הגיע הזמן להרגע. יאכטה, טיפוסים מעניינים,

שיכורים, שקיעות זהב ודולפינים מרקדים

יום רביעי 10.10.2012
אתמול התקדמנו יותר מהתכנית לכן הבוקר שוב לא מיהרנו לצאת לדרך. הכוון היום הוא התצפית על תעלת פנמה שבשבלי זה מחזה מדהים של טכנולוגיה שעובדת בהצלחה כבר 100 שנה. זאת פעם שניה שאני כאן ועדיין מתלהב מלראות אוניית ענק עולה 10 מטר בגובה בדקות ספורות וזאת כדי לאזן את הגובה בין פני הים לאגמים שביבשת. לאחר מכן החלטנו לעקוף את העיר פנמה, דרך הכביש המהיר ולרכוב לכוון שדה התעופה שם אנחנו נפגשים כדי לרכוב כקבוצה לכוון נקודת היציאה להפלגה. לאחר שעקפנו את העיר, עצרנו לקפה ולצלם מסמכים לקראת היציאה מפנמה ואז כמו תמיד בימים האחרונים, התחיל הגשם היומי ואנחנו נשמרים ממנו עד סיומו. המשכנו לרכוב לכוון שדה התעופה וכאשר הגענו, נפגשנו עם חלק מהרוכבים של ההפלגה שכבר פגשנו בעבר. קבענו את נקודת המפגש ויצאנו לחפש מלון. הם עצרו לאכול ואנחנו איתם. לאחר שקיבלנו הסבר היכן יש מלון מתאים, יצאנו לדרך שהיתה פקוקה ואז זה בא – גשם זלעפות ואני בלי ציוד מתאים ובגלל הבלגן על הכביש, אין לי אפשרות לעצור בצד להתארגן. בקיצור גמרתי את הנסיעה הזאת רטוב כולי בכמויות מים שלא ניתקלתי בהם אף פעם, כאשר אני ברכיבה. לאחר כשעה, מצאנו מקום ולהפתעתי מצאתי את עצמי בחדר עם עוד 4 איש במשותף (פעם ראשונה בטיול הזה) כאשר הם יצאו לאכול, ניגשתי לקבלה ושאלתי האם יש סיכוי שיש יבשן וככה זכיתי לקבל את כל הבגדים שלי יבשים לאחר כשעה.

יום חמישי 11.10.2012
בבוקר יצאנו לכוון נקודת המפגש ליד שדה התעופה כדי לרכוב בקבוצה לכוון נקודת ההפלגה מסן בלס. בשעה היעודה לא הגיע אף אחד ויצאנו לדרך לכוון דרום, על הכביש הרגיל של הימים האחרונים הפאן אמריקאן. כ – 50 ק"מ דרומה פנינו לכוון מזרח, כדי לחצות את מרכז המדינה לכוון החוף הקאריבי לנקודה בשם  Carti נקודת היציאה לאיי San Blas . ׁ(הערת עורך: מי שמתעניין איפה ניתן לארגן השטה מפנמה לקולומביה או בכיוון ההפוך, זה האתר: http://www.stahlratte.org/ הכביש פתלתל מאוד, אך הוא סביר ביותר בהתחשב בעובדה שחשבנו שהוא לא סלול ולהפתעתינו הוא צר אבל סלול. לי הרכיבה היתה קשה אך האחרים מאד נהנו ממנה. באמצע הדרך עצרנו לתשלום מס למקומיים, שיש להם בעצם שלטון עצמי באזור, לאחר מכן עברנו גם ביקורת של המשטרה ולאחר כ – 40 ק"מ שעברו די מהר (הקבוצה מורכבת מרוכבים מנוסים מאד), ניסיתי לעמוד בקצב שלהם לא תמיד בהצלחה. הגענו לנקודת המפגש בדיוק בזמן וכמה דקות לאחר מכן הגיעו היתר. הרוכבים שהגיעו לספינה הם: זוג קנדי מקוויבק, בחור מאזור סיאטל, עוד בחור מהאזור המזרחי של קנדה, שגם הוא רוכב על ויסטרום כמוני. בחור אמריקאי מניו-ג'רסי שעכשו מנסה להעלות לי מפות של דרום אמריקה ל – GPS שלי. שני זוגות מניו זילנד. בחור ממקסיקו, פסיכיאטר במקצועו . בחור יפני ואני. אני חייב לציין, שהאנשים שכאן הם מומחים בתחומים שונים וברמה גבוהה מאוד מבחינה אנושית וכולם לקחו פסק זמן לטיול אופנועים לאורך כל היבשת. עלינו למזח ממנו מעמיסים את האופנועים. פרקנו אותם ובעצם לקחו אותנו לאחד האיים של סן בלס לשינת לילה, המקום פשוט לא נעים להגיד – דוחה. פיזרו אותנו לביקתות מקומיות, עם מיטות עלובות, בלי שירותים או מים זורמים כלשהם או בכלל בלי מים ואצלי יש מיטה עם מזרון וסדין אחד, בלי כרית והגג מעלי דולף אבל זה אצל כולם. ישבנו במירפסת שלנו (היינו בקומה שניה) והסתכלנו על הגשם המתקרב וחיכינו לארוחת ערב בתקווה שמשם תבוא ישועה כלשהיא. האוכל היה בסדר ולאחר מכן היית הופעה של ריקודים מקומיים ע"י ילידי המקום. תוך כדי התחיל שוב גשם (שלא פוסק כמעט) ואני נטשתי לחדר. למזלי הבאתי איתי את הסדין שלי . נכנסתי לתוכו ונרדמתי עד שהתחיל שוב הגשם והייתי צריך לתמרן עם המיטה לבין הטיפות. לבסוף, כנראה שישנתי די טוב כמה שעות, עד שהגיע שעת ההשתנה ובחרתי לא לנסות לרדת ולהשתין למטה ופשוט לקחתי בקבוק והשתנתי לתוכו.

יום שישי 12.10.2012
בבוקר ירד גשם חזק שחדר דרך הדלתות הלא קיימות והטיפטופים מלמעלה, הפכו את הלילה לאחד הלא נעימים שעברו עלי ועל כל חברי הקבוצה. לאחר כשעה, הוא חלף ואז לאט לאט התכנסו כולם ברחבה שלפני המזח הקטן ממנו עולים לספינה. הספינה עגנה כבר מול האי הקטן שהיינו בו, כאשר ראינו שכל האופנועים נמצאים עליו קשורים שניים שניים ואחדים לבד כך שבעצם יש מקום לעוד מספר אופנועים. בהמשך הגיעו החבר'ה הצעירים שהצטרפו להפלגה בלי אופנועים. אין לי מושג למה (אולי החוויה) וזה איפשר את היציאה להפלגה לאורך החוף של סן-בלס ולאורך האיים (יש כ – 360 מהם) כאשר רק כ- 40 מיושבים והיתר כנראה פתוחים לביקור יומי או יותר מזה במידה ואתה מגיע עם כל הציוד המתאים – לשהיה ארוכה של יום או יותר. כאשר עלינו לספינה, ציפתה לנו ארוחת בוקר נהדרת עם מבחר גדול של מאכלים כמו שקשוקות למינהן. כל מני סוגי גבינות מובחרות וכנ"ל נקניקים וסוגי לחם שונים ואפילו חומוס טוב היה. לאחר יומיים של ארוחות לא טעימות, מבחינתי זה היה שינוי מרענן. כל אחד תפס לעצמו מיטה. לי היה רשום שאני ישן על ספה ולא מיטה ולכן פניתי לקפטן ושאלתי אותו היכן מקומי, הוא ענה שיש מספיק מיטות לכן שאתפוס לי מיטה ואהנה מההפלגה וזה מה שעשיתי.

ההפלגה יצאה לדרך וככל שהתרחקנו האיים הפכו להיות קטנים ויפים יותר וכמובן פחות מיושבים. לאחר מספר שעות, התמקם הקפטן שלנו בין שני איים כאלה ועגן. בתכנית להיות כאן שני לילות לפני המשך ההפלגה לקרטחנה. אחר הצהרים, ירדנו כולם לאחד האיים והכינו לנו ארוחת נהדרת  נוספת שכללה שיפודים מבשר עוף ובשר בקר שכל אחד הכין לעצמו. בארוחה היה גם פונ'ץ נהדר ולאט לאט ראיתי את האנשים מוסיפים לזה בירה או רום ובעצם התחילו כולם להשתכר. בנתיים נוספו מספר תיירות צעירות לחגיגה ואני חזרתי לספינה מכוון שלא היו לי אנרגיות לחגיגות כאלה. לאט לאט לאחר שעתיים נוספות שבהם הדליקו מדורה והמשיכו לשתות, חזרו בקבוצות בסירה קטנה שיכורים לגמרי. לרגע לא הרגשתי נוח, לראות את זה איך אנשים כל כך משכילים, מביאים את עצמם למצב כזה מביך מבחינתם לדעתי. אחד הגברים מניו-זילנד שהוא כבן 65-70, היה כל כך שיכור שנפל פעמיים, כאשר קם מהערסל שהוא נשכב עליו. בחור צעיר מגרמניה, התחיל להתנהג בצורה מוזרה שלא הבנתי אותה. פיטר שהוא מנתח התכנות של תכניות עיסקיות במקצועו, היה שמח עד הגג במידה שטותית אבל שפוייה. אד שהוא פותר קונפליקטים אירגוניים במיקצועו, דיבר מילה בדקה מרוב בילבול ופיל הקנדי, היה כל כך שיכור, שדיבר איתי רק ספרדית שהוא לא מדבר, וכך הלאה כל אחד עם ההתנהגות המיוחדת שלו במצב של שיכרות, שכללה את הקפטן שלדעתי לא ידע מה הוא עושה או מדבר.

למרות שהייתי הלא שיכור היחידי באניה, לא הצלחתי להרדם עד 1:30 לפנות בוקר ,שכך שפגשתי את כולם אחד אחד כאשר הם הגיעו. סיפור מיוחד הוא המקסיקני שאיתנו, ששמח כל הזמן ומתנהג כאילו כולם מדברים ספרדית מכוון שאנגלית הוא לא מדבר והוא במקצועו פסיכיאטר בבית חולים ומלמד באוניברסיטה של מקסיקו ולקח לעצמו חופשה של 4 חודשים לטייל במרכז אמריקה ודרום אמריקה על אופנוע  BMW GS 1200 חדש, עם כל הציוד החדש האפשרי. את הצעירים שבחבורה, עוד לא הכרתי, אבל כמובן שהם הספיקו להגיד לי שהם פגשו עשרות ישראלים בהוסטלים שהיו בהם.

יום שבת 13.10.2012
הלילה עבר בשקט גמור מכוון שכולם היו הרוגים מעייפות. היום כל היום הספינה נשארת באותו מקום מדהים שנמצא בין שני איים קטנים וכל אחד יוצא לשנרקל בזמנו החופשי או סתם לטבול במים. ארוחת הבוקר היתה טובה כמו זאת של אתמול – וכוללת מבחר עצום של אפשרויות ומחזירה אותי למצב של אכילה בכמויות שאני לא רגיל אליהן בטיול הזה. אבל אני לא מצליח לעצור את עצמי מלהנות מהאפשרויות הקיימות על השולחן. היום עובר בשלווה, כאשר כל אחד מתעסק בעצמו או בציוד שלו. אפשר לראות כאלה שמארגנים את הציוד מחדש. כאלה שעושים כביסה או סתם מקשקשים. פיטר כרגיל עסוק כל היום במתן פתרונות למחשבים השונים ולדרישות השונות. אצלי, הוא שתל מפות של דרום-אמריקה חופשיות שקיימות במערכת, רק שצריך לדעת היכן למצוא אותן ואיך לשתול אותן. אחרים אמרו שהם קנו תכניות כאלה מהחברות במחיר מלא, אבל כאשר הוא ביקש מהם להראות לו אותם מסתבר שמדינות מסוימות לא כלולות בעיסקה ובעצם אתה לא יודע ולומד להבין את זה רק כאשר אתה מגיע לאותה מדינה ומבקש לכוון את עצמך בעזרת ה – GPS ואז אתה מבין שאין לך תוכניות מתאימות..אצלי הוא שותל עכשו Base Camp של גרמין, כדי לתכנן את מסלול הרכיבה שלי דרומה. כאן בולט שוב ההבדל בין אנשי הטכנולוגיה שרואים הכל במחשב ובין האנשים הפשוטים כמוני, שצריכים את המפה הישנה כדי לראות את התמונה הגדולה, לפני שאני גוזר ממנה את הדרך של הקטע הקצר היומי או השבועי. אצלו המסלול כולו כבר על המחשב כולל מרחקים לפי ימים. היום עובר בכיף אני קורא קצת מקשקש קצת, יש קבוצה גדולה של דוברי ספרדית שיותר קל לי לדבר איתם. ארוחת ערב טובה שכוללת לובסטר שכמו תמיד למרות ההתלהבות של כולם לי זה לא עושה את זה. מחר בבוקר, התכנית היא לצאת לדרך שזאת הפלגה של כ – 16 שעות עד קרטחנה.

יום ראשון 14.10.2012
מוקדם בבוקר הפעיל לודוויג (הקפטן) את המנועים ויצאנו לדרך לכוון קרטחנה. בשלב מסויים, הוא הרים מפרש שאני בכלל לא בטוח שהוסיף משהו למהירות, אבל כנראה שיש בזה משהו. באמצע היום, הצטרפו אלינו עדת דולפינים לחצי שעה וזאת פעם ראשונה שאני רואה כל כך יפה את המשחקים שלהם עם הספינה. זה נראה כאילו הם אומרים לעצמם הנה ספינה בואו נשחק איתה קצת וכך הם עושים. יתר הזמן כמובן כל אחד בעיסוקו ודי מהר עובר הזמן. חוץ מזה שום דבר מעניין במיוחד .

יום שני 15.10.2012
הבוקר הגענו לקרטחנה בצפון קולומביה. אבל הסתבר שלא עובדים היום ואף אחד לא יודע למה. הקברניט לקח את הדרכונים למשרד ההגירה ולא ידע להגיד מתי הם יחזרו. כנראה שרק מחר יפרקו את האופנועים. בינתיים התמקמנו בהוסטל שהמליץ לנו הצוות בספינה. לאחר ההתארגנות, יצאנו לטיול בעיר העתיקה של קרטחנה שהפתיעה אותנו ביופיה. הסתובבנו ולא הפסקנו לצלם מרוב יופי שיש בכל פינה. ישבנו לאכול במסעדה מקומית והיה נהדר. המשכנו להסתובב עד חשכה ואז שבנו להוסטל. אצלי המחשב לא מצליח להתחבר לרשת האינטרנט ואני מוסיף יום ללא אפשרות לשלוח את החומר. מקווה לפתרון קרוב.

יום שלישי 16.10.2010
היום התחיל מוקדם כאשר אנחנו לוקחים מוניות להגיע לאזור המזח, כדי לקבל את האופנועים. הגשם מצליף בנו כל הזמן, אבל ההפתעה מגיעה כאשר אנחנו מגיעים למזח ואז מסתבר שאת האופנועים מורידים בהתחלה לסירת זודיאק והיא זו שמביאה את האופנוע למזח ואז מושכים אותם כלפי מעלה כולם רועדים מפחד כאשר הם יודעים שהאופנוע שלהם בדרך. בסופו של דבר, כולם מגיעים שלמים ואנחנו רוכבים רטובים לגמרי לכוון המכס, שם מסתבר אחרי שעה וחצי של המתנה, שהדרכונים שלנו לא הגיעו לאחר שהחתימו אותם. בקיצור רק בשעה 14:30 יצאנו עם האישורים לכוון המזח, הפעם כדי לאסוף את הזיווד של האופנוע שהורדנו כאשר העלו את האופנועים באיי סן-בלס לספינה. עוד שעה של התארגנות ואז הביטוח שחובה לעשות לפחות ל – 90 יום בעלות של מעל 40 דולר ואז לכוון ההוסטל שאנחנו נמצאים בו. כאן מתחיל תהליך חדש של הורדת הזיווד, כדי להכניס אותו להוסטל שהדלתות שלו צרות. בסופו של יום, אנחנו עם האישורים ועם אופנועים מוגנים. עכשיו אני נהנה ממשחק כדורגל טוב שבין ארגנטינה וצ'ילה.

גבי

—————————————————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

גבי מתלהק לרוכב גרמני ועולה בפנמה עם האופנוע

על ספינה בדרך לדרום אמריקה

בתוך העיגול האדום באמצע, חץ ירוק. זה האיתות שהגיע ממכשיר ה"ספוט" של גבי. כרגע באמצע הדרך מפנמה משמאל, לקולומביה מימין.

יום שני 8.10.2012
שלשום רצתי קצת ואני קרוב לגבול עם פנמה. אני נשאר כאן יומיים. אתמול נהנתי לצפות במשחק מהליגה האנגלית ( ניקאסל – מנצ'סטר ) ואחר כך הקלסיקו הספרדי וקינוח בדרבי המילאנזי ( אינטר -מילאן ). בצהרים הצטרף אלי איקי ואנחנו ממשיכים יחד ( לא ברור עד מתי ) מחר ( יום שני ).
הבוקר יצאנו לדרך מוקדם קצת מהתכנית. אנחנו לא רחוקים מהגבול בשעה 7:30 היינו כבר במעבר הגבול. לא שמנו לב ופתאום אנחנו ב"ברוכים הבאים לפנמה" בלי לעבור את הגורמים המתאימים בקוסטה ריקה, עשינו סיבוב וחזרנו לקוסטה ריקה לחותמת יציאה מההגירה ואישור יציאה מהמכס לאופנוע. מה שבאמת הלך מהר וזה עורר אצלנו מחשבות על משהו שלא תקין. רכבנו שוב לכוון פנמה והחננו את האופנועים ממש מול משרד ההגירה, מה שאיפשר להשאיר ציוד על האופנוע. אנחנו בתצפית עליו כל הזמן. עמדנו בתור כחצי שעה וכאשר הגשנו את הדרכונים לחתימה, שואל אותנו הפקיד: איפוא הביטוח? מה להגירה ולביטוח – אז התשובה היא "ככה זה" והיינו צריכים ללכת לעשות ביטוח לאופנוע, לפני קבלת חותמת על הדרכון ורק אז התחיל תהליך קבלת אישור לאופנוע מהמכס. עשינו ביטוח וכאן המקום לציין שבשלושת המדינות האחרונות, חייבו אותנו לעשות ביטוח ולדעתי זה גם נכון! זה גם מרגיע מול חוסר הביטוח שלי עד היום. להרבה רוכבים כאן אין שום ביטוח הגם שלא ברור איך זה עומד מול מבחן המציאות במידה וקורה משהוא. גם אני, במקסיקו ובגואטמלה רכבתי ללא שום ביטוח, מה שלא הטריד אותי אז אבל עכשיו אני מבין שעדיף לשלם כ – 15 דולר שזה בערך עלות ל-3 חודשים ולרכוב רגוע יותר בנושא הזה. בקיצור, הטירטור לא היה נורא הפעם אך עדיין התהליך לקח שעתיים וחצי ורק בשעה 10:00 המשכנו ברכיבה לתוך פנמה. הכביש טוב עד העיר  David שם עצרנו לכוס קפה ואז בדיוק התחיל גשם חזק, שנמשך כ-40 דקות. ישבנו על כוס קפה חם ונהננו גם מהגשם וגם מהקפה. התארגנו להמשך רכיבה ומאחר ואף פעם לא ברור כמה זמן יהיה לנו לרכיבה תיכננו רק כ – 180 ק"מ להיום. כאשר הגענו כמעט ליעד, עצר אותנו מחסום של המכס לביקורת ואז החלטנו להמשים עוד כ – 100 ק"מ עד העיר Santiago  שבה די התקשנו למצוא מקום סביר ולבסוף נחתנו במלון איכותי שעולה כ – 40 דולר. מול האלטרטיבה של לשלם 25 דולר למקום דוחה – עשה לנו את זה קל. לידינו יש קרקס ועכשיו הוא בשיא ההופעה והרעש דווקא נעים. כאשר רכבנו היום, הובלתי אני מאחר והרכיבה היא איטית יותר ( איקי נוהג לרכוב מהר יותר ) אך עדיין באחת הפניות שאחריה יש ירידה, עמד שוטר עם מכמונת ואז זה קרה, הוא סימן לי לעצור ( פעם ראשונה מזה למעלה מ -5 חודשים שעוצר אותי שוטר ) וכאשר הוא התקרב הוא ביקש את הדרכון ואז גם הגיעה איקי ונעצר מאחרי. לאחר בירור הפרטים הוא שואל אותי "מה קורה?" אני עונה לו "מה הבעיה?" והוא אומר : "המהירות שלך היתה 95 על כביש שמותר לנסוע 80 ", עניתי לו : "אני לא רוכב מהר ולא יתכן שרכבתי במהירות הזאת" ( אך בטון נעים , לא תוקפני ) ואיקי עוד מוסיף באנגלית : "לא היינו במהירות הזאת ". כאן התחיל קרב מוחות בינינו: השוטר לא ידע בדיוק מה הוא רוצה ולי היה ברור שאני צריך לצאת מזה, נוצר שקט מתוח ואז הוא שואל : "נו מה אני עושה איתך ?" ואני עונה לו ש"זה יהיה יפה מצידו להזהיר אותי ולאפשר לי יש ארצות שהצעת שוחד, היא עבירה חמורה מאד ) המשחק נמשך עוד מספר דקות עד שלבסוף הוא איפשר לי להמשיך ברכיבה. לאחר מכן, כאשר תידלקנו בתחנת דלק שאלתי מה מקובל והתשובה הייתה שזה בינך לבין השוטר. צריך לדעת איך לעשות את זה נכון (אני מכיר את זה מהתקופה שעבדתי בפרו) ולפי מה שאני מספר כנראה הוא אכן ציפה שהציע לו כסף. כאשר שאלתי כמה זה קנס על מהירות התשובה היית שזה מעל 100 דולר אמריקאים  ( המטבע המקומי). לעומת זאת, השוטר היה מסתפק ב – 20 דולר ( כדאי ). חוויה שנגמרה בסדר אך מחייבת זהירות…לא תמיד זה יגמר טוב .

יום שלישי 9.10.2012
הבוקר מרחנו קצת את הזמן מאחר ואנחנו מתקדמים לכוון נמל היציאה להפלגה בצפון מערב פנמה. בלי תכנית לטייל היכן שהוא. המשכנו על הפן אמריקאן דרומה, כאשר היום אנחנו רוכבים במהירות איטית מזו המותרת. זה לקח מאתמול וכמות השוטרים האדירה בכל פינה על הכביש עם מכמונות מהירות. למרות זאת, עצר אותנו שוטר הפעם. באמת שלא הייה לו אפילו קמצוץ של סיבה ואכן כעבור כמה דקות הוא שיחרר אותנו, לאחר שבדק את הדרכונים והאישורים של האופנוע. המשכנו עד העיירה  Anton שחשבנו להיות בה הלילה אבל לא מצאנו מקום נחמד להיות בו, לכן המשכנו עד אשר מצאנו משהוא סביר בעיירה Capira . מה שמאוד בולט בזמן האחרון היא העייפות המצטברת. חשבתי שזה רק אצלי, אבל היום אמר לי איקי שגם הוא מרגיש את העייפות והוא מחכה להפלגה כדי לנוח קצת. מחר אנחנו צריכים להגיע לנקודה שממנה פונים לכוון נמל ההפלגה שהכביש אליו לא סלול, מקוה שהמצב סביר מכוון שהמרחק הוא של כ-40 ק"מ והצמיגים שלי ממש לא מתאימים לזה.

(כאמור גבי כרגע על יאכטה בלב ים, כשינחת בקולומביה, הדיווח יימשך. העורך)

———————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

——————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

גבי חותר דרומה לכיוון פנמה

פוגש  רוכבים, פוגש מקומות ופוגש הרבה גשם

הצג את הוראות נסיעה ל-Neily, Puntarenas, Costa Rica במפה גדולה יותר

יום שישי 28.9.2012
היציאה היום היתה קלה ויעילה, עליתי מייד בפעם האחרונה להפעם על ה – 200 דרום מערבה שהופך להיות מ – Arriaga  דרומה כביש 4 מסלולים. אמנם הכביש החדש עולה צפונה אך עדיין אפשר לרכוב טוב יותר מכל דרך אחרת שהייתי עד היום במקסיקו. הנוף ממשיך להיות יפה כרגיל והגשם שירד אתמול בערב מנקה את האבק והירוק הופך להיות יפה יותר. אתמול בערב לפני השינה, שמתי לב למפה של מחוז צ'יאפס ( שבו אני נמצא ) ובאתי לבדוק היכן מעברי הגבול שיכולים להחזיר לי את הפיקדון ואז הסתבר לי שזה בכלל כ – 40 ק"מ לפני הגבול על הכביש הראשי לפני העיר Tapachula . למזלי, בעלת המלון שראתה שאני מחפש, העירה את תשומת ליבי לנושא, אחרת מה שקורה שהרבה אנשים מגיעים לגבול ומבינים שזה לא המקום המתאים והבנתי שיש כאלה שאפילו מוותרים על הפיקדון. אני רוכב לא מהר אך מכוון שהכביש פנוי והוא בעיקר מישורי אני מתקדם מהר ולא מרגיש צורך לעצור בדרך למנוחה ומנצל את התידלוק למנוחה קצרה. מכוון שאני יודע בערך היכן צריך להיות ה –  Aduana ( מכס ) אני מחפש את השלט המתאים  פתאום קופצים עלי 2 בחורים צעירים כאשר אני עוד בנסיעה ואומרים שהם מהמכס ועלי לעצור בצד. זה ניראה לי מוזר אבל מה עם במיקרה הם אכן אנשי מכס, הם מבקשים את המסמכים ואומרים לי לגשת לחלון המתאים וזה מה שאני עושה ואז אני שואל האם הצעירים שעצרו אותי הם מוכסים והתשובה שלילית. אני מציג את המסמכים המוכס יוצא איתי לאופנוע כדי לצלם את מספר השילדה ואז אני רואה את הצעירים בלי השלטים שהיו להם לפני זה כאשר הם עצרו אותי. כאשר חזרתי ואמרתי להם שהם לא מהמכס הם אמרו שהם מהמכס בגואטמלה והם דואגים לתיירים שיקבלו את ההחזר לפיקדון ואני חייב לעבור היום את הגבול. אני חוזר למוכס ושואל האם נכון שאני צריך לעבור היום והתשובה שוב שלילית. אני חושב שבעצם הם רצו ללוות אותי לגבול לעזור לי בסידור הניירת תמורת סכום מסויים. את זה הבנתי מאוחר יותר. החלטתי שאני לא עובר היום את הגבול ומכוון שעדיין מוקדם אמשיך לעיירה CD.Hidalgo  שהיא ממש על הגבול. בכניסה לעיירה התלבש עלי מאכר עם אופנוע שכמעט שיכנע אותי לעבור את הגבול מכוון שהמלונות שם טובים יותר ויש להם מזגן מה שאין במלונות כאן. ברגע האחרון החלטתי שאני נישאר ואז הוא ניזכר שיש כאן מלון עם מזגן בחדר ובו התמקמתי. עשיתי צילומים של המסמכים ( תזכורת מהניסיון הקודם ) ולמדתי את מעבר הגבול שנימצא כמה מאות מטרים מהמלון. בסה"כ העיירה די לא נעימה אך זה לא מפריע לי, עכשו גם התחיל גשם אבל הספקתי לבקש להכניס את האופנוע מתחת לסככה שיש כאן, כדי לשמור על המסיע שלי מרטיבות. בסה"כ מאד נהנתי במקסיקו. הנוף יפה מאד. האוכל נהדר ובכל המקומות קיבלו אותי יפה. והכי חשוב לא הרגשתי מאויים בשום מקום. שבת שלום      גבי

יום שבת 29.9.2012
למרות כל ההכנות הבוקר התחיל עקום, הגעתי למעבר הגבול ישר למכס כדי לקבל חותמת יציאה ואז ביקש ממני המוכס את הקבלה על תשלום הכניסה בסך 294 פזו שהם בסך 25 דולר בערך. למרות שידעתי שהוא קיים אצלי לא הצלחתי למצוא ואז התחיל המרוץ לתשלום נוסף:  1. ללכת למסוף הנכנסים רגלית ולשלם שוב . 2. עומד בתור ואז מסתבר שהם לא מקבלים כרטיס אשראי ולי אין את הסכום הנ"ל.  3. לרוץ בחזרה לעיירה להמיר כסף. 4. לעמוד שוב בתור לשלם. 5. לחזור למוכס עם השובר. כל זה לוקח כשעה מיותרת ותשלום מיותר כמסתבר בהמשך . אני עובר את הגשר / גבול ומגיע להתחלת התהליך בצד הגואטמלי: 1. חיטוי האופנוע ( מי שמע על דבר כזה ) 2.5 דולר. 2. חותמת כניסה לגואטמלה ( תשלום נוסף , שאני לא זוכר מהו ). 3. תהליך קבלת אישור לאופנוע ( לקח יותר משעה) מתחיל בצילומים של רוב הדברים הכנתי מראש. אבל חותמת כניסה לגואטמלה קיבלתי רק עכשו אז לך תצלם ( יש לצאת לעיירה, מכוון שלהם אין שרות כזה ). לחזור ולעמוד שוב בתור בינתיים נדבק אלי מאכר (שהפעם הוא באמת עזר ) הקיצר, שיגעו אותי ואני כבר מזיע כולי, אבל רגוע . הגעתי למעבר ב – 8:00 בבוקר ויצאתי אחרי 10:00 ואז ללכת להוציא קאצלים ( הכסף המקומי ) ואז לצאת לדרך. אני עולה על כביש 8 שמביא אותי לכביש Ca2  שיקח אותי עד הגבול עם אל סלוואדור. הכביש רחב יותר, אך מאד משובש והרבה יותר מלא ברכבים כך שהרכיבה איטית. הנוף שונה מעט, בעיקר מכוון שהשטח יותר מישורי ויש הרבה חקלאות בסיסית בצידי הכביש, מעורבת בצימחיה טרופית אך לא צפופה שיוצרת נוף נעים מאד. אני מצליח לשמור על התכנית ולהגיע לעיר  Escuintla ואז אני מחליט להמשיך, משתי סיבות: א. המאכר אמר לי שלא כדאי לישון שם. ב. בדרך היום אחרי כשעתיים של רכיבה, פתאום רוכב לידי טייל נוסף על אופנוע  B M W עצרנו בצד וקישקשנו, הוא גרמני בן 44 שמטייל מזה חדשיים וחצי עם האופנוע שלו מאלסקה עד ארגנטינה, עם צמיגים של  Off Road אך בפועל רק בדרום אמריקה בתכנית שלו לרכב בכבישי עפר. הוא רוכב במסלול שונה מעט משלי ובמהירות שונה (יש לו עוד שבועיים הפלגה מפנמה לקולומביה ) וראיתי את זאת מייד כאשר התחלנו לרכוב. הוא פשוט רוכב כמו מטורף והוא אכן אישר לי את זה בשיחה ובנוסף גם הוא הזכיר את העובדה שאמרו לו לא לעצור ב – Escuintla . החלטתי להמשיך ל –  Taxico ובסוף המשכתי עד  Chiquimulilla שבה אני ממוקם ללא אינטרנט למרות שהם אמרו שיש. מחר יש לי כ – 70 ק"מ עד הגבול ואני מקווה להצליח יותר הפעם .

 

 

 

 

 

יום ראשון 30.9.2012
הייתי קרוב לגבול ממה שחשבתי, רק שקטע ממנו היה משובש מאד. בשעה מוקדמת מאד התעוררתי ומכוון שאין אינטרנט, היציאה שלי היתה כבר בשעה 7:00 בבוקר. ביציאה מגואטמאלה עיכבו אותי כשעה, עד שנתנו את האישור של יציאת האופנוע את המדינה וזה עוד כלום לעומת השעתיים שהייתי במכס של אל סלוואדור לקבלת האישור לכניסה עם האופנוע. הזמן פחות חשוב, מה שלא נעים הם התנאים של המקום הטמפרטורה היא כ – 35 מעלות והלחות 90% בלי איוורור. פשוט סאונה בלי תנועה ובלי מים או אדים. לקראת השעה 11:00 סיימתי את התהליך ואני רשאי לרכוב כיום וחצי באל סלוואדור (זה בערך הזמן עד הגבול עם הונדורס) שכנראה אותו תהליך יהיה שם וזאת בשביל מספר שעות בודדות שאהיה שם. הבחור הגרמני שפגשתי אתמול ושרכב לאנטיגואה הגיע כשעה אחרי וזאת כאשר רכב יותר מ – 130 ק"מ עד הגבול. נתתי לו מספר טיפים והמשכתי לאל סלוואדור, הכביש רחב יותר אבל עדיין משובש כל זאת עד העיר  Acajutla שמשם הכביש באיכות טובה וכולל שוליים ומעט מאד    Topes  וזאת הפתעה נעימה, המאפשרת רכיבה נעימה לאורך זמן. הנוף יפה לאורך כל הדרך ואני יכול אפילו לעצור ולצלם, אחר הצהרים המוקדמים, אני עוצר במקום עם נוף מדהים לבקבוק קולה ונהנה מהאוירה (התמונה תסביר הכל) לפתע עובר הבחור הגרמני עושה לי שלום וממשיך. נראה לי שלפי התכניות שלו אין לו אפשרות אחרת  פתאום הוא חוזר ואנחנו יושבים ומקשקשים והיה ברור שלפחות היום אנחנו ממשיכים יחד. מה שכך היה. לוקח זמן להתרגל לרצון של כל אחד כמו להיכן להגיע היום, בחרנו את La Costa Del Sol  שבהמשך של העיר La  Libertad  מה שמסתבר, שהמקום מאד תיירותי ואנחנו מתקשים למצוא מקום טוב במחיר סביר. בסוף לקחנו חדר בלי מזגן, אבל הוא התעצבן עד שהחלטנו. מחר הכוונה לעבור את הגבול להונדורס ולישון שם כדי לא לסבול פעמיים באותו יום פעם בכניסה ופעם ביציאה .

 

 

 

 

 

יום שני 1.10.2012
הבחירה של מקום הלינה אתמול בלילה היתה נוראית. החדר היה חם ולא התקרר גם עם המאוורר המגמגם, לא היה שום מקום לשבת לאכול והאנשים במקום לא היו נעימים, המיטה לא נוחה ובעצם במילה אחת: – נפילה! שכולל את העובדה שאין אינטרנט. בבוקר היום יצאנו מוקדם מאד, מה שגרם לכך שהתקדמנו די מהר לגבול, רכבנו על כביש מספר 2 שהולך לאורך החוף ולקראת השעה 11:00 היינו כבר בגבול. היציאה מאל סלוואדור היתה מהירה להפתעתינו ( בגלל הכניסה המתישה ) ואז עברנו להונדורס לאחר שהדפנו את כל המאכרים שניטפלים על כל עובר בגבול. אפילו ההתחלה של הכניסה היתה מהירה ( בהגירה ) ואז הגענו למכס ולמרות היחס הנעים שקיבלנו התהליך לקח כ – 3 שעות שבהם אתה עומד בתורים השונים: לצילומים, לתשלום, לחתימות, למילוי טפסים ואז שוב לצלם. היום הייתי לא רגוע ודווקא הגרמני היה רגוע ושליו. בסביבות השעה 14:00 יצאנו לדרך שוב כאשר ברור שאנחנו מתקרבים לגבול ככל האפשר ובחרנו בעיירה  San Marcos de colon הנעימה וכאן אנחנו ממוקמים. מחר אנחנו נעבור את הגבול וכנראה שניפרד בגלל המהירות והמרחק שהוא רוצה לעשות. היום בבוקר, אני הובלתי ולכן רכבנו בתנאים שאני אוהב. לאחר שעברנו את הגבול הוא הוביל וזה לא מתאים לי מאד, אין ספק שהוא רוכב טוב אבל המהירות והתקיפות שלו – לא מתאימים לי. הכביש לא רע, אבל כל כמה  ק"מ ישנם בורות בכביש שבמידה ואופנוע נכנס אל אחד כזה, לא בטוח שעובר אותו ואני זקוק ליותר שיקול ממנו. לא ברור שזה המצב בניקראגואה, אבל הוא רוצה להגיע עד הגבול עם קוסטה-ריקה ואני רוצה גם לטייל מעט לפני המעבר לקוסטה-ריקה. סיפור קטן שאני רוצה לספר נוגע לשאלות שאני נשאל. ראשית, המבטים על האופנוע מדהימים מידי פעם יש סימונים של וי ולפעמים כאשר אני עומד או בחניה, תמיד תבוא השאלה העיקרית כאן: "לאיזה מהירות הוא מגיע?" לך תסביר להם שהחננה שרוכב עליו לא עובר את ה – 100. רק מדי פעם תשמע את השאלה: "איזה נפח מנוע זה?" אבל אין ספק שהם מעריצים תיירים על אופנוע. עד כאן להפעם , שבוע טוב    גבי

יום רביעי 3.10.2012
את הבוקר העברנו כל אחד עם הטלפונים שלו. הפרשי השעות מאפשרים לנו לדבר רק בבוקר מאחר שכאשר מתחילים לרכוב קשה להתארגן לטלפונים. כבר אתמול איקי ) הבחור הגרמני ) שיש לו זמן ומתאים לו לרכוב מעט היום עד העיירה  San juan del sur ומשם נעבור את הגבול לקוסטה ריקה, והמרחק הוא של 100 ק"מ בלבד, כך שיכולנו למרוח מאד את הבוקר. לקראת 11:00 יצאנו לדרך הלא קשה ולא מסובכת מלבד הרגע שהתחלנו לראות את המכשפות ( כמו שקורא להם יוסי ), אותם עמודים שמיצרים חשמל מרוח ואז אתה יודע שמגיעים לאזור עם רוחות חזקות מה שכך היה. הגענו לעיירה ודי התקשנו למצוא מקום מתאים אך לבסוף גם זה נמצא. לאחר ההתארגנות, יצאתי לסיבוב ולהפתעתי ראיתי בית חב"ד וכאשר נכנסתי, היו רק העובדות המקומיות שלא ידעו להגיד מה קורה היום או בהמשך של חג סוכות. אחר הצהרים, הלכנו לאכול ולאחר מכן הלכנו לטייל על החוף ואז ראינו 4 אופנועים גדולים שהיו מוכרים לאיקי ואכן כאשר הגענו אליהם, הסתבר שהם מפליגים על אותה ספינה מפנמה לקולומביה. קבענו ללכת לאכול ביחד ארוחת ערב וניצלתי את המצב כדי לצלם מנות אוכל שמגישים במסעדות טובות בארצות השונות שעברנו. במהלך הארוחה דיברו על הנסיעה של כל אחד, בעיקר כאשר אצל כולם הבסיס הוא אלסקה – אושוואיה כל אחד בצורה אחרת, אבל נקודות הקצה דומות. נפרדנו בידיעה שלפחות הם נפגשים בעוד 8 ימים. אני שלחתי מייל בתקווה שיש מקום בהפלגה שלהם. זאת עונה חלשה ויש סיכוי אני אדע בימים הקרובים .     חג שמח    גבי

יום חמישי 4.10.2012
קבענו יציאה בשעה 7:30 אבל בשעה 6:30 היינו מוכנים שנינו ויצאנו לדרך. עלינו חזרה על הפאן אמריקאנה דרומה לכוון הגבול עם קוסטה ריקה. היציאה מניקארגואה לא היתה קשה, חוץ מטרטור קטן מאישור אחד לאחר ואז רכיבה לצד השני ששם כבר זה לקח יותר זמן למרות היחס האדיב שקיבלנו בכל עמדה, אבל בכל זאת את הרכיבה לתוך המדינה, התחלנו בשעה 11:00 כך שבעצם המעבר לקח כ – 3 שעות שחלקם היו מלווים בגשם כך שזה לא היה נורא. בקוסטה-ריקה המשכנו לרכוב על כביש 1 שגם כאן ה – פאן אמריקאן וזאת עד העיר Liberia  שם קבענו שנחליט איך ממשיכים. ישבנו לכוס קפה. מכוון שאני רוצה לבקר בחצי האי  Nicoya שלא הייתי בו בעבר והוא רוצה יותר לראות את הפארקים היפים שאני כבר ראיתי, החלטנו להפרד ל – 4 ימים ולהפגש ב – 8 לחודש ביציאה של מעבר הגבול של קוסטה-ריקה להמשך משותף. אני פניתי מערבה על כביש 21 לכוון העיירה Santa cruz בתקווה למצוא מרכז מבקרים כדי להשיג מפה טובה של קוסטה ריקה, לאחר שעברו כמה ק"מ ולמרות השלטים שיש מרכז מבקרים. לא ראיתי אחד כזה ועצרתי במשרד של חברת ההשכרה וביקשתי מפה שהייתי מוכן לשלם אבל הבחור נתן לי אותה והסביר לי איך להגיע ליעד שלי שהוא ה – פאצ'ה ממה. כמו ההסבר לפני סנטה קרוז פניתי לכביש 160 לכוון אזור החוף, לאחר כ – 40 ק"מ, הסתבר שהכביש הופך להיות כביש מהודק אך מחורר והמרחק שנישאר הוא של מעל 30 ק"מ והחלטתי שזה לא מתאים לי ואני עושה את הדרך חזרה לכוון סנטה קרוז ומשם חוזר ל 21 לכוון מערב. הגעתי לעיר Nicoya  ופניתי על כביש 150 לכוון החוף. הנוף מדהים שזה מה שאני זוכר מקוסטה-ריקה שבעיני היא מהיפות בארצות תבל. בשעה 16:00 הגעתי ל -Samara. כאשר שאלתי על המרחק ומצב הכביש לכוון  Samara שלידה נמצאת  הפאצ'ה ממה, הבנתי שזה לא מתאים מכוון שהחושך יורד כבר בשעה 17:30, החלטתי למצוא מקום ללילה ומחר אני אחליט על ההמשך שלי בחצי האי. מצאתי מקום יפה אני אחרי ארוחה טובה של אורז ושעועית שזהו אוכל מאד מקובל כאן. רק שהשעועית שונה מאד משלנו. אך אני אוהב אותה מאד. עד כאן להיום   סוף שבוע נעים     גבי
יום שישי 5.10.2012
אתמול כאשר בררתי לגבי האפשרות לרכב לכוון Sonora  הבנתי שהכביש ממש לא טוב והבוקר החלטתי שאני יורד מסיפור פאצ'ה ממה, גם לאחר שקראתי בהוראות הנסיעה שלהם שאומרות כי עד נובמבר, צריך רכב של 4×4 כדי להגיע אליה. הבוקר גם קיבלתי אישור לזה שיש מקום בהפלגה הקרובה מפנמה לקולומביה ביציאה של ה-12 לחודש. אין ספק שהמזל שיחק פה תפקיד מרכזי, מכוון שלא הייתי מוכן ומודע לבעייתיות שבמעבר בין פנמה לקולומביה. משום מה, תמיד חשבתי שיש קו מסודר של מעבורות ומאחר וזאת עונת תיירות חלשה, לא תהיינה בעיות במציאת מקום. רק שמסתבר, שאין קו כזה עדיין למרות הפירסומים כאילו יש. התכנית המקורית שלי היתה להקיף את חצי האי ניקויה אך ירדתי מזה בגלל מצב הכבישים בכל האזור, בחרתי לרכוב ל –  Uvita ולהנות מהמקום. רכבתי חזרה לכוון העיר Nucoya  משם לקחתי את כביש 21 מזרחה מספר ק"מ ופניתי בכביש 18 לכוון היבשת במטרה להגיע לכביש 1 ( הפאן אמריקאן ) הכביש בסדר, הנוף נהדר כמעט כרגיל וכאשר הגעתי לכביש 1 פניתי דרומה לכוון העיר Esperanza . כאשר הגעתי לכניסה, פגשתי את הקבוצה משלשום בערב, שבנתיים נוספו לה שני רוכבים אחד ממקסיקו ואמריקאי נוסף, קישקשנו קצת והם רכבו לכוון סן-חוזה ואני פניתי לכוון Quepos . באותו רגע התחיל גשם חזק שכל הסימנים המוקדמים רמזו שאכן הוא בדרך. פניתי לכוון סופר גדול ונכנסתי אליו לאחר שהחנתי את האופנוע מתחת לעץ ענק. החום והלחות כל כך גבוהים, שלי אין חשק להוסיף עלי את ציוד הגשם ואני מעדיף להמתין כ – 20 דקות מתחת לסככה או מתחת למטריה, לסיומו של המבול ואז לצאת לדרך וזה מה שהיה. הכביש חדש והרכיבה נעימה במזג אויר חם אך מעונן שהופך את הכל לקל יותר. כאשר אני עוקף את Jaco  אני עוצר לצלם כדי להזכיר לעצמינו שלפני שנתיים היינו פה בחניה לפני הביקור ב -מנואל אנטוניו ( שמורת טבע מדהימה ). אני מגיע לקפוס קצת מאוחר וזה מקשה עלי בחירה טובה של מקום בגלל חוסר הסבלנות לאחר יום ארוך של רכיבה. לאחר ההתארגנות אני יוצא קצת לטייל ומוצא שוק ערב שנפתח ברגעים אלה ואין כמו להרגיש את המקום כמו במקומות כאלה. שבת שלום לכולם.

יום שבת 6.10.2012
התכנית שלי להיום הייתה ליהנות מיום יפה במקום יפה ונסיעה קצרה. הרכיבה היתה אכן קלה. עליתי חזרה לכביש 34 שיורד דרומה עד לעיירה הקטנה Uvita . נכנסתי למלון קטן של בחור ישראלי שחי כאן מזה 3 שנים בשם אלירן שבנה במו ידיו מקום שמתאים לצעירים ובנוסף אין לו אינטרנט ואין לו חדר לאדם לבד. ישבנו וקשקשנו ושתינו כוס נס קפה אמיתי מהארץ ( שהיה נהדר ) ונפרדנו מכוון שרציתי גם לראות כדורגל של סוף שבוע. סיכמתי איתו שבמידה ואני אשאר במקום אני אחזור אליו. החיפושים שלי לא צלחו. כנראה שהמקום מבוקש והם רוצים מחירים גבוהים מאד על חדרים פשוטים, מה שלא מתאים לי. במלון האחרון שניסיתי לבדוק התחיל פתאום גשם זלעפות ואני התיישבתי לחכות עד שהגשם יגמר, אין לי מושג כמה זמן הייתי מכוון שנירדמתי וכאשר התעוררתי השעה היתה כבר 13:00 וזאת כי שפנה אלי מוכר של אמפנדות ושאל עם אני רוצה. מייד לפי הדיבור הבנתי שהוא ארגנטינאי וקניתי 2 אמפנדות שהיו טעימות ביותר. הגשם בנתיים נחלש ואני החלטתי לרכוב לכוון העיר Neily שהיא קרובה לגבול ופשוט לא להתעסק מחר בנושא לינה, כדי לצפות במשחק של ברצלונה נגד ריאל. המרחק הוא של כ – 100 ק"מ והתנועה לא היתה רבה, כך שהדרך עברה בסדר עם גשם קל ברוב הזמן ויותר חזק בחלק מהזמן. מצאתי מקום נחמד לשני הלילות הקרובים ויצאתי לעיירה שאין בה שום דבר מיוחד. חזרתי לחדר לכתיבה וקריאה.

שבוע טוב

גבי

מגבול קוסטה-ריקה פנמה.

—————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי – כיוון כללי מערבה – חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי – מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל 🙂
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר – לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

כשהדרך הסלולה נגמרת באמצע

מעבר הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה- בלאגן אחד גדול אבל עובד

לעיר דוד (David) שבצפון מערב פנמה הגעתי בשעות הערב המוקדמות. דוד היא עיר ללא סממן פיסי שיכול לייצר זכרון של ממש ואם לא הייתי ער לצורך לחפש מקום לינה, הייתי ודאי חולף על פניה כמו על פני עוד תמרור אזהרה על בור בכביש. במבט מלמעלה העיירה נראית ודאי כמו תשבץ פשוט. רחובות לרוחב, מצטלבים עם רחובות לאורך וזהו. אין כמעט בניה לגובה והיא נמוכה ברובה  ופרושה לכן על שטח עצום. אחרי שזיהיתי בקושי את הכניסה לעיר. עצרתי ליד חבורת נערים ושאלתי על "הבית הסגול". ידעתי שגם מבלי לדעת מה הוא הבית הסגול. צבעו הוא בוודאי נקודת ציון מוכרת ואכן הם כיוונו אותי אליו בכמה תנועות ידיים. הבית הסגול הוא הוסטל באיכות סבירה, עבור 9 דולר (המטבע הפנמי הרשמי הוא דולר אמריקני) קיבלתי מיטה, חיבור לנט, אפשרות שימוש במטבח, וחניה מקורה לאופנוע בחצר. בבוקר בשש – ללא גינונים מיוחדים, נפרדתי מההוסטל הקריר שהדבר הכי לבבי שניתן לזכור ממנו הוא שהכל, מהצלחות והסדינים ועד למושב האסלה מרוח שם בצבע סגול. וכמו נסיך על סוס ברזל, דהרתי לתוך סערת גשם אגרסיבית ומופע אור קולי של ברקים, בשירת Purple rain purple rain

הכפפות מתייבשות על המנוע החם

בקטע הזה במסע, לא אחפש טבע, שקיעות זהב או שיחות נפש עם אנשים מרתקים. פנמה תהיה בשבילי לא יותר מקרש קפיצה לדרום אמריקה. ועם כל הצער שבכך, החלטתי לרכוב ישירות לפנמה-סיטי כדי להתארגן על הטסת האופנוע לקיטו באקוודור. תכננתי עוד בבית, לדלג על קולומביה משתי סיבות. אחת. התראות בטחון חמורות. (מה שהוכח מאוחר יותר כלא מדוייק) ושנית. סך הזמן שהקצבתי לכל המסע, חייב אותי להעדיף מקומות מסויימים על חשבון אחרים.

החוליה החסרה The Darien Gap

למה להטיס? האם עד כדי כך אני ממהר? ובכן, אף שהאדם הגיע לירח והחשמל לישוב לקיה שבנגב. אף שנכרתה מנהרה של 50 ק"מ מתחת לתעלת למאנש ורכבת הגיעה לאשקלון – עד היום, טרם נסלל כביש או אפילו דרך עפר פשוטה בת 50 ק"מ לחבר בין מרכז אמריקה לדרומה. כן כן, קשה להאמין. זה התחיל מחוסר מעוף אסטרטגי. (עד שנת 1903 פנמה היתה חלק מקולומביה, ובעידוד ארה"ב הכריזה על עצמאות. אולי חוסר הקשר היבשתי, היה זרז לבידולה של פנמה מקולומביה), נמשך בחוסר עניין פוליטי. הגיע עד לחוסר יוזמה כלכלית. כרגע המצב הוא שרצועה ברוחב כמה עשרות קילומטר צפונה לגבול בין קולומביה לפנמה, בתוך שטח פנמה הקרוי מחוז דריאן (Darien) , הוכרז כשמורת טבע. ויש די אירגונים ירוקים בעולם המוכנים לשכב לפני בולדוזר בכל גודל, כדי לשמר את המצב כמו שהוא. להתנגדויות הצטרפו גורמים מהתחום הפוליטי שאינם רוצים "לפרוץ את הסכר" ולאפשר זרימה חופשית של מהגרים מהדרום צפונה או ההיפך. וגם של אירגוני בריאות שרואים בחוסר המעבר היבשתי סוג של מחסום מהתפשטות מחלות. אך מה שקרה עם האיזור הזה לאמיתו של דבר, מעבר להיותו שמורת הטבע האמיתית היחידה במרכז אמריקה ואחת הבודדות בעולם, בעוצמתה הבתולית ואי התערבות האדם בה. הוא הפך למעין מחוז מקלט לגורמים עם פתיל קצר, כוחות גרילה מקולומביה, מגדלי וסוחרי סמים, יצרני וסוחרי נשק לא חוקי ומקלט לנבחרת ססגונית של נמלטי חוק עצבניים במיוחד. גם שלטונות פנמה נכנסים לאיזור הזה אם בכלל, כמבצע צבאי לכל דבר. (אף שיש חברות תיירות שמוציאות סיורי מחקר וטבע בהיקף מוגבל בשולי השמורה)

אבל כמו כל מקום מסוכן או אסור לכניסה, מרווח הדריאן The Darien Gap הפך למיתוס, הכלול בנבחרת האיזורים המאתגרים הרפתקני מסע. אני שגדלתי על סיפורי ההתגנבות לסלע האדום. שרקמתי יחד עם עמרי כשהיינו נערים במקוה-ישראל, תכנית להסתנן ולהגיע רגלית לקלעת א'שקיף בלבנון (שלימים נודע יותר כ"מוצב הבופור"), התחברתי מאד ליעד ההרפתקני הזה, לתפוח האסור. יש מספר מועט של משלחות בכלי רכב ושל רוכבי אופנוע ששמו נפשם בכפם וחצו את האיזור כשהם נעזרים בתושבי המקום הגרים בכפרים מבודדים, השיטו את האופנוע בסירות קאנו דרך נתיבי נהרות וגררו אותו בכבלים מבעד לגיאיות נסתרים ומדרגות סלע שניתן לטפס בהם ולחצות את רכס הדריאן, המהווה גם הוא מחסום טבעי. כאן בבלוג, באחד הפוסטים הראשונים, הצגתי שני ספרים הנמצאים ברשותי,

שנכתבו על ידי שני אופנוענים שחצו את האיזור. אודה על האמת, כשתכננתי את המסע בראשיתו, זממתי לחצות את הדריאן בעצמי ואספתי חומר רב, מפות מפורטות ושרטוטי נתיבים סודיים שפרסמו כמה משוגעים שחצו. אבל אחרי שיחה ארוכה עם ידידי וורנר באוזנהארט מקנדה, שסובב את העולם על אופנוע כבר 4 פעמים, נמלכתי בדעתי. בימים אלה מציב הצבא הפנאמי מחסומים על כל הדרכים והשבילים המובילים מדרום לכפר יאביסה ,(Yaviza) – שהוא למעשה הקצה הדרומי של הנתיב הסלול היבשתי בחלק הצפוני של אמריקה כולה  – ואינו מאפשר לאף אחד להתקדם מעבר להם, לפחות המשפחה שלי, מודה לצבא פנמה. אך החלטתי לנסות להגיע לפחות ליאביסה, לגעת בקצה הדרך. אגב, רוב העוקפים את מחסום הדריאן עושים זאת בדרך הים, ביאכטות פרטיות, באיגוף מצד מזרח. זה זול הרבה יותר, נמשך כשישה ימים אם אין עיכובים ומביא אותם לקרטחנה בקצה הצפון מזרחי של קולומביה.

לפנמה סיטי

הכביש לכיוון פנמה סיטי היה בשבילי יום של רכיבה תובענית. הכרזתי על היום, כחזרה לשורשים – אופנוענות לשמה. הכבישים בפנמה מהנים ומטופחים, נראה שהשליטה האמריקנית בפנמה עד סוף 1999 , הביאה הרבה חוזי סלילה לחברות תשתית מארה"ב. הכבישים שנשארו כאן מתוחזקים היטב. הגשם הכבד שהגיע מאיזה שהוא ים וירד עלי ללא רחמים רוב היום, עשה זאת בידיעה ברורה שלא אוכל למצוא את האשם. כי כאן הן המותניים הצרות ביותר בין שני האוקיינוסים אז לך תדע למי מהם לבוא בטענות.

לקראת השעה שלוש, הגעתי לגשר האמריקות. העובר מעל מוצא תעלת פנמה לאוקיינוס השקט. גשר המשאיר מעבר בן שישים מטר מעל פני המים לאניות לחלוף מתחתיו. (גובה הקשת בנקודה הגבוהה הוא כ-120 מ') הגשר נעוץ בצידה השני של התעלה בעיר בלבואה במבואותיה הצפוניים של פנמה-סיטי. כסוג של מסורת נגד עין רעה, בקרב קהילת רוכבי האתגר, עברתי את הגשר שלוש פעמים גם כדי להבין יותר טוב את העוצמה שלו וכן, גם כי נפל לי הכובע שהיה מחובר מאחור לאחד הארגזים והחלטתי לחזור לחפש אותו (ומצאתי).

פניתי מערבה ונסעתי לאורך הסוללה המובילה לאי נאוס (Naos). פנמה סיטי ובנותיה, הפגינו את כישורי תכנון הנופש שלהם בכל סנטימטר פנוי. חגיגה של מסעדות. מרינות עמוסות יאכטות. ונוף ימי שכלל בתוכו שקנאים אופורטוניסטים ואניות בדרך מהתעלה או אליה.

בכניסה לפנמה-סיטי מצאתי עצמי בצומת מקושקש בנדיבות גראפית, בנתיב הפונה שמאלה. מתוך יער הרמזורים לפני, בחרתי בזה שהיה ירוק. רק מה, הוא לא נועד לי. מעבר לפינה חיכה לי לופז, שוטר התנועה עם טופס קנס מוכן, חתום ורק נשאר להכניס בו את מספר האופנוע ואת שמי. אבל לופז השתכנע שאצלי בארץ, מותר לפנות שמאלה ברמזור אדום ולכן התבלבלתי. צחק מכל הלב וויתר לי.

סמל משטרת התנועה העירונית, לופז.

קו הרקיע של מרכז פנמה-סיטי נראה כמו מסרק כינים עם שיניים שבורות. מגדלים ליד מגדלים בצפיפות. רובם הגדול מגדלי מגורים, כמו בכל עיר גדולה, יש מרכז תיירותי ומרכז שבו מתנהלים החיים האמיתיים. בחרתי בהוסטל מטופח בשם וויאג'ר (10 דולר ללילה) בין שני האיזורים. שוב, חניה סגורה לאופנוע בתוך כלוב ברזל, מיטה נוחה, מקלחת חמה. מחשב מהיר, טלויזיה, מטבח מאובזר. בקיצור הכל. ובנוסף גואדלופה הבעלים שדואגת כמו אמא. סיבוב בעיר, הפגיש אותי עם רחובות ירוקים וקצב חיים מהיר וסואן שאינו מאמין גדול ברמזורים, ולכן, מצאת החמה האויר מתמלא קונצרט צפירות מטורף, של נהגים הטוענים לזכות קדימה בכל פינת רחוב. גם אם יש מבנים סופר מודרניים ואיזורי מגורים מדהימים ביופיים. התשתית קצת מיושנת  והאיזור בו הייתי אכן גדוש בניינים ואתרים בתהליכי שיפוץ.

גואדלופה ואיש התחזוקה רודריגו. אנשים טובים.

חניה שמורה מאד

תחשוב טוב לפני שאתה מחנה את רכבך בצילם.

ויצאתי למחרת להעביר את האופנוע בדיקה בסוכנות האופנועים המקומית של היצרן. לאחר עשרים דקות האופנוע חזר לידי עם טופס בדיקה ריק. הכל תקין, סע לשלום ואין צורך בתשלום. במוסך הוציאו ספר אורחים בגודל חצי מטר וביקשו שאכתוב כמה מילים. כמובן עשיתי זאת גם בעברית ושילבתי את מדבקות המסע ומועדון האופנועים הישראלי. תוך דפדוף מהיר בספר. מצאתי כמה שמות שעברו כאן בשנים קודמות – לכם השמות אינם אומרים דבר, אבל בשבילי הם היו מודל התייחסות בכל תכנון המסע. לכבוד הוא לי. מעבר לפינה סוכנות דואר, שם שלחתי כמה מכתבים מבויילים למיקי חברי, כדי להאדיר את אוסף הבולים שלו.

מכאן נסעתי לשדה התעופה טקומן (Tucuman) מרחק כ- 25 ק"מ צפון מזרחה בכביש אגרה חדיש מבטון. בשדה התעופה פניתי למסוף המטענים ועל פי המלצה בפורום מסויים, ישר למשרדי DHL . ביקשתי הצעת מחיר להובלה מכאן לקיטו בירת אקוודור. הפקיד ביקש פרטי דגם האופנוע ומשקל ציוד משוער והבטיח לשלוח לי הצעה מסודרת עוד היום. נפרדתי ממנו שמח וטוב לב. למחרת הגיעה אלי במייל הצעה של 2,650 דולר. זו אינה טעות הקלדה.

נשארתי פעור פה. מישהו השתגע. נו, מה הם חושבים שם? בהכנות לקטע הזה קיבלתי מידע דרך האינטרנט מרוכבים שעברו כאן, כמה צריכה לעלות הובלה שכזו. ועל המקום שיניתי יעד נחיתה. ביקשתי הצעה להטסה לכיוון בוגוטה בירת קולומביה, מרחק שעת טיסה אחת. "נחזור אליך בעוד יום, צריך לעשות חישובים". בקטע הזה הבנתי עוד משהו. פנמה מתפרנסת לא רע מהשליטה שלה במעברים ההכרחיים של יבשת אמריקה ממזרח מערבה ומצפון דרומה וההיפך.  והמחירים כוללים כנראה גם דמי "לא מתאים לך סע מסביב". צלצלתי לחברת ההובלה השניה שהטלפון שלה היה ברשותי, חברת מקומית בשם גיראג (Girag), בלי גינונים מיותרים, המזכירה, באנגלית ברורה, נקבה בסכום; 901 דולר כולל כל האגרות. לא ממש עניין אותם איזה אופנוע זה, מה משקלו ואיזה ציוד נלווה אליו. "תביא את האופנוע בבוקר. אה כן, התשלום במזומן" כנראה שבHDL יש גם עמלה על שם המותג הבינלאומי, או אולי מגישים לאופנוע ארוחה, משקאות ומקרינים לו סרטים בדרך (לא מאמין, כולה שעה טיסה). למחרת הבנתי שאני לכפר יאביסה בקצה הדרך, כבר לא אגיע, עקב הצלחה בזירוז המשלוח. לכן התחלתי את היום בביקור בקטע מתעלת פנמה הפתוח לצפיה. הגעתי לשם ראשון בתשע ודקה. והתמקמתי במרפסת התצפית הגבוהה. עקבתי אחרי אוניה אחת שעלתה וירדה בבריכות עם סכרים שנפתחו ונסגרו ונגררה על ידי שישה קטרים על מסילת סולמות. הבנתי איך פנמה עושה 80 אחוז מההכנסות שלה. ההצגה היתה מושלמת, כללה קריינית שהסבירה ברמקול בשתי שפות מה קורה בכל רגע. באמת מרשים. שלום.

בשדה התעופה קיבלו אותי בענייניות. גברת לוס (Lus) ליוותה אותי בכל שלבי הטפסולוגיות, הרשיונות, המכס והאריזה. היא הנחתה אותי לאיש המכס, שאחראי להעמסה תקינה של האופנוע. הוא צילם את האופנוע מכל הצדדים כדי לשריין עצמו מפני טענות על נזקים במידה ויהיו. חלק מרכזי באריזה אוירית הוא הקטנת נפח המטען. לכן פירקתי את המראות והנמכתי את מגן הרוח. עברתי לאזרחי, נשארתי עם תיק יד קטן והעמסתי על האופנוע גם את כל ציוד הרכיבה שלי. שילמתי במזומן כאמור. קיבלתי את טפסי השחרור לבוגוטה. הצטלמתי שלושה צילומים למזכרת עם האופנוע והפקרתי אותו בלב חרד, בידיהם של סבלי המכס המקצוענים. בטרמינאל הנוסעים רכשתי כרטיס (348$) וכעבור שעתיים, המראתי לבוגוטה. נצמדתי לחלון המטוס כמו ילד לחלון ראווה של חנות צעצועים. אבל העננים למטה הסתירו את חלום הדריאן שלי. את ה- Never Never Land.

בוגוטה קולומביה

בוגוטה יושבת בגובה 2600 מטר. ועם כל ההכנות שלי, לא לקחתי בחשבון את מזג האויר הקריר שפגשתי שם. בחרתי במהירות מונית מתוך שורה שעמדה ביציאה מהטרמינאל. ושמתי לב בזוית העין לנוכחות מוגברת יחסית לסטנדרטים המרכז אמריקנים, של כוחות בטחון. המונית הובילה אותי לכתובת שנתתי בידי הנהג, להוסטל "הבית של יפתח" בלב העיר.

מימין שמשון משמאל גבי

לא שאני סוקר הוסטלים, אבל שוב כמו בהוסטל של יגיל בסן קריסטובל מקסיקו, המקום שידר הרבה מאד ישראליות. השילוט, הרפרטואר הקולינארי והתרבותי נראו כמו בסיס השחרורים של גולני. רק בגישה ביתית אזרחית נעימה. במקום שהו באותו רגע כשלושים אורחים צעירים שהעסיקו עצמם בכל מה שעולה בדעתכם וגם במה שלא. המקום בנוי בשני מפלסים, עם חצר פנימית, פאטיו גבוה ומטבח בו מבשלים לך מה שאתה רוצה בתוך דקות. מחיר לילה שווה לתשעה דולר. מצאתי עצמי בקרב חבר'ה נהדרים שבאמת סחטו את השחרור עד הסוף. גבי בעל המקום שלף עבורי סווט-שירט מהארון הפרטי שלו וכך יכולתי לצאת לסיבוב ערב בעיר ולהכיר את השכונה, למרות הקור העז ששרר בחוץ.

למחרת ביררתי עם חברת ההובלה, מה עלה בגורל האופנוע. התשובה, תקלה מעכבת המטוס. זה בסדר ושווה לי את מאות הדולרים שחסכתי כבר. יצאתי לסיבוב רגלי בעיר הענקית הזו (כ – 10 מליון תושבים), זה היה יום חמישי בשבוע והרחובות היו מלאים כולם כאילו חג עצמאות או שעומד לרדת גשם של כסף. המונים על המונים, חציים הולכי בטל כמוני והחצי השני מנסים למכור להם חפצים, בגדים, כרטיסי הגרלה, ממתקים, דיסקים מזוייפים וראיתי גם אחד שהסתובב עם זוג גרביים ועוד אחת עם שני עטים למכירה. רוכלים ברמזורים, במדרגות, במעברי חציה, מאות אנשים מסתובבים ומוכרים. הזוי זו מילה קטנה. בסמוך להוסטל, ממש מעבר לכביש שוכן מוזיאון בוטרו. כן, הצייר הקולומביאני הנודע, פרננדו בוטרו יליד העיר מדאין (Medellin) במרכז מערב המדינה, קיבל כאן מוזיאון משלו. הכניסה חופשית. כעשרה חללי תצוגה מרשימים, בהם ציורי ענק נפלאים, בשמן, עיפרון ובטכניקות שונות ומספר פסלים, בסגנון הכלכך מוכר שלו. העגלגל, העבה, הרחב, ההומוריסטי, החי ושובה הלב. בשבילי זה היה שיא קטן של האתנחתא שלקחתי. ביליתי שם כשעתיים מענגים ממש.

כבר היה ברור לי שהחסכון בעלות ההטסה, תחייב אותי לרכוב מבוגוטה לקיטו באקוודור כ- 1300 ק"מ. לדבר כמה השלכות: אני חייב להגיע לקיטו ב- 9 בחודש לכל  המאוחר, כדי להערך לקבל את פניה של גלי שאמורה להגיע מהארץ. אני מוצא עצמי, בניגוד להחלטה מקדימה שלי לא לרכוב בקולומביה, מסיבות של סיכון בטחוני. ובנוסף אני נדרש להכין גופיה/אפוד רוכב אופנוע, היחודי לקולומביה, שמשמעו בגד עליון בצבע זוהר, על הגב ובחזית מופיע מספר האופנוע באותיות בגודל של כ- 10 ס"מ, מחומר מחזיר אור ובנוסף אותן ספרות מחזירות אור, על אחורי הקסדה. החוק הזה נחקק כדי להלחם בתופעת מחסלים מטעם אירגוני טרור או ברוני סמים, שנהגו לרכוב על אופנוע להתקרב לקורבנם, לחסל אותו בירי ולהמלט מבלי להשאיר עקבות. מאז החלת החוק, החיסולים האלה חוסלו ועל אף הטורח והעלות הנוספת, הבונוס לרוכבים הוא שגם גניבות האופנועים ירדו לאפס, כי אתה צריך לגנוב גם את הקסדה והאפוד, כדי לא להעצר אחרי מאה מטר. חתיכת הפקה לכמה שעות. שוב, גבי מתגייס וקופץ איתי לרובע סוכנויות האופנועים, בחלק הפחות נעים של העיר. לא אגזים אם אומר, רובע שלם ובו מעל מאה חנויות דוכנים ורוכלים לחלקי-חילוף, אביזרים וקישקושים לאפנועים (רוב האפנועים כאן בנפח 125  ס"מק והם מתוצרת סין). ללא שום בעיה, בתוך עשרים דקות הכינה לי תופרת שזו פרנסתה, אפוד ומדבקות על פי החוק, נפרדתי מסכום השווה לחמישים ש"ח.

ויצאתי לשדה התעופה לשלוף את האופנוע מהמכס. אגף חברות השילוח החדש, איפשר שירות יעיל ומהיר. וכעבור כשעה מצאתי עצמי רוכב מבעד לחדרי משרד חברת ההובלה, כדי לצאת מחזית הבניין בכבש שהונח על גרם המדרגות. ונפרדתי מאנשי גיראג. תודה על השירות –  היום כבר נטה, החלטתי לבלות עוד לילה באכסניה הנעימה. הגעתי דקות לפני כניסת השבת והצטרפתי לטקס קבלת שבת וקידוש. היה נחמד.

בשבת בבוקר מוקדם, במזג אויר צונן, שמים כהים וכבישים איכותיים ברובם וריקים, מצאתי בקלות את כביש מספר 40 ויצאתי איתו לכיוון דרום מערב קולומביה. מרחוק כבר גבה רכס הרי האנדים שמשך אותי כמגנט ענק. ובראשי חופר המייל שקיבלתי אמש מהבית, המצטט דיווחים על פעילות עדכנית של מחתרת ה- FARK  בציר הנסיעה שלי. שוב "תנינים באמצע הנהר", אין מצב ונגמרו החלופות. נתתי בגז.

בפעם הבאה: קולומביה. שלום לגובה פני הים. פיתולים על פי תהום. וחמצן, מה עם החמצן. קיטו יפה יותר בכל רגע.

——————————————————————-

דוד טמיר

לפני כשבוע הלך לעולמו דוד טמיר, שהתברכתי במזל להכירו אישית ולקבל ממנו כמה כלים להמשך ההתפתחות המקצועית שלי ודוגמה למשמעות הגישה האנושית בכל הקשור למקום עבודה ולעבודת צוות.
כבר נכתב במקומות רבים על תרומתו לענף הפרסום ועל היותו מייסד ומוביל, בתקופה של גיבוש כיוון בענף. אני הכרתי את דוד האיש האישי, הרגיש, הישיר, התומך, החם, הייצרי. שבכל רגע יכולתי לצלצל אליו לבקש טובה או עצה, גם שנים אחרי שנפרדו דרכינו המקצועיות.
בשנת 1984 עבדתי כארט דיירקטור צעיר בפרסום אריאלי. באותה תקופה לעבוד בפרסום אריאלי, נחשב כמו היום לשחק בבארסה. זו היתה חותמת כי אתה שווה משהו. היית שייך לנבחרת, הרבה גם בזכות דוד. באריאלי המציאו את הפרסום הישראלי המקצועי, אחרי שרוני אריאלי הביא לארץ את השיטות המקצועיות לפיהן אמור קריאטיב נכון לעבוד. דוד מילא אז את תפקיד המייסד של מקצוע התקציבאות במסגרת המשרד. דוד טמיר עזב והקים משרד פרסום חדש עם ראובן וימר (יעקובסון) ולימים גם עם רוני כהן. קיבלתי פניה מדוד לבוא להצטרף לצוות המשרד שהקים. למרות נסיון מצטבר של 4 שנים שהיה לי בענף, כשהתחלתי לעבוד אצל דוד, הבנתי שעד אותו רגע, לא הבנתי כלום. דוד שתמיד היה פנוי לשיחה. שעבר כל בוקר בין חדרי הקריאטיב בהליכתו הנמרצת, מנופף באצבעו ומכריז שוב ושוב "קריאטיב! קריאטיב הוא הדבר הכי חשוב". תקופה בה לא היתה דרך מהירה להכין סקיצה בשליפת חומרים מהאינטרנט כמו שנעשה היום – היית צריך לשבת עם דוד ולהסביר בע"פ את הרעיון, כי להכין סקיצה אפילו פשוטה, היתה עבודה ארוכה, מסובכת ויקרה. היה לדוד חוש עליון ללכת על הדבר הנכון, או לפסול בשניה את המיותר. דוד ישב איתי כמה פעמים וניסה להוציא לי מהראש שמספיק להיות אמן רגיש כדי לעשות פרסום טוב. הוא טבע את המשפט שאני מצטט בכל פעם "We are in the business of the art of selling, not in the business of art"  הוא זה שלימד אותי שאין דבר סקסי יותר מאופנוע שמגיע בטיסה מעבר לגבעה וכשהוא עוצר, כשהרוכב מסיר את הקסדה, מסתבר שזו בחורה… הוא זה שהדגים לי איך מרוקנים מהמקרר בבית את כל המותגים שאיני מפרסם (טוב אז פרסום טמיר כהן, פרסם את כל המובילים בשוק). הוא זה שאמר לי "צלם את החלום שלך, או כתוב אותו כמשפט ותלה על הקיר, כך תשמור איתו על קשר כל הזמן". תמיד היתה לו דרך להפתיע, עם כל העוצמה והגודל של המשרד שהיה אז לנותן הטון בענף, ידע בדיוק מה קורה אצלי בבית. וידע לשלוף את ההפתעה הקטנה או המשפט שמראה שהוא עמוק בעניין… הוא זה שפירגן לי ללא גבול כשהחלטתי לעזוב, ושמר איתי על קשר תומך גם כשהייתי אצל מתחרים שלו.
לא ידעתי כמה מהירה היתה ההידרדרות במצבו. לצערי עכשיו אני רחוק. אבל הידיעה על מותו הכתה בי. איש שאני אוהב.
תנחומי למשפחתו הנפלאה.

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה