רכיבה בנוף שמזכיר את הבית

מדבריות אדומים ובליבם ווגאס

הצג את הוראות נסיעה ל-Green River, UT, United States במפה גדולה יותר

יום ראשון 26.8.2012
ללאס ווגאס.

העברנו את הזמן עד שעת היציאה מהמלון שהיא השעה 11:00 וזאת כדי לא להסתובב סתם עם החום הכבד עד השעה 15:00 שהיא שעת הכניסה למלון לוקסור, שם יש לנו הזמנה להיום. החלטנו לנסות את מזלינו כבר בשעה 13:00 וזה עבד וקיבלנו חדר בקומה 10. עלינו לחדר ולמרות שזה מלון " אלק " טוב, אנחנו לא מסופקים. ראשית – אין מקרר בחדר, שנית – אין קפה  ושלישית – זה לא כולל ארוחת בוקר ורביעית – אין אינטרנט בחדר ( צריך בשביל זה לרדת למקום מסויים במלון ) אחרי כל זה אני שואל: זה מלון זה ? אז זהו, כל המלונות על הסטריפ הם כאלה והמלונות הפשוטים יותר שנמצאים לא על הרחוב הראשי, לנו נותנים שרות טוב יותר. התמקמנו ויצאנו לסיבוב צילומים ביום. בערב עשינו סיבוב השלמה למלונות שלא הספקנו בערב הקודם. כל מלון מלבד הקזינו שכנראה מזה הוא מתפרנס, מכוון שהמחיר שאנחנו משלמים בוודאי לא מכסה את ההוצאות האסטרונומיות של הקמת והחזקת מלון של מעל 4000 חדר, כמו רבים מהמלונות כאן. מחומר שקראתי בנושא: מתוך 20 המלונות הגדולים בעולם, 15 מהם נמצאים בווגאס ומתוך ה -10 הגדולים בעולם 8 נמצאים כאן. אני מניח שאני לא מחדש כלום לאף אחד, על המחזות שאפשר לראות בחזיתות של המלונות. אם זה ביחודיות שכל אחד יוצר לעצמו ואם זה בהופעה שכל אחד פיתח לעצמו. מלון  Circus-Circus עם מופעי הקרקס שלו, מלון  Treasur Island עם מופע הפירטים שלו, מלון  Mirageבמופע אש ומים, ה Bellagio המפורסם, עם מופע מים ומוזיקה וכך הלאה, בעוד כמה מלונות. חוץ מזה, זאת חוויה מדהימה להסתובב בתוך המלונות עצמם, בהם אפשר לראות דברים מדהימים כאשר לדעתי המרשים מקולם הוא ה – ונציאן עם הגונדולות שלו ותעלות המים בתוך המלון, באוירה של אור יום גם בלילה והניו-יורק, עם הרחובות המסעדות והמופעים וכמובן מלון פריז המדהים. בקיצור, המקום מדהים גם ללא הימורים.

יום שני 27.8.2012
הבוקר לקחנו את האופנועים לסוכנות של סוזוקי לעשות טיפול 24,000 ק"מ – שהוא גדול יחסית וכאשר הגענו למוסך, קיבל אותנו בחור שברור שהוא מבין באופנועים אבל – הקצב דיבור שלו ועד שהוא מזיז משהוא, הוא כזה איטי, עד כדי שהוא לא יספיק לגמור היום את הטיפול. חזרנו למלון והמשכנו בסיבובים, כאשר באחד מהם, הוספתי לעצמי נכס חדש בדמות עדשה חדשה של 18 עד 200 MM עם אביזרים מתאימים.

יום שלישי 28.8.2012
את היום העברנו בתכנון המשך מסלול הטיול ותאום קמפינגים שעל הדרך. לאחר מכן הוצאנו את האופנועים מהמוסך שהשארנו אותם אתמול והתחלנו להרגיש שהבחור (המבוגר) מבין בנושא טוב, הוא התחיל להסביר מה הוא עשה, אילו דברים הוא מצא ומה מצב האופנוע ( לדעתו המצב שלהם מצויין ). היה רגע שחשבנו שהוא מסביר הרבה כדי להצדיק את המחיר שהוא הולך לתקוע לנו, אבל לא היה כך. מחיר הטיפול היה סביר ויותר מכך, האופנוע נסע פשוט נהדר, כך שלפחות הפעם החששות הישראליים שלנו ( שאולי עובדים עלינו ) נחלו כשלון צורב. בערב עוד עשינו סיבוב השלמות והתארגנו ליציאה של מחר לדרך .
יום רביעי 29.8.2012
העברנו את הציוד לאופנוע בשתי נגלות – שלא כמו שהגענו שסחבנו הכל מהחניה עד החדר בפעם אחת והגענו סחוטים ( המרחק מהחניה למלון די גדול  והם לא נותנים עגלות ללא תשלום ). הטמפרטורה היתה כבר די גבוהה בשעה מוקדמת, אבל אין ברירה וחייבים להמשיך. יצאנו על כביש מספר 15 צפונה כ- 70 מייל בשטח נוואדה לאחר מכן 30 מייל באריזונה ו -16 מייל ביוטה, ואז יצאנו לכביש 9 שמוביל לפארק הלאומי ציון. עד הפניה, הכביש זורם בנוף מדברי עם צמחיה נמוכה של שיחים ומדי פעם קקטוסים, אך לאחר מספר ק"מ בודדים, הכביש מתחיל להכנס לאזור הררי מדהים בצבעים שלו ובצורות המדהימות שהטבע יצר. ככל שמתקדמים לפארק, הנוף הופך ליפה יותר וכאשר מגיעים לפארק זה פשוט חוויה ויזואלית יפיפיה. הייתי כאן לפני 30 שנה ולא זכרתי את היופי של המקום ולכן לא היו לי ציפיות גדולות וההפתעה היתה גדולה. נכנסנו עם ההסעות של הפארק לשמורה ומאחר והיה מאד חם ואנחנו לא לבושים להליכה, ויתרנו על הטיולים הרגליים שיש בשטח הפארק ועשינו רק את הטיול הרכוב שהוא יפה גם ככה. לא שמנו לב, אבל התחלנו לחזור לאחור בשעון והתברר לנו שהשעה מאוחרת בשעה ממה שהערכנו. לכן התחלנו להזדרז להגיע ליעד. המשכנו על כביש 9 מזרחה ואז התבררו לנו שני דברים: הראשון, כל מי שעובר בכביש משלם כניסה לפארק ושנית כאשר נכנסנו לפארק, שעל אותנו הריינג'ר האם אנחנו הולכים לטייל במספר פארקים נוספים כי אז כדאי לקנות מנוי לכל הפארקים ב – 80 דולר. אנחנו כבר היינו מעל 10 פארקים ואף אחד לא אמר לנו זאת ויצאנו די דבילים, כאשר התברר שלא עשינו שיעורי בית בנושא. המשך הדרך מערבה, זאת חגיגה נופית מהיפות שראינו בארה"ב, הדרך מרהיבה ומה שאני אומר, שזהוא קטע חובה למטייל באמריקה, הצבעים והתצורות מדהימים ואפשר לצלם כל מטר משהוא אחר יפה יותר. לבסוף הגענו לכביש 89 ופנינו צפונה לכוון הקמפינג שבו הזמנו מקום להלילה .

יום חמישי 30.8.2012
הבוקר קמנו לטמפרטורות נמוכות ביותר, השעון זז לאחור בשעה ולכן השמש עלתה יותר מאוחר ממה שהתרגלנו בשבועות האחרונים. יחד עם זאת, היא חיממה אותנו מהר ויבשה את הציוד לקראת היציאה להמשך הדרך. המשכנו צפונה על כביש 89 עד הצומת עם כביש 12 שבו פנינו מזרחה לכוון Bryce Canyon National Park עם הכניסה לכביש, הנוף משתנה שוב והצבע האדום מתחיל לשלוט ברקע ומייד מגיעים ל -Red Canyon  אזור מדהים ביופיו שכל סיבוב עצרנו לצלם עד שהבנו שאם לא נפסיק לא נגיע היום לברייס קניון. לאחר שחוצים את הקניון האדום, יש נסיעה רגילה בנוף הרגיל של האזור שהוא הררי עם צמחיה נמוכה, בכניסה לברייס קניון הכל משתנה עם העצירה הראשונה ב – Sunset Point  אדם נורמלי פשוט מפסיק לדבר. מהסיבה שאין מילים שיכולות לספר את היופי המדהים שמגיעים אליו בכל תחנה של הפארק. אני מקווה שהתמונות יספרו את הדבר יותר טוב ממני. צריך כישרון פיוטי לדעתי כדי לנסות לתאר את היופי של הפארק הזה. ב –  Bryce Point קרו לנו שני דברים מדהימים. הראשון היה קשור אלינו וכך זה קרה: ראינו שמתקרבים עננים שחורים לאחר שהסתובבנו בנקודה הזאת ןצילמנו בלי סוף כמובן ואז חזרנו לאופנועים על מנת להמשיך במסלול ולפתע התחיל לטפטף קצת ואני מעצלנות אמרתי ליוסי בוא נחכה בתחנה המקורה של הנוסעים, עד שיעבור הגשם כי אין לי חשק להתלבש לגשם. מה שקרה לאחר מכן, זה פשוט מדהים. ירדה כמות של גשם אדירה והתחזק עד שירד ברד במשך מספר דקות בכמות שלא ראו למטרים ספורים וכמובן שלא ראו שום דבר בפארק. הפעם המזל עבד לטובתינו ונשארנו יבשים לעומת אופנוענים אחרים, שחשבו שהם מוגנים מגשם והגיעו רטובים לגמרי. מי שעוד הגיע רטוב, היו אלה שבדיוק בילו בהליכה באחד מעשרות המסלולים שיש בפארק, בתוך הזקיפים המדהימים של הפארק. הסיפור השני קרה בזמן הגשם וכאן אני מסתכן שוב בסיפור: לידינו ישבה משפחה שדיברה גרמנית. זוג הורים ובן בגיל 16 לערך ואכלו פירות עד כאן הכל בסדר. ברגע מסויים, האבא קם לזרוק פסולת לאשפה וכאשר הוא קם נפל לו הכובע שהיה על הבירכיים שלו. הבן ראה את זה וכאשר האבא חזר, הראה לו הבן שהכובע שלו נפל  ובטבעיות הוא הרים אותו. אני מודיע בזאת שאני נדהמתי. בעיקר מהתנהגות הבן במיקרה הזה. מקווה שלא פגעתי באף אחד, כאשר סיפרתי זאת, רק רציתי לשתף בחוויה קטנה שעברה במצב מסויים. לאחר שהגשם פסק, המשכנו לרכוב לתוך הפארק עד הנקודה הסופית  Rainbow Point עוד נקודה מרשימה בפארק המדהים הזה. לאחר מכן רכבנו לכיוון הקמפינג שהזמנו לנו מקום בו ומחשש לגשם, לקחנו צריף במקום חלקה לאוהל, בלי תוספת מחיר אלא על חשבון הנקודות שצברנו עד היום ברשת KOA. אנחנו כבר V I P ברשת ויש לנו פריוולגיות.

יום שישי 31.8.2012
המשכנו הבוקר מזרחה על כביש 12 המלווה בתצורות יפות של הרים בגוון אדמדם העוטפים אותו – אך עדיין הצבע השולט הוא חום בהיר, כך שכאילו זה כבר הפך לנוף רגיל ולא למשהו מיוחד. אף שאם מישהו היה מגיע ביום הראשון לביקור שלו בארה"ב ישר לכביש הזה – הוא היה אומר שזה מרשים. כל זה השתנה, כאשר הגענו לאזור העיירה  Escalante- אז הצבע האדום חזק, השתלט על הנוף יחד עם הצורות המיוחדות של הגבעות וההרים, המראה סביב מעניק תחושה של משחק עם צבים ענקיים שהפכו לאבן ובמיוחד כאשר חוצים את Escalante Canyons  זה כבר נראה כמו עוגות שוקו עם פירורי אבקת קפה ונגיעות של סוכריות יומלדת אפורות, מפוזרות בשוליהן. כדי לתאר את המקום נדרש פיוט יפה יותר מהיכולת שלי לתאר. הדרך המשיכה להפתיע כל הזמן, כאשר באחד הקטעים הדרך עברה על קצה רכס המפריד בין שני קניונים. לכביש אין את השוליים המתבקשים בספר ההנחיות לסלילת כבישים: אין אפילו מטר אחד בין קצה הכביש, לשיפולי הקניון. לא לקחת את הסיבוב, עפת לתוך התהום… לפחות עפים כאן מהכביש לתוך נוף משגע… כביש 12 מסתיים, כאשר הוא פוגש את כביש 24 שאיתו המשכנו צפון מזרח לכוון העיירה Green River אליה אנחנו מכוונים את סוף היום. הקטע האחרון של הכביש, עובר בשטח פתוח וחם מאד ולכן אין לנו מה לעשות בו אלא לחצות ולהתקדם הלאה לגרין ריבר. כאשר הגענו לקמפינג שידרגנו את חלקת האוהל לצריף, כדי לנצל את הנקודות שצברנו במשך החודשים האחרונים.

שבת שלום

גבי ויוסי

————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

רכיבה בנוף שמזכיר את הבית

מדבריות אדומים ובליבם ווגאס

הצג את הוראות נסיעה ל-Green River, UT, United States במפה גדולה יותר

יום ראשון 26.8.2012
ללאס ווגאס.

העברנו את הזמן עד שעת היציאה מהמלון שהיא השעה 11:00 וזאת כדי לא להסתובב סתם עם החום הכבד עד השעה 15:00 שהיא שעת הכניסה למלון לוקסור, שם יש לנו הזמנה להיום. החלטנו לנסות את מזלינו כבר בשעה 13:00 וזה עבד וקיבלנו חדר בקומה 10. עלינו לחדר ולמרות שזה מלון " אלק " טוב, אנחנו לא מסופקים. ראשית – אין מקרר בחדר, שנית – אין קפה  ושלישית – זה לא כולל ארוחת בוקר ורביעית – אין אינטרנט בחדר ( צריך בשביל זה לרדת למקום מסויים במלון ) אחרי כל זה אני שואל: זה מלון זה ? אז זהו, כל המלונות על הסטריפ הם כאלה והמלונות הפשוטים יותר שנמצאים לא על הרחוב הראשי, לנו נותנים שרות טוב יותר. התמקמנו ויצאנו לסיבוב צילומים ביום. בערב עשינו סיבוב השלמה למלונות שלא הספקנו בערב הקודם. כל מלון מלבד הקזינו שכנראה מזה הוא מתפרנס, מכוון שהמחיר שאנחנו משלמים בוודאי לא מכסה את ההוצאות האסטרונומיות של הקמת והחזקת מלון של מעל 4000 חדר, כמו רבים מהמלונות כאן. מחומר שקראתי בנושא: מתוך 20 המלונות הגדולים בעולם, 15 מהם נמצאים בווגאס ומתוך ה -10 הגדולים בעולם 8 נמצאים כאן. אני מניח שאני לא מחדש כלום לאף אחד, על המחזות שאפשר לראות בחזיתות של המלונות. אם זה ביחודיות שכל אחד יוצר לעצמו ואם זה בהופעה שכל אחד פיתח לעצמו. מלון  Circus-Circus עם מופעי הקרקס שלו, מלון  Treasur Island עם מופע הפירטים שלו, מלון  Mirage במופע אש ומים, ה Bellagio המפורסם, עם מופע מים ומוזיקה וכך הלאה, בעוד כמה מלונות. חוץ מזה, זאת חוויה מדהימה להסתובב בתוך המלונות עצמם, בהם אפשר לראות דברים מדהימים כאשר לדעתי המרשים מקולם הוא ה – ונציאן עם הגונדולות שלו ותעלות המים בתוך המלון, באוירה של אור יום גם בלילה והניו-יורק, עם הרחובות המסעדות והמופעים וכמובן מלון פריז המדהים. בקיצור, המקום מדהים גם ללא הימורים.

יום שני 27.8.2012
הבוקר לקחנו את האופנועים לסוכנות של סוזוקי לעשות טיפול 24,000 ק"מ – שהוא גדול יחסית וכאשר הגענו למוסך, קיבל אותנו בחור שברור שהוא מבין באופנועים אבל – הקצב דיבור שלו ועד שהוא מזיז משהוא, הוא כזה איטי, עד כדי שהוא לא יספיק לגמור היום את הטיפול. חזרנו למלון והמשכנו בסיבובים, כאשר באחד מהם, הוספתי לעצמי נכס חדש בדמות עדשה חדשה של 18 עד 200 MM עם אביזרים מתאימים.

יום שלישי 28.8.2012
את היום העברנו בתכנון המשך מסלול הטיול ותאום קמפינגים שעל הדרך. לאחר מכן הוצאנו את האופנועים מהמוסך שהשארנו אותם אתמול והתחלנו להרגיש שהבחור (המבוגר) מבין בנושא טוב, הוא התחיל להסביר מה הוא עשה, אילו דברים הוא מצא ומה מצב האופנוע ( לדעתו המצב שלהם מצויין ). היה רגע שחשבנו שהוא מסביר הרבה כדי להצדיק את המחיר שהוא הולך לתקוע לנו, אבל לא היה כך. מחיר הטיפול היה סביר ויותר מכך, האופנוע נסע פשוט נהדר, כך שלפחות הפעם החששות הישראליים שלנו ( שאולי עובדים עלינו ) נחלו כשלון צורב. בערב עוד עשינו סיבוב השלמות והתארגנו ליציאה של מחר לדרך .
יום רביעי 29.8.2012
העברנו את הציוד לאופנוע בשתי נגלות – שלא כמו שהגענו שסחבנו הכל מהחניה עד החדר בפעם אחת והגענו סחוטים ( המרחק מהחניה למלון די גדול  והם לא נותנים עגלות ללא תשלום ). הטמפרטורה היתה כבר די גבוהה בשעה מוקדמת, אבל אין ברירה וחייבים להמשיך. יצאנו על כביש מספר 15 צפונה כ- 70 מייל בשטח נוואדה לאחר מכן 30 מייל באריזונה ו -16 מייל ביוטה, ואז יצאנו לכביש 9 שמוביל לפארק הלאומי ציון. עד הפניה, הכביש זורם בנוף מדברי עם צמחיה נמוכה של שיחים ומדי פעם קקטוסים, אך לאחר מספר ק"מ בודדים, הכביש מתחיל להכנס לאזור הררי מדהים בצבעים שלו ובצורות המדהימות שהטבע יצר. ככל שמתקדמים לפארק, הנוף הופך ליפה יותר וכאשר מגיעים לפארק זה פשוט חוויה ויזואלית יפיפיה. הייתי כאן לפני 30 שנה ולא זכרתי את היופי של המקום ולכן לא היו לי ציפיות גדולות וההפתעה היתה גדולה. נכנסנו עם ההסעות של הפארק לשמורה ומאחר והיה מאד חם ואנחנו לא לבושים להליכה, ויתרנו על הטיולים הרגליים שיש בשטח הפארק ועשינו רק את הטיול הרכוב שהוא יפה גם ככה. לא שמנו לב, אבל התחלנו לחזור לאחור בשעון והתברר לנו שהשעה מאוחרת בשעה ממה שהערכנו. לכן התחלנו להזדרז להגיע ליעד. המשכנו על כביש 9 מזרחה ואז התבררו לנו שני דברים: הראשון, כל מי שעובר בכביש משלם כניסה לפארק ושנית כאשר נכנסנו לפארק, שעל אותנו הריינג'ר האם אנחנו הולכים לטייל במספר פארקים נוספים כי אז כדאי לקנות מנוי לכל הפארקים ב – 80 דולר. אנחנו כבר היינו מעל 10 פארקים ואף אחד לא אמר לנו זאת ויצאנו די דבילים, כאשר התברר שלא עשינו שיעורי בית בנושא. המשך הדרך מערבה, זאת חגיגה נופית מהיפות שראינו בארה"ב, הדרך מרהיבה ומה שאני אומר, שזהוא קטע חובה למטייל באמריקה, הצבעים והתצורות מדהימים ואפשר לצלם כל מטר משהוא אחר יפה יותר. לבסוף הגענו לכביש 89 ופנינו צפונה לכוון הקמפינג שבו הזמנו מקום להלילה .

יום חמישי 30.8.2012
הבוקר קמנו לטמפרטורות נמוכות ביותר, השעון זז לאחור בשעה ולכן השמש עלתה יותר מאוחר ממה שהתרגלנו בשבועות האחרונים. יחד עם זאת, היא חיממה אותנו מהר ויבשה את הציוד לקראת היציאה להמשך הדרך. המשכנו צפונה על כביש 89 עד הצומת עם כביש 12 שבו פנינו מזרחה לכוון Bryce Canyon National Park עם הכניסה לכביש, הנוף משתנה שוב והצבע האדום מתחיל לשלוט ברקע ומייד מגיעים ל -Red Canyon  אזור מדהים ביופיו שכל סיבוב עצרנו לצלם עד שהבנו שאם לא נפסיק לא נגיע היום לברייס קניון. לאחר שחוצים את הקניון האדום, יש נסיעה רגילה בנוף הרגיל של האזור שהוא הררי עם צמחיה נמוכה, בכניסה לברייס קניון הכל משתנה עם העצירה הראשונה ב – Sunset Point  אדם נורמלי פשוט מפסיק לדבר. מהסיבה שאין מילים שיכולות לספר את היופי המדהים שמגיעים אליו בכל תחנה של הפארק. אני מקווה שהתמונות יספרו את הדבר יותר טוב ממני. צריך כישרון פיוטי לדעתי כדי לנסות לתאר את היופי של הפארק הזה. ב –  Bryce Point קרו לנו שני דברים מדהימים. הראשון היה קשור אלינו וכך זה קרה: ראינו שמתקרבים עננים שחורים לאחר שהסתובבנו בנקודה הזאת ןצילמנו בלי סוף כמובן ואז חזרנו לאופנועים על מנת להמשיך במסלול ולפתע התחיל לטפטף קצת ואני מעצלנות אמרתי ליוסי בוא נחכה בתחנה המקורה של הנוסעים, עד שיעבור הגשם כי אין לי חשק להתלבש לגשם. מה שקרה לאחר מכן, זה פשוט מדהים. ירדה כמות של גשם אדירה והתחזק עד שירד ברד במשך מספר דקות בכמות שלא ראו למטרים ספורים וכמובן שלא ראו שום דבר בפארק. הפעם המזל עבד לטובתינו ונשארנו יבשים לעומת אופנוענים אחרים, שחשבו שהם מוגנים מגשם והגיעו רטובים לגמרי. מי שעוד הגיע רטוב, היו אלה שבדיוק בילו בהליכה באחד מעשרות המסלולים שיש בפארק, בתוך הזקיפים המדהימים של הפארק. הסיפור השני קרה בזמן הגשם וכאן אני מסתכן שוב בסיפור: לידינו ישבה משפחה שדיברה גרמנית. זוג הורים ובן בגיל 16 לערך ואכלו פירות עד כאן הכל בסדר. ברגע מסויים, האבא קם לזרוק פסולת לאשפה וכאשר הוא קם נפל לו הכובע שהיה על הבירכיים שלו. הבן ראה את זה וכאשר האבא חזר, הראה לו הבן שהכובע שלו נפל  ובטבעיות הוא הרים אותו. אני מודיע בזאת שאני נדהמתי. בעיקר מהתנהגות הבן במיקרה הזה. מקווה שלא פגעתי באף אחד, כאשר סיפרתי זאת, רק רציתי לשתף בחוויה קטנה שעברה במצב מסויים. לאחר שהגשם פסק, המשכנו לרכוב לתוך הפארק עד הנקודה הסופית  Rainbow Point עוד נקודה מרשימה בפארק המדהים הזה. לאחר מכן רכבנו לכיוון הקמפינג שהזמנו לנו מקום בו ומחשש לגשם, לקחנו צריף במקום חלקה לאוהל, בלי תוספת מחיר אלא על חשבון הנקודות שצברנו עד היום ברשת KOA. אנחנו כבר V I P ברשת ויש לנו פריוולגיות.

יום שישי 31.8.2012
המשכנו הבוקר מזרחה על כביש 12 ה מלווה בתצורות יפות של הרים בגוון אדמדם העוטפים אותו אך עדיים הצבע השולט הוא חום בהיר, כך שכאילו זה כבר הפך לנוף רגיל ולא למשהו מיוחד, למרות שאם מישהו היה מגיע ביום הראשון לביקור שלו בארה"ב ישר לכביש הזה – הוא היה אומר שזה מרשים. כל זה השתנה כאשר הגענו לאזור העיירה  Escalante- אז הצבע ה אדום חזק, משתלט על הנוף. יחד עם הצורות המיוחדות של הגבעות וההרים, המראה סביב מעניק תחושה של משחק עם צבים ענקים שהפכו לאבן ובמיוחד כאשר חוצים אתEscalante Canyons  זה כבר נראה כמו עוגות שוקו עם פירוי אבקת קפה ונגיעות של סוכריות  יומלדת אפורות מפוזרות בשוליהן. כדי לתאר את המקום נדרש פיוט יפה יותר מהיכולת שלי לתאר. הדרך המשיכה להפתיע כל הזמן כאשר באחד הקטעים הדרך עברה על קצה רכס המפריד בין שני קניונים לכביש אין את השוליים המתבקשים בספר ההנחיות לסלית כבישים: אין אפילו מטר אחד בין קצה הכביש לשיפולי הקניון, לא לקחת את הסיבוב, עפת לתוך התהום. לפחות עפים כאן מהכביש לתוך נוף משגע. כביש 12 מסתיים כאשר הוא פוגש את כביש 24 שאיתו המשכנו צפון מזרח לכוון העיירה Green River אליה אנחנו מכוונים את סוף היום. הקטע האחרון של הכביש עובר בשטח פתוח וחם מאד ולכן אין לנו מה לעשות בו אלא לחצות ולהתקדם הלאה לכוון המטרה. כאשר הגענו לקמפינג שידרגנו את חלקת האוהל לקבין כדי לנצל את הנקודות שצברנו במשך החודשים האחרונים.

שבת שלום

גבי ויוסי

————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המדבר מדבר אלי

זה הולך להיות פוסט קצת מוזר. –  יש כמה תבניות נוף שאני מהונדס לגביהן, מדבר הוא החזק שבהן. הוא התניה המפעילה אצלי מנגנון המוכר לחוקרי התמכרויות. אני יכול להתפייט עם 2000 מילה רק על דיונה אחת. יש לי עבר וישבתי על זה. בטח אחרי שני מסעות לסהרה המצרית.

כשיצאתי מהעיירה גרין ריבר לכיוון כללי מואב (Moab), מרחק כ- 70 ק"מ דרום מזרחה, לא תיארתי לעצמי כמה חזק יהיה המפגש שלי עם עוצמת המדבריות האדומים של דרום יוטה. נכנסתי לפארק הקשתות  (Arch Park) וחזרתי בסוף היום לאוהל הנהדר שלי בעיירה גרין-ריבר. מכאן אני שותק ושם הרבה צילומים. כי כל מילה מיותרת. (פרט לכמה הערות והסברים קצרצרים, שהרי לא יכולתי להתכחש לגמרי לטבע שלי להסביר דברים מובנים).

הכניסה לפארק הקשתות

יצאתי מפארק הקשתות לקראת הערב, חיפשתי מקום לינה בעיירה מואב כמה ק"מ דרומה. עיירה תוססת שניזונה גם ממעברו של נהר הקולורדו בתחומה. יש כאן ריכוז גדול של חברות המוציאות פעילות הרפתקנית בכל תחום. אסדות לווייט-ווטר. קייאקים. טיפוס הרים, אופנועי שטח מדבריים, ג'יפים, הכל. עיירה רוגשת תיירים עם עיניים נוצצות. ומחיר המלונות נוצצים בהתאם, אולי אגיע פעם לביקור בתבנית אחרת. נראה שהפעם אעדיף את האוהל שלי. אז חתכתי חזרה לגרין-ריבר. למחרת המשכתי לכיוון דרום מערב לכיוון  כביש 24 שעבר גם הוא בתוך לונה פארק מדברי.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום and כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה אל ממ"א*-המדינות המאוחדות של אמריקה*

(*סליחה, אבל זה התרגום הנכון ל- USA)

חואן

לפני שיצאתי את קאלגרי עצר לידי בחור עם קוקו בגון שיבה בטנדר לבן. הציג עצמו בשם חואן. "לפי הציור על האופנוע שלך אני מבין שאתה נוסע למקסיקו" אמר באנגלית באקצנט ספרדי בולט. "אני בא עכשיו משם. ואני בטוח שכולם אומרים לך לא לנסוע למקסיקו. אז תדע שאין שום בעיה זה הכל ניפוח של התקשורת" הרגשתי לרגע כאילו עוד מעט הוא יעבור לעברית שוטפת של שיחות סלון בארץ, שיחות בהן התקשורת אחראית לכל. "ועוד משהו. שים מדבקה של דגל קנדה מלפנים ומאחור באופנוע. ותראה איזה יחס תקבל. הם שונאים את ארה"ב ומתים על הקנדים". חואן עצר בצד והחל לחטט בין הניירות במכונית שלו מחפש מדבקות של דגל קנדה לתת לי, אך לא מצא. אני מוכרח לציין כי חואן הוא השני שכבר מציין את העובדה ה"קנדית" הזו בהקשר לדרום אמריקה. ועכשיו כשאני יוצא ממדינת הענק הזו אני חושב שקיבלתי רמזים רבים למה. הקנדים באמת עסוקים בעצמם. עם כל פוטנציאל הכוח שראיתי כאן, וכמובן אי אפשר לאפיין את המורכבות העצומה הזו בהכללה במשפט או בתואר אחד, יש בה משהו פשוט, רדום, נאיבי מצועף ומביט בעיניים. לא מתיימר, גם אם פה ושם מנסה לפעמים. יש כאן נסיון ליסד אווירה כללית (ודאי יש הרבה יוצאים מן הכלל) של קבלת האחר, השונה. כמדינת הגירה, אין לה ברירה. ראיתי ערב רב של מהגרים שנוכחים בכל פינה, כל מקצוע או מעמד בהם נתקלתי. הענקית הזו כל כך עסוקה בהשתלטות על עצמה ועל גודלה, שסביר להניח שמצפים ממנה להרבה סובלנות כלפי המתרחש בחצרות האחוריים של אמריקה הלטינית. היא כנראה נתפסת כשכן המצופה טפלון ואנחנו מחבבים אותו שרק ישאר כך. שלום קנדה.

מונטנה באופק

החלקתי על חוט הכביש מחניון הלילה בקארדטסון קנדה לכיוון מעבר הגבול עם מונטנה. לפי התכנית. קילומטר לפני מעבר הגבול, הכביש נתן שני פיתולים חדים ימינה ושמאלה. מעין קריצה אחרי אין סוף הקווים הישרים. שוב שוטר הגבול עם הגיבנת הקלה והאצבעות הסגולות מחותמות. ומונטנה מציצה מעבר לכתפו כרכבת הרים המחממת מנועים. כי כמו שעברתי את הגבול, ההרים גבהו והכבישים כמו סרטי סאטן רחבים ומבהיקים, עטפו כל סיבוב ופניה והוסיפו עניין לרכיבה. יערות משובצי אגמים ומכוניות רבות יחסית. איזור מתוייר העובר מתבניות נוף זרועות יחידות חקלאיות לפינות חמד מדושאות וכמו עירוניות הכוללות מרכזי קניות וחניות נוצצות.

ירדתי דרומה על כביש מספר 93 והנוף החל לשנות צבע, לדהות. צפיפות הצמחיה ירדה והנמיכה. פה ושם בלט סלע צהבהב בראש הר. ושטחים חשופים שכנראה מושקים במים קצובים המובאים מרחוק. הנוף נמלא חוות ענק. וכמעט בכל אחת מהן ללא יוצא מהכלל, שטח מגודר ובו כמה סוסים. חוות עד האופק. וניכר מתחזוקת ומראה השדות ומבני החוות. מי מהן מצליחה ומי לא. אני חולף בכבישים ראשיים החוצים עיירות קטנות של שלושה רחובות ומגלה

שהמאפיין הבולט לעין הוא שילוט אלקטרוני לאורך כל הרחוב המציע הימורים. כן. בתי קזינו צמודים לרחוב הראשי. לא משהו גדול מדי, בגודל חנות בינונית באלנבי. אבל ללא כל עכבות. שלטים המזמינים לשחק בלק ג'ק. מכונות מזל והימורים על כל דבר, מיוחצנים בראש חוצות ולמעשה השתלטו על הנוף הרגוע אשר חשבתי שאמור לאפיין את אחד האיקונים של ימי כיבוש המערב. ומול אלה שמתי לב למספר גדול של חנויות לממכר נשק ותחמושת.  כמעט בכל קרן רחוב. בתחנת דלק אחת, פניתי לפרדי וסאלי שבאו לתדלק. ושאלתי למה יש כל כך הרבה חנויות למכירת נשק? כמה צריך בעיירה כחושה אחת? פרדי הוציא מהבגאז' שלו שני רובים כבדים ואקדח ואמר. "אנחנו עם של ציידים. אתה מבין. וזו זכות המוקנית לנו בחוקה לשאת נשק". -"סליחה פרדי, זה לא בגלל בתי הקזינו? כי מסתובב כאן הרבה כסף. וזה מעודד בטלה ואלימות וכסף קל?" -" לא מה פתאום, אני יוצא מחר לצוד איילות." סאלי אשתו פרצה בצחוק בתוך הרכב ובעצם נתנה תשובה ברורה.

פרדי וסאלי

הגעתי לעיירה המילטון (Hemilton) בה חיפשתי אתר קמפינג. ואחרי שעה שטירטרו אותי מפה לשם. מצאתי את האתר חבוי בתוך ההרים מהלך 40 ק"מ מהעיירה ובו רק 6 מקומות להקים אוהל וכולם תפוסים. לא עזרו תחנוני לאחראי. אין מקום. אז הלכתי לישון מעבר לשער טיפה לתוך היער. כי זה מה היה.

המעבר לאיידהו

המעבר לאיידהו לא הורגש כלל. ניכר מהחוות הצמודות לכביש כי הן כאן דורות על דורות. בחלקן גידלו בקר, בחלקן סוסים והיו כמה שגידלו לאמות, ענף חי מתעורר שראיתי לו סימנים גם בקנדה. הדרך נצמדה לנהר סלמון (Salmon River) שזרם צפונה בעוצמה בינונית ושוצפת. הכביש והנהר עברו בינות לקניון גבה הרים ובבת אחת יצאתי לנוף שהתחלף כהעברת דף בספר – לצהוב כהה, חום וערום כמעט לגמרי מעצים. החל גשם סוער שהגיע כמעט במאוזן. נאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי את הדרך וודאי גם לא ראו אותי. ישבתי כך כשעה במבול ושום יונה לא הגיעה, אז דילגתי חיש על האוכף וללא יותר מדי גינונים, נכנסתי למוטל הראשון מימין בעיירה ארקו (Arco) אי שם בלב החקלאי של איידהו. לא שסבלתי אבל היה ברור לי שמישהו מבקש שאעצור.

וינסנט

שכרתי חדר (37 דולר) עם גישה לאינטרנט וישבתי להרגע כשבחוץ סופת ברקים. למשמע רעש מנועים בחוץ הסטתי הוילון וראיתי שיירה של מכוניות עתיקות מגיעה לבלות לילה במוטל הזה. מכוניות מראשית המאה העשרים. כשחיברו מנוע לכרכרה. מלהיב.

בבוקר טרם יצאתי, קפצתי לדיינר הסמוך לכוס תה חזק ופגשתי את וינס. בחור צנום ומופנם שסיפר לי כי הוא מגיע מאיזור שיקאגו. הוא נודד בדרכים כבר חודשיים מזגזג בין מדינות ארה"ב. היה שותף בעסק משפחתי של הבאת בטון מוכן שהתפרק. חווה גירושין אחרי 12 שנים ושני ילדים. הוא סיפר על כמה הבנות שיש לו על החיים. מסתובב לנקות את הראש. כשיצאתי לראות את האופנוע והציוד שלו הבנתי מה היא רכיבה בתנאים ספארטניים. הכל מינימאלי ולא מפנק, וינסנט סיפר לי על אין ספור תקלות שנאלץ להתמודד איתן וזה גם עקב רכיבות רבות בשטח קשה. נפרדנו. ושמתי פני דרומה לכיוון יוטה.

בדרך חלפתי במישור עצום מאופק לאופק ורק הר קטום מימין שבר את הרצף. פה ושם הבהיק במרחק מגדל מתכת או מבנה לבן. כשהגעתי לנקודת מנוחה בצד הדרך העניין הובהר. איידהו מתגאה כי במרחב הזה הוקם הריכוז הגדול בעולם של ריאקטורים אטומיים המשרתים מפעלים אזרחיים, העושים שימוש באנרגיה אטומית. ולאחר עוד כמה קילומטר עברתי ליד שלט המפנה את הבאים ימינה לעיר האטום. תודה. המשכתי.

מישורי האטום של איידהו

זה היה יום א'. סולט לייק סיטי בירת יוטה חיכתה לי ברחובות ריקים מאדם. גבעת הקפיטול שלה עם בית הנבחרים הניצב שם כמו גלויה תלת מימדית ואיזור גורדי השחקים נתנו רמז חד משמעי על עוצמתה של המדינה הזו. לאחר כשעה של שוטטות והספגת חושי בייחוד של המקום, המשכתי דרומה.

סולט לייק סיטי

לנוכח הרוח והעננים ממעל, החלטתי לא לאחר במציאת מקום להקים בו אוהל ופניתי ימינה בעיירה פרובו (Provo)  השוכנת לחופו של אגם המים המתוקים הגדול ביוטה (כחמישים ק"מ מדרום לאגם המלח הגדול בארה"ב, לחופו שוכנת סולט לייק סיטי). הגעתי לחניון קמפינג מסודר, מוקפד וריק. בכניסה חנה הקראוון של האחראי. הוא יצא לקראתי. היה זה רוג'ר. הוא נעמד ליד האופנוע וביקש 20 דולר עבור לילה פלוס מקלחת. מחיתי בעדינות באזניו על הסכום הגבוה. סיפרתי לו שהמחיר היקר באתרי קמפינג נע בדרך כלל סביב ה- 16 דולר. "מאיפה אתה?" הוא שאל. הסרתי הקסדה הושטתי לו יד ואמרתי "מישראל". הוא הבין מייד, הוציא את השטר של עשרים הדולר לתקע לי אותו בחזרה ביד. "אתה אורח שלי!" זהו. הערב שצנח על הפארק השליו, מצא אותי מקים את האוהל כשביחד איתי רוג'ר, מותח את החבלים ונועץ יתדות. עוזר לי בכיסוי האופנוע. הבחור הגדול הוא פנסיונר של המארינס בדרגת רס"ן, המקבל גם קצבת נכות על בעיה ברגליים. אין מקום שיש שם דגל ארה"ב בעולם שהוא לא שירת בו.

רוג'ר ואליזבט אלן. פרובו יוטה

לא עברו עשר דקות עד שהוא הביע לפני את חלומו הכמוס. להגר לישראל. לא פחות. הוא אינו רוצה טובות. יש לו כסף, אבל הוא רוצה לחיות בארץ. סבו וסבתו מצד אביו היו יהודים. אך הוריו היו מורמונים אדוקים במיוחד ולכן גם הוא כזה. מתוך הקראוון נשמעו נקישות קצביות. הוא ביקש את סליחתי לרגע. וחזר עם אליזבט רעייתו. "אליזבט חולה באלצהיימר. כבר חמש שנים מאז התגלתה המחלה. היא מבוגרת ממני בעשר שנים". אליזבט הושיטה לי יד לשלום ונצמדה כעלה נידף לרוג'ר. הוא חיבק אותה בחום והרעיף עליה מילות אהבה. לאחר שחזרה לבית הפלסטיק שלהם. רוג'ר אמר לי כי ברור לו שהוא בכביש חד סטרי עם אליזבט. היא אהבת חייו ואם בניו. אך ברור לו שבבוא היום חייו ישתנו שוב והוא באמת חושב לבוא לחיות בישראל. בחנייה עמד האופנוע של רוג'ר, מסוג שהיה לי פעם וזה עזר להסיח את השיחה מהעצב שעמד באויר. בבוקר הזמין אותי רוג'ר לארוחה קלה במסעדה השכונתית, צייד אותי במפות והמלצות להמשך המסלול ונפרדנו בהבטחה שעוד ניפגש.

העיירה גרין ריבר (Green River)  אליה הגעתי בבוקר המאוחר, יכולה לשמש תפאורה מוכנה לסרט עם דין מרטין ופרנק סינטרה, הכל נשאר כמו ביום שהם עזבו את המסך. באמת חתיכת עולם שנעלם, עם גרפיקה וארכיטקטורה שמאמינות באותיות מרצדות ובניינים עם גגות בורוד ותכלת. אתה מצפה למצוא בחנייה מכוניות עם כנפונים וחבר'ה עם בריליאנטין בשיער, מכנסי טרילין ונעלי לק. בעיירה הזו מסתתר אתר קמפינג מצויין שהחלטתי לשוב אליו בערב. אך הדבר הכי משמעותי שקרה היום היוא השינוי הדרמתי בנוף. נכנסתי למדבר. ומדבר הוא הסביבה הטבעית שלי.

גרין ריבר

בהמשך: הצבע האדום משתלט על המסע. יוטה הדרומית סדנת הפיסול של אלוהי החול והרוח. ולאס וגאס עונה לשאלה הנצחית: האם תאהב אותי גם בבוקר ללא האיפור, דרלינג?

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה