרך סלולה.

שוב הושלכנו האופנוע ואני לתוך דרך מהגיהנום. לא הבנתי כלום! ולאחר עוד שלושים ק"מ שוב דרך סלולה ואיכותית. וככה מהנדסי הכבישם של צ'ילה תיעתעו והיתלו בי עד שש בערב, עת הגעתי לדרך סלולה מרחק כשמונים קילומטר בואכה העיר קוויקא (Coihaique) היושבת על מדרון הפונה צפונה. סיבוב מהיר ושתי שאלות לנהג מונית ומצאתי מקום לינה חם במרכז העיר. גם קוויקא הפכה לנקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה. עם למעלה משישים אלף תושבים. שוקקת מלאה חנויות ומדרחוב תוסס ופרובנציאלי. בסלון של בית מארחי פגשתי את רומאריו בן ה 24 , שגר בקונספסיון שמדרום לסנטיאגו. הוא שמע משהו על ישראל אבל הוא לא זוכר באיזה הקשר. "אולי משהו עם רובים?" מה חשבתם? קיבל הרצאה. גם קיבל. בקיצור, עוד עובד זר לא חוקי בדרך.

קוויקא

הכביש הסלול המשיך עוד חמישים קילומטר דרומה בהמשך ציר מספר 7. מכאן אני רוצה להגיע לעיירה צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) על הגבול עם ארגנטינה. אליה אני מתכוון לעבור כדי לחזור לציר מספר 40 "רוטה קווארנטה" המיתולוגי ואיתו להדרים לתוך פטאגוניה. מחכה לי היום נסיעה של כמה מאות ק"מ בנוף קדומים. יערות עצי מחט עצומים ובעלי חיים מבוייתי ופראיים. השמיים שהיו בהירים בבוקר ואיפשרו לי כמה צילומים סבירים קדרו שוב והגשם לא חדל ושיבש שוב את פעולת העדשה במצלמה. חלפתי על פני אגמים. הדרך נסעה לעיתים ממש על פי מצוקים ש"נפלו" לתוך יובל או נהר מהירים ומהפנטים. הגשם נחלש לפתע ופינה מקומו לפתיתים קלילים של שלג שדאו לעברי ברוח שנעה בעצבנות מצד לצד והחל להערם על האופנוע ועל משקף הקסדה. גם אם בשוליים השלג כבר מילא את כל השקעים. הכביש היה עדיין פנוי משלג והחלטתי שרק אם אראה רכב אחר עוצר ממש, גם אני אעצור. הכל סביב נתכסה בלבן מסנוור. ראיתי לפנים למרחק קטן ועצרתי באחד העיקולים השקטים ליהנות מהשלג שירד בינות לעצי מחט כמו מצנחים קטנים ורק היתה צריכה להיות שם בקתה ממנה בוקעים שירי קריסמס.

אדם מניו-זילנד בדרך על הקאראטרה אוסטראל

כעבור עשרים קילומטר, הדרך ירדה לעמק צר והשלג פסק. בכפר פורטו טרנקילו (Puerto Tranquilo) השוכן לחופו של אגם חנראל קאררה עצום המימדים שהמשכו המזרחי נמצא בשטח ארגנטינה (שם שמו "אגם בואנוס איירס") – פגשתי את אדם ועמנואל, שני רוכבים צ'יליאנים צעירים על שני אופנועי ב.מ.וו 800 שנראו מזועזעים מחווייה של התרסקות שעברו יום לפני ברוטה קווארנטה בצד הארגנטינאי והזהירו אותי מהרוחות החזקות שם בעונה הזו. (וסיפרו לי על זוג ניו-זילנדי שעבר שם על אופנוע וחילץ אותם) בית הקפה החמים, סיפק לכולנו מסתור נהדר וקפה איום וקדימה יצאתי להמשך. הדרך הקיפה ממערב את האגם ועברה לצידו הדרומי. השמים התבהרו מעט אך הדרך על אף אלפי הבורות ומלכודות חצץ הייתה רחבה מהירה ועבירה. לקראת ערב כעשרה קילומטר לפני צ'ילה צ'יקו נתגלתה משמאל לגונה/אגם בצבע טורקיז ירקרק "לאגו וורדה" (Lago Verde) האגם הירוק יושב בעצם על מה שהיה מכרה נחושת. סביבו הרים בגוון ירקרק נחושתי וחופיו לבנים בוהקים מקנים לסביבה תחושה של תמונה מתוך סרט מצוייר דמיוני.

הרוח שבאה מהאגם הרימה גלים לבנים. כל עצי עיירת הגבול צ'לה צ'יקו כאילו מבקשים להגר לארגנטינה, נוטים ממערב מזרחה. מצאתי חניה ומיטה אצל לואיס וונטורה בעל מלון קטן באותו שם. בבוקר השכמתי ונסעתי מזרחה לפגוש את מעבר הגבול הצ'יליאני ארגנטינאי בפעם השלישית בתוך עשרה ימים.

רק הערה קטנה: בחלק הדרומי ממש של דרום אמריקה, בו אני נמצא כרגע,  קשה להשיג קשר סביר לאינטרנט ולכן יתכן שיבוש בלו"ז העידכון של הבלוג.

בפעם הבאה: הקטע האתגרי של דרך מספר 40. אל-צ'לטאן-למרגלות פיץ רוי. ובדיקת הגוונים הכחולים של הקרחון המתקלף שבאל-קאלפאטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 21 תגובות, הוסף תגובה    

בפעם הבאה: פוקון עיירה שהיא חנות אחת גדולה להרפתקאות. המעבר הראשון לארגנטינה. בארילוצ'ה, אסקוול והמשך הציר דרומה. לכיוון הקארטרה אוסטראל

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה