הפרק האמריקני מסתיים

תוך מסע בנוף אנושי ופגישה עם אגדה

אופנוען רפד, אופנוען חוטב, אופנוען חבר ואופנוען גיבור אמיתי.

סוף השבוע הנעים של חג ההודיה עם פול ומשפחתו טס ממש ושוב הגיע הזמן להמשיך.
סוכן המשלוחים בנמל לונג-ביץ', קליפורניה, שלח לי מייל בו הודיע כי הם מתכוונים להעמיס מכולה לניו-זילנד בעוד כשבועיים, כך שהיה עלי למהר ולרכוב דרומה. הודיתי לפול ולכל החברים החדשים שלי באיזור סיאטל, העמסתי הכל על האופנוע ולחצתי על כפתור המתנע…ו…שום דבר לא קרה.
זה באמת היה קטע מצחיק, לאחר טיפול מקיף ויסודי באופנוע…בסוף הוא אינו מניע. נו. נראה כי לפעמים העיסוק המתמיד בתחזוקת האופנוע, יש בו משהו סזיפי. לאחר בדיקה מהירה, גילינו שהמצבר התרוקן בלילה מסיבה כל שהיא. אז פול הביא את הכבלים והניע את המנוע בדרך המוכרת. זהו, נפרדנו.
השמש יצאה וכל התחושות שליוו אותי בדרכים הפתוחות, התעוררו בתוכי; חופש מוחלט…
חבר אותו הכרתי בפורום הרוכבים של הורייזונס אנ'לימיטד the HUBB לפני כמה שבועות, סיפר לי על חנות אופנועים באורגון בה אוכל לקנות סט צמיגי Heidenau K60 . כך שראשית פניתי לשם.
כך פגשתי את דון וובר בעליו של בית מלאכה קטן שמתמחה בבניית מושבי אופנועים לפי הזמנה. באולבני, אורגון.
דחפתי את האופנוע לתוך המוסך של דון והרכבנו זוג צמיגים חדשים.
"מה מצב מושב האופנוע שלך?" שאל דון. "מתפרק" עניתי. מושב האופנוע היה אותו מושב איתו יצאתי לדרך לפני כשנתיים וחצי והגיל אכן ניכר עליו.

לאחר ששמע  על המסע שעשיתי עד אליו. דון הציע באדיבותו, לבנות לי את המושב מחדש. בחינם. הוא קרע את המושב הישן ותוך צפיה במלאכתו, הבנתי שאני רואה רב אמן תוך ביצוע יצירת מופת. דון תלש את מצע הספוג הישן, מדד את תנוחת הישיבה שלי על האופנוע. הדביק והתאים את הספוג החדש בהתאם. התוצאה הייתה מושב חדש ויפהפה, טוב בהרבה מזה המקורי והישן.

דון

הודתי לדון על נדיבותו והמשכתי. ניסיתי להמנע מכביש I-5 הסואן. נסעתי בדרכים צדדיות יותר. ובאחת העצירות בצידי הדרך פגשתי את רנדי "החוטב".
רנדי יצא מהיער, צעד לעבר האופנוע ולעברי וכך הפכנו לחברים מיידית. ה- HP2 שלי תפס את עיניו, כי רנדי עצמו רוכב על אופנוע BMW R1200ADV, כשאינו עובד בחברה לכריתת עצים שבבבעלותו.
הסתבר, כי יש לנו חבר אופנוען משותף, אלכס סמית'. אחד מ"נערי סיאטל" המפורסמים, אותו פגשתי לפני שלושה חודשים בקולומביה! אכן עולם קטן…
ביליתי כמה ימים עם רנדי וצוות החוטבים שלו ביערות. כריתת עצים, היא אחד העיסוקים הקשים שראיתי מימי. רנדי ואנשים הם מהקשוחים שניתן לפגוש ויש להם גם לב ענק. בדרך כלל רנדי רוכש חלקת יער, חוטב את הגזעים הטובים, גורר אותם לדרך הסמוכה ומשנע אותם משם במשאיות יעודיות. לאחר מכן הוא שותל עצים צעירים במקום, כדי להבטיח שהיער ימשיך לצמוח כראוי. החבר'ה האלה עובדים ימים ארוכים ביער, חורף וקיץ ונראה שהם נהנים מכל רגע. כששאלתי את רנדי איך הוא הגיע לכל העסק הזה של כריתה, הוא השיב, כי לאחר שהשתחרר משירות במרינס, הוא קנה מסור שרשרת והתאהב בו…וכעבור שנה, כבר היה בעליה של חברה לכריתת עצים…

לאמריקנים יש חיבה יתרה לרובים ואקדחים ולכמה מהם, הזכות לרכוש אקדח היא משהו שמביע חופש. לכולם יש אקדחים ורובים, כך שדי מהר מצאתי עצמי מוזמן לצאת ולירות איתם, אני מניח כי זה סוג של בילוי משותף שמחבר בין האנשים במקום הזה. מטרת הירי שלנו היתה – מכל הדברים בעולם – מחשב לאפטופ ישן!!! ריסקנו אותו בשמחה ילדותית.
לאחר כמה ימים ביער, רנדי אירגן לעצמו כמה ימי מנוחה והשאיר בשטח את המנהל שלו. רכבנו יחד  לקרייטר-לייק פארק Crater lake park. מכתש וולקני יפה שהיה מכוסה שלג בעונה הזו. צילמנו כמה תמונות והמשכנו לנבאדה החמה יותר.
היינו בדרך לרינו Reno בנבאדה לקבל את פניו של דאנה – חבר של רנדי שחזר זה עתה  מ"סיבוב" (7 חודשי שירות) באפגניסטן. דאנה כמו רנדי, הוא איש מרינס גאה, והיה די מעניין לדבר עם דאנה על נסיונו באפגניסטן…
למחרת התיישבנו יחד לארוחת בוקר ענקית ואיש יצא לדרכו: דאנה לאשתו ומשפחתו, רנדי חזרה ליערות העבותים של אורגון ואני, לסן-פרנסיסקו "תשמור על עצמך שם" אמר רנדי "עם כל ההיפים אוכלי הגראנולה האלה"…
חבשתי את הקסדה ורכבתי לדרכי תוך מחשבה איזה בר מזל אני שיצא לי לפגוש אנשים טובים שכאלה.

הדרך הראשית הובילה אותי לצידו השני של הביי ברידג' Bay bridge ובמהרה מצאתי עצמי בסן-פרנסיסקו. לאור קרני השמש האחרונות הצלחתי לתפוס את הגשר עם האופנוע בחזיתו.
פאטריק, אופנוען אותו פגשתי כשהייתי בפנמה, אירח אותי לכמה ימים ולקח אותי לתייר בעיר המקסימה הזו. זה היה נפלא לשהות שוב במחיצתו של רוכב אתגר ולהתחבר שוב לזכרונות המסע שסיימנו זה עתה בדרום ומרכז אמריקה. יום אחד, צעדנו לכיוון מרגלותיו של גשר הזהב העצום. כשהגענו למקום, מלאי השתאות מהמבנה האלגנטי והמרשים. שומר הפארק הגיע לפטפט איתנו.  הוא אמר: "היו ימים, בהם עברו כל יום מתחת לגשר 30 אוניות משא עמוסות מכולות, לכיוון סן-פרנסיסקו. עכשיו, עם כל המיתון הזה, אני סופר 3 אוניות בממוצע ביום"… "אימפריה בנסיגה" חשבתי לעצמי וכאילו קרא את מחשבותי, פאטריק הגיב ואמר: " קליפורניה גוססת; כל התעשיה שלנו היא היום בסין וכל ניהול רשתות התקשורת עברו להודו"…

פאטריק

זה היה שלוש לפנות בוקר כשיצאתי מהמיטה. גם פאטריק התעורר וקם ולגמנו יחד את כוס הקפה האחרונה לפני שלחצתי את ידו לשלום. "תשמור על עצמך אמיגו"… הוא קרא. שחררתי את הקלאץ' ורכבתי לתוך החשיכה.
הרחובות התלולים של סן-פרנסיסקו היו ריקים ובמהרה חציתי שוב את גשר המפרץ ועליתי על דרך המלך I-5  דרומה. הטמפרטורות היו מעט מעל האפס, אז עצרתי בתחנה לתדלק ולשתות קפה. "איזה סוג של אופנוע זה?" שאל אותי בעל המקום שנראה ממוצא הודי… ",BMW" אמרתי, היה לו חוט אדום קשור סביב שורש כף היד וטורבן לראשו. הוא הבחין במבטי ואישר; "אני סיקי מאמריצאר בצפון הודו".
"למה אתה רוכב כל כך מוקדם?" הוא שאל ואני עניתי, כי יש לי פגישה חשובה בהמשך, פגישה לה אני מחכה כבר זמן רב.
נפרדתי ממנו והמשכתי לתוך הלילה הצונן.
הבוקר זרח לאיטו ולאחר שחלפתי על פני המרכז התעשייתי של בייקרספילד, פניתי לדרך צדדית ופניתי מזרחה לכיוון אגם איזבלה. הבתים התמעטו והגבעות היו מכוסות עצי אלון יפים ועשב. נחל זרם במקביל לכביש. שום כלי רכב. בוקר מושלם לרכיבה.
הגעתי לכאן כדי לפגוש את דייב בר Dave Barr. דייב הפך לאגדה בעולם האופנועים, לאחר שרכב על אופנוע סביב העולם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, על ההארלי דייוידסון "שאבל-הד" “Shovel Head”  הישן והמתפרק שלו משנות ה-70. לפני שנים רבות, כאשר סירבו להושיט לי עזרה בשגרירות ישראל (שוב) במאוריטניה, חבר צרפתי חילץ אותי וסיפר לי כי מאמצָי מזכירים לו מישהו שהוא פגש בקונגו עשר שנים קודם לכן ושמו דייב בָּר.
השם נתקע לי בראש. וכשהמשכתי והגעתי לאירופה עם האופנוע שלי (אפריקה טווין) השגתי את ספרו של דייב “Riding the Edge”  וקראתי אותו לאורך המשך המסע שלי אז לנורד-קאפ בנורבגיה.
הדבר המדהים בקשר לסיפור של דייב, הוא לא המסלול הקשה בו בחר לסובב את העולם, כשהוא חוצה את קונגו, את הסהרה, סין הנידחת והחלק הפנימי של מונגוליה וסיביר. זו לא הייתה העובדה שהוא השתמש באופנוע לא ממש שגרתי לסוג כזה של מסעות. כי אם העובדה שדייב איבד את שתי רגליו במהלך שירות צבאי. ועשה מסע יוצא דופן ללא יכולת להשתמש ברגליו.
ספרו של דייב השאיר עלי רושם כזה, שחיפשתי ומצאתי את כתובת המייל שלו ויצרתי קשר עימו כדי להביע את הערכתי למה שעשה.
הסתבר כי דייב הזה, אזרח אמריקני, התנדב לשרת בצנחנים שלנו, בצה"ל, זאת לאחר שנתיים בהן שירת בוויטנאם כאיש מארינס ולאחר 3 שנים בישראל, הוא המשיך ושירת בצבא דרום-אפריקה, שם איבד את שתי רגליו בעליית רכבו על מוקש כשלחם בבוש באנגולה.

ביומיים שאחר כך, דייב אירח אותי והראה לי את הסביבה. היה מעורר השראה לראות איך דייב מנהל את חייו השוטפים בעצמו. נוהג, הולך ורוכב על אופנועיו והכל על הפרוטזות שלו.
(הוספה של העורך: חבריו של דייב מגדוד 890 בצנחנים, יזמו כנס מחזור בשנת 2011 אליו הם הטיסו אותו והשיקו אתר קטן בעברית לכבודו.) הנוף באיזור היה שונה מזה שהכרתי לאורך החוף; הרים חשופים וערבות נרחבות. גם האנשים הו שונים מאד, שמרניים הרבה יותר ואדוקים מאד. בכנסייה הבפטיסטית המקומית פגשנו את הכומר, אופנוען בעצמו, שהתעניין מאד במצב בישראל. הוא הזמין אותנו לארוחת ערב ולאחר מכן ישבנו כולם וצפינו בעימות הטלויזיוני של המפלגה הרפובליקנית – לקראת הבחירות. "אובמה מנסה להרוס את אמריקה" אמרו כולם…

דייב בָּר

המיתון העולמי היכה את את אמריקה קשות ושלח הרבה מהם לשאול שאלות ולחשוב על דרכם בחיים. גם ההתחממות הגלובאלית היא נושא "חם", יש אמריקנים רבים שאינם מאמינים כי הכדור שלנו הולך ומתחמם וכי לבני האנוש, יש אכן השפעה על הסביבה…
למחרת יצאנו לרכיבה קצרה ביחד, רכיבה שהייתה בעיני סוג של מחווה וכבוד אמיתי. דייב הוא רוכב מצויין והיה לי קשה לשמור על הקצב שלו.
נפרדנו ואני מקוה לפגוש שוב יום אחד, את האיש המקסים הזה.
מבודפיש Bodfish, ליד הפארק הלאומי סאקויה Sequoya Nat. Park, שמתי פני ליעד האחרון שלי בארה"ב. נמל לונג ביץ' קליפורניה. סוכן ההובלה פגש אותי במחסן שלהם ולקח את כל המסמכים שלי למשרדי המכס. לאחר המתנה ארוכה, הסתבר שכאשר נכנסתי לארה"ב (בטקסס) פקידי המכס במקום לא הקלידו את נתוני האופנוע למחשבי רשות המכס. זעמתי, כי ביקשתי מהם אז באופן מיוחד אישור כתוב על כניסתי ונאמר לי; "אין צורך, כאן זו ארה"ב!" ובכן, ארה"ב או לא, אני תקוע כי מישהו אחר לא מילא את תפקידו כראוי וכדי לסבך, איש בתחנת הגבול שם בטקסס, אינו זוכר כי ראה אותי נכנס דרכם עם אופנוע…
זו הייתה בעיה גדולה, כי האניה לניו-זילנד, עמדה להפליג ביום שלמחרת ולא ממש התחשק לי לחכות עוד חודש בגלל זה!!!
לאחר הרבה טלפונים, הבנתי שהדברים לא מתקדמים לשום מקום והחלטתי לרכוב לגבול המקסיקני בטיחואנה, כ-200 ק"מ בכיוון דרום. לעשות פניית פרסה ולשוב לארה"ב באותו רגע, תוך החתמת כל מסמכי שוב.
"הרגע ראינו אותך יוצא" אמר איש המכס המבולבל במעבר הגבול. הסברתי לו מה קרה והוא חייך וחתם לי שוב בדרכון "הנה אני מצרף את מספר העובד שלי, כך שאם שוטרי המכס בלונג ביץ' יעשו לך בעיות, תגיד להם לצלצל אלי". אנשים טובים.
היה זה כבר הרבה לאחר חצות, כך שרכבתי 100 ק"מ לכיוון לונג ביץ' והקמתי אוהל להמשך הלילה מאחורי כנסייה. למחרת בבוקר, הייתי על הרגליים עם שחר והגעתי בזמן לסוכן ההשטה שעיכב את העמסת המכולה במיוחד בשבילי. מסרתי את הניירות, קיבלתי את אישור היציאה מהמכס וארזתי את כל הציוד שלי בתוך ארגז ואז כבלתי אותו למיכל הדלק הכחול. בתוך דקות, האופנוע הועמס ונקשר בתוך הקונטיינר. ו…פוףףף "הצלחתי!" אם הייתי מאחר ביום אחד, הייתי מאחר את האניה והייתי צריך להמתין חודש שלם עד לאונייה הבאה.
אחר הצהריים מונית לקחה אותי לשדה התעופה, לבוש בציוד הרכיבה שלי ואיתי 20 קילו של חלקי "טוראטק" כמטען יד.

עליתי לטיסה בשדה התעופה LAX . המטוס המריא סוף סוף ופנה דרום מערבה כשהוא משאיר את קו החוף של קליפורניה מאחור. תוך טיסה מעל לאוקיינוס הפאסיפי, הבטתי בקו החוף הנעלם ונוכחתי, כי פרק נוסף במסע הזה תם ובמהרה, פרק חדש יחל.

האמריקות מאחורי, אוקיאנייה מונחת לפני.

תודה
עד לפעם הבאה.
אדם שני

——————————————————————————————–

תרגום יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לאדם שני

——————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

דרור ותלי עינב שוב מצחצחים כרום ומשחיזים עדשות.

סיבוב אל סודות המסיון הלטינו אמריקאי של קליפורניה.

הצג את הוראות הגעה אל לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית במפה גדולה יותר

פארקפילד (PARKFIELD) שלא יירעד לכם הפופיק…

התקבלנו באמירת  "שמע ישראל…." מפי אב המסיון בסאן מיגל (SAN MIGUEL), לאחר שנודע לו שאנחנו מישראל, ארץ הקודש.
כן, רגע מרגש בתחילתו של היום השני לטיולנו לאזור פארקפילד (PARKFIELD) המכונה "בירת רעידות האדמה".

בשבת בבוקר, יצאנו 7 אופנועים מלוס אנג'לס, לטיול בין יומיים עמוסים וגדושים.
לשימון המוח ולבדיקת העירנות, נערך חידון קצר נושא פרסים.

התחנה הראשונה הייתה, איך לא, עצירה לארוחת בוקר על חוף הים בסנטה ברברה. מקום מבודד בקרבו של מפרץ קטן.

שבעים ומרוצים, יצאנו לביקור במסיון המפורסם של סנטה ברברה .
בניית המסיון הסתיימה בדצמבר 1786 והוא העשירי במניין שרשרת 21 המסיונים שהוקמו באותן שנים. מסיון סנטה ברברה, כונה "מלכת המסיונים" בשל גודלו המרשים. מאז ועד עצם היום הזה, דולק נר על יד המזבח באופן תמידי .
בקרבת המסיון, ממוקם ביתו של נשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן, בית מרשים המוקף גן גדול.

בדרכנו לסאן מיגל, חלפנו על פני העיירה סנטה אינז (SANTA YNEZ), שם לקחנו פסק זמן בפאב המקומי, שתיקרתו עטורה שטרות כסף. שרידים של חזיות, תחתונים, כובעים ובקיצור, כל מה שאתם חושבים ואפילו לא חושבים…להשאיר למזכרת.
תוך שתיה מבוקרת של בירה, נפלה החלטה לסטות קצת מציר הנסיעה המקורי ולתת קפיצה קטנה לעיירה הדנית סולבנג (SOLVANG), שם התקיים פסטיבל מקומי כך, שזכינו גם לטעום מן הפולקלור הדני.

נסענו צפונה והגענו לעיירת החוף מורו-ביי (MORRO BAY) ללינת לילה. הגענו ממש לעת השקיעה. יצא לנו להתרשם מהסלע הענק הבוקע מתוך הים ומעצים את החוויה .
הסלע פרץ לפני כ- 21 מליון שנים, כתוצאה מפעילות וולקנית ומהווה בית קינון לעופות ים מסוגים שונים.
תוך כדי הסיור הקצר בעיירה, בדרכנו למלון, "נקלענו" לפאב המקומי ובאופן ספונטני, פצחנו בריקודים לצלילי להקת רוק מקומית – עוד חוויה לרשימת החוויות הלאו דווקא מתוכננות.
זהו, כמעט חצות. כמו בטיול של הצופים, לפני כיבוי אורות, אנחנו מתנחלים במגרש החנייה. שמוליק מארגן קפה שחור קטן ומהביל. הגרעינים השחורים נשלפים, מספרים בדיחות צוחקים – עד …שהעייפות הכריעה וכל אחד פרש לחדרו.

למחרת, ב-8:30 מתייצבים כולם – אפילו אלו שרטנו על השעה המוקדמת, לא האמינו על עצמם שעמדו במשימה!

תוך כדי תהליך הכנת הטיול התברר עוד, כי מסיון סאן מיגל חוגג 214 שנה להיווסדו. אם כבר אז כבר, חגיגה: בחצר המסיון המדהים הזה, התכונה רבה. נתחי הבשר הגדולים כבר ניצלים על האש הפתוחה. ב"סיר הסירים", כבר מבעבע תבשיל השעועית. לנו לא נותר אלא, ליהנות מהריח כיוון, שתחילתו של הפסטיבל מתוכננת לשעה 12:00 בצהרים ואנחנו, עוד לא אכלנו אפילו את ארוחת הבוקר.
בכניסה לבית התפילה של המסיון, עוברים המתפללים מין טקס טהרה באמצעות צרור מרווה יבשה המעלה עשן ריחני. את הטקס עורכים צאצאי המשפחות האינדיאניות שייסדו את המסיון.
מן העבר השני, אב המסיון, ששמע כי אנחנו ישראלים, הפליג באמירת "שמע ישראל…" והזמין אותנו להישאר למיסה, במהלכה יברך אותנו באופן מיוחד, כיוון שהגענו מארץ הקודש.
לצערנו, לוח הזמנים לא איפשר לנו להישאר למיסה.

המסיון הזה מיוחד בשל מבנה הפעמונים הבנוי במבנה מדורג. הציורים שעל קירותיו מבפנים, לא שופצו מעולם. המשמעות היא: זהו הצבע המקורי, בו השתמשו האינדיאנים כאשר ייסדו אותו.
פרט ייחודי נוסף הוא "חלון המשימה" – זוהי מסגרת עץ עליה נמתח עור פרה מעובד שעבר תהליך של גילוח ושימון – בכך הגדילו את שקיפותו.
ארוחת הבוקר שלאחר הביקור במסיון, היתה גם היא חוייה בפני עצמה. במרחק הליכה ממנו, כבשנו איזו מסעדונת קטנטונת, כל כך קטנה, עד שחזי אפילו הציע את עזרתו בהכנת האוכל. לאכזבתו ולשמחתנו, שתי הבנות שאיישו את המסעדה השתלטו מהר מאוד על העניינים – לא היה חסר שהם עוד ישלמו לנו…

משם נסענו כ- 30 מייל והגענו אל פארקפילד (PARKFIELD) "בירת רעידות האדמה".
העיירה המונה 18 תושבים, כן ממש ח"י תושבים, זכתה לכינוי ב"זכות" רעידות אדמה בעוצמה של לפחות של 6 דרגות בסולם ריכטר, הפוקדות את האיזור במחזוריות של כל 22 שנה לערך.
העיירה ממוקמת בדיוק בתפר של שבר "סאן אנדריאס", הידוע כאחד הפעילים בארה"ב. מזרחית לשבר – פלטת צפון אמריקה ומערבית לו פלטת הפסיפיק.
להמחשת תהליך תזוזת הקרקע, מצויות שם שתי יציקות בטון המרוחקות אחת מהשניה ובכך, מדמות את תזוזת הפלטות בקצב של 2.33 אינץ' בשנה. המשמעות היא, שבתוך 21 מיליון שנה, לוס אנג'לס תישק לסן פרנסיסקו – נתון מדהים! נחכה ונראה…..
רעידת האדמה האחרונה שפקדה את המקום התרחשה ב- 28 ספטמבר 2004. נתון זה סיקרן מאוד את המדענים ובאיזור נקדח חור בעומק של 2 ק"מ. הוטמנו בו חיישנים למיניהם, על-מנת להבין ולפענח את הסימנים שלפני הרעידה הבאה ואולי בכך יצליחו "ללכוד" אותה.
היינו צריכים להפנים את כל המידע, לכן ניצלנו את חצר המסעדה המקומית, המארחת בדרך כלל את באי פסטיבלי הרודיאו ופסטיבלי מוסיקה, את הצידיים ורוכבי האופנועים המשוטטים בסביבה למשחק תחרותי של קליעה למטרה והזוכים הם: חזי- נציג המין הגברי ואיריס נציגת המין היפה. מסתבר שהזוגיות מוכיחה עצמה גם בתחום הזה.

את הטיול חתמנו בעיירה  CHOLAME ליד האנדרטה לזכרו של ג'יימס דין. ג'יימס דין נהרג בתאונה בקרבת מקום ב – 30 בספטמבר 1955, בהיותו בן 24 בלבד!

מכאן המשכנו בדרכי נוף יפהפיות. הרכיבה באחד הכבישים הרגישה כמו ברכבת הרים, עקב הירידות הפתאומיות והעליות שלאחריהן. הבטן גם היא עושה דרכה למעלה ולמטה חליפות.

השמש כבר כמעט נושקת לים – אנחנו עולים על הכביש המהיר בדרכנו הביתה.

במהלך הטיול גמאנו (ליתר דיוק, האופנועים ומיכלי הדלק גמעו) כ-487 מייל.

וזה הזמן להודות לכל אלו שתרמו להצלחת הטיול: שמוליק ורנדי, זאב ומירי, רוני וסיגל, חזי ואיריס, אדם ורונית, גדעון (המכונה גיד'לה) וכמובן לעתליה אשתי, יד ימיני הן בהכנות והן בצילומים .

להתראות בטיול הבא.

רכיבה זהירה!
שלכם
דרור עינב

———————————————————————————————————————————————

ערך (בקטנה) – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לתלי ודרור עינב

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הקטע הארצוהבריתי

מסתיים עוד מעט

יואב ממשיך ברכיבה מאוששת לאורך קו החוף המערבי ויש גם עזרה מחבר ותיק של הבלוג הזה.

הצג את הוראות הגעה אל san diego ca במפה גדולה יותר

כתבה 3

בתום החלק הראשון של המסע, מאלסקה דרך קנדה (יוקון ויה בריטיש קולומביה), לעבר מבואת סיאטל, אני מתחיל להתרגל לכך שבתקופה הקרובה, ישבני יהווה חלק אינטגרלי מכס מושב האופנוע. כן, זה נשמע בתחילה כמליצי משהוא, אך בחלוף אלפי מיילים. מאות ביום ולאורך שבועות. מצאתי שאני מבלה על האופנוע יותר משאני מבלה על כפות רגלי. כך שאין אלה רק המרחקים, או הריחוק. זה מצב פיסי הדורש השלמה נפשית עמוקה ומעבָר תפיסתי.
הכניסה לארה"ב, היא מבחינתי מעבָר לשלב חדש. בשלב זה של המסע אני אחצה מצפון לדרום, מסיאטל בצפון מדינות וושינגטון דרך אורגון וקליפורניה, עד לסאן-דייגו ומשם לעבר הגבול עם מקסיקו בטיחואנה.
מסתבר, כי אמריקה זה "אמריקה". החיים לכאורה נוחים. כאשר אתה מגיע לשם כתייר רגיל, אפילו כמה פעמים אתה מקבל פרספקטיבה. אך כשמגיעים יחפים (כלומר על אופנוע) וחשים בכל ניואנס וכל משב קל של מנהגים ותרבות, הפרסקטיבה הופכת לתובנה. חברים יקרים; לאמריקאים יש הרבה מעלות אך כמו כולנו…גם חסרונות לא פשוטים (לפחות, באמות המידה שלי). המחלה הראשונה והעיקרית שלהם קשורה אני מניח לסינדרום נפשי/צרכני. הם נמצאים כל היום, כל יום. במין אמוק של קניות. רוכשים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. תופעה שקשה להסתיר אותה. כי מה לעשות… "אני קונה וכולם צריכים לראות את זה…" למשל, בכמה עצירות בשכונות בצפון מדינת וושינגטון, שמתי לב לתופעת "התפקעות הרכוש". מתוך שיחות, הבנתי כי אנשים רוכשים חפצים מעבר ליכולתם להכיל בביתם הצנוע וכשאין להם מקום בבית, הם אוספים ואוגרים את הדברים בסטורג' (אחסנה) – עכשיו תבינו – אנשים רוכשים RV (קראוון) ב- 50-100 אלף דולר, כדי שישמש אותם למקסימום – חודש חופשה בשנה ואז הם מאפסנים אותו ב- 500 דולר לחודש עד לשנה הבאה. כאשר במידה ואתה רוכש משומש, אז החדש מאבד מערכו בערך 20% בשנה. כאשר אני שואל אותם מדוע הם לא שוכרים? הם פשוט אינם מבינים את השאלה. מגלגלים עיניים ואומרים שכל עוד אני יכול, כלומר כרטיס האשראי שלי מאשר את העיסקה, אז הולכים על זה. וכך פגשתי את ידידינו השמנמן מהכתבה הקודמת שיש לו בבית 3 אופנועים. 2 סירות קטנות ו- 3 מכוניות ו…יש רק 2 בעלי רשיונות נהיגה בבית! והבן אדם ממש לא נחשב עשיר. לחלוטין ממוצע.

וכן, הם אוהבים את זה בגדול … המילה לתאר בה את התרבות האמריקאית, לפי ההבחנה שלהם עצמם, זו המילה :גדול. חשבתי לחסוך קצת וכאשר הבחור הציע לי שנחלוק חדר, קפצתי על ההצעה – טעות!!! מסתבר שהבחור אינו נוחר.  הוא פשוט מגדיר את המונח מחדש. כך שהתחושה שלי היתה, שאני בלב אזור תעשייה שוקק ..ולא תעשיית היי-טק. בקיצור, את הלילה הזה העברתי בחוץ, ליד החדר באוהל שהקמתי. למחרת, רכבנו לאיזור תעשיה באחד המפרצים באיזור ושינגטון, שבו מעשנים דגי סלמון.
החלטתי לא להכנס לסיאטל, עיר שדורשת השקעת זמן של ממש, כדי ליהנות מכל הפיתויים. ואני בדרך להרפתקה רכובה דרומה.. נסיעה קצרה על i5 הבהירה לי, שלרכוב על כביש מהיר, עם 4-5 נתיבים בהם כולם טסים, זו לא חוויה – זה סתם סיכון. אז ירדתי לעבר המעבורת (זולה מאוד: 5$ ) שהנחיתה אותי על כביש שבאמת נחשב לאחד היפים בעולם. כביש 101 דרומה מכאן, הוא מתמזג עם כביש 1. זוהי דרך מדהימה. מלווה את קו החוף על מפרציו, מצוקיו והעיירות הקטנות הצמודות לעיקולים וליערות העבותים, הנמשכים מזרחה אל תוך היבשת.
הדרכים ממש מדהימות. פה ושם זרוקים סלעי ענק כאיים זעירים, כמה מאות מטרים מהחוף ובהם מקננות ציפורי ים בלהקות ענק – אין מילים. אמנם קצת גשום, אבל הרבה יותר טוב מהצפון הנוטף וזורם ללא הפסק.

אין ספק שהכביש מצדיק את המוניטין שלו כ"חובה" בקרב רוכבים ומטיילים. הדרך חוצה את אורגון ומגיעה אל יערות עצי הענק של צפון קליפורניה. עצי הרדווד REDWOOD.
שינה באוהל תחת עצי הענק. כמובן עם מרשמלו, שילד אמריקאי כיבד אותי בהם, לאחר שהוריו איימו להחזירו הביתה במידה והוא ישוחח עם זרים. ה"זר" הסביר להורים מה מעשיו בסביבה. הללו לא חשבו שניה והזמינו את ה"זר" לברקביקיו משובח, כולל כמה בירות לתפארת מדינת ….חלם. החיים הם אמריקה.

לאחר עוד כמה מאות ק"מ – מי סופר – אני מגיע לסנטה מוניקה – מקום מדהים! אני מגיע בידיעה, שאני חייב להחליף את הצמיג האחורי, שחריציו נשחקו וזמנו חלף – לצערי. הגעתי בסביבות 5 אחה"צ, ביום שישי – שזה אומר; שבת ראשון, בהם לא ממש עובדים; בעייה. המשכתי לרכוב על הכביש ופתאום אני רואה אדם רכוב על KLR זהה לשלי, רק קצת יותר ישן. אני בחוצפה ישראלית. צופר לו ושאל היכן ניתן לרכוש צמיג באזור? והוא מספר כי לאחרונה רכש אופנוע ימאהה חדש (בתשלומים כמובן) ויש לו צמיג אחורי חדש באריזה, שהוא הזמין, אבל לא מתכוון להתקין על אופנועו. הוא סימן לי לרכוב בעקבותיו ואני – בחשש מה, נוסע. הוא מוביל אותי אל ביתו. מסתבר שהבחור באמת אדם מדהים. גרוש +2, מורה לביולוגיה. התלהב מהמסע שלי והסכים למכור לי את הצמיג שרכש ב- 75$ באינטרנט, ב- 40 בלבד, שזה אחלה מחיר. ודאי שלקחתי. נכון, התקנה זה עוד 40 אבל שווה. (לפחות לי).

באותו יום יצאנו לטיול אופנועים על הכביש המקביל לחוף ושם ראינו מחזה שראיתי פעם בטלוויזיה: ציפורי ים, שחפים ושקנאים אפורים, צוללים לעבר להקות דגיגים שהתקבצו בסמוך לחוף.

המסע כמובן המשיך לכיוון סנטה-ברברה, שגם היא נראית לא רע, אך מלוקקת באופן מוגזם. כמו גלידת צבעי פסטל נמסה. כך לפחות היתה התחושה שלי.
התקרבתי לסן-פרנסיסקו ולאחר מעבר מהיר של גשר-הזהב הידוע הרטוב ו…היקר. (מה זה צריך להיות? 7 דולר מעבר!) בהמשך חציתי את לוס-אנג'לס ממזרח מבלי להכנס אליה ממש והגעתי לסן-דייגו. שם פגשתי את דן טופ, שעזר גם ליוני (ששידך בינינו) כשעבר בסן-דייגו לפני שנתיים. איש שמקדיש את מרצו וזמנו הפנוי לעזור במידע, למי שמבקש לחצות את האיזור בכיוון מקסיקו ואמריקה הלטינית. הוא עזר לי למצוא צמיג קדמי (מצלר) והעמיד לרשותי באדיבותו, את החניה/מוסך הפרטי בביתו, לביצוע טקס החלפת השמנים – מזל שבדגם הזה שלי, מחליפים שמן רק כל 6 אלף ולא כמו בדגם הקודם כל 1.5 אלף. מסאן דייגו, אמשיך דרומה לכיוון טיחואנה מקסיקו.

דן טופ (טופולסקי) המלאך שלנו בסן דייגו.

אני חייב מספר מילים על המסע כחוויה – אז זהו. הדבר אינו קל. אינו פשוט. רכיבה במדינות שונות, כאשר לפעמים חוקי הדרך שונים – לא דרמטית אבל ההבדל הקטן מקשה לפעמים. מאוד חשוב לדעת מה המדיניות לנסיעה בנתיב שמאלי או מעבר בכבישי אגרה או זכות קדימה וכו'. ולא פחות חשוב, רכיבה של הרבה מאוד קילומטרים ביום. לפעמים, אני נהנה מעצם הרכיבה. לפעמים מהנופים. כמובן מהשירה שלי לעצמי בתוך הקסדה, אשר גם כך אזני פקוקים באטמים. אך לפעמים, יש אפילו כאב פיזי. כמובן, כאשר אני עושה את הכל לבד – יש בזה תחושה של הישג משהוא. אבל שתדעו, שאתם חברי, משפחתי וקוראי הדיווחים, ממש חלק מהמסע. אתם שם. אך מאד איתי כאן. כמעט בכל קלומטר …או מאה. מי סופר.
נתראה בכתבה הבאה – מקסיקו .

—————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

דרור ועתליה עינב מעמיקים את אחיזתם בחלום הרכוב של החוף המערבי:

פסח של אופנועים, חברים, ארוחות ויעדים מיוחדים.

הנה הוא חוזר, דרור שמכסה את גזרת קליפורניה/מחלקת כבישים/אגף מנועים גדולים/תת ענף כיופים/מדור רגועים.

שלא לדבר על הצילומים של עתליה. תיהנו!

דרום קליפורניה-איזור הטיול הפעם

כיאה לטיול אופנועים, בחרנו להתחיל דווקא בהפסקת הקפה והסגריות ובהמשך – בהפסקת אוכל.
יצאנו לחירות, עוד לפני שנכנסנו לעבדות…ככה זה כאשר יוצאים 9 רוכבים על 6 אופנועים לטיול פסח 2011 (לא, זאת לא שאלה בחשבון!).
היעד הכללי הוא דרומה של קליפורניה.

ביקורנו הראשון היה  ב-Mission San Luis Rey de Francia שהוקם בשנת 1798. בחצר המסיון, פרושים מרבדים של פרחים צבעוניים ובצמוד, חדרי אירוח, גם על בסיס יומי – המחשבות כבר החלו להתרוצץ במוחם הקודח של הרוכבים והמורכבות…

עם הרושם שהשאיר עלינו המקום, המשכנו לכיוון הר PALOMAR שם, בגובה של כ- 7000 רגל , ממוקם מצפה הכוכבים Palomar Observatory המרשים בגדלו. דשדשנו בתוך הערפל הכבד ששרר בדרך העולה. הרגשנו על בשרנו כל עלייה בגובה וכל ירידה בטמפרטורה. הדרך למצפה בהחלט מאתגרת כל אופנוען. כן, אפילו אני,"השחזתי" בסיבובים…את הרגלית!

מצפה הכוכבים אליו הגענו, הוא אחד משרשרת מצפי כוכבים של המכון הטכנולוגי בקליפורניה. מצויים בו 5 טלסקופים. התרשמנו במיוחד מגודלו של אחד מהטלסקופים המתנשא לגובה רב .
הטלסקופים של מצפה הכוכבים משולבים במגוון רחב של תוכניות מחקר אסטרונומי. המחקרים שנערכים בו, עיקרם במעקב אחרי אסטרואידים בסמוך לכדור הארץ עד הגלקסיות המרוחקות ביותר של היקום. הטלסקופים שבו תורמים להבנה שלנו את היקום.
נציג המקום, נתן לנו הסבר מרתק על מבנה הטלסקופ ותיפעולו. חלק מחבורת הרוכבים, הפגינו ידע נרחב בתחום, לתפארת מדינת ישראל !

בדרכנו למקום הלינה ב-Escondido, לא יכולנו לפסוח על ביקור במסיון נוסף; Mission San Antonio de Padua, מגדל הפעמון שבו, ממוקם בנפרד מן המבנה המרכזי, בשונה משאר 21 המסיונים שניבנו באותה תקופה (לא, לא היה לנו זמן לבקר בכולם….).
כמו האחרים, שימש המסיון להפצת הנצרות בקרב האינדיאנים שחיו בסביבה.

לעת ערב, הגענו למלון קטן ונחמד בעיר ESCONDIDO. טוב, מה נאכל? איפה נאכל? וכמו אצל יהודים טובים; 9 אנשים = 20 רעיונות .לאחר שכבר התחלנו לשמוע את רחשי הבטן של עצמנו ושל האחרים – הוחלט על מקום שימלא את תיבת התהודה שלנו וישקיט את הרעב.
היו לנו תכניות מרחיקות לכת לבלות אחרי הארוחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. כל אחד פרש לחדרו בשארית כוחותיו..

בוקר חדש הפציע. החזאים הבטיחו מזג אויר סביר – הבטחות, צריך לקיים לא ? אז זהו, שלא! מזג האויר היה בהחלט מאכזב – קריר, בלשון המעטה. ערפילים ואפילו טיפטוף קל!
לאחר היערכות  מתאימה, שמנו פעמינו לכיוון העיר ג'וליאן (Julian) הדרך מיוחדת הררית ומפותלת. על אחת כמה וכמה לאופנוענים. אי אפשר שלא לעצור להשקיף על הנוף, מבין הסגריר והקרעים בערפל. ולהוסיף עוד שכבות לבוש לאלו שכבר היינו עטופים בהן.

הגענו לג'וליאן, עיר שהפכה שם נרדף ל"פאי התפוחים משובח", יש אומרים; הטוב ביותר בעולם. העיר היתה מנומנמת למדי, עדיין עוטה פוך של ערפל. אה, רגע ! היום חל ה- EASTER "אללה איסטר"- מצאנ כי חלק מבתי הקפה והחנויות היה סגורים. בכל זאת, מצאנו מסעדה נחמדה וחמימה לפתיחת התיאבון. אגב, כשנכנסנו, הבנו מדוע הרחובות היו כמעט ריקים … רוב האנשים התקבצו באותה מסעדה.
אחרי שנכנסנו ראינו מבעד לחלונות, עוד קבוצות של אופנוענים "שעולות לרגל", מחפשות ארוחה חמה וקינוח פאי תפוחים עם גלידה קרה, שנראתה היה כמו הר על כיפתו המושלגת. האמת? תענוג לחיך. (חוץ מאשר – לא תאמינו; היו כאלה שהביאו איתם מצות בשקית מהבית…)

השעה כבר היתה 12:00, לפי שעון אמריקה – צהריים. כאשר יצאנו ל"רחובה הראשי" של העיר, נוכחנו לראות כי כמה מהמוכרים המאיישים את החנויות הקיצו משנתם. רכשנו כמה פריטים קטנים ומיוחדים, בהתחשב בכך שאנחנו על אופנוע ותא המטען נשאר בבית….

כאן היתה נקודת הפיצול. על פי התכנית המקורית, חלק מהמשתתפים חזרו הביתה בשל התחייבויות קודמות.

נותרנו 5 אנשים על 3 אופנועים. שמנו פעמינו מזרחה, לאיזור המדברי. מידי פעם, עצרנו בשולי הדרך. הפעם כדי להשיל מעלינו עוד אחת משכבות הבגדים ו/או להתפעל מקרוב ולצלם את מגוון הקקטוסים המיוחדים, שכיסו את הגבעות. הקקטוסים היו בשיא תיפארתם ותפרחתם. האיזור המדברי הזה: Anza-Borrego Desert State Park . ידוע בזכות ריבוי מעיינות המים החמימים ועתירי המינרלים שבו. המעיינות נובעים כתוצאה מתזוזות של השכבות המכסות את קרום כדור הארץ.

הנה הגענו! הגענו לאחד מן המעיינות, שיַד האדם הפכה אותו לבריכה מקורה, נקייה, עם שירותים צמודים ומתוחזקת להפליא. לא בִכדִי גובים כסף בכניסה לאתר.
ה"ריינג'ר" מציץ החוצה מבעד לחלון הקטן של הבוטקה שלו ואומר: "5$ בבקשה" – סביר נכון? לאחר חשבון פשוט, אני מושיט לבחור 25 $ . "לא", אומר הבחור ! "5$ לכול…כם יחד !" הסתכלנו אחד על השני בפליאה וכמו שאמרו חכמינו "כשנותנים לך – תיקח, כשמרביצים לך – תברח…".
ירדנו מהאופנועים, עלִינו על בגדי ים. האמת – למרות שהמקום מרוחק מן הציוויליזיציה, לא היינו שם לבד. חלק מהנוכחים היו שקועים במדיטציה, חלקם האחר, כמונו , סתם ביקשו להירגע במים החמימים.

כאשר יצאנו מן הבריכה לכיוון האופנועים שחנו מחוצה לה, כאילו דה……. לבושים ומסורקים, היינו כבר עסוקים במרדף אחר המעילים והצעיפים שלנו, שהיו פזורים בשטח; עבודת הרוח המדברית החזקה שנשבה שם.

לאחר הבילוי המרענן בבריכה/המעיין, המשכנו אל היעד הבא – העיר רמונה RAMONA.

המפגש עם כביש  8 היה "מסעיר", תרתי משמע. רוחות צד חזקות מאוד, טילטלו את האופנועים מצד לצד, כאילו היו עשויים מנייר! השליטה על האופנוע היתה קשה מאוד, לפעמים עד כדי כך, שכבר דמיינו את עצמינו מוטלים בשולי הכביש, במקרה הטוב, רחמנא ליצלן…
אפשר לומר בצניעות, שרדנו את 30 המיילים המאתגרים הללו.

כבר ערב. הגענו לפאתי העיר רמונה Ramona, למקום הלינה שלנו במלון שעיקר אורחיו הם אלו שבאו לשחק גולף .
כן ,כן , זה נכון: חלונות החדרים פונים לעבר מרחבי הדשא – מגרשי הגולף הירוקים של המלון – חוויה בפני עצמה.

את בוקרו של היום השלישי לטיול, תכננו לפתוח בביקור במוזיאון המקומי של רמונה. בשיחת טלפון למוזיאון, התברר שהוא פתוח לקהל רק בסופי שבוע! היות והיה זה יום שני בבוקר – חשבנו שפספסנו את הביקור בו. התמזל מזלנו והאשה הנחמדה שענתה לטלפון, הזמינה אותנו להגיע ולהיכנס. זכינו לסיור פרטי בין חדרי המוזיאון, שהוא בעצם בית ששימרו את חדריו ואת תכולתו. קיבלנו בהסברים מרתקים על החיים באותה תקופה. החפצים העתיקים והאותנטיים שראינו בו, הוסיפו רובד נוסף לחווייה.

משם, הכיוון הכללי היה הביתה.
כללי אמרנו? כן ! אז בדרך עצרנו וטיילנו גם בעיירה ציורית ומקסימה Idyllwild –  (מומלץ!)
לעת ערב, הגענו הביתה עייפים אך מרוצים.

דרור ועתליה

תודות ל:
עתליה רעייתי שותפתי, על עזרתה בתכנון הטיול ובאירגונו.
לאחיק, לרנדי ושמוליק, לאיריס וחזי, לאחים איתי ונועם – על שיתוף הפעולה והפירגון.

להתראות בטיולים הבאים

שלכם– דרור עינב

———————————————————————————————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לדרוד ועתליה עינב

——————————————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

כמו שהובטח; דרור עינב משייט חשוף על ספינות נוצצות, בנופי החלום האופנועני בארה"ב ומשתף אותנו בסיפור של סיבוב קבוצתי.

צילומים: עתליה עינב

"החלום מתגשם"- סיכום טיול ספטמבר 2008

האמת? אין לי מושג מאיפה להתחיל. כל-כך הרבה חוויות ב-9 ימים! שכרון חושים של ממש! 9 ימים על אופנוע, ברחבי הפארקים במערב ארה"ב – בהחלט שווה כתבה. כל פארק בפני עצמו הוא יצירת מופת של הטבע. אהיה מקורי ואתחיל מההתחלה…

נפגשים בלאס-וגאס. יום רביעי 10 ספטמבר 2008. חבורה נפלאה, ומגוונת  גם בטווח הגילאים שלה.

חבורת ישראלים המבקשים להגשים חלום: "טיול על גבי אופנוע ברחבי ארה"ב". לאחר הערכות קצרה – יום חמישי בבקר: "איגלריידרס". מתחילים בתהליך השכרת האופנועים. 5 הארלי דיוידסון מסוג אלקטרה גלייד ו-2 אופנועים של הונדה מסוג גולד ווינג , כאשר אחד מהם מיוחד ביותר- "טרייק" (3 גלגלים) – "אתם עוד תבקשו סיבוב…." יוצא איציק בהצהרה ! (הוא כנראה ידע למה).
"…חברים! קדימה, אגם מייד מחכה לנו" – שם, ערכת הקפה נחשפת אחר כבוד וריח של קפה ישראלי מהביל עולה באויר.
עם חשיכה, הגענו לחניית הלילה בעיירה קטנה לפני פארק ציון.Zion National Park "למה ציון? מחר חברים עם בוקר נדבר על זה…".

יום שישי – הבוקר מתחיל עם סיפור קצר ומוסר השכל בסיומו – כך, בצפייה גדולה, מתחיל כל בוקר, לאחר תדריך קצר על התוכניות לאותו יום.
מה שלא מצפים לו הוא: שמעתם על אופנוע שמעדיף לנסוע רוורס? נכון, סוג של תקלה – אחד מהחברה ממלא באופנוע שלו סולר במקום דלק. אאוץ'… מייד, כמו במבצע צבאי, נרתמים לפריסה : יוזמה, רעיונות מבריקים, כח שאיבה כביר (של הסולר ממיכל הדלק) ועיכוב של כשעתיים – הכל מאחורינו. לאור העובדה הזאת והאילוצים , אני כבר חושב על המהלכים הבאים.
סוף טוב, הכל טוב – מגיעים לפארק ציון, המאופיין בגווניו האדומים ובצוקים הישרים המתנשאים לגבהים. ב"שאטל" המקומי אנחנו מבינים למה הפארק הוא אזור נחשק כל-כך, עבור מטפסי הרים המגיעים לכאן מכל רחבי תבל. "ציון" – על שום מה? על שום היופי השמיימי והוא כמקדש טבעי.

תוך כדי נסיעה לכיוון היעד הבא, אנחנו חוצים שתי מנהרות. הופתענו לראות בקירותיהן פתחים לצפייה בנוף ושמחנו לראות את האור בקצותיהן…
לפנות ערב, להזכירכם, ערב שבת, אנחנו כבר מגיעים למלון שלנו, המרוחק כ-7 מייל מפארק נוסף – "הברייס קניון".Bryce Canyon National Park

תוך כדי חלוקת המפתחות לחדרים, ניגש אלי אחד מן העובדים של בית המלון. לאחר שיחה קצרה מסתבר שהוא יהודי, היחיד בכל האזור. בעודי מתרגש, הבחור מוזמן להשתתף בקבלת השבת המסורתית שאני עורך במהלך הטיולים, על כל גינוני הטקס.
האורח שלנו מבקש לשמור למזכרת את כוס הפלסטיק שאיתה ערכנו את הקידוש – אני, באופן אישי חש בצמרמורת העוברת בגופי ומרוצה מכך שהצלחנו ולו במעט להעביר את המורשת שלנו גם לקצה האחר של העולם.

שבת בבוקר, 13 ספטמבר, אנחנו נכנסים אל הפארק. אני לא כל-כך רוצה להאמין למראה עיני, אבל בזוית העין אני מבחין בעשן המיתמר מאחד מאזורי הפארק – ואכן כבר בכניסה התריעו ה"ריינג'רס" (הפקחים) על שריפת היער שלא מאפשרת לנו להגיע אל החלק האטרקטיבי יותר של הפארק, אלא להסתפק בחלק קטן ממנו שגם הוא מספיק יפה כדי לגרום לאיבוד ההכרה ולאבדן חושים….
פארק עם תצורות טבע מדהימות וציבעוניות של אלפי עמודים, חרוטים וצריחים שנוצרו כתוצאה מארוזיה באבן הגיר ואבן החול – "אשת לוט" פראיירית לעומתם…
"…יקירי, כביש 12 מחכה לנו" – כביש מפותל עם נופים מדהימים –  חלומו של כל אופנוען : עליות, ירידות, פניות …כל מילה נוספת מיותרת!
יום ראשון 14 ספטמבר. "…חברים – זוכרים את בגדי הים שאמרתי לכם להכין? זה הזמן לשלוף אותם –מייקל מחכה לנו!"
החבר'ה שואלים שאלות: לאן? מי זה? מה זה? איפה זה? זה כואב?
לאחר נסיעה קצרה, אנחנו מגיעים ליישוב קטן בשם "מונרו". כל תושביו מורמונים למעט מייקל, היהודי היחיד. מייקל "אימץ" לעצמו את המעיינות – מים חמים עם ריכוז גבוה של מינרלים, הנותנים למקום נופך מיוחד. אנחנו עוצרים לטבילה "חבלז"ית" במי המעיינות ולאחרי ממשיכים בנסיעה אל פארק נוסף "קפיטול ריף נשיונל פארק".Capitol Reef National Park שכבות הסלע הנראות בו צבעוניות כל כך, עד שנדמה כי יד אדם במעשה.

בדרך חווינו גם חוויה קולינארית בלתי צפויה: 15 איש רעבים עטים על איזו חוות גידול אורגנית נידחת, שסיפקה לנו לחמים הישר מהתנור הבנוי לבנים, גבינות עיזים, סלט טרי מירקות אורגניים ועוגיות שמרים כמו של אמא. גם מתכונים היו באמתחתינו – הזוי ממש ! (כן, גם אני ביקרתי שנה מאוחר יותר, את רנדי הצנום במיני חווה שלו. באופן מקרי כשעברתי שם. והוא סיפר לי שזכר את ביקורכם. הוא שומר את מדבקת מועדון האופנועים הישראלי שנתתם לו – יוני)

נסיעה על כביש 70 וכביש 191 מביאה אותנו לעיירה מואב השוכנת לפתחם של שני פארקים : "הארצ'ס" (קשתות) Arches National Park ו"הקניונלנדס". Canyonlands National Park
אופס, קצת לפני הכניסה למואבּ Moab בחנייה של אחד המלונות, קולט המוביל עשרות כלי רכב עתיקים משנות ה-30 וה-40 שהתרכזו שם למפגש שנתי.
אנחנו עוצרים לשוטט ביניהם, שולפים מצלמות – עושים פוזות וממשיכים. בלב ליבה של העיירה, פגשנו את יורם בעל חנות. בחור ישראלי, היהודי היחיד באזור. הוא כמובן שמח להתעדכן על מה חדש בארץ.
היום נחתם בפאב מקומי במשחק ביליארד, לאחר שתיית כמה וכמה כוסות אלכוהול שהוסיפו למצב רוחנו המרומם בלאו הכי.

יום שני 15 בספטמבר – יום שמוקדש רובו ככולו לטבע: הפארק הראשון שאנו מגיעים אליו הוא ה-"ארצ'ס" המכיל את מספר הקשתות הטבעיות הגדול ביותר בעולם. לצד הקשתות מופיעים פסלים טבעיים (להם הוספנו חלק), מחטים, חרוטים וצורות יחודיות נוספות בגווני אדום חום וצהוב. ב"שביל השטן" על החול בין שני סלעים ענקיים שנידבו לנו את צילם, אנחנו מתכנסים למדיטציה, נושמים עמוק ופותחים את הלב…
קמים, מנערים מעלינו את החול וממשיכים ל"קניונלנדס" – לא, זה לא שם של לונה-פארק…
בנקודת תצפית גבוהה מאוד "נקודת הסוס המת", ניתן לראות את נהר הקולוראדו, ממנה אנחנו יכולים לראות בעצם מה ראו ראשוני המתיישבים שהגיעו לאיזור.
בחזרה למלון במואב אנו סוטים מדרך הישר, ונוסעים במקביל לנהר הקולוראדו, עוצרים בקרבת הנהר, מקוששים עצים ותוך דקות ספורות סובב לו הפינג'אן על המדורה בניצוחו של גלנטי – זקן השבט. אין סוף ליצירתיות, כך מסתבר – בקבוק פלסטיק ריק (לא מהזבל) הופך לאחר חיתוכו ל-2 ספלי קפה. גומרים הולכים. מחר צריך לקום מוקדם. מאוד מאוד מוקדם – הפתעה!

יום שלישי 16 ספטמבר השכמה ב-4 (!) לפנות בוקר. החבר'ה לא יודעים למה –הפתעות לא מגלים, נכון?!
צינת הבוקר מכה בפנים וגורמת לנו לעצור בתחנת דלק לא פעילה ולפצוח בריקודים לחימום האיברים. אנחנו נראים כמעט כמו החבורה של "נח..נח..נחמן מאומן".
השחר מפציע ודבר לא מפתיע! מידע שניתן לנו על פסטיבל כדורים פורחים היה שגוי ביסודו, ואנחנו, שנוטים לראות את חצי הכוס המלאה, שמחנו על ההזדמנות שניתנה לנו, לראות מצידו האחד של הכביש את אור הירח התלוי בשמים ומצידו האחר את השמש העולה מבין ההרים – עלות השחר ברוב תפארתו.
חרגנו מן השגרה גם בענין ארוחת הבוקר: במקרה, הכינונו מראש…. מוצרים להכנת ארוחת בוקר לתפארת מדינת ישראל: מכין הסלט, מדליק האש לבישול הביצים הלא הוא: מיכאל המציל.
שבעים ומרוצים אנחנו שמים פעמינו לנקודת גבול שבה נפגשות 4 מדינות: ניו-מכסיקו, אריזונה, קולוראדו ויוטה. בהמשך, בדרכנו לעיר פייג', חצינו את שמורת שבטי ה"נבאחו" האינדיאנים ב"מוניומנט וואלי", אזור בו הופקו מאות סרטי פרסומת וצולמו בו סרטי קולנוע ידועים וטובים. אגב, המקום נחשב לפלא השמיני בעולם. דומה שהיום הזה הוא הארוך בשנה… הספידומטר דואג להוכיח לנו שרכבנו כ-400 מייל ביום זה.
אכן לעת ערב הגענו לעיר פייג' בפאתי "אגם פאוול" Lake Powell או בשמו הנוסף "גלנד קניון".

יום רביעי 17 ספטמבר ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סירות מירוץ באגם פאוול – מקום שאין דומה לו בשום מקום אחר בעולם : מגדלי הסלע המרהיבים בצבעי האדום שלהם, המים צבועים כחול ירוק, חופים עם חול אדמדם – מה שמשאיר אותנו עם חוויה בלתי נשכחת. היפות והאמיצים קופצים למים הקרים – מיכאל המציל (זה מארוחת הבוקר) משתף אותנו במפגשים שהיו לו עם דולפינים בחוף הים של ראשון-לציון. כמה חבל שהדף לא יכול להעביר את הקולות שהשמיע……
לאחר השייט, שמים פעמינו לעבר הקניון המפורסם בעולם "הגארנד קניון". בדרך, אני מבחין בגשם המתקרב – אני מכיר אותו… עוצרים, שולפים את חליפות הגשם ואכן הוא מגיע – אבל איך אומרים – בקטנה.
ה"גארנד קניון" נחשב לאחד מפלאי תבל. נהר הקולוראדו השוצף בערוצו, הוא שביתר את הרמה הסלעית ויצר את אותה תופעה גיאולוגית מדהימה. הלינה בסמוך לפארק.
יום חמישי 18 ספטמבר. ההתרגשות רבה. טיסה במסוק מעל ל"גארנד קניון" – חוויה שלנצח תיזכר. אין מילים לתאר.
נוחתים, נרגעים וממשיכים. עוצרים בנקודות תצפית רבות. בכל פעם נפעמים יותר ויותר מעוצמתו של המקום – תמונות שוות אלף מילים.
ערב. לאחר יום עמוס וגדוש אנו מגיעים לעייריה "זליגמן". Seligman בפתחה של "דרך 66" U.S. Route 66 המפורסמת. אנו לנים במלון מאוד לא שיגרתי. על דלת כל חדר (כמעט) רשומים שמות של אנשים מפורסמים שהתארחו בחדרי המלון.

יום שישי 19 ספטמבר. עננת הסיום מרחפת מעל ראשינו. אנו רוכבים ב"דרך 66" – כאילו הזמן בה עמד מלכת. זהו כביש הרוחב הראשון שחצה משיקאגו בצפון עד לוס אנג'לס בדרום מערב ועדיין ניכרים בו שרידי התקופה. הנסיעה ב"דרך 66", על תחנות הדלק העתיקות שבה, מחזירה אותנו לתקופה ההיא של שנות ה-30 וה-40.
באחת מהתחנות היותר אותנטיות, החבורה מתארגנת לתמונה קבוצתית – ראש חץ, לא גרעיני חלילה, אבל חזק דיו! רכישת מזכרות. רגע לפני סיום.
בדרך ללאס-ווגאס אנחנו עוצרים בעוד נקודה משמעותית: סכר "ההובר דאם" Hoover Dam שנבנה על גבול נאבדה ואריזונה.
בשעות הערב מגיעים חזרה ללאס-ווגאס – נקודת המוצא שלנו – כאן בעצם מסתיים הטיול. קובעים להפגש לקבלת השבת המסורתית ואחרי שיחת סיכום מפרגנת ומרגשת – החוויות מציפות אותנו שוב ושוב.
שבת בבוקר 20 ספטמבר. מחזירים את האופנועים. מין תחושת הקלה  – חזרנו בשלום בריאים ושלמים.
ו…הדובדבן שבקצפת – קניות, קניות, וקניות. פותחים עסק לגיהוץ (כל הזכויות על השם שמורות לאידלמן) ….גיהוץ כרטיסי אשראי. איך ייתכן שפתאום אין מקום באוטו לכל הדברים?!

תודתי למשתתפים: גלנטי, צפריר, רונית ומיכאל, אורית ואיציק, רויטל וחיים, עמליה ציון גל וגיא.
לבני עמרי שהוביל את הקבוצה בדבקות, בצורה מקצועית ומדהימה.
וכמובן לאשתי עתליה, האישה שאיתי  לאורך כל הדרך ועוזרת לי בהוצאה לפועל…
אז כמו שאמרנו – "לפעמים חלומות מתגשמים…"

שלכם (כאן בתמונה)

דרור עינב drorein@walla.com

———————————————————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לדרור ועתליה עינב.

________________________________________________________________________________________

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה