אולי אחת הדרכים הנטושות והקשות בעולם

1600 ק"מ של בדידות, קסם והרפתקה הזויה.

הצג את הוראות נסיעה ל-prudhoe bay, alaska במפה גדולה יותר

דורון כבר בצפון הרחוק של אמריקה, מתחרה במזג האויר המאותת סתיו מתקדם. השלים אתמול הלוך חזור בוצי – 800 ק"מ לכל כיוון – מהעיר פיירבנקס, למפרץ פרודו בצפון אלסקה ׁמחנה הקודחים בדד-הורס. הנקודה הצפונית בעולם אליה ניתן להגיע בכלי רכב – בנסיעה קרקעית רצופה. נתיב המשמש משאיות ענק להובלת ציוד קידוח' לשדות הנפט במפרץ השוכן לחוף האוקיינוס הארקטי. כ-1600 מייל מהקטוב הצפוני עצמו. בקרוב דורון יעלה את הסיפור בבלוג שלו ועד אז כמה צילומי פרומו.

מצפון לנהר היוקון. חוג הקוטב הצפוני.

——————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים שייכות לדורון קדמיאל

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אלסקה, מושג בחלום של כל הרפתקן!

כך מרגישים אותה על אופנוע

הצג את הוראות נסיעה ל-Seward, AK, United States במפה גדולה יותר

יום שישי 13.7.2012
הבוקר קיבל אותנו בטיפטוף קל ולרגע חשבנו שקבלת הפנים שקיבלנו כאשר הגענו לאלסקה הולכת ונעלמת. יצאנו לדרך לכוון Fairbanks מוכנים לגשם שהתחזק אבל בפועל קרה הפוך ולאחר כחצי שעה מזג האויר הפך ליפה ונעים וכך רכבנו על כביש מספר 2 מערבה בנוף לא מדהים במיוחד . אך לאחר מכן הנוף הפך להיות יפה יותר ככל שהתקדמנו מערבה והרכיבה היתה נעימה ויפה. המרחק היה של כ – 210 מייל שעברו די מהר מבלי שעשינו מאמץ מיוחד . הגענו ל- Fairbanks אחר הצהריים והתארגנו בהוסטל שנייג'ל מצא באינטרנט שהיה הדבר הזול ביותר בשטח וגם זה לא זול 25 דולר לאדם באוהל של 5 מיטות, אך מסודר יפה וכל אחד תפס את הפינה שלו. נייג'ל החליט להחליף את הצמיג האחורי והזמין מראש צמיג שהלך לאסוף. לאחר מכן עשינו קניות ברשת Safyway ואנחנו רואים כמעט על כל המחירים הוזלה משמעותית לבעלי כרטיס מועדון. שאלנו מה נדרש כדי להיות חבר מועדון וכמה זה עולה, עשינו חשבון שסכום מסויים כדאי לשלם מכוון שבא לנו על סטייקים שפער המחיר בהם היה גדול. התשובה הפתיעה אותנו: "לא עולה כסף וכל אחד יכול". כמובן שרצנו לשרות לקוחות והיום כל אחד מאיתנו חבר מועדון ברשת מזון גדולה בארה"ב. קנינו בזול משמעותי וחזרנו לחגוג על האוכל בהוסטל. מתי הולכים לישון לא משמעותי באזור הזה פשוט מכוון שלא יורד הלילה בתקופה הזאת ובעצם יש אור 24 שעות. רק חבל שעוד לא הספקנו להיות במקום גבוהה ובהיר כדי לצלם את השמש שלא שוקעת. לפני מספר ימים פגשנו רוכב אופנוע מכאן והוא סיפר לנו על החיים בחורף. זה הפוך לגמרי, כלומר:  יש מעט אור כמה שעות ביממה ורואים את השמש נחה על האופק. קיבלנו עוד יום בלי גשם וזאת מתנה יפה במקום צפוני וקרוב לקוטב שכזה.

יום שבת 14.7.2012
בבוקר רכבנו למוסך להחליף את הצמיג באופנוע של נייג'ל והצטרפנו כדי לקבל חוות דעת על מצב הצמיגים האחוריים של יוסי ושלי. בדרך ראינו מקום נחמד עם בכיתוב Falafel אבל הוא היה סגור. כאשר הגענו למוסך, אמרנו שניקפוץ לשם אחרי ההחלפה. הבחור שקיבל אותנו במוסך היה נחמד וביקשנו אותו לבדוק את הצמיג כאשר המטרה להרגע ולבצע את החלפת הצמיג בסיאטל, שם בוודאי הכל זול יותר. ברגע שהמוסכניק אמר שלא כדאי למשוך עוד כ – 1000 מייל עם הצמיגים, היה ברור לנו שגם אנחנו מחליפים, אחרת מה היה קורה אם אחד מאיתנו יחליק ויאמר לעצמו שבגלל כמה עשרות דולרים דפק לעצמו את הטיול. נסענו לקנות צמיגים וחזרנו להתקין ואז אישתו של בעל הבית הגיע והבינה שאנחנו מישראל והזמינה אותנו לינסוע איתה לפלאפל לאכול, הם אוהבים את זה מאד והם מכירים את הפלאפל מביקור שהם עשו בארץ לפני הרבה שנים. הצטרפנו אליהם ולא הצטערנו. אכלנו מנת פלאפל בפיתה נהדרת ופאלפלים נהדרים ומנה מכובדת שגוברת על רוב המקומות הארץ וכל זאת באחד המקומות הנידחים על כדור הארץ.

נדב הוא בחור מרחובות בן 33 שאחרי הצבא עשה טיול והגיע לאלסקה, הכיר בחורה שהפכה לאישתו והוא חיי עם רעייתו ו 3 בנות שנולדו להם כאן. אבל ההפתעה הגדולה מכולם היא כמות האנשים שעומדים בתור, כדי לאכול מנת פלאפל בעיר הכי צפונית כמעט באלסקה (באמריקה כולה. העורך). נדב סיפר לנו שכבר ביום הראשון שהוא פתח את המקום כבר היתה התקהלות של קונים. פגשנו בחור נוסף שאכל שם והוא סיפר שהוא לומד על אלסקה בקולג' קטן באריזונה ועכשו הם הגיעו לחתור בקייק נהר גדול, באזור לכמה שבועות . המצחיק בסיפור שנדב אומר שקורה ובמשך שנה לא עובר אצלו אף ישראלי והיום הוא פוגש 2 ביום אחד. חזרנו למוסך ולאחר סיום התקנת הצמיגים, עצרנו לסיבוב נוסף של פלאפל לאחר שהצטלמנו עם הזוג הנהדר שקיבל אותנו מאד יפה ומצא לנכון להזמין אותנו לנסוע לאכול איתם. הפעם קיבלנו על חשבון הבית גם קפה מבושל טוב ובקלוואה. קישקשנו עם נדב כחצי שעה ונפרדנו גם ממנו מכוון שאנחנו חייבים להגיע לחדר שהזמנו קרוב ל – Denali national park כדי לטייל בפארק מחר. הנסיעה בפארק מותרת רק עם רכבי הפארק משני סוגים: הפשוט יותר במחיר 44 דולר והיקר יותר, כולל מדריך וארוחה ב – 135 דולר כמובן שבחרנו בזול וגם אותו צריך להזמין מראש, כי בעונה הזו יש אפשרות שהם יהיו מלאים. הנוף על כביש 3 שיורד מ Fairbanks הוא פשוט מדהים. המרחק הוא כ -120 מייל. אנחנו לא ממהרים, למרות שיצאנו את העיר בשעה 15:15. הנוף יפה לאורך כל הנסיעה ועדיין מלווים אותנו ימים נעימים על פי מדדים מקומיים של כ 18 -20 מעלות האמצע היום, אך עכשו הרבה יותר קר. קיבלנו חדר די קטן ואחד ישן על הריצפה ( היום התור של יוסי ) במחיר לא נמוך של 95 דולר, אבל אנחנו לא מעלים על דעתינו לישון בקור הזה בחוץ, למרות שכבר ישנו באוהל בטמפרטורות נמוכות יותר מאלה של היום. אבל כנראה שהקור כאן… קר יותר ( בצחוק ). אז זהו להיום.

יום ראשון 15.7.2012
הבוקר קמנו לעוד יום מעונן אך לא גשום, היתה לנו הזמנה לסיור בשעה 8:30 ב- Denali national park. בהמלצת הגברת ב – Tok , לקחנו את הסיור הקצר של 8 שעות שמגיע עד Elison visitor center שנמצא כ – 66 מייל בתוך השמורה וזאת מתוך 92 מייל הנקודה האחרונה שסלולה בתוך הפארק. 15 מייל ראשונים מותרים לכולם והכביש סלול באספלט. לאחר מכן, רק לאוטובוסים של הפארק או פרטיים המאושרים ע"י רשויות הפארק לנסיעה על דרך לא סלולה. היה לנו חשש קל שהאוטובוסים לא יהיו טובים ולכן עמדנו מוקדם בתור כדי לשבת מקדימה בו הקפיצות קלות יותר. מי שנסע באוטובוסים כאלה, מבין על מה אני מדבר ( school bas ), שניתן למצוא בעיקר במרכז אמריקה. להפתעתנו, האוטובוס היה בעל כיסאות מרופדים יפה והמרחק בין הכיסאות היה סביר ויותר מזה. כל אחד מאיתנו ישב על כיסא נפרד – האוטובוס לא היה מלא. סיפור קצר על חוויה חינוכית שקרתה הבוקר; כאשר האוטובוס עמד לצאת, הגיעה – ברגע האחרון – משפחה יפנית; הורים ושתי בנות. האמא התיישבה בספסל הראשון עם הבת הקטנה והאבא נכנס לספסל השני ליד החלון. הבת הגדולה באה לשבת לידו וביקשה לשבת ליד החלון. במשפחה ישראלית לדעתי, מייד האבא היה זז ומאפשר לבת לקבל את מבוקשה. מה שקרה עם היפניםזה שהאבא אמר לבת: "תלכי לחפש מקום אחר בו תוכלי לשבת ליד החלון". הילדה כבת 6-7 היתה בשוק וגם יוסי ואני שקלטנו את הדבר. לא אגיד כלום, רק הצגתי דילמה חינוכית וכל אחד יחשוב לעצמו מה נכון. בסופו של דבר, המשפחה ירדה מהאוטובוס הנהג גילה שהבת השניה קטנה משנתיים. הוא ביקש מהם לעבור לאוטובוס עם כסא בטיחות לילדים קטנים.

החלק הראשון של הפארק מאופיין בצמחיה נמוכה ונוף לא מדהים, אך ככל שנכנסים פנימה, הדרך הופכת להיות נופית יותר ומעניינת. הנוהל הוא, שכל מי שרואה בעל חיים כלשהו, צועק. הנהג עוצר וכולם נוהרים לראות את המציאה. בכיוון הלוך לתוך השמורה, הדבר הבולט שראינו היו כמה דובי גריזלי במרחק של מאות מטרים ובעצם הסתפקנו בחוויה נופית בלבד. הסיור עצר כל שעה בערך, למספר דקות לשירותים הקיימים בשטח וכל אחד יכול היה לרדת לטייל באותו אזור במסלולי הליכה, הקיימים בכמות גדולה בפארק ולעלות לאוטובוס אחר באותו מסלול. אנחנו שמרנו אמונים לנהג ולאוטובוס שלנו ונשארנו איתו גם בהלוך וגם בחזור. הנסיעה כולל ההסברים והעצירות לצילומים עד סוף המסלול שאנחנו לקחנו נמשכת כ – 4 שעות. ב – Eielson visitor senter עוצרים לחצי שעה ואז מתחילים את המסלול חזרה. ברוב הימים הראות לא מאפשרת לראות ולצלם את הר Mckinley הגבוה ביותר ביבשת צפון אמריקה. גם אנחנו לא זכינו לחוויה הזאת ולכן מה שנשאר הוא, לצלם את האזור שבו צריך לראות את ההר… אבל לא רואים ולהנות מהתמונות היפות שלו שמוצגות במקום.
הדרך חזרה, הפכה להיות לחוויה מדהימה, כאשר זכינו לעצור ליד דב גריזלי גדול, שהתקרב עד מטרים בודדים מהאוטובוס ל- 10 דקות. באמת חוויה מדהימה. כמובן שהוא זכה לכמויות מסחריות של צילומים וסרטי וידאו לרוב. אין ספק, דבר כזה, הופך חוויה יפה לחוויה מדהימה. בנוסף לזה, זכינו גם לצפות לאחר 10 דקות נוספות של נסיעה, בזוג איילי Caribou בעלי קרניים מדהימים מין הנפוץ באזור הזה של אלסקה. לאחר מכן, ראינו דוב גריזלי גדול יותר מזה הקודם במרחק של כ – 100 מטר מאיתנו. כמובן שלאחר החוויות האלה, קשה להתלהב מעוד משהו היום… חזרנו ל –  Denali visitor center ממנו יצאנו לסיור. שתינו קפה שהיה חסר לנו מאד וחזרנו לקופסה שבחרנו להעביר בה את שני הלילות של אתמול והיום. מחר אנחנו ממשיכים דרומה עד Anchorage שהיא העיר הגדולה באלסקה. בה נתאם את המשך דרכנו נבדוק מה האפשרויות של הפלגה במעבורת דרומה עד האי וונקובר בנקודה הכי דרום מערבית של קנדה. לקראת היציאה פגשנו זוג ישראלים מבוגרים שמטיילים באלסקה שהתלהבו לפגוש עוד דוברי עברית.

יום שני 16.7.2012
הבוקר כרגיל מעונן ומטפטף קלות דבר לא קל לפתיחת יום. מכיוון שהחדר שישנו בו היה קטן רוב הדברים שלנו נשארו על האופנוע והיה צורך לארגן מחדש את כל הציוד, לאחר מכן יצאנו לדרך דרומה לכוון Anchorage העיר הגדולה של מדינת אלסקה. למרות זאת, היא לא בירת המדינה. הכביש מספרו 3 והוא מגיע מ – Fairbenks, הנוף רגיל לאזור לא משהוא מיוחד. ככל שאנחנו מדרימים והיום מתקדם הגשם נחלש ומזג האויר משתפר, אנחנו רוכבים עד העצירה הראשונה לאחר כ 120 ק"מ ועדיין הקור של הבוקר מציק לנו ואנחנו עוצרים לקפה אחרי 40 ק"מ נוספים. הנוף לא משתנה ביותר ואנחנו רוכבים כך עד Willow ששם המטרה לקחת את הדרך הנופית לכוון Palmer בשם Harcher pas שמומלצת ע"י כל הספרים. בפועל לאחר כ 10 מייל התברר לנו שהדרך לא סלולה וכל עוד היא היתה נקיה מחצץ המשכנו אבל כאשר היא התחילה להיות חצצית עשינו אחורה פנה וחזרנו לדרך הראשית . עשינו עצירה ב – Wasila לא לפני שחזינו בפעולה משטרתית רחבה של עצירת אדם שאין לנו מושג מה עשה, אבל היקף הכוח המשטרתי היה מדהים. חשבנו להצטלם עם שרה פיילין ( מקום מגוריה הוא Wasila ) אבל לא עשינו כלום כדי לדעת האם אפשר לצלם את הבית לפחות. לאחר מכן המשכנו עד שהגענו ל Anchorage והתמקמנו בהוסטל שהזמנו בו מקום מראש. המקום נחמד ולא יקר .

יום חמישי 19.7.2012
שלשום פתחנו את היום בהליכה שמחה לכוון מרכז Anchorage כדי לאסוף קצת מידע להתארגנות לקראת המשך הרכיבה שלנו. הכוונה לקחת מעבורת מ Whittier לכוון ג'ונו Juneau טייל מספר ימים באזור ולהמשיך דרומה לכוון העיר סיאטל. במרכז המידע אמרו לנו שהם לא שולטים בחומר בנושא המעבורות ושלחו אותנו לסוכנות נסיעות שמתמצאת בנושא. חשבנו שכל מה שצריך זה לבחור יום ולהזמין מקום, לכן מה רבה הייתה האכזבה כאשר הבנו כי יש להזמין מקום, שבועות מראש ולא באים יום לפני ההפלגה לתיאום. הדבר כתוב בכל מקום בספרי המסע, אבל גם כתוב שבגבול מחכים שעות ולנו זה לקח 5 דקות וגם כתוב שהזמנת מקום לסיור בשמורת Denali יש לעשות שבועות מראש וגם כאן הזמנו מקום יום מראש… אז מה פתאום שתהיינה לנו בעיות במעבורת? אבל זהו. כאן נפלנו. אין מקום במעבורת לג'ונו (בירת אלסקה) ואין פתרון אחר. מייד התחיל נייג'ל לטפל בנושא המשך הדרך מ – Haines. משם יש מקום בהפלגות לג'ונו בסוף החודש. וכך קרה שעלינו לחזור יותר מ- 1000 ק"מ ברכיבה על האופנוע במסלול עוקף דרך קנדה – דרום מזרחה. עד שנגיע להיינס, להפלגה שהזמנו ב – 26.7 לג'ונו. כמובן שהמחשבה שיש לחזור לכבישים הרעועים של קנדה, מעוררת בנו חלחלה – אבל אין ברירה וזה מה שנעשה.
אתמול הסתובבנו בין המקומות שיש סיכוי שיתנו מענה לבעיה שלנו בנושא ההגעה לג'ונו. חיפשנו פתרונות כמו: הובלה במשאית, טיסה, הפלגות של אניות משא, אבל Nada ( כלום בספרדית ) לא מצאנו שום פיתרון. אין ברירה, עלינו להתרגל לעובדה שבעוד 3 ימים, פותחים את המסע דרומה ברכיבה על אופנוע ולא במעבורת כמתוכנן.

אתמול עוד בנינו את לו"ז המשך הטיול עם התאריכים של המעבורות, המצב כרגע מביא לכך שהזמן שנותר לנו לטיולים באזור חצי האי Kenai, הצטמצם לאכזבתנו ומה שנשאר לנו, זה לרכוב לעיירה Seward כדי לעשות בהפלגה את Kenai nat' park היפה. הבוקר כאשר התארגנו ליציאה זה היה די בלי חשק, אך מיד עם היציאה מהעיר דרומה על כביש 1 הכל השתנה. הנוף המדהים לא יכול להשאיר אותך אדיש. המרחק לא גדול, כך שיש לנו זמן ליהנות מיום חמים ונעים, עם מעלות שהגיעו ל 25 צלסיוס ( המקומיים מקטרים בערך כמו שאצלינו בארץ בימים אלה ) באמצע היום ונוף שהיופי שלו לא נגמר כל היום. אנחנו רוכבים לאט ומצלמים כל הזמן. פשוט מדהים. אחר הצהרים, אנחנו מגיעים ל – Seward עיירה ציורית בפינה הדרום מזרחית של החצי אי קינאי ומתמקמים בהוסטל שהזמנו מראש. מחר מוזמן לנו מקום בהפלגה שלפי כל המקומיים מדהימה במיוחד בימים אלה, בגלל הכמספר הגדול של בעלי החיים הממלאים את איזורי הפרא בתקופה הזאת.

זהו להיום. סוף שבוע נעים לכולם מאיתנו

יום שישי 20.7.2012
הבוקר חזרנו למוטב עם מזג אויר מעונן וערפלי, מיד היה ברור שהנוף שנראה היום יהיה שונה ממה שציפינו וחשבנו אתמול, כאשר מזג האויר היה בהיר וחמים. ההפלגה שלנו יצאה כמתוכנן בשעה 11:30 ומיד כאשר התישבנו פגשנו את אילת ושמעון מאורנית (את שם המשפחה שלהם היה קשה לזכור) כך שהשפה השלטת בהפלגה היתה עברית… הספינה גדולה יפה וחזקה ומיד יוצאים דרומה מ – Seward דרך Resurrection bay ל – Gulf of Alaska וכבר בהתחלה, אנחנו רואים לוויתנים, אך שלא כמצופה, הם לא יצאו עם כל הגוף מחוץ למים או קפצו מעל האניה, אלה חשפו לנו את חלקם העליון ומידי פעם גם הרימו זנב. כמובן שאתה מצפה שבפעם הבאה זה יהיה יותר מרשים, אך לשוא. זה מה שראינו בכל חמשת שעות ההפלגה מהענק שנקרא ליוויתן. הנוף יפה, אך העננות הנמוכה לא מאפשרת להנות מיופיו של Kenai Fjords National Park אין ספק, שאתמול הפארק היה הרבה יותר מרשים וזאת בגלל שברגעים מסוימים, הראות משתפרת ואז אפשר לראות עד כמה המקום מרשים, לצערנו, לא זכינו להנות מהקטע הזה של אלסקה בצורה מושלמת. יחד עם זאת, כאשר הגענו לאזור של Aialik Glacier התמונה משתנה לחלוטין; ראשית, כמות הקרח שצף על המים הוא מדהים ויוצר אוירה קוטבית ולאחר שהקברניט ששלט גם בספינה וגם בידע על כל נושא – העמיד את הספינה מול הקרחון הענק, זכינו למחזה מדהים: נפילות של חלקי קרחון בכמות ובגדלים שלדעתי מעט מראה נדיר. כמובן שהמחזה הפך להיות שיא ההפלגה, למרות שגם בדרך חזרה, עוברים במקומות יפים כמו Harbor island המזכיר בצורתו את איי "ג'ימס בונד" בתאילנד. האויר התחמם מעט ואפשר היה ליהנות גם בעמידה בחוץ. לעומת הקור שמנע זאת בתחילת ההפלגה. בהמשך ראינו ציפורים יפות וליוויתנים עצלים, שמתיזים סילוני מים ושואבים אויר בקולי קולות. לפי דברי הקברניט, צבע המים הירקרק ששולט באזור, הוא שילוב הנובע מזרמי מים שונים מיקרואורגניזמים ופלנקטון, מרכיבי מזון שמושכים בעונה זו דגה רבה לאזור ובעיקבות זאת גם שרשרת המזון מתארכת. כמובן שמלבד ספינות הסיור הגדולות המשייטות באזור, נמצאות גם סירות הדייג הקטנות המושכרות לדייגים חובבים שיוצאים לדייג תענוגות.

לסיכום, למרות שלא זכינו לחוויית צילום באויר של ליוותן מזנק מהמים והנוף של השמורה היה ברובו מכוסה בעננים, זכינו להפלגה יפה עם מופע מרשים של נפילות של חלקי קרחון נהדרים. אי אפשר לסיים, בלי לספר על שייטי הקייקים שמסתובבים באזור במספרים גדולים. ראינו חלק מהם במרחק של 26 מייל מהנמל כלומר שהם חותרים במשך ימים וישנים בקור הזה על חופים נידחים בקור שבישבילי הוא בלתי אפשרי. אפשר רק לקנא שהם מיישמים חוויה נדירה בה הם לוקחים את החלום שלהם הכי רחוק (גם אתם; גבי, נייג'ל ויוסי! העורך)שהם בטח נהנים ממנה מאד. חזרנו להוסטל להתחמם ולהעביר את שארית היום עד מחר. התכנית היתה לנסות להספיק לרכוב כמה עשרות מייל, לתוך חצי האי קינאי, אבל אם מזג האויר לא ישתפר והראות תהיה כמו זו שהיתה היום, לא יהיה טעם לרכוב סתם וכנראה נשוב בחזרה לאנקור'ג, להתארגן ולנוח לקראת הימים הבאים, שבהם נרכוב להיינס כדי לעלות למעבורת לג'ונו.

שבת שלום

גבי יוסי ונייג'ל

——————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים; שמורות לגבי, יוסי ונייג'ל.

——————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

אתם עומדים להכיר איש מקסים. אתמול הוא יצא רכוב מפיירבנקס לכיוון אושואייה.

הכינו את הכורסאות.

 

מפת כוונות לקטע הראשון בצפון אמריקה. מפיירבנקס לוונקובר

(יו, כלומר YO, כלומר יואב) פרק ראשון ובו יסופר על היציאה:

מפיירבנס אלסקה, לכיוון ונקובר

לאחר מספר ימי התארגנות שכללו בתוכם פרידה משמחת מגט'-לג עצבני שמקורו – עשרים שעות טיסה ועוד 10 שעות של העברות, הגעתי לעיר השלישית בגודלה באלסקה: פיירבנקס FAIRBANKS. העיר נמצאת צפונית מזרחית לאנקורג' ANCHORAGE, שהיא למעשה העיר הגדולה במדינה שגודלה כפול מהמדינה הגדולה ביותר אחריה בארה"ב (טקסס) ובכדי לסבר את האוזן – בערך פי 300 מישראל. המקומיים טוענים שהגעתי בול בזמן, בעונת התיירות וכי זו העונה החמה ביותר בשנה. וזה אומר לאדם כמוני הרגיל לחום המיוזע של תל אביב; 15 מעלות צלזיוס ביום טוב ו- 5 מעלות בלילה. טוב, זו כנראה עוד הוכחה לתורת היחסיות. דרך אגב, בחורף שנמשך פה כ-8 חודשים, הטמפרטורות יורדות עד 25 מעלות מתחת לאפס (אני ממש לא סגור, על זה שהפריזר אצלי בבית מגיע לרמות כאלו). וכן, עד 15 מעלות מתחת לאפס, הילדים פה עדיין הולכים לבית הספר…מקווה שלא קופא להם המח בדרך.

חברי למסע

ההתארגנות כאן בפיירבנקס כוללת את רכישת האפנוע דבר שנעשה באופן פשוט יחסית, העברת בעלות ב- DMV; משרד הרישוי האמריקאי. מיד לאחר מכן, יש לרכוש ביטוח חובה כולל צד ג' שעלותו 99$ לשנה ואני מזדכה על הסכום היחסי בהתאם לסך זמן השהיה בארה"ב. כלומר, עד שאגיע לגבול המקסיקני ולעיר טיחואנה.
אגב, באלסקה אין מס קניה כלל! עובדה החוסכת ממון רב (9.7% למשל, הוא מס הקניה בקליפורניה).
אח"כ השלמות ציוד. לא יותר מדי. מכיוון שאלסקה נחשבת מדינה יקרה יחסית, בגלל עלויות ההובלה של מוצרים מארץ האם – ארה"ב.
האוכלוסיה פה נראת לי בחטף, כמאוד מסבירת פנים, מאוד "אמריקאית", אני בטוח כי ישנם בין הקוראים, המבינים על מה אני מדבר. הצרכן פה הוא באמת מלך – יש תחושה, כי "שירות", איננה מילת גנאי, אלא תפקיד וכך, נראה שהם עושים את עבודתם, נראה כעניין של תפיסה.
את האופנוע מצאתי עוד כשהייתי בארץ, דרך האינטרנט (יש אתר מאוד ידוע בארה"ב, שהוא למעשה מעין יד2 של האמריקאים. הוא נקרא קרייגליסט CRAIGLIST. הוא נראה כמו עיצוב של ימי ראשית האינטרנט, אך האמריקאים מאוד אוהבים אותו – דברים מוזרים קורים פה… ) האופנוע עליו ארכוב הוא קוואסקי 650KLR שנת 2009. האופנוע עם 3,400 מייל שזה כ-5000 ק"מ בלבד. הבעלים של האופנוע, רכש אותו בכדי לעשות מסע של שבוע לאזור היותר צפוני ואח"כ רכב עליו מעט מאוד. למעשה, גם אם הוא היה רוצה, הוא לא יוכל היה וזאת מכיוון שאופנועים פה יכולים לנוע רק 4 עד 5 חודשים בשנה, תלוי במזג האוויר. בשאר הזמן האופנוע מאופסן בגרז'. אני מעדיף לא לומר כמה כסף הוא עלה וזאת בכדי לחסוך קצת מעצבי אנשים בארץ הקודש, שנראה כי הללו כבר קצת רופפים. לא רק בהשפעת מזג האוויר… אלא גם מעונת המלפפונים (אוהלים) שנחתה ובצדק סוף סוף. טוב שהתעוררנו עכשיו. נכון, קצת מאוחר. אך זה עדיף על עמוד שדרה חברתי קורס – מעמד הביניים. אז תדעו חברים, שאני אתכם לגמרי לאורך כל המסע. ההצלחה שלכם, זו ההצלחה של ישראל כחברה בריאה ובריאות זה כל העניין. לא ? (כן, ממש קל לכתוב דברים אלו מאלסקה…).

למעלה: ביתו של מוכר האופנוע בעיבורי פיירבנקס

כדי לצאת למסע, יש לבצע הכנות רבות שרובן בכלל קשורות לתחום המנטלי. יש חששות, אך אני סבור שהן חשובות. תפקיד החששות הללו, הוא לשמור שתגיע למחוז חפציך בשלום. כוונתי, שלא צריך לתת לחרדות שלך להוביל אותך, אלא פשוט לתת להם מקום של כבוד להבין ולהפנים אותן. אך חלק משמעותי ביותר אני רוצה להביע בפני יוני בן שלום ועומר כ. שעצותיהם שוות זהב… בתחום הכימיה אני לא ממש חזק, ויחד עם זאת, אומרים שזאת כנראה מתכת שווה. ישנם עוד אנשים רבים וטובים, שללא מסע זה,  ספק אם דרכינו היו נפגשות ועל כך אני רק רוצה לומר תודה מכל הלב. לסיכום, אחד מחברי אמר לפני שנים רבות משפט שאומר: "חכמה הדרך מאלה ההולכים בה ". אז בואו נצא לדרך ונשתדל ליהנות ממנה. כי היא בעצם המטרה עצמה.

ביי בינתיים – יואב

—————————————————————————————————————————-

ערך (קלות) יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מרחקים לא נתפסים, סובלנות ומקום לדברים מוזרים

דגל ישראל בדלתא ג'אנקשן.

נדמה שהוקל לי. פיירבנקס כבר נראית בעיני כמו נמל בית. מקום שכולם קוראים לו "הצפון הרחוק" היה בשבילי במשך יומיים "הדרום הרחוק" זכות נדירה. פינקתי את  עצמי בצלחת פאסטה עם פטריות במסעדה עם מושבים רכים. פיצוי על הטרור שהעברתי את ישבני בתקופה האחרונה. זהו אני אורז את הפקלאות ומתגלגל דרומה. רגע…זה יום ראשון. למה למהר? נשב עוד יום ננוח. נעשה קצת אינטרנט. קצת תה. קצת חושבים. אז נשארתי בכפכפים וטישרט במרפסת העץ בכניסה לקמפינג, סמל סטאטוס של פזמני"קים. מעבר לפינה התקרב בחור צנום וגבוה נושא תרמיל גב עצום. וניגש לשאול אותי על מקומות פנויים באתר. באמת נראיתי כבעלבית. זה היה קני מבלגיה שדיבר אנגלית טובה למדי.

למעלה האופנוע אחרי החזרה מהדאלטון היי-וויי, בוץ שהתקשה כמו ציפוי אבן ממש. נהג מקומי הציע לי לרחוץ את האופנוע, לפני ששוטר יתן לי קנס על לכלוך הלוחית והפנסים ושלח אותי לכאן, ל"עשה זאת בעצמך", מכניסים מטבעות של דולר לדקה לצינור לחץ ורוחצים. (ונזהרים, באופנוע הזה יש נקודות רגישות ללחץ מים) עפו לי 8 דולר כדי להחזיר לאופנוע צורה.

קני לקח חופשה של שלושה שבועות עלה על מטוס ובא לתפוס טרמפים לפארק הדנאלי. בחור סקרן בן 22 שהצליח להבין אחרי עשרים דקות תמימות מה ההבדל בין ישראל לאיטליה (והוא לא היחיד שאני מתפלץ בכל פעם מחדש על בורותו). אבל ברגע שהעברתי לו מה זו ישראל, הוא כבר ביקש דגל להדביק על התרמיל. ולדעתי בשנה הבאה הוא מגיע לביקור בכותל. קני רוכב על אופנועים בבית, השיא לי כמה הצעות לשיפור הרכיבה. והלך לדרכו.

קני התרמילאי מברוז' בבלגיה

למחרת בבוקר התעוררתי עם תכנית מסודרת להמשך. היום אתגלגל רק עד דלתא ג'אנקשן. ואשקיע יותר זמן בהתחברות למסביב. לקראת הצהרים נסעתי לסופר להצטייד במזון ליומיים כמו שאני נוהג. בכניסה פגשתי את בן האוף. בחור בן עשרים ושבע שפנה אלי בשאלות ליד האופנוע.

בן הוא צלם טבע החי בפיירבנקס והוא סיפר לי על תערוכה שערך, עם צילומים מרכס הרי ברוקס תערוכה שנסגרה היום. החלפנו חוויות על הדאלטון. ונפרדנו. באמת פיספוס. לאחר עוד חצי שעה של התארגנות החלטתי לעשות סיבוב רגוע יותר בשכונותיה של פיירבנקס. מזוית ראיה של מבקר בה ולא של מישהו שנמצא בדרך לקוטב. עיר פשוטה.

בתי מגורים בתוככי פיירבנקס

בתי עץ חד קומתיים משולבים במרחב המרכז עירוני. אין כאן ממש הירארכיה של רחובות או צמתים. הכל במין איזון רגוע. ושוב מסתבר שככל שמצפינים ביבשת אמריקה יש יותר ויותר טנדרים. מקדימה בתא סגור הנהג ונוסעיו ומאחור. ארגז פתוח וריק שרודף אחרי הקבינה, כנראה שאנשים כאן מסתובבים עם הרבה ציוד לכל מקום. צירפתי כאן כמה צילומים סתמיים לחלוטין מפיירבנקס, רציתי לראות כמה טנדרים אני מצליח להכניס לפריים מקרי אחד.תשפטו אתם.

ואז יצאתי מהעיר המאופקת הזו לכיוון דרום מזרח. לקראת ערב הגעתי לפארק ממשלתי במבואות דלתא ג'אנקשן, 12$ עבור פינה לאוהל ושירותים נקיים.

התאגרנות ליציאה

יצאתי מחניית הלילה בסביבות 7 בבוקר. חיפשתי ומצאתי תחנת דלק. כמה מבנים לפניה. הי. דגל ישראל! נעוץ ליד דגל אלסקה ודגל ארה"ב. משהו בגודל מלא, ללא שום הצטנעות או איפוק. ככה מול כל הכביש הראשי לפיירבנקס ואחותו. "דיינר הביזון" שייך לבחור בשם אדוארד ריצ'ארדס נוצרי אדוק, אשר בכניסה למסעדה שלו יש שלט הסבר גדול ומפורט למה עם ישראל (אני) נחשבים לעם הנבחר ומדוע על כל נוצרי טוב. להקדיש מאמץ לשמור עלינו כעם וכמדינה. לא כל כך ירדתי לסוף דעתו. אבל בניגוד להרגלי הסכמתי מראש. מה אגיד חברים, להתחיל ככה את היום. כאן בסוף העולם אפילו בלי עזרת חבדניק אחד. זה באמת מרחיב את העורקים. נכנסתי לאכול ארוחת בוקר, אני? ארוחת בוקר במסעדה? בחיי הדרדרות. אבל הייתי סקרן. מצאתי בפנים מקום מכוער לטעמי, המחכה לתכנית "מסעדות בשיפוץ", קפה דלוח, חביתה משעממת ומלצרית שהלקוחות מעניינים אותה כמו מחזור החיים של הארבה. כל אלה השאירו בי טעם מוזר של אכזבה עם גאווה. טוב, עבור 12 דולר קיבלתי ד"ש גם אם עקיף, ממקום שאני אוהב. המשכתי.

מסעדת הביזון בדלתא ג'אנקשן

ביציאה מג'אנקשן החלה לנשב רוח חזקה. אבל ממש. לא יכולתי שלא לחייך חיוך ענק ולקרוא קריאות שמחה בתוך הקסדה, כשנוכחתי שהרוח היא רוח גבית. ראיתי את הגב הכסוף של עלי העצים בשולי הדרך ואת צמרותיהם כפופות לפנים. אני כמו מפרש יושב על האופנוע ועוזר לו להדחף קדימה. לא שמעתי את רחש המנוע, היה כל כך שקט

שימו לב לנטיית העצים. קדימה.

שיכולתי לשמוע כמאמר השיר "את גלגלי טחנות הרוח של מחשבותי". קראתי לזה ברכת הדרך. וככה הדרך נמשכה ונמשכה ומיכל הדלק סירב להתרוקן. לאחר עוד כשעתיים חלפתי על פני מעבר הגבול בין אלסקה ליוקון, קנדה. יש לי זכרון ויזואלי לא רע-נקרא לזה. וזכרתי שהמכונית שהיו בחניה כשעברתי כאן בפעם הקודמת לא זזו מהמקום. אכן מקום סואן… עד לנקודת ביקורת הדרכונים בצד הקנדי עברתי יותר מחמישים ק"מ בתוך שטח קנדה. רוצה לומר: תארו לעצמכם שמגיע מבקר מירדן לישראל הוא עובר דוך בגשר אלנבי וניגש לביקורת הדרכונים רק בין ירושלים לתל-אביב. מעניין האמון הזה. שוב הסתכל עלי שוטר ביקורת דרכונים במבט השמור לגברים אבודים. חייך למראה הדרכון הישראלי ההפוך ושלום. וכקבלת פנים מיידית חוטפים עשרים ק"מ של דרך עפר חצצית. וולקאם באק טו יוקון.

הכרתי את הדרך היטב. כל פיתול שמחכה לי, כל קטע לא סלול. כמעט כל פיסת נוף, אף שהחזית היתה עכשיו בכיוון ההפוך. מה שלא הכרתי הן משאיות שבאו מאחור עם אותה רוח גב מסייעת ובעצם שלחו לעברי עמודי אבק שהקדימו אותן במאות מטרים. לא נותר לי אלא להמתין עד שתחלופנה ולעצור את נשימתי.

אמיליה ודיוויד, שבועיים בדרכים.

שוב דלק בדיסטרקשן-לייק. שוב המלון הנטוש ושוב אותו מוטורגריידר מיישר את החצץ לפני הגשר. ושוב חברי הבלתי נלאים רוכבי האופניים. נאות המדבר האנושיות על הציר. והפעם, אמיליה ודיויד מעיירה ליד אנגקוראג' הם לקחו חופשה של שבועיים ובחרו קטע של כמה מאות ק"מ לרכב ביחד. גם הם פצחו בשירי הלל לרוחות גב. אז למי שרוצה טיפ בנושא משטר הרוחות בקנדה רבתי. רוב רובן של הרוחות הנושבות בחלק זה של העולם נוסעות ממערב למזרח.. למה? אני מנח כי יש סיבה הקשורה לתנאי האקלים עולמיים. ומי שרוצה לחצות את קנדה ומתעניין קצת, יודע שעליו להמנע מהכיוון ממזרח למערב. בוודאי אם הוא על אופנוע או אופניים.

מי שמכיר אותי, יודע שיש לי חולשה לעננים. אז קחו טעימה מפוסט מיוחד בנושא המתבשל אצלי. ה"אלקאן" מזרחה

הגעתי לחניון הקמפינג ממזרח לוויט-הורס עם רדת החשיכה. 730 ק"מ מנקודת היציאה הבוקר. חניון נעים ומסודר במרכזו נחל שוצף המוביל עצמו לאחד מיובלי היוקון (תמסור ד"ש). 12 דולר הוא התעריף הקבוע בתקנות טריטוריית יוקון לשהות בקמפינג ממלכתי. החל לטפטף ואני כמו טירון במארינס מתחתי את האוהל. וחפרתי סביבו תעלת ניקוז. הלילה ישנתי טוב וקמתי יבש לנוכח שכנים שעסקו בסחיטת בגדיהם. קפצתי לבית הקפה "שלי" בווייט-הורס שלחתי קצת מיילים וכמה סידורים בבלוג, הצטיידתי בדלק איכותי ושקית מזון (אבוקדו, לא להאמין מצאתי אבוקדו) והמשכתי לכיוון ווטסון-לייק המוכרת לי. החלטתי לנסות ולהגיע היום עד לעיירה פורט-נלסון (Fort Nelson), מעל 1000 ק"מ מזרחה על ה"אלקאן" או עד שירד הלילה. כבר ביציאה מוויט-הורס עצר אותי שוטר אדיב והתריע באזני כי יש דיווח על שריפת ענק המשתוללת כשמונים ק"מ מזרחית לווטסון-לייק. מה יכולתי לומר לו חוץ מ"תודה"? ויצאתי אל הכביש מזרחה, כן עם רוח גב נעימה. אחרי כ- 450 ק"מ חלפתי שוב ליד יער השלטים בווטסון-לייק, השמש היתה בזוית נוחה יותר אז צילמתי כמה צילומים נוספים, תדלקתי ועלית על המשך האלקאן. חזרתי לפרובינציית בריטיש-קולומביה ואין מה לעשות, באחת השתפר הכביש, שוליו מלאו דשא ופסים טריים של צבע נמרחו בכל מקום על פי הספר. באחת העצירות ראיתי בית על גלגלים. פשוט אוטובוס שהפכו אותו לקראוון ורתום אליו טנדר אימתני.

ג'ינה וקית' בתוך ביתם

וככה ג'ינה וקית' בוואן הבריטים מבלים את חייהם. ניגשתי אליהם וביקשתי רשות לראות את הרכב מבפנים. להבין איך נראים חיים כאלה, למה. וכמה. הם שמחו מאד. שני אלה החליטו כבר לפני שנים שהם אינם רוצים ילדים. ולנוכח גזירות מיסוי בתקופת ת'אצ'ר בבריטניה, הם נטשו. תרגמו את רכושם לשתי השקעות, אחת היא קראוון מרצדס מאובזר בו הם שוהים באירופה חצי שנה והחלק השני, האוטובס המדוגם הזה, המאוחסן בחלקת קרקע שרכשו באריזונה ואליו הם חוזרים כל שנה, לחצי השנה הנותרת, להסתובבות לכל רוח הנראה להם. קית' נהג משאית בעברו ובעל מיומנות טכנית קנה את האוטובוס כגרוטאה ובנה את הכל לבד. ככה החיים שלהם נראים. שניהם אגב בסביבות גיל החמישים. נפרדנו בצליומים וחיבוקים ויללה לכביש.

ביזונים על הציר

ריח שריפה הגיע לאפי. ראיתי בשולי הדרך משמאל עשן עולה מתוך היער הגבוה והדליל יחסית, כלומר היער עמד אך העשב בקרקעיתו היה שרוף. שאריות צבע על הכביש הבהירו לי כי היה כאן לא מזמן מבצע כיבוי אוירי בו הושלכו מהאויר טונות של נוזל כיבוי מהסוג הזכור לי שראיתי בצפון הארץ אחרי מלחמת לבנון השניה.

לאחר עשרים דקות, בצד ימין חבורת ביזונים עומדת בנחת ומלחכת עשב. ביזונים, זן שכמעט נכחד מפאת ציד יתר. מגודל היום כענף חקלאי. אך גם הוחזר לטבע ועדריו משוטטים באיזור. רצועות העשב בשולי הכבישים הזוכות למנת שמש ארוכה יותר, הן כנראה עסיסיות יותר מאלה שבתוך היער ולכן הבהמות הולכות לאורך הכביש ולועסות. מייד אחריהם עוד שני רוכבים צעירים על אופניים. רק עצרתי לשאול אם הם צריכים דבר מה והמשכתי.

ואז מצד שמאל אמא דובה ושני גורים חומים קטנים זעירים יצאו מהיער החרוך בקרקעיתו. דוממתי המנוע ונעמדתי מולם, היה ברור ששעת בין הערבים הזו, היא שעת הארוחה האחרונה לפני השכבת הגורים. רציתי לומר "הדייסה וזהבה וכל הסיפור". רק שהמציאות לא כל כך אחים-גרימית כזו. כל העשב הרך והאכיל ביער הסמוך נשרף או כוסה בחומרים כימיים ולכן פיסות העשב הירוק ליד הכביש היו המוצא היחיד ולמרות חששה המובהק של אמא דובה, היא עמדה וליחכה דשא כשגוריה מנסים כל העת לינוק מפטמותיה והיא שולחת מבטים מודאגים אלי, מנערת אותם בעצבנות גלויה. כמו שאומרים: חתיכת טבע.

אמא אני רוצה לשתות. אוף!… אמא! תגידי לו!

מהעבר השני מגיע עוד דוב לברר מה קורה.

בהמשך חלפתי באיזור פורה והררי יותר אגמים ואתרי נופש אך עדיין דלילות ניכרת בישובים.

אגם מונצ'א Muncha Lake בדרך לטוד ריבר

קמפינג בטוד ריבר

לקראת ערב ממש הגעתי באור אחרון למקום הנקרא טוד ריבר (Toad River) נהר הקרפדה. ושם על הדשא תמורת 18 דולר קנדי קיבלתי מקלחת, גלישה חופשית ברשת ונוף של בריכת עופות מים מרגיעה. אבל הדובים לא יוצאים לי מהראש.

בהמשך: הכיוון משתנה ממש דרומה. אלברטה הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה. עיר ההוללים. הרי הרוקיס למתקדמים ושני אנשים צעירים ומופלאים, שקיבלו את פני באמצע אירוע מרכזי בחייהם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה