סיכום הרכיבה בארגנטינה וצ'ילה

ארגנטינה וצ'ילה 2018
אצלנו בראש ארגנטינה זה פטגוניה, קרחון מורנו, אל קלפטה, ארץ האש ואולי קצת בואנוס איירס. אנחנו דילגנו על כל הללו, התחלנו באיגוואסו ועלינו צפונה, אז אולי לא באמת היינו בארגנטינה (אם כי הבאמפרים הרגישו אותו דבר). האיגוואסו מחולק בין ברזיל לארגנטינה וכל מטייל באשר הוא מטייל חייב לבקר בשני הצדדים ולומר מי מהשניים טוב יותר, מסקר מהיר בין באי המקום היחס הוא 50%-50% בין אוהבי הצד הברזילאי לאוהבי הצד הארגנטינאי (אנחנו אגב בברזילאים). אפשר לחשוב שאנחנו שמוצאנו ממדינה שחונה שמחנכת ש"חבל על כל טיפה" נתלהב ממפלים יותר מאחרים.

אבל לפי כמות האנשים שביקרו במפלי האיגוואסו בדיוק ביום שבמקרה גם אנחנו היינו שם ולפי העובדה שהם כולם מדברים ספרדית או פורטוגזית כנראה שלא ניתן לשייך את זה למוצאנו בלבד. מדובר על מפלים ברוחב שניים וחצי קילומטרים (275 מפלים שמקיפים אותך מכל צד). הנהר שהם שייכים לו (הפרנה) לא רומז על מה שהולך להתרחש, הוא אמנם רחב אך צבע מימיו חום כהה והוא זורם לו בניחותא כך שלא היית מצפה לעוצמת המפלים האדירה. אוקי אז אנחנו כנראה לא אוהבי אדם,

אבל כל מה שמוכרז כאחד מפלאי עולם או כסגן שלו, מיד מושך כמות אנשים שאותו פלא עולם לא יכול לסחוב ופלא העולם הופך לתור אחד אין סופי. אז אנחנו נמשיך לנו בטיולינו הצנוע ללא ברקים ורעמים ונחפש לנו
פינות חמד נסתרות מהעין. כזאת היא חוחוי הפרובינציה הכי נידחת בארגנטינה, כבישים תאווה לרוכבים המתפתלים בירוק כהה ומדבריות בצבעים שלא מהעולם הזה שלא חשוב לאן אתה מתבונן יש לך תמונת שער של נשיונל גאוגרפיק וכמעט בלי תיירים, כך שכביש 9 מסלטה צפונה מאוד מומלץ (יש אוטוסטרדה שעוקפת אותו אבל לא להתפתות) ובעיקר כביש 52 לכיוון צ'ילה כולל את הר שבעת הצבעים מאדום בוהק דרך ירוק נחושת
לצהוב מדבר, אגמי מלח שעוברים בהם בחרבה, נקודת תצפית בגובה 4200 מטרים, ואלפקות ולאמות כל הדרך, ניתן לתמונות לספר את הסיפור.

את צ'ילה עברנו מהר רק בחלקה הצפוני אך מדבר אטקמה תפס אותנו בהחלט לא מוכנים (בשבילנו צ'ילה זה הרים ושלג) ובחלקים הזכיר לנו המדבר את הצבעים האדומים של הסהרה. בסופו של דבר התנחלנו באיקיקי (שלא ברצוננו) עיר בהחלט חמודה, שחלק ניכר ממנה הוא דיוטיפרי.
אחרי כמעט חודש בארגנטינה וצ'ילה מה למדנו:
– אנחנו ממש אהבנו את האנשים שפגשנו, יש להם סבלנות, הם ייקחו אותך ביד לכל מקום, גם אם זה לא בדרך שלהם, ואין להם את הקונספט שיש אנשים שלא מדברים ספרדית.
– כמות חנויות הספרים בבואנוס איירס ממש מרשימה. לחובבי ספרים שכמונו זה היה יכול להיות גן עדן לו רק לא היה בספרדית.
– ארוחה לעולם תכיל דולסה-דה-לצ'ה (כרוטב, כעוגיות, כממרח או סתם בצד) ובנוסף יש לנו הרעלת אלפנדאס.
– המסעדות ברובן מטופחות, השירותים של אותן מסעדות תמיד מזכירות עולם שלישי, מוזנחים מסריחים ולא נקיים (אבל עם בידה).
– המתדלק בתחנת הדלק תמיד ימלא על הטיפה האחרונה שהמיכל יכול להכיל, ולא רק מפני שהוא רוצה למכור לך עוד קצת דלק אלא מפני שהליטר הזה יכול להציל אותך כאשר התחנה הבאה (עוד 200 ק"מ) תהיה סגורה, או שלא יהיה בה את הדלק המתאים והבאה אחריה (עוד 100 ק"מ) בקצה טווח המיכל שלך.

– ארגנטינאי לעולם יחשוב שהוא יודע להכין את האסדו הטוב בעולם ושמאכלי הים שלהם ללא תחרות. למען שמירת כבודם של הארגנטינאים לא נביע את דעתנו האישית על הבשר הקשה והשרימפסים חסרי הטעם שלהם. – הזמן זורם כאן אחרת, לדוגמא קבענו בחמש וחצי בבוקר שיאספו אותנו, הגיעו בשבע וחצי ולא נראה היה שזה מטריד מישהו (פרט לנו כמובן)

– לא הצלחנו לפצח את התנהלות התנועה בצמתים, רוב הצמתים ללא שום שילוט ולא ממש ברור למי זכות קדימה ומתי.

מחר פרו.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הוכחה דרום אמריקנית

לברית הלא כתובה בין בני אדם

מעז יצא מתוק
כביש מספר 1 בצ'ילה כמו כל כביש מספר 1 בעולם (פרט לישראל) סלול לאורכה של המדינה בצד הים. במקרה המדובר מצד אחד האוקיאנוס השקט ומצדו השני פאתי מדבר אטאקמה (המדבר הצחיח ביותר בעולם). במחסום דרכים, כחמישים ק"מ לפני העיר איקיקי (Iquique), שבק אופנוענו וסרב להתניע. והנה אנחנו תקועים באמצע המדבר.

בחינה ראשונה גילתה שהכבל של המצבר מנותק מה שהעלה את החשד שהמצבר מרוקן,
ניסיון להניע בדחיפה (כשאירה דוחפת בירידה קלה) העלה קולות צחוק מהדהדים מכיוון האופנוע. הפועלים ממחסום הדרכים, הגיעו ביוזמתם ועזרו לדחוף הפעם האופנוע עבר לגיחוך קל אך עדיין סירב להניע, בכל אופן הוא שוקל כחצי טון כולל ציוד ורוכב. אוקי אז צריך כבלים חשבנו לעצמנו, וניסינו לעצור רכבים. 100% !!! מהרכבים שסימנו להם לעצור עצרו מיד, לרכב החמישי היו כבלים, ניסינו, לא מניע.

זה הזמן להתחיל לחשוב, על לוח הבקרה הופיעו 3 אותיות שבישרו שיש בעיה, בחיפוש
מהיר גילינו שמדובר על האימובילייזר. התקשרנו לליאור, ממנו קנינו את האופנוע, שהתחיל לחקור בישראל, וללא תוצאות, בינתיים עצר לנו מיוזמתו, חוזה הוא מאורוגוואי וגר בארגנטינה, בעל אופנוע בעצמו, ללא מילה באנגלית אבל עם טונה של רצון טוב, ובילה אתנו את השעות הבאות (כשאשתו ברכב לא הראתה ולו סימן קטן של חוסר סבלנות), גם הוא צלצל לחברים שלו שהתחילו להפעיל רשת, קודם כל יש מועדון רוכבים בצ'ילה שהוקפצו לעזרתנו, ושליח בדרך אלינו, אין אמנם מוסך של BMW בעיר הקרובה, אבל יש מוסך שמטפל ב- BMW גם בעל המוסך הוקפץ לעזרתנו, במקביל אנחנו התקשרנו למוסך של BMW בארגנטינה בו עשינו טיפול ורוברטו שמדבר אנגלית, ניסה במשך זמן רב למצוא פתרון ועזר לנו בתרגום לספרדית לעוברים ולשבים. וככה זה נמשך במשך יום שלם, עשרות אנשים שאנחנו לא מכירים וקרוב לוודאי לא
נפגוש, חיפשו, התקשרו, והגיעו לעזור לנו, עשרות רכבים (ולא עוברים שם הרבה מידי) כשראו שאנחנו תקועים צפצפו בשאלה האם לעצור ורק כשנפנפנו להם שהכל בסדר המשיכו בדרכם. אופנוען שעבר נעצר בלי לשאול והתחיל לחפור בנבכי הרכב, נציג מועדון הרוכבים נסע 50 ק"מ צד כדי לבדוק את הרכב (והא בכלל איש הארלי)… בסופו של דבר הגיע כריס המוסכניק, עם חואן דובר אנגלית קלה, וגררו אותנו למוסך.

כאן היה אמור להסתיים הסיפור, אלא שלא ממש, אחרי יום התברר שהבעיה לא פשוטה,
אחרי עוד יומיים התברר שגם המומחים שהובאו לא פתרו את הבעיה. כדי לשפר את התקשורת בנינו הקפיצו את רודריגו שמדבר אנגלית טובה שיעזור בתרגום (והוא ליווה אותנו כל הזמן), עוד יום לברורים מול כל מוסכי BMW הסמוכים, הבהיר לנו שלא ניתן לפתור את הבעיה מרחוק וחייבים להביא להם את הרכב (המוסך הקרוב במרחק 1,500 ק"מ). כריס וחואן שתי נשמות מיוחדות שבגלגול הבא יהיו בטח מלאכים, לא התייאשו בכל כמה שעות עולה רעיון חדש שנפסל לאחר בירור, אך לכל אורך הדרך שנמשכה יותר משבוע היינו בתחושה שלא יעזבו אותנו עד שתיפתר הבעיה, כדי שלא תרחמו עלינו איקיקי היא אחלה עיר עם חוף ים מדליק,

כך שעוד כריס וחואן מזיעים במוסכיהם
אנחנו השתזפנו על שפת האוקיאנוס. בסופו של דבר נמצא ברנש שהבטיח שיודע איך לתקן, אלא שהוא באריקה (Erica) במרחק 300 ק"מ מאתנו, כריס וחואן לא התבלבלו העמיסו את האופנוע על הגרר וליוו אותנו לברנש. שאכן פתר את הבעיה. אנחנו רוכבים כבר הרבה שנים אבל התגייסות בסדר גודל כזה עוד לא ראינו, עשרה כוכבים לדרום אמריקאים.

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

רכיבה לכל הרוחות בדרך 40 המיתולוגית

פעמיים דרך 40

ארגנטינה

נובמבר, 2015
יצאנו מהקראטרה אוסטרל, בחזרה לארגנטינה, אחרי 9 ימים של מזג אוויר מושלם, באזור הפכפך מהבחינה הזו. היה לנו מזל גדול ואפילו לא ידענו עד כמה, בהמשך הטיול שלנו נפגוש רוכבים שיספרו לנו שהם רכבו באותו אזור בגשם ואפילו בשלג.

הגענו לפריטו מורנו (העיר, לא הקרחון), עדיין עם גרי וג׳ים, שני הרוכבים האמריקאים שפגשנו, והתחלנו בחיפושים אחר מקום לאכול. צ׳ילה אמנם יפה מאוד, אבל בגזרת האוכל… אפשר לומר שהתגעגענו מאוד לארגנטינה. הבעיה היחידה הייתה שהשעה הייתה 16:00 ביום ראשון וכל מקום בעיר היה סגור. אחרי כשעה של שיטוטים ברחבי העיר ניגש אלינו חורחה, שראה אותנו מחפשים משהו וביקש לעזור לנו למצוא משהו לאכול.

פרידה מהמארחים הנדיבים בעיירה פריטו מורנו

לאחר שגם בעזרתו לא הצלחנו למצוא מסעדה פתוחה בעיר הוא הציע לנו לבוא אליו הבית, כי הם בדיוק סיימו לאכול את האסאדו של יום ראשון ונשארו הרבה שאריות. מתן ואני קפצנו על ההזדמנות והסכמנו בשמחה, מבחינתנו זו הזדמנות מצויינת לזכות להכיר עוד קצת מהאנשים והתרבות הארגנטינאית היפה. ג׳ים וגרי, לעומתנו, היו המומים וחשדניים. עודדנו אותם לקבל את הצעת הכנסת האורחים (בהמשך הם הודו לנו על כך) ועקבנו אחרי חורחה לביתו. המשפחה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות והאכילה אותנו בבשר משובח וסלטים שונים.
לאחר ששבענו אנחנו החלטנו להמשיך לרכב עוד באותו יום לכיוון אל צ׳אלטן במטרה לקצר את הדרך למחרת, ואילו גרי וג׳ים החליטו לסיים את הרכיבה ליום זה, ולנסות לרכב את כל המרחק למחרת. נפרדנו מהם בתקווה כי יצליחו להשיג אותנו מחר וניפגש שוב.

התחלנו ברכיבה דרומה על כביש 40, הכביש שחוצה את כל ארגנטינה, מהצפון בגבול עם בוליביה, עד הדרום, אושוואיה. כבר רכבנו חלק ממנו, כשהתחלנו את הרכיבה ממנדוזה, לאחר שלא הצלחנו לחצות לצ׳ילה. על הקטע אותו התכוננו לרכב עכשיו שמענו הרבה סיפורים, שאין איפה לישון בדרך, שחצי ממנו לא סלול, שאין עליו כמעט תנועה ואם תהיה לנו תקלה או בעיה יכולות לעבור שעות עד שמישהו יעבור, שלמות רצות בו חופשי, ושיש בו רוחות מאוד מאוד חזקות.

מהר מאוד גילינו שעניין הרוחות אכן נכון, והרוחות באזור חזקות. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת ויש לפנינו כ-120 ק״מ עד העיירה בה נאמר לנו כי יש מלון בו נוכל לישון. מזל שאנחנו בדרום והשמש שוקעת מאוחר. אז רכבנו, בדרך שאין בה דבר מסביב לראות, רכבנו לאט בגלל הרוח ובגלל הפחד להיתקל באיזו למה סוררת שהחליטה לחצות את הכביש. לאחר כשעה וחצי של נסיעה, בשעת דמדומים, ראינו לבסוף אורות המבשרים על היעד המובטח שהתגלה כעיירה עם שלושה וחצי בתים, תחנת דלק קטנה ומלון דרכים שנראה כאילו יצא מתפאורת סרט אימה.

נכנסנו אל המלון שמשמש גם כחנות ומסעדת דרכים קטנה. בחנייה ראינו עוד שני אופנועים קטנים, וכשנכנסנו אל המלון גילינו את בעליהם, שני ברזילאים שנראו כאילו שדדו חנות בגדי עור, מאובזרים מכף רגל ועד ראש בעור שחור. אחד מהם דיבר רק פורטוגזית ואילו השני דיבר גם אנגלית וספרדית. אל מתן הוא פנה באנגלית ואילו אליי התעקש לפנות רק בספרדית, במבטא ברזילאי כבד כל כך שלא הייתי בטוחה מה בכלל יוצא לו מהפה. איכשהו הצלחנו לתקשר, והם סיפרו שהם באו מריו דה ג׳נירו דרך פרגוואי והם מתכוננים להגיע כל הדרך לאושוואיה על כביש 40.

בכלל, עוד נפגוש בדרך המון מטיילים שעושים מסע לכל אורכו של כביש 40 המפורסם, מהצפון ועד לאושוואיה. כמו חבורת הרצים שעברנו בדרך וכמו רמי, רוכב אופניים הצרפתי, שרוכב כל יום 150 ק״מ עד לאושוואיה, כי התפנו לו כמה חודשים אז למה לא בעצם.

אז בילינו את הלילה במלון באמצע שום מקום, 120 ק״מ צפונה ו-200 ק״מ דרומה עד העיירות הקרובות, ולמחרת התחלנו ברכיבה לאל צ׳אלטן. שני הברזילאים יצאו לפנינו אבל אמרו שהם רוכבים לאט, אז בוודאי עוד נפגוש אותם בדרך. ברוח הייתה חזקה והכיוון בו היא פוגעת בנו משתנה בהתאם לעיקולים של הכביש. פעם היא מגיעה מימין ופעם משמאל, כשהיא פוגעת בנו מקדימה מרגישים הקלה, ואם יש לנו מזל היא מגיעה מאחורינו ועוזרת לאופנוע ברכיבה. לפעמים היא כל כך חזקה שמתן רוכב ״בהשכבה״ (בזווית של 45 מעלות). לאחר כשעה של רכיבה הגענו אל הברזילאים, שאכן רכבו לאט. האופנועים שלהם קטנים והרוח קשה עליהם יותר ומטלטלת אותם מצד לצד. בעצירה הבאה בתחנת דלק כבר לא הצלחתי להתמודד עם ההתעקשות לדבר רק אליי בספרדית פורטוגזית לא מובנת, והחלטנו להמשיך לרכב בלעדיהם.

דרך 40 בקטע סלול – בסביבות אל צ'אלטן

מהנקודה הזו הדעות חלוקות לגבי המשך הכביש. יש שאמרו לנו שמכאן ועד לאל צ׳אלטן הוא לא סלול בכלל, ואילו האנשים מהאזור התעקשו שישנם רק 70 ק״מ לא סלולים. למדנו, ועוד נחזור ונלמד בהמשך הטיול, שכשזה מגיע לתנאי דרך וכביש עדיף לשמוע למי שחי כמה שיותר קרוב לדרך המדוברת. במדינות שאנחנו רוכבים בהן האנשים לא מטיילים הרבה ולרוב לא מתרחקים מהאזור בו הם חיים. על כן מידע שאנחנו מקבלים ממי שלא חי באזור יכול להיות מבוסס על ידע מלפני 4-5 שנים, וכבר אינו מעודכן. ואכן, גילינו כי רוב הכביש סלול ובמצב טוב.

התחלנו לראות תמרורי אזהרה מפני למות (למעשה מדובר בגוואנקו, קרובי משפחה של הלמות והאלפקות) וגם התחלנו לראות אותן בכמויות גדולות. בעיקרון ישנן גדרות שמיועדות לשמור אותן הרחק מהכביש, אך בפועל הן פשוט מדלגות מעל הגדרות ומשוטטות חופשי. ראינו גם כמה מהן מוטלות מתות בצידי הדרך, ככל הנראה מפגיעת רכבים.
לאחר כ100 ק״מ נוספים של רכיבה אנחנו מגיעים לקטע לא סלול, שנמצא בעבודות לקראת סלילה. שלא כמו בצ׳ילה, פה הם לפחות משאירים נתיב חלופי שלא מכוסה באבנים שלא מאפשרות רכיבה, ואנחנו עוברים את הקטע ללא בעיות מיוחדות. כמה דקות אחרי שאנחנו חוזרים לכביש סלול, עובר אותנו רוכב אופנוע נוסף ואנחנו מזהים מיד את האופנוע ואת הקסדה, ג׳ים! הוא וגרי יצאו מוקדם בבוקר והצליחו להשיג אותנו.

בכניסה לאל צ'אלטן ברקע גמלוני הסלע של פיצרוי

מכאן אנחנו כבר ממש קרובים לאל צ׳אלטן, כשעה נוספת של רכיבה, והרוחות הולכות ומתגברות ככל שהשעות חולפות. אנחנו ממשיכים עם ג׳ים וגרי על כביש 40, עד הפנייה לאל צ׳אלטן. ברגע שאנחנו משנים כיוון נסיעה, הרוחות מתחזקות. הן ממשיכות להתחזק ככל שאנחנו מתקרבים לעיירה ומגיעות לעוצמות שלא הכרנו, כל כך חזקות שכשאנחנו יורדים לרגע מהאופנוע כדי לצלם תמונה של הפיץ רוי, הרוח כמעט מעיפה אותי מהרגליים. כאמור, רוחות בעצמה שלא הכרנו.

אחרי נסיעה איטית וזהירה אנחנו מגיעים לאל צ׳אלטן בסיומו של יום רכיבה ארוך. זו עיירה קטנה ויפה, למרגלות הר הפיץ רוי המרשים, מלאה בבתים בסגנון בקתות עץ שנותנים תחושה של עיירת סקי. בערב אנחנו יוצאים עם גרי וג׳ים לארוחת ערב מצויינת, נהנים שוב מהבשר של ארגנטינה שכל כך התגעגענו אליו בצ׳ילה. אנחנו מחליטים לקחת עוד יום באל צ׳אלטן ולנוח, ולמחרת לטפס אל הפיץ רוי. גרי וג׳ים, שרוכבים עם אופנועים שכורים ומוגבלים בזמן, מחליטים להמשיך כבר למחרת בדרך דרומה. אנחנו נפרדים מהם בצער וממשיכים במסעות שלנו בנפרד.

פרידה מג'ים וג'רי באל צ'אלטן

את היום הבא בילינו בעיירה הקטנה, שבמהלך היום היא מנומנמת ואילו בערב, כשכל המטיילים חוזרים מהטרקים השונים באזור, היא מתעוררת לחיים. למחרת יצאנו גם אנחנו לטרק הפיץ רוי, והחלטנו לעשות אותו ביום אחד במקום לבלות לילה בקמפינג ולקום לזריחה. המסלול יפה והעלייה לפסגה מפרכת ומלאה ברוחות חזקות. כשהגענו למעלה, פסגת הפיץ רוי הייתה מכוסה בענן, קצת מאכזב, אבל המחזה של ההר והלגונה הקפואה למרגלותיו עדיין יפה ומרשים.

מבט כללי על אל-צ'אלטן

כשיצאנו מאל צ׳אלטן יום לאחר מכן, הרוחות שוב לא נתנו לנו מנוח. הנסיעה לאל קלאפטה, היעד הבא שלנו, קצרה יחסית, אבל הרוחות החזקות כל כך הופכות את הנסיעה לקשה ומעייפת מאוד. הרוחות מגיעות מהצד, במהירות של 50-80 קמ״ש, והן קשות גם לנו וגם לאופנוע, שצריכת הדלק שלו עולה. באמצע הדרך הרוחות מעייפות אותנו כל כך שאנחנו עוצרים בצד הדרך, במקום מסתור מהרוח, שוכבים על האדמה ונחים.

לבסוף אנחנו מגיעים לאל קלאפטה מותשים. אנחנו רוצים לנסוע לקרחון פריטו מורנו המפורסם, אבל כבר עייפים מדי, אז החלטנו לדחות את זה ליום הבא. אבל, מזג האוויר היה הפעם לרעתנו, למחרת הרוחות לא נחלשו והצטרף אליהן גם גשם. תחזית מזג האוויר לא הצביעה על שינוי, ולכן החלטנו לדחות את הביקור בקרחון ולרכב קודם לפוארטו נטאלס ולפארק טורס דל פיינה, בצ׳ילה.

כמובן שגם במהלך הנסיעה לפוארטו נטאלס הרוח לא הרפתה. ההקלה היחידה הורגשה כשהפיתולים כיוונו את הרוח כך שתהיה בגבנו. בכל שאר הזמן ההרגשה היא שאנחנו נלחמים ברוח וכמעט מפסידים. הגענו לבסוף לפוארטו נטאלס ומיד נכנסנו להרצאה המסבירה את המסלולים השונים בפארק, כשהמפורסם בהם הוא טרק ה-W האורך ארבעה ימים. כשנגמרה ההרצאה הלכנו לשכור ציוד קמפינג ולקנות אוכל לטרק, כי רצינו לצאת כבר למחרת. סיימנו את כל הארגונים בשעת לילה מאוחרת והלכנו לישון מוכנים לצאת לטרק מוקדם בבוקר.

אבל כשהתעוררנו למחרת נזכרנו שבעצם אנחנו לא באמת אוהבים קמפינג וטרקים של כמה ימים, ובעצם יש לנו אופנוע, אז למה להתעקש? החזרנו את כל הציוד ששכרנו וקנינו, ויצאנו לרכיבה בפארק, שנמצא כשעתיים נסיעה מהעיר. כשהגענו אל הפארק נגלו אלינו הטורסים, שלושת עמודי הגרניט שנותנים לפארק את שמו. רכבנו בתוך הפארק בין סוגים שונים של חיות; שועלים, גוואנקו, סוסים, ארנבים (שרצים מול האופנוע במהירות אדירה), והמון סוגי ציפורים. ראינו נופים מדהימים, אגמים בצבע טורקיז, הרים מחודדים ומשוננים, ונקודת תצפית אחת בלתי נשכחת.
מזג האוויר בפארק משוגע לחלוטין, הרוחות בו חזקות ומקפיאות והעננים זזים במהירות. רגע אחד אנחנו רוכבים תחת שמש ושמיים בהירים, רגע אחר כך זז מעלינו ענן ומתחיל להוריד גשם. חמש דקות נוספות והשמש חוזרת, וחוזר חלילה. אנחנו רואים את ההרים מתכסים בעננים ומתבהרים לסירוגין. אני בהחלט שמחה שהחלטנו לוותר על הטרק ולרכב במקום, כי הרוחות והקור העז שבאזור כבר מתחילים להקשות עליי.

אנחנו חוזרים לעיר, אוכלים ארוחת ערב מצויינת, הטובה ביותר שאכלנו בצ׳ילה, ומתכוננים לנסיעה למחרת. פוארטו נטאלס היא הנקודה הדרומית ביותר שנגיע אליה במסע שלנו, שכן החלטנו לא לרכב לאושוואיה, ומכאן אנחנו מתחילים להצפין חזרה.

אנחנו מגיעים שוב לאל קלאפטה, לאחר עוד נסיעה מאתגרת, הפעם אנחנו נוסעים ישר לקרחון פריטו מורנו שנמצא במרחק 80 ק״מ מהעיר. אנחנו מגיעים ומתחילים לטייל על המרפסות שבנו כתצפית אל הקרחון הענק שמזכיר את החומה ממשחקי הכס. בהתחלה קשה להבין את הגודל, אבל ככל שמתקדמים מבינים שהדבר הזה עצום, בגובה של עשרות מטרים ונפרש אחורה קילומטרים על גבי קילומטרים. שמחנו שזה הקרחון האחרון שנראה בטיול, כי כנראה שאם היינו רואים אותו לפני הקרחונים האחרים שראינו היינו מתקשים להתלהב מהם.
בשלב זה בטיול לי נשבר לגמרי מהרוחות וממזג האוויר הקפוא בדרום הרחוק והיפה של ארגנטינה. זכרנו את המיקרו אקלים של אל בולסון, שיושבת בתוך עמק ומזג האוויר בה תמיד חמים יותר בכמה מעלות טובות מהסביבה הקרובה. וכבונוס היא גם נטולת רוחות. החלטנו לחזור לשם כמה שיותר מהר. המרחק הוא כ-1300 ק״מ, אם נתאמץ נצליח להגיע לשם ביומיים.

מול קרחון פריטו מורנו

יצאנו לדרך מוקדם בבוקר, בכוונה להגיע חזרה לפריטו מורנו, העיר ממנה התחלנו את הנסיעה דרומה. הדרך לאל בולסון משעממת מאוד, אין נוף יפה ואין הרבה מסביב חוץ מהרבה גוואנקו. אחר הצהריים הגענו לתחנת דלק והחלטנו לעצור להפסקת התרעננות. דלק נמלא כשנסיים. ישבנו בתחנה כשעה, אכלנו כריכים ושתינו קפה, בזמן שברקע מכוניות מתדלקות. כשאנחנו מתכוננים להמשיך בנסיעה וניגשים לתדלק, המתדלק מבשר לנו שנגמר דלק 95 ונשאר רק קצת 97, והוא מתדלק לנו את ששת הליטרים האחרונים שנשארו. אוקיי, אמור להיות לנו מספיק כדי להגיע לתחנה הבאה, תחנת הדלק ליד המלון באמצע שום מקום, שמוכר לנו מהדרך הלוך.

אנחנו ממשיכים בנסיעה שהופכת לקשה יותר ויותר ככל שהשעות חולפות והרוח מתגברת. אני לא יכולה לשבת ישר ולאורך כל הרכיבה אני יושבת בהטייה לצד ימין, הגב כבר כואב לי מאוד ואני מתקשה להמשיך. אנחנו כבר קרובים לתחנת הדלק כשהאופנוע מתחיל להשתנק מעכשיו האופנוע נוסע על אדים ואנחנו מתחילים להכין את עצמנו להליכה ברגל. הרוחות קשות גם לאופנוע וצריכת הדלק שלו עולה, כך שהדלק נגמר מוקדם מהצפוי. אנחנו כבר רואים את האורות שמבשרים על העיירה ומפצירים באופנוע שימשיך רק עוד קצת, רק עוד כמה קילומטרים. איכשהו, בקושי רב ותוך שהוא נכבה מספר פעמים בדרך ומותנע כל פעם מחדש, הוא מצליח לעבור את העליות והירידות עד לעיירה, ולבסוף את 100 המטרים האחרונים בירידה הוא פשוט מתדרדר עם מנוע כבוי ונעצר ממש מול התחנה המיוחלת. אנחנו חשים הקלה עצומה, עד שאנחנו רואים את תור המכוניות המחכות לתדלוק. כן, גם כאן נגמר הדלק.

לא האמנו שנחזור לבלות עוד לילה במקום הנטוש הזה, שמזכיר תפאורה של סרט אימה, בעיירה שנלקחה מתוך סרט אימה, עם עובדים שמזכירים דמויות מסרט אימה. החלטנו לחכות למשאית הדלק שאמורה להגיע. נחכה עד 20:30, שעה לפני שמחשיך כדי שיהיה לנו גם זמן להגיע לעיר. אם לא תגיע עד אז, נבלה פה עוד לילה בלית ברירה. ב20:40 המשאית מגיעה. לא האמנו למזלנו הטוב ומתן מיד יוצא לנסות לתדלק, אלא שמעדכנים אותנו שייקח עוד שעה לפחות עד שהמשאית תסיים למלא את המשאבה, ורק אז ניתן יהיה לתדלק. הבנו שאין ברירה ונאלץ להישאר פה עוד לילה.

העיכוב הבלתי צפוי יעלה לנו ב-130 ק״מ נוספים של רכיבה למחרת, או ביום נוסף בדרך לאל בולסון. אנחנו מחליטים לנסות בכל זאת להגיע לאל בולסון כבר למחרת, למרות שזה אומר שלפנינו יום של כמעט 800 ק״מ רכיבה, יותר מכל יום רכיבה עד כה. היום הבא הולך להיות מאתגר במיוחד.

קמנו בשעה מוקדמת במיוחד, אכלנו ארוחת בוקר, תידלקנו, ויצאנו לדרך הארוכה. אמנם הרוחות הולכות ונחלשות ככל שאנחנו מצפינים, אבל הן עדיין חזקות והגב שלי עוד כואב מאתמול. הדרך ברובה משעממת, אבל מזג האוויר המשתפר והמחשבה על אל בולסון, האזור היפה כל כך וההוסטל שהתאהבנו בו וכעת נחזור אליו, עוזרים לנו להחזיק מעמד. לבסוף, אנחנו מגיעים אל העמק. באופן פלאי ממש, המעלות עולות בן רגע, הכל מסביב נעשה ירוק ופורח, והרוח נעלמת. לאחר שלושה שבועות של רוחות בעוצמות שלא הכרנו, שלא פוסקות ולו לרגע אחד, הגענו לאל בולסון, והכל נרגע.

———————————————————

כל הזכויות C ללסיפור ולצילומים שייכות לנעם ומתן בללי

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אור הרפז ובר הולצר בפטאגוניה

שיבוש התוכניות היא ההרפתקה אמיתית.

(פגשתי את אור הרפז ובר הולצר ממעוז חיים, בבית קפה סמוך לביתי, כדי לתרום למסע שלהם כמה טיפים. קיבלתי במתנה 5 קילו תמרים והבטחה לכתוב לאתר הזה, אז הנה תיהנו – יוני בן שלום)

אור מימין ובר שמשמאל ליד האופנוע שקנו לפני רגע בפוארטו נאטלס

שלום שמי אור הרפז, איני כותב גדול. מה שכן, אשתדל לעדכן מדי פעם.
החלטנו להתחיל את המסע הרכוב שלנו בדרום אמריקה ולעלות צפונה. כלומר עכשיו בפאטגוניה קיץ והכי הגיוני לעלות עם מזג האויר הטוב צפונה. בתכנית שלנו לרכוש שני אופנועים בחלק ההוא של העולם ולהשתדל לעלות כמה שנוכל. הרבה לפני היציאה לדרך עמדנו בקשר דרך אתר "הורייזן אנלימיטד" עם שני חבר'ה אמריקאים (בנפרד) וניסינו לתאם שנקנה מהם את האופנועים. הם בדיוק מסיימים את המסע שלהם מהצפון דרומה.

ביום רביעי ה-4 בדצמבר ב- 6:00 בבוקר עלינו על טיסה מנתב"ג לבונוס איירס, עם עצירה במדריד.
ב-5 בדצמבר נחתנו בבונוס איירס בשעה 9:40 ( שעון ארגנטינה) שזה ג'ט לג לא רחוק ממה שאנשים חוווים כשהם טסים לניו יורק.
משדה התעופה הגענו להוסטל של ישראלי בשם עינב. (קאסה דה פהפה) על מנת להחליף כסף ולהעביר את השעות עד הטיסה ליעד הבא.
בשעה 5:20 אחה"צ כבר היינו על טיסה ל- rio gallagos בפינה הכי דרומית של פטגוניה המזרחית.
לאחר שנחתנו בשעה 9:00 תפסנו מונית לתחנה המרכזית, כדאי לקחת אוטובוס לפונטה-ארנס היושבת בצד הצ'ליאני המערבי של פטגוניה, ממש מול טיירה דל-פואגו היא ארץ האש.
( בתחנה המרכזית היינו עדים לנסיון התאבדות של אחד המקומיים אבל זה נגמר בשלום).
לפני הכול חשוב לציין שהטיול שתכננו כרוך בהרבה פרוצדורות, ניירת, מסמכים ובירוקרטייה (כמו שקוראי האתר הזה כבר יודעים) אבל בנוסף לזה חווינו עוד כמה קשיים, כמו העדר מידע רלוונטי על עניין תקנות רישיון לאופנוע בדרום אמריקה (לנו יש רישיון לאופנוע עד 500 סמ״ק 33 כוח סוס והולכים לרכוב על אופנוע של 650 סמ"ק) אין לנו ויזה לארצות הברית כדי להבטיח הוצאה של האופנוע מדרום אמריקה לארץ המוצא של האופנועים (ארה"ב) ולכן נאלצנו להסתמך על אופנועים יד שניה שאנחנו לא יכולים לבדוק לפני שאנחנו מגיעים  תיכננו לרכוש שני אופנועים ובאותו מקום.
הגענו לפונטה-ארנס ביום שישי ה-6 בדצמבר בשעות אחר הצהריים.

כאמור, עוד בישראל היינו בקשר עם כמה אנשים שבינהם שניים הייו רלוונטים ביותר, אחד מהם חיכה לנו כבר יומיים ואחד אמר שיגיע בימים הקרובים,
כשהגענו לפונטה-ארנס, הלכנו להוסטל בכתובת שקיבלנו מאחד האנשים ושם פגשנו את זאק ( אמריקאי מקליפורניה ). הספרדית שלנו חלשה מאוד וגם באנגלית לא הצטיינו בבית הספר.
לאחר דיבורים והרבה התכתבות בגוגל טרנס לייט התחלנו את תהליך העברת הבעלות. מאחר והגענו מאוחר, משרדי הנוטוריונים היו סגורים ונאלצנו לחכות ליום ראשון. בינתיים נסענו לסונה פרנקה ( אזור הסחר החופשי בפונטה ארנס וקנינו ציוד רכיבה וכלי עבודה לאופנוע).
תוך כדי שאנחנו שם, אני מקבל מייל מהבחור השני שאומר לי שהיו לו בעיות ויקח לו בין שבועיים לשלושה להגיע לפונטה ארנס, עשינו בינינו חושבים והחלטנו שאנחנו מתחילים את המסע על אופנוע אחד ושנפגוש אותו בהמשך.
ביום שני ה-9 בדצמבר, יצאנו לדרך והיעד הראשון הוא פורטו-נטאלס ומשם טראק הטורסים, לאחר ארבע ימים מדהימים, וגם קצת גשם, חזרנו ולאחר לילה המשכנו בדרכנו לאל-קלאפטה, עברנו את מעבר הגבול הראשון בין צ'לה לארגנטינה עם האופנוע ואחרי תהליך עשיר במסמכים וניירת, הצלחנו לעבור.
כשהגענו לאל קלאפטה, גילינו לרוע המזל שיש לנו חור ברדיאטור, ראשית ניסינו לסתום את החור עם דבק אפוקסי אבל זה לא צלח. לאחר בירור על קניה של רדיאטור חדש, למדנו שבפטגוניה יהיה מאוד קשה להשיג רדיאטור ואם נמצא אחד, זה יעלה הון ויקח הרבה זמן, החלטנו לאטום את הצלע ״הפצועה״ כולה באפוקסי, ובזה נגמר העניין.

לאחר אל-קלאפטה והביקור בקרחון הפריטו מורנו הסמוך (כ- 70 ק"מ) המשכנו צפונה ממזרח לרכס האנדים שהתרומם משמאל למסלול והגענו לאל-צאלטן עיירה/כפר תיירותי למרגלות גמלוני הסלע העצומים של פיץ-רוי. כדי לעשות את טראק הפיץ רוי, שהינו במקום שלושה ימים.
חשוב לציין שתוך כדי תנועה, אנחנו מנסים להתכתב עם בעל האופנוע השני כדי לבדוק את האפשרות לקנות ממנו את האופנוע באמצע הדרך, אך לא מקבלים תשובות. דממה.
בינתיים אנחנו רכובים על אופנוע אחד וזה הולך מצויין.
בבוקר יום ראשון ה22/12 יצאנו לכיוון נקודת הישוב באחה קרקולוס שנמצאת על דרך ארבעים בכוונה לישון שם את הלילה ולהמשיך צפונה ולעבור שוב לחלק הצ'יליאני של פטגוניה, לעיירה צ'ילה צ'יקו שנמצאת על שפת אגם חנראל-קאררה הענק ומסמנת את תחילת כביש 7 הקראטרה אוסטרל המפורסם.
היום ה23/12 , מחר אנחנו יוצאים לקראטרה שהיא אחת הדרכים היפות בעולם ( על פי ״ יודעי דבר״ ).

שוב הרבה תודה

אור הרפז ובר הולצר

——————————————————————————————————————-

חלק מהצילמים בכתבה נעשו בידי יקי בן אקוט. כל הזכויות C לטקס ולצילומים שמורות לאור הרפז

——————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

התקלות במסע, הם הדבר שזוכרים בגעגועים.

גם אם הן תקלות קטנות

גבי והניניג השוויצרי בדרך הקארטרה אוסטראל

יום שבת 12.1.2013

איך אפשר לפתוח בדיווח על יום שבו כל מה שיכול היה להשתבש, אכן שובש (חוק מרפי ?). זה התחיל בבוקר כשנוכחנו לדעת כי בעלת הבית בו לן הנינג, לא הייתה במקום כדי לפתוח את שער היציאה ואת המחסן שבו הוא איחסן את ציוד האופנוע. זה עיכב אותנו בכחצי שעה. אחר כך, כאשר הגענו לחצות נהר בדרך למעבורת, מפלס המים היה נמוך ולכן הספינה הגדולה לא יכלה להתקרב לחוף הרדוד, כך שאלצנו להסתפק בספינה קטנה שהצליחה להעביר את הרכבים. עוד עיכוב של חצי שעה. הדילוג הימי הזה לקטע הרכיבה הקרקעי הבא, הסתיים בשעה 9:30 והיתה לנו שעה לעשות 60 ק"מ בדרך חצצית לא סלולה עד לקטע הימי הבא. תנאים שכמובן לא עמדנו בהם ואיחרנו ברבע שעה למעבורת שיוצאת מ- Homeopiren ל- Caleta gonzalo. כל הדרך התפללנו שגם המעבורת הבאה תתעכב ונספיק לעלות עליה, אך לא… היא יצאה בזמן. לרגע חששנו שהלך עלינו, אבל הם אמרו שנוכל לעלות על ההפלגה הקרובה שיוצאת בשעה 12:00. הגענו קרועים ומלוכלכים מאבק שהיתמר כל הדרך. הדרך היתה מאובקת מאחר ולא ירד גשם בימים האחרונים. כאשר עלינו למעבורת והעמדנו את האופנועים, הסבירו לנו אנשי הצוות ש"אין צורך לקשור אותם בקטע הזה אין גלים, זה מעבר ימי פנימי ושקט…" ברגע של עצלות האמנתי להם והנחתי את האופנוע לא קשור. ההפלגה נמשכת כ- 6 שעות והנוף מדהים. אך לאחר כשעתיים נעימות ושקטות,

הגיע זרם אחד שהרים גל שנידנד את המעבורת והפך את האופנוע שלי על צידו השמאלי. הנזק: נשבר מגן הרוח הקדמי. עכשיו אני בלי מגן רוח עד העיר הגדולה הבאה, בתקווה שיש משהו כזה שם. זו יכולה להיות חווייה של רוח בפנים לעוד 2000 ק"מ או אפילו עד בואנוס-איירס כ- 7000 ק"מ. נציגי חברת המעבורות לקחו אחריות לנזק, רשמו את הפרטים, צילמו והתחייבו לפצות. נחכה ונראה. לבסוף הסתבר שיש רכיבה נוספת של כ-10 ק"מ ועלייה למעבורת שלישית להיום שמביאה אותנו ליעד הסופי, בהפלגה של עוד 40 דקות. רק אז מתחילה הרכיבה של קרוב לשעתיים לכוון Chaiten על דרך עפר מלאה אבנים ואפופה תמרות אבק. מכוון שכל הרכבים שירדו מהמעבורת, יצאו באותה דרך יחידה לאותו כיוון בשיירה. לאחר כשעתיים, הגענו לצ'איטן ודי מהר מצאנו מקום נעים לשהות בו. לאחר מקלחת, יצאנו לקנות קצת מצרכים ולאכול ארוחת ערב. לסיכומו של יום: היה ארוך וקשה ורק הנוף המדהים של האזור הזה, משפר את ההרגשה. מחר צפוי לנו יום רכיבה ארוך נוסף, אך יעמוד לרשותנו יותר זמן ולא נצטרך לעמוד בלוח זמנים הדוק.

יום ראשון 13.1.2013
העייפות של היום הארוך והקשה אתמול, נתנה את אותותיה היום בבוקר, כאשר התעוררנו בשעה 8:30 לאחר שינה טובה במיטה נוחה ביותר. אכלנו ארוחת בוקר ובסביבות 10:00 יצאנו לדרך. הכביש סלול ב- 40 ק"מ הראשונים והנוף פשוט מדהים. העצירות לצילום והתפעלות היו רבות. הצבע הירוק זוהר ונקי בזכות העובדה שהאבק הרגיל לא קיים כאן, לחות הגשמים הצמידה אותו לקרקע. בהמשך, הדרך לא סלולה אבל במצב הרבה יותר טוב מאשר אתמול. אצלי באופנוע, התעוררה בעיה קטנה בבלם האחורי ואני מתכוון לטפל בה בעיר הגדולה הקרובה בעוד יומיים. הנוף הייחודי לקארטרה אוסטראל, יערות ודשאים מוקפים אגמים ורכסי הרים מושלגים בקצותיהם, ממשיך להנעים את הרכיבה והעצירות בהתאם. כל זאת עד La junta נקודת ישוב זערורית על הקארטרה אוסטראל, שיושבה על ידי מעריצי זכרו של גנרל פינושה – העריץ שחיסל וכיסח את עמו שלו וגם יזם וסלל את הדרך הזו והרחיב את יכולתה של צ'ילה לשלוט בארצה שלה. כשהגענו לשם, גילינו כי השמן באופנוע(BMW F800GS) של הנינג פרץ החוצה ומנורת האזהרה נדלקה. מייד פנינו לאחור, נכנסנו לתוך הישוב לה-חונטה ומצאנו מקום נחמד להתאכסן. הנינג ניסה כמיטב יכולתו המקצועית לבדוק את סיבת דליפת השמן. נראה מחר מה קורה .

יום שני 14.1.2013
אתמול כאשר כתבתי, שכחתי לספר על הפגישה עם קבוצת ישראלים צעירים שחיכו לטרמפ בתחנת הדלק של La junta  מלבד העובדה שזאת פעם ראשונה, שאני פוגש ישראלים, אני זוכר את המקום מטיול התרמילאים שלי של אחרי צבא ( בגיל 50 ) גם אני עמדתי שם חצי יום עד אשר תפסנו טרמפ לפויואפי.
הבוקר התחלנו את היום בשיחות לגרמניה כדי לקבל עצה לבעיית האופנוע של הנינג. כמו תמיד, מסתבר שאין תשובה ביום שני מאף אחד, כי המוסכים סגורים מלבד התשובה הרוטינית: "תביא את האופנוע למוסך ונבדוק". לך תסביר להם שאתה באמצע שום מקום בקרטרה בדרום הפראי של צ'ילה. החלטנו לאמץ את האופציה של להעלות את האופנועים על רכב לכוון העיר הגדולה באזור-Coihaique והתחלנו לחפש רכב מתאים, מכוון שעל פיק-אפ רגיל, האופנועים גדולים מדי. בסופו של דבר, מצאנו משאית קלה ואז התחילה עבודת העמסת האופנועים, קשירתם והעמסת הציוד האישי ויצאנו לדרך הארוכה. הבחור נסע לאט, אפילו מאד, ויחד עם זאת, לא היו לנו תלונות בנושא. הנסיעה בתא הנהג, איפשרה לנו צפיה חופשית בנוף המדהים בלי להיות מרוכזים ברכיבה וסכנותיה. קטע הדרך הזה, הרבה יותר טוב מאשר הדרכים אתמול והרבה יותר טוב מקטע דרכי העפר הראשון בין המעבורות, שהסתבר לנו שהוא נחשב הקשה ביותר בקארטרה אוסטראל והוא גם כנראה, זה שגרם לנזק של הברקס האחורי שלי.

הנוף כאן מדהים בצורה שאין לתאר במילים

הקטע עד Puyuguapi יפה ומרשים והדרך טובה, לאחר מכן בעיני, הנוף רק השתפר והשתפר ככל שהתקדמנו דרומה. הגענו לשיא בקטע המעבר ההררי של Parque nacional queulet (שם הגענו לקטע דרך מאד בעייתית. זה היה יכול להיות רע לרכוב שם בלי ברקס אחורי) אבל הנוף פשוט מהפנט ומצמיד אותך לקו האופק ההררי שנראה כאילו יצא מספר אגדות. לאחר המעבר של שיא הגובה, יורדים בנוף ירוק שוצף נחלים קטנים וגיאיות בהם רועים סוסים ובקר. עם בקתות בודדות המזכירות נופים באוסטריה או שוויץ. מדהים! הגענו לקטע סלול מאזור Piedra del gato. הנוף הופך להיות שטוח יותר ומתחילים לראות חוות חקלאיות יפות בתוך הנוף פסטורלי. המשאית נסעה לאט גם על הכביש הסלול, בעיקר בגלל המשקל האופנועים הרב. לקראת השעה 18:30 הגענו ל –  Coihaique  והורדנו את האופנועים ליד המוסך. מאחר והשעה הייתה לקראת סגירה, הם ביקשו שנלך ונגיע מחר בשעה 9:00 כדי להסביר את הבעיה של כל אופנוע. יצאנו לחפש מקום ללילה והתארגנו לשהייה של שני לילות לפחות.

יום שלישי 15.1.2013
כמו שאמרו לנו, בשעה 9:00 היינו במוסך, אבל…. אף אחד לא הגיע עדיין… לאט לאט התחילו להגיע העובדים ולבסוף הגיע המפתח. אבל אז התברר שהמכונאי הראשי יגיע בעוד חצי שעה עד שעה. הם רשמו את הבעיות של כל אופנוע ושלחו אותנו לטייל, על מנת לחזור כעבור שעה וזה מה שעשינו. כאשר חזרנו, הם אמרו שהם זיהו הבעיה באופנוע של הנינג, אבל צריך לשטוף אותו כדי לוודא את מקור נזילת השמן ויש לחזור עוד שעתיים וכמובן שזה מה שעשינו… כאשר חזרנו, להפתעתי האופנוע שלי היה כבר מתוקן ושל הנינג מפורק לבדיקה, עם אבחנה כי אטם ראש מנוע הלך. בעיה קשה, לא ברור אם יש את החלק הזה בסנטיאגו ואת זה צריך לברר, אבל רק אחר הצהרים… כי עכשו כולם יוצאים להפסקה משעה 13:00 עד השעה 15:00. הגענו לאחר הפסקת הצהרים והבשורות לגבי ה – BMW F800GS של הנינג, היו שליליות: לא ניתן להשיג אטם בסנטיאגו ויש להזמין ולהביאו מגרמניה. זה יקח כ- 12 יום לפחות. הבשורות הנוגעות אלי היו הפעם טובות: האופנוע היה רחוץ והמכונאי נתן לי להבין שהאופנוע במצב מצויין, מלבד הבעיה שנוצרה באחיזת רפידות הבלם האחורי, מכוון שלדעתו לא חיזקו מספיק את הבורג שמחזיק את החבק בו הם יושבים, בסיום טיפול שעשיתי בלימה. רכבתי סיבוב ברחוב והכל נראה תקין. קניתי למחר כרטיס להפלגה מ – Puerto ibanez ל –Chile Chico ומשם אכנס לארגנטינה לרכיבה לכוון Ushuaia , עוד לא החלטתי באיזה מסלול. לצערי, אני נאלץ לעזוב את הנינג שהיה שותף נפלא והתאים לי בצורה מדהימה: מהירות הרכיבה, עניין בעצירות לצילום, טווחי רכיבה יומיים ושעות היציאה בבקרים. חבל, אבל אני צריך להגיע דרומה ולחזור לכוון בואנוס-איירס עד אמצע החודש הבא .

יום רביעי 16.1.2013
אתמול בלילה, התברר לי כי דורון קדמיאל וקבוצת הרוכבים שאיתו, נמצא במלון ממול. נפגשנו והדבר הכי חשוב, היה מייל שנשלח למנכ"ל BMW בארגנטינה בבקשה לנסות ולעזור להנינג בנושא האטם ראש מנוע שהלך באופנוע שלו. הם ממשיכים בדרך דרומה מוקדם בבוקר ואני התחייבתי להנינג להיות איתו בבוקר, כדי לבדוק אפשרויות שיעזרו לו. הבוקר עדיין לא הייתה תשובה מהמייל של אתמול ושיחות הטלפון לא שיפרו את המצב, לכן מה שנישאר, זה שהנינג יחכה ואני אמשיך דרומה. נפרדנו, הרגשתי צביטה בלב כי הנינג בחור נפלא. יצאתי דרומה בכיף, ברכיבה איטית ונהנתי בכל רגע מהנוף הנפלא שבדרך. רכבתי עד Cerro castillo עיירה מוקפת בנוף הררי סלעי ויערות במורדות, כאשר ברקע שמורת טבע יפה באותו שם. בכניסה לעיירה, עומדים שני אוטובוסים שהפכו אותם לקיוסק מתקדם. התרווחתי על כוס קפה ושמש נעימה. לאחר מכן, רכבתי לכוון Puerto ibanez משם יוצאת המעבורת החוצה את אגם חנראל קאררה (הנקרא בארגנטינה"אגם בואנוס איירס" שהוא אגם המים המתוקים הגדול בדרום אמריקה). ל – Chile chico היעד הבא בדרך דרומה. כאשר הגעתי למשרד של החברה ונודע לפקיד שאני מישראל, הוא ישר שיתף אותי בחוויות שהיו לו עם ישראלים ואני חייב לציין שזה לא נעים לשמוע. גם אם יש קצת הקצנה בדבריו, הסיפורים לא מחמיאים לנו. ההפלגה עברה בסדר ופגשתי את אותה קבוצת ישראלים אתם נפגשתי בתחנת הדלק של לה-חונטה בקארטרה אוסטראל. כאשר הגענו לצ'ילה צ'יקו, חיפשתי לי אכסניה ומצאתי מקום נחמד. כאשר פרקתי ציוד, הגיעו למלון שתי בנות ישראליות שהצטרפו לחיפוש מקום לינה ל – 6 החברה הישראלים שהיו במעבורת וכאשר הם פנו למנהל המלון והוא שאל "מהיכן אתם?" וקיבל את התשובה "ישראלים", הוא ענה בפשטות: "אני לא מכניס ישראלים למלון!" וזאת הפעם השניה שהן מקבלות את התשובה הזאת כאן. אין ספק שזה מביך ביותר וכאשר ישבתי איתו כמה דקות מאוחר יותר, הוא סיפר על הסיבות לכך הכוללות: גנבות ציוד. הברחת חברים נוספים, מלבד אלה ש"כאילו " לקחו את החדר. רעש ועוד ועוד סיפורים. אין ספק שזה היה לי די לא נעים, למרות שהוא ידע להפריד בין צעירים ומבוגרים ובין יחידים וזוגות לגביהם הוא ציין שהם נהדרים, לבין הישראלים הצעירים שבאים בקבוצות לטייל.

יום חמישי 17.1.2013
ארוחת הבוקר היתה טעימה ואז יציאה לכוון הגבול של ארץ הולדתי – ארגנטינה. היציאה מצ'ילה היתה קלה וגם הכניסה לארגנטינה היתה פשוטה, מלבד העובדה ששוב לא יכולתי להשתמש בדרכון הארגנטינאי שלי, מכוון שאסור לאזרח ארגנטינאי להכניס רכב או אופנוע שלא נקנה בארגנטינה. אז שלפתי את הדרכון הישראלי והנה אני בארגנטינה. העיירה הראשונה שעוברים היא Los antiguos שהיא עיירה תיירותית יפה ואז הנוף משתנה לערבה צחיחה ומגיעים לעיירה Perito moreno הלא יפה לטעמי. אבל לפחות שתיתי קפה טוב, החלפתי את הכסף שנשאר לי והמשכתי מזרחה עד לעיירה  Las heras שם בתחנת הדלק, הסבירו שני מקומיים נחמדים, היכן אפשר לישון בימים הקרובים בנקודות שבדרך. לא צריך להסביר לכם, שאני פשוט מוקסם מלדבר סוף סוף עם ארגנטינאים שהספרדית שלהם מתנגנת בצורה אחרת מכל מה ששמעתי עד היום וזה פשוט כיף! המשכתי עד Pico truncado ואני כבר קובע ( ויחלוק עלי מי שרוצה ) שהארגנטינאים הרבה יותר נחמדים, מכל מי שפגשתי עד היום במדינות מרכז ודרום אמריקה!! לא אתבייש לתקן את עצמי, במידה ובהמשך ארגיש אחרת. התמקמתי ולאחר יומיים בלי אינטרנט אני משלים את החסר .

זהו להפעם להתראות. גבי

——————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C שמורות לגבי פלקסר.

—————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה