הישרדות בערוצי הנחושת של מקסיקו

לא מומלץ לבעלי לב חלש

הצג מפה גדולה יותר

פרולוג

כאשר התחלתי בתכנון הטיול הגדול הבא, היתה לי תחושה פנימית שהפעם זה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. שזה יגיע לשיאים חדשים. אך לא האמנתי שיהיה מדובר בכאלו מימדים.
הסיבוב הזה סיפק את כל מה שגבר יכול לבקש בחופשה שלו: ריגוש, אנדרנלין, נופים עוצרי נשימה, מפגש עם ילידים, פניות, אבק, והרבה תקלות בלתי צפויות…
ברגעים מסויימים, הרגשתי כמו בפרק של "הישרדות". ברגעים אחרים הרגשתי כמו ב"שבוע מלחמה" של הסיירת. מישהו מוריד לך משימות, כל פעם בדרגת קושי עולה ואתה לא בטוח אם תצליח לעבור את זה…בהצלחה…בחיים…

בדרך לקופר קניון מקווה שתיהנו מהמסע.

מערכה ראשונה –  וויקטור מתחת לעץ

ללא ספק, נקודת המפנה החשובה ביותר של המסע הזה מתרחשת בשום מקום, כאשר אנו פוגשים בוויקטור מתחת לעץ.

באחד הימים המאתגרים בחיי, לאחר רכיבה של כמה שעות בדרכי עפר והגעה אל הכפר באטופילס בחום של 45 מעלות. התכנון המקורי היה לישון שם, אך כאשר הגענו למקום בסביבות השעה 13:00 בשיא החום והיובש, עייפים וסחוטים. לגמנו את בקבוק המים הקרים הראשון, הסתכלנו אחד על השני וידענו כי אין סיכוי להישאר לישון שם. אנחנו ממשיכים.

המידע המקדים שהיה בידי אמר, שכדי להגיע לנקודה הבא; צ'ויקס, מדובר על רכיבה של כ-5-6 שעות בדרך עפר טובה. מלבד 7 הק"מ הראשונים שהם עלייה טכנית. יצאנו לדרך. היתה עלייה טכנית אך לא נוראית. אולם דווקא בהמשך, התחילו הסתבכויות קטנות. שתי נפילות קטנות שלי, התברברות קטנה. אבל שום דבר לא הצביע על הבאות.
לאחר כ – 3 שעות של רכיבה טכנית קשה בחום של 45 מעלות עם אופנועים ששוקלים מעל ל- 300 קילו וביגוד המיגון המעיק שעלינו, הגענו לתחתית הערוץ. אמרתי לגלעד שאני חייב מנוחה ולאחר רכיבה של שעות בלי לראות אדם, בלי נקודת צל, הגענו למפגש שבילים בו היו 4 בתים ועץ אחד שזרק קצת צל. נמרחתי מתחתיו. לא עברו 2 דקות והגיע וויקטור,  איש יקר בן כ- 60, חסר שיניים הגר בבית הבוץ הסמוך. ללא חשמל ומים, אלוהים יודע מאיפה. מעומס החום בלילות, הם נאלצים לישון בחוץ. דיברנו קצת על החיים ולאחר שצברתי מעט כוחות, שאלתי את וויקטור על המשך הדרך, מכיוון שידעתי שהזמן דוחק. וויקטור סיפר לי שראשית יש לחצות את הנהר ולאחר מכן מגיעים למכרה. נהר שאלתי? איזה נהר? כלומר יש גשר? לא, אין גשר הסביר לי וויקטור. צריך לחצות את הנהר 5 פעמים."5?? " שאלתי. "למה? איך?" וויקטור בשלו, מצייר בסבלנות את הנהר על האדמה ומתאר לנו כיצד ואיפה לחצות אותו. זו הפעם הראשונה ששמענו שיש נהר בדרך וצריך לחצות אותו. "טוב, מזל" אמרתי לוויקטור – "שעדיין מזג האויר יבש מאוד ולא ירד גשם כבר שנה". "כן" אמר לי וויקטור, קם, ניגש לאופנוע שלי וסימן לנו עד איפה יגיעו המים, קצת מעל המנוע…
אמרתי לגלעד שאני חושש…שאנחנו בבעיה…שאולי היינו צריכים להישאר בבאטופילס לישון…אבל זה כבר היה מאחורינו. הצעתי לבקש מוויקטור שילווה אותנו עם הטנדר שלו למקרה ונצטרך עזרה…אבל הטנדר היה מקולקל ולא היה שום פתרון אחר בסביבה…יצאנו לדרך והתחלנו בהרפתקה שתשנה בצורה קיצונית את הטיול שלנו ואולי את חיינו…

מערכה שנייה – אומגות

כשהייתי בן 7 היתה אומגה בגן משחקים באיזור מגורי. זו היתה אומגה באורך של 25 מטרים ובשבילי אז, היה היתה משהו גדול. במקסיקו נחשפתי לעולם שלם של אומגות לאנשים גדולים. קיימת כאן תחרות בין מקומות המפעילים אומגות, למי יש את האומגה הכי גדולה. אז זהו, כאשר הגענו לדיביסדרו המרוחקת כ-50 ק"מ מהכפר התיירותי והנעים קריל Creel בו יָשָנוּ – הגענו לאתר האומגות הרציני ביותר במקסיקו, שהחל מהשנה הבאה אמור להפוך באופן רשמי, למפעיל האומגה הארוכה בעולם. וזוהי ללא ספק הדרך הטובה ביותר לצפות בקופר-קניון פרוס ופרוש מתחתיך ואתה תלוי בין שמיים וארץ. האתר נחנך לפני 9 חודשים בלבד ובו 7 אומגות באורך כולל של כ-5 ק"מ. הארוכה ביותר מתפרשת למרחק של 1.15 ק"מ ובשנה הבאה תחנך הארוכה בעולם שאורכה אמור להיות 2.7 ק"מ. בהתחלה הביצים רועדות והקיבה מתהפכת, אבל אחרי שאתה חותם על וויתור סודיות ואחריות כללית על חייך, אתה מבין שכבר אין מה להפסיד אז למה לא ליהנות? מהירות מסחררת, עומק של מאות מטרים הנופלים אנכית בין רגליך, פשוט חוויה עוצרת נשימה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=TpUhVAhDKVM>]

מערכה שלישית – לה בופה

רבות שמעתי על המקום. אפילו הלונלי-פלנט הקדיש לו כמה פסקות. היו לי ציפיות גדולות והרבה עניין להכיר את לה בופה LA BUFA. לאחר כשעתיים של ירידה ממעלה הקניון, בדרך עפר טובה ומפותלת מאוד, עם נוף עוצר נשימה, השלט בישר את הגעתנו ללה בופה. אך לא הצלחנו להבין איפה הכפר, כי מצאנו במקום 2-3 בתים. אומנם היתה זו נקודת תצפית מההממת ויחד עם זאת חום כבד אך לא הרבה מעבר לזה. תהינו האם בהמשך נגיע ללה בופה. המשכנו לרכוב עוד קצת ועצרנו על גבי השביל, נתקלנו בכמה מקומיים, מנסים לתפוס עֶגְלה ופרה סוררות, שסרבו לעלות על הטנדר. וזכינו לראות בשידור חי, כיצד תופסים עֶגלה בסגנון המערב הפרוע. שאלנו "איפה נמצא הכפר?" והתשובה היתה; כי בדיוק עברנו אותו. "אז כמה משפחות גרות בו"?
"שלוש". היתה התשובה. "שתיים מקסיקניות ועוד אחת אמריקאית". היינו בהלם. זה לה בופה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=nVJRagfWdFI>]

מערכה רביעית – מכרה זהב

בסופו של היום המאתגר ביותר, גלעד מסתכל עליי ושואל אותי את השאלה הבאה: "אם היית צריך עכשיו לבחור בין מקלחת, לבין ארוחת ערב – במה היית בוחר?"  צריך להבין שאנחנו אחרי 12 שעות בשטח בחום של 45 מעלות, מסריחים בטירוף ואכלנו כל היום שקדים, חטיפי אנרגיה והרבה אבק. "מקלחת!" אני עונה לו. "גם אני", הוא מסכם.
מכרה זהב, זה מושג שאנו מרבים להשתמש בו, אך ספק כמה מאיתנו באמת היו פעם באחד כזה.
תאגיד קנדי מגלה זהב באמצע המדבר המקסיקני ומקים שם כמעט עיר. מכונות וציוד כבד, מפעלים, מאות אנשים החיים ועובדים שם; מגורים, חדר אוכל, חדר כושר, מועדון, בקיצור, משהו גדול מאוד. לפי התיאורים של וויקטור הבנו שזה מקום מעבר בלבד, אך בעקבות ההשבתה של האופנוע של גלעד, נאלצנו להישאר לישון שם. הגענו שחוטים, עם האופנוע של גלעד מושבת על גבי טנדר של המכרה, ללא קליטה של טלפונים וללא שום מושג איך יוצאים מהמקום ומה עושים עם האופנוע שמסרב בתוקף להניע. אנחנו יושבים ליד הש"ג של המכרה, סידורי הבטחון הקפדניים של המקום, לא מאפשרים לנו לזוז לשום כיוון. לאחר כשעה המתנה, מבשר לנו השומר, שאנו יכולים לעלות לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב. עלינו, בלענו אותה, קנינו שתייה קלה וקרה. לאחר מכן הודיעו לנו שייקחו אותנו לחדר שלנו ללילה, במגורי השומרים ושבבוקר יחפשו פתרון כיצד להוציא אותנו משם, שהרי העיירה הבאה נמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה. לאחר מקלחת טובה, הלכנו לישון ובבוקר מוקדם הגיע אחראי הבטחון לאסוף אותנו. העמסנו את האופנוע על גבי הטנדר שלו והוא עשה לנו טובה ולקח אותנו לעיירה הבאה: צ'ויקס.
בסוף אותו יום, לא הרגשתי שהחיים שלי נמצאים במכרה זהב בלשון המעטה. ויחד עם זאת, ללא ספק, היחס אלינו והסיוע היו יוצאי דופן ואנו חייבים המון המון תודות לאנשי המכרה שעזרו לנו ברגעים לא פשוטים.

מערכה חמישית – אריזת האופנוע

"החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות…" שר לנו ג'ון לנון האגדי וכמה שהוא צדק. כשאתה חושב על דברים רעים שיכולים לקרות במסע שכזה, אתה חושב על הרבה. גם על דברים חמורים יותר, אך לא על האפשרות שתצטרך לשלוח את האופנוע שלך בחזרה הביתה על גב משאית. לאחר יומיים שלמים בעיר לוס מוצ'יס, במהלכם זכינו להכיר אנשים יקרים מאוד מאוד ובראשם מכונאי האופנועים ריי ועוזריו החביבים. יומיים בהם האופנוע של גלעד עבר פירוק והרכבה מחדש. הוצאו ממנו כמויות מים נכבדות. התייעצנו עם מכונאים ממקסיקו-סיטי ובעיקר, קיווינו מאד שהתקלה היא רק עניין רגעי והנה מנוע האופנוע חוזר לעבוד. אך למרבה האכזבה, התבשרנו על ידי צוות המומחים שקצו כל התקוות ויש לשלוח את האופנוע למעבדת המומחים של ב.מ.ו במקסיקו-סיטי. אין מה לעשות. זה כמובן היה הלם אדיר עבורנו. לא ציפינו לזה. פתאום היינו עסוקים בלחפש חברת משלוחים שתקבל את האופנוע ותשנע אותו חזרה לעיר הגדולה, המרוחקת 1500 ק"מ. צריך לתכנן ולבנות את האריזה למשלוח, לחשוב על איך ממשיכים עם אופנוע אחד, מה עושים עם שאר הציוד? כיצד אורזים? בקיצור, שינוי קיצוני בתוכניות ובעיקר במצב הרוח. ניסיתי לנחם את גלעד כי החיים ממשיכים. שהטיול לא נגמר וכי נמשיך על פי התוכנית על האופנוע שלי אבל נראָה שהדברים לא עזרו במיוחד.

מערכה שישית – ערוץ הנחושת

ללא ספק, אחד ממוקדי המשיכה המעניינים ביותר במקסיקו ובטח בצפון מקסיקו, הם ערוצי הנחושת. סדרה של כ-20 ערוצים, המשתרעים על שטח הגדול פי 4 משטחו של הגראנד קניון בארה"ב ובחלקים מסויימים עמוקים ממנו בהרבה. אך באופן מוזר, כאשר סיפרנו למקומיים שאנחנו מתכננים שם טיול, חלק הגיבו כי כלל לא שמעו על המקום וחלק אחר כמובן, ידע לספר שזהו אזור מסוכן מאוד. הזהירו אותנו וביקשו שנהיה זהירים. בדיעבד, הטיול באזור עבר בצורה חלקה מבחינת בטיחות ובאופן פרדוקסלי כאשר סיפרנו לאנשי האזור שאנו מתגוררים במקסיקו-סיטי, הם סיפרו לנו עד כמה מקסיקו-סיטי היא עיר מסוכנת מאוד ומפחידה…
דרך פופולרית להכיר את אזור הקניון, היא בנסיעת רכבת על מסילה בשם; "מסילת ערוץ הנחושת". מסילה שאורכה 655 ק"מ, העוברת על פני 36 גשרים וקודחת דרכה מבעד ל- 87 מנהרות. הנתיב הוא השקעה של עשרות שנים בבנייה הנדסית מורכבת.
האזור ידוע גם בזכות שבט הטראומארה אשר לפחות 50,000 מהם גרים באזור. ניתן לראות ולזהות אותם בקלות, על ידי תווי פנים ייחודיים ותלבושות צבעוניות המייחדות אותם. פרוש השם שלהם הוא "אלה שרָצים מהר" וזאת בכלל המסורת שלהם: ריצה למרחקים ארוכים בהרים, לעיתים למרחקים של מאות ק"מ.

מערכה שביעית – הנהר

לאחר המפגש המיוחד עם וויקטור היקר, הגענו לנהר. ההתחלה היתה רדודה יחסית אבל החצייה היתה על גבי חלוקי נחל חלקלקים מאוד ועם המשקל של האופנוע היה קל להתחפר או לאבד שיווי משקל. לקראת כל חצייה, העמדנו את האופנועים, ירדנו לראות את הנהר, אפילו חצינו אותו ברגל. חצינו כל אחד בתורו, כאשר השני מכוון ועוזר במידת הצורך. בפעם השלישית עומק המים הגיע לגובה המנוע ולכן החלטנו להעביר את האופנועים בדחיפה עם מנוע כבוי. זה היה מאמץ גדול. לפתע הגיע טנדר מאחורינו. עובד שהיה בדרך למכרה. ביקשתי ממנו לקחת לי את המזוודות ולהשאיר לי אותן במכרה. כדי להוריד משקל מהאופנוע. הוא הסכים ולמזלנו חיכה לנו מאחור כדי שנחצה. בחצייה הרביעית לאחר שאני עובר, גלעד מאבד שיווי משקל ונופל עם האופנוע לתוך המים עם מנוע עובד. לאחר שניות מעטות מרים אותו. וזהו. מאז האופנוע לא מסכים להניע. דוחפים אותו החוצה. מגיע הטנדר. מנסים להניע עם כבלים. מקווים. אבל זוהי היתה פעימתו האחרונה של לב האופנוע בטיול הזה. מעמיסים אותו על הטנדר ונעים לכיוון המכרה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=01QixHbjR-U>]

אפילוג

המסע הזה אכן לא היה דומה לשום דבר אחר. הוא סיפק אתגר וריגוש ברמה אחרת. 4,200 ק"מ ב-8 ימים. האופנוע של גלעד הגיע למקסיקו-סיטי ולאחר כמה ימים במוסך, הצליחו להשיב לו חיים. אנו מקווים, כי בקרוב ייצא להתגלג שוב בדרכים. לוקח לגוף כמה ימים טובים להתאושש ממסע כזה, לנפש הרבה יותר. קופר קניון הוא ללא ספק תופעת טבע מיוחדת וקשה להעביר במילים או בתמונות את התחושה של העמידה על שפת הקניון. את תחושת העוצמה של המקום, תחושה שיד אלוהים נגעה באתר. שהכול שם עוצר ואיזו אנרגיה על טבעית שואבת אותך פנימה. המסע היווה עבורנו חווית התבגרות משמעותית מאוד שללא ספק תלווה אותנו במסעות הבאים. בעקבות התקלה, זכינו לפגוש אנשים יקרים מאוד שהאופנוע מהווה עבורם דרך חיים והם סטו מדרכם כדי לעזור לנו וללוות אותנו. שם גם סומן המסע הבא. "באחה קליפורניה!".

המשך יבוא!

———————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

אקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה

סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

המשך הרכיבה לבאחה, חלק 2

ראשית אני רוצה לתקן טעות שעשיתי בפרק הראשון. השעון בדרום הבאחה משיג את זה בחלק הצפוני של הבאחה בשעה, ולא כפי שנכתב קודם לכן. למי שישקול רכיבה במקום ביום מן הימים.
קסמו של מפרץ גוזאנגה גרם לי לא לרצות לעזוב את גן העדן הזה. ובנוסף, אנחנו שבעה שחלקנו ערב מקסים של צחוק, אוכל וחברותא, הרשנו לעצמנו להודות שהיה קשה למדי להפנים שהגיעה העת לומר שלום.

ארבעת האמריקנים, דן, ג'ף, ג'ו ו'רוקפלר' הכינו עצמם לתזוזה ברכב הבאגי המדברי שלהם. הם אמרו שבכוונתם להמשיך כ -30 מייל דרומה בדרך העפר המשובשת שיצאה מגוזאנגה ולהגיע ל"פינת קוקו" Coco corner. אמרתי להם כי גם אני תכננתי לעבור שם, וכעבור עוד 12 מייל להגיע ל'כביש באחה 1', הדרך הראשית והיחידה אם מישהו רוצה לחצות את הבאחה כל הדרך מצפון לדרום על אספלט. תכננו להפגש בקוקו. זו הפעם הראשונה בה שמעתי על המקום הזה, שמאוחר יותר הסתבר לי כי הוא נקודת עצירה ומנוחה ידועה בקרב הרוכבים המדבריים של הבאחה.
האמריקנים והבאגי הצהוב שלהם עזבו ואני עסקתי בהכנות לקראת צאתי לדרך; אריזת ארגזי הצד וחיבורם למתלים היעודיים באופנוע, לבישת בגדי הרכיבה, מעבר מסניקרס לזוג מגפי רכיבה מקצועיים כבדים ומגושמים, תוך הקפדה שאני נועל אותם באופן הנוח ביותר, כדי שגם יאפשרו גמישות בתפעול מנופי הרגליים.
אמרתי שלום לאנשים המקסימים, הנעימים והרגועים במלון אלפונסינו תוך לחישה לעצמי בתוך הקסדה: " עוד אשוב גוזאנגה…"
קפצתי על אוכף האופנוע ובאופן הכי טבעי, יצאתי לרכיבת שטח. לא יכולתי להמנע מהמחשבה כי במקום מגורי בדרום קליפורניה, למרות שהטבע שופע שם בכל פינה סביבי – יש חוקים ותקנות שאינן מאפשרות לי סתם לצאת לרכיבת שטח כשמתחשק לי. בעוד שכאן, הגישה לרכיבת שטח היא כל כך טבעית, אין אופציות אחרות. אין חלוקה בין המקומות המותרים ואלה האסורים. כאן האדם והטבע אחד הם.
וכך נעמדתי על תמוכות הרגליים ונתתי לאופנוע להתמודד עם הבורות, האבנים, החול והצרות תחתָי. הייתי קצת מכווץ בשעה הזו של הבוקר, אך ככל שהזמן חלף, הכל החל לזרום בנינוחות. כך שגם המהירות זרמה כלפי מעלה והרגשתי פשוט ב ג ן  ע ד ן! כל כך הרבה פעמים רציתי להיות בדיוק במצב הזה, רוכב בשטח, מנווט דרכי במדבר באיזור נטוש ורחוק מצויליזציה מערבית. שמחתי על החלטתי לקנות גלון סְפֶּר. זה הוסיף לי בטחון ושחרר אותי מדאגה בסיסית; דלק.
הדרך התפתלה בין הגבעות ומשכה לקטע ישר שנמתח לאורך מישור ובמרחק התרוממה מעין קשת מעל לנתיב וככל שהתקרבתי יכולתי כבר להבחין בכיתוב ; "הפינה של קוקו".זו אינה טעות. זה קוקו.

אין לי ממש מושג לגבי ההיסטוריה של הבחור, אך הוא ישב שם, תחת סככה שהיא סוג של חדר אורחים ולידו דן, ג'ף, ג'ו ו"רוקפלר" בידם בירה קרה מקשיבים לסיפורים של קוקו. האיש מלא בסיפורים על עברו המפואר. החנתי את האופנוע זרקתי שלום ולחיצת יד לקוקו והצטרפתי לחבורה. מבט מהיר לקירות, הם נראו כמו לוח מזכרות והקדשות תודה. מכוסים באין ספור צילומים של אופנוענים ואופנועיהם,. על רבים מהם שורבטו הקדשות אישיות לקוקו. הרבה חלוצות טי נושאות סמלים-לוגויים מחוברות לקירות וכמובן כרטיסי ביקור של אין ספור מבקרים. התקרה מוקדשת לדבר אחד בלבד: תחתוני נשים. בכל המידות והצורות של תחתוני נשים, זה המקום של קוקו וככה הוא אוהב את זה. מצאתי את הישיבה עם קוקו והחבר'ה מרתקת ומשעשעת. שמענו צ'יזבטים מתחת לתקרת התחתונים, כמובן שהתפאורה חייבה בדיחות של גברים… כמו שקוראים לזה.

לקוקו יש ספר מבקרים וכל מבקר מוזמן לחתום ולכתוב משהו. כל דבר. אני חתמתי בכרך השביעי של ספר האורחים המיתולוגי. קוקו גידם בשתי רגליו. הסיבה היא הסתבכות של מחלת הסוכרת. הרגשתי צער רב וחשבתי לעצמי איך אני הייתי מסתדר אם הייתי קטוע שתי רגלי. אך קוקו הוא איש אמיץ. נשמתו ורוחו מלאי חיים בהתחשב בתנאים, כולל העובדה שהוא חי במקום מבודד ונידח במדבר. עוד עלתה במוחי המחשבה על המקריות בכך שאני עובד בחברת ביוטכנולוגיה גדולה, המפתחת תרופות למחלות קשות ריפוי ולמעשה אני בצוות מחקר, שמטרתו לפתח תרופה למחלת הסוכרת. זה מסוג הדברים המעניקים תחושת חשיבות, לדברים שאני עושה במקום העבודה שלי. אולי באחד הימים אנשים כמו קוקו יוכלו להציל את רגליהם.

יצאנו כולנו מתחת לסככה וקוקו לקח אותנו לסיור בחצר האחורית שלו. מצאנו פינת טלויזיה וסביבה בחצי גורן מושבי אסלה. ההצגה היתה גולגולת פרה שהיתה מונחת על המכשיר וכולנו הצטלמנו איתה.
זהו. לאחר הסיור הקצר הגיע הזמן לומר שלום ונפרדנו. קוקו נשאר כמובן.

הבחורים קיפצו לתוך הבאגי שלהם והפליגו צפונה לכיוון סן-פיליפה – שם יש להם בית ואני דילגתי על האופנוע, נופפתי לשלום והמשכתי ברכיבה, עוד 12 מייל אל הכביש הראשי. לזמן קצר בעודי מתרחק מהפינה של קוקו הרגשתי עצב מסויים. ידעתי כי הלילה המופלא ההוא שכייפנו ביחד עבר ואיננו. כנראה לא אראה שוב את ארבעת האמריקנים טובי המזג והמשעשעים. הבנתי שכל זה כבר שייך לעבר. זה חי, כל עוד היינו שם. חגגנו סולידריות אנושית. עכשיו הקטע הבא בבאחה יכול להיות טוב או רע – זה תלוי רק בי.
התכנית שלי הייתה לרכוב צפונה ולבלות את הלילה בסן-קוונטין San Quintin . בכל מקרה, כשליש מייל בכיוון השני ראיתי משהו שדמה לתחנת דלק והחלטתי לבדוק. כשנכנסתי למקום, הוא הרגיש לי חשוד ובאויר עמד ריח סכנה. ברנש מקסיקני דמוי גרינגו אמר שהוא יכנס ויבדוק אם יש איזה דלק ולאחר זמן חזר עם מיכל ומָשפֶּך. מילאתי את המיכל ונתתי בידיו שטר של 20 דולר, הוא נכנס לתוך המבנה כדי להביא עודף. כשראיתי כי הוא מתמהמה, נכנסתי אחריו. מצאתי שם בר ובו ארבעה טיפוסים. נהגי משאיות מקסיקנים שהביטו בי בסגנון: "מה לעזאזל אחד כמוך עושה כאן?" חשבתי: "קיביני, שיקחו את עשרים הדולר, אני מסתלק מכאן." בסיכומו של דבר קיבלתי את העודף שלי והסתלקתי במהירות על הכביש. הרבה יותר בטוח על אופנוע.

עם הרכיבה צפונה, הנוף השתנה. החלק הראשון היה כמו לרכוב בתוך גן בוטאני של קקטוסים, קקטוסי ענק בכל צורה. הדרך אינה מהסוג המאתגר ויחד עם זאת אינה משמעממת. החלק השני מתעקל כלפי מעלה לרמה מישורית בה ניתן לראות 360 מעלות של אופק. רוח חזקה ופניות הדוקות. זה היה משהו מהנה לפני שהגעתי למלון "אולד מיל" Old Mill במפרץ סן קוונטין.
זו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי למקלחת חמה מאז יצאתי לדרך. פגשתי במסעדת המלון שתי בחורות, אחת הגיעה בלוויית אחיה תומס והשניה עם בעלה. בעודי סועד איתם ארוחת ערב, הקשבתי לסיפורים על הגיחות התכופות שלהם לבאחה, הבנתי כי בשבילם להגיע לבאחה זו סוג של בריחה ממרוץ העכברים של העולם המפותח.

לאחר ארוחת הערב פגשתי עוד טיפוס, ג'ון, שכני למלון. ג'ון ישב בחוץ סמוך לכירת אש. הבחור מנהל במקביל כמה עסקים. אחד מהם הוא ייצור חצאי חביות העשויות מטיטניום, הממולאות בפחמים. חצי החבית מחובר בצינור גז למיכל המכיל את הגז הנפלט מהפחמים – ויש לך כירה ניידת. הוא ממש גאה בהמצאה שלו שנמכרת היטב לדבריו. הוא מתגורר בצפון קליפורניה ובין שאר עסקיו, מוציא לאור מגזין דמוי "פנטהאוז". הוא העניק לי את המגזין האחרון הכולל כמה חתיכות בפוזיצייות מעניינות. ג'ון סיפר כי הוא מגיע לכאן בכל חורף לחודש בערך כדי לנוח, לנקות את הראש. קישקשנו וצחקנו עם בירה ביד עד שהתשישות הכריעה. בכל מקרה, הוא הבטיח כי כשאגיע לבקר אותו בצ'יקו היכן שהוא גר. הוא יסדר לי נהיגת מבחן עם אחת הבחורות שמופיעות במגזין שלו. הוווו יייייה!! ממש לפני שנפרדנו, ג'ון שאל לאן מועדות פני למחרת. "לאנסינדה" Ensenada עניתי. "או. קי." הוא אמר "כנס למלון באהייה Bahia, הוא ממש במרכז העיר ליד הנמל". ואז הוא מציע לי לבדוק את ה"ליקס" מועדון סטריפטיז ליד מלון באהייה והבטיח כי תמורת עוד סכום צנוע אני יכול לצאת משם עם אחת הבנות. קפיש.

למחרת בבוקר השכמתי לשמיים מעוננים. לראשונה מאז יצאתי להרפתקה הזו. מייד לאחר ארוחת הבוקר, כמו שהתארגנתי על האופנוע ועל עצמי החל הגשם. מגשם קל העסק הפך לגשם כבד ומשם לגשם ממש כבד. עצרתי בתחנת דלק, הוצאתי את ציוד הגשם; מעיל וכפפות חמות. המכנסיים והמגפיים כבר חסיני גשם.
רכבתי צפונה לאנסינדה מרחק של כ-80 מייל. רוב הדרך, הכביש היה מכוסה בבוץ חלקלק. טווח הראיה היה אפסי. אך לי היה חם ויבש מכף רגל ועד ראש. אנסינדה היא עיר גדולה, יושבת כ-60 מייל דרומית לגבול עם ארה"ב. הרבה אמריקנים שחצו את הגבול לבאחה לא עברו מעולם את אנסינדה דרומה ובשבילם אנסינדה היא משמעות המילה "באחה". לפני שנכנסתי לתוך העיר, פניתי שמאלה מהכביש הראשי ורכבתי בדרך יפהפיה שהתפתלה באיטיות במעלה וסביב הגבעות של חצי האי פואנטה באנדה Punta Banda peninsula. ממש מדרום לאנסינדה. נוף עוצר נשימה. הגשם ניקה את האויר והעניק לו ריח רענן. הגבעות הירוקות נישאו מעל לאוקיינוס וכפרים קטנים שכנו בתוכן וביניהן. היעד שלי היה לראות את ה- Bufadora שהוא מצוק סלע ייחודי, המסתיים בצורה דמויית מנהרה צרה. הגלים המתכנסים לתוך המנהרה כאשר מגיע גל גדול במיוחד ונדחסים לתוכה בלחץ רב. הלחץ משתחרר במין פיצוץ אדיר של מים הפורצים מבעד לסלע, כנֶד הפורץ לשמיים ונראים כמו גייזר ענק. ישנם מספר תופעות מסוג Bufadora בעולם. על אף השעה המאוחרת, (החלטתי לא לרכוב אחרי רדת החשיכה) מזג האויר הגשום והקור, הגעתי לשם. היה נחמד למרות שכשהגעתי לשם הים היה רגוע, כך שלא חוויתי את מלוא האקשן. אגב, המקום מאד מתוייר ופופולרי. העדות לכך היא טיילת הבאסטות, מעין באזר הכולל את כל סוגי המזון ודוכני המזכרות. כמעט כמו שוק הכרמל שלנו – רק בתוך נוף שונה למדי.
מלון באהייה אכן היה נחמד. אחד היתרונות, יכולתי להחנות את האופנוע קרוב לחדרי, סמוך לדלת ההזזה מזכוכית. זה תנאי חשוב כי בערים גדולות הסיכוי כי מישהו יגנוב את האופנוע גבוה יחסית. במקום בו אנשים מרוויחים את קיומם בקושי, אופנוע מפואר יכול לספק פרנסה לא רעה. בקיצור, הלכתי לראות כמה חתיכות חמות במועדון Licks ואחר כך ארוחת ערב במסעדה קרובה.
למחרת בבוקר הכל זרם לאט. לא כל כך בא לי להפרד מאנסינדה כי העצירה הבאה אמורה היתה להיות מעבר הגבול בטקאטה. כלומר סוף המסע. הבאחה תישאר מאחור ולא כל כך רציתי שהכל יסתיים.
איך שיצאתי לדרך, מחפש את דרכי החוצה, עצרתי בשלט עצור, הבטתי שמאלה ועוד מבט ימינ…טראח!! בווום!… אאוץ'… מכונית נכנסה בי מאחור. נפלתי מהאופנוע לאספלט והאופנוע נשכב לידי. לא קמתי מייד. רק סיננתי "קיביני! במשך חמישה ימים צלחתי כל כך הרבה אתגרי רכיבה ללא שום תקלה, ועכשיו שעתיים ממעבר הגבול, אני חוטף ת'דבר הזה".
היתה זו נהגת לבנה בת 24 היא היתה מבוהלת ושאלה אם נפגעתי כי היא אחות. אמרתי לה שאני בסדר, אבל יש נזק לאופנוע. היא מייד הציעה כסף ושאלה "כמה?" ואני עניתי "זה יהיה יותר מדי בשבילך".
באופן מפתיע, האופנוע לא ממש ניזוק ויחד עם זאת. גלגל חדש, צמיג, ארגז צד ומסגרת מתלי הארגזים הם הרבה כסף. היא למדה רפואה ומימנה את לימודיה בעבודה כאחות. שוטר הגיע אסף את כל הפרטים וכתב דו"ח. יש ברשותי ביטוח של AAA בארה"ב ועשיתי ביטוח מקיסקני לשבוע בלבד כשנכנסתי לבאחה. הביטוח הזה פקע בשעה 09:00 בבוקר והשעה היתה 11:30 לפני הצהריים. אני מניח כי רוב הנהגים של מקסיקו נושאים רק ביטוח חובה וזו הסיבה שהיא הציעה לי כסף מזומן. הלכנו לתחנת המשטרה. רציתי את דו"ח המשטרה, כדי שאוכל להגיש תביעה לביטוח. אם בכלל ניתן לעשות משהו בנידון. הלכתי עם הנהגת הפוגעת לכספומט והיא נתנה לי 500 דולר. יצא לנו לבלות כשעתיים ביחד. הלכנו לחפש מכונת צילום כדי לשכפל כמה מסמכים ושאלתי אותה איך קרה שלא הבחינה בי, זה היה יום שמש בהיר. שאלתי אם זה מעייפות של משמרת לילה. היא השיבה כי אכן הייתה לה משמרת לילה מתישה, אך לא זו היתה הסיבה. הסיבה האמיתית היתה שהיא דיברה בנייד.
כך או אחרת, היא היתה מלאת התנצלויות ולקחה אחריות מיידית. היום שלה נהרס. ניסיתי לגרום לה להרגיש טוב יותר ואמרתי כי דברים כאלה קורים ואם היא תלמד מזה משהו, זה כבר טוב. הנזק מזערי ואני כבר אתקן זאת. אמרתי לה כי בסה"כ עזרה לי רבות לדאוג לכל הסידורים. ת'אמת הסתדר לי, היא הייתה בחורה נחמדה, שלא ניסתה לברוח או לתחמן את המצב.
בתכל'ס, יכולתי לרכוב על האופנוע עד לסן-דייגו ומשם למחרת עד למקום מגורי ב Thousand Oaks . הייתי די בר מזל כשהחלטתי לצלצל ל AAA להגיש תביעה. הם לא מיצמצו ואישרו את כל התיקונים שנעשו בסוכנות BMW. כך שעכשיו האופנוע במצב טוב יותר, כי בנוסף שדרגתי את המפלט המקורי שהיה די חדש אך שרוט מעט. החלפתי אותו במפלט תוצרת "אקראפוביץ'" המוכר. שדרוג שהופך את מנוע האופנוע לתגובתי וגמיש יותר והצליל פשוט נפלא.

כאשר ישבתי וחיכיתי בתחנת המשטרה באנסינדה. בתחילה הם אמרו כי הדו"ח יהיה מוכן ב- 13:30, אחר כך זה עבר ל- 14:00 ואז ל- 14:30 ל-15:00 ובסוף נפרדתי מהם ממש קרוב לארבע. כך שעמד לרשותי הרבה זמן לצפות במתרחש בתחנה. מה שראיתי היה מדהים; אנשים באו והלכו לצורך סידורים לא הכי נעימים; תאונות, קנסות, ביטוחים. ישבו שם כמה פקידים מאחורי דלפקים. לא חריצים צרים או שמשות עם מחיצות ומיקרופונים בין הפקיד ללקוח. לא היה תור מסודר. לא מספרים לקחת ולהמתין. אנשים נכנסו וניגשו לדבר עם אחד הפקידים ברגע שהתאפשר להם. לא היו שום צעקות, כעס או עויינות. ההיפך, אנשים עזרו זה לזה. הם היו ידידותיים ולא ראית שום זעם או הרמת קול. ניסיתי להבין איך זה עובד ועדיין אין לי תשובה. רק שלאנשים כאן יש סבלנות וערכים שאנחנו במערב כבר שכחנו מהם.
מחוץ לתחנת המשטרה היה איש זקן, שהביזנס שלו היה עגלה עמוסה פירות אקזוטים כמו פאפייה, קוקוס, אננס, ובננות ושמחתי לתת לו כמה פזוס כשהייתי שם ונהניתי מסלט פירות בריא.
כשבוע לאחר שחזרתי הביתה, שלחתי לבחורה שנתקעה בי מאחור, מכתב בו הודתי לה על עזרתה, על לקיחת האחריות ומעל לכל על כך שהיא אדם טוב והזמנתי אותה לבקר.

תודה ליוני על האירוח בבלוג וההזדמנות לספר את סיפור החווייה.

עד כאן חברים, להתראות יום אחד בדרכים.

עמיר.

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

כן, עוד אורח של כבוד בבלוג. עמיר פורת המתגורר בקליפורניה. איש מדהים ויקר, שזכיתי שיארח אותי ליומיים בביתו בדרכי מצפון לדרום אמריקה לפני כשנה וחצי. הנה סיפור מסע משלו.

שלום כולם, שמי עמיר פורת. לפני שנים עברתי לארצות הברית ללימודי פוסט דוקטורט לאחר השלמת Ph.D. בביוכימיה במכון ויצמן למדע ברחובות. כיום אני עובד בחברת הביוטכנולוגיה הגדולה בעולם, Amgen.

מאז שאבי לימד אותי לרכוב על אופניים, ידעתי כי אני רוצה שיותקן בהן מנוע. קינאתי בחברי הקיבוץ שהיו ברשותם קטנועים וביחד שיפצנו כל מיני ווספות ולמברטות. טיילתי על אופנוע בארץ, במדבר סיני, ובקפריסין. השיא ברכיבות שחוויתי לפני המעבר לארה"ב, היה כשיצאתי עם היאמהה סופר-טנרה שלי לחמישה שבועות באלפים האיטלקיים, השוויצרים והצרפתיים. כאן בארה"ב יצאתי להרבה מסעות רכיבה. החל בכמה ימים ועד לחודש שלם. רכבתי לאורכן של הרבה דרכים צדדיות ובהן דרכי עפר, ברחבי ארה"ב. אני מכיר את ניו-אינגלנד כמו את כפות ידי. חציתי מהאוקיינוס האלטנטי ועד לפאסיפי וחזרה. רכבתי לאורכם ורוחבם של הרי הרוקי והסיירה נבאדה, לכל אורך החוף המערבי של ארה"ב מסן-דייגו לסיאטל וכל זה על קצה המזלג.

מתי שהוא בתחילת יולי 2009 כשגרתי עדיין בסן-דייגו, קיבלתי למקום העבודה שלי, מייל בתפוצת מנויי סוכנות ב.מ.וו. המקומית ובו מסופר על ישראלי שרוכב מהקצה הצפוני ביותר של אלסקה, אל הקצה הדרומי ביותר של דרום אמריקה, טיירה דל-פואגו. שמו יוני בן שלום, הוא הגיע לסן-דייגו ליומיים כדי לטפל באופנוע שלו ומחפש קשר עם רוכבים מקומיים, כדי לקבל קצת טיפים הנוגעים לרכיבה בבאחה מקסיקו (Baja Mexico). יוני השאיר את המייל שלו וחשבתי שיהיה טוב אם אוכל להציע לו את ביתי ואת הספה בחדר האורחים שלי, כדי שיחסוך כמה ירוקים. מאחר ובאותה תקופה רכבתי על אותו סוג אופנוע, שקוסם להרבה מקיפי עולם הרפתקנים והתנסיתי בעצמי בהרבה רכיבות אתגריות, חשבתי שאמצא רקע משותף עם יוני ובנוסף, לפני כמה שנים רכבתי בצ'ילה וארגנטינה וביליתי שבועיים בטיירה דל-פואגו – יעדו הסופי של יוני.
מה שיוני לא ממש ידע, אולי רק באופן מעורפל, זה שהייתי באותה תקופה בעין הסערה של משבר אישי, שהחל כמה שנים קודם לכן והזרעים שנזרעו אז החלו להנץ באותה תקופה. הפסדתי את כל מה שניסיתי לבנות במשך השנים הללו; קשר של אהבה, קריירה מכובדת ויכולת לשכלל ולשפר את אהבתי לרכיבת אופנועים. גם אופנועי מסע וגם רכיבת שטח טכנית. כל אמונותי הקודמות בכל הקשור לחיים, קרסו כשצללתי לתוך קריאה והתעמקות בפילוסופיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בעיקר באמצעות כתבי אריך פרום. גיליתי למרבה הבושה, את האשליות שהומצאו על ידי אלה שמובילים את העולם (לאבדון) ואת האידאולוגיות המזוייפות שלהם וסירבתי להיות צייתן. התעקשתי להאמין במצפון האנושי ולצאת כנגד מצפון ומוסר הניזונים מהסמכות הבירוקרטית המוערכת בתרבות המערב. התוצאה היתה שהפכתי מנודה ונזרקתי מחוץ לסדר החברתי המקובל.

יוני נחת בביתי ובילינו יומיים ביחד, מה שנתן בידו זמן להכין את עצמו ואת האופנוע, למה שראיתי כסוג של הפסקת הסתגלות בהרפתקה שלו. מנקודת מבטי, סן-דייגו היתה בשבילו סוף של פרק אחד. סוג של מעבר ממדינה בה הדרכים, שלטי ההכוונה, זמינות הדלק, סידורי הלינה, החניונים, השפה והתרבות, הופכים את המסע בה למשהו קל ונוח וכל אחד יכול למצוא את דרכו ולנווט בארץ הענקית הזו. ברגע שעוברים את הגבול למקסיקו, כל זה משתנה ולכן נדרשת הכנה טובה ומפורטת יותר. בוודאי אם חושבים לצאת בחיים מהקטע ההרפתקני הזה.
ראיתי ביוני אדם שמונע על ידי שאפתנות, דמיון ויצירתיות. (מתורגם תחת מחאה-יוני) במילים אחרות; אדם המונע על ידי אנרגיות פנימיות. הוא היה ממוקד ונחוש, אדם במשימה. שום דבר לא יכול לעצור אותו מלהגשים את משימתו. זה היה נפלא להווכח בכך. בניגוד לכך, רוב הרוכבים שאתה פוגש בדרכים סלולות או בדרכי עפר, הם מה שאני קורא; "רוכבים פאסיביים". הם בקושי מבצעים את הרכיבה שלהם או את ההרפתקה שלהם. הם בדרך כלל רוכבים בקבוצות, מחכים להוראות מהרוכב המוביל או מראש המועדון. ויש כאלה המשלמים הון לחברת טיולי אופנועים ואז באים עם גישה של "שילמתי הרבה כדי שמישהו ידאג לי, וחסר לכם שתאכזבו אותי". בעיקרון, אין שום הבדל בין הטיפוס הזה, לבין פרזיט המחכה לאחרים שיסדרו לו את החיים. זה די נדיר לראות רוכב בודד היוצא לרכיבה משלו. פרט למקרים בהם אדם רוכב לעבודה או לשליחויות בעיר.

במרץ 2010 קיבלתי את הג'וב של חיי. מקום העבודה שלי ממוקם כרגע כ- 26 מייל מצפון מערב ללוס-אנג'לס. התחלתי לעבוד בתחילת מאי 2010. באותה תקופה אמצעי התחבורה היחיד שלי היו זוג אופניים והיה ברור לי, כי אני עומד לשוב לרכיבה על אופנוע. משום שבארה"ב, אדם יכול לקנות הכל בתשלומים. נכנסתי לסוכנות BMW המקומית ורכשתי לעצמי אופנוע BMW F800gs. החלטתי על הדגם הזה מהרבה סיבות מעשיות ובעיקר בזכות יכולת השטח שלו, וודאי בהשוואה לממותה שהיתה לי קודם ה- r1200gs Adventure . ה-800, אינו רק קטן יותר, תפיסת התכנון שלו יועדה לתת לו יכולות שטח; בולמים, בסיס גלגלים וקוטר חישוקים. חלוקת משקל, תיבת הילוכים, עזרים, תוספות וארגונומיה יעודית.
לאחר כמה רכיבות אתגריות בהרי הסיירה הגבוהים של צפון מרכז קליפורניה ורכיבות נוספות במרכז הרי החוף של קליפורניה, הגיע הזמן להחליט, אם אני רוצה להכין תכנית לרכיבה לבאחה קליפורניה (Baja California) – לשון היבשה שבצפון מערב מקסיקו.
חשוב להבין, כי כאן בדרום קליפורניה, קרטלי הסמים המקסיקנים; האכזריות והאלימות שלהם, ממלאים תמיד את ראש מהדורות החדשות. ויותר מכך, כדאי לזכור כי כשאתה מספר לחברים שלך בעבודה שאתה מתכוון להכנס לבדך ולרכוב בבאחה, הם יגיבו ברמיזות שאתה אינך טיפוס אחראי וכי זה מאד מסוכן, "יש לך בן"…וכל הקלישאות, שאנשים מוזנים בהן על ידי התקשורת. נתקלתי באותה גישה בקרב חברים, באקראי מול זרים בהם נתקלתי בחנות המכולת ובעצם איפה לא. הבנתי כי, כל האנשים האלה שאומרים לך כי "אסור לך לצאת!", מעולם לא היו שם… יצרתי קשר עם כמה אנשים שידעתי כי רכבו בבאחה הרבה פעמים בעבר ובמקום לשאול אותם על סכנות. ביקשתי מידע שימושי כגון איכות הכבישים, מצב דרכי העפר, אפשרויות תדלוק והערכת תקציב נדרש. במידה והם, כבעלי נסיון יגידו כי כרגע זה מסוכן וראוי להמתין שרמת האלימות תרד – אתייחס להמלצות האלה ברצינות. אך איש מהם לא רמז אפילו על האפשרות לדחות את היציאה לימים טובים יותר. זה היה סימן טוב ומילא אותי בטחון בכל הקשור ל"יועצים" ורואי השחורות, בהם הייתי מוקף. החלטתי להכנס לבאחה בבוקר שאחרי הקריסמס.

הבאחה הוא חצי-אי שאורכו 800 מייל, המתחיל בצפון באיזור הגבול בין סן-דייגו לטיחואנה ומסתיים בדרום, בערי התיירות ואתרי הנופש הממוסחרות של קאבו סאן לוקאס ( Cabo San Lucas) וסאן חוסה דל קאבו (San Jose Del Cabo).  הים הנח בין חצי-האי באחה, לבין היבשת העיקרית של מקסיקו, הוא מפרץ קליפורניה שנקרא גם ים קורטז Cortez. בכל הקשור לתחום הזמן, צפון הבאחה מקדים בשעה את החלק הדרומי של חצי האי.
דרך שנים רבות של רכיבת אופנועים ותכנון ההרפתקאות שלי, לבד או עם חבר או שניים, למדתי כי לדחוס רכיבה למרחקים עצומים ביום אחד, זה משהו מתיש ומיותר. אינו משאיר די זמן לספונטניות או ההרפתקה. גיליתי כי החוויה והאתגר, נמצאים ממש לרגלי ולא אי שם באופק הרחוק. בתכנון רכיבות, אני שואף לפנות זמן ומקום לגילוי הסביבה ומאפשר לספונטניות להוביל. כך שהתכנית שלי הפעם היתה; לא לרכוב כלכך רחוק דרומה. לא יותר מ- 280 עד 300 מייל לעומק הבאחה.
הגעתי לסן דייגו בליל הקריסמס וביליתי את הלילה בביתה של ידידה. ותוך כדי ישיבה סביב שולחן עמוס בצלי בשר עשיר, שעועית, אורז וסלסה שבושלו ביד מקצועית של גברת הבית, חשבתי כי הנה זו כנראה הפעם האחרונה שאני נהנה מארוחה הגונה בשבוע הקרוב… טעיתי ובגדול.
למחרת מוקדם בבוקר, הסתבר כי השעון המעורר לא כוון כראוי ולא התעוררתי בשעה 06:30 כמו שתכננתי. הדבר היה חשוב, כי תיאמתי עם חבר שעמד לעבור לבאחה באופן עצמאי עם קבוצה של שלושה רוכבים, לשהוּת של לילה אחד. יחד עם זאת, לא ויתרתי על ספל של אספרסו חם ואיכותי שמיד אחריו דילגתי על גב האופנוע, שכבר היה מוכן ועמוס בציוד עוד מאמש ורכבתי בתוך צינת הבוקר של דצמבר המאוחר, חמישים מייל לכיוון מעבר הגבול בעיירה המקסיקנית טקאטה Tecate , הממוקמת כארבעים מייל מזרחית לטיחואנה. מעבר הגבול בטאקטה נחשב למקום רגוע ושקט יותר יחסית למעבר הגבול הלחוץ והמלחיץ בטיחואנה.
עצרתי בתחנת דלק כדי לקנות גלון נוסף של בנזין במיכל נפרד. כך הרגשתי בטוח יותר מפני האפשרות שאמצא עצמי באיזה מישור מדברי נידח, מבלי לדעת מה המרחק עד לתחנה הבאה. למזלי, ביירון החבר שלי, השאיר לי הודעה בנייד והחבורה חיכתה לי מעבר לגבול. ברגע שהגעתי למעבר, סידרתי לעצמי ביטוח מקסיקני לימים בהם אשהה בבאחה. מאחר ומיהרתי – כדי למנוע עיכוב נוסף לרוכבים שהמתינו לי – לא ממש בדקתי את תוקף הביטוח והסתפקתי בקריאתה מרחוק של הפקידה, כי הוא יפוג ביום חמישי בו אשוב לארה"ב. (מאוחר יותר, פגשתי את ביירון ושאר הרוכבים כחמישה עשר מייל מזרחית לחווה בה הם פרקו את הציוד שנשאו על האופנועים הצנומים שלהם מדגמי KTM 450 ו – Honda CRF250/450 ).
היעד שלי היה "חוות השמיים של מייק" (Mike’s sky rancho) , אשר שמעתי הרבה סיפורים על האתגר שבהגעה אליה ועל האירוח החם של המשפחה המנהלת את המקום. מדובר בחווה קטנה ומבודדת בהרים שהדרך היחידה להגיע אליה, היא ברכיבת שטח. המקום פועל על גנרטור וברגע שהוא עוצר מתי שהוא אחרי ארוחת הערב, משתרר שקט ועלטה יורדת על הכל. הקבוצה של ביירון כיוונה לחוות "ראנצ'ו אל קאיוטֶה, מהלך עשרה עד חמישה עשר מיילים נוספים.
שבעים המיילם הראשונים, היו בוציים למדי אך בקטעים החוליים, החול הרטוב הקל על הרכיבה בו. חציתי הרבה שלוליות בוץ שאותן עברתי ברוב המקרים בשוליים, איפה שהן רדודות יותר, שם יש סיכוי מועט להרטיב את הרגליי. בקיצור, היתה שם שלולית אחת ענקית שנראה כי חצייתה במרכז היא ברירה נכונה יותר. צריך להבין שבמצבים כאלה אנחנו רוכבים די מהר והחלטות מתקבלות שבריר שניה. נכנסתי לשלולית באמצעה – בידיעה שהיא עמוקה – בנסיעה איטית כדי לא לחטוף את התזת מי הבוץ בפרצוף. העסק היה כל כך עמוק, שהמנוע נשנק וכבה… רגל נשלחה בחטף לקרקע, המים חדרו למגפיים. הבטתי בריכוז בכפתור המתנע והתפללתי: "תניע!" והוא הניע והטיס אותי כמו רקטה מחוץ לשלולית.
לאחר זמן מצאתי עצמי רוכב לבד לתוך ההרים, מנווט את דרכי לנקודת המפגש בכיוון דרום. תחושת החופש והעצמאות. בהן אדם שולט בתנועה שלו, העובדה כי אין מי שמחלק לך הוראות או שופט אותך; מעניקים השראה הנעה ודחף. הוסף לכך שאתה לבד בתוך הטבע – רק אתה והאופנוע האדיר שלך ושהכל תלוי רק בך ובאופנוע , כדי שהחווייה תמשיך להתקיים. ללא רכב סיוע או גיבוי משום סוג. הכל היה תלוי רק בי ובאופנוע עליו רכבתי. כעבור 70 מייל של רכיבת שטח, מצאתי – לא בלי קושי, כי לא היו שום שלטי הכוונה או סימנים – את הדרך הסלולה שהובילה לנקודת המפגש. עוד 40 מייל ונפגשנו בתחנת הדלק בוילה דה-לה-טרינידד Valle De La Trinidad, משם יצאנו ביחד לרכיבת שטח טכנית בת 35 מייל שהובילה ל"חוות השמיים של מייק". כשהגענו לשם החשיכה כבר היתה כמעט מוחלטת. נפרדנו לשלום והם המשיכו במעלה ההרים ליעדם. הנה אני, במקום עליו שמעתי רבות. ראיתי אין ספור תמונות שצילמו אחרים. לרגע הייתה לי תחושת הישג. בסיכומו של דבר עשיתי זאת ועשיתי זאת היטב. ברכיבה על אופנוע אינדורו גדול עם שני ארגזי צד עמוסים לעייפה.
המקום היה שקט. אין אינטרנט, אין מרכזי קניות, אין אוטוסטרדות, אין טלויזיה, אין פארק תעשייתי משרדים או מפעלים, אין סופר מרקטים או חנויות כל-בו, אין סוכנויות רכב ואין פקידים או ביורוקרטיה. זה מצב בו ניתן כמעט לעבור טרנספורמציה ליישות אחרת של קיום. חיה יותר. אנושית יותר.
ארוחת הערב הייתה נהדרת; סטייק ענק, שעועית, אורז וסלסה שנשטפו בבירה מקסיקנית בשם "פָסיפיקו".
ההרדמות במקום כזה היא טבעית, מאחר ואין חשמל לכבות ודי קר וגם הייתי האורח היחידי באותו לילה. פעולת ההליכה למיטה נשמעת סתמית בעיניכם ודאי, אך אני מניח כי רובכם ממש נלחמים מדי ערב, בעובדה כי הגיע הזמן ללכת לישון. אז כשהדבר מגיע באופן טבעי כלכך, בעיקר אחרי יום רכיבה מתיש ומספק, האמינו לי כי התחושה נפלאה.

הבוקר קיבל אותי בשמיים תכולים, שמש בריאה וציוצי ציפורים סביב. חברָי הרוכבים, חזרו מחוות אל-קיוטֶה  ורכבנו יחד את 35 המיילים דרך השטח, בחזרה לכביש הסלול. כאן נפרדנו שוב, הם פנו צפונה חזרה הביתה ואני יצאתי על כביש אספלט נהדר דרומה, ללב המדבר רחב הידיים והמהפנט של הבאחה. התכנית המקורית שלי היתה לבלות את הלילה בסן פיליפה (San Felipe) , אך אחרי שדיברתי עם אנשים שפגשתי בדרך. אימצתי את המלצותיהם החמות להגיע למפרץ גוזאנגה (Gonzaga bay), השוכן במרחק כ 110 מיילים דרומה. עד לאחרונה לא היתה דרך סלולה לגוזאנגה וצריך היה לנווט דרך השטח ללא שום תמרור או הכוונה. עכשיו כאמור הדרך הסלולה המגיעה עד לפורטוסיטו (Portocito) ושאר ה-40 – 50 מיילים אינם סלולים ומהווים ציר נסיעה אתגרי משהו. בפעם הראשונה שמגיעים בדרך הזו, נדמה לעיתים כי אתה מבורבר לחלוטין. אין שום סימן שהדרך מובילה בסופה למפרץ גוזאנגה. איך שלא יהיה, זו הייתה חתיכת רכיבת כיף, עקב היות הדרך זרועה מהמורות, בורות וקטעים חסרים. הטכניקה הטובה והנכונה לרכוב בתנאים כאלה, היא לעמוד על התמוכות. המדבר לימינך, ים קורטז לשמאלך. הרוח חובטת בחיוך האדיר הנמתח על פרצופך.

ואאוווו!!! הנה אנחנו באים גווווזזזזאאאאאנגה!!

בחיי שלא ידעתי למה לצפות. הסימן החיובי הראשון היתה משאבת דלק באמצע שום מקום ואז נתגלתה לי מימין חנות מכולת קטנה, בה מצאתי מבחר מוגבל של מוצרי חלב, ירקות ופירות. משמאל המפרץ והכפר הנפרש לחופו. אלפונסינו Alphonsino, הוא המלון היחיד הממוקם בטיפ הצפוני של המפרץ. לא, זה לא בדיוק מלון הָאיָיט או מָריוט  וכו'. מי בכלל רוצה דברים כאלה?. כאן זה אלפונסינו, האיש ומשפחתו. בעודי לוגם בירה של טקאטה ונהנה מסיגריה, נתקלתי בחבורה של ארבעה אמריקנים בגילי – 46 ויותר. הם הגיעו ברכב בָּאגי מדברי. חבר'ה רועשים אבל ידידותיים. הם התלהבו מהאופנוע ומהעובדה שאני רוכב לבד. זקפו אגודלים וצעקו "להתראות באלפונסינו!". כן, אלפונסינו הוא המלון היחיד – אלא אם יש לך כוונות לישון במלון המוכר, זה עם מיליארד הכוכבים.

כאשר פגשתי את ארבעת הברנשים האלה, לא ידעתי שאנו עוד נהפוך את הערב לחווייה בלתי נשכחת של צחוק ואוכל נהדר. ג'ף, אחד מהם, יצא עם בחור מקומי בסירה לדוג משהו טרי והם חזרו עם חמישה דגים. בזמן שהדגים הפכו לארוחה במטבח, אנחנו בילינו עם בירה ובדיחות. דן, שהיה מרכז המסיבה והצחוק היה פשוט מדָבֶּק.
במקום שכזה, כל מה שצריך לחיים מאושרים הם דברים פשוטים. לחוות זאת, זה משהו מרענן מאין כמוהו. זו ההרגשה כי אתה משחרר את עצמך, מהגבולות והמגבלות הכולאים אותך בתוך התרבות ה"מתקדמת" והתחרותית של העולם המערבי. במקום כזה אין לאנשים עושר. הם העושר עצמו.

למחרת בבוקר השכמתי לזריחה מדהימה שעלתה מעל למפרץ והרגשתי איך ליבי עולה על גדותיו בתחושות של חיוניות פשוטה. שתינו קפה מוקדם ליד קו המים ואחריו ארוחת בוקר בריאה של ביצי משק עם שרימפס, עגבניות, פלפלים, בצל וטורטיה.
המשך יבוא.

ומי שרוצה עוד משהו כדי לחיות את המסע שלי,

צירפתי מצגת דינאמית בבקשה להקליק כאן

להתראות, עמיר.

תרגם יוני (מה לעשות, לבנדם יש קי-בורד באנגלית). כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

חוזר לארח בבלוג את ערן וגלעד.

הנה הם שני נציגינו הקבועים במרחבי הפלא המקסיקני. שישה ימים של שכרון חושים לטיני:

הרבה זמן חיכיתי לחופשת דצמבר, לצאת למרחבים הגדולים שמקסיקו מאפשרת להרפתקניה ולהרגיש את הרוח מלטפת את הקסדה.
גלעד ואני יצאנו ממקסיקו סיטי לכיוון צפון ביום האחרון של שנת 2010
יצאנו על הכביש המהיר מספר 57, כאשר ידענו שבין מקסיקו-סיטי לסאן לואיס פוטוסי – (San luis potosi) נקודת ציון בציר הרכיבה של היום הראשון, האופציה הנוחה היא הכביש המהיר (כביש אגרה). זאת, אף שאנחנו משתדלים לנסוע כמה שניתן, על כבישים הציבוריים האיטיים יחסית ויחד עם זאת מעניינים הרבה יותר מבחינת הנוף, האנשים, הכפרים הטיפוסיים וכמובן הפניות והפיתולים.
לאחר כ – 400 ק"מ רכיבה באוטוסטרדה, עם עצירה לארוחת בוקר בדרך, הגענו לסאן לואיס פוטוסי. עיר מדברית משהו המרמזת לך שאתה יוצא מהאיזור ה"מתורבת" המרכזי של מקסיקו ונמצא בפאתי אזור המדבריות הצפוני והמרתק.
כאשר חצינו את העיירה המנומנמת הרגשנו שהפרנו את השלווה…לפנינו נתגלו רכבות מסע, גברים עם כובעי ומגפי בוקרים, שוטרי תנועה עם מגפיים שחורים בוהקים. משם המשכנו לעיר סקאטקאס, נקודת העצירה ליום הראשון.
ידענו שבדרך לסקטקאס מצפה לנו רכיבה של כ – 300 ק"מ על דרך ציבורית שהיתה במצב מצויין וחלק גדול ממנה עם שני מסלולים בכל כיוון. אולם הדבר שפחות ציפינו לו, היתה המחלחמה הרצופה ברוח העזה שכמעט והעיפה אותנו מהדרך. שמרנו על מהירות שיוט של 140 קמ"ש אבל רוח הצד היטתה את האופנוע בזווית חדה באופן קבוע ומדי פעם היכו בנו משבי רוח שממש העיפו אותנו לשוליים…הנוף מדברי וציורי מאוד והדרך ריקה מכלי רכב…מדי פעם חצה את הכביש כדור קוצים גדול שהתגלגל ברוח ממש כמו במערבונים.
הגענו לסקאטקאס בשעות בין הערביים, עייפים מאוד מהרוח העזה. הגענו למלון היפה במרכז העיירה וכאשר שאלנו את בעל הבית איך מגיעים לחניון הקרוב, הוא פשוט הזמין אותנו להיכנס עם האופנועים פיזית לתוך החצר הפנימית של המלון.

סקאטקאס (Zacatecas) היא עיירה קולוניאלית ציורית מאוד שנמצאת בלב אזור של מכרות (של מדינת סאקטקאס) . בבוקר עלינו עם האופנועים לרכס ממנו נשקף נוף מרהיב על העיירה ועל האזור כולו

לאחר ארוחת בוקר נעימה וטעימה, על הרכס יצאנו לדרכנו.
ביציאה מהעיירה היתה לגלעד הברקה. כאן גם המקום לציין שמאז הטיול האחרון התחדשתי בג'י.פי.אס גרמין זומו 660 כזה שהותאם לאופנוענים עם שלל תכונות: עמידות במים, מסך מגע שעובד עם הכפפות ועוד.
שמנו לב כי ישנה אפשרות, לבחור ציר נסיעה בדרך עפר וגלעד הציע שננסה להתחיל את היום מחוץ לדרך הסלולה (למרות שחיכו לנו 300 ק"מ והיתה זו שעת צהריים…).
ואכן, ביציאה לכביש הבינעירוני מכשיר הניווט הראה כי ישנה דרך עפר ועלינו עליה. נכנסו לאזור שדות פסטורלי ויפה, אולם מהר מאוד הבנו שקיים פער בין הדרך שמראה הג'י פי אס, לבין הדרכים שאנו רואים בשטח. לצערנו לא היתה דרך אחת טובה שניתן היה להמשיך איתה הרבה, ולכן מצאנו את עצמנו מזגזגים בדרכים קטנות בין השדות ימינה, ושמאלה, אחורה וקדימה. אם צריך להיות כנה, אז כמובן זה המקום להודות שהיה כיף קצת להתלכלך בחול, להזיע, להרגיש שטח, אבל היה ברור שרחוק לא נגיע. לאחר כשעה וחצי של התברברות קיבלנו החלטה נבונה, לחזור לדרך המקורית ולשים פעמינו לכיוון העיר דוראנגו (Durango) , בה תיכננו ללון באותו לילה.

הדרך לדוראנגו היתה נחמדה עם מעבר בכפרים טיפוסיים ושוב, רוח עוצמתית שהקשתה על הרכיבה.
דוראנגו היא עיירת מערבונים מדברית אשר בסביבתה צולמו מאות מערבונים בשנות ה – 60-70 של המאה הקודמת.
לאחר מקלחת וללא ציפיות ויצאנו לרחוב. להפתעתנו גילינו עיירה תוססת עם חיי לילה מעניינים מאוד וכך בתום קטע הליכה במדרחוב, מצאנו את עצמנו בפאב הכי חם בשכונה .
גולת הכותרת של הטיול היתה – ללא ספק – היום השלישי. יצאנו מדוראנגו לכיוון העיר מסאטלאן ( Mazatlan) ששוכנת על חופיו של האוקיינוס השקט (מרחק של כ – 300 ק"מ). ביציאה מהעיר, פגשנו בנוף עוצר נשימה וכבר בהתחלה עצרנו לנו בנקודת תצפית יפה, שם נתקלנו בחבר לדרך, תושב דוראנגו, שרוכב על אופנוע מאותה המשפחה, הוא נתן לנו מידע חיוני על המשך הדרך ועדכן אותנו שבאוקטובר יתקיים המפגש השנתי של מועדוני הרכיבה של ב.מ.ו בעיר דוראנגו. כמו כן הוא סיפר שבעוד כ – 50 ק"מ אנחנו צפויים להיפגש עם הרבה רוכבים – ימי ראשון הם ימי המפגש שלהם.

הנופים היו עוצרי נשימה וחצינו יערות בגובה של 2800 מטרים מעל פני הים. הגענו לבקתת המפגש בה פגשנו כ-40 רוכבים מהסביבה, אשר התכנסו לארוחת בוקר משותפת. הורגש שכולם מכירים את כולם ולכן אנחנו היינו האטרקציה היומית. בחוץ חנו אופנועים מכל הסוגים והדגמים והאנשים היו נחמדים מאוד. שמענו סיפורים של אלו שרכבו עם האישה עד לארץ האש בדרום ארגנטינה, או מאחרים שעלו עם האופנוע עד לאלסקה. בעיקר קיבלנו עוד מידע חיוני על המשך הדרך והרבה מאוד הפחדות.
עמוד השדרה של השטן, הינה דרך שכבשו לפני כשבעים שנה, בין רכס ההרים לבין עיר הנמל מזאטלאן. לנמל זה מגיעות סחורות רבות והדרך נכבשה על מנת לאפשר מעבר של הסחורות על גבי משאיות כבדות למרכז המדינה. העבודה נמשכה שנים רבות ועלתה הרבה מאוד כסף וההתוצאה היא ללא ספק אחת הדרכים המרתקות ביותר בעיני הרבה אופנוענים הרבים שפוקדים אותה וגם בעינָי מן הסתם.
הנוף ציורי משני הצדדים, רכסי הרים, וואדיות. באמצע הדרך ישנו קיר גדול עליו מוקירים תודה באותיות קידוש לבנה למהנדס שניהל את הפרוייקט המרשים ואף מצויינות העלויות לסלילת הדרך.

שמענו מהרבה מאוד אנשים שטיילו בדרך זו, שהסכנה הגדולה ביותר היא הסיבובים החדים כל כך, בהם המשאיות הכבדות והארוכות לא יכולות להסתובב כראוי ולכן הן נאלצות לחסום את כל הדרך…
על כן היינו דרוכים מאוד לאורך אין ספור הפניות החדות. הדרך יפייפיה, מאתגרת, טכנית, ובעיקר מתישה. לאחר עשרות רבות של סיבובים חדים, הרגשתי שאני חייב לעצור למנוחה ובעיקר לספק לגוף מקורות אנרגיה. עצרנו במכולת קטנה בדרך ובזמן שאני זללתי סנדוויצ'ים גלעד פשוט תפס תנומת צהריים על מדרגות סמוכות.

בסך הכול ארכה הנסיעה כתשע שעות ברוטו ויש לציין כי גם שהדרך היתה מעייפת מאוד, היא היתה בלתי נשכחת.

הגענו לטיילת של מסאטלאן בדיוק בשקיעה וביחד עם מזג האוויר החמים התחושה היתה נהדרת.
לאחר מקלחת ומנוחה קלה, יצאנו לארוחת ערב נעימה עם אלפרדו חברי משכבר הימים (סיפור ארוך…. לא יעבור את העריכה של יוני חחח..(לא נכון – יוני:)) והלכנו לישון עייפים שבעים ומרוצים.
למחרת בבוקר, הבחנתי במסמר תקוע בגלגל האחורי שלי (כבר אמרנו שטיול ללא פנצ'ר הוא לא טיול לא?) ועצרנו ביציאה מהעיר במוסך אופנועים פשוט שנתן לנו שירות מעולה, מהיר וזול.

יצאנו לדרך לכיוון עיירת הנופש המפורסמת פוארטו וויארטה,  (Puerto Vallarta) מרחק של כ – 460 ק"מ

פוארטו וויארטה הינה עיירת נופש חשובה במקסיקו, היא שוכנת על חופי האוקיינוס השקט. בעיירה קיימת תנועת תיירות ערה ביותר גם מקומית ובעיקר זרה מצפון אמריקה ואירופה. קיימים בה מלונות בכל הגדלים והמחירים. התמקמנו לנו במלון נעים בתחילת הטיילת ויצאנו לנו לשוטט. האווירה היתה מקסימה וידידותית מאוד. התפוסה בעיר היתה קרובה ל -100 אחוז, הברים והמסעדות הרבות עבדו במלוא המרץ, מופעי רחוב ואוירת חג.
למחרת בבוקר ביציאה מהעיר, גלעד הבחין בירידה בלחץ האוויר בגלגל האחורי שלו. אחת מהטעויות שעשינו היתה לא להחליף את הצמיגים שלו לפני הטיול מכיוון שהוא הגיע עם צמיגים שחוקים מאוד, עניין לא מאד בטיחותי.
מנקודה זו ועד סיום הטיול היינו צריכים לעצור כל 200 ק"מ בממוצע למלא אוויר בצמיג האחורי שלו שכנראה כבר היה צריך החלפה דחופה.
הדרך מפוראטו וויארטה לקולימה, (Colima) אורכה כ- 450 ק"מ של נוף ציורי – הלכה לאורך קו החוף ולעיתים עלתה על גבעות סמוכות מהן השקיף נוף מהמם של האוקיינוס.
הגענו לעיר קולימה, אך החלטנו להתאמץ עוד קצת ולישון את הלילה האחרון בלגונה הנמצאת כ – 25 ק"מ מעל העיר קולימה ומומלצת על פי מדריך לונלי-פלנט. חצינו את העיירה וניצלנו את המעבר בה לקניות בסופר לטובת בישול בסיר הפוייקה שהביא איתו גלעד, הצלחה גדולה מאוד מהטיול הקודם…. טיפסנו מגובה של כ- 500 מטר בה שוכנת העיר, לגובה של כמעט 2000 מטר בה שוכנת הלגונה. הגענו בשעת לילה, התמקמנו לנו בצימר נחמד וגלעד הכין לנו פוייקת בשר טעים ומזין.
בבוקר התארגנו מוקדם לקראת יום הטיול האחרון שהיה צפוי להיות ארוך (כ -800 ק"מ). לאחר כוס תה על הגזייה על שפת הלגונה היפה יצאנו לדרכנו.

יצאנו בכביש הציבורי לכיוון העיר גאוודלחרה (Guadalajara), כאשר 150 הק"מ הראשונים עוברים למרגלותיו ומצדדיו של הר הגעש נבאדו דה קולימה , שהינו הר הגעש הפעיל ביותר במקסיקו כיום. הוא מתנשא לגובה של כ -4200 מטר מעל פני הים. השמיים היו כחולים, מזג האוויר היה נפלא ומהר הגעש עלה עשן סמיך (ההר התפרץ לאחרונה בשנת 2005 וגרם לנזק סביבתי לא מבוטל).

הדרך היתה מקסימה עם נוף כפרי ומפותלת בפניות יפות.
בשעת צהריים מוקדמת, עצרנו לאכול ועשינו הערכת מצב לגבי ההמשך. עדיין היינו רחוקים מהבית והיה לנו ברור, שזוהי נקודה טובה לעשות מעבר מהדרך הציבורית לדרך האגרה המהירה, על מנת שנוכל להגיע הביתה בשעת ערב סבירה (לא לאחר רדת החשיכה) ולתת נשיקה לילדים לפני שהולכים לישון.
את המשך הנסיעה עשינו על הדרך המהירה שעוברת ליד העיר מורליה, (Morelia) וגמאנו את 400 הק"מ בכ- 4 שעות.
הסימן הכי טוב המבהיר לך שהטיול נגמר והגעת למקסיקו-סיטי, הם הפקקים שתמיד מקבלים את פניך לא משנה באיזו שעה או מאיזה כיוון אתה מגיע…
ההתאוששות מהטיול לקחה לי כמה ימים טובים, גם לתת לגוף מנוחה מהמאמץ וגם לעכל את כל המרחבים הפתוחים, הנופים והאנשים הנפלאים שפגשנו בדרך.
מקסיקו לא מפסיקה להפתיע, המסקנה שגם חיים שלמים לא יספיקו כדי לראות את כל מה שהמדינה הזו יכולה להציע שרירה וקיימת, וכל מה שנותר הוא לפנטז ולתכנן את הטיול הבא.
דרישת שלום ממקסיקו
ערן שביט

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה