שלושת בני קליה נחו באיזור דנבר

והרוח? היא לא נחה לרגע.

הצג את הוראות נסיעה ל-Douglas, WY, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 9.6.2012
יצאנו מ – Alamosa לכוון צפון על כביש מספר 17 שהיה משעמם ביותר , בכלל אנחנו מופתעים מ  Colorado שאליה עברנו מניו מקסיקו כאשר יצאנו מ – Chama. הדרך היתה מקסימה אבל כאשר הגענו למישור כולל את הרכיבה של היום הנוף חד גווני ולא מרשים, היתה הרגשה שבהרי הרוקי הנוף יהיה צבעוני יותר ומגוון יותר. מה שלא קרה עד עכשו. עצרנו לקפה וארוחה קלה בגלל הרוח הצדדית החזקה. בסך הכל, לא רכבנו הרבה . אנחנו חשים חולשה כנראה בגלל הגובה. אנחנו בגבהים של מעל ל – 3000 מ'. ב-Buena Vista שאליה הגענו כדי להתמקם ב k o a , לא נעם לנו מאד ולכן העדפנו להעביר את הלילה במוטל בעיירה. העיירה עצמה נעימה ביותר. כיף להסתובב בה, אף שהיא קטנה מאד.

יום ראשון 10.6.2012
מאחר ואני כותב בסוף יום רכיבה, אני יכול לכתוב כותרת לסיכום היום : "קדימה חברה היו יוצאים למלחמה" ומבוסס על קריאות העידוד של אוהדי הפועל ת"א. האויב היום הייתה הרוח. מהבוקר היא לא הפסיקה להציק לנו ובהמשך היום הצטרף לצרות גם הקור. הבוקר, כאשר יצאנו מ – Buena Vista לכוון צפון, היה נעים והתלבשנו בהתאם. כאשר פנינו מערבה על כביש 82 לכוון Aspen , עצרנו ושיפרנו הופעה – כלומר הוספנו שכבה לביגוד. המרחק לאספן הוא כ 80 מייל. ידענו שאנחנו חוצים פס של מעל 4,000 מטר, אבל לא לקחנו בחשבון את הקור ואיזה קור זה היה! פשוט לא הורדנו קסדה, כפפות ומעילים, כאשר הלכנו לצלם וכל זאת לאחר עליה מטורפת בכביש צר עם פניות שצריך להוריד בהן מהירות ל – 15 מייל וכל זאת בלי מעקה בטיחות… ורוכב אופנוע עם פחד גבהים ( אני כמובן ). לפס ( הנקודה הכי גבוה בציר החוצה את הרכס, שהיא גם בדר"כ קו פרשת מים ) הגעתי קפוא מקור, עם דפיקות לב בקצב סיבובי המנוע של האופנוע שהם כ – 4000 סל"ד. לא הוצאתי מצלמה לצלם, הלכתי מהר לראות את הנוף והודעתי שאני לא מוביל היום יותר. המשכנו מערבה עד שהגענו לאספן עיר נופש יפה לכל הדעות וחמה. היא נמצאת בגובה של קצת פחות מ – 3,000 מטר ובחורף היא בסיס לסקי של הרבה סלבריטאים. גם היום, כאשר הסתובבנו בה, התבדחנו שכנראה יש חוק האוסר על נשים לא יפות להסתובב כאן. פשוט להתלהב מהיופי שרואים בעיירה הזאת. שתינו, אכלנו ויצאנו חזרה באותה דרך. בגלל המרחק שצפוי לנו עד Central City. בדרך אחרת, המרחק היה הופך לארוך מדי. החזרה היתה קלה יותר בגלל שיפורים נוספים שהכנסנו בהתארגנות שלנו לרכיבה. אבל האוייב נשאר בשטח ואפילו התחזק. חזרנו לכביש 24 , פנינו צפונה והמשכנו בכביש 91 עד שהתחברנו לכביש המהיר 70. פנינו מזרחה לכוון Denver. עשינו כ 40 מייל, עד שפנינו לכוון סנטרל סיטי – עיירה שכל כולה קזינו אחד גדול. הקמפינג נמצא כ – 2 ק"מ מהעיירה. לא הולך לנו בזמן האחרון בנושא הזה וגם הפעם המקום לא רק שנמצא במקום גבוה וקר מאד פה, הוא גם לא מעמיד חלקות נעימות להקמת אוהלים. אנחנו נג'סים לא קטנים ותמיד איך שהוא מקבלים את הכי טוב שיש, אבל הפעם המצב על הפנים. השרותים והמקלחות יפות מאד אבל מי יש לו חשק לעשות מקלחת בקור הזה? הבנתם נכון; עוד לילה של ליכלוכיות .

יום שני 11.6.2012
הלילה בסנטרל סיטי, היה קר. בנוסף לזאת, הבהילו אותנו, לא להשאיר אוכל באוהל, כי מדי פעם מגיעים דובים לחפש מזון. כמובן שכל רעש מקורו בדב שבא לבקר אותנו. ברור ששום דבר לא קרה. יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעשות את המסלול של Peak to Peak שמתחיל בסנטרל סיטי וממשיך עד Estes Park על כביש מספר 72 ו- 7 . המסלול יפה ומהנה ואז פנינו לביקור ב- Rocky Mountain National Park שהוא פארק מדהים ושווה כל דקה שנימצאים בו. עלינו לנקודה הגבוה ביותר בפארק. שם גם הוקם מרכז מבקרים עם הסעדה וישבנו לכוס קפה מסורתי באמצע היום. כמובן שעוצרים לצלם וליהנות מהנוף היפה של הפארק. הצעה: הצילומים יפים יותר בשעות הבוקר. כאשר עשינו את הדרך חזרה, היה כבר קצת אובך שהקשה על צילום נקי. את הדרך חזרה לכוון Denver עשינו על כביש 36 שעובר דרך העיירה הנעימה Lyons ואחר כך חוצה את העיירה העשירה והמפורסמת Boulder שבגלל השעה שהתאחרה, לא עצרנו בה. הכניסה לדנוור לא היתה חלקה, אבל הגענו לבסוף ל – Motel 6 שבחרנו להעביר בו יומיים מסיבות טכניות. נייג'ל צריך טיפול באופנוע ואנחנו רוצים להתקין בידיות האחיזה בקצות הכידון, את מחממי ידיים שקנינו בסנטה פה. את הערב בילינו בסיבוב בוול מארט שלייד המוטל. לסיכום היום, אפשר לומר שהיה מוצלח ביותר.

יום שלישי 12.6.2012
היום הוא יום טיפולים לכלי שמוביל אותנו בביטחה ממקום למקום. לפי בחירתנו אומנם, אבל הוא זה שעליו אנחנו רוכבים. לכן הוא חייב לקבל את מה שמגיע לו וזה טיפול תקופתי. נייג'ל נסע למוסך אופנועי טריומף קרוב ואנחנו רכבנו למוסך רחוק יותר. במוסך הקרוב יותר, לא יכולנו לקבל שירות היום. המטרה שלנו להתקין את מחממי הידיות לימים קרים. עד היום הניסיונות לא צלחו. או שלא היו חלקים, או שלא היה זמן למוסך להתקין אותם. הפעם קנינו מראש את הציוד ובאנו להתקין אותם כאן לאחר תאום מראש. כמה גדולה ההפתעה היתה שלאחר 3 שעות של עבודה הם הודיעו לנו שהציוד של יוסי הותקן ועובד אך שלי לא מתאים (זאת למרות שהם ראו את הציוד מראש) לאחר שהבנו שהעבודה תעלה כ – 150 דולר לכל אחד מאיתנו. היוזמה היצירתית לא היתה החלק החזק של מי שנתן לנו שירות. למזלנו הכרנו איש מכירות שחיפשנו אצלו מעקה לרגליים וכשהו הבין את הבעייה, נתן פיתרון שעלה לי ביוקר. לא נורא, היו ימים יותר גרועים בחיים. לפחות כאן זה נגמר רק בכסף. נפגשנו אחר הצהרים במוטל ונשאר לנו לתכנן את המשך המסלול לימים הקרובים.

יום רביעי 13.6.2012
היציאה צפונה מדנוור היתה צריכה להיות הפשוטה ביותר. המוטל שהיינו בו, יושב על כביש 6 , היינו צריכים להעלות עליו ובצומת ה -3 לצאת לכביש המהיר 25 לכוון צפון ולחצות את העיר וקדימה לצפון. מרוב שזה היה פשוט, לא פתחנו את ה – g p s. אבל בפועל, בלי שאף אחד זוכר איפוא או מתי, התחלנו לטייל בעיר דנוור היפה אך לא על כביש 25 צפונה. כאשר הבנו שלא נמצא לבד את הדרך, הפעלנו את מכשיר הפלא שהוציא אותנו צפונה. היציאה צפונה מישורית ונראת כמו הנגב בקיץ. די מאכזב. לאחר כ-100 מייל, עוברים ל – Wyoming וכמו שקרה לנו בעבר, כבר במעבר בין מדינות גם כאן; פתאום הררי יותר וירוק מעט יותר ובסך הכל יפה יותר. אבל, אי אפשר שהכל יהיה טוב וחזרנו לקרב מול רוח נוראית לאורך הדרך שנותר לנו עד ה – k o a שליד העיירה Douglas. היום היה יפה, לא חם ולא קר ועדיין המאמץ לא קל. גם האופנוע הפגין את כעסו על המאמץ, במידת צריכת הדלק. בד"כ האופנוע צורך גלון ל- 62 מייל , שהם למעלה מ – 25 ק"מ לליטר והיום צריכת הדלק הייתה כ- 20.5 ק"מ לליטר שהם כ – 20 אחוז יותר בצריכת הדלק. הקמפינג שהגענו אליו יפה, אבל הרוח? רדפה אחרינו עד לכאן ולא מפסיקה לנג'ס.

ד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מסוסים שמדברים רומנית, משוגע עם רובה, יער בלי דובים ועד שלילת תואר שף המשלחת…

הצג את הוראות נסיעה ל-Péplos, Feres, Hellas במפה גדולה יותר

יוטרן 6 – הדרך חזרה

עם הביקור בבית הקברות "העליז והשמח" – אני מוכן לקבל הגדרות אחרות, אבל כך הוא רשום ועם כותבי ספרי תיירים אני לא מתווכח – הנקודה הצפונית ביותר ברומניה, שכמה פסיעות משם זו כבר אוקריינה, החלטנו שמתחילים לחזור. הגשם לא עוזב אותנו ושוב לילה בפנסיון די זרוק וגשם שיורד ללא הפסקה. כהתנהלות שבשגרה, אנחנו מורידים בגדים ומפרקים את כל הציוד מהאופנועים ומיד מאתרים כל זיז וכל בליטה בשני החדרים שניתנו לנו, כדי לתלות ליבוש את כל מה שנרטב. בעלת הבית נכנסה לרגע להביא לנו משהו וכשראתה את מחנה הנוודים הזה ואת מה שעוללנו לדירה שלה היא הייתה קרובה לבכי. אבל איכשהו, אולי בגלל ה-25 אירו שקיבלה, הבליגה ושתקה.

למחרת נסיעה במעלה ההרים. הגשם פסק ואנחנו שוב שרים לנו שירים שמחים ומתענגים על רכיבה ונופים שאין בשום מקום בעולם. נידחות כזו ויופי כמו שיש בהרי רומניה – מה נגיד – בטח יש בעוד מקומות בעולם, אבל פה היינו וזה עכשיו איתנו ושלנו.

שוב איום בגשם וקור איימים. אפשר למצוא מקום להקמת המחנה, אבל בשיחה אם מישהו על הדרך שגם ידע מספר מילים באנגלית, הובהר לנו שיש באזור הרבה דובים ולא כל כך כדאי להתעסק איתם – זה הספיק ומלון מדהים ביופיו, קצת הוריד את הסטנדרט עבורנו והסכים לקבל אותנו.

בהכנות המקדימות שלו, יוסי הכין מפה עם סימונים ומראי מקום לנקודות על הדרך ששוות התיחסות. אחת מהן, הייתה דרך לא סלולה שקיצרה את המסלול. אורכה כ-5 ק"מ ובסופה עיירה קטנה. הוא לא מוותר לנו ובטח שלא לאופנועים האומללים ומקפיץ אותנו בדרך שמיועדת ומתאימה לעגלות עם סוסים. בעיקר לחוטבי העצים ואנחנו מתנסים ברכיבת שטח אמיתית, עם עם שלוליות ענקיות, בורות עמוקים, אבנים רטובות ובוץ בלי סוף. עומדים בזה בכבוד וגם די נהנים מהאתגר המופרך הזה. להפתעתנו, האופנועים לא נשברים ולקראת סופה של הדרך, נגלים לנו תושבי היער האמיתיים. שתי קבוצות של עובדים מארגנים על הדרך את העמסת העצים שכרתו על עגלות רתומות לסוסים מקסימים ופלדמן, כל כך נרגש מהמחזה ובמקום הוא מחליט להישאר.. טוב אם לא, אז לפחות לעזור קצת.

לבסוף, בלב מפרפר פוגשים את האספלט והבתים ואז נגלה לנו מחזה; אירוע שפותח את מהדורת החדשות של הכפר – סוסה בריאה וחזקה והסייח הקטן שלה, נפלו לנהר בגלל גשר קטן שהתפרק. הסייח עומד מבוהל מתחת לחלק שנשאר מהגשר ואמא שלו שכובה על הצד, ראשה בידיו של אחד האיכרים וכל גופה מעוות ומקופל. חציו במים ונראה שהיא בתנוחה שממנה כבר לא תצא. מסביב מתאספים כעשרה איכרים ולכל אחד רעיון אחר. שוב, פלדמן מתגייס לעזור ומנסה וכל המעמד  הדרמטי הזה, מעכב אותנו לדקות ארוכות של שותפות עם המצוקה שנגלית לנו. לבסוף, הסוסה מרימה את עצמה בתנועה חדה ונעמדת באמצע הנח. כולם מוחאים כפיים ומי שנראה כמו הבעלים, מסמן בידו את ברכת הצלב על חזהו. שניהם מוצאים מהנחל ואנחנו ממשיכים משם.

עכשיו יש קצת זמן ומחליטים שמחר נמשיך לטייל ולתור את האזור. בנתיים, כבר ירדנו מההרים ואפילו הדרמנו קצת ומזג האוויר משתפר להפליא. כשהיום מגיע לסופו – שזה בערך 8 בערב, מחפשים את החניון בסופו של כפר ושם שכהדרך הראשית של הכפר נגמרת ומתחילה דרך היער, צמוד לנחל קטן. פורשים בצד את האוהלים וכל מה שצריך. כאשר סיימנו לאכול והחשכה כבר ברמה של "ראיתם אולי איפה הפנס שלי", הופיע פתאום אדם מבוגר לבוש ברומנית שזה בדרך כלל טרנניג, חולצת עבודה ומגפיים מגומי. אבל משהו בו היה חריג. הוא הסתכל עלינו במבט חד ומרוכז ואז ראינו על כתפו רובה ציד ומיד הזדהנו והוא צעק "איגליז" ואמרנו כן ואז ניגש למרכז המחנה שלנו וצעק כמה משפטים ברומנית ויוסי שהוא הכי נחמד בעולם, ניסה להסביר לו קצת. לא בטוח שהבין אבל נחה דעתו ולשמחתנו – בכל זאת אדם חמוש – נראה מעט רגוע יותר ואז ביקש מיוסי שיבוא אתו והם פשוט נעלמו בתוך היער.

דקות חלפו, אפילו הרבה וכבר חילקנו בינינו את האופנוע החדש של יוסי. אבל עד שלא שומעים יריה זה לא סגור. לבסוף, חזרו שניהם וכשהצייד הלך לביתו, סיפר לנו יוסי שהוא חווה את אחד המפגשים המפחידים ביותר בחייו ושהאיש הזה לא לגמרי שפוי. הוא הראה לו מלכודות לחיות ששם בכל מיני מקומות. הכריח אותו לצלוח את הנהר, לקח ממנו את הפנס וכל הזמן אוחז בידו מנפנף ברובה וצועק מילים לא ברורות. חשבנו שזהו אפשר להירגע אבל אז הוא הופיע שוב ולהפתעתנו הביא אתו את בתו ואמר – "איגליז, אינגליז" ואז הבת שלו החלה לדבר איתנו והנה עוד הפתעה היא מדברת מושלם ואפילו במבטא אוקספורדי קל.

רוני מציע לה את הכסא שלו והיא מתיישבת ופותרת לנו כתב החידה המוזר הזה; היא באמת הבת שלו. היא אוהבת את אבא שלה, אבל לא סובלת אותו. היא הייתה באנגליה 3 שנים. יש לה חנות פרחים שכמעט לא מוכרת כלום. היה לה חבר. יש אימא. אין עתיד ועם האבא הצייד, לא דיברה כבר 3 ימים וככה עוד ועוד מיני מעשיות עד שנהיה מאוחר ועם הרמז הראשון, היא חזרה לביתה והצייד הזה עוד הכריח את יוסי המסכן, לסחוב עצים מהבית שלו והדליק לנו מדורה שבערה כל הלילה.

דובים וחיות אחרות לא הפריעו לנו ולילה בהחלט שקט עבר על.. למחרת, שוב נבחרת דרך הרים ואם חשבנו שראינו הכל, אז דרך כזו באמת הייתה קיצונית – קרוב ל-2 ק"מ של אבנים, עיקולים מבעיתים, בורות ותהום שבתחתיתה נהר שוצף. כזכור, אופנועים עם הרוכב – כמעט חצי טון – זה היה פרק רכיבה גבולי ביותר ומזל טוב אמיתי, איפשר לנו לסיים ללא תקלות – דע לך יוסף – מי שמכניס אנשים תמימים וישרי כפיים לדרך כזו – יעשו לו בערב עוגה ובלילה שמיכה..

יוסי שדה בשדה

ביום הזה גילינו להפתעתנו, שבעצם היום יום שבת ולא שישי כמו שחשבנו ושלמעשה חסר לנו יום – מה עושים? נותנים בגאז ומחליטים להגיע הכי קרוב שאפשר לסוף רומניה. קרוב לגבול עם בולגריה. בסך הכל כ-300 ק"מ של כבישים טובים וכך עד שמגיעים לדנובה. את הנהר הענקי הזה חצינו כשנכנסנו לרומניה והנסיעה הייתה על גשר מכוער, עם תנועה עצבנית שלא איפשרה עצירה. הפעם שוב על גשר מכוער אבל עם מעט תנועה והשיפוץ שהגשר עובר איפשר לנו לעמוד בפיסגתו ולהסתכל סביב, קצת צילומים ואז, אני רואה מרחוק חורשה יפה על גדת הנהר הזה שנראה כמו אגם זורם ומציע לחנות שם. עכשיו כבר עוד מעט חושך ושלושת שותפי מביעים היסוס וחוסר הסכמה, הם רוצים מיטה, מקלחת; משהו שהובטח להם ויש רק עוד כ-60 ק"מ ומה נאכל – יהיה בסדר יוסי יעשה שקשוקה.

הדנובה

וככה וככה. בסוף נעתרו וירדנו למטה כדי למצוא את אחד ממשטחי העשב המקסימים שניקרו לנו ועכשיו אפשר להגיד שישנו על גדות נהר הדנובה ורחצנו בו את הצלחות שלנו..

ביום ראשון, עולים על כבישים חצי ריקים – זהו יום המנוחה – ומגיעים חיש קל לים השחור. קצת עצירות פה ושם ובצהריים אנחנו כבר שוב בבולגריה. חווינו אותה בחלק הצפוני ההררי ומה שנגלה לנו כעת זו בולגריה שונה לחלוטין, כבישים משובחים, תנועה ערה של מכוניות חדשות שדות מאופק לאופק ולבסוף כשמגיעים לווארנה זה כבר ממש עולם אחר, עולמם של התיירים, מחפשי ההתרגשויות הזולות והחופים בחצי לבה (הכסף הבולגרי, ב רפה).

רוני במקום הטבעי שלו

קצת קשה לנו, אבל מנסים להשתלב ולחוות את האווירה, מלון קטן ומעוצב במרכז העיר וארוחה של תיירים במתחם המסעדות שיושב על חולות הים השחור.

היעד של מחר היא תורכיה – ראינו שאין מעבר ליון חוץ מאשר אותו אחד בצפון שעברנו בו, וכדי לחסוך נסיעה ארוכה בתאי שטח שכבר היכרנו, הוחלט על קיצור – יומיים בתורכיה ומעבר ליון – זה לא היה בתכנון, אבל נראה כרעיון מעניין ומגלי ארצות מקצועיים, לא מסרבים כשנקראית להם מדינה על הדרך.

הגענו לגבול בצהריים ולאחר שהחל התהליך אצל התורכים כבר התחרטנו – כמעט שעתיים בילנו שם ולא פחות משבע עמדות היינו צריכים לעבור. לא נחמדים ולא אדיבים. כמו במקרים כאלה לאחר שעוברים – זה עובר, נשכח ונופים פשוטים של מישורים ושדות נפתחים לנו.

לקראת ערב, מקימים את המחנה בחורשה גדולה ולמחרת עצירה הכרחית לארוחת.

בוקר\צהריים שזו הגדרה שמאפשרת השתוללות ואכן שלושה סוגים של בשר, סלטים, לבנה ולחם בלי הכרה, וכמובן כל הקינוחים של הסוף. כבר כמעט חודש שאני טורח על בישול יצירתי, כולל ארוחה של פירה עם קציצות וריבת דובדבנים, עוף במגוון צורות והנה הם מודיעים לי שהתורכים האלה לוקחים אותי בסיבוב ושאת הארוחה הזו "לעולם לא נשכח".

המחבר וחבר

עוד עצירה בכפר ושם מיד נמזגות לנו כוסות של תה וכבר יון באופק ושוב מעבר גבול אבל קליל ומהיר ואנחנו כבר ביון וזה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה. לפנינו עוד מספר ימים של שיטוט לאורך החופים. יכול להיות כמה ימים בחצי האי פילון. המעבורת בשבוע הבא והטיול הזה – בעצם, לדעתי, אם לוקחים קוצץ ציפורניים ומשתמשים בו גם לרגליים… אז זה כבר לא טיול. זה מסע! – אז מסע זה של יוטרן הבלקן הגיע לסיומו.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן, יוסי, אבי ורוני.

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

(דבר העורך: התרוצצתי בשטח שבוע ולכן העיכוב הקל בהעלאת הדיווחים לאתר, סליחה).

מרכז ארצות הברית. הנוף מדברי יותר

והחווייה מתעצמת בכל מייל נוסף.

הצג את הוראות נסיעה ל-Alamosa, CO, United States במפה גדולה יותר

שלום כולם
אני מתחיל לתרגל את נושא הכתיבה, שמירה ואחר כך שליחה. בדיוק הפוך מאשר במייל. חלק מהקוראים יגידו " איזה מפגר הבחור הזה "… אני אומר לכם: אני מתקדם בצעדי ענק, לעומת השליטה שלי בנושא עד לפני חודש.
ולנושא שכתבתי עליו: לפני יומיים, ישנו ב – k o a ליד העיר Joplin . סיפרתי על מאורעות הלילה, עם ההזהרה בנושא הסופה המתקרבת. על כך שהכניסו אותנו עם האופנועים לאולם שלא היה בשימוש למשך הלילה. עד כאן, הכל ידוע מרגע זה, אלו מחשבות שעוברות על רוכב אופנוע באמריקה. בבוקר, כאשר קמתי, הרגשתי שלא ישנתי טוב. אבל לא נתתי על זה את הדעת בזמן ההתארגנות ורק ברכיבה עצמה – שהייתה נעימה ביותר – התחילו המחשבות ואז הבנתי את הנושא. אתחיל ברקע של גילוי הנושא שאני מדבר עליו; חלק מהאנשים יבינו אותי ואני בטוח שחלק לא יבינו, על מה אני מדבר. אז ככה: בגיל 50 ( לפני כ-8 שנים ) יצאתי עם תרמיל על הגב, מה שניקרא מוצ'ילה ונחתתי בקובה לטיול ארוך של כ- 11 חודש. כאשר הגעתי, ידעתי לאן אני מגיע למה שניקרא בספרדית Casa Particular זהו בית, שקיבל אישור מהמדינה לארח תייר מחו"ל שגם משלם בדולרים. כאשר הכנסתי את הציוד לחדר, הבנתי משהוא שלא היה ברור לי ורק בימים הבאים זה הסתדר לי; כאשר אני מגיעה למקום כלשהו, עם זה חדר במלון, או מיטה באכסניה ואפילו כאשר אתה מקים לעצמך אוהל, באותו רגע קיבלת את הביטחון שנחוץ לכל אחד – לדעת איפה אתה ולוודא שייכות. בלי זה אתה תלוש \ מנותק. במשך היום אתה נוסע באוטובוס או ברכבת, אתה לא שייך. אבל ברגע שקיבלת משבצת, אפילו שהיא קטנה ביותר, כמו מיטה לדוגמא, אתה בבית. זאת החלקה הקטנה שלך שיוצרת הרגשת שייכות ונותנת את הביטחון הבסיסי של האדם. איך כל הסיפור הזה נוגע ללילה בג'ופלין? אז ככה, כאשר קיפלנו את הציוד על מנת להכנס לחלל הגדול והמוגן מגשם, השארנו רק ציוד שינה והנחנו אותו על הריצפה ומאוחר יותר הלכנו לישון ואז הבנתי את הסיבה לשינה הלא טובה שלי: לא היו לי את הגבולות שלי. מזרון על הריצפה לי לא מספיק. אני צריך יותר, גבולות מוגדרים והיום אני יודע מה הפתרון במקרה נוסף כזה : להשאיר את החלק הפנימי של האוהל מורכב, הבל קטן לכאורה, אבל לי אין ספק שזה נכון לגבי. אם יש מישהו שמרגיש אותו דבר אז תדעו שאתם לא לבד.
בהמשך אני אכתוב קצת על דברים אחרים שאני רואה כאן:
1. נושא ההשמנה של האוכלוסיה בארה"ב.
2. ההתנהגות של האופנוענים אחד כלפי השני
ועל עוד דברים שעולים לי בראש מדי פעם תוך כדי נסיעה.

יום שישי 1.6.2012
החשש לגבי הלילה היה גדול, כאשר הלכנו לישון לאחר בילוי בקזינו (אכלנו, שמענו להקה ב live, וראינו חצי משחק של אוקלהומה נגד סן אנטוניו ) היה קר מאד ותמיד החשש מגשם לא צפוי. בפועל, לא היה נורא וקמנו לבוקר בהיר בלי רוח.
יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעבור את Tulsa ולחפש מקום יפה לאורך ה – 66 שאנחנו ממשיכים לרכוב לאורכו. כאשר חצינו את טולסה על ה – 66 , ראינו לפתע מקום יפה שממש מזכיר את המסעדות של שנות ה – 60 של המאה שעברה. עצרנו וכאשר נכנסנו גם הרגשנו כאילו אנחנו במאה הקודמת. כמו תמיד, קיבלנו מיד קפה ממלצרית שגם היא מהמאה הקודמת השם של המסעדה הוא Tallys Cafe ואני מציע לכל מי שעובר, לעצור ולהכנס מכוון שזאת אכן חוויה. גם האוכל היה נהדר ואז נוספה לחוויה הפתעה; כאשר התקרב אלינו הבעלים של המקום ( מה שקורה כמעט בכל מקום ) ושאל מהיכן אנחנו וענינו מישראל הוא חייך ואמר שהוא מלבנון והגיע לארה"ב בשנת 1979 כאשר היה בגיל 19 וזאת לאחר שברח בתקופת מלחמת האזרחים של לבנון ( כמובן שהוא נוצרי ), אחרת אני מניח שהיחס היה שונה. שוחחנו קצת על הטיול שלנו ולאחר כמה דקות קיבלנו ( על חשבון הבית ) מאפה קינמון טעים ביותר לא הצלחנו לחסל אותו. ראשית הוא היה גדול, שנית היינו כבר אחרי ארוחה טובה. נפרדנו ממנו והמשכנו.

לאחר כמה דקות, ההפתעה הבאה בדמות קדימון של גשם קל. מייד עצרנו כדי לעלות על ציוד מתאים, מה שכמובן אף פעם לא מספיק. את זה מבינים כאשר מגיעים ומגלים רטיבות במקומות שונים… נחזור לזה. המשכנו ברכיבה איטית, כמובן בגלל הגשם שלא מאפשר ראייה טובה. עברנו את העיירות Bristov ו – Straoud וכאשר הגענו ל – Chandler התקבלה החלטה לחפש מוטל במקום, מכיוון שאין סיבה לרכוב לקמפינג בגשם כזה וידוע לנו כי זה ימשך בימים הקרובים. כאשר התפרקנו בחדר וגיליתי את החולשות של מערכת ההגנה נגד הגשם, רכבתי מייד ל – Wall Mart להחליף לכיסוי משופר. אתמול, כאשר כתבתי את סיפור היום, נפלה עלי רוח חשיפת המחשבות שלי והעלתי אותם על כתב ואז הסתבר לי שמרוב שהייתי מרוכז, נעלמה התקשורת ולא שמתי לב וזה לא נשמר ולא נשלח. אני כותב ישר במייל ומה שאני צריך לעשות זה לכתוב  ב – Word ואחר כך לצרף כנספח , (אני אשתפר עד סוף הטיול ) אבל מה שיותר מפתיע, זאת העובדה wi fi זה לא תמיד ברמה סבירה ובמקומות מסויימים נתקלנו בעובדה שזה לא קיים כלל. אשלח את הכתוב ( לפני שאולי יעלם ואוסיף סיפור בהמשך )

יום שבת 2.6.2012
הבוקר ב – Chandler הפתיע בדמות שמש שקרנית, אבל יותר טוב מגשם. עשינו ( בעיקר נייג'ל ), הכנות לחציית העיר הגדולה Oklahoma City ויצאנו לדרך. עצרנו ב – Arcadia על כביש 66 כדי להנות מיופיו של האסם הגדול, שלפי התורה של המטיילים (הלונלי פלנט ) יש במקום מופעים בסופי שבוע. אבל כאשר צילצלנו לפני מספר ימים כדי לוודא את הנושא, אמרו לנו שהמקום סגור כבר 5 שנים למופעים. כיום הוא מרכז למכירת מזכרות ובעבר שימש לאיכסון חקלאי.

בהמשך, למרות כל התכנונים, היינו צריכים מסלול חדש, הכביש שבחרנו לחצות איתו את העיר היה בשיפוצים. העיר גדולה, אבל בסוף חוצים אותה ואז הגענו ל – El Reno בפריפריה של העיר אוקלהומה ושם הכביש הראשי היה סגור ושילוט הוביל אותנו לכביש עוקף ופתאום קלטנו שמשהוא קורה כאן ועצרנו לראות ומה שהיה כך היה: היו מספר פעילויות של סוף שבוע הראשון שבהם Burnout. זו תחרות בה מכונית עומדת במקום ומריצה את הגלגלים האחוריים שלה בפול גאז על דלק ששופכים על הכביש. החיכוך עם הגלגלים עושה עשן אדיר והתחרות היא על מי עושה יותר עשן. הגענו לסוף התחרות אבל הספקנו לצלם. השני היה תחרות רכבים מכל מיני גדלים, במסלול מעגלי מ – מכסחות דשא, מכוניות בגדלים שונים, טרקטורונים וקרטינגים, אנחנו זכינו לצפות רק בחימום של כל הכלים וגם זה היה חוויה נהדרת לא צפויה, אך נאלצנו להמשיך כדי לא להכנס לשעות מאוחרות. התחרויות עצמן החלו מאוחר מהתכנית בגלל המסלול שהיה מעט רטוב מהגשמים של אתמול והמארגנים חיכו שהשמש תייבש את המסלול.

המשכנו בדרכנו על כביש ארצי מספר 40 עד Clinton שם רצינו להכנס למוזיאון נוסף של כביש מספר 66 ( כביש 40 סלול על התווי של כביש 66 ) אבל העובדה שהכניסה עולה כסף ורצון להגיע כבר לתחנה הבאה, הובילה אותנו לעלות על האופנועים עד ה – k o a שנמצא 10 מייל מערבית לעיירה קלינטון באמצע שום מקום. אבל קיבלנו יחס חם ומיקום נחמד בקמפינג. מקווים ללילה ללא הפרעות. ללא סיבה, אנחנו מרגישים עייפים .

יום ראשון 3.6.2012
הבוקר יצאנו מ – Clinton והרוח היתה חזקה, עד שהמאמצים לנסוע בבטחה גזלו המון כוחות, כך שעצרנו אחרי כשעה למנוחה ראשונה. ההמשך היה נעים יותר ואז חצינו את הגבול בין אוקלהומה לטקסס. למה אני מציין זאת דווקא בין שתי המדינות האלה? התשובה מתחלקת לשניים: אחת. לא היה שום גבול. ההבדל בנוף בין שתי מדינות פשוט כל כך גדול. אוקלהומה הררית מעט וירוקה וטקסס שטוחה וצמחיה נמוכה מאפיינת אותה. פשוט מדהים ששלושתינו ראינו את ההבדלים באותה צורה. הסיבה השניה, היא סובייקטיבית . לדעתי, אוקלהומה היא המדינה שהכי אהבתי עד עכשיו. הנוף שלה הרשים אותי יותר מכל המדינות שעברנו עד עכשיו. זאת כמובן דעתי בלבד ולא מייצג את כולם. למה אני מדגיש זאת? כי אתמול בערב, נייג'ל העיר לי שהוא קרא את הדיווח על זה שלא נהנתי בשיחזור של Red Oak ובעצם מה שאני בא להגיד שכאשר אני כותב שאהבתי משהוא או לא אהבתי… זאת דעתי בלבד וברור שמישהו אחר, רואה את הדברים אחרת. בצהריים נכנסנו לעיירה Mclean שהיא מומלצת לביקור וכאשר נכנסנו הבנו למה. זאת דוגמא קיצונית לעיירה שפרחה כל עוד כביש 66 עבר דרכה וכאשר שיפצו לכביש ארצי חדש שעקף את העיירה, היא פשוט התרוקנה למאות תושבים בלבד. בשיא גדולתה היו בה 20 תחנות דלק, היום יש בה בקושי 1. היה בה מפעל להרכבת מכוניות של שברולט, היום אין בה כלום. בקושי מצאנו מקום לשתות משהוא. מאוחר יותר הגענו ל k o a שבפאתי Amarillo והתמקמנו ל – 2 לילות. בערב, הלכנו לאכול במסעדה מפורסמת בבשר הטקסני שלה בשם Big Texan Brewery. רכב של המקום בא לאסוף אותנו מהקמפינג. הארוע המעניין שלי לא היה האוכל ( שניג'ל ויסי אהבו מאד ) כי אם דיון קטן שהיה לנו עם זוג אמריקאי נחמד שישב לידינו והתפתחה שיחה. באחד הקטעים שלה היא אמרה שבעצם ישראל מאד דומה לטקסס ויש כל כך הרבה מקום כאן, אז אולי נעביר את ישראל לכאן. אני הוספתי את הסיפור שבו אריק שרון הטיס את ג'ורג' בוש פעם מעל מרכז הארץ כדי להראות לו כמה היא צרה ואז אמר בוש: החווה שלי יותר גדולה. כששמעה זאת היא אמרה "אפשר לתת לכם את החווה של בוש". ברור שהשיחה לא היתה ברמת דיון גבוהה, אבל לדעתי שיקפה ולו במעט את חוסר ההבנה של הקשר של האדם למקורות שלו במיוחד בעם שלנו.

יום שני 4.6.2012
החלטנו להשאר יום נוסף כדי לבקר את שמורת הטבע Palo Duro Canyon Park, וזה מה שעשינו בבוקר לאחר ההתארגנות. יצאנו לכוון דרום כ – 35 ק"מ שזה המרחק של הקניון מהעיר. הקניון נוצר מאחד היובלים של Red River שחרץ בסלע האדום בכל מני צורות ויצר נוף יפה שלאורכו נסלל כביש שמאפשר לראות חלק יפה של הקניון. בכניסה הזהירו אותנו לא לעבור את מעברי המים במקום בגלל סכנת החלקה של האופנועים, אך בפועל המקום היה יבש מספיק, בשביל לאפשר לנו טיול לכל אורכו של המסלול, מלבד הקטע האחרון שסגור גם לרכבים. הצורה היפה ביותר שנוצרה במקום מחייבת הליכה של 15 ק"מ כדי לראות מקרוב, מה שלא היה בראש שלנו. חזרנו לקמפינג כדי להתארגן להמשך הדרך מחר.

יום שלישי 5.6.2012
הבוקר הגשם הפתיע אותנו באמצע ההתארגנות. משהוא לא צפוי שהפך את היציאה למאוחרת משהוא. מכיוון שנאלצנו לייבש מחדש חלק מהציוד. ביציאה מ – Amarillo עצרנו ב – Cadillac Ranch מקום בו קברו 10 רכבי קדילק בתוך שדה פתוח וכל אחד יכול לבוא ולהוסיף צבע משלו עם כל כתובת שבא לו לצייר. אותנו תפס כמובן ציור של צלב קרס. אבל בטיול כמו שאנחנו עושים, זה לא הוציא אותנו מהכלים. בהמשך הדרך, עצרנו בעיירה Adrian שהיא במרכז הדרך משיקגו ללוס אנג'לס; כלומר במחצית כביש 66 שהם כ- 1139 ק"מ לכל כיוון. המקום נקרא Mid Point והוא השתמר ממש כמו פעם. התפנקנו עם קפה טוב ופאי תפוחים טעים בתוספת גלידה. היה נהדר לשבת עם ההרגשה של פעם.
המשכנו לכוון Tucumcari ללינת לילה ב – k o a וזכינו לראות במקום את נצחון בוסטון על מיאמי בגמר המזרח בכדורסל בטלויזיה כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום רביעי 6.6.2012
אתמול בערב החלטנו לשנות כוון. להכנס עם כביש 104 לתוך ניו-מקסיקו ולעשות איגוף קטן כאשר סוף היום צריך להיות Santa Fe. כאשר אתה מנסה כיוון אחר, הציפיה היא להיות מופתע לטובה אבל מה שקיבלנו היה הרבה יותר מזה. הכביש הוא אולי הקטע הנופי היפה ביותר שזכינו לראות עד היום. הרכיבה בשטח הררי עם צמחיה ירוקה לא גבוה, עם תפאורה של הרי שולחן בכל מיני צורות. אין מילים לתאר. מקווה שהתמונות יעשו זאת במקומי.

לאחר כשעתיים, עצרנו במקום שהזמן נעצר לפני עשרות של שנים. התיישבנו לשתות והתמזגנו עם האנשים המקומיים שקצב החיים שלהם איטי כמו הסביבה. זזים לאט ועושים הכל בקצב המערב. אפשר להגדיר אותו ולהרגיש כאילו אתה מתיישב שזה עתה הגיע עם הכרכרה והמשפחה שלך להתיישב היכן שאין אף אחד. פשוט הרגשה נהדרת. אין ברירה וממשיכים קדימה. הנוף יפהפה עד שעלינו לרמה שמקיפה את העמקים הנהדרים שעברנו. כאן הרוחות חזקות יותר והשטח הופך לשטוח ולא מרשים כמו הקטעים שעברנו עד לשם. בצהרים, אנחנו מגיעים לעיירה Las Vegas שבניו מקסיקו לא זו המפורסמת שבנוואדה.

מטיילים בחלק העתיק של העיר ויושבים לאכול במסעדה מקומית נחמדה וכרגיל לאחר מכן, יוצאים לדרך עד שמגיעים ומתמקמים ב – k o a של Santa Fe. היום בבוקר, פיספסנו מעבר של שעה בזמן ובעצם כאשר קמנו וחשבנו שהשעה 7:30 והלכנו לקנות קפה של בוקר ואז התברר לנו שאנחנו מקדימים בשעה ומשרד אתר הקמפינג היה עדיין סגור. חזרנו לאוהל להתארגן יבשים מקפה וצמאים לזמן שיעבור. היום, כאשר הגענו לקמפינג, פגשנו שני אופנוענים שדיברו איתנו והחלפנו חוויות וכל אחד הלך לדרכו. עכשו כאשר אני כותב את סיפור הדרך אחד מהם הצטרף אלינו גם נתן טיפים לטיול באזור דנוור, שם הוא גר וגם הציע לנו להתקשר אליו כאשר נגיע לדנוור והוא ידריך אותנו באזור . נחמד…

יום חמישי 7.6.2012
בתכניות שלנו היה להתארגן בסנטה פה לקראת הרכיבה צפונה. בפועל, לא הצלחנו להסדיר את התקנת מחמם הידיים בידיות הכידון ורק קנינו 2 סטים ליוסי ולי ומקווים שיתקינו לנו אותם ( הפעם בתאום מראש ) בדנוור, שם ניג'ל מתכנן את הטיפול הבא שלו באופנוע. הלכנו לטריפל איי ( A A A ), כדי לנסות להשלים את תכנון הטיול עד אלסקה ומשם חזרה לדרום קליפורניה. מאחר שברוב הנושאים אנחנו שולטים, הצורך היה להעלות את התכניות לטיול על סיפור דרך במפה וכך היה . Carla Avalos ו – Jose Vazquez עבדו קשה במתן עצות ובעבודה מפרכת כדי להעלות הכל על מפות. הם הקדישו לנו כשעתיים ולבסוף נתנו לנו 4 כרכים עם מפות, שמציינות את הנקודות שאנחנו רוצים לבקר ואת הדרך המומלצת לעבור כדי להגיע לאותם נקודות. התיעצנו וקיבלנו כמה עצות לגבי הטיול באלסקה והאפשרויות הקיימות בנושא מעבורות ממקום למקום וקרוז שאנחנו חושבים לעשות ואיך לנייד את האופנועים בהתאם. התקדמנו הרבה בנושאים רבים. בנוסף לזאת Jose מכיר טוב את Baja California ונתן לי הרבה טיפים בנושא המקומות המועדפים לטייל בהם. עזרה גדולה! אנחנו מודים להם מאד על היחס החם ותשומת הלב הרבה שקיבלנו מהם. בצהרים היינו עייפים, כך שנסענו לאכול משהוא ורכבנו בחזרה לקמפינג.

יום שישי 8.6.2012
אתמול בערב, הבחור מדנוור, נתן לנו המלצה למסלול באזור שאנחנו מתקדמים אליו ואימצנו אותו במלואו. יצאנו צפונה לכוון סנטה-פה (הקמפינג היה מדרום לעיר) הדבר הבולט ביותר בעיר זה אופי התכנון שלה. צורת הבניה בעיר, הצבע הדומיננטי והעובדה שאתה מתקרב לעיר גדולה. ועד שאתה נכנס אליה, אתה לא רואה אותה כמעט, היא בנויה אך ורק בקומה אחת. הצבע השליט הוא חום בהיר (כמו הסביבה) ואפשר רק להתלהב מההשתלבות בסביבה. פשוט נהדר . יש מקום לראות את זה, כדי ללמוד איך בונים עיר שלא פוגעת בטבע. משם לקחנו את הכביש המהיר 285 לכוון העיירה Espanola שחשבנו שיש מה לראות – אך לא. לעומת זאת, הדרך עברה בנוף יפה הררי שמאפיין את ניו-מקסיקו ולכל אורך הדרך, הבניה לא משתנה ונשארת משתלבת בסביבה. לאחר מכן עלינו על כביש 68 לכוון Taos ופשוט נכנסנו בדלת האחורית לתמונת נוף יפיפיה לאורך קטע של כ- 30 מייל, שעולה לאורך נחל עד הרמה השלטת באזור הרחוק יותר. פשוט נפלא. העיר  Taos בנויה כולה מחומר דמוי חֵמָר וזה פשוט יפה. לצערנו, צפוי לנו יום ארוך. כך שעצרנו רק לצלם וחבל – היא שווה זמן איכות. המשכנו לפי ההמלצה לכביש 64 מערבה, לכוון העיירה Chama. גם כאן, הגענו לקניון מדהים שהפתיע אותנו. לא סיפרו לנו שהוא קיים ולא קראנו עליו בשום מקום. צילמנו כמובן והמשכנו לדרכנו ואז ראינו עשרות בתים מפוזרים בשטח שקועים באדמה ובולטים לכוון דרום ואז נזכרתי שראיתי כתבה בנושא לפני זמן מה, בנושא בניה טבעית, שמנצלת רק את מרכיבי הטבע כמו שמש ורוח לקיום היום יום. פשוט מדהים כמות הבנייה הזו שראינו. לאחר שכביש 64 חוצה את 285 לכוון מערב, הוא נכנס לשמורת טבע יפה והכביש מתפתל לאורך עשרות מיילים, בנוף מרשים עד לעיירה Chama. עצרנו למנוחה וקפה והמשכנו על כביש 17 לכוון Antonito אני מנסה למצוא את המילים שיתאימו ליופי של הקטע הנפלא הזה… באמת קשה לתאר יופי כזה. אולי התמונות יתעזורנה במשהו. הקטע האחרון לפני העיר, שטוח ולא מיוחד, אבל עדיין ברקע רואים את הרי הרוקי והנוף יפה. לבסוף הגענו ל – Alamosa כאן קבענו את משכננו להערב. היום, לסיכום, היה חוויה נופית מדהימה והסתיים ברכיבה של כ – 260 מייל שהם כ – 400 ק"מ. יום ארוך ומהנה.

עד כאן להיום סוף שבוע נעים לכולם.

גבי

————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

התנצלות עורך קלה: נעדרתי שבוע מהמערכת והרבה דיווחים מהשטח נערמו 🙂

רומניה לא נותנת את עצמה בקלות. זה מתחיל בכיעור, נמשך בחוסר הגיון… אבל ממשיך בצרחה ויופי.

הצג את הוראות נסיעה ל-Făgăraș, Brașov, România במפה גדולה יותר

היציאה מוולקו טרנובו נמרחת על חצי בוקר, לבסוף מצליחים להתארגן על עצמנו וכשהיעד של היום הוא כיבוש רומניה.

ושוב תמונת הנוף של בולגריה כפי שנתקלנו בה בכניסה, אזור מישורי, את ההרים הקסומים השארנו מאחור ולפנינו חקלאות פשוטה, כבישים סבירים ורצף של כפרים ועיירות, קטע שצריך פשוט לעבור. בשעות הצהריים המאוחרות מגיעים למעבר הגבול, שוב בדיקת דרכונים קלה ומהירה ואנחנו עכשיו ברומניה. הכיוון הכללי להרי הקרפטים. זהו יום של התקדמות, ללא ציוני דרך מיוחדים. אז מתקדמים. אבל פה זה כבר לא כל כך פשוט, התרגלנו לקצת בורות בכבישי ביון, לאספלט מחורץ משובץ בבורות בבולגריה אבל כבישים במצב כלכך מזעזע – זה כבר חדש, לא יאומן, בורות בגודל של אמבטיות בכביש שאין לו שוליים ובקושי סימון של קו אמצע. רצף בניה בלתי נפסק של בתים דלים ולאורך עשרות ק"מ. כמגלי ארצות נרגשים אנחנו כמובן לא מפעילים את שרירי הביקורת ואיכשהו לקראת ערב, לאחר רכיבה מזגזגת של כ-150 ק"מ מגיעים לאלכסנדריה ולמרות שהיום היה בסך הכל מופז ואביבי, מתחיל לרדת גשם. בכל מקרה, שטח ראוי להקמת המחנה לא היינו מוצאים כאן. במרכז העיר, נמצא מלון של שני כוכבים שהסכים לתת לנו שני חדרים וחניה סגורה לאופנועים. המלון נראה כמו שריד ארכיטקטוני של תכנון והפקה רוסית, מונומנט מכוער שכמותו יש עוד רבים. רוני ממש חטף דכאון, כשראה את החדר שצריך היה לחלוק איתי, אבל דיווח בבוקר על שינה מעולה ואת המבחן הזה צלח המלון בניקוד גבוה.

למחרת, שוב פרק מישורי של כמה מאות ק"מ. אנחנו לא מחפשים קיצורי דרך על כבישים מהירים ונתקלים שוב בכפרים שאין להם התחלה ובטח שלא סוף והכל כל כך מכוער.

המתכונת הארכיטקטונית של המרחב הכפרי היא כזו: כביש צר משובץ בפיזור מקרי של בורות, כל נתיב ברוחב של משאית ולא ס"מ אחד יותר, שוליים חדים וגבוהים ומעבר להם דשא ותעלת ניקוז עמוקה. שבילים להולכי רגל ואז הגדר של הבית שלפניה ספסל ומאחור הבית. כל בית ממוקם בחזיתה של חלקה ארוכה בה גינת ירקות ומבני משק לכל מיני חיות טעימות, ערמות גדולות של עצים להסקה וכל מה שנחוץ כדי לשרוד. הבתים תמיד בחזית, בקדמת הרעש של הכביש ואי אפשר להגיד שהם כולם אותו הדבר, הם פחות או יותר אחידים בגודלם אבל שונים בכיעורם. הבניה הזו והתפיסה החברתית שעומדת מאחוריה לא ברורים לי; זה כפר, יש כאן קהילה, איפה המרכז שלהם? הרי כפר כזה יכול להימרח על כמעט 8 ק"מ…

אז איך מקיימים כאן קשר בין אנשים?:

"אני קופץ לבקר את אבא שלי, הוא לא הרגיש טוב ביומיים האחרונים"

"למה אתה, שיוג'י יסע"

"יוג'י לא יכול הוא התחיל עבודה חדשה"

"טוב תיקח את הסוסה עם העגלה הקטנה ואל תשכח להביא תפוחי אדמה, לפת ושמן מהחנות של צ'רנה"

"טוב, אז אני זז, נתראה מחר"

כפר אחד נגמר ושני מתחיל, הכל אותו דבר והכל כל כך מכוער, זה כיעור ממש פואטי. זה כל כך מכוער, שזה כבר מיוחד. זה כמעט מרחיב את הדעת הכיעור הזה, זו שירה לשמה.

ואנחנו מתחילים לשיר בקסדה שירים מכוערים ואני מחליט שהיום אולי לא נתגלח…

לכל בית יש ספסל מקורות של עץ שממוקם בכניסה, צמוד לגדר ופונה אל הכביש, מאחר ועברנו מאות ספסלים כאלה, מתגבשת ההבנה שזהו הפריט החשוב בבית כמו כורסת הטלוויזיה רק שכאן מסתכלים על הכביש ועל התנועה שחוצה את הכפר וזו שיש לה מול הבית את הבור שכמעט השמיד אותנו, נהנית מההצגה הכי טובה ומדרמות השרדות בלתי נגמרות.

אנחנו, כאמור, מתחילים את גילוי רומניה ללא דעות קדומות ובלי ביקורת ואנחנו באמת רוצים לאהוב אותם. אבל, מאחר שרוב שעות היום אנחנו על הכבישים, מנסים איכשהו לקלוע לרצועות האספלט שנותרו בין הבורות. נהגי המכוניות המקומיות – כולם בלי יוצא מן הכלל, מתיחסים אלינו כאל מפגע, שאפשר לחסל ואם לא, אז לפחות לעקוף אותו, במהירויות מטורפות בלי לאותת ותוך כדי ביצוע סללומים מבעיתים, כי גם הם לא מתים על הבורות.

בדירוג האישי שלי; באקו באזרביג'אן. הוא המקום המוטרף והמסוכן ביותר לנהיגה והנה רומניה ונהגיה לוקחים אותה בסיבוב.

היעד הבא שהותווה עוד בהכנות למסע שלנו, הוא המעבר של הקרפטים. רכס הרים אדיר בגודלו. ממזרח למערב וחוצה את המדינה. בדרך לשם, לקראת סוף היום, תופס אותנו גשם רומני שלהפתעתנו לא שונה בהרבה מהגשם הבולגרי ולא משאיר לנו הרבה ברירות.

כשמזהים לאחר כמה עשרות ק"מ גשומים פנסיון, נכנסים לרחבת הכניסה ומחרידים את בעלת הבית שיוצאת אלינו. אני מבחין במבטה המבוהל, כשרואה את ארבעת האופנועים המלוכלכים והעמוסים שלנו ומיד יורד, מוריד את הקסדה ומגייס מהתחתית, חיוך קסום ומסביר לה בתנועות ידיים מה אנחנו צריכים. זה בדרך כלל מסתדר והבית הענקי שלה מועבר לידינו, כולל הגינה בה אפשר לבשל וחדר ענקי לארבעתנו והכל במחיר של שווה ערך ל-20 ש. לאדם.

תמונת הנוף החלה להשתנות עוד בתחילת היום ורומניה היפה החלה להתגלות לנו, למחרת, כשהתחלנו את הטיפוס בהרים, זו כבר הייתה מדינה אחרת, מופלאה, נהרות אדירים חוצים אותה ואגמים שבלוליים מכסים עמקים לאורך  קילומטרים ולהשלמת התמונה, יערות עבותים של עצי אשוח וסוגים שונים של אורנים. הכבישים כבר במצב יותר טוב ובעליה העקלתונית, אנחנו מברכים על האספלט המשובח ולוקחים את עשרות הסיבובים המובילים לפסגות באקרובטיות אופנוענית, כאילו על אופנועי ספורט מונח עכוזונו השחוק ולא משהו שנראה ומתנהג כמו משאית.

את מעבר ההרים הראשון בגובה של כ-2,200 מ', עוברים בהצלחה ומשם על קו הרכס עד אגם ווידרה. כל הדרך, תמונת נוף של יערות עד ורכסי בזלת. לקראת ערב באזור נמוך יותר, אנחנו מחליטים לסמוך על תפילותינו שלא ירד גשם ומקימים את מחנה הלילה על משטחים של עשב סמוך לנחל קטן.

יוסי כל הזמן עם המפות, פשוט לא יאומן כמה עניין הוא מוצא בשרטוטים האלה, עם כל הקווים הדקים השמות שאין כל דרך להגות אותם, הוא נחוש להוביל אותנו על פי המסלול שהכין כבר לפני חודשים ומדי פעם מנסה להסביר לנו מה הולך לקרות מחר למה היום צריך לכסות יותר ק"מ ואיזה מוקדים רבי עניין צפויים לנו בדרך. העבודה הזו שלקח על עצמו והתוצאות שאליהן מגיע – מבחינתי, פליאה גמורה והערכה ענקית.

האופנוע שלו הוא החדש והמתקדם ביותר בשיירה שלנו ובנוסף לכל השעונים שמעבירים לו אינפורמציה בסיסית כמו לחץ שמן, חום מנוע, מצב הטעינה, לחץ אוויר בצמיגים, צריכת דלק, טמפרטורה ומתי צריך לעצור לפיפי. הג'.פי.אס המשוכלל שלו אומר לו מתי לפנות, באיזה גובה אנחנו נמצאים, ואיפה הצפון.

היעד הבא, הוא חציה של מעבר הרים שנקרא פגראש, שלמעשה מאפשר מעבר מצד אחד של המדינה לצד השני, יש עוד מעברים אבל הם על כבישים מהירים ופחות מעניינים.

ימים של שמש וממש חום של תחילת קיץ ועם המחשבה שאולי כבר נפטרנו מהגשם מתחילים את הטיפוס, ושוב סללומים של כביש מפותל, וכשקו העצים נגמר בגבהים של כ-1700 מ' מתחיל הכביש לקבל שיבוצים של שלג, בהרים השלג כבר כמעט נמס אבל פילוס הכבישים השאיר פה ושם תזכורות בסיבובים. לבסוף לאחר טיפוס שנמשך בוקר שלם, בעיקר בגלל עצירות בלתי פוסקות להתבוננות, מגיעים לפסגה ולהפתעתנו חסימה, ערמה קטנה וזניחה באורך של כ-50 מטר לא מפונת והשער המוביל למנהרה, שהיא המעבר, סגור.

כמונו, לנקודת השיא הזו מגיעים עוד רכבים וכולם עוצרים ויורדים לבדוק מה קורה כאן.

בתוך המנהרה

פלדמן מנסה לגייס אותי להליכה רגלית לצד השני ולהפתעתי אני מסכים. בשער הסגור יש פתח קטן וכשעוברים אותו נגלית המנהרה, אורכה כחצי ק"מ, חשוכה לחלוטין ובקצה אור קטן של הפתח בצד שני, הקלישאה "האור שבקצה המנהרה" מעולם לא הייתה מוחשית יותר. צועדים בהיסוס ובזהירות, לא לקחנו פנסים ומדי פעם כששומעים אנשים קרבים אני מדליק את הטלפון הנייד ומאיר לפנים או מבזיק עם הפלאש של המצלמה – 40 צילומים של מנהרה חשוכה נכנסו לכרטיס המצלמה. לאחר צעידה שמימד הזמן אבד בה בגלל החושך, מגיעים לצד שני ולהפתעתנו, גם שם ערימה זניחה של שלג ושער ברזל סגור.

אנחנו, כאמור רוצים להיות חברים של הרומנים ולא למתוח עליהם ביקורת, אבל פה נפלנו. לא יכול להיות, מה אנחנו מפספסים בהבנה שלנו? – שתי ערמות של שלג שמפעיל טרקטור פיסח, עם יד אחת קשורה, יצליח להזיז ולהעיף לצדדים בתוך חצי יום, נגיד עם הפסקות – יום שלם, אז למה המעבר הזה לא נפתח? למה הם אומרים לנו שיפתח רק בעוד שבוע?

מה קורה פה? למה אין שלט גדול בתחילת העליות שמתריע על כך? כל כך הרבה אנשים באים לכאן ליהנות מהכבישים והנוף. זה מוקד תיירותי ממדרגה ראשונה – לא הצלחנו להבין ולאחר טחינת הנושא, כשאנחנו יושבים על השפיץ של הקודקד של הרי הקרפטים, קיפלנו את זנבנו וירדנו למטה, כדי לבצע את העקיפה הארוכה שתוביל אותנו לצד השני.

ושוב רכיבה ארוכה ומאתגרת ולקראת ערב כהתנהלות שבשגרה, מנסים למצוא את חניון הלילה – זה חייב להיות מקסים, רצוי ליד נחל, מוסתרים מהכביש, על משטח עשב ובין עצים.

לאחר מספר נסיונות בהן אני מעמיד את האופנוע שלי באתגרי שטח לא פשוטים, יוסי מוצא את השער לגן עדן ושוב פירוק כל הציוד והקמת האוהלים השולחן והמטבח.

מה שישאר לנו מהמחנה הלילי הזה, זו צרחה מקפיאת דם. ממש בשטח שלנו, שלאחר מספר שניות, נשמעה שוב וכבר מעט מרוחקת ואחר כך שוב ושוב ושוב וכל הזמן מתרחקת במהירות עצומה. כל כך נבהלנו, שכבר היה קשה לחזור לישון ובבוקר ניתחנו את העניין והגענו למסקנה שזה היה או דב או חזיר בר והוא כנראה יצא לחפש בלילה את מה שחיות מחפשות ופתאום ראה את האופנוע של יוסי ורוני, חיבר אחד לאחד והגיע למסקנה שחייזרים נחתו בחלקה שלו..

אנחנו כבר עמוק בתוך המדינה והיעד של יום המחרת הוא התקדמות צפונה ומכסים באותו יום כ-450 ק"מ, שוב גשום וחניה בפנסיון סתמי. היעד עכשיו הוא בית קברות מיוחד שמוגדר כבית קברות שמח, מקושט ועליז ושם אנחנו מתכוונים לעשות את היוטרן שלנו ולהתחיל את הדרך הארוכה ליוון.

מימין לשמאל: ערן, אבי, רוני ויוסי

יאללה להתראות בהמשך

ערן שפיצר

–———————————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילמים שמורות ליוסי, אבי, רוני וערן.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

חודש מאי מחכה לרוכבים עם גשמים וסופות

וכביש 66 מחכה עם חום אנושי נדיר.

הצג מפה גדולה יותר

יום שישי 25.5.2012
נסערים מהחוויה של אתמול, יצאנו לדרך לעוד יום של רכיבה מערבה כאשר הכוון הוא העיירה Stanton, שם נמצא קמפינג של k o a . מכוון שהמרחק לא גדול, עצרנו במוזיאון של כביש 66 ביציאה 266 של כביש 44 המוביל מערבה. לכל מדינה לאורך הכביש המיתולוגי של מוזיאון משלה לנושא זה. אנחנו עצרנו כבר בראשון שבהם והוא היה מעניין (התמונות כבר מופיעות בכתבה הקודמת ) משתי סיבות; א. יש מה לראות ב. היינו לבד וקיבלנו יחס נהדר מהמדריכה במקום, עם הרבה הסברים להמשך הדרך שהוכיחו את עצמם בהמשך.
מעבר לזה, לא היה שום דבר מעניין. הגענו לקמפינג, התארגנו ללינת לילה כדי להיות מוכנים לעוד יום של נסיעה .

יום שבת 26.5.2012
מכוון שיש לנו יום ארוך, פתחנו את היום בנסיעה מנהלתית מהירה על הכביש המהיר 44 עד היציאה 169, שם חזרנו לקטע מומלץ של כביש 66.  זהו קטע של 4 מסלולים, אבל ממש נטוש וזה פשוט כיף לרכוב בניחותה וממש אפשר היה לרכוב בצמידות ולשיר וכך עשינו. כמובן שירדנו לצלם ולהפגין בעלות מוחלטת על הכביש, עד שהגענו ליעד שהיה מסעדת דרכים ישנה ששימרה את האופי של התקופה, בה פעל המקום על כביש 66 ההיסטורי. המקום נקרא Devil Elbow וכאשר הגענו אליו, הוא היה סגור. לא היה ברור לנו מה קורה פה. כאשר התקרבנו לכניסה, ראינו שכתוב שהפתיחה בשעה 11:00, אבל עכשו כבר 11:15 , שאלנו מישהו שהיה שם מה קורה? והוא ענה כי כבר פותחים ואכן כך היה. היינו שלושתינו לבד ונכנסנו למקום חשוך, שבאמת דומה למה שרואים בסרטים על מקומות כאלה. כמובן התחלנו לצלם. אבל מה שקרה מיד בא לנו בהפתעה; תוך דקות, התחלנו לשמוע את הרעש של אופנועי הרלי… לא אחד ולא שניים… עשרות של אופנועים שהגיעו למקום לשבת, לשמוע מוזיקה ולאכול משהו.

הם יודעים כמובן שהמקום נפתח בשעה הזאת – אנחנו הגענו במקרה בשעה המתאימה. חוויה יפה שלא צפינו אותה. אכלנו משהו גם אנחנו, מה שלא הוכיח את עצמו. לאחר מכן המשכנו בקטע קצר על ה – 66 הישן וחזרנו לכביש המהיר עד היציאה 118 , ממנה חזרנו לקטע נוסף של 30 מייל על ה – 66 הישן . הגענו ל – Springfild ולקחנו את כביש 65 דרומה, כאשר היעד הוא העיירה Branson שאומרים עליה שהיא פעילה מאד בנושא מופעים מכל הסוגים. זה מתאים לנו, מכיוון שאנחנו רוצים לראות מופעים מקומיים ובנוסף אנחנו רוצים לעשות טיפול 4000 באופנועים ביום שלישי הקרוב. מחר – Memorial Day . וכאן לא עובדים. הגענו לברנסון בחשש גדול שיהיה צפוף פה ואי אפשר יהיה למצוא מקום לישון. זה בערך מה שאמרו לנו המקומיים כששמעו שאנחנו בדרך לכאן. בפועל, עצרנו בכניסה לעיירה התיישבנו ב Wendis שאלנו מקומית על מה שקורה כאן וקיבלנו תמונת מצב. התחלנו לחפש מוטל והגענו למקום שמוכר כרטיסים למופעים וללינות במקום. ברגע שהתברר לו שאנחנו מישראל, התחילו הסיפורים: ראשית, הוא יהודי שמאמין בישו כבנו של אלוהים ושנית הוא התחיל להתבדח על חשבוננו בנושא הבקשות שלנו. כאשר המוטיב הוא: "אני מבין שאתם רוצים לישון בחינם \ לראות מופע בחינם"… וכדומה. אני מניח שאין צורך להסביר למה הוא התכוון. לבסוף, הוא סידר לנו מקום יפה וזול לישון ואירגן לנו כרטיסים למופע של שירי country וגם זה במחיר מוזל. כאשר הוא הזמין את הכרטיסים, הוא סיפר שאנחנו משפחה שלו ואכן כאשר ניגשנו לאסוף את הכרטיסים שאלה את ניג'ל הקופאית, האם אנחנו בני משפחה של דויד…( איזו שאלה? אנחנו משפחה יהודית רחבה ).

המופע היה נחמד מאד, אך לא בדיוק קלע למה שאני רוצה לחוות: בר המקומי עם להקה שמנגנת מוזיקה מקומית. מצידי לא תפריע לי גם קטטה קטנה כמו שרואים בסרטים. אני מקווה שעוד נפגש גם עם הבילוי המיוחד הזה.
יום ראשון 27.5.2012
קמנו מאוחר ופינקנו את עצמנו בארוחת בוקר טובה שהוגשה לנו במוטל. יש מקומות שנותנים לך קפה עם אפשרות להכנת טוסט עם ריבה וחמאה ויש מקומות שיתנו לך גם דגנים וגם ביצים וסוגים שונים של לחמים וגם סלט פרות. זה מקום כזה ואין קשר למחיר ששילמת על החדר. לדעתי, זה קשור יותר לתחרות שיש בסביבה והרצון של הבעלים לקבוע דימוי איכותי למקום. אין לנו תכניות להיום, כך שכל אחד מתמקד בעשיה משלו; יוסי קורא ספר. נייג'ל על המחשב ואני קורא על מקומות שרצוי לבקר בהם לאורך המסלול המתוכנן, לפי המלצות הלונלי פלנט. כל הטיולים שלי בוססו על המלצותיו והוא לא איכזב לעולם. למרות שכבר ציינתי לא פעם, שלפעמים איני רואה את היופי כמו שהם רואים אותו. דוגמא לפער יש במקום שאנחנו נמצאים בו Branson , שלא מוזכר בכלל בספר ודווקא המקומיים ממליצים לא לוותר. אני אישית, לא מצאתי שום דבר מיוחד במקום.

בצהרים, עשינו סיבוב ברגל לאורך הכביש הראשי של העיירה. הדבר הבולט גם כאן ובכל מקום, הוא שאין שבילי הליכה. פשוט לא רואים אנשים הולכים – סתם כדי ללכת. כנראה שאת הכל עושים כאן בנסיעה. הרושם הוא שאין קושי להשיג רכב כאן. מדי פעם אנחנו רואים מכוניות למכירה במחירים מגוחכים וגם מחיר הדלק הוא קצת יותר מחצי מאשר בארץ. אנחנו משלמים באזור ה-4 דולר לגלון, לדלק היקר ביותר ( 93 ) גלון אחד הוא כ- 3.75 ליטר, כך שמשלמים קצת יותר מדולר לליטר. באחד המקומות, ראינו טלוויזיה והייה תשדיר של המועמד הרפובליקני. אני זרקתי לאוויר "נו בעד מי מצביעים" התשובה הייתה "רק לא אובמה!" שאלתי למה? והתשובה: ראיתם מה מחיר הדלק? כאשר אמרנו להם שבארץ וגם ברוב מדינות אירופה, המחיר הוא כמעט כפול היה להם קשה להאמין.
בערב הלכנו נייג'ל ואני לפאב נחמד עם מוזיקה חיה של זמר קאנטרי וצפינו בניצחון של סן-אנטוניו על אוקלהומה .

יום שני 28.5.2012
היום הוא ה- Memorial Day של האמריקאים ואנחנו צופים בטקס המרכזי בהשתתפות הנשיא בטלוויזיה. לא עובדים כמובן, והיו כאלה שהזהירו אותנו מלרכוב על אופנוע ביום זה, מכוון שזהו סוף שבוע ארוך ואז כולם משתכרים בלילות ונוהגים כמו משוגעים למחרת. למרות זאת, החלטנו להגיע ל- Springfild כדי להקדים מחר למוסך של סוזוקי במקום, לטיפול 4000. התמקמנו ב- KOA שבמערב העיר וכל אחד חזר לעיסוקו. בערב צפינו במשחק של מיאמי נגד בוסטון – גמר המזרח המקביל לגמר המערב של אתמול.

יום שלישי 29.5.2012
בלילה זכינו לגשם שלא היה צפוי. מה שתמיד מעכב את היציאה לדרך. החלטנו להשאיר את נייג'ל וחלק מהציוד בקמפינג ויצאנו יוסי ואני, לטיפול עם אופנועים נקיים מצויוד עודף. הגענו בשעה 10:00. הטיפול התחיל רק אחרי 11:30 ונמשך עד כמעט השעה 14:00 וכן החלטנו לא לצאת לדרך היום ולחזור ולהתמקם בקמפינג. קנינו מצרכים להכנת אוכל אותו אנו עושים ואוהבים .
במידה ויקרה משהוא מיוחד עוד בהמשך היום, זה יסופר מחר.

יום רביעי 30.5.2012
הכוון מערב על דרך 66 כמו בימים האחרונים. אבל היום קרה לנו דבר יפה. עלינו על קטע נוסף די צדדי של 66 והגענו לפתע למקום שלא היה מצויין במפות, אך מדהים ביופי.  Paris Springs Jct.  שמה. זוהי תחנת דלק שמורה נהדר משנות ה 40 או 50 של המאה הקודמת ובחור נהדר בשם גרי קיבל אותנו (זאת לאחר שעצרנו לצלם ) הוא פשוט הסטוריה של המקום וכביש 66 בכלל. דיבר בלי לעצור יותר מחצי שעה, משהו בכיף. נתן לנו משקה שרי וסיפר היכן כדאי לבקר לאורך הכביש. כמובן שביקרנו בכל מקום שגרי אמר, למרות שהוא די התלהב משיחזור של עיירה שנעשה בשנים הראשונות של המאה הקודמת. ואני? ממש לא התלהבתי. תוכלו לשפוט אתם מהתמונות שנייג'ל מצרף כאן. היום הוא עוד יום שאני אוהב את הנוף שלו, יותר מכל נוף אחר; שילוב של חקלאות עם עצים פה ושם. שילוב מנצח בעיני. צילמתי מספיק תמונות בשביל להעביר את המסר שלי. את ארוחת הצהרים (שבדרך כלל אנחנו לא אוכלים במסע הזה) עצרנו לאכול על פי המלצתו של גרי כמובן בעיירה Carthaje . האוכל היה טוב, אבל לא במקום. אחרי ארוחה טובה לא בדיוק בא לך לצאת ולהמשיך לרכוב על אופנוע. צחקנו ואמרנו שבמידה והיה לו מוטל בקומה השניה, יש להניח שהיינו עולים לתפוס "חרופ" של צהרים. בפועל, עלינו על האופנועים והמשכנו עד ה – k o a שליד העיר Joplin. המקום לא מדהים ביופיו, אבל נותן את השרותים הבסיסיים.

יום חמישי 31.5.2012 עודנו סוגרים את הבסטה, ( בסביבות השעה 22:00 ). הצצנו לשמים לראות האם צפוי לנו איום משם למשך הלילה. המסר היה: הכל יפה ונקי, הירח מחייך והכוכבים נוצצים והם אמרו לנו; " לכו לישון בשקט ותהנו מהלילה לקראת יום חדש".
לאחר כשעה הגיע אלינו השומר של הקמפינג והודיע לנו שבעוד כשעה צפויה סערה חזקה וכדאי שנתקפל. הוא הציע לנו להכנס למקום שמשמש בימים טובים מין חדר אוכל לאורחי הפארק (כנראה לקבוצות). תוך דקות קיפלנו את האוהלים והתכנסנו עם הציודים כולל האופנועים לתוך המקום. עכשיו, מה עושים? הרי אי אפשר לחזור לישון אחרי מתח שכזה. אז מחכים לראות מה זאת סערה של מרכז ארה"ב.  (כאלה יש כמה עשרות בשנה וכמעט כל אחת מהם גובה קורבנות  בנפש). אחרי כשעה, כשראינו כי שום דבר לא קרה, הלכנו לישון לא לפני שהתבדחנו שבמידה ולא ירד גשם לפחות נישן תחת מחסה ולא באוהל, ואז זה הגיע! כמויות הגשם שיורדת היא לא תאמן. הפעם לפחות, זה לא היה מלווה בטורנדו – מה שקורה לא מעט פעמים. בבוקר, ראינו את הגואל שלנו והודנו מאד.

היום המשכנו בנסיעה על כביש 66 מערבה לכוון העיירות Miami  ו – Vinita השמורות יפה, כאילו הן עדיין במאה הקודמת. לאחר מכן המשכנו לכוון Claremor אבל הנסיעה' כבר לא היתה נעימה. עקב רוחות חזקות שהפכו את הרכיבה להתמודדות פיזית שלא מאפשרת כיף רכיבה. לבסוף הגענו ל k o a שנמצא צמוד לקזינו והמשרדים יושבים בתוך הקזינו. בירור קצר, העלה כי בערב יש הופעה של להקה וארוחות זולות. בטח שננצל זאת…
המשך יום טוב  וד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר.

————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה