יוון אלבניה ומונטנגרו

עם אופנוע החיבור מושלם

View Larger Map

יציאה

כשהייתי עוד בגיל של חייל משוחרר יצאתי עם הונדה cx500 לטיול באירופה, ארזתי תרמיל עם אוהל סיירים וניילון לכיסוי מהגשם, קסדה , מעיל, כפפות ונעליי טימברלנד ועליתי על אונייה ליון. הסתובבתי קרוב לשנה באירופה והיה נהדר. בהודו קניתי אנפילד 350 בלדאק, נכנסתי למסגר המקומי שיבנה לי סבל, מעיל וכפפות שמצאתי בשוק וחציתי את הודו דרומה במשך חצי שנה.
כמות ההכנות שעשיתי לטיול הנוכחי גובלת בחוסר שפיות. מכשירים אלקטרוניים, גיפיאס, מצלמה ומצלמת קסדה, חלקי חילוף וכלי עבודה כאילו שאני באמת הולך לחצות את אפריקה. הכנות וטיפולים לאופנוע עד כדי שהאלכסים ומשה שמחים שנסעתי כבר ויהיה להם שקט לחודשיים. יכול להיות שזה קשור לשערות הלבנות שצצו לי מאז הנסיעה הראשונה. אני מעדיף להיות on the safe side ואם יתקלקל לי מיסב אז לפחות יש לי את החלקים. כמובן שבסופו של דבר התקלקל לי חלק שלא לקחתי.
מרוב שעסקתי בהכנת האופנוע, לא הספקתי לבנות מסלול. חשבתי שאדע לאן אני נוסע ושתהייה לי רשימה של קמפינגים. בסופו של דבר ציירתי קו דמיוני על המפה שחוצה את הפלפונז, אלבניה, קרואטיה, סלובניה, הונגריה, רומניה ובולגריה וכך יצאתי.  אני מנסה לתכנן בכל יום את יום המחרת, כמעט תמיד זה לא מצליח.

(התנצלות העורך: לצערי סדר הצילומים משובש, מפאת עריכה מוטת לו"ז לקויה שלי)

יון

[youtube url=http://youtu.be/QtBMrz7zlHw>]

אחרי סיוט בנמל חיפה ושלושה ימים על האוניה נחתתי ביון. נסעתי ישירות לפטרס למוסך, השארתי שם את הממיר הקטליטי ויצאתי עם סעפת פתוחה.
אין הרבה מה להרחיב על יון, נראה לי שרובנו היינו שם. האוירה היונית מוכרת לי, אני נוסע כמעט כל שנה לכרתים וביון נסעתי הרבה בטיול הראשוו שלי.
הרכיבה בפלפונז היא תענוג, בעיקר החציה מצפון לדרום בכבישים הרריים ונטושים כמעט. החופים משגעים, האוכל נהדר, מקום מושלם לטיול אופנוע. חשבתי שאסתפק ביומיים ומצאתי את עצמי משוטט חמישה ימים, היה כייף.

אלבניה

לאחר שתי דקות רכיבה באלבניה שמתי לב שמרוח לי חיוך על הפרצוף. חשבתי שזה בזכות הנוף הקסום ושמזג האויר הצטנן סוף סוף. לאחר עוד שלוש דקות בכפרון הראשון, הבנתי שאני במדינת עולם שלישי. לאחר עוד כמה דקות הבנו, אני והאופנוע, שנגמרה הקייטנה של יון וכאן מתחילה ההרפתקה.
חציתי מיון במעבר גבול קטן שתכננתי כדי שיהיה לי קרוב לקמפינג שרציתי להגיע אליו farma sotira. היציאה מיון ארכה רבע שעה, הכניסה לאלבניה ארכה בדיוק את הזמן שלקח לשוטרת להחתים לי את הדרכון ולאיש הנחמד שאיתה להקריא לה את המספר של האופנוע. שלוש דקות ושוחררתי. זה קשור לחיוך של קודם, השעה הייתה כבר שש בערב וחששתי שאתעכב הרבה בגבול של מדינה ששלט בה פעם משטר אפל ואצטרך לרכוב בחושך, התבדיתי. נכנסתי בשעה מאוחרת, למרות שהבטחתי לעצמי שאכנס לאלבניה רק בשעת בוקר, כדי שיהיה לי זמן למצוא מקום ולהתארגן מוקדם. מי יודע מה יהיה, הרי מדובר במדינה מלאה שודדי דרכים וגנבים ועוד כל מיני אגדות שאולי היו נכונות פעם. אפילו בחור יווני אחד במוסך בפטרס, הזהיר אותי שלא כדאי לי להיכנס לאלבניה כי כולם גנבים. אבל נכנסתי מאוחר, ויהי מה

[youtube url=http://youtu.be/i6mhl4E2yqM>] [youtube url=http://youtu.be/iN8W07yllpQ>] [youtube url=http://youtu.be/kMNSm-XRHZA>] [youtube url=http://youtu.be/BxKPh8GS9jU>] [youtube url=http://youtu.be/-LLiMoH_uIE>] [youtube url=http://youtu.be/fRbxXfWNtVo>] [youtube url=http://youtu.be/Dk5msJtMkO4>]

[youtube url=http://youtu.be/LmCXCFt-hIE>]

[youtube url=http://youtu.be/RQH4N4JkfG8>]
הגעתי ל farma sotira לפני החשכה  ברכיבה איטית בכביש שרובו שבור ושפה ושם עזרו לי עוברי אורח נחמדים. אחרי כמה זמן, אתה מבין שהמכונית הנפוצה פה היא מרצדס ושלנהגים לא איכפת אם תעוף מהכביש.
התקבלתי בנחמדות לא צבועה ע"י בחור צעיר שלא מדבר הרבה אנגלית שהצביע איפה הקמפינג והסביר לי שפה זה המסעדה. הקמתי אוהל יחיד בקמפינג והלכתי למסעדה. אכלתי דג ואת הצ'יפס הכי טעים שאכלתי בחיי. קשקשתי עד שעה מאוחרת עם המלצר החמוד השני, הרוב בסימני ידיים, מעט אנגלית ומעט איטלקית, לא ידעתי שאני יודע איטלקית. המילים ששמעתי ממנו הכי הרבה היו איזראל, גוד ומפיוזי.
הבנתי שהגעתי למדינה חביבה.

מפה תרתי את אלבניה לאגמים בדרום מזרח, Gjirokaster, Himare חזרה לאגמים Tirana ועוד.
אלבניה מדינה מקסימה, נופים משגעים, תושבים נחמדים ואוכל טוב. הכבישים לא משהו, משובצים בבורות וקטעי דרך לא סלולים, הבולמים החדשים שהרכבתי באופנוע מוכיחים שהיו השקעה נכונה. באחד הבורות שהיה מכוסה עשב סגרתי בולם קדמי, יכול להיות שעם הבולמים המרוטים הקודמים לא הייתי יוצא מזה. מהר מאוד לומדים שלא כל דרך צהובה במפה היא בהכרח כביש אספלט, ושברומא תהייה רומאי, צריך לנסוע מהר, להיצמד לימין ולהתחמק מבורות. הגיפיאס לא עובד פה, לא רק שלי, פגשתי רוכבים אחרים שלא הצליחו להשתמש בגיפיאס שלהם. בסופו של דבר ניוטתי עם offline Google maps שזה בערך כמו לנווט עם מפה כשאתה יכול לדעת איפה אתה נמצא בכל רגע. אבל בעיקר שואלים את התושבים וכולם שמחים לעזור.
אלבניה היא מדינה שעדיין כולם נאספים מסביבך כשאתה עוצר באיזה מקום ורוצים לדעת כמה עולה הבמוו ולאיזו מהירות הוא מגיע, וכמה עולה הסמסונג שלך. מזכיר לי אוכלוסיה מסויימת אצלנו בדרום.
הילדים תמיד מנופפים לשלום וכשאתה מוציא מצלמה הם מיד נעמדים דום ומתחבקים.

את הדרך ל gjirokaster עשיתי תוך כדי עצירות מרובות ולא הערכתי נכון את הדרך. או שאולי הערכתי נכון אבל לא ידעתי שחמישים הקילומטרים האחרונים, יהיו נסיעת שטח על דרך שעדיין עובדים לסלול אותה. מצאתי את עצמי רוכב בחושך על דרך מלאה בורות ושלוליות. הגעתי בשעת לילה מאוחרת והייתי צריך לטפס לעיר העתיקה ברחובות צרים מרוצפים באבנים חלקות. חוויה לא מהנה עם אופנוע כבד כל כך ועמוס ציוד. Gjirokaster עיר יפיפיה ויכולה להיות מעניינת לחובבי הסטוריה. למרות שהעיר החדשה סואנת ומטרידה.
חלק מהערים מערביות לחלוטין, בעיקר על החוף היכן שמגיעים התיירים. קו החוף של אלבניה משגע, בעיקר הדרך מ himare  to vlore.
ב himare בקמפינג על החוף, פגשתי את יורגן וסיגי, זוג מגרמניה שכל כך שמחו לפגוש ישראלי מטייל על אופנוע, הם רוכבים על KTM גדול בדרכם לגיאורגיה דרך טורקיה. במשך היומיים שבילינו יחד לא עזבה אותי המחשבה שאולי אשנה כיוון ואצטרף אליהם, זו יכולה להיות חוויה אמיתית. אבל ידעתי שאין לי כל כך זמן להגיע לגיאורגיה ולחזור. יורגן וסיגי מתכננים לשלוח את האופנוע חזרה בהובלה ולחזור לגרמניה בטיסה. אשמור את זה לפעם אחרת.
מיד נוצרה חברות על כמה כוסיות ראקי ועישון פייפ וסיגריות. יורגן וסיגי אנשים מקסימים. הברק בעיניים של יורגן כבש אותי מיד.
למחרת החלטנו לרכוב יחד לאגם Ohrid בדרכים אחוריות. זה ללא ספק היה היום המרגש ביותר בנסיעה שלי. מצאנו את עצמנו מנוטים בין כפרים וערים שלא מורגלים בהרבה תיירים. דרכי עפר ונוף משגע. אפילו זכינו להיות אורחים במסיבת תינוק שרק נולד באחד הכפרים. החוגגים אספו אותנו באדיבות בלתי מובנת לחגוג ולשתות איתם.

הגענו לאגם והתמקמנו בקמפינג שכבר הייתי בו שלושה ימים קודם והעברנו עוד ערב מהנה עם בירות על שפת האגם.
בבוקר למחרת נפרדנו בחיבוק חם. יורגן וסיגי חצו למקדוניה בדרכם לטורקיה  ואני המשכתי לצפון אלבניה. אני מודה שהיה לי קשה, הזוג הזה נכנס לי לנשמה בזמן כל כך קצר.
בדרך החלטתי שאני עוצר להחליף נורה קדמית. כבר כמה ימים שאין לי אור דרך ושכחתי או התעצלתי להחליף. עצרתי בצד הדרך והחלפתי נורה. לא עבד. טוב, בטח פיוז חשבתי לי. פרקתי את הציוד כדי להרים מושב והוצאתי את נורית הבדיקה שיש לי, כאילו שאני מבין משהו בחשמל רכב. איך שנגעתי בפיוז הראשון שמעתי קול נפץ. ועכשיו פתאום גם אין לי אור חניה. ניסיתי להחליף את הפיוזים אחד אחד אך ללא הועיל. אין אורות. מה עושים? לאלכסים מתקשרים. לא היה לי מושג שזה ערב ראש השנה והאלכסים לא במוסך. תפסתי את אלכס הגבוה שאמר שאם זה לא פיוז אז בטח מגע רופף בסוויטש והנחה אותי מה לעשות. שום דבר לא עזר. מילא להיתקע, אבל למה באלבניה.. איפה אמצא פה מכונאי שמכיר את האופנועים האלה.. החלטתי לנסוע הכי מהר לקרואטיה, כי שם בטח אמצא מישהו. נתתי גז ואמרתי שאגיע לפחות לגבול לפני החשכה לאיזה קמפינג ליד Shkodra lake . בדרך עצרתי לקפה במסעדת דרכים וכשחזרתי לאופנוע קרה הגרוע מכל. לא מניע. לוחץ סטרטר וכלום לא קורה. וכאילו זה לא מספיק לעצבים שלי הבחור מהמסעדה התחיל להתעניין במעשי, ממש יש לי ראש בשבילו עכשיו. מה אני אעשה תקוע באיזה חור באלבניה.. תוך כדי משחקים לחצתי על הוינקר ושמעתי שרק אז הופעלה משאבת הדלק, לחיצה על הסטרטר והניע. הייתי אמיץ מספיק כדי לכבות ולנסות שוב וזה עובד, הדלקת וינקר והאופנוע מניע. שוב נתתי גז. חציתי את מרכז Tirana כי רק ככה אפשר להגיע צפונה. את קטע הדרך האחרון עשיתי כשפנס ראש קשור מאחורי האופנוע במקום האור שאין לי. הגעתי לקמפינג בשעת לילה אחרי שקצת התברברות ושמחתי לראות שיש עוד אופנועים, אחד Leif שבדי על f650 ואחד הולנדי שלא הפסיק לדבר כל הערב. בבוקר עוד טלפון לאלכס שהנחה אותי לנסות שוב להחליף פיוזים, הוא צדק. שני פיוזים הוחלפו ורוב הבעיה נפתרה.עכשיו חסר לי רק אור דרך ועם זה אוכל לחיות עד שאמצא מוסך. הסאגה הסתיימה ולקחתי לי עוד יומיים בצפון אלבניה.
אז למה אני מקשקש כל כך על אלבניה? כי אלבניה מדינה מרתקת. אני אוהב מדינות שהקידמה עוד לא לגמרי שם ולאנשים יש עדיין את התמימות שאנחנו כבר איבדנו. הרגשתי באלבניה כמו שהרגשתי בהודו. וכמו שחזרתי להודו שוב ושוב אשתדל לחזור לאלבניה שוב לפני שהמערב ישתלט.
לא הרגשתי שום חוסר בטיחות באלבניה וחוץ מבחור אחד בתחנת דלק שהתעצבן שלא כיביתי את האופנוע כששאלתי אותו לכיוון – כולם היו סופר נחמדים. וכשאתה אומר שאתה מישראל נדלקות להם העיניים. בחיוב. אפילו בחור אחד שמח להגיד שהוא יודע מה זה מכבי תל אביב ומכבי חיפה.
עזבתי את אלבניה ברגשות מעורבים, זה לא הספיק, אני רוצה עוד. אבל החלטתי להשאיר משהו אולי לפעם אחרת ושמתי פעמי למונטנגרו.

אין הרבה קמפינגים באלבניה ואני יכול להמליץ על
Farma sotiri.
Camping peshku. 10 km north to pogradec on the lake.
Camping himare. Not in the city but a few km north.
Camping Albania south to shkodra.
Lake shkodra resort.
Camping paemer near kavaje.

מונטנגרו

השוטרים בגבול הכניסה למונטנגרו סימנו לי לעבור מהצד כשהם עסוקים עם שיירת המכוניות. נעצרתי ליד כל שוטר וכל אחד סימן לי להמשיך. לקח לי כמה דקות להבין שהם בעצם מסמנים לי לעוף להם מהעיניים. וככה נכנסתי למונטנגרו בלי שום בדיקה של שום ניירת.
המעבר מאלבניה למונטנגרו הוא חד. מיד מרגישים שזו מדינה מטופחת. הכבישים טובים והמכוניות יותר חדשות. הנהגים פה נחלקים לשניים, אלה שנוהגים כמו באלבניה ואלה שזוחלים עד כדי מריטת עצבים.
חשבתי שאעביר לילה במונטנגרו ואמשיך לקרואטיה אבל זה בלתי אפשרי. זו מדינה קטנה ויפה שאתה רק רוצה עוד ועוד. העברתי יומיים על החוף ליד Ulcinj , קצת רכיבות להרים, שוב פעם Shkoder lake שראיתי מהצד האלבני ועכשיו מפה.
התושבים נחמדים אבל נתקלתי פה ביותר מקרים של חוסר נחמדות מאשר במקומות אחרים. נראה כאילו יש פה טמפרמנט איטלקי ממש.
בשיחות עם תושבים, כולם מספרים שההורים שלהם מספרים שבזמן יוגוסלביה היה יותר טוב. והיום הכלכלה צונחת, המשטר מושחת, והמאפיה הרוסית משתלטת על הנדלן. הם מאוד מזכירים לי בתלונות שלהם איזו מדינה קטנה במזרח התיכון.
גם פה פגשתי זוג בגיל העמידה מגרמניה שמטיילים על במוו ישן עם סירה. גם להם נדלקו העיניים כששמעו שאני מישראל והאישה סיפרה שיש לה בת דודה בחיפה ובת דודה בתל אביב. וכששמעו שאפשר להגיע לישראל עם האופנוע על אונייה נדלק להם רעיון לטיול הבא שלהם. לאחר שעה שיחה נפרדנו בחיבוקים כאילו שאנחנו מכירים שנים. אחוות האופנוענים הזאת…

מונטנגרו היא מדינה בעלת שם מיוחד ונופים וחופים משגעים ובהחלט יכולה להיות יעד לחופשת בטן גב לאלה שנמאס להם מיון.
הלילה החמישי במונטנגרו. אני בקמפינג מבודד ליד הגבול. מחר ממשיך לקרואטיה.

———————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשלום בן-צבי קזז

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

מסוסים שמדברים רומנית, משוגע עם רובה, יער בלי דובים ועד שלילת תואר שף המשלחת…

הצג את הוראות נסיעה ל-Péplos, Feres, Hellas במפה גדולה יותר

יוטרן 6 – הדרך חזרה

עם הביקור בבית הקברות "העליז והשמח" – אני מוכן לקבל הגדרות אחרות, אבל כך הוא רשום ועם כותבי ספרי תיירים אני לא מתווכח – הנקודה הצפונית ביותר ברומניה, שכמה פסיעות משם זו כבר אוקריינה, החלטנו שמתחילים לחזור. הגשם לא עוזב אותנו ושוב לילה בפנסיון די זרוק וגשם שיורד ללא הפסקה. כהתנהלות שבשגרה, אנחנו מורידים בגדים ומפרקים את כל הציוד מהאופנועים ומיד מאתרים כל זיז וכל בליטה בשני החדרים שניתנו לנו, כדי לתלות ליבוש את כל מה שנרטב. בעלת הבית נכנסה לרגע להביא לנו משהו וכשראתה את מחנה הנוודים הזה ואת מה שעוללנו לדירה שלה היא הייתה קרובה לבכי. אבל איכשהו, אולי בגלל ה-25 אירו שקיבלה, הבליגה ושתקה.

למחרת נסיעה במעלה ההרים. הגשם פסק ואנחנו שוב שרים לנו שירים שמחים ומתענגים על רכיבה ונופים שאין בשום מקום בעולם. נידחות כזו ויופי כמו שיש בהרי רומניה – מה נגיד – בטח יש בעוד מקומות בעולם, אבל פה היינו וזה עכשיו איתנו ושלנו.

שוב איום בגשם וקור איימים. אפשר למצוא מקום להקמת המחנה, אבל בשיחה אם מישהו על הדרך שגם ידע מספר מילים באנגלית, הובהר לנו שיש באזור הרבה דובים ולא כל כך כדאי להתעסק איתם – זה הספיק ומלון מדהים ביופיו, קצת הוריד את הסטנדרט עבורנו והסכים לקבל אותנו.

בהכנות המקדימות שלו, יוסי הכין מפה עם סימונים ומראי מקום לנקודות על הדרך ששוות התיחסות. אחת מהן, הייתה דרך לא סלולה שקיצרה את המסלול. אורכה כ-5 ק"מ ובסופה עיירה קטנה. הוא לא מוותר לנו ובטח שלא לאופנועים האומללים ומקפיץ אותנו בדרך שמיועדת ומתאימה לעגלות עם סוסים. בעיקר לחוטבי העצים ואנחנו מתנסים ברכיבת שטח אמיתית, עם עם שלוליות ענקיות, בורות עמוקים, אבנים רטובות ובוץ בלי סוף. עומדים בזה בכבוד וגם די נהנים מהאתגר המופרך הזה. להפתעתנו, האופנועים לא נשברים ולקראת סופה של הדרך, נגלים לנו תושבי היער האמיתיים. שתי קבוצות של עובדים מארגנים על הדרך את העמסת העצים שכרתו על עגלות רתומות לסוסים מקסימים ופלדמן, כל כך נרגש מהמחזה ובמקום הוא מחליט להישאר.. טוב אם לא, אז לפחות לעזור קצת.

לבסוף, בלב מפרפר פוגשים את האספלט והבתים ואז נגלה לנו מחזה; אירוע שפותח את מהדורת החדשות של הכפר – סוסה בריאה וחזקה והסייח הקטן שלה, נפלו לנהר בגלל גשר קטן שהתפרק. הסייח עומד מבוהל מתחת לחלק שנשאר מהגשר ואמא שלו שכובה על הצד, ראשה בידיו של אחד האיכרים וכל גופה מעוות ומקופל. חציו במים ונראה שהיא בתנוחה שממנה כבר לא תצא. מסביב מתאספים כעשרה איכרים ולכל אחד רעיון אחר. שוב, פלדמן מתגייס לעזור ומנסה וכל המעמד  הדרמטי הזה, מעכב אותנו לדקות ארוכות של שותפות עם המצוקה שנגלית לנו. לבסוף, הסוסה מרימה את עצמה בתנועה חדה ונעמדת באמצע הנח. כולם מוחאים כפיים ומי שנראה כמו הבעלים, מסמן בידו את ברכת הצלב על חזהו. שניהם מוצאים מהנחל ואנחנו ממשיכים משם.

עכשיו יש קצת זמן ומחליטים שמחר נמשיך לטייל ולתור את האזור. בנתיים, כבר ירדנו מההרים ואפילו הדרמנו קצת ומזג האוויר משתפר להפליא. כשהיום מגיע לסופו – שזה בערך 8 בערב, מחפשים את החניון בסופו של כפר ושם שכהדרך הראשית של הכפר נגמרת ומתחילה דרך היער, צמוד לנחל קטן. פורשים בצד את האוהלים וכל מה שצריך. כאשר סיימנו לאכול והחשכה כבר ברמה של "ראיתם אולי איפה הפנס שלי", הופיע פתאום אדם מבוגר לבוש ברומנית שזה בדרך כלל טרנניג, חולצת עבודה ומגפיים מגומי. אבל משהו בו היה חריג. הוא הסתכל עלינו במבט חד ומרוכז ואז ראינו על כתפו רובה ציד ומיד הזדהנו והוא צעק "איגליז" ואמרנו כן ואז ניגש למרכז המחנה שלנו וצעק כמה משפטים ברומנית ויוסי שהוא הכי נחמד בעולם, ניסה להסביר לו קצת. לא בטוח שהבין אבל נחה דעתו ולשמחתנו – בכל זאת אדם חמוש – נראה מעט רגוע יותר ואז ביקש מיוסי שיבוא אתו והם פשוט נעלמו בתוך היער.

דקות חלפו, אפילו הרבה וכבר חילקנו בינינו את האופנוע החדש של יוסי. אבל עד שלא שומעים יריה זה לא סגור. לבסוף, חזרו שניהם וכשהצייד הלך לביתו, סיפר לנו יוסי שהוא חווה את אחד המפגשים המפחידים ביותר בחייו ושהאיש הזה לא לגמרי שפוי. הוא הראה לו מלכודות לחיות ששם בכל מיני מקומות. הכריח אותו לצלוח את הנהר, לקח ממנו את הפנס וכל הזמן אוחז בידו מנפנף ברובה וצועק מילים לא ברורות. חשבנו שזהו אפשר להירגע אבל אז הוא הופיע שוב ולהפתעתנו הביא אתו את בתו ואמר – "איגליז, אינגליז" ואז הבת שלו החלה לדבר איתנו והנה עוד הפתעה היא מדברת מושלם ואפילו במבטא אוקספורדי קל.

רוני מציע לה את הכסא שלו והיא מתיישבת ופותרת לנו כתב החידה המוזר הזה; היא באמת הבת שלו. היא אוהבת את אבא שלה, אבל לא סובלת אותו. היא הייתה באנגליה 3 שנים. יש לה חנות פרחים שכמעט לא מוכרת כלום. היה לה חבר. יש אימא. אין עתיד ועם האבא הצייד, לא דיברה כבר 3 ימים וככה עוד ועוד מיני מעשיות עד שנהיה מאוחר ועם הרמז הראשון, היא חזרה לביתה והצייד הזה עוד הכריח את יוסי המסכן, לסחוב עצים מהבית שלו והדליק לנו מדורה שבערה כל הלילה.

דובים וחיות אחרות לא הפריעו לנו ולילה בהחלט שקט עבר על.. למחרת, שוב נבחרת דרך הרים ואם חשבנו שראינו הכל, אז דרך כזו באמת הייתה קיצונית – קרוב ל-2 ק"מ של אבנים, עיקולים מבעיתים, בורות ותהום שבתחתיתה נהר שוצף. כזכור, אופנועים עם הרוכב – כמעט חצי טון – זה היה פרק רכיבה גבולי ביותר ומזל טוב אמיתי, איפשר לנו לסיים ללא תקלות – דע לך יוסף – מי שמכניס אנשים תמימים וישרי כפיים לדרך כזו – יעשו לו בערב עוגה ובלילה שמיכה..

יוסי שדה בשדה

ביום הזה גילינו להפתעתנו, שבעצם היום יום שבת ולא שישי כמו שחשבנו ושלמעשה חסר לנו יום – מה עושים? נותנים בגאז ומחליטים להגיע הכי קרוב שאפשר לסוף רומניה. קרוב לגבול עם בולגריה. בסך הכל כ-300 ק"מ של כבישים טובים וכך עד שמגיעים לדנובה. את הנהר הענקי הזה חצינו כשנכנסנו לרומניה והנסיעה הייתה על גשר מכוער, עם תנועה עצבנית שלא איפשרה עצירה. הפעם שוב על גשר מכוער אבל עם מעט תנועה והשיפוץ שהגשר עובר איפשר לנו לעמוד בפיסגתו ולהסתכל סביב, קצת צילומים ואז, אני רואה מרחוק חורשה יפה על גדת הנהר הזה שנראה כמו אגם זורם ומציע לחנות שם. עכשיו כבר עוד מעט חושך ושלושת שותפי מביעים היסוס וחוסר הסכמה, הם רוצים מיטה, מקלחת; משהו שהובטח להם ויש רק עוד כ-60 ק"מ ומה נאכל – יהיה בסדר יוסי יעשה שקשוקה.

הדנובה

וככה וככה. בסוף נעתרו וירדנו למטה כדי למצוא את אחד ממשטחי העשב המקסימים שניקרו לנו ועכשיו אפשר להגיד שישנו על גדות נהר הדנובה ורחצנו בו את הצלחות שלנו..

ביום ראשון, עולים על כבישים חצי ריקים – זהו יום המנוחה – ומגיעים חיש קל לים השחור. קצת עצירות פה ושם ובצהריים אנחנו כבר שוב בבולגריה. חווינו אותה בחלק הצפוני ההררי ומה שנגלה לנו כעת זו בולגריה שונה לחלוטין, כבישים משובחים, תנועה ערה של מכוניות חדשות שדות מאופק לאופק ולבסוף כשמגיעים לווארנה זה כבר ממש עולם אחר, עולמם של התיירים, מחפשי ההתרגשויות הזולות והחופים בחצי לבה (הכסף הבולגרי, ב רפה).

רוני במקום הטבעי שלו

קצת קשה לנו, אבל מנסים להשתלב ולחוות את האווירה, מלון קטן ומעוצב במרכז העיר וארוחה של תיירים במתחם המסעדות שיושב על חולות הים השחור.

היעד של מחר היא תורכיה – ראינו שאין מעבר ליון חוץ מאשר אותו אחד בצפון שעברנו בו, וכדי לחסוך נסיעה ארוכה בתאי שטח שכבר היכרנו, הוחלט על קיצור – יומיים בתורכיה ומעבר ליון – זה לא היה בתכנון, אבל נראה כרעיון מעניין ומגלי ארצות מקצועיים, לא מסרבים כשנקראית להם מדינה על הדרך.

הגענו לגבול בצהריים ולאחר שהחל התהליך אצל התורכים כבר התחרטנו – כמעט שעתיים בילנו שם ולא פחות משבע עמדות היינו צריכים לעבור. לא נחמדים ולא אדיבים. כמו במקרים כאלה לאחר שעוברים – זה עובר, נשכח ונופים פשוטים של מישורים ושדות נפתחים לנו.

לקראת ערב, מקימים את המחנה בחורשה גדולה ולמחרת עצירה הכרחית לארוחת.

בוקר\צהריים שזו הגדרה שמאפשרת השתוללות ואכן שלושה סוגים של בשר, סלטים, לבנה ולחם בלי הכרה, וכמובן כל הקינוחים של הסוף. כבר כמעט חודש שאני טורח על בישול יצירתי, כולל ארוחה של פירה עם קציצות וריבת דובדבנים, עוף במגוון צורות והנה הם מודיעים לי שהתורכים האלה לוקחים אותי בסיבוב ושאת הארוחה הזו "לעולם לא נשכח".

המחבר וחבר

עוד עצירה בכפר ושם מיד נמזגות לנו כוסות של תה וכבר יון באופק ושוב מעבר גבול אבל קליל ומהיר ואנחנו כבר ביון וזה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה. לפנינו עוד מספר ימים של שיטוט לאורך החופים. יכול להיות כמה ימים בחצי האי פילון. המעבורת בשבוע הבא והטיול הזה – בעצם, לדעתי, אם לוקחים קוצץ ציפורניים ומשתמשים בו גם לרגליים… אז זה כבר לא טיול. זה מסע! – אז מסע זה של יוטרן הבלקן הגיע לסיומו.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן, יוסי, אבי ורוני.

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!