30 באפריל 2020 גל רוכב את אפריקה 4
נמיביה או אתגר יכולות רכיבה
שבילי העפר הכבושים של נמיביה, לא ניתן לראות את האופק
הכניסה לנמיביה תחנה ראשונה ראש פינה
הגעתי לעיירה דרום אפריקאית על גבול נמיביה בשם springbock. שם קבעתי להפגש עם רועי ושחר, אותם שני ישראלים שפגשתי בקייפטאון. רועי טייל מעל חצי שנה באפריקה ושחר הוא החבר הכי טוב שלו מהבית והחליט להצטרף אליו למסע על אופנוע. לשניהם אין רקע קודם באופנועים והוציאו רישיון ימים ספורים לפני הגעתם ליבשת. מאוד התרגשתי לקראת המפגש ולרכב ביחד לנמיביה. לפני שהחלטתי להצטרף אליהם לנמיביה התלבטתי הרבה האם להמשיך בתכנון המקורי שלי לכיוון מזרח לאורך החוף של דרום אפריקה ולבלות חודשיים נוספים בדרום אפריקה, אבל לבסוף החלטתי שהרעיון של 3 רוכבים ישראלים שחוצים מדבריות על 3 אופנועים זהים הוא לא רק יותר מעניין אלא גם הרבה יותר בטיחותי. חשבתי לעצמי: "יש מי שיעזור להרים את האופנוע, לחלץ במקרה הצורך, אפשר לקחת סיכונים גבוהים יותר ולרכב בשטח מאתגר יותר שלא הייתי נכנס אליו לבד"
הוטלה עלי המשימה למצוא לנו מקום לינה ללילה מכיוון שהגעתי ל"ספרינגבוק" הרבה לפניהם.
כמה קילומטרים מחוץ לעיר מצאתי אתר קמפינג מוסדר שמיועד לקרוואנים. ניגשתי לדלפק וביקשתי לדבר עם בעל הבית. סיפרתי לו את הסיפור שלי שכבר הייתי מתורגל לספר בכל מקום שהגעתי אליו, על מנת לחסוך כמה שקלים נוספים. "אני ישראלי שרוכב בכל אפריקה על האופנוע בתקציב נמוך ומתכנן להגיע עד קו המשווה". ביקשתי ממנו רשות לישון בחינם מחוץ לקמפסייט עצמו מתחת לעצים שממול לקבלה. "אני לא צריך כלום, לא חשמל, לא וויפי, לא מים ולא שירותים. רק מקום בטוח לישון בו ללילה" ופשוט כך הוא החליט לעזור מעבר למה שביקשתי ונתן לי ולשני החברים שעומדים להגיע מאוחר יותר, לישון באתר עם כל התשתיות בחינם.
🏾 התפעלתי ממיכלי איסוף מי הגשמים שמותקנים מחוץ למבנה הקבלה, הם מיועדים למי שתיה ובישול ושותים מהם ישירות ללא סינון. המקום די צחיח ומדברי וקיים מחסור במי שתיה וחשמל ובכלל בכל אפריקה הדרומית.
בזמן שחיכיתי אירחו אותי לעל האש שני זוגות גרמנים מבוגרים שמטיילים בג'יפ קרוואן בכל אפריקה הדרומית. מהם למדתי את סגולות שתיית הג'ין וטוניק נגד יתושים, לטענתם זה עוזר.
כבר נהיה מאוחר ועדיין אין סימן לשחר ורועי. החושך ירד לפני כמה שעות והתחלתי לחשוב "אוקי כבר חשוך והם נסעו בשטח, בטח הם פתחו אוהל בצד הדרך". ובדיוק שתכננתי להכנס לאוהל ולסיים את היום שמעתי את נהמת המנועים מתקרבים. שמחתי ונופפתי להם לאן להגיע.
ההתרגשות הייתה גדולה גם מצידי וגם מצידם. הם היו מותשים לגמרי ובזמן שפתחו אוהלים הכנתי להם פסטה ב"סיר של המאמות" "mama's pot" הקדוש של שחר שבהמשך נהיה לקדוש לכולנו. הוא נקרא ככה בגלל שהוא זהה לסירים בהם מבשלות הנשים הזקנות ברחובות אפריקה. סך הכל מדובר בסיר אלומניום פשוט ב-40 שקל אבל כשאתה חי חיי נווד מינימליסטיים, לכל פיסת ציוד נהיה ערך רוחני סנטימנטלי עבורך וכמובן שאין לו תחליף.
מרוב ההתרגשות של ההיכרות הראשונית השיחות נמשכו עד אמצע הלילה. לא יכולנו להפסיק לשתף אחד את השני בסיפורים וחוויות מהימים האחרונים וכמובן איך לא, להשוות בין האופנועים והציוד.
בבוקר פנינו היו לכיוון צפון לשפך נהר האורנג' על הגבול עם נמיביה. נהר באורך 2,200 קילומטר המשתרע מהרי הדרקנסברג שבמזרח דרום אפריקה ודרך הגבולות עם בוצוואנה ונמיביה עד שפכו באוקיינוס האטלנטי. הנוף התחיל להיות מדברי ככל שהצפנו, הדרכים נהיו חוליות ומאתגרות יותר. רכבנו בגיא רחב בדרך למעבר הרים יפהפה, השבילים על רקע המישור הפתוח נתנו לנו תחושת ביטחון שגרמה לנו להאיץ באופנועים למהירות של 80-100 קמ"ש.
הגיא המישורי הרחב שצולם מחציית מעבר ההרים בקצה הצפוני של דרום אפריקה ליער העיר springbok
ללא שום התראה מוקדמת השביל שמשדר אחיזה טובה נהיה לחול רך שגרם לי לאבד שליטה ולכידון להתנועע מצד לצד ללא הכרה. האינסטינקטים שלי גרמו לי ללחוץ על הקלאץ' ועל הבלם האחורי המופעל ברגל. מצאתי עצמי על הרצפה ללא פגע. במבט לאחור ראיתי את שובל הסלאלום שהאופנוע השאיר מתמשך למעל 100 מטר. נכנסתי לפרופורציות והבנתי את המשמעות של נפילה במהירות 80 קמ"ש וכמה רחוק אפשר להיזרק. שלושתנו הבנו שצריך להוריד מהירות. והרבה. לא היה ניתן לצפות את השינוי בתוואי השטח, השביל נראה טוב.
הבנו שלא נוכל לחצות את הגבול עוד היום וחיפשנו מקום לישון. רועי רצה להגיע לשפך נהר האורנג'. מצאנו כר דשא רחב על שפך הנהר, סרקנו סביבינו כל דבר חשוד המעיד על אנשים בסביבה שכן היינו ממש ליד עיירת הגבול. אחרי ששללנו הימצאות של אנשים והיפופוטמים התמקמנו ופרסנו את האוהלים.
מחנה הלילה בשפך נהר האורנג' רגע לפני החציה לנמיביה
בדיעבד שמחתי מאוד על המקום שמצאנו ועל הההתעקשות של רועי לישון על שפך הנהר, כדי להגיע לשם עברנו מחסומים,מעברים צרים וסוללת חול צרה וגבוהה. זו הסיבה העיקרית שבחרתי לטייל על אופנוע, מגיעים למקומות שאי אפשר להגיע אליהם באף דרך אחרת. אף תרמילאי או ג'יפאי לא יכל להגיע לכאן גם אם היה רוצה.
בבוקר שלמחרת עדר עצמאי של פרות ללא רועה העיר אותנו. מיהרנו להגיע לגבול. בשבילי מעבר הגבול לנמיביה היה קל וחינמי תודות לדרכון הגרמני שלי. בעלי דרכון ישראלי צריכים להגיש בקשות מיוחדות מבעוד מועד בשגרירות נמיביה בקייפטון שכוללות מכתב בקשה המסביר מדוע הם מעוניינים להכנס לנמיביה, הוכחה על מקום לינה, תשלומים נוספים והמתנה של כמה שבועות לתשובה. הויזה לישראלים היא לזמן מועט מלאירופאים ובתנאי שיכנסו ויצאו מהמדינה בימים שהגדירו להם.
תחנה ראשונה ראש פינה
חציית הגבול הרשמית מתבצעת על גשר בדיוק מעל נהר האוראנ'ג החוצה בין שתי המדינות. מעבר הגבול לא היה רק עניין רשמי פוליטי, אלא גם הנוף והאוירה השתנו לחלוטין. הרכיבה לאורך הנהר בצד הנמיבי הייתה שונה מאוד מהצד הדרום אפריקאי. האווירה הייתה מדברית אך לאורך הנהר הנוף היה ירוק. נחשפנו לראשונה לדיונות חול ענקיות בצד הדרך.
רועי הוביל אותנו מעתה ואילך מכיוון שלמד ותכנן מסלול מדוייק וספציפי לפי נקודות העניין שחקר עליהן מראש. באותה עת זה התאים לי, לא היה לי שום תכנון או ידע על נמיביה. סטינו קילומטרים בודדים מהדרך כדי להגיע לעיירה בשם "ראש פינה". עיירת כורים שהוקמה ב 1920 על ידי יהודי גרמני בשם משה כהן. בתחילה נמצאה שם נחושת ואבץ ובהמשך כל האזור המתפרש על מאות קילומטרים נהיה לאזור כריית היהלומים הראשי של נמיביה. בראש פינה חיפשנו אוכל רחוב מקומי וזול אבל מהר מאוד גילינו שיש מסעדה אחת שפתוחה ובה זכינו לאכול את הצ'יזבורגר הכי טוב שאכלנו באפריקה.
ההגעה לראש פינה הנמיבית. משמאל לימין: רועי שחר ואני
בתחילת המאה ה20 נמיביה אוכלסה על ידי גרמנים שהגיעו אליה מהחוף והייתה עד שנות ה90 מחוז של דרום אפריקה, הם עסקו בעיקר בכריית יהלומים. כיום, נמיביה מדינה "עצמאית" הגדולה מישראל פי 40 וגובלת בשני המדבריות העתיקים בעולם, הנמיב והקלהארי ומאכלסת פחות מ2 מליון איש המורכבים מלבנים ממוצא גרמני ושבטים אפריקאים שונים שחיו כאן מאז תחילת האנושות. בהמשך הופתעתי לגלות שהכלכלה הנמיבית בנויה בעיקרה על תיירות ומתבססת ברובה על תמיכתה כמדינת חסות של דרום אפריקה.
לקראת ערב רצינו למצוא מקום לישון על שפת נהר ה–fish river. בעודנו נוסעים בשיירה בה אני האחרון פקחתי עיניים לחפש מקומות הולמים להקים מחנה. מצאתי ירידה מהשביל הראשי לכיוון הנהר ונכנסתי לחקור, הייתי בטוח ששחר שם לב שירדתי מהשביל. כשחזרתי ראיתי את שניהם בחיפושים אחרי והיו מופתעים שנעלמתי ולא יכלו למצוא אותי. לא הייתה בנינו תקשורת מרחוק כי לא הייתה קליטה ואין לנו תקשורת בקסדה. המשכנו לחפש במשך זמן רב וככל שהזמן עבר התחלתי להלחץ מרדת החושך. חיפשנו מקומות לינה שהומלצו באפליקציית ioverlander ואחרי כמה נסיונות כושלים לעקוב בשבילי חול אחרי המלצות של ג'יפאים נאלצנו לישון במקום מוסתר סמוך לשביל הראשי רגעים ספורים לפני רדת החשכה.
שינוי הנוף מירוק למדברי ביום הרכיבה הראשון בנמיביה. האופנועים על רקע נהר הפיש ריבר
האוירה הייתה מתוחה מאוד בין כולנו.
אף אחד לא היה מרוצה וכל אחד מאיתנו היה מאוכזב מהשני.
לפני שפרסנו את הציוד, שחר יזם שיחת צוות שנמשכה מהשקיעה עד חושך מוחלט. בקול מאוד רגוע ומונוטוני אמר "תראו, אנחנו עושים פה את הדבר הכי מטורף ואינטנסיבי שאפשר לעשות. לכל אחד מאיתנו סגנון טיול משלו ורצונות משלו, אנחנו רק כמה ימים בודדים ביחד וצריך ללמוד להכיר אחד את השני. צריך לדבר ולפתוח ולא להשאיר שום דבר בבטן. זה רק שלושתינו באמצע המדבר ואנחנו חייבים לפרוק"
התנצלתי על ההיעלמות שלי שגרמה להם לדאוג, זה באמת לא היה במקום. הסברתי להם את החשיבות שלי להקים מחנה מוקדם. ככה נוכל להינות מהמקום עוד לפני השקיעה. ובנוסף אני לא רוצה לעבור על החוק מספר 1 שהצבתי לעצמי במסע הזה "לא רוכבים בלילה". כל המקומיים שפגשנו בדרך גם הטיחו בנו את החוק הזה.
תנוחת המנוחה הקבועה בשעות החמות ברכיבות במדבר
הגענו להבנה ועדיין הוצאנו את המירב מהערב הזה. בישלנו אורז ושעועית מקופסאת שימורים על ה"סיר של המאמות" עם הבנזיניה שלי. במסע על אופנוע ובמיוחד במדינות נידחות פשוט יותר להשתמש בכירת המופעלת באמצעות בנזין ולא על גז שקשה למצוא במדינות כאלו.
זו הייתה הכניסה הרשמית שלנו לשגרת הלינה בשטח. בכל ערב פרסנו שקי שינה על יריעת ניילון על הקרקע והכנו אורז ושעועית. זה פשוט לא נמאס לנו! שמחנו כל פעם מחדש על הסידור הזה. נהננו לישון על הקרקע ולצפות בכוכבים מעלינו, מהשקט ומהאויר הקריר הנקי.
למחרת הגענו לfish river canyon ערוץ נחל ענק שמגיע לעומק של 550 מטר מתחת לגדה. זהו הקניון השני בגודלו בעולם אחרי הגראנד קניון והוא האטרקציה המתויירת ביותר בנמיביה. הקניון היה יבש לגמרי אבל זה לא מנע מאיתנו להתרשם ולהעריך את העוצמה של פלא הטבע הזה. ודווקא ברגע המרהיב הזה נזכרתי בטיולים של הצופים במדבר ובמכתש רמון, ברכיבות על הטנרה במדבר יהודה. גם אצלינו בארץ יש מדבר מרהיב ויפהפה עם פלאי עולם ייחודיים. אנשים מגיעים מכל העולם כדי לצפות בפיש ריבר קניון אבל אני הייתי ממליץ לכל אותם מטיילים להגיע דווקא אלינו לישראל.
הפיש ריבר קניון. הקניון השני בגודלו בעולם
ביציאה משמורת הטבע הרגשנו את החום של המדבר משתלט עלינו וגרם לנו לעצור לשנ"ץ מתחת לעץ הקרוב. תדלקנו את האופנועים והמיכלים הרזרביים בעוד 5 ליטר דלק וכל אחד הוסיף לקחת עוד ג'רה של 5 ליטר מים נוספים על מה שכבר סחבנו איתנו כך שכל אחד רכב עם 8-9 ליטר מים ששימשו אותנו לשתיה, בישול ושטיפת כלים. הדלק הנוסף נשמר למקרה שתחנות הדלק יהיו רחוקות מדי אחת מהשניה או שנמצא תחנות שיהיו ריקות מדלק (מה שקרה בפועל).
בדרך צפונה נסענו שעות ארוכות בחום המדברי בדרכי העפר. הדרכים נראות טוב למראית עין שנותן לך תחושת ביטחון אבל ללא התראה מוקדמת הדרך נהיית חולית ומלאה בשובלי חול שהשאירו אחריהם הצמיגים של הג'יפים שיוצרים גבשושיות נמוכות וארוכות שמתמשכות לאורך כל הדרך בצורה מתפתלת ולא אחידה. רכבים על 4 כמעט ולא ירגישו את זה אבל על אופנועים עמוסים הדרך נהיית למאתגרת מאוד והשליטה על האופנוע קשה. במיוחד לשחר שרכב על צמיגי כביש חלקים לגמרי שלא התאימו לנסיעות בשטח.
מרחבי הפרא הנמיבים הלא נגמרים
כשחיפשנו מקום מוצל לעצירה מצאנו חווה של זוג בודד באמצע המדבר. הם מתפרנסים בעיקר מציד של אנטילופות למיניהם ותניני מדבר לבנים. כן כן גם אנחנו הופתענו לשמוע, הוא צד תנינים שחיין בהרים של המדבר. אל תשאלו אותי איך הגיעו לשם. הוא מחזיק באופן חוקי שטח של אלפי דונמים ויכול לצוד שם כאוות נפשו. אותו בחור מבוגר ממוצא גרמני הגיש לנו apfelshtrudel פאי תפוחים כמיטב המסורת הגרמנית וחתיכות biltong בייצור אישי. בילטומג הוא בעצם בשר מדמוי קבנוס העשוי מאותן האנטילופות שמסתובבות באפריקה הדרומית. הפעם הזו טעמנו ghemsbok ו springbok (חמסבוק וספרינגבוק) המאוד נפוצים באזור ורואים אותם מסתובבים בערים ובמדבר כמו שרואים יעלים בכיכר הראשית של מצפה רמון. הבילטונג הוא שיא הגאווה של האפריקאאנס. כולם הפצירו בנו לאכול ממנו ואני לא מבין ממה ההתלהבות, סך הכל בשר מיובש. אבל בשביל האפריקאאנס זה עניין תרבותי מושרש בהם בדיוק כמו ההאהבה שלהם לבירות.
מעבר מים רדוד אך מלא באצות חלקלקות
עצרנו לתדלוק במקום הנקרא canyon roadhouse. פיסת נווה מדבר יפיפיה ומטופחת שבנו בה פונדק דרכים באמצע שום מקום עם מסעדה ברמה גבוהה ואתרי קמפניג. העיצוב של המקום היה כולו על בסיס מכוניות אמריקאיות ישנות ואופנועים ובעצם מהווה מוזיאון פרטי של אוסף המכוניות של הבעלים. למרות המחיר הגבוה נשארנו לילה במקום. התקלחנו והתלבשנו יפה ובלילה אכלנו במסעדה. רועי ואני הזמנו סטייקים של בשר ספרינגבוק ואוריקס שיש להשיג רק באפריקה הדרומית. שחר כבר וויתר על הנסיון להיות צמחוני וטעם גם.
עלינו על הכביש הראשי של נמיביה שחוצה אותה מצפון לדרום, אחד מ3 כבישי האספלט היחידים במדינה. בדרכנו צפונה עברנו באתרי תיירות מוכרים שאת רובם אני כבר לא זוכר. ביקרנו באתר שנקרא quiver tree forest שם נמצאים עצי ה"קוויבר".
יער עצי הקוויבר הגדלים אך ורק באזור הספציפי הזה של מדבר הנמיב
עצבנה אותנו האישה בקבלה שהתעקשה על המחיר הגבוה לכניסה. לא הורשנו להכנס עם האופנועים פנימה. המקום הזה בעצם שייך למשפחה לבנה שפשוט גידרו את האתר היחידי בעולם שבו גדלים העצים האלה בצורה טבעית ומבקשים תשלום לכניסה. זו לא שמורת טבע. אבל ככה זה בנמיביה מדינה ענקית עם מעט אנשים בלי דין ודיין, כל אחד מגדר לעצמו שטח ענק ומכריז "זה שלי". היינו צריכים לשלם יותר משרצינו על כל אתר תיירות במדינה. ביציאה משם שחר ורועי התקדמו על שביל העפר בעוד אני נשארתי מאחור כמה שניות נוספות. בדיוק כשהתחלתי את הנסיעה אחריהם ראיתי מימיני צ'יטה בוגרת מתחילה לרוץ אחרי! נתתי גז בכל הכוח וראיתי שהיא מצליחה לרוץ אחרי גם במהירות של 60 קמ"ש. רק אחרי כמה שניות לחוצות במיוחד ראיתי את הגדר שמפרידה בנינו, ואז יכולתי להרגע קצת ולצלם.
הצ'יטה שחשבתי שרדפה אחרי
בכניסה לעיירה kitmanshoop האופנוע של רועי לא שיתף איתו פעולה והחל להתחמם ונזקקנו לעזרת מכונאי אופנועים. הגענו למוסך טויוטה הקרוב והם מיד קראו לאופנוען המקומי שמטפל בכל האופנועים באיזור במוסך ביתי. Attie הגיע לאסוף אותנו על סוזוקי היאבוסה 1300, הוזמנו להתארח אצלו ללילה בזמן שיסדר את האופנוע של רועי.
"אטי" ובת הזוג שלו "ריאט" הם זוג אופנוענים קשוחים שמארגנים את הראלי (מפגש אופנוענים) השנתי באזורם. פעם נוספת נחשפתי לתרבות מועדוני האופנועים ולעזרה ולהכנסת האורחים שמהווה מאין קוד מוסרי כלל עולמי בין אופנוענים באשר הם. הסתבר שכשרועי עשה טיפול לפני היציאה מקייפטאון מוסך במוו המקומי שמו מים רגילים ברדיאטור במקום נוזל קירור אמיתי.
ריאט סיפרה לי בגאווה על אחיה, אופנוען במועדון 1%. למי שלא מכיר בעולם הבייקרים יש מונח שנקרא 1% אלה מועדוני אופנועים שמבדילים את עצמם בגאווה משאר 99% האחוזים הנותרים של מועדוני האופנוענים. לפי איגוד האופנוענים האמריקאי 99% ממועדוני האופנועים הם אזרחים שומרי חוק. אלה האחוז הנותר.
ריאט ואטטי והיאבוסה שלהם. זוג האופנוענים שארחו אותנו ועזרו לרועי בתיקון האופנוע
כל אחד מאיתנו קיבל מצנה שק קטן מלא במזכרות מהראלי האחרון שהם ארגנו.
כשעזבנו את ביתם ביום למחרת הם סרבו לקבל תשלום ורועי נאלץ לדחוף כסף בכח לכיסו של אטטי.
במשך, הנסיעה ללודריץ….
——————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגל אקרמן
————————————————
תשובההעברה
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
