מסע רכוב כנקודת מבט על מסע החיים

דנה וליאור יצאו בתחילת אפריל 2017 לרכוב את ארה"ב וקנדה ויצפינו עד למפרץ-פרודו באלסקה, הנקודה הצפונית בעולם אליה ניתן להגיע בנסיעה קרקעית רצופה. החומר כאן מועבר מהבלוג הער והמרענן שהם כותבים לאורך הדרך.

צעד ראשון
אפריל 3, 2017
איפה הכל מתחיל? מהו הצעד הראשון במסע? הכוונה לצעד מסויים.
אפשר להכליל ולהגיד שכל חיינו מהרגע שבן האדם נולד הם מסע, הוא מתחיל לצעוד בדרך חייו ברגע שנולד עד הרגע שהוא מפסיק לצעוד. בדרך ישנם צמתים, אפילו לא מעט צמתים, צמתים שהמזל או הגורל זימן, צמתים שהאדם זימן לעצמו או צמתים שהסביבה זימנה לאותו אדם.
כל צומת כזה דורש החלטה, באיזה מין השבילים להמשיך לצעוד, אפשר להסס, אפשר לחשוש אבל החלטה חייבת להעשות, גם החלטה לא להחליט ולתת לדרך להגריל את המשכה עדיין בוצעה החלטה והאדם ממשיך לצעוד בדרכו. בכל צומת ישנה עצירה ריגעית, עצירה על מנת לקחת החלטה ובלי שמספיקים לתפוס אותו, באותו רגע ההחלטה כבר נעשתה, הצעד הבא כבר נצעד והדרך ממשיכה. אבל מה שבטוח לאותו רגע, ההחלטה שנעשתה הייתה נכונה לאותו הרגע.

השאלה המעניינת היא מה הוא הצעד הראשון במסע שהוא חלק קטן ממסע חיינו.
אולי זאת המחשבה? עצם המחשבה שותלת את הזרע לתחילת המסע? אבל מה גורם למחשבה להופיע?
אולי זה הרצון שמעורר את המחשבה להופיע? אבל מה זה רצון? מה גורם לנו לרצות? כנראה אם אנחנו רוצים משהו אז אפשר לנמק למה אנחנו רוצים אותו אבל קודם כל צץ הרצון לפני הסיבות. מאיפה לעזעזל הוא הגיע? אולי זה אותו צומת שהגורל זימן.

אז אם אפשר להגיד שפתאום הגיע הרצון, הרצון גרר מחשבה, המחשבה הובילה לצומת, הצומת חייב החלטה, עבר רגע, וההחלטה נעשתה.
אפשר להגיד שזה הצעד הראשון?

אם נפשט את הדברים, מה היה הרצון? הרצון היה לתפוס את הרגע. המחשבה הובילה לצאת להרפתקה ועל ההחלטה אין מה להרחיב, עבר אותו הרגע ורבים אחריו ונעשו מספר החלטות לפי מספר הרגעים כאשר הרגע הראשון כנראה היה הצעד הראשון שהוביל אותו עד התחלת ההרפתקה הזאת.

ואם נחזק את הנימוקים לרצון, יש האומרים שאם נעים במהירות האור הזמן עוצר, כרגע אי אפשר לנוע במהירות האור אבל אם נמצאים בתנועה הזמן מאט, הוא תמיד ימשיך לנוע מהר, אבל הוא יכול להאט אפילו במקצת. כאשר הזמן יותר איטי אפשר להניח שיותר סביר לתפוס אותו. מה שבטוח שאם עוצרים בלתי אפשרי לתפוס אותו, הרגע לא יחכה לנו בשום פינה.

המסע ישמור אותנו בתנועה, כך הזמן אולי יאט ואולי נתפוס את הרגע.

———————————————————————-

הכנות
אפריל 17, 2017
אחרי הרצון והמחשבות הגיע הזמן לרדוף אחרי החלום. אחרי אין ספור הקזות דם, דמעות, תסכול ושעות הסתגרות וישיבה בחדר עד השעות שנקראות כבר מחר מול מסכים עלינו והצלחנו לסיים תואר ראשון! משעות ארוכות מול מסכים להסמכה עברנו לשעות ארוכות מול מסכים לפרנסה. חזרה לתחושת החייל המשוחרר שרודף אחרי משכורת בשביל הגשמת חלום.

התפטרנו מהעבודה, כאשר להתפטר מעבודה אינו מעשה קל בכלל, במיוחד שהמטרה אינה למען קידום תפקידי, הזדמנות מקצועית אחרת אלא למען עצמנו בעוד ששאר חברינו נמצאים במרדף אחרי הקריירה המקצועית לנו התחושה שאנחנו עומדים להישאר מאחור ונצטרך לעבוד קשה להשלים את הפער כשנחזור בע״ה.

איפה מתחילים?

חשבנו על מספר אופציות, בחלק הצפוני של ארה״ב איפה שבד״כ קר אין הרבה אופנועים כי עונת הרכיבה שם קצרה מאוד, ככל שמתקרבים לחלק הדרומי והחם של ארה״ב כמות האופנועים עולה, עד כדי שאמריקאי שמרשה לעצמו לקרוא לעצמו אופנוען חייב להחזיק במינימום שלושה אופנועים והם לשימוש פנאי ולא כאמצעי תחבורה יום יומי.

הוחלט על לוס אנג׳לס, עיר והסביבה שלה מעל 20 מיליון תושבים עם היצע יפה מאוד של אופנועים יד שניה למכירה בקריג ליסט (יד שתיים של ארה״ב), גם אם לא נמצא בלוס אנג׳לס נוכל לעבור לערים מסביבה. בכלל כל קליפורניה שופעת בתרבות רכיבת אופנועים.

קנינו כרטיסי טיסה! ליאור טס שבועיים קודם ללוס אנג׳לס לקנות אופנוע ולהכין אותו למסע.

איזה אופנוע לקנות? אנחנו צריכים אופנוע שיכול לסחוב הרבה משקל, נוח לרכיבות ארוכות עם נוסע, עם יכולות שטח בסיסיות, אמין ופשוט. האמת פה לא הייתה ממש התלבטות מלבד התלבטות קטנה, למרות שיש המון אופציות בשוק בקטגוריה ולכולם יש יתרונות וחסרונות הלכנו על BMW R1200 GS, ותיק בקטגוריה עם תהילת משפחת אופנועי GS. כן, אפשר להגיד שזה היה מכור.

כאשר ההתלבטות הייתה אם לקנות את דגם הAdventure או הרגיל, כאשר היתרון לדגם הAdventure הוא מיכל דלק גדול וברירת מחדל שלו הם מזוודות מאלומיניום שיכולות להיות יותר נוחות לזיווד וקשירת ציוד, החיסרון הוא מחיר גבוה יותר. התלבטות נוספת היא איזה מודל לקנות, כל כמה שנים BMW מבצעים שינויים, החלטנו ללכת על השנים 2008 ל 2009 גם מבחינת מחיר וגם מבחינת אבזור אלקטרוני שהוא המינימלי יחסית לעומת החדשים.

ריצות הסידורים החלו, לאחר בדיקה של בסביבות העשרה אופנועים, היו אופנועים מנבלות גמורות עד לנסיכי גראג׳ שהיה עליהם פחות מ 15 אלף קילומטר ומאובזרים בכל גדג׳ט אפשרי. עלו שני אופנועים למעמד הסופי, הראשון GS Adventure 2007 והשני GS 2008, לראשון הייתה נזילת שמן בין הגיר לבלוק מנוע, תיקון שדורש לא מעט כסף הוחלט לסגור על 2008 שהיה שמור במיוחד, עם מעט ק״מ ומחיר אטרקטיבי.

משם שמח ונרגש לDMV, ולמסע קניות ומלא חבילות מאמזון.
בזמן חיפוש האופנוע והשהות בLA, הכרנו חבורה מעניינת. יורם, ראובן ואלי. ישראלים שחיים בארה״ב כולם אופנוענים ותיקים בעלי GS מספר שנים, שטיילו בכל ארה״ב, קנדה ומקסיקו איתם.

יורם, עבד שנים בסוכנות של BMW motorrad, החליט לקחת את הזמן לעצמו ופתח מוסך קטן ומרשים אצלו בחצר, מטפל באופנועים במסירות אבל בקצב שיאפשר לו להנות, לתכנן ולבצע טיולים רכובים. האופנוע הותיק שברשותו הוא GS 1100 שנת 94 שהוא הביא איתו לארה״ב מדרום אפריקה כשאר טייל שם.

אם אתם נמצאים בLA וזקוקים לטיפול לאופנוע, עצה או חבר לטיול אל תהססו לפנות אליו או אל החבורה.
בזמן ההכנות, ליאור לקח גם זמן להנות מלוס אנג׳לס ולהספיק לרכב ולהתרגל לאופנוע.
דנה הגיעה! עייפה אחרי טיסה ארוכה, והכנות שלא הספקנו לסיים לקחנו עוד כמה ימים בLA. ביקרונו איך לא ב Universal Studios ויצאנו לרכיבת היכרות עם יורם וראובן. לקחו אותנו לקניונים מעל מליבו, הראו לנו את מועדוני הרוכבים. כאשר בסוף שבוע אחד בכל מועדון כזה עוצרים עשרות אופנועים, בעיקר הארלי דווידסון. אין ספק שיש חזות מעוררת התרעה להארלי ובמיוחד לרוכבי ההארלי, ללא ספק הם יודעים להתחפש הייטב ואנחנו הרגשנו יוצאי דופן בנוף האופנועים.
באחד הקניונים יש כביש מפורסם שקרא כביש הנחש (מאוד מקורי, אבל אי אפשר להטיל ביקורת) שכל סופ״ש רכבי ספורט ואופנועי ספורט כבדים מגיעים לבדוק את הגבול כמה נמוך אפשר להשכיב את האופנוע.

זהו אנחנו עכשיו מוכנים לצאת לדרך.

—————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לליאור ודנה

————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

חציית האמריקות מאלסקה לדרום ארגנטינה ברכיבה זוגית

את גדי ולאה נחימוב גם אתם מכירים. אם לא סעדתם פעם באל-גאוצ'ו כשהם היו בעלי הרשת, בטח ראיתם את ביתם (או טעמתם את יציר כפיהם) הנח לו ממערב לכביש היורד למצפה רמון כשלושה וחצי ק"מ מדרום לצומת טללים. אין מצב שלא עברתם ליד חוות נאות.

גדי הגיע אלי לפני כשנתיים לשוחח על תכניותיהם לעשות את האמריקות. בגדול רצו לצאת הכי מהר. רק מה, להגיע לנקודת ההתחלה באלסקה בחורף לא ממש מומלץ, אז עד שמזג האויר ישתפר, ירד הזוג המופלא לכמה חודשים לתור את דרום יבשת אפריקה ברכב 4X4 מאובזר כקמפר שטח כמו שצריך. חרשו היטב את דרום אפריקה, נמיביה ובוצואנה,

הזדכו על הרכב וחזרו לארץ רק כדי לוודא שהדור הצעיר אכן מאופס על האחריות שנחתה עליו בעיקר בתחזוקת חוות הבודדים המושקעת. ואז יצאו לממש הרפתקה שרבים וצעירים חושבים כמה פעמים לפני שהם מתחילים בכלל לחשוב בכיוון. ופרומיליונצ'יק מבינהם אכן יוצא לדרך.

אני מתנצל על הדיווח המאוחר הזה. כי בעת כתיבת הדברים לאה וגדי כבר חזרו מהמסע. לא השתלטתי בזמן אמת על העידכונים כאן באתר הרפתקה, בעיקר מעצם היותי בתוך מסע משלי. לאה וגדי כתבו וצילמו בלוג נהדר וייחודי, הכולל המון מידע וחוכמת דרך, מנקודות מבט לא שגרתיות שבחנו את המושג הרפתקה מתוך נסיון חיים וזוגיות רבת שנים, זה לא פשוט להסתכן ולהעמיד במבחן הרבה נכסים כשאתם הציר המקשר והאחראי במשפחה רב דורית. בהקשרים עסקיים ופיזיים אין צורך להכביר מילים בסיכונים הקבועים כשעפים על דו גלגלי בדרכים הזויות, במזג אויר לא סלחני ובמחוזות נטושים בידיעה שלא היו להם אפילו שניה אחת לחפף או הזדמנות אחת לטעות – לאורך עשרות אלפי קילומטרים ולמשך חודשים. הקטעים שיובאו כאן הם תמצית הדיווח שמופיע בבלוג שהם כתבו. ולמי שרוצה צפיית בינג', הנה הקישור. הנאה מובטחת!

——————————————————
26 באוגוסט 2016
לפני ההתחלה.
גדי נוסע ללוס אנג'לס לחפש אופנוע. סוף יוני, ויש המון מודעות באינטרנט. משם צריך עוד להעביר את מה שיקנה לאלסקה- אלפי קילומטרים, כשבועיים נסיעה. ההפתעה הגדולה- כשהוא מגיע העונה כבר בעיצומה, ואין אופנועים מתאימים. כמה ימים מייאשים ויקרים בעיר הגדולה, ואז מודעה חדשה על אופנוע אפשרי באנקורג', אלסקה. גדי מתארגן לנסיעה, ובינגו- זה מה שהוא רוצה~ GS1200 BMW שנת 2014, פחות מ 5000 מייל, עם צמיגים 70/30 2 ארגזי מתכת, ידיות עם חימום, החלום בהתגשמותו. הבעיה היחידה- עכשיו צריך לחכות שבועיים שאני אגיע… חישוב מהיר מגלה שהשהייה שם תעלה כמו לחזור לארץ, ועם ההתעוררות של המינהל והדרישה לחתום על חוזה ולשלם מיידית ההחלטה קלה. גדי חוזר. היציאה הרשמית לדרך נקבעת ל 10/7. יש כרטיסים, נפרדים מכולם, והיידה לדרך!

אלסקה. ancorage

המטוס נוחת באחת בלילה. אור יום מלא. בין הנוסעים כאלה עם חכה ביד, מחכים למזוודה ולמיכל שבו יאכסנו את הדגים ואיתו יחזרו הביתה. מזג האוויר נעים – כולם בחולצה קצרה וסנדלים. אנחנו ישנים במלון הכי זול שמצאנו- 90 $ ללילה, ממש לא מזמין.
היום מנוצל לקניית ציוד, וביקור אצל ג'ף כדי לשלם על האופנוע. הוא מזמין אותנו לישון בחדר האורחים שלו – אבל היום כבר יש לנו חדר מוזמן באכסניה. 17000 דולר עוברים ידיים- וזורו שלנו!

נקבל את ההזמנה מחר כדי שנוכל להתארגן על האופנוע ולצאת לדרך. יום חמישי בבוקר אנחנו במשרד הרישוי עם הניירות, ממלאים טפסים ותוך פחות מעשר דקות האופנוע רשום על שמנו.
אנחנו מטיילים קצת בעיר, בודקים את מה שיש ומה שחסר, משלימים ונחים. אם רוצים לעמוד בתקציב של 100 דולר ביום חייבים להתארגן על ציוד קמפינג שלא היה בחשבון בהתחלה, לא ברור אם מזג האוויר יאפשר וזו הוצאה נכבדה, אבל לא נראה לנו נחמד לישון תמיד בחדר, וגם כך יהיה קשה לעמוד בתקציב. אנחנו מחליטים ללכת על זה. מאחר ובדרך יש עוד ארגז אחורי ושני תיקים חסיני מים, נראה שלא תהיה לנו בעיית מקום אכסון. עוד היום- ביקור במוזיאון היהודי- (יש פה בית חב'ד!) מתעד 7 משפחות שהגיעו לפה בתחילת ימי ההתישבות והן מרכזיות בחיי העיר, ויש בו תערוכה מרשימה שמתעדת את העלאת יהודי תימן.. מסתבר שלאלסקה על טייסיה ומטוסיה היה תפקיד מכריע אז. האוצרת של המוזיאון מספרת לנו ומסבירה מה שעושה את הביקור מעניין במיוחד.
המזוודה הנוספת הגיעה ואנחנו אוספים אותה בדרך, נוחתים עם כל הציוד בבית של ג'ף ויושבים איתו על בקבוק יין. ג'ף הגיע לאלסקה בעקבות 2 אחיו, הוא מנהל צוות שעובד ב DEADHORSE ופעם בשבוע טס לשטח. בשאר הזמן עובד במשרד בעיר. הפריזר שלו מלא שקיות ואקום עם חלקי דגים ובשר- הוא יוצא לדוג ולצוד מדי פעם. כשהיה צעיר הציד היה בשביל הכיף, היום הוא לא יורה בחיה שאין לו כוונה לאכול.. ג'ף אומר שתוך כמה ימים נתרגל לאור ואז נצטרך לישון פחות שעות בלילה. אנחנו נגלה בהמשך שזה לא עובד עלינו.בחצות הוא נפרד מאיתנו, מסביר איך לנעול כשנגמור ואיפה להשאיר את המפתח. אנשי אלסקה נותנים אמון באופן די גורף, וזה מוצא חן בעינינו.
שישי בבוקר, אנחנו מצליחים לדחוס את כל חפצינו למזוודות, כולל ספרים וערכת סריגה, ויוצאים ליומיים נסיעת מבחן. להתרגל לזורו, לבדוק שהציוד מתאים ולוודא שה'נהגת השניה' מסתדרת במקומה. דרומה לחצי האי KENAY נוסעים לעיירה SEWARD. שעתיים נסיעה עם הפסקת אוכל בקפה על שפת אגם.
כל אופנוען שחולף מסמן שלום, ויש הרבה כאלה. רובם הגדול בגילנו פלוס. רוכבים בעיקר גברים אבל יש גם הרבה זוגות ופעמיים- אשה נוהגת. סוף שבוע והעיירה מלאה במטיילים ונופשים. במזל מצאנו מקום בקמפינג על שפת הפיורד- יש יחסית מעט מקום לאוהלים כי האמריקאים מטיילים עם הבית. כמות עצומה של קמפרים- מארגז שמותקן על הטנדר ועד רכב בגודל של אוטובוס שגורר אחריו רכב פרטי. כמובן שככל שהרכב גדול יותר הוא מצויד יותר- מטבח, שרותים, סלון עם טלויזיה- כמו בבית. טיול רגלי קטן להתאוורר, ובלי לשים לב כבר כמעט חצות- כולם בפעילות, ילדים מתרוצצים, אנשים עושים BBQ- רעש שתואם את האור. מזל שאין לנו בעיה לישון בכל מצב..
למחרת- ארוחת בוקר בסגנון שנאמץ מעכשו- מנה אחת, שתיה אחת. הכל פה נמכר ומוגש בכמויות ענק- גם כשאנחנו אוכלים חצאי מנות אנחנו לא נשארים רעבים. מאחר ולא נהיה יותר לחופי האוקיינוס באלסקה- אנחנו יוצאים להפלגה של 6 שעות. מפליגים לאורך הפיורד (גם כאן זה נקרא כך) , בתקווה לראות בעלי חיים אופייניים, מגיעים לקרחון שיורד לים וחוזרים. מיד ביציאה הקברניט מפנה את תשומת ליבנו לאריה ים שצף להנאתו לידינו, ואחר כך לא מפסיק להסביר על הציפורים, על כלבי ואריות הים, על הליוויתנים ועל הצמחיה.

מדי פעם הוא קולט לוויתן ועוצר את הספינה כדי שכולם יצאו לסיפון וינסו לתפוס במצלמה. מאתגר מאד כי הליוויתנים צצים לשניות ועד שמרימים מצלמה כבר הזנב שלהם נעלם במים… טוב שאפשר להנות מהמראות גם בלי לתעד כל דבר!

לילה שני בקמפינג, ויש דברים לשיפור- האוהל שלקחנו מאביתר נהדר אבל קטן עלינו- אין בו מקום לציוד, ורב הטיול לא נוכל להשאיר דברים בחוץ אם נרצה למצוא אותם בבוקר. דבר נוסף- חייבים סיר קטן שנוכל להכין קפה. נסיעה חזרה לצפון- אנקורג' בדרך, אבל חוץ מארוחת צהריים אין מה לחפש בה, עוברים דרך כמה עיירות קטנות מנומנמות, ונכנסים לישון בקמפינג ממשלתי ליד נהר. רב שכנינו הם דייגים, ובבוקר גדת הנהר מלאה בהם. אנחנו לומדים שיטות שונות לדייג- אין ספק שזה לא בשבילנו… בדרך החוצה לכביש נקבת מוס מסתכלת עלינו בהפתעה- איזו חיה מכוערת! לזכר יש קרניים מפוארות, אבל בלעדיהן הנקבה מגוחכת. סטייה קטנה מהכביש לעיירה TALKEETNA ממנה יוצאים סיורים במטוס אל הפארק. עיירה תיירותית, צבעונית ומאד צפויה. למרות שהתכוונו לצאת לטיסה המאד יקרה- אנחנו מוותרים בגלל מזג האוויר. בהמשך הדרך מתחיל לטפטף וכשאנחנו מתקרבים לכניסה מחליטים לישון במלון. זו גם הזדמנות לפרוס בחדר את כל הציוד, לזרוק, למיין ולארגן מחדש את התיקים שלנו. שלישי בבוקר אנחנו בפארק. DENALY הוא השם המקורי, אך משתמשים גם בשם מק'קינלי. זו הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה, ואפשר להכנס עם רכב רק 15 מייל- התנועה בפארק היא ברכב שלהם או רגלית. מאחר ומטפטף כל הזמן אנחנו עולים לנסיעה של שש שעות באוטובוס. הנהג-מדריך לא סותם את הפה לרגע- זה מעניין אבל טוב שיש הפסקות להסתובב קצת בשקט בחוץ… האזור הקרוב לכניסה סגור לתנועת מטיילים בגלל 'פעילות דובית' אבל יש די מקום לטייל. האוטובוס עוצר בכל פעם שמישהו מהנוסעים רואה חיה כך שמלבד נופים ירוקים ראינו גם מוס, קריבו ודב.
את הסיור אנחנו גומרים בעשר בלילה, אבל מאחר שיש אור מלא ואנחנו לא עייפים,
ממשיכים בנסיעה צפונה. נישן בדרך. למחרת לקראת צהריים אנחנו ב FAIRBANKS , העיר הצפונית ביותר. העיר פרוסה מאד, ונוחה מאד להתמצאות. אנחנו מוצאים קמפינג חביב, חנות ציוד שבה נשלים את החוסרים, כמו קומפרסור קטן ומיכלי דלק נוספים, בגדים לימים קרים במיוחד או לילות כמו האחרון (פיג'מה ראשונה שקנינו בחיינו הבוגרים…) וגם כמה אופנוענים שחולקים איתנו מידע על מזג האויר הצפוי לקראת הנסיעה צפונה. בלילה יורד גשם. האוהל עומד בגבורה במצב, אבל בבוקר אנחנו מתעוררים כשהשכנים מודיעים שהאופנוע נפל בבוץ. גם איפה לחנות צריך ללמוד. אנחנו אורזים ציוד מיותר ומשאירים בקמפינג, ויאללה- לדרך! מפיירבנקס יש 260 מייל עד COLDFOOT, שם תחנת הדלק האחרונה על DALTON HIGHWAY עד PRUDHOE BAY, DEAD HORSE. אחר כך 240 מייל נוספים. היום, יום חמישי צפוי מעט גשם, ואחר כך כל סוף השבוע כמעט יבש- 20% אפשרות לגשם נחשב טוב! הכביש עד דלתון הייווי בסדר גמור, ושם הוא נגמר. דרך עפר טובה, אבל יורד קצת גשם ויש בוץ.

להפתעתנו הכביש חוזר. זה לא כביש משובח, יש הרבה בורות וקטעים מכוסים עפר, אבל יחסית למה שציפינו- טוב. הנוף ירוק, עצי אשוח, צפצפה וערבה, הרבה מים זורמים וכמובן- צינור הנפט. כל הכביש הזה נועד לטובת צינור הנפט- בדדהורס עובדים למעלה מעשרת אלפים איש בכל זמן נתון והכביש משמש לאספקה שוטפת של מזון וציוד. לפני שנתיים הנהר הציף את הכביש והרס חלקים ממנו ועכשיו יש גם 3 חברות שעוסקות בהגבהתו והרחבתו וגם כאן מדובר על מאות רבות של עובדים שצריכים אספקה. זה פרוייקט שצפוי להמשך שנתיים ו 36 המייל האחרונים הם אתגר גדול לאופנועים. עוד נגיע לזה.. בינתיים נהנים מהנוף, הגשם פוסק, ואנחנו עוצרים על הגשר שעל נהר היוקון לצלם.
על הגשר מותקנים רמקולים שמסתבר אחר כך שהם נועדו להזהיר נהגים וגם להרחיק חיות. חניה קצרה לאכול בתחנת הדלק, ממשיכים צפונה. גדי רואה פתאום בין השיחים דב ועוצר בצד הדרך, אבל לא שם לב שהשוליים משופעים ואנחנו מתגלגלים עם האופנוע במקום. מזל שזה במקום- אנחנו מתגלגלים מצחוק ובעזרת צופים אחרים מרימים את הכלי הכבד הזה. הדב? הסתלק כמובן ואנחנו כבר לא נקיים כל כך..מגיעים לקולדפוט בשעת ערב מוקדמת. ה'מלון', אכסניה בנוסח צבאי, עולה 290$ ללילה, אבל אפשר להקים אוהל על הדשא ללא תשלום. אם רוצים מקלחת- משלמים. יש שמש, דובים לא נצפו לאחרונה, מקימים אוהל. בחדר האוכל אנחנו פוגשים זוג הודים שנסעו איתנו באוטובוס בדנלי. הם כל כך שמחים לראות אותנו, ואנחנו עומדים לפטפט קצת. ג'ף ופינגה באו לעבוד 5 שנים בהיי טק בקליפורניה, והם מנצלים את הזמן לטייל. המשך הדיווח בבלוג "ברגוע" של לאה וגדי כאן.

—————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללאה וגדי נחימוב

————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כביש ישר, נוף שטוח-רקע מושלם למסע אל תוך עצמי

עם דייב, אדם מדהים ומכונאי

יומן מסע חלק ז'
מאוד התלבטתי מאיפה להתחיל את הפוסט הזה, מתבקש שאני אשמור על סדר כרונולוגי כלשהו אבל כשאני מנסה להיזכר בשבוע שעבר, זה נראה לי כמו נצח וחצי ממני-אני נמצא כרגע בטורונטו שזה במרחק של כל קנדה מאיפה שהייתי פעם אחרונה שכתבתי (קלגארי).
בששת הימים האחרונים, אריאל ואני רכבנו 4,865 ק"מ (שזה קצת יותר מהמרחק בין ירושלים ללונדון) ואחרי שעוברים את ההרים, קנדה הופכת למישור עצום של עשבייה בלי עמקים, הרים או ישובים – מישור ירוק או צהוב המשתרע 360 מעלות עד האופק ומעליו שמים כחולים כחולים וללא סימן לעננים (לעצמי חשבתי שזה כמו לרכוב בתוך דגל אוקריאנה).

ברכיבה כזאת אין מנוס מלהתכנס פנימה למחשבות ופשוט להעסיק את עצמך שעות על גבי שעות, פשוט אין משהו אחר לעשות וחייבים להמשיך הלאה.
זו לדעתי היא התמצית של טיול על אופנוע – ההכרח להתמודד עם המחשבות שלך ללא אפשרות לברוח ע”י גירויים חיצוניים.
ביום יום, אנשים נמנעים מלהיות עם עצמם ותמיד מקיפים עצמם בעיסוקים, אנשים מפחדים להיות לבד ואני ככל האנשים מבלה את זמני הפנוי עם טלפון, ספר או טלוויזיה.
הרכיבה מכריחה אותי לחשוב, מכריחה אותי לדמיין ובעיקר מכריחה אותי להכיר את עצמי.
אני מניח שלכל אחד יש חוויה אחרת מהרכיבה אבל בכל זאת רציתי לשתף בחוויות ובמחשבות שלי ואולי (רק אולי) אני אצליח להעביר חלק קטן מההרגשה של מסע כזה.

מישורים לכל הכיוונים

לפני כן, בכל זאת אעשה סדר כרונולוגי קצר:
לאחר שהשארתי את האופנוע במוסך, שכרנו רכב ויצאנו לטייל בהרים בזמן שמתקנים את האופנוע, דייב המכונאי שבמקרה הגענו אליו, היה בחור מדהים שמהרגע הראשון עשה הכל כדי לעזור לנו ולשחרר אותנו להמשך הטיול בזמן ובמחיר המינימלי. מסתבר שהחלק ששברתי לא היה זול בכלל (3000 דולר!) אבל דייב השיג לי כבר למחרת חלק משומש בשליש מחיר והוא הספיק לתקן את האופנוע בדיוק ביום שבו חזרנו מפארק באנף ( שאגב היו המקום הכי יפה שאי פעם הייתי בו, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. אני מאוד רחוק מנטלית משם בשביל לספר על זה) ובנוסף, הוא ביקש סכום מגוחך על העבודה. באמת אדם מדהים והרפתקן לא קטן בעצמו. שילמתי לו בשמחה והוספתי בקבוק וויסקי כאות תודה.

מוכנים לדרך.

כל מי ששאל אותנו לאן אנחנו נוסעים ואמרנו שהכיוון הוא מזרח עד ניו יורק פתח עיניים בפליאה ושיקשק את הראש מצד לצד כלא מאמין "אוו לא, אתם לא רוצים לרכוב דרך המישורים. זה נורא! סעו דרך ארצות הברית" היתה התגובה המקובלת .
אנשים ממש מפחדים מהכביש הזה והאמת ככל שיותר אנשים אמרו לנו את זה ככה זה סיקרן אותי יותר לראות ולחוות רכיבה במרחבים העצומים והפראיים האלה, הייתי נרגש .
מכיילים את הג'י. פי. אס שרושם 2,500 ק"מ עד לנ.צ. הבא. יצאנו מהמוסך וכבר לאחר חצי שעה נעלמו ההרים מהאופק מאחורינו ובאמת הכל שטוח ובעל גוון אחיד.
משם במשך 3 ימים נסענו ללא שום שינוי בנוף. שטוח, ללא פניות או עיקולים בכביש. ישר.
ואנחנו על האופנועים בערך 10 שעות ביום, עם עצירות קצרות לתדלוק ועצירה אחת יותר ארוכה לארוחת צהריים. עם רדת החשיכה מוצאים מקום לפתוח אוהלים, מכינים אוכל (תמיד איכותי – אם זה אורז, מרק, פסטה או ירקות מוקפצים הכל טרי וטעים) והולכים לישון. בבוקר שותים קפה אוכלים דייסת שיבולת שועל ומתחילים הכל מחדש. לאחר שלושה ימים הנוף השתנה – עם האגמים והעצים הופיעו כמו גם גבעות קטנות ועמקים אך הימים נותרו ארוכים כשהיו.

חניית לילה

כמו שציינתי בהתחלה, רכבנו מרחק עצום בזמן יחסית מועט, סה"כ היו לי קצת יותר מ 50 שעות להעביר ברכיבה והמוח לא מפסיק לעבוד, המחשבות רצות כל הזמן והדמיון פועל שעות נוספות.
אלו מקצת מהדברים שעוברים לי בראש ביום רכיבה:
לפעמים אני מנסה לחשוב על חיי היום יום שלי אבל זה נראה לי כל כך מיותר – הבית מאוד רחוק ממני, כאילו החיים השניים שלי לקוחים מאיזה ספר שקראתי לפני הרבה שנים ונשאר כזיכרון עמום אי שם בראשי לכן כל נסיון לתכנן משהו עתידי או לקבל החלטות הנוגעות לחיים מחוץ לטיול – נראה חסר טעם לחלוטין.
מה שכן עולה בזכרונות זה כל מיני אהבות ישנות שהיו לי והשאירו בי חותם מסויים ואיך הן תרמו לי לבנות את עצמי עד מקומי היום ובכלל רצף האירועים הרנדומאלי בחיי שהביאני עד לנקודה שבה אני נמצא.

לפעמים אני עסוק בדמיון שלי ותמיד אני מושפע מהספרים שאני קורא (או קראתי) ולטיול הזה לקחתי איתי שותף נפלא למסע- “מלכוד 22”, ספר משובח ביותר ציני, חד ומצחיק בטירוף (לכל מי שלא קרא מומלץ בחום).
תוך כדי הרכיבה אני מדמיין את עצמי כחלק מהדמויות בספר מטייל בין יוסריאן אור או מיילו (דווקא השתלבתי די יפה בין כל האנשים המטורפים שם).
לעיתים אני חוזר לספרים שקראתי בעבר וברכיבה הזאת חשבתי הרבה על "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גארסיה מארקס, הרכיבה במרחבים העצומים בדרך ליעד נראתה לי מתאימה לאהבה שלקח 55 שנים לממשה. זה תמיד נראה לי נחמד להוסיף נופך רומנטי למסע שלי.

הדמיון לוקח אותי להמון מקומות שונים והמחשבות נעות על סקלה רחבה מאוד – מהיסטוריה, מדע (ובעיקר על המונח זמן ומשמעותו), מערכות שלטון, מערכות כלכליות, התנהגות של חברה אנושית וטבע האדם ועד המחשבות הכי שטוחות ובסיסיות שיכולות להיות.
יש הרבה זמן וכל מחשבה קטנה עוזרת להעביר עוד כמה שניות ועוד כמה קילומטרים.

לפעמים אני אוהב לשמוע שירים ולנסות לנתח אותם כמו שכבר ציינתי בפוסט קודם.
אני בדרך כלל מקשיב לשירי משוררים ומצב רוחי ומחשבותיי משתנות משיר לשיר-
אם זה מחשבות על ארץ ישראל בשירה של רחל המשוררת "הוי ארצי הורתי" או מחשבות על אהבות נכזבות בשירו של אלתרמן "את הלילה שלך מרגיעים מרגיעים" או התלהבות טהורה מהרכיבה בשיר "שיירת הרוכבים" של הדודאים.
כל שיר ושיר לוקח אותי למקומות בעברי חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, חלקם מעציבים אותי וחלקם מכעיסים או משמחים אותי. האזנה למוסיקה יכולה להעביר לי שעות על גבי שעות.

בדרך כלל לפני ואחרי ארוחת הצהריים המחשבות נרגעות קצת ואני עסוק ברעב לפני או בשובע אחרי ואלו הן השעות הקשות ביותר מנטלית ביום ובדרך כלל גם החמות ביותר – אני מרגיש שאני רוכב כבר המון זמן רצוף ואני יודע שאני רק בחצי היום ואין לי כח לרכוב עוד.
אבל אין טעם לעצור כי אין כל כך הרבה מה לעשות בצד הכביש, חוץ מלשבת ואם כבר יושבים אז אני מעדיף שזה יהיה על האופנוע בתנועה.
את הג'י. פי. אס. כיביתי מהר מאוד כי זה די מתסכל לראות שאחרי יומיים של רכיבה רצופה נשאר עוד למעלה מאלפיים קילומטר ליעד, זה לא שאני הולך לפספס פנייה או משהו כי פשוט אין כאלו.

ברגע שעוברים את השעות הקשות הכל משתנה מקצה לקצה-אחר הצהריים שהשמש יורדת והגוף רגוע מהאוכל, זה השעתיים הכי טובות לרכיבה בשבילי, אני כבר לא שבע מאוד או רעב מאוד, לא חם לי ואני במעין טראנס של רכיבה – אריאל השווה את זה לתחושה שהאצנים מקבלים בריצה למרחקים ארוכים. בשעות האלו אני נטו נהנה מהרכיבה ומהטבע סביבי, לא צריך לחשוב יותר מידי ואני מרגיש שאני יכול להמשיך לרכוב עוד יממה בלי לעצור בכלל ובהנאה מושלמת, אני רגוע וטוב לי. אך לצערי כשיורד החושך יש סכנה של חיות על הכביש ולא בטוח להמשיך אז חייבים לעצור, למחרת כל התהליך חוזר על עצמו.
זהו יום רכיבה ממוצע בשבילי-רכבת הרים של מחשבות, רגשות ותחושות שחוזר על עצמו כל פעם מחדש.
כמובן שיש עוד הרבה דברים שאני חושב עליהם ויש תמיד את תשומת הלב (המקסימאלית) לכביש שמולי.
היה חשוב לי להעביר את החלק המנטלי ברכיבה היום יומית, טיול על אופנוע הוא לא רק כיף כמו שאנשים אוהבים לחשוב, טיול אופנוע הוא מסע הכרות לתוך עצמך לפחות כמו שהוא מסע הכרות של ארצות ותרבויות חדשות (או לפחות ככה אני רואה את זה).

לאחר חמישה ימים של רכיבה רצופה, הגענו לחצי האי ברוס שנמצא באגם הורון (huron) ולקחנו יום מנוחה אחד יחד עם בחור חביב שפגשנו בכביש שמטייל עם כלבו בקרוואן, ההליכה בפארק והרחצה במימי האגם הקרים והיפים עד מאוד, מילאה לנו את המצברים לחלוטין ונתנה לנו את האתנחתא הדרושה ע"מ להתחיל לעכל את כל מה שעברנו.

אריאל, כלבלב, בחור חביב ואנוכי

יום למחרת הגענו לטורונטו – העיר הגדולה ביותר בקנדה. למרות שעזבנו עיר אחרת רק לפני שבוע, קשה לי להתרגל מחדש לאנשים לרחובות ולרעשים של עיר. מבחינתי השבוע הזה נמשך כמה חודשים. חודשים נהדרים, מסע ארוך פיזית ומנטלית, חוויה שרק אופנוע יכול לספק.

———————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הטיפוס לרוקי'ס והפסקה תיירותית

יומן מסע ד'
מאז שעזבתי את דביל'ס טאוור התחפשתי, התחפשתי לתייר.
יום נסיעה אחד והגעתי ל-yellowstone הפארק הלאומי הראשון בארה"ב (ובעולם)ואחד מאבני הפינה של כל טיול לאיזור.
מדובר בפארק עצום בגודלו שמאופיין בפעילות געשית מוגברת מה שיוצר גייזרים ומעינות חמים ובנוסף הוא יושב על הקצה של המישורים האדירים של מרכז אמריקה ונושק לרכס האלפים המרשים מעבר לזה הוא גם בית גידול לחיות פרא מרשימות.

גן עדן לתיירים. והם פה, בהמוניהם.
לכל אטרקציה הכי קטנה חנייה ענקית עמוסה ברכבים, הכל מגודר,מסומן וכל שביל סלול או בנוי מעץ, בכל צומת מרכזי יש מסעדה שמוכרת רק המבורגרים וצ'יפס ויש גם חנות מזכרות שמוכרת דובים חמודים וספלים עם השם שלך.
מי שיגיע לפארק יחשוב שהדבר הכי חם עכשיו בעולם האופנה הוא רצועה שחורה ב"הצלב" עם כיתוב צהוב שאומר NIKON ,  והנה אני, מסווה בניהם עם אותו רצועה בהצלב אוכל המבורגר בצומת (צמחוני כן?! לא צריך להגזים), עוצר בכל מקום שהשלט מורה שיש מה לראות ומצלם. כמו כולם.
הגייזר הגדול מכולם מתפרץ אחת לכמה זמן , והנה המוני אנשים עומדים במעגל סביבו ומחכים בשקט ובציפייה מתוחה, לעצמי חשבתי שזה מזכיר לי את טקסי יום הזיכרון שעומדים ומחכים במבוכה קלה עד שתתחיל הצפירה וכשהוא התפרץ  אלפי מצלמות התפרצו יחד איתו וכך גם שלי אפילו הגדלתי ראש ועשיתי סלפי עם הגייזר, תייר למופת.
ראיתי דובים, נשרים, בהמות גדולות שאת שמן אינני יודע ואיזורים פראיים מדהימים ביופיים.
אין מה לעשות, מקום כל כך יפה לא יכול להיות שומם. לא סתם הכריזו על האיזור כפארק לאומי ולא סתם יש פה עשרות אלפי אנשים.
אני חושב שמה שמפריד ביני ובין שאר האנשים פה זו ההופעה, כולם לבושים יפה ומצוחצחים ורק אני עם אותם שלוש חולצות אחת על השנייה כבר חמישה ימים רצוף וגם זהו פרק הזמן מאז הפעם האחרונה שראיתי מקלחת מהצד הרטוב שלה.

היום החלטתי לחזור למציאות ולהתקדם לכיוון ההרים. הגעתי לגרנד טיטון, קצה הרוקיז' מקום עוצר נשימה,שרואים משהו. לצערי יש שריפות ענק כרגע צפונית אלי וכל האיזור מלא עשן ברדיוס של 400 מייל, או כמו שמישהו פה אמר לי:”בשביל לראות את ההר תצטרך לנשק אותו".
החלטתי להישאר כאן עד שיתפזר העשן ואז אעלה להרים, בנתיים מצאתי כאן מעיין קטן עם מים חמימים והתקלחתי כאמור, לראשונה מזה חמישה ימים. שטפתי מעלי את תחפושת התייר ואני שב להרפתקאות.

אסיים בשורה מתוך שיר של חווה אלברשטין שאני מרגיש שמתאים לסיטואציה:
“היו שלום (תיירים), אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר"

——————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

—————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב בגשם ולטפס על השטן

יומן מסע ג'
הרבה דברים קרו מאז הפוסט האחרון ואני אתחיל מהסוף: איזה כיף ומדהים פה!
חזרה שלושה ימים אחורה:אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון ואמרתי שאני אעשה את הדרך משיקגו להר רשמור ביומיים נקלעתי למזג אוויר סוער, ככה זה – אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. שעתיים בתוך היום ראיתי מולי ענן מבשר רעות, עצרתי בתחנת דלק ללבוש את כל הציוד חורף שיש לי רק דבר אחד חסר לי פה – מגפיים. לא יודע למה חשבתי לעצמי שלהביא רק נעלי בד זה רעיון טוב אבל זה מה יש, אז אני יוצא לסערה עם חליפה מלאה ועם שתי שקיות ניילון על הנעליים, מגוחך לחלוטין. חמש דקות בתוך הסערה כבר הייתי רטוב לגמרי והיא לא עשתה סימנים שהיא הולכת להיגמר בקרוב. אני מדבר על גשם חזק מאוד, לא טפטופים כמו שאני רגיל מהארץ. שעה וחצי אחרי הרגשתי לא טוב והחלטתי לעצור במקום הראשון שאני רואה ולהמשיך למחרת שיתבהר, הזדמנות טובה לעשות כביסה פעם ראשונה אחרי שלושה שבועות. בוקר, הסופה לא רוצה לחלוף ואני לא רוצה להישאר במקום, חשבתי שאם הסופה לא תעבור אותי אני אהיה חייב לעבור אותה, לא היה לי הרבה ציוד יבש, פשוט לבשתי הכל כפי שהוא החלפתי שקיות ניילון ויצאתי לדרך.
יום שלם של רכיבה בדרום דקוטה המישורית לחלוטין, אני נוסע בקו ישר, רטוב עד לשד עצמותיי ורועד מקור, ארבע שעות עברו ואני רואה גבעה -לא הר, לא גבעות-גבעה. אבל הגבעה הזאת שיפרה לי כל כך את המצב רוח, היא סימנה לי שאני מתקדם. שהמישורים עומדים להסתיים והנוף המונוטוני הזה יגמר מתישהו ואני לא תקוע בלולאה ואם המישורים נגמרים אז אולי גם הגשם יגמר ואני אראה את השמש סוף סוף, אבל הגשם החליט להישאר איתי עוד קצת. הגעתי להר רשמור, הקמתי אוהל, נכנסתי למקלחת חמה וארוכה וחזרתי לאוהל בחוץ החלה סופת רעמים,רוחות חזקות מאוד טילטלו את דפנות האוהל וגשם, עוד גשם.
לא דיברתי עם אדם כבר שלושה ימים, קר לי, הכל רטוב ואני לבד. בדרך כלל יש לי את היכולת לראות את הרגעים הקשים כחוויה ונהנה מהם לא כשזה מגיע לקור, אני לא מתמודד טוב עם קור. לילה קשה וארוך עבר עלי,הרגשתי בודד.

הענן שמבשר את הסערה

בוקר, יום חדש. אני מתעורר ורואה שעדיין יורד גשם, מנצל הפוגה קצרה בשביל לקפל את הציוד ולהמשיך במסע. נסעתי לראות את הנשיאים מפוסלים על הר גרניט שאני חייב להודות שהיה מרשים ומשם המשכתי לdevils tower -שעתיים רכיבה צפונה להר גרניט שלפני 50 מיליון שנה היה הר געש, זה מקום שכבר הרבה זמן אני רוצה להגיע אליו במטרה לטפס אותו (אין אפשרות לטפס ברגל אלא רק בטיפוס ספורטיבי-(rock climbing) , בשביל לטפס צריך בן/בת זוג ואין לי, וצריך שההר יהיה יבש. בדרך אליו כבר השלמתי עם זה שאני כבר לא אטפס אותו.
בדרך אליו באופק לא האמתי, חשבתי שראיתי כחול, שמיים, קרן אור! איזה אושר, שמש!
עוד חמש דקות גם ההר כבר ממולי ואני מתחת שמיים כחולים ושמש מלטפת את פני. אני עוצר להוריד שכבות ולהתחמם קצת ומשם קדימה להר. כשהגעתי לחניון לילה חיפשתי עוד אובל שיתאים למטפסים שאני אחנה לידם ואולי הם ירצו לטפס איתי, מצאתי אחד עם זוג נחמד, החלפנו שלום ומה קורה והמשכנו לדרכנו, הם לא נראים כמו החבר'ה שאני מחפש, עברתי לתוכנית ב' לקחתי את הנעלי טיפוס תיליתי אותם על התיק והלכתי לטייל סביב ההר בתקווה שמישהו יתחיל לדבר איתי, והנה אני נתקל באותו זוג(סוזן ודייב מבוסטון) שמסתבר שהם כן מטפסים והם אפילו הזמינו אותי לטפס איתם והציעו לי למחרת להגיע איתם לפיסגה. לא יאמן!

דייב מטפס

אני כותב עכשיו אחרי היום טיפוס, היה מדהים . הגענו לפיסגה אחרי טיפוס לא קל אבל היה מושלם. פתאום אני רואה את כל הימים האחרונים בפרספקטיבה אחרת. תמיד מדהים אותי איך כל החלטה קטנה שלוקחים במסע כזה משפיע לחלוטין על המשך המסע. אני לא יודע מה היה קורה אם הגשם לא היה מעכב אותי, אני לא יודע מה היה קורה אילו הייתי מקים את האוהל שלי במקום אחר, אבל אני כן יודע שתמיד שאני מסתכל אחורה אני שם לב לכל דבר , לכל פעולה מעשה או החלטה שלי יש השפעה ישירה ומיידית על החיים שלי, אני מניח שזה ככה גם בחיי היום יום אבל ההשפעות הם הרבה יותר ארוכות טווח וקשה לשים לב לזה. אבל פה הכל מיידי וקשה שלא להתפלא.
השמיים היו כחולים השמש הייתה חמימה, הזוג שפגשתי היו מקצועיים מאוד ומעניינים מאוד. אין ספק שהיה שווה לעבור הכל בשביל להגיע לנקודה הזאת בזמן ובמרחב. או כמו שהתחלתי, איזה כיף ומדהים!

ארוחת צהריים בהר

——————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

——————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!