אקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

 

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

 

 

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה

 

סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

צחי – עוד חבר מהיבשת שאפשר לרכוב בה לנצח.

על סיבוב מעורר חשק שעשה בטזמניה.

שלום. מסידני אוסטרליה.

אני חי באוסטרליה ב- 9 השנים האחרונות. רוכב על אופנועים מאז גיל 16, לפני 22 שנה. במשך 5 שנים היה בבעלותי BMW GS650 Dakar ואיתו חרשתי את מדינת ניו-סאות'-וויילס. זה שנתיים מאז שדרגתי ל- 800GS, הרחבתי את טווח מסעותי מעל לרדיוס של 1000 ק"מ. אחד המסלולים החביבים עלי, הוא לאורך החוף הדרומי (דרומה מסידני), חבל ארץ המצטיין בנוף גבעי והרבה חוות של יצרני חלב. רכבתי בהרי האלפים האוסטרלים (כ- 5 שעות מסידני), שהם חלק מהפארק הלאומי המדהים Kosciuszko. יופיים של הפארקים הלאומיים כאן, בא לידי ביטוי בכמות חיות הבר שאתה פוגש בהם – ברוב המקרים קנגרו ווומבאטס wombats אך בכמה מקומות, כמו בסנואי מאונטנס Snowy mountains ראיתי סוסי בר, אמו (היען האוסטרלי), נחשים מכל הסוגים ועוד הרבה בע"ח. כמה שזה נשמע מרתק, הדבר יכול להיות מסוכן מאד ורוב הרוכבים (השפויים) לא יחשבו אי פעם לרכוב בשעות הזריחה/דמדומים אלא אם הדבר הכרחי.

להלן החוויות המרגשות ממסע האופנועים שלי באי טזמניה הקסום, הממוקם דרומית לאוסטרליה העיקרית, משובץ הנופים, העיירות הציוריות וההיכרות האישית עם הטבע.

טסמניה, הקטנה במדינות אוסטרליה (והאי ה – 26 בגודלו בעולם) משכה את תשומת ליבי כבר זמן רב.
שבועיים חופש בתקופת החגים (Christmas / New Year) סומנו על לוח השנה ותכנון המסלול החל.
כבר בשלב ההכנות, שכללו גלישה בכמה אתרים ופורומים של רוכבי אופנועים, גברה אצלי ההרגשה שהטיול הזה יהיה חוויה אחרת.

חברים בדרך למעבורת

כיוון שהמעבורת היחידה לטזמניה יוצאת ממלבורן (זו שמסידני בוטלה לפני כמה שנים) ניצלתי את ההזדמנות לרכוב מסידני למלבורן דרך החוף – מסלול שאני אוהב במיוחד.

התכנון היה לרכוב דרומה מסידני ל Mollymook ולבלות יומיים עם חברים. משם, להמשיך לאורך החוף, ולהגיע למלבורן, לבלות עוד יומיים עם חברים. לבסוף, לתפוס את המעבורת ל Devonport ולרכב בטסמניה 6 ימים, שיכללו לינה באוהלים ורכיבת שטח.

יצאתי מסידני בבוקר יום ראשון והגעתי ל Mollymook כעבור כ- 3.5 שעות רכיבה. זו עיירת נופש ציורית השוכנת לאורך חוף לבן שלא נגמר, ובתים קטנים להשכרה נמצאים בכל פינה.
לאחר שתי לילות המשכתי דרומה לאורך החוף, בדרך מרוצפת שדות ירוקים העוברת רובה ככולה בפארקים לאומיים שנמתחים לאורך מאות קילומטרים, דוגמת ה Yambulla State Forest.

את הלילה באמצע הדרך למלבורן העברתי בקמפינג בסיסי ביותר על החוף הדרומי ב-Cape Conran.
למחרת, כשהתגלגתי למרכז מלבורן, מד החום הראה 39 מעלות (בצל), אבל הבירה הצוננת בפאב יחד עם רפי השכיחו את החום דיי מהר.

אחרי יומיים נעימים במלבורן, בה גרתי בעבר, עליתי בערב על המעבורת יחד עם שני חברים שהצטרפו ברגע האחרון- דויד עם ה Yamaha XT 650, אותו קנה רק יום קודם מבחור במלבורן ואריק שהצטרף עם רכב ליווי בעל הנעה כפולה הערוך היטב לרכיבת השטח שציפתה לנו. האופנועים נקשרו בזריזות ברצועות מחוברות לבסיס המעבורת ויצאנו לדרך.

משמאל לימין: ימאהה דוד אריק ב.מ.וו. ועבדכם. ברקע רכב הליווי.

נופים עוצרי נשימה וכבישים שנוצרו לשני גלגלים

לאחר 12 שעות (לא נעימות במיוחד) בחציית מיצרי ה – BASS ירדנו מהמעבורת ב Devonport ורכבנו דרומה לעבר Mt. Cradle. הנוף היה מעורר לאחר לילה של שינה טרופה. גווני הירוק, שכמותם ראיתי כבר בניו-זילנד (וגם באזורים מסוימים בצ'ילה) תמיד מפליאים אותי מחדש. Mt. Cradle שוכן למרגלות אגם קטן והמראה עוצר נשימה. אחרי שעה ארוכה של מתיחת רגליים המשכנו ברכיבה לכוון החוף הצפון מערבי.

המעבורת עוזבת את מלבורן דרומה

גם הרכיבה לכוון Stanley היתה מדהימה. העייפות חלפה כלא היתה בזמן שרכבנו בתוך יערות, על גדות אגמים וחצינו נהרות. הכבישים באיכות משובחת ולעיתים נראה שהסיבובים תוכננו ונסללו על ידי רוכבי אופנוע.

קשה להסביר את הרגשת הרכיבה למי שלא התנסה בה. אין "התעסקות" עם הרדיו או המזגן ומתמקדים רק בהנעת המכונה קדימה. לא יכולתי שלא להיזכר בספרו של רוברט מ. פירסיג, "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים בצורה שונה לגמרי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא, ומאחר שאתה מורגל בכך, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא עוד ממראותיה של הטלוויזיה. אתה צופה פסיבי, בעוד הכל נע מולך בחדגוניות, כשהוא נתון במסגרת. בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה ב-ת-ו-ך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד; ותחושת הנוכחות היא מהממת".

את הלילה העברנו בעיירה הקטנה Stanley הנמצאת לחופו של חצי אי קטן הנמתח צפונה. למחרת רכבנו לחוף המערבי של טסמניה, המאופיין במיעוט אוכלוסיה, נופים פראיים והרבה בעלי חיים. יצאנו לכיוון Arthur River שהיא נקודת ההתחלה ל-Western Explorer – מסלול הנחשב לאחד היפים והמומלצים לרכיבה. נתיבו מחבר בין הצפון והדרום של ה Takrine – אחד האזורים הגדולים היחידים בעולם של יערות גשם ממוזגים. למרות היותה של הדרך לא סלולה (עדיין), גם רכבים ללא הנעה כפולה יכולים לעבור בה. בחלק הצפוני של המסלול מצויות כמה עיירות דייגים קטנות כגון Couta Rocks. הדרך ל Corinna אינה ארוכה (כ- 110ק"מ לא סלולים) אבל כדי להינות מהנוף המרשים, השקט הרועם (כשמכבים מנוע) והצמחיה שמשתנה ללא הכר, נסענו לאט והרבנו בעצירות.

ל- Corinna הגענו בשעות אחר הצהרים המאוחרות והאוהלים נפתחו באתר הקמפינג הקטן על גדות ה- Pieman River. בארוחת הערב החלפנו חוייות רכיבה. למחרת יצאנו לשייט הקאייקים בנהר – חוויה בלתי רגילה ומומלצת בחום. הנהר עובר בתוך יערות גשם וניתן לרדת במקומות מסומנים אל הגדה ולצעוד בתוך היער למפלי מים נסתרים.

לאחר שחזרנו, העמסנו את הציוד על האופנועים, עלינו על המעבורת הקטנה שחוצה את הנהר והמשכנו לכיוון אגם St. Clair, שנמצא במרכז טסמניה. גם הדרך הזו משובצת בנופים עוצרי נשימה ומלאה בנהרות אגמים ומפלים.
את הלילה, שהיה הקר ביותר בכל שהותנו (4 מעלות בלבד) העברנו שוב בקמפינג על גדות אגם. היה זה לילה בהיר והירח האיר את האגם וההרים. את ארוחת הערב חלקנו עם כמה חיות כיס שהתקרבו ללא חשש.

חיוך ממלא את הקסדה

למחרת רכבנו לכיוון עיר הבירה Hobart.
כיוון שמטרת הטיול היתה להנות מהטבע, הוחלט פה אחד (שלי) לא להתעכב בעיר ולהמשיך לכיוון חצי האי הטסמני (Tasman Peninsula) ולהעביר שם את הלילה. הגענו ל Nubeena לקראת חשיכה וכשהאוהלים הוקמו על החוף בפארק הקראוונים המקומי הרגשנו את העייפות המצטברת.

למחרת, אחרי רכיבה קצרה הגענו אל פארק השדים הטסמנים (Tasmanian Devils Park). חיות אלו נמצאות בסכנת הכחדה ממשית בעקבות מחלת סרטן החך המועברת מאחד לשני במגע בלבד. חמשת השדים שבפארק נקיים מהמחלה והמטרה היא לנסות ולהרבותם.

את הדרך צפונה, במעלה החוף המזרחי עשינו ברכיבת שטח לאחר שמצאנו כמה שבילי עפר שלקחו אותנו בין שדות ירוקים לכוון Coles Bay.

את הלילה החמישי והאחרון באי הטסמני העברנו ב- Iluka. למחרת יצאנו להליכה קצרה ב-Wine Glass Bay שבתוך הפארק הלאומי Freycinet. את הפארק מייחדים סלעי גרניט עצומים המכילים Feldspar – סוג של סיליקה מתכתית ורודה, שצבעה מעצים את יופיו של האזור. המפרץ עצמו נראה כיצירה מדהימה של הטבע בשילוב הוורוד של סלעי הגרניט, הצמחיה הירוקה וגווני כחול\טורקיז של המים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה