6 בספטמבר 2010 אדם שָני ממשיך לרכוב. מיפן לקזחסטאן
מרחבי מרכז אסיה הבלתי נגמרים
כרגע אני באלמאטי (Alamaty) בירת קזחסטאן, אחר 14 ימי רכיבה קשים ומדהימים מאולאנבאטאר (Ulaanbaatar), בירת מונגוליה לכיוון רוסיה ומשם לקזחסטן.
הנה מה שעברתי:
יחד עם קאז היפני בכניסה לבירוביג'אן- (הוקמה בין שני נהרות: בירה וביג'אן. זו בירתו של מחוז האוטונומיה היהודית שהוקמה ב- 1915 על ידי הסובייטים).
מיפן לקחתי מעבורת לאי סאחלין שמצפון. הכניסה לרוסיה תאמה את ההערכה המוקדמת שלי ואכן מצאתי מקום קר, אפור ומתפרק.
מעבר הגבול היה אתגר כשלעצמו, משום שהכל שם מתנהל ברוסית. אך לבסוף הצלחנו אני וקָאז (רוכב יפני שפגשתי במעבורת), להשתחרר ולהכנס לארץ הענק הזו.
רכבנו רק כקילומטר כשפגשנו רוכב אופנוע רוסי. הוא הזמין אותנו להתארח בקרב מועדון האופנועים המקומי. שם פגשנו את אנדריי, יורי, דימה ועוד הרבה רוכבים נוספים. לרוסים יש לב ענק. ותושבי סיביר האלה הצדיקו את מוניטין הכנסת האורחים שלהם. על אונייה רוסית מיושנת, חצינו את המיצר מזרחה ליבשת אסיה ולרוסיה העיקרית, אל העיר ואנינו (Vanino) הנמצאת בקצה מסילת הרכבת הטראנס סיבירית שחוצה את כל רוסיה. המשכנו לרכוב לאורך המסילה. דרך שהתחילה כאתגרית לכל דבר ולבסוף הגענו עד לעיר חאבארובסק (Khabarovsk), את פנינו קיבלה תופעה שעשתה לה שם בקרב רוכבים שחוצים את רוסיה: הרוסים פשוט משוגעים על אופנועים. וכמעט בכל עיר מצאנו מועדון אופנועים בו שמחו לתת לנו קורת גג, חברה וה ר ב ה וודקה.
לאחר 20 ימים, נפרדתי מקאז, ורכבתי מימת בייקַל דרומה לתוך מונגוליה. השינוי היה מיידי. מונגוליה, בה חיים כשלושה מליון תושבים על שטח בגודל כמליון ושש מאות אלף קילומטרים רבועים, נחשבת למדינה דלילת התושבים בעולם. ויותר מכך נחשבת למדינה היחידה, שטרם אימצה את המהפיכות הטכנולוגיות ששטפו את העולם בעשרות השנים האחרונות והדבר ניכר מאד. שטחים פתוחים ענקיים. רוב האוכלוסיה שמחוץ לעיר הבירה, חיה בתנאי נוודות ומתגוררת באוהל האסייתי/מונגולי הקלאסי ה"גֶר" (Ger). בתום יום רכיבה תובעני, עצרתי ליד אחד מהאוהלים האלה והתקבלתי מיד בחום וסבר פנים מחייך. כאן שפר עלי גורלי, כשמצאתי כי ממש ביום למחרת מתחיל במונגוליה פסטיבל נאדאם (Nadam) והוזמנתי לחגיגות של רכיבת סוסים, ירי קשתות והאבקות. שהם כולם ענפי ספורט מונגולים מסורתיים ויחודיים. אני חייב לציין שהחבר'ה האלה הם לוחמים שלוקחים את העסק ברצינות. הוזמנתי כמובן לקרב האבקות. מאחר ולא ממש ידעתי את הכללים, די נזהרתי לא לפגוע ביריבי. מה שלא ממש העניק לי הנחה או ויתור… הושלכתי לארץ תוך נקיעת האגודל. כמובן שקמתי על רגלי…הבנתי מה הולך והפלתי אותו לקרקע. כך שהשתווינו. בתום ההתגוששות, ניגש אלי איש זקן מתוך הקהל, אחז בידי ובמשיכה אחת רצינית, החזיר את פרקי האגודל למקומם תוך השמעת "קלאק" עז. נדמה לי שזה עזר. במשהו.
הדרך מאולאנבאטאר מערבה, לגבול רוסיה הייתה נפלאה. ידעתי כי מונגוליה היא פראית, הטבע בה לא נרמס בפיתוח יתר האופייני לאיזורים כאלה בעולם. ונכבשתי בקסם המקום. נופים, עמקים, ומראות המעתיקים נשימה. כנווד, הרגשתי בה ממש בבית. משוטט על "סוסי" ומתערה לעומק בקרב האוכלוסיה המקומית, שתרבות הנדודים חיברה בינינו גם ללא מילים מיותרות. הרגשתי חולף באתר קמפינג אחד ענק.
בתחילה, קשה להאמין כי אבותיהם של אנשים נעימים ומפוזרים אלה, כבשו את דרכם לתוך אירופה וכמעט פלשו ליפן. אולם במבט ובמפגשים ענייניים יותר, מצאתי אנשים קשוחים המוכנים לכל אתגר. כשחלפתי בעיירות המציאות האנושית היתה שונה. כאן נתקלתי לא אחת בגישה פחות חברית. שיכורים והולכי בטל שהתגרו בי והכניסו אותי לסוג של כוננות. כנראה אוכלוסיה ששימרה מורשת בעייתית מהתקופה הסובייטית.
כך המשכתי ימים של רכיבה וקמפינג בשטח. קפה של בוקר מוקדם. קיפול הציוד ונסיון להבין כמה משאיות ובעלי חיים חלפו על פני המחנה שלי בלילה. לילה אחד בעודי שוכב באוהל, שמעתי מעבר ליריעת הבד הדק, שאגה אדירה של דוב. הבנתי שאין לי הרבה מה לעשות במצב הזה והבנתי שכנראה העסק גמור. הזמן שלי הגיע… במקום להכנס לפאניקה חשתי רוגע. כאילו אמא טבע לקחה אותי בזרועותיה. חיכיתי… לאחר זמן. הדוב הכועס התרחק.
מרחבי מונגוליה הגבעיים הם משהו ענק. עצום. בלתי נתפש כמעט ואפשר לבחור בכל כיוון ולהפנות אליו את החרטום. הרבה מטיילים מוצאים את העובדה הזו מבלבלת ומסוכנת. אבל אני, מודע היטב למגבלותי, בידי מפות טובות ותחושת החופש המוחלט שאני מצוייד בה, הם הדבר שאני כמהה לו. זו החווייה שבאתי אליה וזה הזכרון שלקחתי משם לעוד הרבה שנים. לאחר עוד 1500 קילומטרים, הבחנתי בסימני צמיג לפני, על דרך העפר בה רכבתי. סימני חריצי הצמיג היו זהים לאלה של האופנוע שלי. "מעניין… רוכב אירופאי עבר כאן לפני לא מזמן?!" מאחר והכיוון היה אותו כיוון, המשכתי בעקבות הסימנים. יומיים אחר כך פגשתי את כריס, רוכב אנגלי נחמד מאד. הגעתי מעבר לפניה והנה ראיתי אותו רוכן מעל אופנועו שהתהפך בנתיב החולי אליו סטה. הוא היה עסוק בנסיונות להרים את האופנוע הכבד. כך שמיד קפצתי מהאוכף וביחד הרמנו את האופנוע.
כריס
מה שנקרא: תזמון מושלם. כמובן שהמשכנו ביחד ולאורך שלושה הימים הלאה משם והפכנו לחברים טובים. המפגש עם כריס העיר בי שוב את חוויית הרכיבה עם עוד אדם. שמשמעותו בקטעים שעברנו ביחד היה עזרה הדדית בחציית מכשולים. בעיקר מכשולי מים. גשמים שירדו הציפו חלק מהדרכים והפכו במהרה לנהרות ונחלים שחצו את הנתיב. לעיתים היינו צריכים לחכות שעות, עד שמפלס המים ירד, או לחפש נתיב רדוד. והיו פעמים בהן נסענו לאורך נתיב זרימת המים, בחיפוש אחרי נקודת מעבר בטוחה וכמובן היו מקרים רבים, שפשוט חצינו את המים השוצפים "דוּך" באמצע. לבסוף הגענו לגבול הרוסי בפינה המערבית של מונגוליה ובתוך כמה שעות של ניירת, עברנו לצד הרוסי. בגבול פגשתי חבורה נחמדה של תרמילאים ישראלים, באמצע שנות העשרים שלהם, שהיו בתוך מסע ברחבי אסיה. חבר'ה על הכיפק ואתם מתארים לעצמכם איזו הפתעה היתה להם, כשהבינו שהאופנוען שהגיע ממזרח, הוא בן ארצם.
הצד הרוסי של הגבול גם הוא איזור יפהפה. רכס הרי אלטאי (Altay) נחשב לאחד מהאיזורים היותר יפים של רוסיה. כריס, כמו כל רוכב אנגלי טיפוסי מיהר לאנשהו… ומסיבותיו שלו, היה חייב לעבור לקצב מהיר יותר כדי להקדים ולשוב הביתה. כך שנפרדנו תוך החלטה להפגש בבריטניה כשאגיע לשם. בספטמבר.
המשכתי בדרכי לתוך קזאחסטאן. בעזרת צוות מוכסים רוסיים נחמד (לשם שינוי), מעבר הגבול היה מהיר וענייני. הרושם הראשון שלי מקזאחסטאן היה של "כלכלת נפט". אותה תחושה של כסף קל, נהגים מטורפים, רכבי שטח ענקיים ויקרים… ודרכים מחוררות בבורות, תעלות וקטעים חסרים, שהזכירו יותר מכל את ניגריה ואנגולה באפריקה.
אך כאן הרגשתי שאני זקוק למעט מנוחה. אחר שבועיים של 3000 ק"מ רכיבה בקטעי דרך קשים. ואפשר לומר ששמתי את אלאמאטי הבירה על הטייס האטוטומטי שלי… רק להגיע. כשהגעתי לעיר, מצאתי הוסטל סביר בו נתתי מנוחה לעצמותי ולאופנוע הסחוט שלי. נראה לי גם כי חטפתי איזו שפעת קלה, או שמא זו רק עייפות קיצונית. אני מניח כי הרבה מנוחה ומים יחוללו פלאים.
———————————
תרגום: יוני. כל הזכויות C לצילומים ולטקסטים, שמורות לאדם שני.
מאת: יוני · קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום · יש 4 תגובות, הוסף תגובה
