קודם כל, לידידי המודאגים מעודף עיסוקי בגראפומאניה וירטואלית. דעו שאני אכן יוצא לדרך בעוד כשלושה שבועות. הפוסטים האלה מתארים את ההכנות ומאפשרים תרגול ניהול הבלוג. למי ששואל מה זה הקישקוש הזה למעלה. אז זה סוג של הומאז', למורי ורבי סול סטיינברג המאייר האמריקני (כלומר שאול שטיינברג שהיגר לשם מרומניה, תגגלו קצת, עצלנים) שהיה זה שממנו למדתי, כי מאייר יכול להציב גם אג'נדה ואמירה חברתית ולא רק לקשט סיפורים של אחרים. אבל נעזוב, כי קטונתי. נזכרתי באיור שלו ב"ניו-יורקר" משנת 1976, בו צייר את העולם שמעבר לשדרה התשיעית במנהטן, בעיניהם של ניו יורקרים צרי אופקים. סטיינברג חידד את הגדרת הנכות המנטלית הנפוצה בכל מקום בעולם בעצם, שמהמקום בו אתה חי, העולם נראה לא יותר ממה שהאג'נדה האישית שלך מייצגת. ההבנה שלך, שגרת חייך, הפחדים, החלומות התרבות. זה חל עלינו כולנו ובטח עלי.

היום השקעתי כמה שעות בנסיון לתפוס קצת פרספקטיבה על מה שתכל'ס מחכה לי על הציר.

ישבתי שלוש וחצי שעות עם עומר כנעני. איש עם סבלנות שחבל לכם, עומר חזר לפני כשלושה שבועות ממסע מסאן-דייגו לאושואייה על אופנוע וביקשתי שיעביר אותי בתוך ים המידע והתובנות שלו אחרי כ 40 אלף ק"מ אותם רכב על חלק גדול מהציר המתוכנן שלי. ישבנו על מפות עם מרקר צהוב והערות שנכתבו בשולי הצירים (מזל שיש הרבה ים במפות, יש איפה לכתוב הערות). ניתן למצוא המון ספרים, בלוגים, אתרים ופורומים ברשת. אבל אין כמו לשבת עם אדם שעבר את הציר, ומסוגל לענות באופן נקודתי שוטף ומעמיק על מה שיכול לעניין אופנוען ישראלי בעל תרבות צרכים ויכולת דומה. וגם טרי טרי מהשטח. קיבלתי המון! תודה עומר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

גם מירוץ של צעד אחד מתחיל במליון פרטים

אל דאגה 1) זה עדיין הכנות למסע האופנוע, ושלב הבטא מאפשר לי ללטש את מיומנות השימוש בבלוג. אם תשימו לב, כל יום כמעט מתווסף צעצוע חדש לאתר. ובודאי דברים מפתיעים נוספים 🙂

אל דאגה 2) אני לא הולך להסתבך עם משפטים סינים עתיקים. כולה רציתי להתוודות בכך שהאהבה השניה שלי בחיי הפנאי היא הריצה. כן, לא די במירוץ השוטף בחיינו יש כאלה שקמים כל בוקר ופשוט חוזרים לריצה מהדברים שעשו מאתמול. כלומר, הריצה זה החיים ושאר הדברים זו ההפסקה. למי  שטרח וקרא את דף "מי אני" כבר הבין עם מי יש לו עסק. ולמי שלא, אין דבר, עם טיפה מעקב הוא כבר יקלוט.

בעשרים וארבעה באפריל חוזר מרתון תל-אביב לרחובותיה.

אני זוכר יום אחד באופן חד וברור -יום ה' ה-19 במרץ1981 , השתתפתי במרתון תל-אביב הראשון, היה זה חג פורים, ואת העיר המאופרת, שצמחה מחולות מוכי שרב, בא לבקר חום שנולד כנראה בחלומות של השטן. אני מעריך משהו מעל אלף מעלות (בצל, כמובן בצל). לרצי המרתון הראשון חיכו תושבי תל-אביב שחיפשו את ילדיהם לקו'בואים ומלכות'סתר ונתקעו בפקקים שנגרמו מרצונם של כמה עשרות קוקואים לרוץ ולהוכיח דבר מה. ומישהו חשב שתל אביב היא באמת שדה פתוח בלי שגרת חיים. בצמתים החסומים חיכו אזרחים עצבניים שנגמרו להם הפורים, ההומור, הסבלנות והבושה ליד ילדיהם. קללות, ראסיות לפקחים ואבנים על רצים היו מסממני המירוץ. באיזור שיכון-דן עפה לעברי אבן. ובכביש בשכון-למד אחד שרץ לידי, חטף דלת של מכונית שנפתחה בכוונה להפילו. ומים? הצחקתם אותנו. בימים ההם עוד לא היה בכלל המושג מים מינראליים. רצית לשתות? תעצור בחצר של מישהו ותשתה מצינור גומי או ממטרה . איכשהו סיימתי חצי מת. החצי החי היו ח"י מדורי גיהנום לחזור הביתה דרך הפקקים. אפילו לא היה את מי לקלל. פשוט חפ לפ אחד גדול. אני זוכר שנשבעתי לא לרוץ יותר בחיים את מרתון תל אביב. אם רק היו מתייעצים איתי, אסון גשר המכביה לא היה קורה.

אין כמו לצאת למירוץ. אין.

את מרתון תל-אביב השנה מרימה קבוצה חדשה ומקצועית של אנשים. אני מכיר אותם עוד משלבי ההתאגרנות הראשונים. ידידי עופר פדן מרכז את הפרוייקט הזה וביקש ממני כוותיק מסלולים וכבעל נסיון במרכיבי תקשורת מסויימים. לבוא ולקחת חלק בפורומים שליוו את הכנת המירוץ. לכבוד הוא לי. השבוע נכחתי בכינוס האחרון לפני הסגירה. אני מרגיש שהפעם זה יקרה נכון. אינשאללה. יש גם מסלולים קצרים יותר וזו יכולה להיות תחילתה של התמדה נפלאה. בואו!

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה