למעלה: שימו לב לגובה בג'י פי אס

למעלה: הככר המרכזית של קוסקו

למחרת בבוקר יצאנו לאכול ארוחת בוקר בכיכר המרכזית של קוסקו.קוסקו (Cusco) היא אחת מהערים המתוירות ביותר בפרו והעיר העתיקה ביותר ביבשת.קוסקו הוכרזה כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו.
העיר העתיקה הזו נמצאת בגובה של 3,400 מטר כך שיש אנשים שמתקשים לנשום בה,כמו כן מזג האוויר קריר וגשום,וכנראה שרק אני נהנה מהמזג האוויר שמסביב אני פשוט מת על אוויר קריר ונעים שכזה,נראה לי שאני הבן אדם היחיד שמסתובב כאן עם שורט וסנדלים.
בארוחת הבוקר תפסתי את מישל לשיחה רצינית ואמרתי לו את כל שעל ליבי,כמובן שאמרתי זאת בצורה יפה ומנומסת,בגדול פשוט הסברתי לו שזה גם הטיול שלי ושהוא לא יכול להמשיך ולהתנהג בצורה אגואיסטית כמו שהוא מתנהג בימים האחרונים ומבחינתי שאם זה לא ישתנה נאלץ להיפרד ושכל אחד ימשיך לדרכו.אני חושב שזה לא נכון ויפה לפרט כאן את פרטי השיחה המלאים,רק אומר שמישל כרגיל אמר שאני צודק והוא מודע לבעיה הזו ושגם אשתו אומרת לו את הדברים שאני אמרתי לו.
לחצנו ידיים והחלטנו לנסות עוד קצת ולראות מה יהיה.
לאחר שסיימנו לאכול יצאנו אל הכיכר המרכזית כדי לנצל את הרגע ולצלם כמה תמונות לפני שהכיכר תתמלא באנשים וברוכלים מציקים שמנסים למכור דברים שאף אחד לא צריך,בכמה מקרים בהם הרוכלים פנו אלי וניסו למכור לי כל מיני שטויות אמרתי לא תודה והם הבינו די מהר שממני לא יצא להם כלום ולכן הם ממשיכים לעבר התייר הבא.
בקוסקו ניתן להרגיש את השלווה והרוגע שמסביב ואני מנצל זאת לישיבה בכיכר.גם שהכיכר מתמלאת באנשים הסדר והשלווה נשמרים,איזה כיף פשוט נהדר כאן.

מהכיכר המרכזית המשכנו להסתובב ברחובות העיר המדהימה הזו,נכנסנו לשווקים מקומיים עמוסי כל טוב,הריח משתנה בכל רגע וכך גם הצבעים,דוכני פירות,בשר תבלינים,מזכרות ומה לא פשוט כיף לטייל בשווקים המקומיים.
קניתי לי עלי קוקה שיש שטוענים שהם עוזרים לנשום בגבהים בהם אנחנו נמצאים,כמו כן בעבר נעשה בהם שימוש ליצור המשקה המוכר בעולם ומשם לקוח שמו הידוע "קוקה קולה".בהמשך אני אבדוק האם יש להם השפעה כלשהי על הנשימה.כמו כן נתקלנו ביותר מחנות אחת שמכינות ומוכרות סנדלים מצמיגי מכוניות ישנים,אחלה שיטה למחזור.
למרות שהעיר הזו מורגלת לתיירים אני מרגיש שאנשים נועצים בי מבטים,אמנם פחות מאשר בכל מקום אבל עדיין זה מורגש.נראה לי שגם אני מופתע מכמות התיירים ברחוב היות וציפיתי לראות פחות תיירים בעונה זו של השנה.

לאחר שטיילנו בשווקים תפסנו אוטובוס ציבורי לאחת מהתצפיות על העיר שנקראת קריסטו בלאנקו-ישו הלבן.כעבור 20 דקות כשהתקרבנו לתצפית הנהג הבין שאנחנו רוצים לרדת ועצר לנו בדיוק מול התצפית.
חצינו את הכביש וטיפסנו כמה מדרגות אל התצפית המדהימה הזו שבמרכזה עומד פסל של יהושע כמו בברזיל רק בקטן,מצד אחד העיר נחה למרגלות ההרים ובצד השני שדות ירוקים להפליא שנפרסים עד אל האופק ההררי.איך אתאר את המחזה הנפלא הזה שקוסקו היפיפיה נפרסת לרגלינו.מילים רק יקלקלו כאן אז אספר לכם שבתצפית פגשנו מקומי שהתלבש בלבוש מסורתי וניגן מוזיקה מקומית בכלי נגינה מסורתיים,הבן אדם היה פשוט נחמד ולא ביקש כסף,אך במידה ומישהו נתן לו כסף הוא התחיל לנגן ולשיר,אני לעומת זאת הצעתי לו לטעום מעלי הקולה שקניתי קודם לכן בשוק,הבחור כל כך שמח וניגן כמה שירים.כמו כן היו הרבה תיירים בעיקר דרום וצפון אמריקאים,כמה רוכלות שניסו למכור את סחורתם ואפילו אישה אחת שהגיעה עם למה וגבתה כסף עבור תמונות איתה ועם הלמה שלא הבינה למה?.
לאחר כשעה בתצפית מישל החליט לחזור ברגל העירה(מרחק של כ 5 ק"מ)לי אין כוח ללכת 5 ק"מ עד העיר כאשר אנחנו נמצאים בגובה של קצת יותר מ 3,500 מטרים ולכן החלטתי לחזור באוטובוס ואח"כ המשכתי לבד ברחובות העיר ובאחד מהשווקים המקומיים,את האמת היה לי די כיף לטייל לבד ואני שוקל בכובד ראש להמשיך לבד.

לאחר שסיימתי להסתובב ברחובות העיר ישבתי בכיכר המרכזית ונהניתי מהשלווה שמסביב,לאחר כשעה הלכתי לאכול ולקראת ערב חזרתי למלון ופגשתי את מישל והלכנו לסגור על דיל לסיור חד יומי באחד משבעת פלאי עולם המאצ'ו פיצ'ו (Machu-Picchu).
אתחיל ואומר שאין אפשרות להגיע עד לאתר המאצ'ו פיצ'ו עם האופנוע אלא,לבחור באחת מהאופציות הנ"ל:
א-לנסוע 60 ק"מ אל העיר אויאנטאיאמבו (Ollantayambo) למצוא מלון עם חנייה ללון לילה,ובבוקר למחרת להשאיר את הקרנף שם,לתפוס רכבת לעיר אגואס קליאנטס(Aguas calientes) שפירושה מים חמים,ומשם מיניבוס או הליכה רגלית למאצ'ו פיצ'ו,ואז לישון לילה אחד באגואס קליאנטס ולאחר מכן לתפוס רכבת חזרה אל המלון בו אשאיר את הקרנף.
ב-להשאיר את כל הציוד והקרנף היכן שהם כבר עכשיו כאן בקוסקו-לקחת סיור כולל לאתר המאצ'ו פיצ'ו,
איסוף מהמלון ברכב שיקח אותנו לתחנת הרכבת באויאנטאיאמבו,משם רכבת לאגואס קליאנטס ומשם מיניבוס אל הכניסה למאצ'ו פיצ'ו.שעת יציאה 3:00 בבוקר וחזרה משוערת ב 23:00 יום ארוך לכל הדעות.
לאחר אין ספור חישובים ותהיות האם אופציה א' שזולה רק במקצת שווה את כל הטרטור והכאב ראש? או האם אופציה ב' היקרה במקצת ובעלת השעות המשוגעות וחוסכת נסיעה עם עם כל הציוד והאופנוע והשארתו איפה שהוא ללילה או 2.
הסיפור הכי יקר בטיול למאצ'ו פיצ'ו הוא כרטיס הרכבת והכניסה אל האתר.

למעלה: יש כרטיס למאצ'ו פיצ'ו!

הבעיה שצריך להחליט מהר היות והרכבות מלאות ורצוי לשריין מקום מראש.בנוסף תחזית מזג האוויר חזתה שבימים הקרובים באזור המאצ'ו פיצ'ו יהיה מעונן ובימים שלאחר מכן יהיה גשום וסגרירי הבעיה שקצת קשה לדעת האם הם צודקים או לא,ואת כרטיסי הרכבת שאוזלים במהירות צריך להזמין מראש,כמו כן ממשלת פרו הגבילה את כמות המבקרים באתר ל 1,000 מבקרים ביום ולכן נושא מזג האוויר מלחיץ אותנו להזמין כרטיסים עכשיו לפני שהם יגמרו.
בדקנו בכמה סוכנויות טיולים ועד שמצאנו מחיר טוב כבר הייתה בידינו ההחלטה ללכת על אופציה ב'-סיור ליום אחד.
היות ועונת התיירים כבר חלפה מצאנו דיל די טוב עם "הנחת ישראלים" היות וכאן נותנים כבוד לתייר הישראלי שמעביר את השמועה על מקום טוב או לא מהר יותר מאשר סוכר נמס בכוס קפה חם,שילמנו 140 דולר יקר בטירוף-כרטיס נסיעה הלוך ושוב עולה בין 50-60 דולר(תלוי בשעת הנסיעה יש כמה רכבות),אוטובוס מאגואס קליאנטס לכניסה לאתר ובחזרה עולה 15 דולר הלוך ושוב וכניסה לאתר עולה 45-55 דולר.
בדרך חזרה למלון מישל אמר שביום למחרת הביקור במאצ'ו פיצ'ו הוא החליט  להמשיך הלאה ואם אני רוצה אני יכול להצטרף אליו,אמרתי לו שלי זה לא מתאים היות ולאחר יום שלם שמתחיל ב 3:00 לפנות בוקר ונגמר ב 23:00 בלילה צריך לנוח ולא לרכוב עייפים,מה הלחץ אף אחד לא רודף אחרינו,מישל אמר שאני צודק ולכן החלטנו להשאר יום נוסף בקוסקו,הלכתי לישון לכמה שעות עוד מעט צריך לקום ולנסוע לאחד מהמקומות היפים בעולם שחלמתי לבקר בהם.

3:00 לפנות בוקר הגשם מטפטף קלות ונהג ההסעות מחכה לנו מחוץ למלון.לאחר שעלינו לרכב הנהג נסע כמה עשרות מטרים ועצר,הוא הצביע על מיניבוס ואמר זה הרכב שלכם למאצ'ו פיצ'ו,צחקנו ואמרנו שיכולנו ללכת ברגל עד למיניבוס והנהג הסביר שזה חלק מהשירות לאסוף אותנו מפתח המלון.
בעודנו יושבים במיניבוס וממתינים שהוא יתמלא שאלתי את מישל איזו שאלה ומישל ענה לי משהו בזלזול נוראי,לא זוכר בדיוק מה אבל נשרף לי הפיוז החצי מרוקאי,זה שאני מנסה להרגיע בכל פעם שמישהו או משהו מעצבן אותי,אומר זאת שוב אם יש משהו שאני שונא אבל ממש שונא זה שמישהו מדבר אלי בזלזול,במיוחד מישהו שאני מכיר ומכבד.לכן עניתי לו "מישל עזוב אותי בשקט,3:00 לפנות בוקר אין לי כוח לזה עכשיו,תן להתעורר בשקט".מאותו הרגע מישל הפסיק לדבר,לאחר שהמיניבוס אסף את כולם מהמלונות,יצאנו לדרך.
חושך ולא רואים כלום,זה בדיוק מה שאני אומר תמיד-רוב המטיילים שנוסעים באוטובוסים ממקום למקום בדרום אמריקה עושים זאת בנסיעות ליליות ולכן הם מפסידים המון נוף נפלא בדרך לכן זה אחד מהיתרונות לנהוג בעצמך.כעבור כשעה וחצי של נסיעה הגענו אל תחנת הרכבת,הרכבת כבר בתחנה ועוד כמה דקות תצא לדרכה מישל ירד ראשון מהמיניבוס ורץ קדימה מבלי להמתין,אני עישנתי לי סיגריה ואח"כ ניגשתי לעלות לרכבת בכניסה לתחנה יש עמדת בידוק בה בודקים את מספר הכרטיס ושם הנוסע ומבקשים להציג דרכון,מאוחר יותר אבין מדוע הם בודקים זאת לאחר שאדבר עם אחד מהמקומיים שיסביר לי שבעבר היו זיופי כרטיסים של כמה סוכנויות טיולים,בנוסף הבחור מספר לי שתושבים המקומיים שמשתמשים ברכבת משלמים רק 2 דולר עבור כרטיס לעומת תייר שמשלם פי 30 ואחזקת המסילה והפעלת הרכבת משולמים ע"י התיירים ולכן מחיר הכרטיס מרקיע שחקים,ישבתי במקומי ומישל ישב במקום אחר.

מתחילים בנסיעה,קרונות הרכבת הישנים מתנדנדים מצד לצד,צוות הדיילים מגיש לי שתייה חמה וכמה חטיפים,ומאוחר יותר גם מנסה למכור לתיירים.הנוף מסביב ירוק ויפה ונתיב המסילה מפותל ועובר צמוד לנהר שוצף,כעבור שעה וחצי הרכבת מגיעה אל התחנה הסופית בעיירה אגואס קליאנטס,בחוץ יורד גשם ואני מקווה שיתאפשר לי לראות את אתר המא'צו פיצ'ו כמו שחלמתי לראות.
אני יורד מהרכבת ומתחיל לצעוד לעבר תחנת המיניבוסים,אני מבחין שמישל שוב רץ קדימה ואינו מחכה,סבבה מבחינתי לטייל לבד קצת חופש לא יזיק לאף אחד.
הליכה קצרה ואני מגיע לתחנה המיניבוסים כמו כל ישראלי אני מגיע בזריזות אל עבר המיניבוס הראשון בשורה וכעבור כדקה אני כבר בתוך המיניבוס.
המיניבוס מתחיל לנסוע בשביל מפותל ובשיפוע חד מעין שביל הנחש רק בצורת אנקונדה ענקית.ואני כל הדרך אומר לעצמי איזה מזל שאני עולה במיניבוס ולא ברגל,כעבור כ 20 דקות המיניבוס מגיע אל הכניסה לאתר ההיסטורי ואני יורד ומחפש את המדריך של סוכנות הטיולים ממנה רכשתי את הכרטיס.

לאחר שמצאתי את המדריך והקבוצה נכנסנו אל האתר ההיסטורי מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu) כמה מילים על המקום למי שלא שמע ומכיר-אתחיל ואומר שהמאצ'ו פיצ'ו הוא אחד משבעת פלאי תבל החדשים ופלא תבל השני בו אני מבקר במהלך הטיול,המאצ'ו פיצ'ו זו עיר עתיקה שנבנתה על ידי בני האינקה בסביבות שנת 1,450 ונמצאת על הר בגובה של כ 2,350 מטר,יש שקוראים לה ה"עיר האבודה" שאליה ברחו בני האינקה מהכובש הספרדי מעיר בירתם קוסקו.מבני העיר באתר הארכאולוגי השתמרו בצורה טובה ואחת מהתעלומות הגדולות עד היום היא איך לעזאזל בני האינקה הרימו ושינעו אבני סלע ענקיים עד לשם.לא מספיק שגבוה וקשה לנשום העיר בנויה על מדרונות ההר והגישה די מוגבלת אז איך לעזאזל הם בנו אותה לפני יותר מ 500 שנה,כמו כן בני האינקה בנו תעלות מים לצורך השקיית הטרסות וגם להובלת המים מהמעיין המקודש לכל בית בעיר,עוד דבר יפה הוא שבני האינקה סיתתו את האבנים כל טוב וישר כך שהאבנים מונחות אחת על השנייה בצורה כל כך מדויקת שאין צורך להשתמש במלט או בטיט.
המדריך טוען שהעיר שרדה את השנים,רעידות האדמה ומפולות הסלעים והבוץ שכל כך נפוצות כאן באזור הגשום הזה בעיקר בגלל שיטת הבניה ושיטת תעלות ניקוז המים.

כמו כן מאצ'ו פיצ'ו הוא שמו של ההר בו שוכנת העיר ופירוש השם משפת הילידים קצ'ואה היא פסגה עתיקה.
כבר בכניסה אל המאצ'ו פיצ'ו אני מתרגש ומשתדל להקשיב למדריך למרות שברצוני לעלות כבר אל עבר התצפית ולראות את העיר האבודה מלמעלה.גשם דק ומעצבן יורד ללא הפסקה וכמעט כל התיירים מכוסים בשכמיות נגד מים שיוצרו משקיות גדולות,כמו כן אני שם לב שרוב התיירים שמסביב הם יפנים ואמריקאים.אנחנו מתחילים ללכת בטרסות והמדריך מפלא בנו את סיפוריו,כעבור כמה דקות של הליכה אני מבחין במישל שהגיע באיחור ומצטרף לקבוצה,הוא לא החליף איתי מילה ולכן אני שומר על מרחק ממנו.אנחנו עוברים בין הבתים הישנים ומקבלים הסבר על תעלות ניקוז והובלת המים.השמיים די מעוננים והמדריך טוען שכך זה בשעות הבוקר ושאתמול היה יום נפלא,תמיד המקומיים אומרים אתמול היה נפלא אי אפשר להוכיח זאת כי אתמול היינו במקום אחר.
המבנים העתיקים והטרסות המרובות וביניהם הדשא הירוק זוהר הופכים את המקום לתאבת עיניים-פשוט נפלא.
לאחר כשעה וחצי הסתיימה ההדרכה והורשנו להסתובב חופשי כמה שנרצה,כמובן שאני מוגבל היות והרכבת חזרה לאויאנטאיאמבו יוצאת בשעה 16:30 כך שיש לי כמה שעות טובות להסתובב כאן אולי עד אחה"צ הגשם יפסיק והערפל יעלם.

לאחר שהסיור המודרך הסתיים הלכתי להסתובב בקצב שלי ועברתי ברחובות העיר העתיקה.כמעט בכל בית יש תעלת ניקוז שמגיעה מצד אחד ויוצאת בצד השני,שכחתי לספר קודם את מה שסיפר המדריך בנושא סיתות האבנים,כידוע בני האינקה היו חכמים וזאת ראינו רק לפני רגע(מצפן האינקה ושעון השמש)אך לכל הרוחות איך בדיוק בני האינקה פיצחו סלעי גרניט ענקיים וסלעים אחרים לחתיכות קטנות?
המדריך סיפר ששיטת בני האינקה הייתה להכניס חתיכות עץ יבשות לחריצים ולסדקים בסלע ואח"כ להרטיב במים את חתיכות העץ,כידוע עץ מתנפח במים ולכן יוצר לחץ אדיר,לאחר שהסדק גדל והתרחב,בני האינקה החליפו את חתיכת העץ הרטובה בחתיכת עץ יבשה וגדולה יותר,וחוזר חלילה כך עד שהסלע התבקע במקום שהם רצו.

אני ממשיך לטייל והזמן חולף במהרה,כבר כמעט 13:30 והגשם המעצבן לא מפסיק ולכן אני יוצא לכמה דקות מהאתר הארכאולוגי ומעשן סיגריה,לאחר מכן אני עולה אל התצפית בעליה הארוכה וממתין שם.
כמה דקות לפני השעה 14:30 הערפל נסוג והגשם מפסיק ואני זוכה לראות את העיר האבודה מתגלת לפניי.אמנם לא כמו בתמונות המפורסמות כאשר השמיים נקיים אך עדיין יפה ועוצר נשימה,לפי דעתי אולי אפילו יפה יותר מאשר בימי העונה היבשה בהם השמים כחולים אך העשב אינו ירוק כמו בעונת הגשמים,כמו כן יש איזה קסם מסתורי שהעננים מוסיפים למקום ולנוף כאשר הם מרחפים מסביב להרים.
צילמתי מלא תמונות ולאחר מכן ישבתי כשעה נוספת רק כדי להנות מהנוף המסחרר.

בשעה 15:30 ירדתי לכיוון המיניבוס ובשעה 16:00 הייתי באגואס קליינטס,הסתובבתי קצת בעיירה וצילמתי כמה תמונות ומשם לרכבת שתיקח אותנו בחזרה למיניבוס שמחכה לנו באויאנטאיאמבו,שוב בדיקת כרטיס מול הדרכון ואני ברכבת,כעבור כמה דקות מישל מגיע ומתיישב לידי,הרכבת הייתה עמוסה ולכן הוא נאלץ לשבת במקום שצוין בכרטיס,אמרנו שלום קריר אחד לשני ולא החלפנו יותר מדי מילים כל הדרך.

כעבור שעה וחצי ירדנו מהרכבת והלכנו למיניבוס שחיכה לנו,לאחר שכולם הגיעו יצאנו לדרך.
הדרך לקוסקו קצת לפני שקיעה הייתה מרהיבה ביופייה וללא ספק הייתי רוצה לרכב בנוף שכזה העיירה אויאנטאיאמבו נראית קטנה עד מאוד ואני שמח שלא רכבתי לכאן אולי הייתי מתקשה למצוא מקום ללון ולאכסן את הקרנף אז איך שאומרים אי אפשר לאכול את כל הסטייק ושהוא ישאר שלם למרות שתמיד שאני אוכל סטייק אני מתפלל שלא יגמר לעולם.
לקראת השעה 23:00 הגענו למלון,הודעתי לפקידת הקבלה שאשאר לעוד לילה ומישל היה לידי ואמר לה שהוא ישלם לה מאוחר יותר,אמרנו לילה טוב וכל אחד הלך לחדרו.
עדכנתי את המשפחה שעקבה אחרי מכשיר הספוט שלי(איתור לוויני)ועדכנתי אותם ביום המופלא שעבר עלי.
שלחתי כמה תמונות במנשמע והלכתי לחלום על המאצ'ו פיצ'ו-אכן היה יום ארוך ומופלא בו הגשמתי עוד חלום,אך את האמת המסחור של המקום והתמחור היקר קצת פגעו בקסמו של המקום.
לילה טוב וחלומות פז.

למחרת התעוררתי מאוחר לשם שינוי ,פקידת הקבלה אמרה לי שמישל עזב בבוקר.הייתי מופתע שהוא הלך מבלי לומר שלום,בכל זאת היינו ביחד חודש וחצי בהם בילינו את רוב שעות היום ביחד,חווינו חוויות בלתי נשכחות,צחקנו רכבנו וגם כעסנו ולכן המינימום גם אם כועסים הוא לומר להתראות ולאחל דרך צלחה אחד לשני.למרות זאת הרגשתי הקלה,מאז שנתקעתי עם פנצ'ר בקניון דל פאטו ומישל סירב בתוקף לעזור(כזכור בסופו של דבר הוא עזר)כבר לא כל כך סמכתי עליו ובשבועיים האחרונים הרגשתי שהוא קצת לחוץ ועונה בזלזול לכל דבר שאומר ולכן אני חושב שכן היינו צריכים להפרד רק בצורה יפה יותר בכל מקרה אני שוב לבד ואני מרגיש מעולה עם זה.
יצאתי לשתות קפה וקצת להסתובב בקוסקו.היום השמש זורחת והעיר נראית פשוט אחרת.הצבעים החדים של לבוש המקומיים ביחד עם הגינות הירוקות בעיר הכל מרגיש לי ונראה שונה.
פתחתי את היום בשתיית קפה טרי וטעים ולאחר מכן אכלתי שווארמה נחמדה במסעדה שבעבר הייתה שייכת לישראלי

משם הלכתי לפאב שידוע בקרב רוכבי האדוונצ'ר והפך לאגדה ואטרקציה אמיתית היות והוא מופיע כמעט בכל ספר או סיפור מסע של אנשים שעברו כאן.גם חברי יוני בן שלום מאתר הרפתקה דוט קום ואשתו היו כאן בשנת 2009,הפאב נחמד וקירותיו מכוסים בדגלי מדינות ובמדבקות של רוכבי אופנועים שעברו כאן וקפצו להשאיר את חותמם.

הסתכלתי בקפידה על  לוח המדבקות שהודבקו כאן ע"י רוכבים שעברו וחיפשתי מדבקות של רוכבים שאותם אני מכיר וכאלו ששמעתי וידעתי שעברו כאן,מיד הבחנתי במדבקה של יוני בן שלום ושל עוד זוג אוסטרלים שעקבתי באדיקות אחרי מסעם,היות והם נתנו לי השראה עמוקה לטיול שלי וידעתי שגם הם עברו כאן לא מזמן.
המקום הוקם ע"י רוכב בריטי בשם ג'פרי פאוורס שרכב עם אופנוע בריטי ישן מסוג נורטון קומנדו לקצה היבשת ובחזרה,הבחור שהיה בפאב הבין שגם אני רוכב וסיפר לי שהוא היה השותף של ג'פרי ושכעת הוא בעל הפאב היות וג'פרי נהרג בתאונה חזיתית עם משאית כאשר הוא רכב לצפון פרו על אופנוע נורטון 1,000 סמ"ק שרכש כחודשיים לפני התאונה.שיט די התבאסתי לשמוע זאת,לא נעים לשמוע סיפורים שכאלו במיוחד כשאתה רוכב על אופנוע ורוצה לפגוש את הבן אדם שהפך לאגדה.
צילמתי כמה תמונות בפאב ולאחר מכן נתבקשתי לכתוב בספר של המקום כמה מילים,היות והספרים בהם הרוכבים משאירים את חותמם ומספרים על חוויותיהם מתמלאים במהירות יש כמה ספרים ולכן ביקשתי לראות ספר נוסף משנת 2009 כדי לראות ולקרוא את מה שיוני ואשתו כתבו,כמובן שרציתי לעשות כבוד גדול לרוכב שהרשים אותי והיה גם הוא השראה גדולה לטיול שלי ולכן צילמתי את מה שהזוג בן שלום כתבו.

לאחר מכן שוב הייתי רעב ולכן הלכתי לאכול משהו קטן שנקרא פיצה משפחתית,בדרך עברתי שוב בכיכר והרוכלים שוב הציקו וניסו למכור לי דברים שאין לי צורך בהם וחלקם אף ניסו למכור לי טיולים,אטרקציות באזור ואפילו מסג' אמרתי לא תודה בצורה מנומסת ונכנסתי למסעדה.
אפרופו רוכלים,אפילו ישנה סמטה שנקראת ע"י המטיילים הישראלים "סמטת המציקים"ואני מוצא את עצמי מתבדח איתם על הא ועל דא ולפעמים על מה ולמה, (לא השאלה אלא כזו שיורקת שמעצבנים אותה).מה שבטוח שהרוכלים לא ישמעו מפי את המילה "כמה?"כי נדמה לי שפירושה בפרואנית היא "בוא נתחתן"ואז לא משנה מה אעשה הם לא ירפו וילכו אחרי לכל מקום ולכן אני נמנע מכך.
הפיצה הייתה נחמדה ולא וואו כפי שהיא תוארה באוזניי ע"י אחד המטיילים שפגשתי אתמול ברכבת.
המשכתי לטייל עוד בעיר ולקראת ערב חזרתי אל המסעדה ה"ישראלית" ואכלתי מנה נחמדה של פלאפל משם חזרתי למלון,ארגנתי את הציוד לקראת המשך הנסיעה דרומה אל עבר העיר פונו שנמצאת על חופו של אגם הטיטיקקה.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם הבאתי את הקרנף מהחניון בו חניתי והעמסתי את הציוד ובשעה 8:30 יצאתי ליום רכיבה ארוך אל עבר העיר פונו (Puno) שנמצאת על אגם הטיטיקקה(Titicaca) והמרחק לשם הוא כמעט 400 ק"מ מהעיר קוסקו.
המרחק די גדול ליום אחד אך שמעתי שהכביש לשם מעולה ולכן אני מאמין שאספיק להגיע לשם ללא בעיה.
קצת ביציאה מהעיר אני עוצר לתדלק היות ואינני יודע האם אצליח לתדלק שוב בהמשך הדרך.
מזג האוויר קצת קודר אך הדרך לפונו נפלאה והכביש סלול ברמה טובה, כעבור כשעה מזג האוויר השתנה לטובה, מסביב הכל הרים עצומים, אגמים שקטים, גשרים תלויים שחוצים נהר בצד הדרך, אני שואף עמוק לראותיי את ריח הטבע והמרחבים,מדי פעם אני עוצר לצלם או לעשן,איזה כיף לרכוב לבד מבלי לחשבן לאף אחד,באמת שהתגעגעתי לכך וזה היה ממש חסר לי.
הכביש די מישורי ואינו מרובה בפיתולים חדים,רוב הדרך אני נמצא בגובה שעולה על 3,800 מטרים ולמרות זאת הפרות רועות בשדות ללא בעיה.

באחת העצירות בהמשך הדרך אני מנסה לטעום את עלי הקוקה המרים שטוענים שהם עוזרים לנשום בגבהים,לא שיש לי בעיית נשימה כלשהי אך בכל זאת נראה מה ההשפעה,לצערי לא הרגשתי שום שינוי למעט ההרגשה של בעל חיים שאוכל עשב,לאחר שהזדהיתי עם הפרות שמסביב המשכתי קדימה.
מדי פעם מתחיל גשם קליל לרדת אך המורל נשאר גבוה,אני שומע שר לי שירים בתוך הקסדה ופשוט נהנה מכל רגע,כעבור שעה שבה אני מביט כל הזמן על מד המרחק אני עוצר בצד הדרך בגובה 3,905 מטרים וחוגג עם כמה ביסקוויטים את חגיגות 40,000 ק"מ שרכבתי עם הקרנף, תמונות כמה נאומים,נשיקות מהמוזמנים וממשיכים בדרך.

כעבור כשעה נוספת הגעתי לעיירה שהגשם האחרון השאיר בה כמויות אדירות של מים ולכן הכבישים היו מוצפים בבוץ ושלוליות לאורך של כ2-3 ק"מ,לא מספיק שיש בוץ גם אין איפה לעצור כדי לצלם,נהגי המשאיות והמכוניות אינם אדיבים כאן כנראה שהם כועסים על מישהו נקווה שזה לא עליי.
לאחר שיצאתי מהעיירה הבוצית אני ממשיך קדימה לקראת 16:00 אחה"צ אני מגיע לעיר פונו ולאחר כמה ברבורים בעיר אני מוצא מלון במחיר סביר אך ללא חנייה,המלון מנוהל ע"י משפחה מקומית,וכאשר אני מתחיל לדבר איתה היא זורקת לי כמה מילים בעברית,היא צוחקת ואומרת שהיא "מריחה" ישראלים מק"מ היות ובעונה התיירותית עשרות ישראלים באים אליה למלון, את הקרנף אני מחנה בחניון סגור ומאובטח שנמצא כ 2 רחובות מהמלון.

לאחר שחניתי בחניון המאובטח חזרתי לכיוון המלון,פתאום אני מרגיש ריח נהדר של עוף צלוי,שוב הלכתי אחרי האף שלי שהוביל אותי לפתחה של מסעדה מקומית.התיישבתי באחד מהשולחנות הפנויים ואמרתי למלצר עוף שלם בבקשה!!המלצר שאל אותי עוד פעמיים האם הוא שמע טוב ושאני רוצה עוף שלם,עניתי לו כן פעמיים ואז הוא הלך וחזר כעבור דקה ושאל "רק אתה אוכל או שעוד מישהו צריך להגיע?"קמתי מהכיסא ואמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו"אתה רואה כמה אני גדול?אז תחשוב שאני מאוד רעב והמלצר שמולי שואל הרבה שאלות,האם לחכות לעוף או שאפשר לאכול את המלצר?"המלצר התחיל לצחוק ולחץ לי את היד והלך להביא לי אוכלללל.
כמו בכל מסעדות הפויו(עוף בספרדית)למנה הראשונה מקבלים מרק חם ולאחר מכן העוף מגיע מלווה בצ'יפס ובסלט.
כאשר המנה העיקרית הגיע הרגשתי את עיניי המקומיים מסתכלים על הגרינגו המגודל והמאובק עם הזקן שלא גולח כבר כמה חודשים ובטח חושבים לעצמם כאשר הם אוכלים כנף אחת או איזה פולקה נחמד והוא הגרינגו שבעצם זה אני אוכל עוף שלם שיכול להספיק למשפחה שלימה של פרואנים.

קודם כל אומר שהעוף היה מה זה טעים ולמרות שכבר אכלתי קצת יותר מחצי לול בטיול הנוכחי,נראה לי שזה היה אחד מהטובים.
שילמתי וחזרתי אל המלון,יום מושלם עבר על כוחותינו המורל בשמיים וגם העננים אז נקווה שמחר היום יהיה בהיר שנוכל לנסוע ולבקר באיים הצפים באגם טיטיקקה.
מאוחר יותר בדקתי את תחזית מזג האוויר למחר ולאחר מכן החלטתי להזמין סיור באיים הצפים דרך הקבלה במלון,מתברר שהמחיר שהם מציעים בהפרש זעום ממה שאצליח לקנות ברחוב, מה גם שכך הכל מאורגן אוספים ומחזירים אותי למלון, שילמתי לפקידת המלון שהיא בעצם האמא של המשפחה שמנהלת את המלון וקבענו שב 9:00 בבוקר אמתין בקבלה לרכב ההסעות,אמרתי לילה טוב ופרשתי לחדרי.
כעבור כשעה אני שומע מוזיקה בעצמה כזו שגם חירש יכול לשמוע אותה מק"מ, אני פותח את חלון חדרי ומבחין במעין מצעד שחולף ברחוב,אחחח אתם הפרואנים אוהבים מצעדים ואוהבים לחגוג,בכל עיר או עיירה בהם עברתי ראיתי מצעד כזה או אחר, יכול להיות שהמצעדים היו לכבודי?או שזה סתם היה צירוף מקרים שכזה.

בשעה 8:40 בבוקר מישהו דופק על דלתי, אני פותח את הדלת והאימא של המלון אומרת לי "בוקר טוב,רציתי לראות שהתעוררת כי בדרך כלל הישראלים מאחרים ונהג ההסעות כבר ממתין בחוץ" אני שואל "מה נהג ההסעות כבר כאן?אני אהיה מוכן עוד 5 דקות"למעשה הייתי די מופתע שהנהג הקדים ולא איחר,כעבור 5 דקות ירדתי למטה פגשתי את הנהג ונסענו לאסוף את שאר הקבוצה משאר המלונות.
לאחר כחצי שעה כבר היינו ברציף והמתנו לסירה שתיקח אותנו לביקור באיים הצפים.בזמן הזה הבטתי על אגם הטיטיקקה(Titicaca)שנחשב לאגם הגבוה ביותר בעולם בו אפשר לשוט עם סירות ואוניות,האגם נמצא בגובה של 3,810 מטר מעל פני הים כמעט פי 2 מגובהו של הר החרמון בצד הישראלי של הגבול,רוב שטחו של האגם שוכן בשטחה של פרו וחלק קטן יחסית ממנו נמצא בצד של בוליביה.כמו כן האגם נחשב שני בגודלו בדרום אמריקה.עומקו במרבי של האגם נושק ל300 מטר.
לא מספיק שהנתונים שרשמתי מעל מייחדים את האגם הזה ישנה עוד סיבה שהופכת את האגם הזה למשהו מיוחד ושונה מכולם הם האיים הצפים של בני האורו.

על האיים צפים שמעתי הרבה שנים לפני שיצאתי לטיול ולכן שמתי לי כיעד להגיע ולבקר בהם.
עלינו לסירה והתחלנו לשוט לעבר האיים הצפים וההתרגשות בשיאה כאשר אני רואה את האי הצף הראשון.
מיד מצטרפת אלינו סירת ליווי קטנה שמדריכה את משיט הסירה בה אנחנו נמצאים לאיזה אי להפליג.
תושבי האיים יוצאים מבתי הקש ומנופפים לשלום,כיום הם מתפרנסים מהתיירים שמגיעים לראות את צורת חייהם ולכן הם מנסים לסמן לנהג שמוביל אותנו שנעצור אצלם.אך המדריך מספר לנו שיש סבב בין האיים כדי לתת פרנסה שווה בין כולם ולכן הסירה הקטנה מדריכה אותנו לאי בו נבקר.

המדריך מספר שבדרך כלל נמצאים על כל אי בין 2-25 משפחות שמנהלות את חייהם המשותפים על האי,כאשר לכל אי יש "נשיא/מלך" שהוא בעצם ראש האי שנבחר בהצבעה בין התושבים ועליו מוטלת משימת ניהול האי.
האיים נבנו  ע"י בני שבט האורו בסביבות שנת 800 לספירה.האיים נבנו לצורך הגנה מהתקפות של השבטים השכנים ובעיקר של בני האינקה,הרעיון הגאוני לבנות איים שצפים בעזרת צמח שגדל באגם ונקרא טוטורה ובכך להתרחק מהיבשה ולנוע בחופשיות באגם הענק הזה.
כאשר הסירה נעצרת ליד האי בו נבקר אני קופץ אל ערמת הקש שהיא בעצם האי וההרגשה די מוזרה היות והאי בנוי משכבות על גבי שכבות של צמח הטוטורה שדורש אחזקה יום יומית לצורך שימור האי,רצפת האי רכה ואני מרגיש לפעמים שאני שוקע בתוך הקש.

המדריך של הקבוצה ביקש שנשב במרכז האי והתחיל לספר לנו את ההיסטוריה של האיים,המדריך גם הוא בין שבט האורו נולד וגדל על אי שכזה ולכן המידע שלו בנושא עצום,כעבור כמה דקות המדריך נותן את רשות הדיבור לנשיא של האי ומכאן הוא לוקח את הסיפורים וההסברים על תחזוקת האי והחיים המשותפים על האי,כאשר המדריך מתרגם לספרדית ואנגלית,את שפת האורו אף אחד מהתיירים לא מבין ולכן אני מקווה שהוא תרגם לנו בצורה טובה.
לאחר שכל ההסברים הסתיימו הורשנו להמשיך ולהסתובב באי, בני המשפחה ניסו למכור לנו תלבושות מקומיות ונשיא הכפר ניסה למכור לנו הפלגה בסירה בצורת קנו שבנויה מצמח הטוטורה.

לאחר שהביקור באי הסתיים עלינו לסירה שלקחה אותנו אל מרכז הקניות שנמצא גם הוא על אחד האיים,שם כבר הכל ממוסחר ויש אפילו 2 מסעדות,שהינו שם עוד כשעה ולאחר מכן חזרנו חזרה לפונו.
בכלל באופן כללי הסיפור של האיים הצפים הפך לעסק כלכלי וממוסחר מה שפגע בקסם של המקום וצורת החיים שקצת קשה להבנה,בכל מקרה אם אתם עוברים בפונו אל תפספסו וצאו לסיור קצר באיים הצפים של בני האורו.

בפונו הלכתי להסתובב קצת בעיר וכמובן לאכול משהו,לקראת ערב יצאו המקומיים שוב לרחובות וכמובן שהיה מצעד מלווה בתלבושות ובנגנים כמו שאפשר לראות רק בפרו המדהימה.
היות והלכתי לישון בשעת לילה מאוחרת החלטתי להישאר עוד יום בפונו ולנצל זאת לכתיבת הבלוג ולמנוחה,ולאחר מכן אסע אל הגבול ואחצה אל בוליביה המסתורית וכך עשיתי.
יכול להיות שהסיבה האמיתית שהחלטתי להישאר עוד יום בפונו היא הקושי להיפרד מארץ מקסימה שכזו כמו פרו,נקווה שגם את בוליביה אוהב.

לאחר 3 ימים בפונו הגיעה הזמן לעזוב,ניגשתי להביא את הקרנף מהחניון בו הוא חונה ולאחר מכן העמסתי את הציוד עליו.
המרחק מפונו לקופאקבנה(Copacabana)שבבוליביה הוא כ 150 ק"מ,ממידע שקראתי קשה למצוא תחנות דלק מכאן ואילך ולכן תדלקי את הקרנף ביציאה מפונו.
כרגיל בפרו הנוף מדהים ומזג האוויר שמתחיל קודר משתנה במהרה,אני נוסע לצידו של אגם הטיטיקקה והנוף נהדר.
לקראת 11:00 אני מגיע אל הגבול של פרו ובוליביה,אני מחנה את האופנוע ונכנס לביקורת הדרכונים,השוטר מבין שאני עוד אופנוען שעובר לבוליביה מחייך וחותם מיד על הדרכון, לא לפני שהוא שואל אותי האם יש לי מדבקה של הטיול שלי, אני אומר לו כמובן שיש לי והוא מבקש שאדביק אותה על החלון לצד כל שאר המטיילים שעברו כאן.אני חוצה את הכביש אל עבר המכס וגם שם הפקיד חותם ללא שאלות מיותרות על הניירת שקיבלתי בכניסה לפרו ואומר לי דרך צלחה,אני אומר לו תודה רבה ויש לך מדינה מופלאה יפה מעין כמותה.אני אומר שלום לפרו ויוצא לדרכי אל עברו השני של הגבול.