דורון השלים סיבוב באלסקה וכבר בדרום מערב קנדה

ממשיך לארה"ב ולמקסיקו

DALTON HWY

הצג את הוראות נסיעה ל-Vancouver, BC, Canada במפה גדולה יותר

דורון ניצח את מסלול הדאלטון בנחישות (ובתנאים קשים בהרבה מאלה שאני חוויתי על המסלול). לאחר שנגע בקצה הצפוני בעולם שניתן להגיע אליו בדרך קרקעית רצופה, המשיך במזג אוויר רטוב מעט מערבה ואז מזרחה ודרומה, כשהסתיו המתקדם נושך על עקבותיו. כנסו לבלוג האיכותי של דורון ואולי תוכלו להבין, כמה תשוקה יש במימוש חלומות.

להלן קטע מהכתבה:

…"למחרת הגעתי לטוק ומשם רכבתי לכיוון העיירה צ'יקן, עיירה של מחפשי זהב, עד היום. מעברה הסוער לא נותר היום הרבה חוץ מזכרונות ומזכרות אבל ה'תרנגולת' שולטת בנוף של עיירת ספר זו על הגבול בין אלסקה לקנדה. בירה אחת וסיבוב ברחוב הראשי של העיירה הכולל 3 חנויות בבעלות של אדם אחד הספיקו לי למצות את המקום. קיבלתי החלטה מהירה להמשיך למעבר הגבול לפני שיסגרו אותו בשעה 8 בערב, למרות שהמדובר בדרך עפר, טובה אומנם אך מאוד מפותלת, לעבר Top Of the World Hwy. יש להם בצפון אמריקה דרך מעניינת למשוך מבקרים לאותן דרכים מיוחדות. קוראים להם בשמות מאוד "שיווקיים". האמת יש לומר, הדרך הזו אכן נראית כמו הדרך בסוף העולם. דרך המתנשאת לגבהים החשופים מכל צמחיה למעט אותו עשביה אדומה וצהובה המכסה את כל הנוף. היה מעניין לראות את המספר הגדול של ציידים לאורך החלק האמריקאי של הדרך, חמושים ברובי צייד גדולים למדי עם כוונות טלסקופיות ונראה כי אכן הצייד היה מוצלח. במקום אחד היה כתם דם ענק על הדרך מאחת היריות המוצלחות כנראה, במקום אחר חלף על פני טנדר עם ראש ענק ומדמם של קריבו גדול קרניים, עוד צייד מוצלח עבור היורה. המעניין הוא כי גם באזור הדלטון מותר הצייד אך שם רק בקשת וחיצים, רק באזור הגבול עם קנדה מותר השימוש בנשק חם. מייד עם מעבר הגבול נעלמו הציידים, בקנדה הצייד אסור"….

קצה הדרך מאלסקה לדרום מערב קנדה

———————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לדורון קדמיאל

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

עונת התיירות בשיאה וקשה להשיג מעבורת

אוספים אנרגיות ומחכים בג'ונו אלסקה.

הצג את הוראות נסיעה ל-Juneau, AK, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 21.7.2012
אתמול אמרה לנו בעלת הבית בהוסטל שהיינו בו בסווארד שהיום צפוי להיות יותר גשום , אבל כל התקוות היו שלא כך יהיה אבל זה מה שהיה . הבוקר קיבל אותנו בקרירות ובטיפטופים שגברו ככל שהתארגנו לרכיבה . מכוון שהראות לא טובה ולא רואים כמעט נוף היה ברור שאנחנו חוזרים ישר ל – Anchorage ולא מטיילים בחצי האי לכוון Soldotna או אפילו Ninilchik שעל הים ובטוח שביום יפה חוויה להיות בה , אך לא הפעם . השעה הראשונה של הרכיבה היתה חוויה די רטובה מכוון שהגשם לא פסק לרדת לאורך כל הדרך . ההפסקה שעשינו התארכה מכוון שגם היה נעים בתחנת המידע שעצרנו , גם פגשנו רוכבים אחרים שקישקשנו איתם הרבה ,  וגם הקפה היה חינם . מוצר מושלם שנוצל עד תום . המשך הרכיבה היה קל יותר מכוון שפסק הגשם ולמרות שהזהירו אותנו שהרוח בדרך נוראית הדבר לא היה כך , ורכבנו בכף עד ההוסטל שלנו בשם Arctic Advrnture שהוא מקבל פנים ומאד נעים להיות בו , הרגשנו שחזרנו הביתה . מחר צפויה לנו רכיבה ארוכה בדרך להיינס שמשם ניקח את המעבורת לג'ונו .

יום שני 23.7.2012
הבוקר אחרי שהיינו מוכנים ליציאה להמשך הדרך נסענו לתדלק וכאשר נעמדתי לפני המשאבה באתי לקחת את הארנק מהמקום הקבוע בתיק מיכל ופתאןם אין ארנק , המשכתי לחפש אולי העברתי אותו למכנסי הרכיבה ועדיין אין ואז עלה בדעתי שהוא נשאר במכנסיים שלבשתי בערב אתמול כאשר הלכתי לקניות בסופר קרוב שהיה , אבל זה הצריך לפתוח את התיק הגדול שאני לוקח איתי בספסל האחורי שלי ועדיין אין . מתחיל חיפוש בכל מקום אפשרי ואין בקיצור איבדתי את הארנק שלי עם המזומן וכרטיס האשראי . התחלנו בחיפוש בחדר שכבר עבדו על הניקיון שלו הלכנו לסופר אולי נשכח שם ועשינו סיבוב מסביב למוטל מכוון שלפעמים במידה והארנק נמצא על ידי מישהוא לוקחים את המזומן וזורקים את הארנק בצורה כזאת שתימצא אותו מכוון שהם יודעים שאי אפשר לעשות שימוש בכרטיס האשראי כאן מכוון שכל גיהוץ מבקשים ממך תעודה מזהה ( או בדרך כלל ) . לאחר יותר משעה של חיפושים התקבלה החלטה שאין יותר מה לעשות ויוצאים לדרך לאחר שצילצלנו לויזה לבצע פעולה של עיכוב הכרטיס וכאשר שאלתי האם בוצעה פעולה נוספת בכרטיס התשובה היתה שלילית . כמובן שהרכיבה היום לא עברה בכיף , כל הזמן עברה לי בראש המחשבה לגבי היכן יכול להיות שהשארתי את הארנק . היום אנחנו רוכבים על כביש 2 לכוון דרום במטרה להגיע מחר ל – Haines. למרות שלפני 10 ימים עברנו פה הנוף היה כאילו ראינו משהוא חדש , אולי בגלל הכוון השונה או הראות האחרת אבל בכל אופן היה יפה . עצרנו בגבול לצלם את השלט של ברוכים הבאים לאלסקה שפיספסנו כאשר נכנסנו והמשכנו לעבר מעבר הגבול הקנדי . עברנו די בקלות את הגבול למרות שאחת השאלות היתה האם יש לך ויזה לקנדה ? כנראה שהבחור בתחנה חדש ולא ידע שאנחנו לא נידרשים לויזה , אך למרות הכל הוא הלך לבדוק ברשימות שלו לפני שהוא חתם לי על הדרכון . המשך הדרך בקנדה הוא על כביש מספר 1 והוא הרבה יותר משובש מהכביש באלסקה . ישנו קטע של כ 15 ק"מ שלא סלול והפחד של האופנוענים הוא להגיע אליו כאשר יורד גשם וכך קרה שהגענו כאשר ירד גשם חלש אבל עדיין אנחנו לא ברמה של רכיבה חופשית במצב כזה כך שלפחות אני רוכב מטוח ביותר מחשש להחלקה , וזה מה שחסר לי היום גם לאבד ארנק וגם להחליק על כביש בוצי . עברנו בשלום אבל אז בדיוק נפתחו ערובות השמים וכמויות אדירות של גשם ומיד עם זה ברד התווסף לחגיגה . לדעתי לא היה לנו מושג מה עושים במצב כזה , התלבטנו : לעצור , להאיט או להמשיך . המשכנו כאשר אנחנו בקושי רואים לאן , למזלינו זה עבר לאחר כ – 5 דקות ועוד 5 דקות היה יום שכאילו לא ירד מבול לפני זמן מה , דבר שייבש אותנו די מהר מלבד אזור החלציים שכאשר נירטב לא מתייבש מהר. המשכנו לרכב ואז חזרה בקטנה ידידתינו הרוח אבל לא הרעה , זאת שזורקת אותך אלה הניסבלת שרק רבים איתה על מקום בכביש . הגענו די מאוחר ליעד בעיקר מהסיבה שיצאנו מאוחר והרכיבה היתה איטית בגלל מצב הכביש הלא טוב , אבל מצאנו מקום נעים להעביר בו את הלילה האחרון באמת בקנדה .

יום שלישי 24.7.2012
בבוקר התמודדנו עם הזמנת מקום לינה ב – Haines מכיוון שלא היה לנו חשק לרכוב את המרחק הנותר ולהגיע ולהתחיל לחפש מקום לינה. בתקופה שכזו, יש חשש שלא יהיה מקום במסגרת האפשרויות שאנחנו רוצים ( שיא העונה בתיירות לאלסקה). לבסוף הצלחנו לעלות על מקום ראוי ויצאנו לדרך. את הקטע של 66 מייל עד Haines junction  לאורך האגם-Destruction bay בחלק הראשון ולאחר מכן לאורך Kluane national park היפה. זכרנו כי בדרך בה רכבנו צפונה לאלסקה, היה קטע ארוך של דרך לא סלולה, מלאה אבנים קטנות שיוצרות הרגשה של חוסר יציבות, הפעם עברנו את הקטע הזה בקלות. לדעתי ניקו אותו מהאבנים… כאשר הגענו לצומת, חיפשנו מקום נחמד לשבת לשתות כוס קפה והגענו ל"מאפיית הכפר" – כמו שהיא נקראת וזאת היתה הפתעה יותר מנעימה. המקום נעים מאד ומציע מגוון גדול של מאפים מריחים וטעימים. כמובן שהתענגנו על ההיצע והתחממנו קצת בשמש שהפציעה. ההמשך היה לכוון דרום, על כביש 3 להיינס שאורכו 150 מייל ועבר בנופים רגילים לאלסקה, כלומר, צמחיה לא גבוהה, משולבת ביערות לא צפופים של עצי מחט למינהם. הדרך עברה בטמפרטורות של כ – 11 מעלות וזה בתוספת מהירות של 90 קמ"ש – זה קר… הקטע הקנדי הזה נמשך עד ששוב הגענו לגבול עם ארה"ב כ – 40 מייל צפונית לעיירה היינס. ראשית, המעבר נוהל בחביבות על ידי בחור נחמד שזיהה את הדרכון הישראלי, שאל את השאלות הפשוטות והרגילות; האם יש לנו אלכוהול או סכום גבוהה של מזומנים ומייד אישר לנו את המעבר. למרות שלקנדה לא צריך ויזה ולארה"ב כן, שנית, אצלנו מעברי הגבול לקנדה היו פחות נעימים מאשר הכניסות לארה"ב. ההמשך היא לאורך נהר שאני לא מוצא את שמו והצמחיה סבוכה כמו של יער טרופי עם הרבה שרכים ורחבי עלים למינהם. כמו שאני מבין, זה נובע מהלחות הגבוהה והמשקעים הרבים, יחד עם אזור נמוך וחם יחסית. הנוף מדהים ביופיו וככה אנחנו מתקדמים ומגיעים להיינס שהיא הרבה יותר קטנה ממה שחשבתי. חיים כאן כ -2400  תושבים ולכן כמובן אין אף סניף של רשת המבורגרים, דבר שחשבתי שאני הולך לעשות היום;  לאכול המבורגר! התמקמנו ב – B&B מול המעגן ויצאנו להכיר את העיירה. בערב אכלנו אוכל שהתגעגנו אליו והוא האורז והשעועית והסלט המפורסם של יוסי.

יום רביעי 25.7.2012
את היום החדש פתחנו בארוחת הבוקר שהכינו לנו כאן שכללה מגוון גדול של אפשרויות, דבר שלא זכינו לו עד היום. כמובן שאחרי ארוחה כזאת, אי אפשר לזוז. לכן פשוט נחנו לנו במרפסת הפונה למעגן. לקראת בוקר עגנה בו אניית קרוז גדולה שהורידה עוד ועוד נוסעים. יצאנו לטייל ברגל באתרי העיר ולקראת הצהרים יוסי ואני עלינו על האופנועים לכוון צפון לעברChilkoot lake שהסתבר שהאגם יפה ויותר מזה, הדרך לשם מלאה בצמחיה עם נוף ההרים המושלגים שמסביב והמראה עם ההגעה לאגם מדהים. כמובן שמזג האויר היפה והבהיר הוסיף ליופי. פגשנו שם זוג ישראלים צעירים בטיול אחרי צבא מנסים לדוג, קיקשנו קצת ובאנו לחזור לכוון העיירה ואז ראינו דוב צעיר שמנסה לצוד את שארית הדג שזרק אחד הדייגים למים אחרי הניקיון של הדג שהוא הצליח לדוג. ברכיבה לאחר מכן, ראינו עוד דוב רץ לאורך הגדה השניה לכוון דרום וידענו שיש גשר בעוד כמה מאות מטרים רכבנו לשם בתקווה שהוא אכן יגיע לשם מה שבאמת קרה. אני עמדתי בקצה הגשר והדוב עבר מתחתי במרחק נגיע ממש , אך כאשר הוא חצה מתחת לגשר לצד השני, הוא החליט לעלות עליו גם ונוצר מצב שהוא הסתכל עלי ממרחק של מספר מטרים בלבד. יוסי שלף את המצלמה והצליח להנציח את המצב שהוא כזה שלא זכינו לו עד היום; תמונה עם דוב ממרחק קצר. מה שלא עשיתי זה לצלם בוידיאו ( שיש לי במצלמה ) את המעבר שלו מתחת לגשר במרחק כל כך קרוב, חוויה נחמדה ליום יפה. בהמשך המשכנו לכוון דרום העיירה אבל זה לא היה כבר יפה בימיוחד.
יום חמישי 26.7.2012
בארוחת הבוקר שאלנו את בעל הבית האם אפשר להשאר עוד שעה שעתיים אחרי שעת היציאה בגלל שיש לנו הפלגה בשעה 18:00, התשובה היתה שמכוון שנכנסים לחדר שלנו היום ב – 13:00 אין באפשרותנו להשאר לאחר 11:00. לרגע הרגשתי שלא כך הדבר זה קצת תסר את ההרגשה שנוצר קשר כלשהוא עם המשפחה, המסר הוא : "עד כאן לדבר ולצחוק"… יתכן מאד שאני טועה בגדול.
לאחר הארוחה, התחלנו להתארגן לקראת ההפלגה, שהיא קצרה הפעם כ – 4.5 שעות. כדי להעביר את הזמן, רכבנו קצת לאגם שהיינו בו אתמול ואחר כך חזרנו להיינס, כדי לקנות כמה דברים; לאכול ולהעביר את הזמן. הגענו 3 שעות לפני ההפלגה למעגן והתחלנו בתהליך שריפת הזמן כל אחד בדרכו. אין לנו מושג מה קורה בנושא ייצוב האופנוע בהפלגה או האם יש להם אמצעים לנושא. גם שני אופנוענים אחרים שנמצאים כאן לא יודעים איך הדברים בארה"ב – הם מקנדה. המעבורת הגיעה ולבסוף. עלינו ואז התבררו הדברים: ראשית, אנחנו אחראים לקשירת האופנוע והם מספקים מספר רצועות לקשירה שהפעם הספיקו – אך לא ברור לגמרי שתמיד יהיה כך. קשרנו את האופנועים בצורה שהצחקנו את אחד הימאים שראו את כמות הרצועות ששמנו על האופנועים והוא המשיך לאחר מכן, כאשר פגש אותנו בהפלגה ואמר שהאופנועים נפלו וצחק. גם כאשר קשרנו אותם, הוא שאל האם אנחנו יודעים על סערה צפויה, כי הוא לא יודע – הים כרגע רגוע ביותר. ההפלגה עברה חלק. הנוף מדהים ומאחר ועד 22:00 בלילה השמש מאירה, היה אפשר לראות. זאת פשוט חוויה נופית. הבנו גם את הפרינציפ של הסולריום ( הסיפון העליון שנמצא תחת כיסוי זכוכית ) שם אפשר רק לישון על מיטות הפלסטיק והדק הפתוח – שם אפשר להקים אוהלים. לא היה צורך בזה; ההפלגה לא ארוכה מדי. בסופו של דבר, רוב הזמן היינו בתוך אולמות הישיבה שלא היו מלאים כלל. בשעה 23:00 כמתוכנן, ירדנו מהמעבורת ופנינו לכוון המוטל שהזמנו מקום בו מראש – במחיר מופרז ביותר. רכבנו כ-10 דקות והתמקמנו בו. כמובן שהתקשנו לדלג על ארוחה במקדונלד שנמצא צמוד למוטל.

יום שישי 27.7.2012
כשהלכנו לישון מאוחר, חשבנו שנקום מאוחר. אך לא כך היה . בערב אתמול כאשר קיבלו אותנו דיבר הבחור בשבחה של ארוחת הבוקר. אבל מי חשב שבאמת כך יהיה… ובאמת כך היה, המגוון גדול ואפשר לאכול טוב ובכמויות שלא מביישות ארוחות שחיתות. לאחר הארוחה הרגשנו שאנו עדיין עייפים אז חזרנו לחדר וצפינו בסרט של ג'יימס בונד שרץ כל היום בטלוויזיה. רכבנו ל-  Ferry Terminal כדי לנסות להשיג חדר למעבורת לבילנגטון אליה אנחנו מפליגים מכאן (Juneau) ג'ונו. ההפלגה אורכת כ – 4 ימים מלאים, כולל העצירות בדרך בתחנות השונות ואנחנו נצטרך; או לתפוס מקום לבנות אוהל. או לישון על כיסא באולמות הפנימיים. בשלב זה, כל החדרים תפוסים. התחיל לרדת גשם ונייג'ל חזר למוטל. בבוקר, כאשר אכלנו את ארוחת הבוקר, התנצלה המנהלת על זה שאין חמאה למריחה ואמרה שמחר זה לא יקרה. עניתי לה שמחר לא נהיה מכוון שכאן יקר מידי. היא מיד אמרה שבמידה ונישאר היא תוריד את המחיר מ – 150 דולר ל – 85 ללילה ואכן היא סידרה את הדבר ולכן גם החלטנו להשאר כאן. יוסי ואני רצינו להמשיך לטייל אבל הגשם התגבר ולכן נכנסנו ל – Wall Mart  לסיבוב קניות. חזרנו גם אנחנו למוטל וצפינו בעוד ג'יימס בונד ובפתיחה של האולימפידה עד לשינה.

יום שבת 28.7.2012

בבוקר, כאשר התעוררנו ופתחנו את הטלויזיה כמעט ונתקענו בעוד סרט של 007 אבל הלכנו לאכול ובחזרה התמקמנו עד סוף הסרט. התארגנו ליציאה לכוון Mendenhall Glacier היפה, ואכן זה כך. עשינו 2 סיבובים קצרים של הליכה במשך כשעה וחצי והמשכנו לטייל באזור למשך כשעה נוספת. לאחר מכן עשינו סיבוב קצר לקניות ורכבנו לג'ונו להסתובב קצת בעיר הבירה של מדינת אלסקה. מדהים לגלות כמה היא קטנה ובאותה מידה יפה. צילמנו רחובות יפים את ה – Capitol  שלהם שהוא די פשוט בהשוואה למדינות אחרות והמשכנו לטייל ברחובות השונים ותוך כדי זאת, למדנו קצת להיכן אפשר לטייל עוד באזור ביומיים הקרובים שנישארו לנו כאן עד ההפלגה .

יום ראשון 29.7.2012
תנאי המקום הופכים אותנו למפונקים כל יום קצת יותר. למזלנו, הכל עומד להגמר בעוד יומיים, כאשר נעלה למעבורת. שם כזכור לא הצלחנו להזמין תאים, כך שנחזור או לאוהל בסיפון או לשינה בכסא באחד האולמות הפתוחים באוניה. מה שיכשיר אותנו בחזרה ללינות אוהלים בקמפינג עם הנחיתה ב -Bellingham  במדינת וושינגטון. בנתיים, יצאנו לטייל רכובים לכוון צפון של הכביש Glacier Highway  – מרחק של 40 מייל, זה בערך 60%  מסך הכבישים הסלולים באזור. הדרך יפה וכמובן עוצרים לצלם ( לא ממהרים לשום מקום )

בכף ב – Amalga Harbor שזהו מקום להורדת סירות דייג לים. מאחר והיום גם יום ראשון וגם יום יפה, כמות הסירות גדולה והיפה בסיפור הוא לראות איך כל אחד מוריד את הסירה במהירות ומפנה מקום לבא אחריו. אנחנו משוחחים מעט עם המקומיים שפשוט מתרגשים מהיום הנהדר שבא להם (שנבין על מה הם מדברים – 18 מעלות). כאשר מרחיבים מעט את הדיבור, מסתבר שהאזור כאן לא קופא כל השנה אבל פשוט "לא נעים לצאת לדוג בחורף " הטמפרטורות נעות על גבול ה -0 ונמוך יותר. ישבנו מעט, נהנינו מהחוייה והמשכנו על הכביש לכוון צפון עד ל – Eagel beach  שם זכינו למנה גדושה של עיטים. ממה שראינו, האזור חמים וכנראה שהוא מושך דגים שמושכים עיטים הניזונים מהם. לבסוף הגענו ל – Echo Cove  המערב הפרוע של האזור. לכאן מגיעים אנשים להתמקם לסופי שבוע עם אופנועי שטח וטרקטורונים והחגיגה בעיצומה. השתוללות פראית של הכלים שלדעתי גובל בחוסר אחריות כלפי עצמך וכלפי האנשים האחרים במקום. אני רק מתאר מצב ומשתדל לא לשפוט. כאן אני רוצה לענות ליוסי (המורה ליפנית) שהגיב על אחת הכתבות: הכוונה להתנהגות של מה שהגדרתי " יפני " מבלי שכאילו היו לי הכלים לכך. ראשית אני מגיב כאן מכוון שאין אפשרות להגיב ישירות אליך לא ברור לי למה. (גבי. אתה יכול. תקבל את המייל שלו. העורך). שנית, ברצוני שוב לציין, שאני כותב על הרבה דברים שאכן לא בטוח נכונים במבחן ההוכחה. אני כותב על מה ואיך שאני מרגיש ולהתייחסות הספציפית. לא התכוונתי לשפוט, כי אם רק לציין את השונה. לגבי העובדות, אכן אני לא מדבר יפנית אבל הדבר היה ברור בצורה כל כך ודאית, שגם יוסי שהיה עד לאירוע, הבין את אותו הדבר. יחד עם זאת, אכן יתכן ששנינו טועים. ואחרון חביב, אני לא מומחה למזרח הרחוק ולא תמיד אדע להבדיל בין יפני, קוראני, אינדונזי או סיני. אבל עדיין אני חושב שהם היו יפנים ואני לא מפרט, כדי לא להגרר לעוד פרשנויות או הכללות ושוב אני מציין, שלא היה בכוונתי לפגוע או להכליל.
שבוע טוב לכולם.          גבי

———————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי. יוסי ונייג'ל.

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

חולפים ביוקון העצומה והריקה. מזג אויר הפכפך.

דרכים נטושות. דלק קשה להשגה ויומולדת לנייג'ל!

הצג את הוראות נסיעה ל-Tok, AK, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 7.7.2012
לאחר יום נעים שהיה לנו אתמול, הציפיות להיום בנושא מזג האויר, היו גדולות ובהתאם… האכזבה. קמנו לבוקר מעונן. התארגנו ויצאנו מערבה על כביש 16 כ – 120 ק"מ עד לצומת של כביש 37 שעולה צפונה. הדרך יפה ונעימה ובכלל, התנועה – אף שזאת כמעט שיא עונת התיירות – די דלילה, כך שאין לחץ כמעט ואפשר לרכוב כמעט בכל מהירות, למרות שאנחנו ממשיכים לשמור על המסורת של הרכיבה במהירות המותרת, עם חריגות קטנות בלבד. בצומת של כביש 16 עם 37, אנחנו מתדלקים מכוון שבאזור הזה רק במיעוט התחנות יש דלק "סופר", למרות הציניות של הרבה אופנוענים שאנחנו מדברים איתם שטוענים שדלק רגיל טוב מספיק ולא צריך לשלם את המחיר הגבוה. בהמשך עוצרים ב – Meziadun lake היפה.
אנחנו ממשיכים לכוון העיירה Steward שנמצאת 60 ק"מ מהכביש לכוון הים. כבר בהתחלה, אנחנו נפגשים עם דב שחור שחוצה את הכביש פעמיים. לא הספקנו לצלם אותו. המשך הכביש בנוף יפה ביותר, עד שמגיעים לעיירה ואז הגשם מתחזק, מה שדי לא משאיר לנו ברירה, אלא לקחת חדר במוטל במקום. לאחר ההתארגנות, רכבתי לעיירה Hyder השכנה שהיא כבר באלסקה ארה"ב. כל המרחק 400 מטר. להיידר אין יציאה קרקעית, כי אם רק בדרך הים או דרך קנדה. לכן המעבר אליה פתוח והדרך חזרה עוברת במעבר גבול קנדי וכאשר חזרתי, המוכס בביקורת רואה שאין לי חותמת כניסה לקנדה ושאל בעקבות זאת מספר שאלות מביכות, אך לבסוף הוסיף לי חותמת של קנדה לשלח אותי לדרכי עם חיוך.

יום ראשון 8.7.2012
הטיפטוף המאפיין את קו החוף של אלסקה, המשיך כל הלילה וגם הבוקר הוא לא ויתר לנו. ההתארגנות היתה קלה ורק נשאר לנו לתדלק לפני היציאה. אנחנו מגיעים לתחנת הדלק ואז מבינים, שיש רק 87 אוקטן ואז אם נרצה או לא, אנחנו מתדלקים או נשארים בחור הזה. הבחירה פשוטה , מתדלקים ונראה מה יקרה ולא קרה כלום – האופנוע נסע מעולה גם עם 87 אוקטן. אצלי בסוזוקי, אין שום הבדל, אני לא מרגיש שום שינוי. בטריומף של ניג'ל, כנראה שיש השפעה שלילית. ככה המשכנו כל היום, מכוון שבשום תחנה אין דלק עם אוקטן גבוה. אז מה עשינו היום: יצאנו מ – Stewart  שאתמול נראתה קטנטנה. היום יסתבר שהיא הגדולה באזור. עד Mezudin junction ופנינו ל- Alaska highway לכוון צפון. אנחנו רוכבים עשרות ק"מ, מבלי לראות כל ישוב בדרך חוץ מנוף יפה. זה מזכיר מאד את אוסטרליה במרכז היבשת ( Outback ) רק בהפוך. כאן קר ירוק ורטוב שם חם צהוב ויבש. הגשם כמובן ליווה אותנו חלק גדול מהיום. במפה מצויינים מספר ישובים בדרך, אבל זה מסתכם בבית קפה. אולי תחנת דלק קטנה ומספר בתים. אנחנו ממשיכים לרכוב דרך הנקודות: Bell ll  Tatogga lake ועוצרים לתדלק ( 87 כמובן ) ב – Iskut. משם נשאר לנו כ – 80 ק"מ עד היעד שלנו להיום שזאת העיירה הקטנה Dease lake. כאשר אנחנו מגיעים, מתלבטים היכן נישן היום וחדר גדול עם 3 מיטות במוטל סמוך, משכנע אותנו שזה המקום להלילה  וכך היה.
שכחתי לציין, שהיום פגשנו פעמיים דובים על הכביש והמצחיק הוא שדילגנו עליהם, עד לפני מספר ימים מראה כזה היה עושה לנו את היום, היום המשכנו כאילו אנחנו חיים איתם כל החיים וזה מחזה יום יומי.

יום שני 9.7.2012
הבוקר הטמפרטורות היו בסביבות ה – 9 מעלות והיה מעונן אך ללא גשם. התארגנו כרגיל בבוקר ויצאנו לדרך. כמו אתמול, גם היום הנוף מדהים, אנחנו רוכבים על כביש 37 צפון לאורך אגם ונחל Dease היפים לאורך כמה ק"מ. כרגיל לאחר כ – 100 ק"מ, אנחנו עושים עצירה. הפעם ה – Rest area על הנחל עצמו בנוף משגע. לאחר היציאה, אנחנו עולים על דרך לא הכי טובה והרכיבה קשה. כבר אתמול נתקלנו בעובדה שאלסקה Hwy לא במצב משופר. הרכיבה עוברת ב – Good hope lake המדהים ושם אנחנו עוצרים שוב. ההמשך הוא עד Watson jct שם אנחנו פוגשים שוב את ג'ון, בחור מאלסקה שאיתו אנחנו נפגשים כל יום מזה מספר ימים. כאן המקום לספר על מספר יצורים רוכבי אופנוע שאנחנו פוגשים מדי יום. הראשונים הם האינדיאנים – אלה אנשים שיכולים לרכוב עד 600 מייל ( מעל 900 ק"מ ) ליום ופשוט להזרק בצד הכביש וללכת לישון, בלי להתייחס לגשם, קור, דובים או סתם גורם אחר. לא קשה לזהות אותם: טינופות ( חיצונית כמובן ) באופנוע מלוכלך. אבל כאנשים הם נהדרים, כיף לדבר איתם ולשמוע חוויות שלהם. האחרים הם המאורגנים; הכל אצלהם טיפ טופ וישנים בבתי מלון או מוטלים. אתמול פגשנו אחד כזה שרכב על  V strom כמו שלנו וכאשר שאלנו אותו מהיכן הוא מגיע הוא ענה מאלסקה וכאשר שאלנו על מזג האויר, הוא ענה: "קר. קר מאד ואני רוצה להגיע כבר הביתה לתנור ולשבת בכורסא מול הטלויזיה" . היכן אנחנו אתם שואלים? אז התשובה היא היכן שהו באמצע. שום דבר לא יעצור אותנו מלעשות את המסלול המתוכנן. לא הקור ולא הרוח ולא אף גורם אחר. אבל מצד שני, אנחנו חייבים תנאים: ארוחות מסודרות, מקלחת ומקום מסודר לישון. עושים מסלול ארוך ולא קל אבל בתנאים אפשריים. אנחנו ממשיכים ל – Watson lake ופתאום אפשר להגיד שחם. אנחנו מתמקמים במוטל משני סיבות: א. מחר יש לנו יום ארוך ואנחנו רוצים להתארגן מוקדם בלי חשש לעיכובים בהתקפלות בקמפינג. ב . נייג'ל חוגג מחר יום הולדת 44 ולא בא לנו לקום באוהל ובנוסף, יש כבר מסורת שבימי הולדת – הולכים למסעדה ואת זה אנחנו רוצים לעשות גם מחר. זה יהיה קל יותר להשגה עם נישן טוב בחדר. ב – watson יש יער של שלטים, אלפי שלטים קטנטנים שכל מי שעובר במקום יכול למקם על אחד מהעמודים במקום למזכרת. בו צריך להיות שלט של יוני, אך בסיור בן שעתיים שערכתי במקום, לא מצאתי כלום. כמובן שאנחנו לא הכנו לעצמנו שום שלט, להשאיר כמזכרת אחרינו במקום.

יום שלישי 10.7.2012
מזל טוב , היום יום הולדת לניג'ל והוא בן 44 בלבד .
אתמול אחר הצהרים, התחמם קצת וחשבנו שזה פתח למערכת יחסים חדשה בנינו לבין מזג האויר. כך היה עד הבוקר. אך אז הגיעה מערכת קרה, שהחזירה אותנו לאחור באשליה לשיפור. בלילה החדר היה חם וישנו במינימום ביגוד והבוקר הכל התנפץ. יצאנו לדרך הארוכה המחכה לנו ביומיים הקרובים. עלינו על כביש מספר 1 שנקרא גם Alaska  highway ולא כביש 37 שכתבתי אתמול שהוא ניקרא Cassiar highway והוא זה המשובש מאד בקטעים גדולים שלו. ההתחלה היתה גם יפה וגם נעימה, אך לאחר כחצי שעה, נפגשנו עם חבר ותיק שכמעט שכחנו אותו והוא: הרוח. בתחילה, היה נדמה שהוא טעה בדרך והגיע לכאן מצפון ארה"ב בלי לדעת, אך בשיחה איתו הוא שאל: למה רואים אותכם גם פה? ואני עניתי: "כי זה המסלול שלנו ". אז היא הודיע שהיום נפגש כל היום לעימות נוסף מה שאכן קרה… הנוף באזור הזה, מדהים ביופיו אך קשה מאד להנות ממנו כאשר אנחנו מרוכזים כל כך בשמירה על איזון. רכבנו בקטעים של מעל 120 ק"מ בין העצירות ובאחת מהן, בשניה שהייתה ב – .teslin למדנו לקח נוסף. הגענו לשם עם כרבע מיכל דלק, כדי לתדלק בדלק באוקטן גבוהה של 91 שאין בכל תחנה. למרות שהמקומיים אומרים לנו תמיד: "תדלקו היכן שיש ולא חשוב מה, כי לעולם אין לדעת מה יקרה בהמשך"… וזה מה שקרה. 5 דקות אחרי שתידלקנו, נפלה מערכת החשמל והתחנות הפסיקו לעבוד. הסיבה היתה רוח שהפילה עץ גדול על קווי מתח גבוה של כל האזור והתיקון יקח שעות. במידה ולא היינו מספיקים לתדלק, היינו נתקעים כי התחנה הבאה שהיה בה דלק כלשהוא, היא במרחק גדול מתצרוכת הדלק של האופנועים שלנו. לקח שיש ללמוד. אין כמו הניסיון של המקומיים. למרות הכל, המשכנו את הרכיבה מערבה לכוון Whitehors בירתה של טריטורייהת יוקון, הטריטוריה הכח צפון מערבית של קנדה וממנה נעבור לאלסקה. היעד שלנו להיום. היום רכבתי שלישי ובמידה והייתה לי מצלמה על הקסדה ( ויש דבר כזה ) אפשר היה בקלות מספר פעמים להוסיף מוזיקה של "אגם הברבורים" על צילום הרכיבה שלנו שהיתה לא פעם בזיג זג עם הרוחות. בעיקר כאשר חצינו גשר של כ – 300 מטר עשוי מרשת ברזל חלק. השיוט של האופנוע היה בלתי נשלט. שלושתינו יצאנו מזה די מבוהלים, למזלנו, העצירה למנוחה היתה מיידית. כאשר הגענו די מהר חיפשנו מקום להעביר את הלילה ולא הרבה יותר מאוחר, אנחנו כבר פוגשים אנשים שלא מוצאים מקום לישון הלילה. עוד לקח: להחליט מהר ולקחת מה שיש. לא תמיד תמצא את מה שאתה רוצה. החויה הזאת רודפת אותנו כבר מספר ימים כבר בבוקר אנחנו רואים את השלטים שאומרים שאין יותר מקום פנוי באתרי נופש וחניות על פניהם אנו עוברים. מחר צפוי לנו עוד יום ארוך .

(דיווח יום 11 ביולי לא הגיע. העורך)

יום חמישי 12.7.2012
איזה בוקר נפלא קיבל את פנינו לקראת המעבר לאלסקה. השמיים בהירים והשמש מחייכת אלינו כאילו אומרת: "בואו ניפרד לשלום בקנדה לא כל כך נורא" ומצד שני אלסקה קוראת לנו ואומרת: "בואו, אצלנו נעים יותר". ככה התארגנו בבוקר, כל אחד הכין את הניירות שלו כאשר הבעיות הצפויות הן: לנייג'ל אין חצי שנה בדרכון עד הטיסה לארץ, ליוסי אין חותמת כניסה לקנדה ולי לכאורה הכל תקין. המרחק הוא של 30 ק"מ ואנחנו רוכבים בכביש הבעייתי עד לגבול. נייג'ל ניגש ראשון ולאחר 3 דקות עובר וחונה בצד השני, אני ניגש שני מדומם ליד השוטר את האופנוע ( לקח מהמעבר לקנדה ) ונותן לו את הדרכון, הוא נכנס פנימה ואחרי דקה חוזר ושואל אותי : "יש לך שתיה חריפה ?" אני עונה לו: "לא" ואז עונה אומר לי" O K סע" ונסעתי . יוסי ניגש מגיש את הדרכון ולאחר דקה יורד מהאופנוע ונכנס לביקורת , כמובן שאנחנו לא מעיזים לשאול מה קורה? ומחכים . לאחר כרבע שעה הוא יוצא עם חיוך ומנסה לעבוד עלינו שהוא צריך לחזור לביקורת הקנדית, להוסיף חותמת מעבר גבול שבאמת לא קיימת אצלו, אך מהר מאד התברר שפשוט בדרכון לא קיים הדף עם חותמת הכניסה לארה"ב שזהוא דף שאצלינו משודך לדרכון ואצל יוסי כנראה או שמישהוא תלש לו או שהוא לא היה משודך והוא סתם נפל לו מתי שהוא. בכל מקרה הוא עשה תהליך מחדש של טביעת אצבעות וצילום וכו'.
המשכנו לרכוב אחרי החלפת החוויות של המעבר, שבסופו של דבר עבר בקלות, בלי החשש משעות של עמידה בתור. הנוף יפה ביותר והדבר הבולט והחשוב הוא מצב הכביש, אין מה להשוות בין מה שקורה בקנדה לבין אלסקה. המצב פה הרבה יותר טוב. עצרנו לאחר כשעה, לשתות קפה אמריקאי ראשון וישבנו להתחרדן תחת השמש הנעימה. התושבים כאן מאושרים מהיום הנהדר שנפל עליהם ואנחנו שמחים שככה מקבלת אותנו אלסקה המפחידה במזג האויר שלה. אנחנו מגיעים לעיירה Tok על כביש מספר 2 של אלסקה ונכנסים מייד ל- Visitor information כדי ללמוד את נושא הביקור ב- Denali national park שזאת הסיבה העיקרית לרכיבה ל – Fairbanks מלבד העובדה שנצטלם שם בנקודה הכי צפונית שנהיה במסע האופנועים הנוכחי. לקחנו חומר מתאים ואנחנו עובדים על הנושא מהחדר שלקחנו כאן ב – Tok . אנחנו נופלים על סוף שבוע שבו הכל יותר קשה להשגה וגם המחירים גבוהים יותר
סוף שבוע נעים לכולם
גבי יוסי ונייג'ל.

—————————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי נייג'ל וגבי.

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

אתם עומדים להכיר איש מקסים. אתמול הוא יצא רכוב מפיירבנקס לכיוון אושואייה.

הכינו את הכורסאות.

מפת כוונות לקטע הראשון בצפון אמריקה. מפיירבנקס לוונקובר

(יו, כלומר YO, כלומר יואב) פרק ראשון ובו יסופר על היציאה:

מפיירבנס אלסקה, לכיוון ונקובר

לאחר מספר ימי התארגנות שכללו בתוכם פרידה משמחת מגט'-לג עצבני שמקורו – עשרים שעות טיסה ועוד 10 שעות של העברות, הגעתי לעיר השלישית בגודלה באלסקה: פיירבנקס FAIRBANKS. העיר נמצאת צפונית מזרחית לאנקורג' ANCHORAGE, שהיא למעשה העיר הגדולה במדינה שגודלה כפול מהמדינה הגדולה ביותר אחריה בארה"ב (טקסס) ובכדי לסבר את האוזן – בערך פי 300 מישראל. המקומיים טוענים שהגעתי בול בזמן, בעונת התיירות וכי זו העונה החמה ביותר בשנה. וזה אומר לאדם כמוני הרגיל לחום המיוזע של תל אביב; 15 מעלות צלזיוס ביום טוב ו- 5 מעלות בלילה. טוב, זו כנראה עוד הוכחה לתורת היחסיות. דרך אגב, בחורף שנמשך פה כ-8 חודשים, הטמפרטורות יורדות עד 25 מעלות מתחת לאפס (אני ממש לא סגור, על זה שהפריזר אצלי בבית מגיע לרמות כאלו). וכן, עד 15 מעלות מתחת לאפס, הילדים פה עדיין הולכים לבית הספר…מקווה שלא קופא להם המח בדרך.

חברי למסע

ההתארגנות כאן בפיירבנקס כוללת את רכישת האפנוע דבר שנעשה באופן פשוט יחסית, העברת בעלות ב- DMV; משרד הרישוי האמריקאי. מיד לאחר מכן, יש לרכוש ביטוח חובה כולל צד ג' שעלותו 99$ לשנה ואני מזדכה על הסכום היחסי בהתאם לסך זמן השהיה בארה"ב. כלומר, עד שאגיע לגבול המקסיקני ולעיר טיחואנה.
אגב, באלסקה אין מס קניה כלל! עובדה החוסכת ממון רב (9.7% למשל, הוא מס הקניה בקליפורניה).
אח"כ השלמות ציוד. לא יותר מדי. מכיוון שאלסקה נחשבת מדינה יקרה יחסית, בגלל עלויות ההובלה של מוצרים מארץ האם – ארה"ב.
האוכלוסיה פה נראת לי בחטף, כמאוד מסבירת פנים, מאוד "אמריקאית", אני בטוח כי ישנם בין הקוראים, המבינים על מה אני מדבר. הצרכן פה הוא באמת מלך – יש תחושה, כי "שירות", איננה מילת גנאי, אלא תפקיד וכך, נראה שהם עושים את עבודתם, נראה כעניין של תפיסה.
את האופנוע מצאתי עוד כשהייתי בארץ, דרך האינטרנט (יש אתר מאוד ידוע בארה"ב, שהוא למעשה מעין יד2 של האמריקאים. הוא נקרא קרייגליסט CRAIGLIST. הוא נראה כמו עיצוב של ימי ראשית האינטרנט, אך האמריקאים מאוד אוהבים אותו – דברים מוזרים קורים פה… ) האופנוע עליו ארכוב הוא קוואסקי 650KLR שנת 2009. האופנוע עם 3,400 מייל שזה כ-5000 ק"מ בלבד. הבעלים של האופנוע, רכש אותו בכדי לעשות מסע של שבוע לאזור היותר צפוני ואח"כ רכב עליו מעט מאוד. למעשה, גם אם הוא היה רוצה, הוא לא יוכל היה וזאת מכיוון שאופנועים פה יכולים לנוע רק 4 עד 5 חודשים בשנה, תלוי במזג האוויר. בשאר הזמן האופנוע מאופסן בגרז'. אני מעדיף לא לומר כמה כסף הוא עלה וזאת בכדי לחסוך קצת מעצבי אנשים בארץ הקודש, שנראה כי הללו כבר קצת רופפים. לא רק בהשפעת מזג האוויר… אלא גם מעונת המלפפונים (אוהלים) שנחתה ובצדק סוף סוף. טוב שהתעוררנו עכשיו. נכון, קצת מאוחר. אך זה עדיף על עמוד שדרה חברתי קורס – מעמד הביניים. אז תדעו חברים, שאני אתכם לגמרי לאורך כל המסע. ההצלחה שלכם, זו ההצלחה של ישראל כחברה בריאה ובריאות זה כל העניין. לא ? (כן, ממש קל לכתוב דברים אלו מאלסקה…).

למעלה: ביתו של מוכר האופנוע בעיבורי פיירבנקס

כדי לצאת למסע, יש לבצע הכנות רבות שרובן בכלל קשורות לתחום המנטלי. יש חששות, אך אני סבור שהן חשובות. תפקיד החששות הללו, הוא לשמור שתגיע למחוז חפציך בשלום. כוונתי, שלא צריך לתת לחרדות שלך להוביל אותך, אלא פשוט לתת להם מקום של כבוד להבין ולהפנים אותן. אך חלק משמעותי ביותר אני רוצה להביע בפני יוני בן שלום ועומר כ. שעצותיהם שוות זהב… בתחום הכימיה אני לא ממש חזק, ויחד עם זאת, אומרים שזאת כנראה מתכת שווה. ישנם עוד אנשים רבים וטובים, שללא מסע זה,  ספק אם דרכינו היו נפגשות ועל כך אני רק רוצה לומר תודה מכל הלב. לסיכום, אחד מחברי אמר לפני שנים רבות משפט שאומר: "חכמה הדרך מאלה ההולכים בה ". אז בואו נצא לדרך ונשתדל ליהנות ממנה. כי היא בעצם המטרה עצמה.

ביי בינתיים – יואב

—————————————————————————————————————————-

ערך (קלות) יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה