לא רבים הגיעו לבליז על אופנוע

הנה סיפור של רוכב מיוחד, במקום מיוחד.

לירן חורש ברכיבה את מרכז אמריקה – כמנהגו מוצא יופי שנסתר מתיירים רגילים. הדיווח שלו מבליז נוטף אהבת אדם ותרבות המקום

קטע ישירות מהבלוג של לירן כאן

דף הפייסבוק של לירן

פליז נא הכירו את בליז!!

10.10.14 לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה ולא מוכרת בליז(Belize).

בבוקר לאחר ששתיתי קפה העמסתי את הציוד על הקרנף, הכנתי את הניירת בהישג יד עבור מעבר הגבולות, המסמכים הדרושים הם: רישיון רכב, רישיון נהיגה, דרכון ואישור מהמכס על הכנסת הקרנף למקסיקו, הדרך למעבר הגבול קצרה ולאחר כחצי שעה הגעתי למעבר הגבול בצדו המקסיקני של הגבול, ניגשתי אל עמדת ביקורת הדרכונים (אימיגרסיון) הדרכון הוחתם בחותמת יציאה ומשם ניגשתי אל המכס (אדוהנה) אמרתי לפקידה "שלום הגעתי לקבל אישור יציאה והחזר פיקדון (400$ אותם שילמתי כפיקדון בטיחואנה שבבאחה קליפורניה בעת הכניסה למקסיקו ) הפקידה ואני יצאנו אל הקרנף, היא ובדקה מספר שילדה+מס' רכב, חזרנו פנימה ותוך כמה דקות כל הניירת הייתה מוכנה, הפקידה אמרה לי "החזר הפיקדון יזוכה בחשבון כרטיס האשראי בו שילמתי, היות והיום יום שישי אתה תראה זיכוי תוך כמה ימים" אמרתי לה "מוצ'ו גרסיאס ואסטה לואגו" חזרתי אל הקרנף ונסעתי לצידו הבליזי של הגבול, חניתי ליד הכניסה לבליז ונכנסתי אל עמדת ביקורת הדרכונים, בבליז כולם דוברים אנגלית מה שיקל עלי מאוד בעת ביקורי בארץ הקטנטונת הזו, השוטרים הנחמדים שאלו אותי את השאלות הרגילות ששואלים במעבר גבול "מאיפה באת? לאן אתה הולך? כמה זמן תשהה בבליז? " וכו', לאחר החתמת הדרכון נאמר לי שעלי לעשות ביטוח צד ג' בליזי שהוא חובה על פי החוק ולאחר מכן עלי לחטא את גלגלי האופנוע בעמדת החיטוי לפני קבלת אישור מהמכס, טוב נו אם אתם אומרים אז אני אעשה אין לי ברירה, מצאתי חלפן כספים והמרתי את הפסו המקסיקני בדולר בליזי, (2 דולר בליזי =1 דולר אמריקאי) אח"כ קיבלתי הוראות הכוונה למשרד הביטוח ואל עמדת החיטוי, לאחר רכישת הביטוח שעלה 30 דולר אמריקאי לחצי שנה (מוזר אבל חודש עלה 40$ בליזי) ניגשתי אל עמדת החיטוי,הבן אדם רשם את מס' האופנוע וגבה 1$ לאחר סיום הרישום הוא יצא ממשרדו והחל לרסס את הגלגלי הקרנף בחומר חיטוי, אמרתי לו "אל תגזים עם החומר הוא יקר מאוד וגם חבר אל תרסס חלקי פלסטיק שונים", לאחר שהוא סיים הנעתי את הקרנף,הוא התעטש ושאל אותי "מה זה החרא הזה שהם ריססו עליו?" אמרתי לו "אל דאגה ראיתי שלולית ליד המכס נעבור דרכה ונשטוף את הדרעק הזה ממך" וכך עשיתי בשלולית הנ"ל , חזרתי אל המכס קיבלתי אישור כניסה לקרנף אמרתי תודה רבה והלכתי לכיוון הקרנף, הראיתי לשוטרת הנחמדה שעמדה במחסום את כל האישורים הנעתי ונסעתי אל תוך בליז , סה"כ כשעה וחצי במעבר הגבול יחסית מהר אז אני לא מתלונן,

למרות שלא שבעתי יצאתי עם חיוך כזה שאם לא היו לי אוזניים החיוך היה עושה סיבוב שלם מסביב לראשי, המשכתי להסתובב בעיר ולצלם את הבתים העשויים מעץ וצבועים בצבעים שונים ומגוונים, במרכז העיר או שאפשר לקרוא לזה עיירה ניצב שעון שעמד מלכת ממש כמו העיירה עצמה, דייגים דגים עם חוט ללא חכה, בקתות העץ מכל עבר, מסעדות פשוטות, רחובות לא סלולים, אנשים פשוטים וחייכנים, אך למרות זאת נראה שבלילה העיר אינה כה בטוחה, רב חלונות ודלתות הבתים והעסקים מסורגים סימן שמראה על פשיעה או חוסר ביטחון, לאחר כשעתיים ישבתי לאכול שוב במסעדה סינית ראיתי בתפריט טיבון ענק (500 גרם) שעלה 4 דולר אז הרשיתי לעצמי להתפנק שוב והזמנתי לי אחד, לאחר כמה דקות הגיעה הסטייק שוחה בתוך רוטב מוזר, "מה? מה זה? מה לעזאזל עשיתם לטיבון שלי? נו מה ציפיתי?מסעדה סינית, בבליז שבמרכז אמריקה ואני מזמין לי טיבון וחולם שהוא יגיע פשוט מהגריל על הצלחת ממש כמו בארה"ב, למרות זאת היה טעים, לא נפלתי מהכיסא או עפתי אל העבר כמו עם הפיצה אך לפחות הפעם כן שבעתי וחזרתי למלון שבע ומאושר, במרחב הפתוח שצמוד לחדרי ישבו כמה חברה צעירים מגרמניה, שוודיה וארה"ב, ישבתי איתם וקשקשנו עד חצות הלילה.

למחרת בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לשתות קפה בתחנת הדלק שמול המלון,לאחר מכן נסעתי לכיוון הכפר סרטאחנה (Sarteneja) ראיתי תמונות משם עם חופים נפלאים וים כחול טורקיז ורציתי מאוד לראותם, כבר בתחנת הדלק אמרו לי שבעקבות הגשמים הדרך לשם לא כל כך טובה אמרתי לעצמי מה יכול להיות ננסה ואם לא נעבור לתכנית ב',מיד לאחר יציאה מהעיר שהייתה מלאה בבוץ הדרך הפכה לגרועה מאוד העפר הלבן שנראה כמו סיד חלק כמו סבון על שיש רטוב,אפילו האוטובוס שנסע לפניי מדי פעם נסע על הצד כמו סרטן שרץ על החוף,המשכתי וקיוויתי שהדרך רק תלך ותשתפר,אבל זה לא מה שקרה, מצב הדרך רק החמיר ומצאתי את עצמי לבד בין שדות,לאחר כשעה בה עברתי רק כ 10 ק"מ מתוך ה 85 ק"מ שעלי לעבור כדי להגיע אל הכפר, במהלך אותם 10 ק"מ אמרתי חצי מיליון פעם "אופס ושיואוו והופ הופ"  החלטתי לפרסס ולחזור על עקבותיי עד לאספלט הגרוע שכרגע נראה כמו גן עדן לעומת הדרך בה אני נמצא, הקרנף הפך ללבן והתמלא בבוץ ונראה כאילו עבר התעללות, החלטתי לנסוע אל היעד הבא שנקרא קרוקד טרי (Crooked Tree) כל הדרך התפללתי לגשם שיבוא וישטוף אותי ואת הקרנף,המרחק הוא כ 50 ק"מ בכביש + 13 ק"מ בשטח,לאחר כשעה הגעתי אל הכפר קרוקד טרי השוכן לצד אגם שבעונה הטובה אמור להיות מלא בציפורים, הגעתי לכפר וחיפשתי מקום לינה, בכל הכפר יש רק שלושה מוטלים, עברתי בשניים הראשונים, אחד היה סגור כי הבעלים יצא לחופשה והשני היה בשיפוץ אז נסעתי לשלישי וכאשר הגעתי לשם ראיתי את החבורה מאתמול בלילה, גם הם שינו את תכניתם עקב הכבישים הגרועים באזור והגיעו לכאן, גם הם עברו בשאר המוטלים והבינו שזה המקום היחיד לשהות בו, החדר נראה טוב וגם הנוף נהדר ולכן אשאר כאן כמה ימים, היות ואין אינטרנט שלחתי הודעת SMS דרך הספוט להורים שלא ידאגו ויצאתי ליהנות מהנוף, בעל המוטל בשם ארל מקומי שמשפחתו חייה כאן כבר כמה דורות אמר לי שבעקבות הגשמים הרבים מפלס האגם עלה בשלושה מטרים יותר מהרגיל ולכן המון ציפורים עברו לאגם או לביצה אחרת, המפלס אמור לרדת שוב בעוד כחודש, בערב עשינו מדורה וצלינו נקניקיות, שוב קשקשנו וצחקנו עד מאוחר והתקפלנו איש איש לחדרו, נשארתי שם שלושה לילות בהם נחתי הסתובבתי בכפר וגם בביצה שנמצאת כ 5 ק"מ מהכפר, רב תושבי הכפר חיים בצריפים ובתים מעץ והשקט והרוגע בכפר פשוט מהנים, תושבי הכפר ובעצם רב בליז הם צאצאי עבדים מאפריקה ומדברים אנגלית עם מבטא כבד סטייל ג'מייקה.

במהלך שלושת הימים בקרוקד טרי בהם בעיקר נחתי ורבצתי רב היום מול האגם מבלי להיכנס למימיו היות ותושבי המקום אמרו שאפשר להיכנס רק כדאי להיזהר מהתנינים שחיים בו בזמן הגאות, אז כדאי שהם יזהרו(המקומיים) כי אני לא נכנס למים שכנראה יש בהם תנינים,התושבים במקום חיים בגן עדן השקט מסביב,האגם הנפלא,ילד בן 10 יוצא לדוג בקיאק באגם פשוט נהדר, באחד הימים הלכתי אל החנות היחידה בכפר, המוכר סיני (כמו בכל הסופרים בבליז) מוכר מוצרים דרך הסורגים, הגעתי והוא שאל "מה אתה צריך?" אמרתי לו מה אי אפשר להיכנס ולראות מה יש, אולי עוד משהו יתחשק לי" הוא אמר "לא רק אני בפנים" שאלתי אותו "מה עשית שאתה מאחורי סורגים וכמה שנים קיבלת בפנים?" הוא חייך ולא ענה נו טוב לא חברותי הבחור, קניתי קולה ותרסיס נגד חרקים וחזרתי לרבוץ מול האגם, דמיאן הבן הגדול כבר בן 12 באחד הימים הוא אמר לי שהוא יגדל הוא רוצה לגור בעיר ולא להמשיך את מורשת אבותיו שחיים על שפת האגם אין ספור דורות, טיילור(האמריקאי) ואני אמרנו לו שאנשים בעיר חולמים על מקום כמו שיש להם ושיראה לדוגמא אותנו התיירים שבאנו כלכך מרחוק כדי לראות מקום נפלא שכזה ושיבין שמקום כזה הוא נכס לנפש ולא רק לכיס,

הבעיה היחידה במקום הפסטורלי הזה הן הנמלים האדומות שעקצו אותי בכל הזדמנות שהתחשק להן וכנראה הן רצו שגם אני אהיה אדום כמותם, לאחר שלושה ימים הספיק לי מעקיצות הנמלים והחלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיר דנגרינגה(Dangriga) כ 200 ק"מ דרומית לקרוקד טרי, נפרדתי מהמשפחה המקסימה-ההורים ארל ונרי ומהילדים דימיאן , ריצ'ארד ופרינסס הקטנה, אמרתי תודה רבה על אירוח נפלא במלונכם הנחמד.יצאתי לדרכי ולאחר שעברתי חזרה את 13 הק"מ בשביל הגישה הרעוע הגעתי חזרה אל הכביש הראשי העובר בין שדות וכפרים,כל הדרך הכביש היה משובש ומלא בורות ולכן תשומת הלב הופנתה בעיקר אל הכביש, לאחר כשעה בעודי עובר ליד תחנת דלק הבחנתי באופנוע מסוג BMW שנראה כאופנוע של מטייל כמוני, עשיתי פרסה וחזרתי לומר שלום, ראיתי שלאופנוע יש לוחית רישוי של בליז, כנראה שהוא לא תייר, הבחור בדיוק בדק לחץ אוויר בגלגלים עצרתי בכל מקרה ולאחר שהוא הוריד הקסדה הבנתי שהוא לא מקומי, לבחור קוראים אל והוא מאוסטרליה הוא רוכב על BMW R80GS משנות ה 90 המוקדמות,

התחלנו לדבר והוא סיפר לי שהוא מטייל כבר כמה שנים והוא הוציא לאופנוע רישוי בבליז כי הוא נשאר כאן תקופה ארוכה, הוא שידרג את האופנוע והוסיף לו מיכל דלק ענק, החליף את הבולם האחורי וקדימה הוא הרכיב פרונט שלם של KTM(אופנוע אנדורו)הוא אמר לי שהוא מחכה לחברים אמריקאים שגרים בבליז ושאם אני רוצה אפשר ללכת לשתות משהו ולאכול צהריים ביחד, אמרתי לו "למה לא אני לא ממהר לשום מקום", אז קפצנו לפיצה שליד יחד עם חבריו שהגיעו לשם גם, הזמנו פיצה וקנקן בירה קרה,לזוג האמריקאי קוראים ג'ואנה ואנטוני שהוא רוכב בעצמו והם החליטו לעזוב את ארה"ב ולהשתקע בבליז,דיברנו קשקשנו והיה מאוד נחמד,לאחר כשעה הם הציעו לי שאבוא יחד איתם אל ביתם שנמצא בפלסנסיה(Placencia) עיירת חוף שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית יותר לעיירה בה רציתי לבקר,אמרתי למה לא אסע יחד עם אל לכיוון ביתכם,יצאנו לדרך,הכבישים הפכו למפותלים וממישור הגענו להרים השדות הפכו ליערות והטמפ' ירדה והלחות נעלמה,לאחר כשעה עצרנו לאכול גלידה שזוג גרמני מכין בביתו והיה טעים מאוד,אחה"צ הגענו לביתם הצנוע ואנטוני הראה לי את החנייה שלו, כאשר הוא פתח את הדלתות התחלתי לחייך, בתוך החנייה המשמשת גם כמוסך עמדו כמה אופנועים-DRZ400,BMW R70 וגולת הכותרת BMW HP2 אנטוני מומחה ל BMW ולעוד אופנועים ובקרוב הוא יפתח מוסך משלו וכל מי שמגיע לבליז ויש לו בעיה מכאנית יכול להיעזר בשרותיו,אנטוני רוכב ואוהב אופנועים מושבע,ג'ואנה ואנטוני הציעו לי ולאל להישאר לישון אצלם, אז אל ואני קפצנו לסופר מארקט לקנות כמה דברים לארוחת ערב, הגענו לסופר שכמו כל הסופרים בבליז שייך לסינים שהיגרו לבליז ופתחו סופרים,קנינו כמה דברים וחזרנו לביתם של אנטוני וג'ואנה,אנטוני הדליק פחמים בגריל וצלה בשרים על האש,ישבנו סביב השולחן פטפטנו ואכלנו והיה פשוט מעולה,חדר האורחים בו ישנתי נראה כחדר במלון 5 כוכבים, לקראת חצות הלכתי לישון וישנתי כמו תינוק במיטה המפנקת,בבוקר שתינו קפה ואל אמר לי שהוא אמור לנסוע לדגרינגה לחדש את רישוי האופנוע אז אמרתי לו שאסע איתו ואח"כ אמשיך לכפר על החוף בשם הופקינס (Hopkins) אמרתי לג'ואנה ואנטוני שאני אסע עם אל ואח"כ אמשיך להופקינס הם אמרו לי שהם חשבו שאשאר עוד קצת איתם אך אמרתי להם שאני ממשיך הלאה,לא היה לי נעים לנחות עליהם לעוד לילה למרות שהם פתחו בפני את ביתם ונתנו לי להרגיש חופשי כאילו זה הבית שלי,בהזדמנות זו אומר שוב לאנטוני וג'ואנה שהם אנשים מדהימים ושזה לא מובן מאליו שמישהו כמותם פותח את דלתות ביתם לאדם זר שהם הכירו לראשונה בתחנת דלק באמצע שום מקום , נפרדתי מאנטוני וג'ואנה המקסימים הצטלמנו יחד אמרתי להם את הדברים הנ"ל ומה שבטוח שיש לי זוג חברים חדש.
אל ואני יצאנו לדרכינו, אל לקח אותי לסיור בפלסנסיה שיש בה בתים מפוארים פשוט חלום עצרנו לארוחת בוקר ומשם יצאנו לכיוון דגרינגה,שוב טיפסנו אל ההרים ורכבנו בכבישים מפותלים עם אספלט גרוע ומלא בבורות לפחות הנוף היה ירוק ויפה,לקראת צהריים הגענו אל משרד הרישוי בדגרינגה ובעוד אל נכנס לסדר את הרישיונות אני נשארתי להשגיח על האופנועים ולפטפט קצת עם המקומיים,שוב הציפו אותי זיכרונות מאפריקה וההבדל היחיד מהמדינות בהן הייתי באפריקה הוא שכאן המקומיים דוברים אנגלית,לאחר כחצי שעה אל יצא מחייך עם רישיונות חדשים,נסענו לאכול משהו על החוף ומשם לבקר חברים שלו בפאב מקומי, לקראת אחה"צ אל החליט שהוא יבוא איתי להופקינס וישן שם ללילה,הדרך קצרה וחלקה אינה סלולה לאחר כחצי שעה הגענו להופקינס ומצאנו מקום נחמד שהוא בעצם דירה עם מטבח על החוף, בעלת המקום נחמדה והמחיר סביר לכן החלטתי להישאר כאן 3 לילות, בערב יצאנו למסעדה ואכלתי מנה מקומית המורכבת מעוף ירקות,בננה,סלט ואורז מעולה אחד הנפלאים שטעמתי, לאחר שסיימנו לאכול חזרנו אל הדירה וישבנו עד מאוחר על המרפסת ונהנינו מבריזה שהגיעה מהים,למחרת בבוקר אל החליט שהוא חוזר לחבריו שבדגרינגה ואח"כ לאנטוני וג'ואנה, נפרדנו בחיבוק ואיחולי דרך צלחה אחד לשני.

ביומיים הבאים נחתי, טיילתי בכפר ורבצתי מול החוף, באחד הימים החלטתי לבשל משהו קליל לעצמי ורכשתי כמה דברים בסופר, גיליתי שבבליז הרבה יותר זול ללכת למסעדה מאשר לקנות מוצרים בסופר.

לסיכום:
בליז ארץ מגניבה, אנשים סופר נחמדים נוף נהדר וכבישים גרועים, בליז החזירה אותי בזמן כמה פעמים, פעם אחת לילדותי עם הפיצה הנהדרת שאכלתי באורנג' וולק ופעמים אחרות כאשר צפיתי במקומיים שהם צאצאים של עבדים שהובאו בכפייה מאפריקה והעלו בי זיכרונות מאפריקה ולמאות החברים שלי שם,רציתי להישאר יותר בבליז אך יוקר המחיה ובעיקר התנאים בדרכים גרמו לי לקצר את שהותי, רב האתרים בהם רציתי לבקר הצריכו נסיעה בדרכי עפר לא מתוחזקות שעקב הגשמים הפכו למלכודות של בוץ,הקרנף ומשקלו הרב ובמיוחד עם הצמיגים שמותקנים כרגע עליו אינו מיועד לנסיעה בתנאים שכאלו, היו אנשים שאמרו לי שכדאי לוותר על בליז כי היא יקרה ולא מעניינת אך אני שמח שכן עברתי שם וזכיתי לראות תרבות נוספת ולהכיר אנשים נפלאים, לא יודע אם יום אחד אחזור לבליז אך אני ממליץ לכם אם אתם באזור לנסוע ולבקר בבליז לכמה ימים.

בפוסט הבא- החצייה לגואטמלה המהממת.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מעבר רכוב במקסיקו ברזולוצייה הכי חדה וקדימה לבליז

עם אפיק

הערה: על מקסיקו אני יכול לכתוב עוד כעשרה פרקים,אך ברצוני להמשיך ולהתקדם הלאה,אז הפעם לכבוד השנה החדשה פוסט ארוך במיוחד מקווה שתיהנו,סליחה מראש למי שזה ארוך מדי עבורו, ושנה טובה בריאות ואושר לכולם!!
21.9.14

בפוסט האחרון סיפרתי על הטיולים שיוצאים מהקאזה של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, לאחר שיצאתי לכמה טיולים באזור החלטתי לצאת אל הטיול המרכזי והיקר מכולם קצת יותר מ 100$ שיגיל מוציא אל אגמי מונטבלו ושמורת לאס נובס הטיול אורך כיומיים וכולל הכל, אוכל, שתייה, ציוד קמפינג, הסעות וכו', למרות המחיר הקצת יקר(עבור התקציב שלי) אבל שווה מבחינת הפינוק והמקומות הנפלאים בדרך, בשעה 6:30 בבוקר הנהג הגיע והציוד הועמס אל המיניבוס,בשעה 7:00 גם הקבוצה שמנתה כ 13 מטיילים ישראלים עלתה אל הרכב ויצאנו לדרך, הנסיעה לשמורת ה"לאס נובס" שנמצאת על גבול גואטמלה אורכת קצת יותר מ 4 שעות ולכן בדרך אל השמורה בה נישן אנו עוצרים באגמי מונטבלו, מדובר ב 59 אגמים נפלאים בצבעי כחול עמוק עד טורקיז, כמובן שביום אחד לא נראה את כולם אך המדריך התותח שלנו בשם אפיק (עובד אצל יגיל) לקח את הקבוצה אל האגמים היפים שבהם, באחד מהם אכלנו ארוחת בוקר שאפיק הכין וכללה סלטים, שתייה, גבינות, טונה וכמובן ארוחת בוקר בטעם ישראלי ובאגם אחר שטנו ברפסודה וגם שחינו במימיו הכחולים, האגמים האלו פשוט מטריפים ביופיים הכחול בגווניו השונים עם הירוק שמסביב ומזג האוויר הנוח בהרים הופך את החוויה למושלמת, כמובן שגם האנשים בקבוצה היו על הכיפאק דבר שגרם למורל גבוהה והעצמת החוויה בטיול שכזה, למרות הפרש הגילאים בינינו הרגשתי כחלק בלתי לאחר שהפלגנו ברפסודה וגם שחינו באגם המשכנו בדרכנו אל שמורת הלאס נובס, הדרך יפיפייה והנוף נהדר לאחר כשעתיים הגענו אל השמורה, פרקנו את הציוד ואפיק הוביל אותנו לאורך הנחל ואח"כ אל מקום הלינה המסודר שיגיל בנה, יש מקלחות, שירותים, מתחם לאוהלים ודשא ענק, ישבנו ופטפטנו וחלק פרסו אוהלים ובינתיים אפיק הכין פויקה צמחוני עם אורז ופטריות וגם על האש לאוכלי הבשר(כמוני)שבנינו, היה פשוט טעים ומעולה, לאחר הארוחה המשכנו לדבר ולספר חוויות ומאוחר יותר הלכנו לישון, אני ושלושת המוסקטרים (יפתח, דולב ודור) החלטתנו לישון על מזרנים מתנפחים ללא האוהל וזה היה פשוט תענוג.

בבוקר לאחר הארוחה כולם טיפסו במעלה הג'ונגל אל עבר התצפית על מפלי הלאס נובס, היה בוצי עקב הגשמים המרובים באזור מה שהקשה על הטיפוס, לאחר כשעה אפיק חזר אל המחנה כדי להכין ארוחת צהריים חלק מהאנשים שלא רצו להמשיך חזרו יחד עם אפיק אל המחנה והשאר המשיכו בטיפוס המייגע, כעבור שעה נוספת הגענו אל התצפית, עקב הגשמים המים הכחולים הפכו לחומים אך למרות זאת היה יפה ושווה את המאמץ, ישבנו בתצפית כחצי שעה לפני שחזרנו על עקבותינו אל הירידה המייגעת בחזרה אל המחנה, לטפס בג'ונגל בבוץ זה קשה וחלק אך לרדת קשה יותר ומאוד מחליק, בדרך חזרה היו עשרות אופסים וגם נפילות אני למזלי החלקתי והתיישבתי על התחת פעם אחת לאורך הדרך, אך היו כאלו שזה קרה להם יותר מפעם אחת, מה שהקשה עלי במיוחד הן חוסר בנעלי הליכה ובעודי נועל סנדלי "שורש" משטח ההחלקה היה כפול,הבוץ הצטבר בין כפות הרגליים לסנדלים ובין הסנדלים למסלול ההליכה, היה פשוט חלקלק הבוץ הזה וה ABS לא עזר, לכן במהלך הטיפוס והירידה המצלמות נשארו בתיק כדי שלא יפגעו ולכן אין הרבה תמונות מההליכה,כמו כן אין נקודות חשמל מה שהצריך הפעלת נוהל-משמעת סוללות.

לאחר כשעה הגענו למאהל התקלחנו והרבצנו בשר ושתייה בכמויות, אחה"צ העמסנו את הציוד על המיניבוס ויצאנו אל סן קריסטובל כעבור 5 שעות קצת לפני חצות הגענו עייפים אך מלאי חוויות אל הקאזה.
התכנית הייתה להישאר בסן קריסטובל סה"כ כשבוע,לאחר שבוע בו לא נחתי לרגע מרב הטיולים הנהדרים שיצאתי אליהם החלטתי להישאר כאן לשבוע נוסף אותו אנצל לצורך עדכון הבלוג מנוחה וטעינת מצברים לקראת המשך הדרך.
ואכן כך עשיתי בשבוע הנוסף רק נחתי, באחד מהימים הנעתי את הקרנף שלא יחשוב ששכחתי אותו ובשאר הימים יצאתי בעיקר כדי לאכול וליהנות מהרוגע של העיר השלווה הזו, התחברתי עם עוד הרבה מטיילים, הלכנו גם לבית חב"ד בערב שמחת תורה והיה פשוט תענוג,אז שוב תודה ליגיל,אפיק וענבר על כל הטיולים ובעיקר על השהייה הארוכה בקאזה, היה פשוט נהדר אין כמוכם.

לאחר הפרידה מכל החברה הנהדרים שפגשתי בסן קריסטובל שמתי פעמיי לעבר מפלי האגווה אזול(agua azul) שפירשו מים כחולים,בתמונות שראיתי המפלים היו בצבע כחול טורקיז מדהימים ביופיים,הדרך לשם הייתה הררית ונהדרת רב הכבישים היו ברמה סבירה,סיבובים,נופים,כפרים,עצים בדיוק מה שאני אוהב, לאחר כשעתיים הגעתי אל המפלים שילמתי כניסה אל השמורה ולאחר כמה דקות נסיעה הגעתי אל החניון, בעל אחת המסעדות הציע לשמור לי על הציוד ועל הקרנף במידה ואכל אצלו משהו אח"כ,אמרתי לו "דיר באלק,אני הולך וחוזר ואם משהו חסר תהיה לך בעיה חמורה עם ישראלי עצבני", קשרתי את הקסדה והמעיל  אל הקרנף בעזרת כבל מתכת שיש לי והלכתי לראות את המפלים,עקב הגשמים הם לא היו בצבע כחול אלה חום,התאכזבתי אך למרות הצבע התפעלתי מהנוף ומעוצמת הזרימה, יכול להיות שאם לא הייתי רואה תמונות באינטרנט הייתי מתלהב הרבה יותר, לאחר כשעה פלוס חזרתי אל המסעדה והזמנתי דג שלם מטוגן עם תוספות, התענגתי מכל נגיסה וליקקתי כל אידרה משלד הדג היה פשוט טעים. מן מפלי האגווה אזול המשכתי לכיוון שמורת העתיקות פלאנקה(Palenque) צמוד אל האתר ישנה שמורה עם בונגלוסים בתוך הג'ונגל קראתי באחד מהפורומים שהמקום מאוד נחמד ונקרא מרגריטה אנד אד, לאחר כשעה וחצי הגעתי אל השמורה ומצאתי את המקום יחסית בקלות ולקחתי בונגלוס ליומיים, החדר פשוט מיטה, מאוורר, מקלחת ללא מים חמים וגם אין אינטרנט, הגג עשוי מעלים וסה"כ נחמד ושקט, מסביב אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל ואת הנחל הזורם, פרפרים, שירת הציפורים ואת הרוח המנשבת בצמרות העצים, הכנסתי את הציוד לחדר ולאחר שהתקלחתי אני שומע דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת ומולי נעמד בחור ממוצא רומני ראדו שראה את הקרנף ורצה לשמוע מי מה מו , אמרתי לו צ'י פהצ'ה? והוא סיפר לי שלפני כמה שנים הוא עשה טיול דומה עם אישתו וכעת הם הגיעו במטוס ססנה פרטי מארה"ב והם מתכוונים לטייל ככה בכל מקסיקו, לאחר כשעה הגיעו צמד אופנוענים מקסיקנים שגם ישנו בשמורה לילה אחד,

החלטתנו כולנו ללכת אל המסעדה הצמודה לחדרים, מרחתי את עצמי באלתוש מקומי ויצאנו לאכול,במסעדה הופיעה תזמורת מקומית שהפליאה בביצועי שירים בסגנון המאיה עם חלילים וגיטרות, האווירה הייתה נהדרת והמוזיקה נפלאה, לאחר ארוחת הערב פרשנו איש איש לחדרו, הלכתי לישון ונרדמתי כאשר קולות הג'ונגל נשמעים מסביב,בבוקר נסעתי כ 5 ק"מ אל האתר הארכאולוגי פלנקה, שילמתי כניסה ומדריך מקומי הציע לי את שירותיו תמורת תשלום, אמרתי בנימוס "לא תודה" והמשכתי לכיוון הפירמידות, כבר מרחוק אפשר היה לראות את הפירמידות והעתיקות, לא הפסקתי להגיד וואוו, איזה מגניב ממש כמו בסרטים, הסתובבתי בין הפירמידות, על חלקם טיפסתי למרות שבפירמידת השמש הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, פשוט מרשים לראות כיצד חיו עובדי האלילים הללו, ע "י אחת מהפירמידות הגבוהות עמד שומר שהמליץ לי לטפס עליה ושממרומי הפירמידה יש נוף פנורמי יפה,טוב נו כולה מלאאאא מדרגות, נעלה נראה במה מדובר, כמו בכל פירמידה המדרגות היו צרות והשיפוע חד, כאשר כל מדרגה בגובה של כ 50-60 ס"מ,לא נורמליים המאיות האלו, הם היו כאלו קטנים ובנו מדרגות כאלו גבוהות, אולי הם פחדו שהקרבנות שלהם יברחו או שרצו שהקרבנות יהיו כל כך עייפים שפשוט ירצו שהם יהרגו אותם,לאחר כמה דקות של טיפוס הגעתי לפסגה, את האמת הנוף היה מהמם ומרהיב בעצמתו, מסביב שמעתי קולות נביחה ולפעמים שאגות מחרישות אוזניים, הבנתי מיד שאלו הקולות של קופים שאגנים,נשארתי שם כשעה ונהניתי מהנוף ומקולות הקופים, חזרתי אל הבונגלו אחה"צ ובערב הלכתי שוב אל המסעדה ונהניתי שוב מהתזמורת המופלאה שלהם.

כעבור 2 לילות מהנים בבונגלוס של מרגריטה ואז המשכתי לכיוון דרום מערב אל עבר העיר מרידה (Mérida) מרחק של כ 540 ק"מ לכן מצפה לי יום ארוך,הנוף ההררי השתנה למישורי ומשעמם וכך גם מזג האוויר לחם ולח הדרך ברובה הייתה מהירה ולכן הספקתי להגיע למרידה קצת אחרי 14:00 מצאתי מוטל והתכנון הוא לישון כאן לילה ובבוקר מוקדם לנסוע לצ'יצ'ן איצ'ה (chich'en itza) למרות ששמעתי שהמקום נהיה מסחרי עקב היותו אתר מורשת עולמית ולפירמידה המרכזית שהוכרזה כאחד משבעת פלאי עולם ושלא ניתן לטפס על הפירמידה החלטתי לבקר ולראות במה מדובר, בבוקר יצאתי לכיוון צ'יצ'ן איצ'ה כעבור כשעתיים וקצת הגעתי, שילמתי עבור החנייה וניגשתי אל עבר הקופות,כאשר ראיתי את מחיר הכניסה קיבלתי חום 20$???מה בפלנקה היה רק 4$ נו טוב כנראה שהמחיר שווה ואני כבר פה ושילמתי על החנייה אז נכנס ונראה במה מדובר, כל הכניסה מלאה ברוכלים שמוכרים מזכרות דילגתי מהר על האזור הזה ואז הגעתי לפירמידה מרשימה ביופייה שנשתמרה בצורה טובה יחסית לגילה, הפירמידה סימטרית ונראית מכל כיוון בדיוק אותו הדבר ועקב כך עומדים מסביבה תיירים ומוחאים כפיים וצליל מחיאת הכפיים חוזר אל המוחאים בצורה מושלמת, המשכתי להסתובב באתר קצת יותר משעה ודיי השתעממתי חוץ מהפירמידה אין מה לראות, חורבות לא מרשימות במיוחד ומאות רוכלים שמוכרים מזכרות ועוד שטויות, אוי האכזבה והרגשת הניצול שתפסו אותי באותו הרגע והתשלום המוגזם גרמו להרגשה הזו רק להתעצם,פלנקה ופירמידת השמש היו פי 10 יותר יפים, חזרתי לקרנף ונתתי גז לכיוון העיירה טולום (TULUM).

בדרך לטולום כנראה פספסתי את הפנייה באחד הכבישים ושוב הלכתי לאיבוד וכמו תמיד בדיוק שאתה לא יודע היכן אתה נמצא גם נורית הדלק מתחילה להבהב, שוב אמרתי לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם"אבל מי תכנן ללכת לאיבוד??לאחר כשעה בעודי עובר בשבילי עפר ואיזה כפר נידח חזרתי אל הכביש הראשי ומצאתי תחנת דלק, הגעתי קצת לפני חושך אל מוטל לובו אין (LOBO INN) שנחשב לזול ומומלץ באתר גרינגו כל האזור הזה נחשב ליקר ובמוטל הזה בעלת המקום אוהבת ישראלים ויודעת כמה מילים בעברית ולכן היא גם עושה הנחות לישראלים, למרות ההנחה המחיר גבוה והחדר זוועה, אמרתי לבעלת המקום שהמזגן לא טוב והיא רצתה להחזיר לי את הכסף, אמרתי לה "כבר חושך ואין ברירה לאן אלך עכשיו??אז אשן פה הלילה", המזגן בחדר אינו מקרר, החדר מסריח, והמקלחת מעפנה כדי להגיע לטוש צריך לדלג מעל האסלה,המיטה גרועה ובקיצור ובעדינות גועל נפש,לאחר שבקושי ישנתי בלילה, קמתי ואכלתי ארוחת בוקר שמוגשת כחלק ממחיר החדר, לאחר מכן תפסתי את בעלת המוטל ואמרתי לה "אני לא רוצה לפגוע בך וחשוב שתדעי שזה המקום הגרוע ביותר בו ישנתי בחיי, "ראיתי שעיניה דומעות הוספתי ואמרתי " כדאי שתשפצו ותשקיעו בעסק שלכם במידה ואתם רוצים להמשיך ולראות פה תיירים ואני אומר זאת לטובתך יכולתי פשוט לקום וללכת אך רציתי שתדעי לפני שיהיה מאוחר" ,
ממש כדקה נסיעה משם מצאתי מוטל יותר זול, וברמה גבוהה, חדרים חדשים, מיטה נוחה, מזגן חדש, טלוויזיה LCD, אם הייתי יודע הייתי בא לכאן כבר אתמול, פרקתי את הציוד והלכתי להסתובב קצת בעיירה ודיי התאכזבתי שמעתי כל כך הרבה דברים על טולום וממש לא אהבתי אותה,משם הלכתי לראות עוד עתיקות שנמצאות על החוף,שילמתי,נכנסתי ושוב התאכזבתי,שחיתי קצת בים ועפתי בחזרה לחדר,בערב פגשתי שוב את ראדו ואישתו(הזוג הרומני מפלנקה)הלכנו לאכול משהו ומשם לישון.
למחרת היום נסעתי למקום שנקרא גראן סינוטה שנמצא כ 5 ק"מ מטולום שילמתי כניסה השכרתי שנורקל ונכנסתי לראות במה מדובר, וואוו קיבלתי חום, אגם בתוך מערה עם מים מתוקים וקרירים וממש צלולים כמו באקווריום, המים זוהרים בכחול טורקיז כמו בסרטים, סוף סוף לאחר כמה אכזבות בא המקום הזה ונתן לי סטירה מצלצלת, נכנסתי אל המים הקרים ופשוט לא רציתי לצאת, דגים, צבי מים, צמחים וגם צוללנים שלומדים לצלול, היה פשוט מחזה מרהיב ביופיו אוי כמה שנהניתי שם זה מקום שאני לא אשכח, חזרתי אל החדר אכלתי והלכתי לישון מחר פלאיה דל כרמן.

למחרת בבוקר יצאתי לנסיעה קצרה מטולום לעיר פלאיה דל כרמן סה"כ 67 ק"מ, הגעתי לפלאיה היקרה,
קצת לפני הצהריים ועצרתי בסנדוויץ" טוניסאי של רות, ישראלית מלוד שגרה במקסיקו כבר 30 שנה, אכלתי ופטפטנו קצת, הסנדוויץ' הנהדר מוגש עם פלפלי שיפקה שהתגעגעתי לטעמם, היה פשוט נפלא, ביקשתי מרות לחפש לי מקום בטוח להשאיר את האופנוע והציוד היות וברצוני לנסוע לקובה לתקופה של שבועיים, רות התקשרה לכמה אנשים ובסוף אמרה לי שיש לה מקום, גם בן דוד שלי רואי שעבד לפני כמה שנים במקסיקו הכיר כמה מקומיים בפלאיה שיוכלו לשמור לי על האופנוע והציוד, יפה אז כנראה שאסע לקובה,לאחר מכן מצאתי מלון במחיר סביר, פרקתי את הציוד וקדימה מחליף את ביגוד הרכיבה במשהו קצר יותר ומתאים למזג אוויר החם וקדימה לראות את החופים הנהדרים בצבע טורקיז ששמעתי עליהם המון סיפורים, אז יאלה מגבת, מים ותוך 5 דקות אני בחוף, אז אני רואה מולי את החוף שכולם אמרו שהוא מדהים מלא באצות ובכלל לא טורקיז כמו שרציתי שיהיה, את האמת התאכזבתי, למרות זאת הלכתי כמה ק"מ על החוף עד שמצאתי מקום שיש בו פחות אצות ונכנסתי אל המים להתרענן מהחום, לאחר כשעה במים לפני שיפלו לי האצבעות מרב הקימוטים שנוצרו בעור יצאתי אל החוף, כמו כן נמאס לי לקפוץ מכל אצה שנדבקת לי לגב או מלטפת לי את הרגל, נשארתי קצת על החוף וחזרתי לחדר להתקלח, בערב יצאתי להסתובב במדרחוב שנראה כמו מדרחוב בכל עיירה מודרנית שאנחנו מכירים,חנויות מותגים וגם מותגי יוקרה, מסעדות, ברים ובקיצור רחוק מאוד ממה שראיתי בכל מקסיקו, ענף התיירות כאן פורח והתייר הרגיל ובעיקר האמריקאי מפזר פה דולרים בקלות ולכן המקומיים מרביצים במחירים, לאחר כשלושה ימים בהם הייתי בים, במדרחוב, במסעדה, שוב בים, שוב במדרחוב ושוב במסעדה, החלטתי שזהו מיציתי ואני ממשיך דרומה לכיוון היעד הבא, על קובה אני אוותר למרות שישנה אפשרות שהיא תשתנה ולא אזכה לראותה כמו שהיא עכשיו, אך קיבלתי רגליים קרות והרגשתי שאני לא יכול להשאיר את הקרנף והציוד מאחור ולנסוע לשבועיים פלוס, אם משהו מהציוד יגנב/יעלם או משהו יקרה לקרנף זה יהיה סוף לטיול ולכן אני מוותר, כמו כן עלות הטיסה והשהייה שם דחפו אותי לוותר על הרעיון

החלטתי להמשיך אך לפני כן אסע למוסך ימאהה שבעיקר בגללו הגעתי לכאן לבצע טיפול לקרנף, כאשר הגעתי אל הסוכנות פנה אלי מנהל הסוכנות דובר אנגלית בשם ג'ונתן, אמרתי לו ש"אני מעוניין לקנות שמן וחלפים ובנוסף האם אפשר להחליף את השמן בחנייה ולתת להם את השמן הישן למחזור?" ג'ונתן שאל "איזה אופנוע יש לך?" עניתי לו "סופר טנרה" ואז התחילה השמחה, "מה?? סופר טנרה?" בהדגשה על הסופר, אמרתי "כן" ג'ונתן ועוד בחור+המחסנאי יצאו מהר לראות את הקרנף ואז התחילו השאלות "מאיפה באת?לאן אתה ממשיך?איך הקרנף?" ועוד, לאחר מכן ג'ונתן אמר לי "אתה יכול לעבוד בתוך המוסך!! ללא תוספת תשלום נוסף, אם חסר לך משהו אנחנו כאן" אמרתי לו "תודה יש לי את כל מה שאני צריך"כאשר נכנסתי אל המוסך סרט התדהמה והשאלות חזר על עצמו בקרב המכונאים והחשמליים של המוסך, לאחר שסיימתי לבצע את הטיפול,יצאתי אל החנייה ואז התחיל מבול, אבל באמת מבול,כזה מבול חזק ראיתי רק כמה פעמיים באפריקה,באסיה ובבאחה קליפורניה, אם נשווה למבול הכי חזק שראיתי בארץ פה הייתי קורא לזה טפטוף, חיכיתי כ 40 דקות וזה לא נגמר, כל הכביש מלא מים,כ 15-20 ס"מ, לאחר כשעה המבול נחלש והפך למה שבארץ אנו קוראים לזה מבול, החלטתי לצאת, כבר צהריים ויש לי 275 ק"מ אל היעד הנפלא הבא, אז קדימה אני יוצא, מנהל המוסך הזהיר אותי ש 15 ק"מ הראשונים עד היציאה מהעיר עשויים מבטון וחלקלקים ביום גשום אז סע בזהירות הוא אמר, הצטלמנו ויצאתי לדרכי ואכן היה חלק ועם השילוב של המים העמוקים על הכביש היה עוד יותר קשה והרגשת החלקלקות הורגשה ומערכת בקרת האחיזה ו הABS הראו לי שהן עובדות, ל כן נסעתי לאט כמו כולם ואז התחיל המבול שוב הפעלתי את המאותתים (רק בצד אחד, לקרנף אין מאותתי חירום) כדי להיראות טוב יותר, משהתחזק המבול והפך לסערה החלטתי לעצור לכמה דקות מתחת לגשר, לאחר כמה דקות המשכתי ותוך כמה ק"מ קצת לפני טולום הכביש הפך ליבש ויכולתי לפצות על הזמן ש"איבדתי"עקב הגשם, הגעתי אל היעד שלי "לגונה באקלר".
לגונה באקלר תהיה המקום האחרון שלי במקסיקו לפני חציית הגבול לבליז (Belize),

כאשר הגעתי ללגונה השמיים היו אפורים כמו לפני סערה, העננים בישרו על מבול או סופה טרופית שהולכת וקרבה, אולי אפילו זו שראיתי כמה שעות קודם לכן בפלאיה דל כרמן, למרות זאת  נסעתי לכיוון המים, סיקרן אותי לראות מה צבעם?
המים אכן היו כחולים אך לא כמו שרציתי שהם יהיו, לא מעניין אותי כלום!! הפעם אני מחכה יום או יומיים כדי לראות את הטורקיז המשגע, הלכתי לחפש מוטל בעיירה הקטנטונת הזו ולאחר כמה סיבובים מצאתי אחד נחמד השייך למשפחה מקומית,פרקתי את הציוד ואז התחיל מבול שיכול היה למלא חצי מהכינרת, לאחר כשעתיים המבול פסק ויצאתי להסתובב קצת בעיירה, את האמת אין פה יותר מדי רחוב אחד ראשי עם כיכר מרכזית מסעדונת או שתיים וזהו, התושבים חולמים שהמקום יתפתח ויהיה כמו קנקון או פלאיה, מה שהם לא מבינים שהמקום יעבד חלק מקיסמו וכבר היום המון חופים מסביב ללגונה הם חופים פרטיים ויש רק נקודה או שניים שהם ציבוריים,לאחר שאכלתי משהו התחיל שוב לטפטף אז חזרתי למוטל,למחרת היום עדיין הכל היה אפור אז החלטתי בזמן המתנתי לשמיים כחולים לעדכן את הבלוג בפוסט חדש, אחר הצהריים השמיים התבהרו ויצאתי להסתובב שוב, נסעתי לאורך האגם וחיפשתי את החוף הציבורי עד שמצאתי אותו כבר היה מאוחר, אך למרות זאת הלגונה היפיפייה הראתה לי את צבעיה הנפלאים, החלטתי להישאר עוד יום ולשכשך במים הנפלאים האלו, למחרת התעוררתי ליום מעונן חלקית ויצאתי אל החוף, נכנסתי אל המים ולא רציתי לצאת, אדמת הלגונה רכה ובוצית ומזכירה לי את הכינרת (רק שפה המים פחות דביקים) לאחר כשעה השמיים התבהרו וסונוורתי מהטורקיז המשגע, חשוב לציין שהמים בלגונה מתוקים מה שהופך את החוויה לנעימה ועצמתית יותר, מעולם לא ראיתי מים בצבע כזה שאינם מלוחים, כאשר יוצאים מהמים לא מרגישים את הצורך לרוץ ולהתקלח פשוט מרגישים כאילו הרגע יצאתי ממקלחת, לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה (בליז).

לסיכום: במקסיקו המופלאה רכבתי כ 4,300 ק"מ (כולל באחה קליפורניה)הכבישים ברובם היו ברמה סבירה,וחלקם סבירה פחות ואף גרועה,בקטעים בהם עליתי בכוונה או בטעות על הדרך המהירה הכביש היה ברמה טובה,במקסיקו פסי האטה בכמות מטורפת ובצורות שונות שלא זכורה לי משום מקום אחר בעולם,שהיתי במקסיקו כחודש וחצי בהם פגשתי אנשים נפלאים,עברתי בין עשרות כפרים,עברתי ממזג אוויר מדברי לטרופי, מחום לקור מאזור מישורי להרים, אוכל מדהים ומגוון וכנראה שהבנתם שהתאהבתי במקסיקו, יש בה כמעט הכל, כל מי שאמר לי אל תלך מסוכן שם טעה בגדול, אפשר לטייל במקסיקו רק צריך לעשות זאת בחכמה, להקשיב למקומיים ולאנשים סביב זה כלל מפתח,לא לרכב בלילה ולהשתדל לא להסתובב לבד בלילות בעיקר בערים הגדולות בכפרים אפשר חופשי, במהלך שהותי לא הרגשתי עוינות מצד המקומיים ותמיד הרגשתי בטוח, עברתי בעשרות מחסומי משטרה וצבא ובכולם עברתי ללא בעיה, פעם אחת בדקו את הרישיונות והדרכון וזהו אף אחד מהם אפילו לא רמז על שוחד וגם כאלו שעצרתי לידם מיוזמתי ודיברתי איתם היו נחמדים.
ללא ספק ארצה לחזור למקסיקו ביום מן הימים היה פשוט נהדרר אז מוצ'ו גראסיאס , ויוה מקסיקו.

תוכלו לעקוב ישירות בבלוג המשגע של לירן

דף הפייסבוק של לירן

—————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מקסיקו -טעות או קשיי הסתגלות -באחה קליפורניה

באמת אין על הבנאדם, כותב שקדן ומוכשר. צלם בלתי נלאה. קבלו טעימה נוספת מדיווחי המסע של לירן מרכוס:

31.8.14

הלילה האחרון בארה"ב עבר מהר מדי, הלכתי לישון יחסית מאוחר וכיוונתי את השעון לשעה 6:30, אני רוצה לחצות את הגבול בשעה מוקדמת וכך להספיק את תהליך מעבר הגבול כמה שיותר מהר ולהרחיק דרומה, לאחר קשירת התיק הקטן יותר (ללא ציוד הקמפינג) על האופנוע וסיור זריז בחדר לראות שלא שכחתי כלום (כמו בכל פעם לפני שאני יוצא לדרך) חזרה שוב הבדיחה שאני מריץ לעצמי "גם אם שכחת לא נורא יש לך יותר מדי דברים גם ככה" בדיקות אחרונות,ביטוח למקסיקו יש,דרכון יש (אפילו שניים), כסף/כרטיסי אשראי יש, טלפון, מצלמות יש אז קדימה לדרך,כ בר בישיבה על הקרנף עוד לפני שהנעתי אותו אני מרגיש הקלה, פשוט נוח יותר על מושבו של הקרנף , הבדל משמעותי במשקל ובנפח עם התיק הקטן יותר.
הנעתי ויצאתי לתדלק ומשם קדימה למעבר הגבול, הנסיעה למעבר הגבול הייתה קצרה מאוד סה"כ 10 דקות על הכביש המהיר, שלטים המזהירים שאין אפשרות לחזור חזרה מעלים חששות,הכביש ממשיך ואני רואה מולי דגל מקסיקו(México) ענק שמתנוסס מעל הכביש,ממשיך כמו כולם על הכביש המוקף חומות וגדרות משני  הצדדים עד לעמדת הבידוק המשטרתי, שם עוצרים כולם ונבדקים ע"י המשטרה המקסיקנית, מאיפה באת ולאן אתה הולך,היו כאלו שבדקו להם את המכוניות,תיקים,מזוודות וכו' גם לאחד האופנועים שהיה לפני בדקו הכל, משום מה לי ויתרו ורק שאלו אותי את השאלות מאיפה באתי ולאן אני הולך? אני חושב שזה מה שהוא שאל היות והוא דיבר ספרדית ואני לא מדבר את השפה,לאחר שהשוטר רשם את שמי ואת מספר האופנוע הוא אמר לי שאני יכול להתקדם, כנראה שעניתי נכון על השאלות או שפשוט לא היה לו כוח לעוד גרינגו, שאלתי אותו "היכן ביקורת הדרכונים?" והוא סימן לי באצבע, שם בהמשך, כמובן שהמשכתי כמו כולם אל עבר הלא נודע שתושביה מדברים בשפה שאני לא מכיר, אותה ארץ מסוכנת שכולם חוששים מפניה,כ ל מי ששמע שאני מתכוון לנסוע למקסיקו אמר לי "מה אתה נורמלי? מאוד מסוכן שם רוצחים אנשים ברחוב", כששאלתי אם הם היו שם הם ענו תמיד "לא, אבל זה מה ששמענו".

שיניתי את מד המהירות ממיילים לקילומטרים ושוב צריך להתרגל מחדש למהירויות ולמרחקים בקילומטרים, הנעתי והמשכתי כמו כולם המשכתי על הכביש הראשי ומיד הבחנתי בהבדל התהומי בין שתי הארצות שרק גדר,חומה ואמצעי אבטחה מפרידים ביניהן,פתאום הכבישים פחות טובים,נהגים צופרים מכל עבר,לכלוך בשולי הכביש וברחובות,אוטובוסים,משאיות ובעצם כמעט כל רכב שני מעשן כמו קטר, תרבות נהיגה שונה ופחות אדיבה, לכן שמתי את עצמי במוד נהיגה ערני ביותר, חשוב לומר שחוץ מהקטע של תרבות נהיגה שונה עלי להתרגל גם לזה שמכאן ואומר זאת בעדינות ה GPS שלי לא יעיל כמו בארה"ב וקנדה וכמעט שאינו עובד,הסיבה לכך היא שה GPS מגיע עם מפות לצפון אמריקה בלבד וחברת גרמין(Garmin) המהוללת דורשת כ 100 דולר על כל ארץ ממקסיקו ועד פנמה,למה מה קרה? זה פשוט יקר ומוגזם,לצורך השוואה רכשתי את המפות של כל דרום אמריקה כולל פנמה ב 85 דולר,ולכן אני לא מוכן לשלם עבור המפות של כל הארצות שבדרך אז מפה ועד פנמה חוזרים לשיטה הישנה שקוראים לה מפות וחוש התמצאות במרחב.
זכרתי בקריאה בפורומים השונים שביקורת הדרכונים ואישור הכניסה לאופנוע אינם מתבצעים בגבול אלא במרחק מה משם,לכן המשכתי מנקודת הביקורת של השוטרים פנימה אל עבר העיר טיחואנה (Tijuana), מקסיקו מחולקת פרובינציות (מדינות) וטיחואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינת חצי האי- באחה קליפורניה (Baja California), כך אני ממשיך ומתקדם ומעמיק אל תוך באחה קליפורניה, כל העת אני מחפש שלט אימגריסיון (הגירה) או דואנה (מכס)ו פשוט אני לא רואה אחד שכזה, לא מספיק שצריך להתרכז בחוקי התנועה החדשים ואין GPS אני צריך לחפש שלטים בספרדית, לעזאזל מה זה?? איזה בלאגן! אה כן וחם שחבל הזמן, אני פשוט יכול לחצות ככה את כל הבאחה ורק חסר שיבוא לי עכשיו איזה שוטר צמא לשטרות ירוקים ויראה שאין לי אישור כניסה לקרנף ו/או חותמת בדרכון, לאחר כ 25 ק"מ החלטתי שזהו התרחקתי כבר יותר מדי וכנראה פספסתי את נקודת ביקורת הדרכונים,לכן עשיתי פרסה ונסעתי צפונה חזרה, התמלאתי כולי בעצבים ואמרתי "איזה טמטום זה שעמדות ביקורת הדרכונים והמכס שנמצאות בכל שער למדינה נורמלית אינם נמצאים בשעריה של הבאחה ותייר כמוני צריך לחפש אותה לאחר שהוא כבר נמצא במדינתם ותחת חוקיהם ללא אשרה, עצרתי בכמה מקומות ושאלתי בשפה שבורה ובתנועות ידיים כל מיני אנשים כגון:שומר בסוכנות רכב, נהג מונית ואנשים ברחוב פספורטה קונטרול? אימיגרסיון? טמפונה פספורטה ועוד מילים שהוספתי להם S או A בסוף ותאמינו לי זה עבד, כל אחד מהם קידם אותי לכיוון המטרה,המקום אליו הגעתי נמצא בתוך אזור התעשייה והשכונות הצדדיות של טיחואנה, את ההכוונה האחרונה קיבלתי ממתדלק והוא הצביע לי על הכיוון בו אמצא את משטרת ההגירה, לשמחתי הרבה מצאתי בסופו של דבר את המקום ולמזלי זה היה יום ראשון כך שהתנועה בכבישים לא הייתה סואנת במיוחד ובמשרד ההגירה הייתי ראשון ובעצם גם אחרון, הערתי את הפקידים משנתם ואמרתי להם "אולה פספורטה קונטרול?" הם ענו לי "סי" אמרתי להם יופי יאלה תחתימו את הדרכון, השוטר מלמל משהו וחייך והצביע לי על הדלפקים שבחדר הסמוך הבנתי שעליי ללכת לשם וכנראה לשלם עבור הוויזה, למזלי העובד בדלפק דיבר אנגלית שוטפת והסביר לי את הנהלים שכבר היו ידועים לי מקריאה בפורומים השונים, עלי לשלם 25 דולר עבור הוויזה שלי ופיקדון של 400 דולר עבור האופנוע, הפיקדון נועד להבטיח שאצא עם האופנוע ממקסיקו ולא אמכור אותו בתחומי המדינה,את הפיקדון אני אקבל בחזרה כאשר אצא ממקסיקו בדיוק באותו אמצעי בו שילמתי (מזומן יוחזר במזומן וכרטיס אשראי יזוכה בחשבון), סה"כ הייתי שם כשעה ולמצוא את המקום לקח לי כשעתיים וחצי שוב אמרתי לעצמי "איזה מזל שיום ראשון ואין תור "כבר חצי יום עבר ורק עכשיו אני רשמית תייר עם אשרת שהייה ל 180 יום יופי אפשר לצאת לדרך, המפה של מקסיקו שקיבלתי כאשר רכשתי ביטוח די שטחית ולא מפורטת, בכל חנות בארה"ב בה עברתי וחיפשתי מפת כבישים למקסיקו נעניתי בשלילה ולכן זו המפה היחידה שיש לי ואיתה נסתדר.

החלטתי לחצות את באחה קליפורניה משתי סיבות,הראשונה היא הסיבה הביטחונית כל צפון מקסיקו נחשב לאזור מסוכן ובאחה קליפורניה המתוירת נחשבת לבטוחה יותר, הסיבה השנייה היא שכאן מתקיים מרוץ ראלי מפורסם והנופים המיוחדים שיש בבאחה יש רק בבאחה, גם פה אזור הגבול נחשב מסוכן ובשליטת הקרטל ולכן על פי כל ההמלצות של כולם עלי להתרחק כמה שיותר מן הגבול לכיוון דרום, היציאה מטיחואנה אל הכביש הראשי הייתה הרפתקה בפני עצמה החום,פסי האטה ענקיים, כבישים ללא שילוט וכו' כל הדרך אמרתי לעצמי "איזה טעות זה לחצות למקסיקו, היית צריך להישאר בארה"ב" המשכתי לומר גם בקול "איזו טעות!! ומה אני עושה כאן בכלל" ועוד כמה שאלות מורידות חשק ואז בא הצד ההרפתקני שלי התערב ואמר "דבר ראשון נגמרת לך הוויזה לארה"ב בעוד יומיים" דבר שני עזוב אותך שטויות היית במקומות גרועים מזה במזרח אסיה ובאפריקה לשתי האחרונות הגעת כאשר אתה לא מדבר את השפה המקומית ולא יודע מי נגד מי ולבסוף הכל הסתדר ונהנית" אז אמרתי לצד ההרפתקני שבי "תשמע וזה וגם ההוא וגם זה" הצד ההרפתקני ענה בזלזול "עזוב שטויות, תהיה אופטימי והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר"
לאחר כשעה וחצי של ברבורים תרתי משמע גם בקסדה וגם בטיחואנה הגעתי שוב אל הכביש הראשי שמוביל לעיר אנסנדה (Ensenada) שם אני מתכנן לשהות את 2 הלילות הבאים.
החלטתי שממקסיקו ודרומה אני מוריד קצב ומתחיל ליהנות ממקומות אליהם אני מגיע, הדרך לשם הייתה נחמדה ועל כביש סלול ברמה טובה פלוס ועובר על קו החוף מדי פעם אפשר לראות את הים,פתאום הגעתי לנקודת תשלום ואז הבנתי שהכביש שסלול טוב הינו כביש אגרה, שילמתי והמשכתי,חיפשתי שילוט המורה על אנסנדה בכביש אחר שהוא לא כביש אגרה ולקח לי זמן ועוד נקודת תשלום כדי להבין שהכביש המקביל הינו הכביש החינמי, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אעבור לשם וכך עשיתי, למעשה הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני רק על כבישים ללא אגרה,כך גם אחסוך כסף וגם אעבור בכפרים וערים בדרך לאחר כמה שעות הגעתי לאנסנדה בעיר הזו אין יותר מדי מה לעשות, החלטתי להישאר בה יומיים כדי לתת לעצמי אפשרות להתאקלם לארץ חדשה ולשפה החדשה בה אני יודע מילים בודדות כמו שלום,תודה, בוקר טוב ולילה טוב, מצאתי לי מוטל זול והלכתי להסתובב קצת ברגל ולראות מי נגד מי, מצאתי לי מסעדה מקומית נחמדה שמפוצצת במקומיים, הזמנתי לי ארוחה שכמובן הגיע עם סלסת עגבניות חריפה ונאצ'וס (כמו דוריטוס) לאחר שסיימתי לאכול המלצר הגיש לי חשבון מנופח ונעלם, עכשיו לך תסביר למלצר שהחשבון לא שלי ושיש פה טעות, ניסיתי בעדינות והוא אמר "לא זה החשבון שלך!!", ניסיתי שוב קצת יותר באגרסיביות והוא בשלו "החשבון שלך", אולי לא הבנתי? אך ע"פ שפת הגוף זה כנראה מה שהיה זה רק מה שחסר לי אחרי יום ארוך של התברברויות בחום של טיחואנה, כל אותה העת אני מחפש את המלצר שנתן לי שירות מהרגע שהגעתי למסעדה ועד לקבלת החשבון השגוי (הוא גם זה שנתן לי אותו ונעלם) המשכתי לחפש את המלצר אך לא  מצאתי ואז פתאום נשרף לי הפיוז של הצד המרוקאי שלי קראתי לאחראי ואמרתי לו בשפה עילגת מעורבבת באנגלית ובשפת ידיים "זה לא שלי, אני לא גרינגו טיפש כמו שאתם חושבים! איך אני (למרות שאני גדול יכול לאכול כמה מנות בבת אחת?", הוא הסתכל עלי ואמר "צודק, טעות, סליחה" סוף כל סוף הגיע החשבון הנכון שהוא חצי מהסכום הנקוב בחשבון הראשון שהוגש לי, שילמתי אמרתי גרסיאס ועפתי משם, אחלה נחיתה במקום חדש כנראה שכך יהיה מעכשיו והלאה, את היום שלמחרת העברתי בעדכון הבלוג וטיול קטן בעיר, הלכתי לקניות בסופר וראיתי בחור מקומי שעובד במקום עם כיפה וציצית, ניגשתי אליו אמרתי "אולה" והצבעתי על עצמי "ישראל" הוא חיבק אותי ודיבר ספרדית את רב מה שהוא אמר לא הבנתי וחבל, שברנו את השיניים כ10 דקות הוא צילם את האופנוע ואני אותו ונפרדנו.

לאחר 2 לילות באנסנדה המשכתי עד לנקודה בתחילת המדבר בה תכננתי לעצור שוב ליומיים, המרחק מאנסנדה אל העיירה אל רוסריו (El Rosario) הוא 365 ק"מ כך שאפשרי בהחלט לעשות זאת ביום אחד בקצב רגוע בכבישי הבאחה, רב הדרך הייתה לא הרחק מקו חוף, למרות שיכולתי באותו היום להתקדם עוד יותר דרומה החלטתי לעצור שם, מקריאה בפורומים השונים היות ונקודת הלינה הבאה (שאחרי אל רוסריו) נמצאת במלון מבודד בלב המדבר והוא יקר מאוד ביחס לזה שבאל רוסריו ולכן אשן שם ועל היקר אדלג, הדרך לשם הייתה יפה אך כבישי הבאחה נטולי שוליים דבר שהקשה על העצירות לצילום ומנוחה, כאשר ראיתי שבילים שהייתה אפשרות לרדת אליהם ניצלתי את ההזדמנות לעצור למנוחה ולצילום, וכך המשכתי עד אל רוסריו שכל אותו היום אני מנסה להתרגל ומשתדל להינות מהארץ החדשה בה אני נמצא, במקום בו החלטתי לעצור בכניסה לעיירה ישנה מסעדה מפורסמת ולא מזמן הם פתחו צמוד למסעדה גם מוטל, המסעדה בשם "מאמא אספינוזה" (Mama espinoza's restaurant), מסעדה זו התפרסמה בעקבות מירוץ הראלי המפורסם "באחה 1000" וגם ה 500 (אורך המסלולים במיילים) שעוברים במקום ושם הייתה נקודת ביקורת ומנוחה, כל המסעדה מעוטרת בחתימות ותמונות של גדולי הרוכבים בהיסטוריית מרוצי הבאחה, האוכל במסעדה טוב וטעים, היות ואני תותח בספרדית ישר קלטתי שכתוב באחת מהשורות בתפריט "ביסטייק" ישר הצבעתי על זה ואמרתי למלצרית "אני רוצה את זה פורפאבור", בעודי חולם על הסטייק
שהולך להגיע צילמתי קצת את הקירות והתמונות במסעדה והמתנתי בסבלנות לסטייק, הגישו לי שוב נאצ'וס וסלסת עגבניות חריפה וטעימה ואז הגיעה המנה העיקרית לה ציפיתי…. "מרק עם חתיכות בשר" צחקתי לי "מה זה איפה הסטייק?" טוב נו, זה כבר קרה לי במדינות אחרות בהן הייתי ולא ידעתי את השפה המקומית אז לקחתי את זה בקלות למרות שהייתי מת לאיזה סטייק טוב באותו הרגע כמו בכל רגע, את האמת היה טעים מאוד ולמחרת באחת הארוחות הזמנתי את זה שוב, אל המלון הגיעו חבורת של צעירים אוסטרלים נחמדים, הם קנו רכב בארה"ב ותכננו לנסוע איתו ממקסיקו ועד פנמה,ישבנו באותו הערב סביב המדורה שאת גזעיה קיבלנו מבעלת המוטל, תמיד ידעתי שהאוסטרלים אוהבים בירה, עכשיו הם הוכיחו לי זאת, אני שתיתי 2 פחיות גדולות כל אחת (650ml) והם כל אחד שתה לפחות 20 פחיות רגילות במהלך הערב, דיברנו, צחקנו, סיפרנו חוויות וסיפורים והלכנו לישון לפנות בוקר.

היום שלמחרת הוקדש למנוחה לקראת הנסיעה הארוכה(מבחינת זמן)במדבר החם והיבש, בתכנון לעבור את כל הקטע הקשה ביום אחד ארוך וחם עד לעיירה בשם באיה דה לוס אנחלס שנמצאת על קו החוף המזרחי ושמעתי עליה דברים טובים.טוב קדימה ממשיכים-למחרת בבוקר קמתי מוקדם כהרגלי ויצאתי לדרך, הנסיעה המתוכננת היא מ"מאמא אספינוזה" בצד המערבי של חצי האי אל באיה דה לוס אנחלס בצידו המזרחי של חצי האי מרחק של כ 300 ק"מ , החום מתיש לאורך הדרך אך הנוף מפצה על כך למרות החום הכבד אני מוצא לעצמי מקומות טובים לעצירה וכל הדרך אני מחפש סביב את יערות הקקטוסים הענקיים והמפורסמים של באחה קליפורניה,הנוף ומזג האוויר משתנים מרגע לרגע והופך מחם ויבש לעוד יותר חם ועוד יותר יבש,הכביש הוא כביש צר ויחסית במצב טוב,כאשר אני בלב המדבר פתאום הם מתחילים להתגלות, פה ושם אני רואה איזה קקטוסון ומתחיל להתלהב כמו ילד בג'מבורי, לאט לאט הקקטוסים הענקיים מתרבים ונראים בכל צד שאליו אביט, כמות הזנים הגדלים פה מרשימה ונראה שיש פה עשרות אם לא מאות זנים של קקטוסים וכל זן משוויץ ביופיו אחד גדול,שני אדמדם, שלישי לבן, אחר קוצני וכו', פשוט נפלא, הבעיה היא שחם כאן ואני שוב מתחיל לדמיין אינדיאנים וגופות שהעופות הדורסים מחפשים ממעל, אני אומר לעצמי גשם לא היה מזיק כאן לצנן את האווירה, בהמשך כל היום הנוף דיי מונוטוני ומתחיל לשעמם, נמאס לי כבר מלראות רק מדבר, מאז שחציתי את מונטנה לפני כמעט חודש אני רואה רק מדבר, למרות שכל מדבר שראיתי שונה מקודמו זה כבר נמאס, ובמיוחד זה של באחה קליפורניה פשוט שממה, הכביש צר מאוד וללא שוליים קצת מקשה ולפעמים בלתי אפשרי לעצור ולצלם ובכל פעם שאני מבחין במקום בו ניתן לעצור אני עוצר ומצלם. לפני שממשיכים, נכון שנמאס לכם לראות קקטוסים?? תחשבו מה אני הרגשתי שזה מה שראיתי למשך כמה ימים ללא הפסקה, נשבע לכם שחלמתי על קקטוסים בלילה.

יאלה נתקדם, כך אני ממשיך כל אותו היום עד שאני מגיע אל הפנייה לכיוון העיירה באיה דה לוס אנחלס שמרוחקת כ  70 ק"מ מן הכביש הראשי שחוצה את הבאחה ע"פ ה GPS הייתי אמור לפנות כבר לפני כמה ק"מ, אך השילוט הראה שהוא טועה,המשכתי ככה עד לעיירה הנ"ל, סה"כ נסעתי באותו היו 610ק"מ בהגיעי אל העיירה באיה דה לוס אנחלס אני מבחין שאני נמצא בה כמעט לבד, מה שבטוח שאני הגרינגו היחיד בעיירה, חיפשתי לי מקום לישון בו וחם, חם מאוד, מצאתי לי מקום זול וממוזג רצתי למקלחת להוריד ממני את שכבות האבק והזיעה ויצאתי לחפש מסעדה על קו החוף, מתברר שהתחושה הראשונית שאני לבד בעיירה נכונה והעיירה נטושה כמו עיר רפאים, הרבה עסקים סגורים וכך גם כל המסעדות שעל קו החוף, עצרתי במקום אחד שנראה כפתוח אמרתי כמה פעמים "אולה" ולא הייתה תשובה המשכתי הלאה ומשלא מצאתי מקום לאכול בו עצרתי במיני מארקט אחד קניתי לי 2 בקבוקי שתייה גדולים שימלאו את קיבתי וימלאו את גופי נוזלים שהתאדו וחזרתי אל החדר ליהנות מהמיזוג, שוב אמרתי לי "מה זה החום הזה איפה הגשם?" שוב התלוננתי ואמרתי "נמאס לי אני איש של קר וירוק ואפשר גם חמים וירוק ולא יבש וחם ושהכל מת מסביב", יצאתי מהחדר לנשום אוויר כמו חם מייבש שיער ושמתי לב שבעל המלון דובר אנגלית לשם שינוי, ראיתי אותו הולך וחוזר עם נגרר מלא במים איתו הוא ממלא את הבריכה של המלון, שאלתי אותו מה פשר הדבר והוא הסביר לי שאת המים הם מביאים מאזור מרוחק יותר ושיש הרבה בעייות בבאיה דה לוס אנחלס ואחת מהן היא מחסור חמור במים ובמוצרי גלם והממשלה לא עושה כלום בנדון ולכם המון תושבים ואנשי עסקים פשוט קמו ועזבו וחיפשו מקום שיותר קל וזול לחיות בו, פשוט חבל המקום בעל פוטנציאל חופים יפים עם הרים חומים ממול מזכיר קצת את חופי אילת ויש אומרים את חופיה של סיני, בערב אכלתי במוטל, התכתבתי קצת עם המשפחה והחברים, החלטתי שנמאס לי מחום וממדבר ולכן מחר אמשוך כמה שיותר דרומה ובגדול מסיים את חציית הבאחה כמה שיותר מהר, לכן הכנתי את עצמי לעוד יום ארוך ואני מקווה שלא יהיה חם, רקדתי את ריקוד הגשם ועפתי למיטה.

בוקר כולם ישנים רק אני והקרנף מתכוננים ליציאה המטרה היום העיר לורטו (LORETO) המרחק לשם הוא 610 ק"מ וכבר על הבוקר חם כנראה שהריקוד האינדיאני לא עזר ושוב פיללתי לגשם, אמרתי לעצמי "לירן מה זה? בדרך כלל זה עובד שאתה מבקש גשם, אולי פה צריך לבקש בספרדית" יצאנו לדרך מבאיה דה לוס אנחלס ועד לכביש הראשי יש כ 70 ק"מ אותם רכבתי אתמול, לאחר חצי יום רכיבה הנוף לאט לאט להשתנות, פתאום שוב ירוק אמנם ירוק מדברי סטייל אזור באר שבע ודרומה אך גם טוב נמאס לי מהחום והצהוב הזה בעיניים ואיתו מגיע גם הגשם, כן אותו הגשם לו ייחלתי בימים האחרונים, הפעם היה כל כך חם שביקשתי יותר מפעם אחת וכאשר הגשם הגיע הוא הגיע בגדול או אפשר לומר בענק כל אותו היום רכבתי בגשם כנראה שריקוד הגשם בכל זאת עבד,הכביש המישורי, הישר והמשעמם עם רוחות הצד וסופות החול והאבק הפך לכביש מפותל עולה ויורד בין ההרים, לפני כל סיבוב חד יש שילוט ולפעמים פסי האטה, אך אין צורך כי הדרך הקלה ביותר לזיהוי מפגע בדרך או סיבוב חד היא מצבה מעוטרת ומלאה בנרות לזכר מי שלא התייחס לשלטים המזהירים על הסכנה הקרבה, בעצם לכל אורך הדרך אפשר להבחין בכל סיבוב יש מצבה שכזו, או שהם סוגדים לסיבובים או שהיו פה מלא תאונות קטלניות,הגשם והרוחות מתגברים, את הסיבובים אני לוקח בזהירות מרובה היות שאי אפשר לדעת איזו  הפתעה כל סיבוב מכין לי ומה מסתתר מאחורי כל אחד שכזה, אם זה מכשול או סתם נהג שהחליט "ליישר"את הסיבוב, כל הזמן אני מדגיש לעצמי שמקסיקו זו מדינת עולם שלישי אז צריך להתנהג בהתאם, מדי פעם אני מבחין באבנים שהידרדרו מדופן ההר ובבוץ על הכביש והבעיה להבחין במכשול כזה היא בעיקר בסיבובים, הרוח משתנה מצד לצד ומנדנדת אותי ואת הקרנף, בהמשך הדרך זכיתי לראות בשידור חי אבנים בגודל של כדור סל מדרדרות ומתגלגלות על הכביש בעודי עובר ביניהם, במהלך היום אני עובר בעיירות מוצפות וממשיך בדרכי לכיוון לורטו, לאחר כ 400 ק"מ וכשהעיר סנטה רוסליה (Santa Rosalía) נראית באופק שהיא גם נקודת העצירה ללילה בקלסר החרום (למקרה הצורך) אני מגיע אל מעבר בכביש מוצף מה זה מוצף? עובר בו שיטפון וזרימה רצינית של מי גשמים, אני עוצר בצד, גשם יורד כל הזמן ללא הפסקה, למרות הגשם אני מוריד קסדה, מדליק סיגריה ואומר לעצמי "לירן עד כאן על תהיה חמור!! מה לעזאזל אני צריך לעשות?" לחזור חזרה לא עולה בחשבון 400 ק"מ ובעוד כמה שעות מתחיל להחשיך אני כבר קרוב מאוד (3 ק"מ) ולחזור אל העיר הקודמת לא בא בחשבון ואני לא אספיק להגיע לשם לפני החושך, לאחר כמה דקות אני מבחין במשאית שחוצה בהצלחה את זרם המים, לאחר עוד כמה דקות עוד משאית ועוד טנדר, אני שם לב שהנתיב הימני קל יותר למעבר אך גם כך המים די עמוקים והבעיה לא העומק אם כי היא הזרם והפסולת שזורמת בו,סלעים ובוץ בטוח יש ואולי גם ענפים ועוד הפתעות,

למעלה, הקרנף אחר מעבר מכשול המים

אחד הטנדרים עוצר לידי ושואל אם אני רוצה להיצמד אל הדופן שלו ולנסוע במקביל בעת החצייה ואני מסרב בנימוס, זה יכול להיות גרוע יותר בעת החצייה אני יכול לפגוע בו או הוא בי, מה גם שהגלגלים שלו יצרו גלים שאולי יפריעו לי, לאחר כחצי שעה בה צפיתי ברכבים, משאיות ואוטובוסים חוצים וגם עליתי והנעתי את הקרנף כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אמרתי לעצמי "מה אתה גנוב? בוא נחכה עוד קצת,מצד שני המפלס לא ירד בשעות הקרובות ואת האמת אין לי ברירה", לבסוף תפסתי אומץ והחלטתי לחצות, אמרתי לקרנף "יאללה חביבי אין ברירה צריך לחצות" עליתי על הקרנף הנעתי והתחלתי להתקרב אל הנהר שחצה את הכביש, כיוונתי לאזור בו חצו המשאיות והטנדרים, כנראה שם יהיה יותר קל היות וגלגליהם פתחו נתיב, נכנסתי בהילוך ראשון אל המים והמים הגיעו עד גובה חצי הגלגל, שמרתי על גז קבוע ואת האמת זה היה פשוט יותר ממה שהיה נדמה לי, ללא נדנודים או איבוד יציבות פשוט ישר לכיוון השני לאחר שחציתי עצרתי לצלם את השיטפון, טפחתי על מכלו של הקרנף ואמרתי לו "איזה גבר אתה, אשכרה קרנף" לצערי הסוללה של הגו פרו נגמרה ולא צילמתי תוך כדי החצייה לקח להמשך, משם המשכתי עוד כ 200 ק"מ עד לעיירה לורטו, הנוף השתנה בבום אחד ושוב הרים רק הפעם עם מבט אל הים בחלק מהמקומות אמרתי לעצמי "בואנה אתה בתאילנד לא במקסיקו" המבט אל המפרצים והלגונות עם הים השטוח והאיים הירוקים פשוט מדהים, בכניסה לעיירה ראיתי המון אנשים ונראה שכל העיירה יצאה לראות את השיטפון שעובר בנחל כאילו שזה מחזה בלתי רגיל עבורם שוב טעות שלי שלא צילמתי את זה, בהמשך אני אבין שזה היה באמת אירוע לא שיגרתי, מצאתי לי מקום לישון ויצאתי להסתובב בעיר ולחפש מקום למלא את קיבתי, הגשם לא הפסיק לרדת וכל העיירה הייתה מוצפת כל הרחובות מלאים במים עד גובה המדרכה ואני כמו ילד נוסע בגשם עם שורט וסנדלים (במהירות איטית כמובן) משפריץ מים לצדדים ומחייך בקסדה כמו איזה שיכור, אכלתי ארוחה טובה וחזרתי רטוב ומבסוט אל המוטל שוב קצת עדכונים מהארץ, פיפי ולישון. למחרת יצאתי לדרך ללה פז מרחק 356 ק"מ לתפוס מעבורת שתיקח אותי ואת הקרנף הרחק מבאחה קליפורניה בחזרה אל היבשת ואל מקסיקו עצמה.

הדרך הייתה ארוכה ולא פשוטה רוחות צד חזקות מאוד ומשתנות מצד לצד פעם תוקפות מימין ופעם משמאל, הכי כיף שיש רוחות גב הקרנף משייט כמעט בלי גז, בדרך עברתי שוב במקומות מקסימים, חלקם הררים וירוקים, שוב מישור משעמם עם רוחות וסופות חול, שוב הרים ירוקים וגשם, שוב חם ושמיים ללא ענן מעל ים כחול, וואוו כמה שינויים יש ביום אחד במסע שכזה, הגעתי ללה פז ושאלתי היכן המעבורת, התברברתי שוב בתוך העיר כאשר ה GPS לא עוזר בכלל עד שמצאתי את הכביש המוביל אל הנמל, מתברר שהגעתי בדיוק בזמן והמעבורת יוצאת בעוד כשעה וחצי, קניתי כרטיס בשבילי, משם הפנו אותי לעמדת שקילת הרכבים כדי לחשב את עלות השטתו של הקרנף הלבן,

להמשך, דלגו לבלוג של לירן 

דף הפייס של לירן כאן

———————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פרידה מארה"ב-פלאי הטבע, עיר החטאים וסן דייגו.

לירן מרכוס. ממשיך בהרפתקה שלו. כרגיל טבולה בתשוקה אמיתית של גילוי, מפגש והתלהבות. אל תחמיצו מילה או תמונה. (יוני)
17.8.14

לאחר שסיימתי להסתובב ולצלם ברכס הצפוני של הגרנד קניון  נסענו (הקרנף ואני) לעיירה סנט ג'ורג' שנמצאת ביוטה, כן שוב יוטה, כל הפארקים הנ"ל נמצאים במפגש הגבולות בין אריזונה ויוטה, עיירה זו תשמש אותי כבסיס יציאה ל 2 הפארקים הבאים ברשימה-ברייס קניון(Bryce Canyon) והאתר פארק ציון( Zion National Park),הדרך היוצאת מהגרנד קניון עברה שוב בין הרים ונופים יפיפיים ולאחר כמה עשרות ק"מ הנוף חזר להיות מדברי וחם מאוד, הגעתי קצת לפני חושך לעיירה סנט ג'ורג', פרקתי את הציוד מהקרנף, את הציוד אשאיר במוטל ואסע בלעדיו לפארק המדהים שראיתי רק בתמונות וחלמתי לראות במו עיניי, התקלחתי,הלכתי לאכול משהו וקדימה למיטה.
בבוקר שלמחרת יצאתי מוקדם לפני שיהיה חם ואכן הנסיעה עברה בקלות, אוויר הרי המדבר בבוקר, מרענן וקריר, המעבר בעיירות הקטנות מושכים תשומת לב ומבטים לעבר הקרנף, עצרתי לתדלק ולנשנש סנדוויץ', לאחר כשעה וחצי שכבר הייתי קרוב לפארק הברייס קניון הנוף החל לבשר את מה שעיניי יראו בשעות הקרובות,הדרך עוברת דרך הקניון האדום והנוף התחיל להפציץ בסלעים אדמדמים,צהובים וגם חומים, מכל עבר נראו צוקים ומן צורות שנוצרו עם השנים בעקבות שחיקת הסלעים ע"י מזג האוויר, צורות אלו נקראות ע"י הגאולוגים הודוס( hoodoos).

קצת לפני הכניסה לפארק לאחר אחד הסיבובים אני מבחין שהכביש עובר דרך קשת שנוצרה בסלע,עצרתי מיד לצלם היה פשוט מדהים,לאחר מכן התברר לי שיש עוד קשת שכזו מיד בהמשך פשוט יפייפה,המשכתי לדרכי,שילמתי 10$ קיבלתי מפה ונכנסתי אל הפארק,בגדול גם הפארק הזה בעל כניסה ויציאה אחת, המסלול בברייס קניון אינו מעגלי אלא ישנו כביש מרכזי וממנו יציאות לתצפיות אל הנוף המשונה והנהדר הזה, כבר בתצפית הראשונה המשקיפה אל העמק שמלא בהודוסים, צורות מדהימות שאי אפשר להאמין שהטבע יצר אותן, צבעי הסלעים משגעים ומגוונים, חום בהיר, חום כהה, אדמדמים, צהובים, לבנים, חבל על הזמן קשה להסביר במילים, בכל תצפית שכזו עצרתי וצילמתי פשוט אי אפשר להפסיק לצלם ולהביט אל הנוף היפיפה,בכל תצפית רואים בדיוק את אותו העמק רק מזווית שונה,ניתן לרדת אל העמק ולבצע סיור רגלי במסלולי הליכה ארוכים,הקצר שביניהם אורך כ 3-4 שעות, אני לא יצאתי למסלול שכזה היות והיה כבר חם למעלה בתצפית ולכן תיארתי לעצמי שלמטה יהיה הרבה יותר חם ואני לבוש במכנסי הרכיבה ונועל מגפי רכיבה, אני בטוח שהנוף בתוך העמק למטה מרשים עוד יותר אך אשמור זאת להזדמנות אחרת,כמו כן בברייס קניון נפגשתי לראשונה הטיול עם מטיילים ישראלים, לאחר אלפי ק"מ של טיול התחלתי לשמוע עברית פה ושם, ע"י אחת התצפיות פגשתי את משפחת אלוני,משפחה נחמדה שהגיעה לטייל בארה"ב, דיברנו והחלפנו חוויות מהטיולים שלנו,כמובן שהם רצו לשמוע על הטיול שלי יותר מלספר על הטיול שלהם, לאחר כחצי שעה נפרדנו לשלום נתתי להם מדבקה עם הלוגו כמזכרת ויצאתי לכיוון התצפית הבאה, רציתי לומר בהזדמנות זאת תודה למשפחה הנחמדה, שמחתי לפגוש אתכם ולהשלים פערים בשפה העברית.

הטיפוס לתצפית המרכזית ארוך אך שווה את המאמץ, הנוף משגע ופשוט אי אפשר להפסיק ולצלם וליהנות מעצמתו של הטבע ומהפיסול שיד אדם לא תצליח לעשות בעצמה שכזאת.
המשכתי בנתיב המסומן במפה שקיבלתי בכניסה עד לסיומו ועצרתי בעוד כמה תצפיות,למעשה לאחר התצפית המרכזית אין עוד כל כך מה לראות,בדרך פגשתי כמה אופנוענים שהתרשמו מהקרנף והתעניינו בטיול שלי, גם הם אוהבי ישראל והביעו תמיכה עקב המצב בארץ(מבצע "צוק איתן")דרך אגב כל מי שפגשתי בדרכי בארה"ב,קנדה ואלסקה(שהיא גם חלק מארה"ב) כולם תמכו בישראל ואמרו שצריך לשים סוף למנהרות ולטרור, לקראת אחה"צ חזרתי על עקבותיי לעיירה סנט ג'ורג',בנוהל הרגיל אכלתי ארוחת ערב,עדכונים מהארץ, פיפי ולישון.

למחרת בבוקר יצאתי לראות את הנקודה האחרונה ברשימת האתרים שרציתי לראות באזור הזה והוא פארק ציון( Zion National Park),יצאתי לכיוון הפארק אל הכניסה הצפון מערבית,כאשר הגעתי אליה שילמתי כניסה וקיבלתי מפה ואז התברר לי שהכניסה הנ"ל מובילה לתצפית על צוקים נהדרים אך הכביש הוא ללא מוצא ואינו ממשיך אל תוך הפארק אלא אני צריך לחזור חזרה לאחר התצפית הנ"ל ולנסוע כ 65 ק"מ אל הכניסה הדרומית, מה??? לעזאזל אז למה אתם מפרסמים באתר שזו אחת מהכניסות לפארק אם בעצם זו רק תצפית אחת מסכנה ואי אפשר להמשיך ממנה לשאר הפארק?טוב אני כבר פה אעלה ואראה במה מדובר,הדרך לתצפית היא כ 15 ק"מ וכבר בכניסה האספלט השחור משנה צבעו לאספלט אדוםםם,כן כביש בצבע אדום חום עם פס הפרדה בצבע צהוב,איזה יופי פשוט משתלב נהדר עם הנוף מסביב,פעם ראשונה שאני רוכב על כביש אדום שכזה, הפליאה והשמחה בקסדה הרקיעו שחקים, למעשה התפעלתי מצבעו של הכביש לא פחות מהנוף עצמו, שוב בתצפית זוג אמריקאים ניגש לדבר איתי ולשאול על המסע, כמובן שהם התפלאו שאני מישראל ושעשיתי את כל הדרך מלוס אנג'לס לפרודו ביי וחזרה עד יוטה,ג ם הם שוב הביעו תמיכה במדינת ישראל וביקשו להצטלם איתי ועם האופנוע, אני לא נשארתי חייב וצילמתי גם אותם.

נפרדנו יפה ומשם יצאתי לכיוון הכניסה הדרומית אל הפארק הדרך הייתה דיי משעממת אך השתנתה במהרה כבר בעיירה הציורית ספרינגדייל שנמצאת בסמוך לכניסה אל הפארק הנוף החל להראות את עצמתו,בכניסה כמובן שלא הייתי צריך לשלם שוב היות ולכל הפארקים הלאומיים התשלום עבור כניסה תקף לשבוע ללא הגבלת הכניסות ו/או היציאות.
מסלולי הנסיעה בפארק ציון מחולקים לשניים,בראשון אפשר להשתמש ברכב הפרטי/אופנוע ובשני נוסעים באוטובוס ללא תוספת תשלום.
התחלתי במסלול הראשון, הכביש האדום עם הפס הצהוב במרכזו פשוט עשה לי את היום, הכביש התפתל בין הרים וצוקים ענקיים והנוף הייחודי של פארק ציון הדהים אותי ביופיו,לאחר כמה עצירות לצילום הגעתי לפקק תנועה,מיד הבנתי שזו הכניסה למנהרה המפורסמת של הפארק,מנהרה ארוכה שנחצבה בהר וחוצה אותו מצד לצד,במנהרה התנועה זורמת בכיוון אחד בכל פעם ולכן נוצר פקק בכניסה למנהרה,לאחר שהשיירה שהגיעה ממול חלפה על פנינו הגיע תורינו לחצות לצד שני,המנהרה ארוכה מאוד כ 2 ק"מ ומדי פעם בדופן המנהרה יש חלונות שמהם אפשר לחטוף מבט על הנוף שבחוץ,אך אסור לעצור ולצלם,באותו הרגע מה שעולה לי בראש הוא הסאונד של המנוע ואיך הקרנף היה נשמע עם אגזוז פתוח,בכל מקרה נהניתי גם מהסאונד האנמי שיש לו עם האגזוז המקורי בכל פתיחת מצערת לרווחה שומעים את לועות היניקה יונקות אוויר הרים בהנאה מרובה, לאחר היציאה מהמנהרה אני ממשיך בכביש המתפתל בנוף המופלא ומגיע לשער היציאה מהפארק, אני אומר לעצמי"מה זהו?" היות ואני רוצה לעשות את הסיור באוטובוס אני צריך לחזור את כל הדרך חזרה,הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יששש עוד פעם חוצים את המנהרה הארוכה" ואכן כך עשיתי את כל הדרך חזרה כולל המנהרה הארוכה וכמו שכבר אמרתי הרבה פעמים אותה הדרך באותו הכביש רק לכיוון השני נראית כמו דרך חדשה, המשכתי כך עד למרכז המבקרים(משם יוצאים האוטובוסים) השארתי את הקרנף לנוח בצליו של אחד העצים ועליתי לאוטובוס,המסלול באוטובוס אורך כשעתיים הלוך וחזור, תפסתי לי מקום ליד החלון וגיליתי שאי אפשר לפתוח את החלון שלידי או כל אחד אחר באוטובוס יותר מ 5 ס"מ, לעזאזל מה זה?? ככה אי אפשר לצלם!! בסדר אתם רוצים להגביל את פתיחת החלון לצורך בטיחות אבל למה רק 5 ס"מ אפילו קיסם שיניים אי אפשר לזרוק החוצה, היה חם באוטובוס ומזגן לא היה, לפחות קיבלנו הסבר מפורט מנהג האוטובוס,כמו כל ישראלי טוב הצלחתי למצוא שיטות כדי לצלם דרך החריץ ולמעשה יצאו כמה תמונות לא רעות בכללל.

לאחר שהסיור באוטובוס הסתיים חזרתי לאוכפו של הקרנף ונסענו חזרה אל העיירה סנט ג'ורג', היה חםם ושוב הרגשתי כמו העוף בתנור של שישי בערב רק עם ריח פחות נעים ומגרה.
בערב חיפשתי מלון בלאס וגאס עם דיל טוב וביצעתי הזמנה באינטרנט, בכל מלון בלאס וגאס יש קזינו ולכן המלונות בלאס וגאס מציעים חדרים במחירים זולים כדי למשוך אליהם לקוחות שימלאו את בתי הקזינו של המלון,הדיל שמצאתי הציע 20$ ללילה ואני זקוק למנוחה לאחר כחודשיים בדרכים,לכן הזמנתי חדר לשבוע ימים אותם אנצל למנוחה ועדכונים לבלוג.
בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לדרכי, אתמול התלוננתי שחם אז מישהו סידר לי מבול ועוד איזה מבול!! כל הדרך במדבר לכיוון לאס וגאס שבמדינת נבדה היה גשם כבד, מצד אחד התבאסתי שיורד כזה גשם ומצד שני שמחתי שלפחות לא חם,אחה"צ הגעתי לפאתי לאס וגאס,כבר מרחוק נראית העיר ההזויה והמדהימה בתפארתה, המשכתי למלון שהזמנתי בדרום העיר וציפיתי למקום נחמד, מה שהתברר הוא שהגעתי למלון מפואר בסטנדרטים שלי לא של וגאס, יש חנייה מקורה, נהגים שחונים את הרכבים עבור הלקוחות בריכה, קזינו, שירות חדרים, תמרוקים, חדר כושר, ועוד אפילו שירות צחצוח נעלים וכל זה ב 20$ ללילה מי היה מאמין, נעלתי וכיסיתי את הקרנף אמרתי לו "זכית בשבוע חופש" וכך היה הוא לא ראה אור שמש למשך כמעט שבוע.

פינקתי את עצמי בתספורת וגילוח, הרי אני לא יכול להסתובב בלאס וגאס כמי שנראה כמו הומלס למרות שראיתי פה אנשים ממש אבל ממש מוזרים.
מה עוד אפשר לכתוב ולספר על לאס וגאס שלא סופר כבר,כמו שכבר כתבתי תכננתי לנוח פה לשבוע מה שהתברר כבלתי אפשרי,הפאר וההדר במלונות היוקרה משכו את תשומת ליבי ובכל יום טיילתי ב 2-3 מלונות אחרים,קניתי כרטיס אוטובוס שתקף ל 3 ימים בכל קו וכיוון שאבחר, עליתי לאוטובוס ונסעתי לרחוב הסטריפ המפורסם(רצועת מלונות יוקרה)כל אותם הימים חזרתי ואמרתי לעצמי בלב ולפעמים גם בקול "לא נורמלים, פשוט משוגעים האמריקאים האלו" כל לובי של מלון נראה פשוט כארמון, המלון הכי פשוט וצנוע שם בכיס הקטן כל מלון אחר שראיתי בחיי, כל מלון בנוי על בסיס אטרקציה שונה אך ורק כדי למשוך תיירים, מלונות עם שמות מפוצצים וערים בעולם,פריז, ניו יורק, רומא, ונציה, מצריים, מלון קיסר, בלאג'יו, אי המטמון ועוד.
כאשר נכנסים לכל מלון שכזה לא יודעים מה מצפה מלבד קזינו מפואר שיש בכולם,ספינות פיראטים,לונה פארק,דולפינים,אריות לבנים,טיגריסים לבנים,מסעדות יוקרה,חנויות,מכוניות פאר פשוט טירוף.
הטירוף נמשך גם ברחובות ובמועדונים, אנשים מחופשים, פעלולני רחוב, ציירים, אלפי אנשים, חלקם גם חסרי בית ושיכורים, תפאורת אורות הרחוב מנצנצת מכל עבר ובכל צבע פשוט נהדר ולפעמים מוגזם, אנשים מרחפים מעל הרחוב במאין "אומגה" כך העברתי לי שבוע בו טיילתי ברגל ללא הקרנף (מה שלא אופייני לי) בשבוע בו תכננתי לנוח לא נחתי לרגע ותפרתי עשרות ק"מ במלונות וברחובותיה של לאס וגאס.

החדר שלי 20 דולר ללילה

הרבתי בתמונות כך שמי שלא היה יוכל ליהנות גם.אחר שישה ימים בהם חרשתי את כל המלונות בלאס וגאס הקדשתי יום אחד כדי לנסוע לסכר הובר המפורסם,הקרנף היה מופתע לראותי היות והבטחתי לו שבוע חופש,שחררתי אותו ממנעוליו ואמרתי לו "קדימה יוצאים לנער את האבק שהתאסף מתחת לכיסוי שכיסה אותך",הקרנף הניע ללא בעיה ויצאנו לדרך,לאחר כחצי שעה של נסיעה הגענו לסכר המפורסם, תחילה חציתי את הסכר על הכביש עובר מעליו ורק אח'כ עצרתי לצילומים מהתצפיות השונות,לאחר מכן נסעתי לכיוון הגשר הגדול שעל הכביש הראשי,שם השארתי את הקרנף בחניה ויצאתי להליכה על גשר, הנוף מהגשר צופה הישר אל הסכר האדיר הזה וזה פשוט יפה, הרוח במרומי הגשר הגבוה חזקה ולכן צריף להחזיק טוב את המצלמה, ב 15 דקות ראיתי ארבעה כובעים של אנשים שפשוט עפו מראשם אל הנהר שלמטה צילמתי עוד כמה תמונות וחזרתי אל הקרנף ומשם לאגם שצמוד לסכר ובחזרה ללאס וגאס. סיכמתי לי את הביקור בלאס ווגאס במסעדת הארד אטק (התקפת לב), זו דוגמא קטנה כמה שהעיר הזאת הזויה ומופרעת,הסועדים במסעדה לבושים בחליפת חולה כמו בבית חולים, המלצריות והטבחים לבושים כמו אחיות ורופאים, משקאות אלכוהולים מגיעים בשקיות אינפוזיה והסועדים מחויבים לסיים את הארוחה ולא המלצרית מחטיפה להם בישבנם עם מטקה מעץ (כמו של הים) בעוד המצלמה מצלמת את פרצופם המביע כאב, כל זאת בזמן שכל קהל המסעדה מוחא כפיים ומעודד את הלקוח המוכה, לאחר מכן בתוספת תשלום כמובן התמונה תודפס על חולצת טישרט כמזכרת על האירוע הכואב.

בכניסה למסעדה יש משקל והמסעדה נותנת ארוחות חינם לאנשים במשקל של כ 150 ק"ג ומעלה, זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה אדם שמן ששמח לעלות על המשקל והאנשים מסביב מוחאים לו כפיים על זה שהוא שמן.
הזמנתי לי המבורגר "קטן" (ראו תמונה) והצבתי לי מטרה לסיימו, לא מתאים לקבל מכות מול כולם, שאלתי את המלצרית "אם אני לא מסיים את מחטיפה לי?" היא אמרה "כמובן" אז שאלתי שאלה נוספת "ואם אני מסיים אני מחטיף לך?" היא צחקה ואמרה "מה פתאום זה מאוד כואב" נו לך תבין היא יודעת שזה כואב אבל היא מחטיפה לאנשים מכל הלב, רק מהצליל של המכה כבר כואב לכל הלקוחות שמסביב.

בבוקר שלמחרת התארגנתי ליציאה לכיוון סן דייגו, התכנון להגיע כמה שיותר קרוב לגבול ולהתארגן לקראת החצייה למדינות עולם שלישי, בין ההכנות אני מתכנן לבצע טיפול לאופנוע ולקנות רפידות בלם קדמי+אחורי (לשעת צורך) ועוד פיצ'פקס, לבטל את הביטוח של האופנוע (תקף רק בארה"ב) לעשות ביטוח למקסיקו, לפגוש את דניאל (לכל מי שלא זוכר-דניאל חבר שלי מתקופת הצבא), לשלוח את הציוד קמפינג לארץ ולבקר בנושאת המטוסים מידוואי.

רב הדרך לסן דייגו הייתה די משעממת ומזג האוויר חם ויבש למעט גשם פה ושם שציננו את האווירה,הגעתי לסן דייגו מצאתי מקום זול לישון בו למשך חמישה ימים,
אסכם בקצרה את חמשת הימים:
כבר למחרת התחלתי לארגן את עצמי ואת האופנוע לקראת החצייה ביצעתי טיפול( שוב בעצמי) קניתי רפידות בלם ספייר, מצתים, תרסיס שמן, משפך ועוד שטויות, ביטלתי את הביטוח ועשיתי אחד חדש למקסיקו, קניתי תיק קטן יותר לשאר הציוד שנשאר איתי ואת התיק הגדול עם ציוד הקמפינג דניאל הציע שאשאיר אצלו וקבענו שנלך ביחד לנושאת מטוסים וכו'.
בשבת בבוקר דניאל הגיע מלוס אנג'לס לפגוש אותי בסן דייגו, שוב נפגשנו צחקנו, דיברנו אכלנו והפעם גיוונו והלכנו לבקר בנושאת המטוסים מידוואי (Midway) שהיא כיום מוזיאון ואפשר לטייל עליה ולראות כיצד חיו בה ואיך נראית נושאת מטוסים מבפנים וכמובן המטוסים שעליה, בימיה הטובים שהו עליה כ 5,000 איש, ממש עיר קטנה כאשר יש בה הכל והיא בנויה לשהות בים לתקופות ארוכות מאוד, הסתובבנו על הנושאת מטוסים כשעתיים ומשם הלכנו לנשנש איזה סטייק טוב לארוחת צהריים,משם חזרנו למלון, נתתי לדניאל את ציוד הקמפינג, דיברנו עוד כמה דקות ושוב נפרדנו עם חיבוק ומילות פרידה ובתור הפתעה קיבלתי שקית של במבה שעשתה לי את היום.

לסיכום פרק הטיול בארה"ב:
ארה"ב כמו שכולם יודעים ארץ מופלאה בה אפשר להשיג כמעט הכל (למעט בוקסות מילימטריות כמו שאני חיפשתי) שמתי לב שככל שעולים צפונה האוויר קר יותר והאנשים יותר קרירים ומסוגרים, וככל שמדרימים לעבר המדינות החמות האנשים יותר פתוחים ונעימים, השוויתי את התופעה לחבילות החציר שראיתי בדרך כאשר בצפון הן עגולות (מעגל-משהו סגור) ובדרום החבילות מרובעות כמו שאנחנו מכירים, למרות זאת כל האנשים שפגשתי בדרך למעט אחד או שניים פשוט נפלאים ואדיבים, רובם אם לא כולם אוהבים אופנועים/רוכבים על אופנועים, אוכל נהדר וגם מתועש, סופרים ענקיים וחנויות מפלצתיות, רכבים מכל הסוגים ועם כל השיפורים האפשריים, סוכנויות אופנועים משגעות בגודלן ובמבחר ההיצע, שירות נפלא, נופים מדהימים ועוצרי נשימה, ממישורים חקלאים להרים גבוהים ומושלגים מיערות אין סופיים ועד למדבריות יבשים וצחיחים, פשוט נפלא, אהבתי את השהיה בארה"ב ואין ספק שיום אחד אחזור אליה שוב, אז שוב תודה רבה לכל מי שפגשתי בארה"ב, יש לכם ארץ נהדרת בכל יום בשבוע ולא רק ביום שישי.

בפוסט הבא- החציה לבאחה קליפורניה-מקסיקו.

תודה שקראתם ומקווה שנהניתם מהפוסט.

כל המידע הנוסף והמון צילומים בבלוג של לירן מרכוס

עמוד הפייס של לירן מרכוס

——————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

ארה"ב-פלאי הטבע, שמורות, פארקים ונופים עוצרי נשימה.

עוד מהמטעמים של לירן הרוכב מצפון אלסקה לדרום אמריקה

הערה:
את הפוסט הבא יש לקרוא בישיבה ובזמנכם הפנוי,במידה ותקראו זאת בזמן העבודה,אתם תתפטרו ותצאו למסע שכזה.

7.8.14
הנוף השתנה לשדות חקלאיים יבשים וחומים לקראת ה 160 ק"מ האחרונים נסענו בכביש 89 העובר דרך שמורת הטבע לואיס וקלארק ומוביל לעיירה נידחת בשם וויט סולפור ספרינגס,הכביש הררי ומפותל מעלף ביופיו,טיפסנו בהרים בתים הבנויים לצידו של נחל זורם, החום הפך ירוק, המישורים הפכו להרים המצמיחים עצים ואיפה שיש מים ועצים יש גם חיות, בקטע הכביש הנ"ל ראינו כמות של חיות בר במיוחד איילים בכמות מסחררת ובכל הק"מ שעשינו באלסקה וקנדה לא ראיתי כל כך הרבה חיות בר פשוט נהדר, האוויר הצונן סוף סוף קירר את גופנו אכן סוף יום מעניין ומהנה לאחר יומיים משעממים בהם נסענו קצת יותר מ 1,400 ק"מ בכבישים ישרים ומהירים.
קפצנו לבר מקומי לארוחת ערב ובירה קרה ומשם לחדר אמרנו לילה טוב לאופנועים והלכנו לישון.

בוקר השעה 7:20 העיירה הציורית שקטה מאוד שקטה, סבסטיאן ואני מתארגנים ליציאה לכיוון העיר בילינגס (Billings) שם נבצע שנינו טיפולים לאופנועים (כן כבר הגיע הזמן לטיפול נוסף שלישי במספר), בחניית המלון פגשנו רוכב הארלי כבן 60 שהחליט לצאת למסע קצר באזור הזה של ארה"ב, בשיחה קצרה התברר שהאופנוע שלו עשה לו בעיות בערב שלפני וסירב להניע ולכן עצר כאן ללילה,כאשר הוא לוחץ על כפתור ההתנעה אין קול ואין עונה והוא ממתין לגרר, ביקשתי שיפרק את הכיסוי של המצבר ונראה מה קורה, המצבר חדש, והחוטים שלו מחוברים כראוי, אז הבעיה כנראה בהמשך, שיחקתי קצת עם החוטים המחוברים למתנע (סטרטר) והופ הזקן (הארלי) מתעורר לחיים, שיחקנו שוב עם החוטים והזקן המשיך והמשיך להניע, לא יודע אם בגלל שנגענו במצבר או במתנע הוא המשיך להניע,כנראה סתם התחשק לו (האופנוע) לנוח כאן כי הנוף מהמם.
הוא מיד התקשר לחברת הגרירה וביטל את הגרר, נפרדנו ממנו ואיחלנו דרך צלחה אחד לשני, יצאנו לדרך לבלינגס הייתה קצרה ולאחר כשעתיים הגענו למוסך ימאהה, המוסך סירב לטפל באופנוע ואמר שרק בעוד יומיים יהיה לו זמן, מה נפלתם על הראש? מה יומיים? שאלנו את מנהלת המוסך האם היא תאפשר לנו לעבוד בחניית המוסך ואנו נבצע את העבודה בעצמינו והיא אמרה לא!!, חזרתי לחנות הציוד ושאלתי שוב אם אבצע את הטיפול בעצמי האם זה פוגע באחריות? ואז נאמר לי מה שרציתי לשמוע כבר מזמן (למרות שסבסטיאן אמר לי זאת יותר מפעם אחת) אין בעיה כל עוד יש לך קבלות על קניית החלפים ממוסך ימאהה, יששש בארץ המובטחת זה לא היה עובד ככה,קניתי מהם שמן ופילטר שמן וביקשתי שיחתמו בספר הרכב, אמרו אין בעיה איפה הספר? לאחר שהם חתמו נסענו לרשת אוטו זון (Auto Zone) וביקשנו לבצע טיפול בחנייה וכשנסיים ניתן להם את השמן הישן שאותו הם שולחים למחזור, קנינו כל אחד פיילה (גיגית) ב2$ עבור השמן המנוקז וסבסטיאן קנה מהם גם שמן, וקדימה לעבודה, היה חם תחת השמש ונזלתי כמו נר של חנוכה מהסוג הזול ביותר, פירקתי את מגן המנוע כדי להגיע למסנן השמן,ניקזתי את השמן הישן, פירקתי המסנן והחלפתי אותו בחדש למרות שעל פי הספר כל 2 טיפולים צריך להחליפו אך זה לא הוצאה משמעותית ולכן אני מחליף אותו בכל טיפול, סגרתי את ברגי הניקוז, מילאתי שמן חדש והרכבתי את מגן הגחון סה"כ 40 דקות שבמוסך הם מבצעים זאת בחצי יום לפחות וגובים 150$ על עבודה, אני לא אומר כלום על המוסכים היות ועבדתי בכמה שכאלו בחיי, נתנו למוכר בחנות את הפיילות והוא החזיר לנו אותם נקיות, אמרתי לו שאין לנו מקום על האופנועים ושהוא יכול לקחת אותן לביתו או למכור אותם למישהו אחר.

משם נסענו לתחנת הדלק, תדלקנו, נשנשנו, שתינו משהו ודיברנו, כאילו מותחים את הזמן ולא רוצים להיפרד אך אין ברירה, כאן דרכינו נפרדות ונתיבינו מתפצלים,סבסטיאן חברי נעמת לי מאוד, כמעט כשבועיים אנו רוכבים ביחד, בגשם ובקור, בחום ובשרב, בעליות ובירידות, בנופים עוצרי נשימה,בכבישים מדהימים וגם בכאלו ישרים ומשעממים, נכון כמעט שבועיים זה זמן לא ארוך אך שחווים חוויה משותפת שכזו ומגיעים לאזורים נידחים בהם רק מעטי מעט היו ורכבו ואני מתכוון הדרך לפרודו ביי וחזרה, אני מאמין שיום אחד ניפגש שוב וחברים נשאר לתמיד! מה שבטוח שנינו לא נישכח עם מי רכבנו לקצה העליון ביותר של אמריקה הצפונית, אז שוב בדקנו שהאימיילים שמסרנו אחד לשני לפני כמה ימים כשנפרדנו לכמה שעות בוויטהורס בקנדה נכונים, לחיצת יד, חיבוק, שוב לחיצת יד ושוב חיבוק ויצאנו לדרכינו.

הכיוון אליו אני מכוון הוא הפארק הלאומי ילוסטון (Yellowstone National Park) אך היום לא אספיק לבקר שם לכן הכיוון הוא לעיירה ציורית הנמצאת על גדת נהר בשם רד לודג' (Red lodge), כאשר הגעתי לעיירה התברר שזו נקודה שכל האופנוענים באזור מגיעים אליה והעיירה הייתה מוצפת באופנועים ובחבורות של אופנוענים, בחניית המוטל היו לפחות 50 הארלי דווידסון וכך גם בכל מוטל אחר בעיירה פשוט מטורף מה שקורה כאן, הסתובבתי רגלית בעיירה ולאחר שאכלתי ארוחת ערב וכמה עדכוני חדשות ואימיילים התקפלתי לישון מחר יום חדש וארוך אבל באמת ארוך מעבר לתכנון אך זה בהמשך.

בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לדרכי לכיוון הכניסה המזרחית לפארק הילוסטון, כביש 212 היוצא מרד לודג' לכיוון הכניסה המזרחית הוא פשוט אחד הכבישים המופלאים ביופיים ויכול להיכנס בקלות לעשרת המקומות והכבישים הראשונים, הכביש מפותל ומטפס למעבר הרים בשם פס שן הדוב (Bear tooth pass) אחד הנהדרים שעברתי בהם, הגובה המקסימלי שראיתי בGPS  היה 10,968 רגל שזה בערך 3.4 ק"מ מעל פני הים,הנוף נהדר ומדהים ביופיו, פה ושם מתגלה לו אגם,מסביב על פסגות ההרים עדיין יש שאריות של שלג שלא נמס,המרחבים הנצפים מלמעלה פשוט מרהיבים,פשוט קשה ואי אפשר לתאר במילים, הנוף שוב השתנה ובגבהים הללו שום דבר אינו צומח מלבד עשבים נמוכים,הכביש מוצף ברוכבים ובקבוצות של רוכבים שהגיעו מרד לודג' וכאלו שבדרך לשם,הכביש נמשך ועובר את הגבול ממונטנה לויומינג(wyoming) וממשיך דרך עיירה קטנה בשם קודי(Cody)ומשם נכנסים לפארק המופלא והעתיק ילוסטון,בפארק הענק הזה אפשר לראות ביזונים (באפלו אמריקאי), דובים, איילים, אגמים, גייזרים ועוד. ממשיכים כבר בכניסה לפארק ראיתי איילים ובהמשך הדרך עדרים עצומים של ביזונים,חיה מוגנת שכמעט נכחדה באזור עקב צייד ללא פיקוח,הכביש בתוך הפארק נהדר גם הוא ועובר בין הרים ונחלים,הנוף עוצר נשימה ופשוט נהדר,בהמשך הדרך הסובבת אגם גדול אפשר לראות גייזרים(לא מהסוג שאוהב את מינו) המתפרצים מהאדמה ויוצרים שובלים של מים בצבעים מיוחדים,הריח הנישא באוויר הוא ריח חריף דומה לגפרית,התבדחתי לעצמי שכדור הארץ נראה יפה מעל פני האדמה אך בתוכו שוכנים גזים חריפים כמי שאכל חמין של שבת מלא בקטניות מכל הסוגים,בכל אזור עם גייזרים אפשר לחנות ולצעוד ברגל ופשוט להתענג מהמראות הנפלאים.

הסתובבתי בפארק לאורך כל היום ונהניתי מכל רגע, אחה"צ החל גשם והגיע הזמן למצוא מקום לפרוס את האוהל וללכת לישון, התחלתי לעבור בין אתרי הקמפינג בפארק וכולם היו מלאים עד אפס מקום,מתברר שבפארק הילוסטון צריך להזמין מקום באתרי הקמפינג מראש,טוב אז לצערי לא אשן כאן היום יצאתי מילוסטון מהיציאה הדרומית וחיפשתי מקום לישון.
גם בהמשך לאורך הדרך כל המקומות היו בתפוסה מלאה, המשכתי לעיירה ג'קסון (jackson) וגם שם הכל היה מלא, מתחיל להחשיך מה עושים לעזאזל? המשכתי מערבה וחציתי למדינת איידהו מחוון הדלק מראה שיש עוד רבע מיכל ז"א כ 50 מייל עד שהנורה תחל להבהב אז אתדלק בעיירה הבאה, בעיירה הבאה תחנת הדלק הייתה סגורה ושוב כל המקומות בתפוסה מלאה,הדרך עברה בכביש מפותל דרך שמורת טבע וכבר חושך סביב, נסעתי אחרי מכונית כאמצעי בטיחות כנגד איילים, מה גם שאין לי דלק אז אסע חסכוני (למרות שיש לי עדיין ג'ריקן מלא מאלסקה באחד הארגזים אז לבי שקט),

הגעתי לעיירה הבאה ונורית הדלק כבר החלה להבהב לפני יותר מ 25 מייל, מצאתי תחנה בשירות עצמי ותדלקי באמצעות כרטיס האשראי, גם פה אין שום מקום לישון,אז אמשיך הלאה לעיירה שאחרי, עיירה בשם איידהו פולס(Idaho Falls) וכן גם כאן הכל מלא, כבר כמעט 22:00 ואני כבר מעל 14 שעות מאז שעזבתי את רד לודג', מתברר שמתקיים איזשהו כנס באזור ולא לכבודי הוא מתקיים, לכן כל מקומות הלינה בתפוסה מלאה שיט, ע"פ מה שנאמר ע"י פקידה באחד המוטלים גם בעיר הבאה בשם בלאקפוט (Blackfoot) אז לפני שאני ממשיך אני אעצור ואמלא את קיבתי כי כאשר רעבים לא חושבים נכון וזה מתכון לטעויות,מזל שלפחות אכלתי סנדוויץ" בצהריים, כמו כן התחברתי לאינטרנט במסעדה והתעדכנתי בחדשות מן הארץ,כמה רקטות נפלו ואיפה(מבצע "צוק איתן")עדכנתי את ההורים שאני עדיין בדרך ושלא ידאגו,היות והם רואים שאני בתזוזה דרך המכשיר איתור לוויני,כמו כן עדכנתי אותם גם בכל הסיפור של מקומות הלינה ואמרתי להם שלא ידאגו אם יראו שעצרתי לנוח בצד הדרך, כאשר סיימתי לאכול פגשתי במסעדה עוד רוכבים שרק הגיעו ונתקעו ללא מקום ללינה וגם הם אינם יודעים מה לעשות,כבר 23:00 אני אמשיך ולא אחכה להם רק עכשיו הם התישבו לאכול וגם הסבירות שנמצא מקום לכולנו קלושה,אך לבד הסיכוי גבוה יותר,גם בעיר הבאה הכל מלא והעייפות מתחילה להראות את אותותיה, העיר הבאה נמצאת עוד כ 50 מייל וגם שם לא בטוח שאמצא משהו, בחצות וחצי לאחר כ 17 שעות מאז שיצאתי מרד לודג',יכולתי להמשיך עד לעיר הבאה ואז מה? אגיע ב 2:00 לפנות בוקר ואם אמצא חדר אשלם בשביל 3 שעות , לא נראה לי הגיוני ושווה את התשלום, לכן החלטתי שזהו להיום אני עוצר בצד הדרך בהזדמנות הראשונה שאמצא, לאחר כמה דקות בכביש המהיר הגעתי לתחנת רענון כמוה פזורות די הרבה תחנות שכאלו לאורך הדרך, בכניסה כתוב שאסור לפתוח אוהלים על הדשא אך לא כתוב שאסור לישון בתוך התחנה (בארה"ב אסור לפרוס אוהל במקום שאינו מוגדר לכך) אומר בעדינות שזה לא היום שלי למרות שהתחיל כיום נפלא ונהדר ונגמר כך ,אבל אני לוקח זאת בקלות הרי זה חלק מההרפתקה, לאחר יום ארוך ומעייף בו רכבתי כ 800 ק"מ וגם טיפסתי לתצפיות בפארק הילוסטון שזה מעייף לכשעצמו ביום בו עברתי בין מונטנה, ויומינג ואיידהו, לא אשכח אותך יום ארוך שכמותך, הייתי כבר עייף ולא כל כך היה אכפת לי איפה אשן אז מצאתי לי ספסל מבטון בתוך התחנה המחוממת בה יש אפילו שירותים צמודים, את האמת דווקא נחמד, הורדתי את המגפיים ונשכבתי לישון, למרות שהיה לא נוח והרגשתי כמו הומלס נרדמתי לכמה שעות און ואוף עד שהשמש החלה לזרוח.

המשך הכתבה בבלוג של לירן כאן

דף הפייס של לירן כאן

————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!