דרור ותלי עינב שוב מצחצחים כרום ומשחיזים עדשות.

סיבוב אל סודות המסיון הלטינו אמריקאי של קליפורניה.

הצג את הוראות הגעה אל לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית במפה גדולה יותר

פארקפילד (PARKFIELD) שלא יירעד לכם הפופיק…

 

התקבלנו באמירת  "שמע ישראל…." מפי אב המסיון בסאן מיגל (SAN MIGUEL), לאחר שנודע לו שאנחנו מישראל, ארץ הקודש.
כן, רגע מרגש בתחילתו של היום השני לטיולנו לאזור פארקפילד (PARKFIELD) המכונה "בירת רעידות האדמה".

בשבת בבוקר, יצאנו 7 אופנועים מלוס אנג'לס, לטיול בין יומיים עמוסים וגדושים.
לשימון המוח ולבדיקת העירנות, נערך חידון קצר נושא פרסים.

התחנה הראשונה הייתה, איך לא, עצירה לארוחת בוקר על חוף הים בסנטה ברברה. מקום מבודד בקרבו של מפרץ קטן.

שבעים ומרוצים, יצאנו לביקור במסיון המפורסם של סנטה ברברה .
בניית המסיון הסתיימה בדצמבר 1786 והוא העשירי במניין שרשרת 21 המסיונים שהוקמו באותן שנים. מסיון סנטה ברברה, כונה "מלכת המסיונים" בשל גודלו המרשים. מאז ועד עצם היום הזה, דולק נר על יד המזבח באופן תמידי .
בקרבת המסיון, ממוקם ביתו של נשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן, בית מרשים המוקף גן גדול.

בדרכנו לסאן מיגל, חלפנו על פני העיירה סנטה אינז (SANTA YNEZ), שם לקחנו פסק זמן בפאב המקומי, שתיקרתו עטורה שטרות כסף. שרידים של חזיות, תחתונים, כובעים ובקיצור, כל מה שאתם חושבים ואפילו לא חושבים…להשאיר למזכרת.
תוך שתיה מבוקרת של בירה, נפלה החלטה לסטות קצת מציר הנסיעה המקורי ולתת קפיצה קטנה לעיירה הדנית סולבנג (SOLVANG), שם התקיים פסטיבל מקומי כך, שזכינו גם לטעום מן הפולקלור הדני.

נסענו צפונה והגענו לעיירת החוף מורו-ביי (MORRO BAY) ללינת לילה. הגענו ממש לעת השקיעה. יצא לנו להתרשם מהסלע הענק הבוקע מתוך הים ומעצים את החוויה .
הסלע פרץ לפני כ- 21 מליון שנים, כתוצאה מפעילות וולקנית ומהווה בית קינון לעופות ים מסוגים שונים.
תוך כדי הסיור הקצר בעיירה, בדרכנו למלון, "נקלענו" לפאב המקומי ובאופן ספונטני, פצחנו בריקודים לצלילי להקת רוק מקומית – עוד חוויה לרשימת החוויות הלאו דווקא מתוכננות.
זהו, כמעט חצות. כמו בטיול של הצופים, לפני כיבוי אורות, אנחנו מתנחלים במגרש החנייה. שמוליק מארגן קפה שחור קטן ומהביל. הגרעינים השחורים נשלפים, מספרים בדיחות צוחקים – עד …שהעייפות הכריעה וכל אחד פרש לחדרו.

למחרת, ב-8:30 מתייצבים כולם – אפילו אלו שרטנו על השעה המוקדמת, לא האמינו על עצמם שעמדו במשימה!

תוך כדי תהליך הכנת הטיול התברר עוד, כי מסיון סאן מיגל חוגג 214 שנה להיווסדו. אם כבר אז כבר, חגיגה: בחצר המסיון המדהים הזה, התכונה רבה. נתחי הבשר הגדולים כבר ניצלים על האש הפתוחה. ב"סיר הסירים", כבר מבעבע תבשיל השעועית. לנו לא נותר אלא, ליהנות מהריח כיוון, שתחילתו של הפסטיבל מתוכננת לשעה 12:00 בצהרים ואנחנו, עוד לא אכלנו אפילו את ארוחת הבוקר.
בכניסה לבית התפילה של המסיון, עוברים המתפללים מין טקס טהרה באמצעות צרור מרווה יבשה המעלה עשן ריחני. את הטקס עורכים צאצאי המשפחות האינדיאניות שייסדו את המסיון.
מן העבר השני, אב המסיון, ששמע כי אנחנו ישראלים, הפליג באמירת "שמע ישראל…" והזמין אותנו להישאר למיסה, במהלכה יברך אותנו באופן מיוחד, כיוון שהגענו מארץ הקודש.
לצערנו, לוח הזמנים לא איפשר לנו להישאר למיסה.

המסיון הזה מיוחד בשל מבנה הפעמונים הבנוי במבנה מדורג. הציורים שעל קירותיו מבפנים, לא שופצו מעולם. המשמעות היא: זהו הצבע המקורי, בו השתמשו האינדיאנים כאשר ייסדו אותו.
פרט ייחודי נוסף הוא "חלון המשימה" – זוהי מסגרת עץ עליה נמתח עור פרה מעובד שעבר תהליך של גילוח ושימון – בכך הגדילו את שקיפותו.
ארוחת הבוקר שלאחר הביקור במסיון, היתה גם היא חוייה בפני עצמה. במרחק הליכה ממנו, כבשנו איזו מסעדונת קטנטונת, כל כך קטנה, עד שחזי אפילו הציע את עזרתו בהכנת האוכל. לאכזבתו ולשמחתנו, שתי הבנות שאיישו את המסעדה השתלטו מהר מאוד על העניינים – לא היה חסר שהם עוד ישלמו לנו…

משם נסענו כ- 30 מייל והגענו אל פארקפילד (PARKFIELD) "בירת רעידות האדמה".
העיירה המונה 18 תושבים, כן ממש ח"י תושבים, זכתה לכינוי ב"זכות" רעידות אדמה בעוצמה של לפחות של 6 דרגות בסולם ריכטר, הפוקדות את האיזור במחזוריות של כל 22 שנה לערך.
העיירה ממוקמת בדיוק בתפר של שבר "סאן אנדריאס", הידוע כאחד הפעילים בארה"ב. מזרחית לשבר – פלטת צפון אמריקה ומערבית לו פלטת הפסיפיק.
להמחשת תהליך תזוזת הקרקע, מצויות שם שתי יציקות בטון המרוחקות אחת מהשניה ובכך, מדמות את תזוזת הפלטות בקצב של 2.33 אינץ' בשנה. המשמעות היא, שבתוך 21 מיליון שנה, לוס אנג'לס תישק לסן פרנסיסקו – נתון מדהים! נחכה ונראה…..
רעידת האדמה האחרונה שפקדה את המקום התרחשה ב- 28 ספטמבר 2004. נתון זה סיקרן מאוד את המדענים ובאיזור נקדח חור בעומק של 2 ק"מ. הוטמנו בו חיישנים למיניהם, על-מנת להבין ולפענח את הסימנים שלפני הרעידה הבאה ואולי בכך יצליחו "ללכוד" אותה.
היינו צריכים להפנים את כל המידע, לכן ניצלנו את חצר המסעדה המקומית, המארחת בדרך כלל את באי פסטיבלי הרודיאו ופסטיבלי מוסיקה, את הצידיים ורוכבי האופנועים המשוטטים בסביבה למשחק תחרותי של קליעה למטרה והזוכים הם: חזי- נציג המין הגברי ואיריס נציגת המין היפה. מסתבר שהזוגיות מוכיחה עצמה גם בתחום הזה.

את הטיול חתמנו בעיירה  CHOLAME ליד האנדרטה לזכרו של ג'יימס דין. ג'יימס דין נהרג בתאונה בקרבת מקום ב – 30 בספטמבר 1955, בהיותו בן 24 בלבד!

מכאן המשכנו בדרכי נוף יפהפיות. הרכיבה באחד הכבישים הרגישה כמו ברכבת הרים, עקב הירידות הפתאומיות והעליות שלאחריהן. הבטן גם היא עושה דרכה למעלה ולמטה חליפות.

השמש כבר כמעט נושקת לים – אנחנו עולים על הכביש המהיר בדרכנו הביתה.

במהלך הטיול גמאנו (ליתר דיוק, האופנועים ומיכלי הדלק גמעו) כ-487 מייל.

וזה הזמן להודות לכל אלו שתרמו להצלחת הטיול: שמוליק ורנדי, זאב ומירי, רוני וסיגל, חזי ואיריס, אדם ורונית, גדעון (המכונה גיד'לה) וכמובן לעתליה אשתי, יד ימיני הן בהכנות והן בצילומים .

להתראות בטיול הבא.

רכיבה זהירה!
שלכם
דרור עינב

———————————————————————————————————————————————

ערך (בקטנה) – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לתלי ודרור עינב

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

יואב ודניאל יצאו לחבק שני אופנועים וחתיכת נוף.

כשרוצים חיבור קרוב, נוסעים רחוק. טיסה קצרה לארץ האיים והמפרצים, בה המרחק הקצר בין שתי נקודות הוא קו מפותל: שני אופנועי ויסטרום 650. שתי מצלמות קנון (יואב הוא צלם מקצועי), אוכל טוב וחווייה מעוררת והצילומים… מענגים! כל מילה נוספת, מיותרת.

הצג את הוראות הגעה אל אתונה, יוון במפה גדולה יותר

יואב ודניאל. תודה.

—————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב אלון

—————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת.צחי – אוסטרליה (דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה-סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על המסע הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

רעיון לחבר את כולנו: כיתבו HARPATKA.COM בדרך מקורית משלכם; מתוך המסע/טיול/סיבוב/הרפתקה. צלמו. ושילחו. אשבץ זאת בכותרת הבלוג. מאז חזרתי מהאמריקות, אני מארח בבלוג סיפורי מסע של חברים, תהנו:

————————————————————————————————————————————

דרום אמריקה של חברים

אדם ממשיך לרכוב סביב הכדור. מהחברים בבואנוס ועד לחברים בסאלאר.

 

 

מפלי האיגואסו

בפארגוואי הייתי חייב לתקן את המצלמה שלי ולאחר שאלות פה ושם, מצאתי מעבדה באסונסיון הבירה והבעיה נפתרה. פאראגוואי היא ארץ נחמדה ושקטה. מצאתי כי אנשי צוות התחזוקה הידידותי של הגנים הבוטאניים במרכז העיר, מאפשרים לתיירי מסע לקמפנג ולהקים לעצמם אוהל בתוך הגן. וכך עשיתי.
המצלמה תוקנה, אספקה לארבעה ימים נאספה ויצאתי מהבירה לכיוון צפון מערב, לחצות את איזור ביצות צ'אקו- Chaco swamps. מדובר ב-800 ק"מ לכיוון הגבול הבוליביאני. מסלול עם מעט אספלט, טיפה חול והמון בורות וחריצים. ללא תיירים ועם אין ספור חיות בר.

עם ההגעה לבוליביה, שמתי פני לעיר סנטה-קרוז כדי לפגוש את ראפה Rafa. בעל החווה בו פגשתי בדרום פטגוניה (זוכרים) הוא טס לכאן מבארילוצ'ה ארגנטינה. התכנית הייתה לרכוב כמה ימים יחד עם ראפה ועם ווִילי Willi– חברו של ראפה בדרום בוליביה ולהתחבר לאחד המקומות היפים בעולם. ווילי רכב על ה-F800GS שלו וראפה על DR650 שהשאיל במקום.
ארבעת הימים שלאחר מכן היו אדירים; רכבנו ב"דרך צֶ'ה" Ruta Del Che באיזור בו צ'ה גווארה האגדי פעל במשך כשנה, עד ללכידתו ומותו – הוא ניסה, על פי המקומיים; "ליצור קובה בתוך בוליביה". במקום שצ'ה נהרג' הוקם בית חולים קטן (צ'ה היה רופא), המנוהל על ידי רופאים קובנים.

משם המשכנו למעלה לתוך האלטיפלאנו Altiplano . האיזור והמישורי והצונן בגבהים שמעל 4000 מ'. באיזור כזה, רכיבה על אופנוע יוצרת בעיה שכן קצב העליה מהיר מהתקדמות רגלית. ויתרנו על קצב עליה מומלץ של 500 מ' ביום וסבלנו מכאבי ראש והעדר תיאבון. "קח קצת עלי קוקה ותלעס", הציע לי איש זקן שפגשנו. היה לעלים טעם נורא ולעיסתם לא ממש השפיעה עלי. כמה ימים אחר כך, כבר הרגשנו הרבה יותר טוב והגענו לפוטוסי Potosi העיר הגבוה בעולם – בגובה 4,060 מ'. כאן היה המקום בו נפרדו דרכינו; ראפה ווילי חזרו לסנטה-קרוז.

נשארתי עוד יום בעיר וקפצתי לראות את מכרות הכסף שהאיזור מפורסם בהם. היה זה שוֹק של ממש, לראות באיזה תנאים קשים ומסוכנים הכורים המקומיים עובדים. קשה להאמין, כי המכרה הזה לבדו, סיפק את כל תצרוכת הכסף של האימפריה הספרדית הענקית, במשך יותר ממאתיים שנה. עכשיו, אותה מתכת כסף שבעבר נחצבה כאן באיכות של 99% כבר איננה. והמקומיים נותרו עם סביבה הרוסה.

בפוטוסי פגשתי עוד כמה רוכבי אופנוע; דיויד, מקנדה על BMW r1200gs Adv..רָאייֶן וג'וֹש מארה"ב עלBMW DAKAR  ועל DR 650 . ופאטריק מדנמרק על ה- DLV 650 שלו. התחברנו במהירות ורכבנו יחד לכיוון הסאלאר דה יויוני Salar de Uyuni. הסאלאר במערב בוליביה, הוא אגם המלח הגדול בעולם (10,000 קמ"ר) ונטען כי הוא אוצר כ- 50% מיתרות הליתיום בעולם. כאשר המקום יבש, זו חוויה חד פעמית. התנסות רכיבה שלא תמצאו במקום אחר. מקום בו תוכלו לרכוב לכל כיוון. העמסנו האספקה בעיר ויצאנו למישורים הלבנים הגדולים.

הקילומטר הראשון היה רטוב עדיין, עם מים בעומק כ- 3 ס"מ, אותם חצינו בזהירות רבה, כדי לא להתיז יותר מדי מי מלח על האופנועים. ברגע שעלינו על קרקע יציבה, פשוט התפרענו ורכבנו במקסימום המהירות, בה האופנועים שלנו היו מסוגלים לטוס. השמש החלה לשקוע ואיתה הטמפרטורות שצנחו מתחת לאפס. הקמנו מחנה קטן באמצע הסאלאר ובישלנו ארוחת ערב יחד. "מה כבר יכול להיות טוב מהמקום הזה?" חשבתי לעצמי…
בבוקר, יצאנו מהאוהלים וגילינו כי כל אספקת המים שלנו הפכה לגושי קרח. חזרנו לעיירה יויוני Uyuni ושטפנו את האופנועים במכון רחיצת מכוניות מקומי. לקח שעות לשטוף את כל המלח מהאופנועים, מלח שעלול לזרז חלודה בחלקיו החשופים.

היו אופנוענים שהמליצו על הדרך מיויוני לכיוון לָגונה וֶרדֶה Laguna Verde בכיוון דרום. וכך שוב, הצטיידנו בדלק ומזון ופנינו לכיוון ההרים. הדרך טיפסה וטיפסה ותנאי השינה באוהל בטבע הפראי, היו קפואים מאי פעם. בקור של מינוס 10 ובגובה של כ- 4500 מ', פשוט לא היה ברשותנו די פליס וצמר, כדי לשמור על מעט חום. אך שוב; הנוף המרהיב והחברותא הנהדרת, עודדו אותנו להמשיך. יום אחד עצרנו סתם מחוץ לכפר קטן וכולם נאספו סביבי; מד המרחק של האופנוע שלי הראה: 100,000 (מאה אלף) ק"מ. עבור אופנועי מסע הנרכבים באופן רצוף, במקסימום יכולות נשיאה. בתנאי דרך קיצוניים ושחיקה, זה מספר עצום. כך שכולם לחצו את ידי ולרגע נזכרתי בכל אותם אלפי קילומטרים של ג'ונגל, מדבר, הרים, אוקיינוסים… באותו לילה מצאנו מעיין מים חמים והקמנו לידו את המחנה הזעיר שלנו ולאחר זמן רב, קפצנו לאמבטיה מהסוג שקוראים לו הכרחי…

בגבול בוליביה / צ'ילה נפרדנו. דייויד וחבריו חזרו לכיוון לה-פאז ואני נכנסתי לצ'ילה, מתוך כוונה לסייר בעומק מדבר האטקאמה במשך שבוע ואז לחזור לבוליביה. סיכמנו להפגש בלה-פאז ב-11 ביוני ונפרדנו לשלום.

כרגע אני בסן-פדרו דה-אטאקמה שהיא מקום מאד תיירותי ויחד עם זאת, נאת-מדבר נעימה, בה בחרתי לעשות הפסקת מנוחה.

כמה שעות לאחר הפוסט הזה. עידכון; קיבלתי הודעה כי דייויד התהפך איפה שהוא סמוך לגבול בין צ'ילה לבוליביה ופונה לבית חולים בקאלמה צ'ילה. לכן יצאתי בטרמפים לאיזור התאונה, להביא משם את האופנוע שהסתבר כי התהפך קשות וחטף חבטות ומעיכות, אך באורח פלא, לא נגרם לו נזק ממשי. כך שכרגע הוא איתי. בינתיים, דייויד עבר ניתוח בבית-חולים פרטי ומאד מקצועי – טיפול המכוסה על ידי חברת הביטוח הקנדית שלו – שמו לו חתיכת פלטינה ברגל והרופאים חושבים שהוא יוכל לחזור לרכוב בעוד כ- 20 יום.
זהו, מחר אני מתכוון להחליף צמיגים ולעלות צפונה לכיוון העיר אריקה Arica בצפון צ'ילה.
להתראות. אדם

——————————————————————————————————————————————-

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה