רוני, אבי וערן. יוון ההררית, דלפי, מטאורה

והעיקר התחברות לחיי נוודים

 

הצג את הוראות נסיעה ל-Meteora, Kalabaka, Greece במפה גדולה יותר

20.5– 23.5  – יוון
הפלגה של שלושה ימים שעברו בנעימים – אוכל טוב, חברה סימפטית וים חלק. ביום ראשון לקראת הצהריים הצלחנו להסדיר את יציאתנו מהנמל וזכינו לניפנוף אוהד ממחתים הדרכונים. יוסי לא איתנו ופלדמן לובש עכשיו את כובע הנווט ומורה הדרך, הכיוון לדלפי ובאופן כללי להרי הפינדוש וזגוריה. לדלפי מגיעים לקראת אחר הצהריים, אין לנו ספר על יון וכל המידע נשאר בקיבוץ יהל.

ברכס הרי זגוריה

אצל יוסי ואת האתר הזה שמגיעים אליו תיירים מכל העולם אנחנו משאירים מאחורינו בלי להיכנס, לא אומרים שלום ולא מבקשים עצה ורק אחרי כמה עשרות ק"מ פלדמן נזכר שיש שם משהו ומציין במרירות שאנחנו ממש מפגרים – אולי אבל למה שאנחנו עושים צריך כנראה קצת סטיית תקן ממחשבה הגיונית ואחראית. – כשבוע לפני יציאתנו ביקר בביתנו ספי בן יוסף לאיזו פגישת עבודה עם רעייתי, כשקצת התפנה שאלתי אותו על מעבר הרים מיוחד ברומניה ומה אפשר לעשות בבולגריה, הוא חייך ושאל אם אנחנו מתכוונים ללכת ברגל ואמרתי לו "בטוח שנלך ממשאבת הדלק לקופאית כדי לשלם" הוא הסתכל עלי במבט זוויתי ובזה נגמרה השיחה.. ובאמת מה סוד הקסם שלנו – המון, אבל לא עכשיו כי עכשיו אנחנו סובלים – יורד לנו גשם כבר יומיים ומשבש לנו את כל מה שרצינו לעשות. ביום הראשון הקמנו את מחנה הלילה בחורשת זייתים וביום השני בשיפולי ההרים על קרחת יער שמשקיפה לנוף מרטיט. למחרת התחיל הגשם ולמרות הדרך המופלאה שעברנו לא הייתה ברירה ונכנסנו לצימר כפרי בפסגות של קניון וויקוס.לפני הדהירה הגשומה לקניון המפורסם הזה הספקנו עוד להגיד שלום לנזירים שיושבים במנזרים המופלאים שבמטוארה, לרוני ופלדמן זה הביקור הראשון במקום וההתרגשות בהתאם, לאחר שיטוט של כשעה הקמנו את מחנה ארוחת הצהריים על משטח דשא מוצל ברחבת הכניסה של אחד המנזרים.

היום עברנו את כל הרי זגוריה כשאנחנו הרכבים היחידים על הכבישים הנידחים שפלדמן מוצא, עטופים ביערות וכל הזמן גשום לנו, זה פשוט נורא ואם ימשך ככה – אין לנו מושג מה נעשה. הלילה הזה שוב בחוסר ברירה ובשפתיים חשוקות הכנסנו את עצמו למלון מפואר ושלושתנו חולקים חדר אחד ומנסים בכוח לא להתייאש.

יכול להיות שמחר נעבור לבולגריה אבל דיווח על מזג האוויר שצפוי שם אולי ידחה את העניין ליום שישי.

ביי.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————-

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן שפיצר

——————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

חבורה ישראלית על אופנועי אוּרָאל עתיקים, חצתה את רכסי הטינן-שאן בשיפולי הגבול הסיני. ערן שפיצר מומחה ה"סטאנים" שלנו, יסכם את המסע להנאתנו. צילומים: עדי גלעד ואלדד אהרוני

ביום שלמחרת, אחרי ליל הסדר חנה האופנוע שלי באחת מחוות הבודדים שבנגב ויצאנו לטיול רגלי ארוך. עם שובנו סיפרה לי בעלת המקום שרוסי אחד גילה את האופנוע, הסתובב סביבו בהתרגשות עצומה ובחן אותו במשך דקות ארוכות. לאחר שהצליח להתארגן על עצמו, הוציא מהתיק שלו דיסק וביקש ממנה למסור לי אותו. אתמול בערב פתחתי את הדיסק ואז הגיע תורי להתרגש – הדיסק הוא של מין חברה שמוציאה טיולים באזור של קירגיסטן וקזחסטן. לבחור קוראים וולדימיר והוא מחזיק 7 אופנועי אורל, שזה מין B.M.W. עתיק אבל חדש במונחים של חבלי הארץ הללו ואיתם הוא מארגן טיולים באזור ההררי של קירגיסטן.

כל מסע כזה אורך כשלושה שבועות ועולה כ-2800 דולר כולל הכל! במסע שעשינו לפני כשנה, הסתובבנו בקירגיסטן באזור של ימת איסכול. היינו שם ארבעה ימים ואת ההרים ראינו מרחוק. המדינה הזו כל כך הדהימה אותנו, שאם היינו יודעים היה צריך את כל החודשיים של המסע שלנו להקדיש רק לה או במילים אחרות – "אם יש למישהו חשק לבדוק, אני ממליץ בחום ובמידה גדולה של התלהבות על מסע כזה". כך כתבתי לפני כשנתיים באתר שלי וקיוויתי שמשהו יקרה. הוולדימיר הזה, שעובד למחייתו בהתקנה של מזגנים, לא וויתר ולאחר שיחת הטלפון הראשונה כבר נשבתי בהתלהבותו, – הוא נותן הכל ואני מביא אנשים – ניסתי לעניין את חברי ממועדון אופנועי ה-GS של B.M.W  ולדלות מעוניינים מהיקב ומהגורן, זה לא ממש התקדם ולאחר כשנה קיימתי

ערב שקופיות בביתי. באו כעשרים איש, ההתלהבות לא הצליחה להרים את הגג… "מסובך"…" 15 יום באוגוסט".. "מעט יקר"… "אשתי צריכה ללדת" ועוד מיני סיבות טובות למה לא. אבל היה שם נציג נלהב ובעל נסיון במיזמים הזויים – יורם קפלן, שהחליט שזה מה שנכון לעשות. הוא הצליח לשכנע את שלושת בניו הבוגרים ומינה אותם להיות המבוגרים האחראיים.
חשבתי לתומי, שלא תהיה בעיה לארגן קבוצה נוספת וקבענו שני תאריכי יציאה באוגוסט. קבוצת קפלן התגבשה ולארבעת בני המשפחה נוספו עוד שלושה חברים והעניין נחתם ונסגר. אצלי זה דישדש ולא התקדם ולאחר התלבטות החלטתי לוותר לכל חברי שהכזיבו ולהצטרף בזחילה על הגחון לקבוצה של קפלן. חודשיים לפני ושבוע לאחר ששילמתי את כל עלות הטיול הזה, קרה משהו במשפחתי שהעמיד את האחריות ההורית שלי במבחן ונאלצתי לבטל. בתחילת אוגוסט, יצאו בני המשפחה ולאחר טיסה שעוברת בתורכיה נחתו בבישקק שבקירגיסטאן.
קירגיסטאן היא אחת המדינות שנגזרה בתחילת שנות התשעים מברית המועצות. היא לא הצליחה להתרומם. אין לה אוצרות טבע ורכס הרי הטינן שאן-שעובר לכל אורכה, משאיר מעט מקום למגורים הגיוניים. רוב האוכלוסיה מתרכזת סביב אגם איסכול ועמק כפרגנה. הדת מוסלמית – אבל מאוד מתונה. בסך הכל כ-5 מיליון תושבים, על שטח שהוא כגודלה של אנגליה.

מבישקק, מוסעת החבורה לכפר בו מוחזקים האופנועים וכבר עם הנחיתה, מתחיל אצלם תהליך של הנמכת ציפיות וגיוס של סבלנות להתנהלות המקובלת – אין אופנועים, צריך להביא אותם. וולדימר יוצא לקבץ מרחבי הכפר את האופנועים העתיקים ולאחר זמן חונים מול "הצימר" שלהם תשעה כאלה. לכל אחד סירה ולשניים יש גם דריישפט לגלגל של הסירה – אופנוע 4X4… הם עושים קצת רכיבות נסיון להכרה של הכלים ודי נחרדים לגלות, שהיצירה המכנית המצ'קמקת הזו כמעט ולא ניתנת לשליטה. בלימה טובה היא משאלת לב והסירה כל הזמן מושכת ימינה. זו לא רכיבה, זו מלחמה. מאבק בלתי פוסק עם הרצון של האופנוע לקבוע את דרכו באופן עצמאי.
למחרת יוצאים לדרך. עדיין מישור ודרכים סבירות ונראה שיהיה בסדר. זה לא. ועם תחילת הכניסה להרים כשהדרך מעט משתבשת, מעלה יורם את גלגל הסירה על גבעה קטנה שלא הייתה צריכה להיות שם וכל החבילה מתהפכת. הוא יוצא מזה ללא פגיעה ממשית, אבל נחוש – מפה רק ברכב נורמלי. וולדימיר נאלץ להביא מהכפר הסמוך רכב 4X4 + נהג וחלק גדול מהציוד, עובר לרכב ומקל קצת על הרכיבה.

לוולדימר זה הטיול הראשון שהוא מוציא לקבוצה של ישראלים והוא נחוש להעניק להם את חווית חייהם, לספק את כל מחסורם וכדי שהכל יהיה בסדר, הוא מצרף גם טבחית שלפי עדותם לא יודעת להכין אפילו חביתה… מכונאי עם רגל מגובסת, שמתנייד על קביים. ילד עוזר. מכונאי נוסף ועכשיו גם הנהג עם רכבו – זה נראה כבר כמו משלחת, אבל מצליחים להתקדם. ביום השלישי, מגיעים לשיפולי רכס הטינן-שאן ומתחילים לעלות. לא קל, אבל מסתבר שהאופנועים, שפעם זרם בהם דם גרמני – מפעל של אופנועי B.M.W הועבר בשלמותו אחרי מלחמת העולם השניה, ע"י הרוסים מאירופה הכבושה ומוקם בהרי אורל. האופנועים מיוצרים מאז ללא שינוי מהותי והם למעשה רפליקה של מכניקה משנות הארבעים – מסוגלים למאמץ הנדרש. פה ושם מעט מתחממים, אבל נוסעים. כל אחד מתרגל לאט לאט לאופנוע שלו ולגחמותיו המשונות. הנוף הנפרש מולם מחפה על הכל; פסגות של הרים מושלגים, גבעות אין סופיות של עשב ירוק, נהרות שוצפים, עדרי סוסים ומסביב שקט ונידחות; אין אנשים. אין כלי רכב. אין כבישים ואין טלפון. ביום השלישי מתחילת הכניסה להרים, הם מגיעים לחאן טאש רבאט שהיה נקודת מנוחה לנוודים ולנוסעים בדרך המשי העתיקה. הכרזה על יומיים מנוחה, מתקבלת בשמחה. המכונאים עובדים והרוכבים מטיילים רגלית.
הטבחית מכינה מדי יום את ארוחות הערב והמכונאים עובדים על האופנועים, מנסים בכול כוחם לתחזק את הגרוטאות שלא יתפוררו. יש להם דלי עם סיכים להחלפה. חלקי חילוף לכל תקלה ותיקון פנצ'רים הוא ענין של שגרה – יום אחד של רכיבה על דרך חצצית, זימן להם 15 פנצ'רים. הדלקת האופנועים בשעות הבוקר הקפואות, הוא עניין אירובי מסובך ומתיש. רגלית ההתנעה נעה בניצב למנוע. מהלכה קצר ומשחק נכון עם ידית הגז, היא פעולה שדורשת מיומנות של קוסם. נסיונות מוקדמים, גרמו לאחת מנעליהם להתפרק, אבל כמה בקרים כאלה וגם על זה הם משתלטים.

שני המכונאים משארים אותם פעורי פה, כאשר הם מחליטים לעשות שיפוץ הכרחי לאחד האופנועים. הם מפרקים את הגיר, כל חלקיו; גלגלי השיניים, המיסבים והקפיצים מפוזרים על שמיכה ולאחר כשעה מוחלפת שן ההתנעה. הכל נארז ונסגר ולמרות שנותרו שלושה חלקים קטנים על השמיכה, האופנוע חוזר לטור והם ממשיכים. אין ספק, צמד המכונאים – גיבורי הטיול – בהמשך הם מחליפים בוכנה… גל הינע שנשבר ומתגברים על אין סוף תקלות. באחד האופנועים הייתה דליפה תמידית של בנזין על מכנסי הרוכב – קצת פרופורציות, זו לא תקלה שצריך להתרגש ממנה ועל זה מוותרים.
חניוני הלילה, הם או יורטות – מין אוהל נוודים מונגולי או אוהלים אישיים, אותם ממקמים בחניונים שובי עין. בלילות צונחת הטמפרטורה קרוב לאפס והציוד שסופק להם מאפשר הישרדות נעימה גם בתנאים האלה. האזור בו הם מטיילים, הוא פנינת נוף יוצאת דופן. רכס הרים מקביל בגודלו להרי ההימליה. מעט נמוך יותר בשיא פסגותיו ונשאר נידח והרבה פחות מתוייר בגלל בעיות של נגישות ותשתית תיירותית. חלון ההזדמנויות לטייל כאן קצר – כארבעה חודשים בשנה בלבד. בשאר החודשים, סופות שלגים, גשם בלי סוף וקור מקפיא. את שאריות השלגים, הם פוגשים פה ושם כקרחונים שלא נמסים וכנהרות שוצפים המתנקזים לימת איסכול. דרכי העפר המרשתות בדלילות את חבל הארץ הזה, מיועדות לרכבי  4X4 קשוחים ולא לאופנועים כבדים ומסורבלים וכאן עולה דמותו של וולדימיר, שאומנם מחובר היטב לארץ הזו אבל שום הגיון שמוכר להם לא מאפיין אותו והם נסחפים אחריו ומגשימים את ההזיה הפרטית שלו. עם כל פס הררי ארוך ומתיש עליו מתגברים בחרחור והשתנקות הם ניצבים על הפסגה, מורידים את הקסדה מול ההרים שמסביב ועוד הורדה של כבוד והשתאות לאיש המוזר הזה שהביא אותם לכאן.
עכשיו, כבר בפסגות של הרים בגבהים של 3000 מטר. האוויר מעט דליל, זה לא מפריע לאופנועים שמונעים עם קרבורטורים עתיקים, אבל יורם והילד השאוויש, כבר מתקשים בנשימה ועל פסגות יותר גבוהות שתוכננו כיעד נכסף הם מוותרים. וולדימיר הבטיח מקלחת מחוממת שתותקן באחת הסירות אבל כנראה לא הצליח. לאחר חמישה ימים ללא מקלחת, הם זוכים למין אמבטיה משונה; המורכבת מדלי עם מים חמים, דלי עם קרים ופחית של קופסת שימורים – לערבב ולשפוך על הראש…
עשרה ימים של רכיבה איטית והמעגל שהשלימו בהרים, מסתיים באגם איסכול שם מוחזרות הגרוטאות. לילה בבישקק וחזרה ארצה.

פורסם במגזין 'מוטו' – נובמבר 2009

———————————————————————————————————————-

ערך- יוני. כל הזכויות C לכתיבה שמורות לערן שפיצר. כל הזכויות C לצילומים שמורות לעדי גלעד ואלדד אהרוני

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

*איפק יול = דרך המשי בטורקית

עודד שני, יותם מורג, אבי פלדמן וערן שפיצר יצאו בשנת 2006 לכתוב פרק מפואר ברכיבה אתגרית של ישראלים. מסע ששימש אותי כנדבך נוסף של השראה למסעי שלי. עכשיו, פסיפס של סיפורים מהמסע עולה כאן. תיהנו.

במאי 2006, יצאנו רכובים על אופנועי BMW ישנים למסע שאמור היה לעקוב פחות או יותר, אחרי דרך המשי העתיקה על פי מפות מהמאה החמישית לספירה. ההוגה וההוזה של הפרויקט הזה הוא אבי פלדמן מיוטבתה אליו חברו יותם מורג, עודד שני ואנוכי. ההתעסקות וההכנה ליציאה ארכו כשנה וחצי בה למדנו להכיר אחד את השני ואת חבלי הארץ אותם רצינו לחצות. התוכנית המקורית אופיינה בשאפתנות די מופרכת והייתה כזו: – מעבורת לקפריסין, משם מעבורת לתורכיה, גרוזיה, אזרביג'ן, חצית הים הכספי לקזחסטן, אוזבקיסטן לכל אורכה, שוב כניסה לקזחסטן, כניסה לקירגיסטאן, מעבר לסין וחציה של שני מחוזות עד המעבר למונגוליה. במונגוליה, רכיבה עד אולן בטר ושם העמסה של האופנועים על הרכבת הטרנס סיבירית עד מוסקבה. יציאה מרוסיה דרך אוקראינה, מעבר חוזר לתורכיה, משם ליון וחזרה באוניה מפיראוס.  היינו אמורים לצאת לשלושה וחצי חודשים ולסגור מעגל של כ-35000 ק"מ. זה לא קרה וכשהתקרבנו לגבול סין, נתקלנו בהפרה של הבטחות מצד הסינים והקשחה בלתי עבירה, של תנאי הכניסה למדינה. לאחר כחודשיים בדרכים, חזרנו עם זנב מקופל, בטיסה מקזחסטן. גם האופנועים הגיעו בטיסה, אבל כחודש אחרינו – הסיום הזה נצרב בנו ככישלון.
הבחירה באופנוע ככלי תחבורה להגשמה של מסע כזה, היא לב העניין. זה הנושא המאחד והכל כל כך מלהיב ומיוחד. לא בחרנו את האופנועים שלנו למשימה הזו, הם פשוט היו. זה מה שהיה לנו ובלי לנסות להוכיח משהו, הכשרנו אותם למשימה. במבט לאחור, הדבר היה באמת קצת משונה. לקחת גרוטאות בנות 15 שנה ולקוות שהכל יהיה בסדר. זה לא היה לגמרי בסדר, תקלות מכאניות ליוו אותנו לאורך כל הדרך. פרמטר נוסף היה; התנהלות של קבצנים. טוב, לא ממש אבל מראש וויתרנו על מסעדות, בתי מלון ומיני פינוקים שמאפיינים תיירים.
ועוד מרכיב מזעזע היה משקל האופנועים והציוד שלקחנו איתנו – כל אחד מאיתנו יִשָבָע שהעמיס רק את המינימום הנדרש – לאורך כל הדרך חשבנו והרגשנו היטב אבל רק כאשר שקלנו את האופנועים בשדה התעופה של אלמטי בקזחסטן' ראינו את המספר שהופיע על הצג. חישוב פשוט הראה שעל שני הגלגלים, ביחד עם הרוכב, מונח משקל של קרוב לחצי טון. במעבר הרים בגרוזיה, שהיה בקושי דרך עפר עם בורות ואבנים, נלוותה לרכיבה המחשבה שפה זה הסוף. האופנועים ישברו ונצטרך לחזור ברגל…
יוני כותב לא מעט על חלום שהגשים, על כוחם של חלומות ועל הצורך להיות אדם חולם… או משהו כזה – את הזכויות על החלום של חציית דרך המשי, חייבים לפלדמן. אצלו זה יושב עוד מהזמן שחצה את אירופה עם יותם ואנחנו למעשה היינו הפלטפורמה האנושית, עלייה העמיס את החלום שלו. גם אם לא התגשם במלואו, הוא התפנה עכשיו לחלום הבא וזה כיבוש מרוקו. ומה נגיד לו? לא??
הסיפור של מסע דרך המשי נכתב על ידִי כיומן. יום אחרי יום ובשילוב של מיני הגיגים משונים. זהו מסמך אינטרנטי באורך של 34 מטר והכנסתו לאתר של יוני, הייתה נחשבת להשתלטות עוינת… מובאים מספר ימים ומשהו מייצגים. מיטיבי השֶבֶת מול המסך, יכולים למצוא את הסיפור במלואו באתר שלי תחת הלשונית: "ממקום אחר".

11.5

סוף סוף וקצת לפני שהאזרוח שלנו בפאצה יעשה בלתי הפיך, אנחנו אורזים את המחנה, אוספים את האשפה שנצברה ויוצאים לרחוב. אני רואה שבכמה בתים תלויים שטיחים שיום קודם טרחו עליהם נשים סודיות ושטפו אותם במים, אין לנו שום קשר עם חיזוי של מזג-אוויר ואני מודיע לשותפי שלפנינו 3 ימים של שמש, בטוח וחד משמעי. מעודדים אנחנו נפרדים מחמידו ומבנו ונוסעים משם. הכיוון עכשיו לעיר טרבזון, (Trabzon) הכבישים עמוסים ומחייבים נהיגה זהירה. הנהגים התורכים מעט עצבניים, אבל לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. בטרבזון, אליה מגיעים בשעות המאוחרות של הבוקר אני מחפש בנק להעשרה של הקופה הכללית שלנו בכסף מקומי, כמובן שחונים מול הבנק, על המדרכה. וכשאני חוזר, האופנועים  מוקפים באנשים ומהמכולת הסמוכה, כבר יוצא מישהו עם טס נחושת ועליו כוסות קטנות של תה, לא מבקשים תשלום על התה וכשסיבוב אחד של שתייה נגמר, הוא חוזר עם עוד ואנחנו שותים תה ומחליטים שמפה זה רק יכול להשתפר וההיתקעות המשונה שלנו הולכת ונעלמת כזכרון רחוק.

כמעט כמו תיירים, קפדוקיה, תורכיה

לאחר טרבזון, מגיעים לעיר שנקראת הוף ואנחנו כבר למרגלות הרי הקשקר ( Kaçkar Dağları) הכבישים נעשים צרים והתנועה מתמעטת. ההרים שנראו לנו מרחוק כיעד נכסף וקסום' הם כעת חלק מהנוף. הכביש מתפתל ולצידו נהר שזורם הפוך לכיוון נסיעתנו. מדרונות תלולים וצמחיית בראשית של עצים אדירים ומשטחים של עשב ירוק. נקבע יום של רכיבה שיֶפָצֶה על שלושת הימים של פאצה ולאחר כ-400  ק"מ, עוצרים לחניית לילה במקום מדהים ביופיו. הנהר מעט מרוחק ולא כל כך מרעיש. מזג האוויר קריר אבל ללא גשם. בתפריט ארוחת הערב: חזה עוף בשום ולימון, אורז עם בצל ואפונה, טחינה וסלט ירקות.
אנחנו אמנם במרחק של לא יותר מ-100 מטר מהכביש, אבל האזור הררי, פראי, לא מיושב, אין תנועה של מכוניות ומרגישים שזה הדבר האמיתי. בדמיוני, אני כבר מאזין בלילה לשמוע רחשים ואוושות של ענפים נשברים כשדוב דורך עליהם. לתחושה של בטחון, אני מכניס לאוהל את סכין הקצבים שלי. יותם עושה את אחד הדברים האהובים עליו ומפיק מדורה שמשתלבת נהדר ועושים עליה כמה נגלות של קפה. יש לנו הרבה שעות של ביחד; בעצירות, בחניון הלילה ובהיתקעויות, אבל מחוץ לזה כל אחד עם עצמו. ברכיבה סגורים בקסדות ובהקמת המחנה ופירוקו בבוקר כל אחד עם ציודו והאופנוע שלו.
מציאת המקום בו אנחנו פורשים את האוהלים, היא עניין שדורש ערנות, יכולת הבחנה ותזמון מדויק. כשמסכימים על מקום, מסדרים את האופנועים וכל אחד פורש את האוהל שלו. לאחר מכן, אני פותח את השולחן המתקפל ומוציא ערמה של שקיות בהן האוכל של היום; כלי בישול, צלחות וסכום וכל מה שדרוש להאכלה של ארבעה אנשים. כל הערמה הזאת מונחת בצד ימין של השולחן והבנזינייה בצד שמאל. לכל אחד כסא מתקפל ובדרך כלל יותם מתיישב מולי ומכין את הסלט. בהתאם לתפריט של היום, אני מתחיל לבשל ומנסים שהכל יסתיים לפני חשכה.

מעבר בפסגות של הרי הקשקר, תורכיה

פרוק והורדת הציוד מהאופנועים, קלה ומהירה. העמסה וקשירה זה כבר משהו אחר שדורש ריכוז ומחשבה; אורזים לחבילות סגורות את האוהל, שק השינה, התיקים נסגרים עם תכולתם ומונחים על החלק האחורי של האופנוע. בכל האופנועים הורדו מושבי המורכב ומנשאים מיוחדים נבנו במקומם, מיקום האריזות במקום הזה, הוא אידאלי ומאפשר לשמור על יציבות למרות המשקל העצום. את התיק הכבד, שמים קדימה ואריזות קלות, כמו שק שינה ומזרון, נקשרים מאחור. את כל הערמה הזאת, מחזיקות שתי רצועות חזקות שמתהדקות בכמה משיכות ובנוסף – רשת של גומיות או סתם גומיות, לאבטחה נוספת מסביב. עודד מייחס לקשירה חשיבות עליונה וממנו למדתי את הביטוי "הצפנת שרכים" שזו הפעולה החשובה שעושים חובשים צבאיים עם הציוד שלהם; שלא יהיה שום חוט או קצה של רצועה, שמסתובב חופשי ועשוי להיתפס במשהו. המבחן לקשירה נכונה הוא קודם כל איך זה נראה. סימטרי ועוקב את קווי האופנוע, שום דבר לא מתנדנד, לא נופל ובמפגש עם הגב לא בולט משהו.

פלדמן בנסיון חציה של נהר שזורם על הכביש בגאורגיה. קשה לראות אבל הוא כועס.

17.5

בדרך לטבליסי, Tbilisi בגן הפורח שלנו, השכמה בשש בבוקר עם הציפורים… טוב, זאת לא חוכמה גדולה, כי אנחנו הולכים לישון יחד איתם. מתארגנים לאט ועולים על הכביש, לאחר מספר ק"מ, נתקלים בשיירה אין-סופית של משאיות "קמז" חדשות של הצבא הגרוזיני, המשאיות נוסעות לאט מדי אפילו לסטנדרטים הנמוכים שלנו ודרושה נחישות ולא מעט תעוזה, לעקוף משאית משאית ולבסוף לאחר כ-30 ק"מ כאלה, מצליחים לעקוף את כל הטור והדרך נפתחת לנו. אבל אז צריך לתדלק, יורדים מהכביש לתחנת הדלק ובמבט חמוץ, אני רואה את כל המשאיות חולפות להן ועכשיו צריך לחזור על כל המבצע שוב.

יותם מאתגר את ליבו במעבר מים בדרך ליוספלי, תורכיה.

בצהריים, מגיעים לטבילסי ומגלים לחרדתנו שדווקא היום יש כאן מצעד צבאי. כל העיר, שהיא כרך בלתי נסבל בימים רגילים, הופכת לפקק אחד גדול – אי אפשר לזוז. מסביבנו נהגים גרוזינים עצבנים ואם רצינו שיהיה מעניין, אז מתחיל לרדת גשם והבורות מתמלאים במים. קשה להבחין בהם ומנסיוננו הבורות הגרוזינים הם לא צחוק. גדולים ועמוקים. מחליטים לעצור על גשר גדול ואז למטה בשדרה שלאורך הנהר, רואים את עשרות המשאיות שבאו למצעד. לאחר זמן, פלדמן מזהה את כיוון היציאה ומחליטים להמשיך. הסיוט האורבני נמשך עוד דקות ארוכות ולבסוף יציאה מהעיר ולפנינו כ- 50 ק"מ עד מעבר הגבול. הדרך רגועה וגבעות של שדות מרעה מימיננו ומשמאלנו, מחזירות לנו את הנשימה. מעבר הגבול לאזרביג'ן נקרא "רד בריג'ד" ונראה מודרני אבל נטוש וכמעט ללא תנועה. קצת בדיקות וברורים ומסתבר שלמרות המידע שפלדמן ליקט, לא ניתן לקבל וויזה במקום ועכשיו צריך לחזור כל הדרך לטביליסי, כדי להוציא וויזות מהשגרירות האָזרית. טלפון לשגרירות שלנו והקונסולית קובעת לנו פגישה עוד הלילה. אבל אנחנו מוותרים וקובעים למחר.

עצירה בשיפולי הרי הקשקר, תורכיה

בדרך למעבר הגבול, זיהינו תחנת דלק ומסעדה שמאחוריהם מבנים שנראים כמו צימרים. שוב מתחיל גשם ומחליטים לנסות את מזלנו שם. כשמגיעים לתחנת הדלק, מתקבלים ע"י נציגת המשפחה ובנה. הם חשדניים ולא ממהרים לעזור, ארבעת הביקתות הקטנות הן למעשה המסעדה, המקום בו אוכלים, יש שם שולחן ושמונה כסאות. לא פשוט לשכנע אותם ועודד מגייס את כל יכולתו וקסמו ואחרי משא ומתן, אנחנו מקבלים חבילת ארוח, שכוללת: רצפת עץ בשני צימרים, מקלחת של שני דליי מים חמים ופחית שימורים, לשפוך את המים על הראש, ארוחת ערב מלאה וכל זה  ב-18 דולר לאדם. לקחנו.

דרך העפר האיומה – כ-400 ק"מ בקזחסטאן

בקילומטר ה-14 , קצת אחרי בנייני השיכונים הגדולים. ממש בסוף שטח השיפוט של טביליסי, אני נמצא. יחד איתי נפתחו בכביש עוד שני בורות, אבל אני הכי גדול והכי עמוק, בהתחלה כשעברה המשאית שגרמה לסדק קטן באספלט, חשבתי שמישהו ממחלקת הכבישים יבחין ויבואו לתקן, אבל זה לא קרה ומשאיות נוספות עברו והסדק התרחב וכל כניסה של רכב לתוכי, מפוררת את האספלט ואת מה שמתחתיו. נהייתי בור גדול ומפחיד עם שוליים חדים. עכשיו כבר אי אפשר שלא לראות אותי והמפגש שלי עם גלגלי מכוניות נהיה די נדיר, אבל אם זה כבר קורה, אני שומע מבעד לרעש של המנוע את הנהג מקלל את כל מי שאחראי בגרוזיה לכבישים. לפני כחודש, ירד המון גשם ובחור צעיר שחזר עם אמא שלו מבדיקות רפואיות בטבילסי, לא ראה אותי – ונכנס עם הגלגל הימיני קידמי והצמיג שלו פשוט נקרע. לא ברור איך הוא לא התהפך, אבל המחזה היה קשה ואמא שלו כמעט חטפה התקף לב. אתמול עברו פה ארבעה אופנועים. לשמחתי ראיתי שהם לא נוסעים מהר והבחינו בי בזמן. להפתעתי, הם גם חזרו למחרת ואחר כך שוב פעם ונהינו ממש מכרים. אני מקווה בשבילם שהם שמים לב גם לכל הבורות האחרים ושידעו שאם יורד גשם קשה מאוד להבחין בנו וכדאי בימים כאלה לא לנסוע לשום מקום.

מתקני שאיבה בקזחסטן, נראו די מוזנחים ונטושים.

19.5

בוקר מעט קודר ומעונן מקבל את פנינו, הגשם פסק ואפשר להתקדם. היעד של היום, באקו,(Baku) עיר הבירה של אזרבייג'ן בסך הכל כ-400 ק"מ. לאחר כמה עשרות ק"מ, מגיעים לאיזו עיירה וממנה כנראה נסלל איזה כביש מהיר, כי אנחנו עכשיו על הדרך החלופית. ממש רכיבת שטח; חריצים, בורות, חצץ גס וחריצי רוחב. לאחר כ-70 ק"מ כאלה, היא סתם הופכת לגרועה – אבל לפחות עם אספלט ואפשר להסדיר את הדופק.
הנוף כמעט ולא משתנה: שדות מרעה לכל הכיוונים. אנו מתקדמים בשלווה ואז כ- 150 ק"מ לפני באקו, מתפרק הבולם האחורי באופנוע של פלדמן. זו תקלה שהייתה יכולה להיגמר רע, אפילו רע מאוד ובנס, הוא מצליח לא להתהפך ולעצור בצד. תפקידו של הבולם, לספוג את כל המהמורות והבורות, לאפשר לקפיץ לעבוד באופן מבוקר ולמעשה להחזיק את המשקל בחלק האחורי. על החלק הקדמי, אחראים שני בולמים המחוברים לכידון. במקרה שלנו, ציוד במשקל לא הגיוני, פלוס רוכב ודרכים כל כך משובשות, הבולמים פשוט עובדים קשה. כנראה קשה מדי – והנה אחד מתפרק. אין לנו כמובן חלק כזה. עודד ויותם מפרקים, לשמחתנו ניתן להחזיר את החלק התחתון שיצא מההברגה שלו. נמרח דבק אפוקסי לאבטחה והבולם מורכב מחדש. נעשית מתיחה נכונה של הקפיץ ולאחר כשעה וחצי של עבודה, האופנוע חוזר לכביש.
כשהגענו לים השחור, החלה התחושה של "נורא רחוק מהבית" והתלות שלנו באופנועים העתיקים שלנו ומצבם המכני, הפכה לנושא מרכזי, אנחנו תולים קמעות מכל מיני סוגים, מאזינים ברוב קשב לרעשים חריגים תוך כדי נסיעה ופלדמן אף מגדיל לעשות ומדבר אל האופנוע שלו. לאחר התקלה, החד-שיח שלו עם האופנוע, נהיה יותר תקיף ומשהו ביכולת שלו לסמוך עליו, קצת זז ואנחנו מורידים מעט את המהירות.
כ-90 ק"מ לפני באקו, אנו פוגשים להפתעתנו כביש חדש, מקסים וחלק והנסיעה הופכת לקלה ונעימה. טוב שכך, כי היום הולך ונגמר. לעיר אנחנו נכנסים עם חשיכה. חשבנו שכבר ראינו נהגים עצבניים, כרך פקוק ועצבני, חוקי משחק עירוניים לא מוכרים ואפילו נהיגה בצד שמאל. אבל שום דבר מכל זה, לא הכין אותנו לרמת המוטרפות והפסיכיות של העיר הזו. אנחנו בכביש המוליך למרכז העיר, עם הממותות שלנו. אחרי יום ארוך ומתיש. כבר חושך, אין כמעט תאורת רחוב. בכבישים בורות ונהגים עצבניים במיוחד, עוקפים אותנו מימין ומשמאל, במהירויות מטורפות. מצפצפים בצופרי אוויר וצופרי משטרה. פחד אלוהים וסכנה אמיתית. בדרך לא ראינו שום צ'יפ הוטל ושואלים קבוצה של נהגי מוניות, אם הם יכולים לכוון אותנו לאחד כזה. כמובן שמיד התקהלות סביבנו ואז משום מקום מופיע גבר צעיר רכוב על אופנוע עם סירה, מין BMW מתוצרת רוסית שנקרא אורל, IMZ-Ural היצירה המכנית העתיקה הזו, בת כ-50 שנה ומשוחזרת ברמה מוזיאלית. הוא מדבר קצת אנגלית ומוכן לקחת אותנו למלון שבו עובדת חברתו. נותן מכה על הקיק סטרטר. האופנוע שלו עם אגזוזים פתוחים והרעש המחריד מאפשר לנו לעקוב אחריו, כי הוא לא ממש בקי בהובלה של אופנועים וכמעט נעלם לנו. המלון במרכז העיר והוא ממש לא זול – כ-120 דולר לאדם ללילה. שוב עודד נשלח לסדר את המצב ואנחנו מקבלים חדר אחד לארבעתנו, ב-50 דולר כולל קפה בבוקר.
מהדרך ניסינו לתאם עם הקונסול הישראלי פגישה בשגרירות הקזחית, להסדרה של וויזה לקזחסטן כיוון שלא הצלחנו לקבל אישור כניסה לטורקמניסטן ואין דרך לאוזבקיסטן, להמשך דרכנו, אלה דרך קזחסטן. לאחר שפתר לנו את הלילה מתבקש הבחור – בשלב זה חברתו מציגה אותו; רוסלן והיא מריה, להביא אותנו לשגרירות הקזחית. הכבישים כבר התרוקנו מעומסי תנועה ועכשיו יכולים הנהגים לבחון ולהראות לכולם איך המכונית שלהם "פותחת" בין רמזורים. ידידנו משתלב במהומה ולוקח את הסיבובים, תוך כדי הנפת הסירה באוויר ומנופף לשלום לכל מיני מכרים. אנחנו די המומים וכבר ממש עייפים, אבל נדבקים אליו ומגיעים בשלום לשגרירות.
הקונסול הקזחי, צעיר וגבוה – אפילו יותר מפלדמן, מתעניין במסענו ומביע תמיהה על כך שארבע אנשים שנראים די שפויים מוכנים להיכנס ולעבור את קירגיסטן באזורים שהוא מגדירם; "בעייתים ביותר" והוא אומר משהו שנשמע כמו: "אתם יכולים להיכנס ולעבור את עמק פרגנה Farghana Valley אבל יש חשש גדול שלא תצאו משם", נבהלנו, ובחיבור עם ההסתייגויות שקיבלנו ממשרד החוץ, מחליטים במקום, על שינוי נוסף וכניסה לסין דרך קזחסטן ולא מקירגיסטן. השינוי מצריך שתי וויזות ואת זה הוא מתבקש להסדיר. כמה זמן? אולי תוך שלושה ימים.
אנחנו נפרדים ממנו וחוזרים לשדה המערכה ולידידנו שמחזיר אותנו למלון. בדרך נגמר לו הדלק ועודד שולף למענו את ג'ריקן ה-5 ליטר שלו. במעמד התדלוק ההכרות שלנו עם הבחור האנרגטי הזה, הופכת לחברות של ממש. האופנועים חונים בכניסה המאובטחת של המלון ומריה מבטיחה למצוא לנו מגורים יותר הגיוניים לימי ההמתנה בבאקו.

ההגעה הנרגשת לעיר העתיקה בחיווה, אוזבקיסטאן

25.5

בשבע בבוקר, מרגישים תזוזה והמעבורת מתחילה לזחול לנמל. בפנים התרגשות מסוימת וכשנגמרת הקשירה והגשר מורד, מתאספים כל הנוסעים, כ-40 במספר ומוסרים את הדרכונים שלהם. מי שנראה כמו הקפטן, גוער בהם להסתדר בשורה ולחכות לנציגים של השלטון הקזחי. אנחנו לא כל כך ממושמעים והוא שם אותנו בצד – שלא נבלוט. כעבור דקות ארוכות, עולים לאוניה ארבעה לובשי מדים ושלוש חיילות בלונדיניות, שנראות כמו המלאכיות של צ'רלי. ההמתנה נמשכת עוד קצת ואז מורשים כולם לרדת. טרנזיט מצ'וקמק לוקח אותנו לביקורת דרכונים ומכס. בכניסה, אנחנו מבחינים בחייל קזחי עם כלב זאב מאיים. זה נראה לא טוב והוא גם מגדיל לעשות ומסדר את כולם בצעקות ולא מרשה להם לשבת. אני מסתכל עליו ואז הוא קולט את מבטי ומחייך וקורץ. נו באמת, יש לנו אוהדים גם כאן והוא מסדיר לנו כניסה מהירה ועוקפת תור. זה עדיין תהליך ארוך ומתיש. לאחר כשעה וחצי, יוצאים כדי לשחרר את האופנועים מהמעבורת ולהגיע לעוד שתי תחנות, המכס והצבא. המכס לא נמצא בבית ומחכים שם שעות, עושים קפה וגומרים את העוגיות. לבסוף מגיע מישהו, ממלא לנו טפסים ומחתים אותנו על משהו, משם לחותמת של הצבא ואנחנו בחוץ.
לאחר יותר משבוע של מחסור בכבישים פתוחים, אנחנו עולים בשמחה על האופנועים וניגשים לעיר הסמוכה, להצטיידות הכרחית ולהחלפה של כסף. אקטאו Aktau נראית כעיר מדברית ומזכירה את באר שבע; אין הרבה צמחיה והכל קצת דהוי. פוגשים פה כבישים טובים ונהגים מתחשבים, שמחזירים לנו את האמון והתקווה שהיום יש סיכוי שנשאר בחיים. אני מוביל את השיירה לבנק הראשון שראיתי ומקבל נזיפה על זה שחנינו על המדרכה. ממש מדינה מתוקנת ואנחנו חונים יפה בצד הכביש, רק כדי לקבל תשובה שעכשיו אין כסף בבנק ושנבוא מחר. לבסוף מוצאים חלפנית כספים, נפרדים מ-100 דולר ומקבלים 1,220 טֶנגֶה משהו.
האטרקציה הבאה, היא סופר-מרקט חדיש ומערבי לחלוטין. אני נכנס עם יותם שמונה לשמור עלי שלא התפרע עם הקניות. פלדמן ועודד נשארים לשמור על האופנועים ולענות על שאלות הסקרנים. מאוששים, עוזבים את העיר. לפנינו כ-600 ק"מ עד מעבר הגבול לאוזבקיסטן. טיב הכבישים עדיין לא ברור. במפות זה נראה די טוב. עולים על הכביש המוביל לדינאו Denau זו העיר הבאה שלנו. לאחר כ-90 ק"מ, מתברר שטעות וצריך או לחזור כל הדרך, או להמשיך ולהשלים עיקוף רציני של כמה עשרות ק"מ. מחליטים להמשיך.
הנוף מדברי אבל בצבע של ירוק דהוי. ערבות די צחיחות. עשביה נמוכה שנראית לא טעימה בכלל ואפילו לא עץ אחד מאופק לאופק. כשהשמש מתחילה להנמיך, מזהים קיר לבנים שנראה כמו תוחם מגרש כדורגל. אנחנו עוצרים ומקימים את המחנה שלנו מאחורי הקיר. מוסתרים מהכביש. בתפריט הערב; בשר טחון עם שום ובצל, פירה עם טבעות בצל וסלט ירקות.

10.6

הולכים לישון עם חגבים וקמים איתם. השמש זורחת והעשביה עליה פרשנו את המחנה שלנו מתעוררת לחיים; עשרות חגבים רוחשים סביבנו ולאחר קפה מהיר, אורזים הכל על האופנועים ונמלטים משם. שוב רכיבת שטח קצרה ואנחנו חזרה על הכביש לאלמטי. Almaty הדרך נוחה, מעט כלי רכב ונוף רגוע וירוק. שוב עיירה על הדרך. הצטיידות הכרחית והחלפה של כסף ואז מחליטים להתפרע ונכנסים למסעדה, כדי לראות מה הקזחים יודעים לעשות עם כל הכבשים שראינו בדרך. מזמינים צ'יפס ושיפודים. לקראת הצהריים עוצרים ליד נהר קטן בצד הכביש. יושבים מתחת לעץ ומאתגרים את קיבותינו, מול ערמה גדולה של דובדבנים ומישמשים. הימים רגועים, הכבישים טובים ומזג האוויר נעים. זה לקח קצת זמן ולאחר כשעה של ישיבה והסתכלות על רכסי ההרים שמשמאלנו ועדרי הסוסים שמולנו, הוצאתי מהארגז של פלדמן את מצלמת הווידאו והבאתי לו אותה. עודד קיבל את המצלמה שלי ואמרתי להם שעכשיו אני צולח את הנחל הזה ואם יהיה לנו מזל אני נופל… וזה בדיוק מה שקרה. הנפילה הראשונה שלי לאחר 8000 ק"מ ועוד איזו נפילה; חגיגית, מרשימה, מלאת מים ומתועדת היטב. עודד רץ לעברי וניסינו להרים את האופנוע. פלדמן ממשיך לצלם וצוחק. לא הצלחנו. יותם נכנס גם הוא למים ורק עם הדחיפה שלו התיישר האופנוע. עליתי עליו ובנסיון ההתנעה הראשון, הוא הניע וזרם אדיר של מים יצא מהאגזוז הימיני. עשיתי סיבוב על הגבעה בגדה שמול וחזרתי בצליחה מהירה וללא גמגום, לחניה שלנו.

מעבר מים לחלוטין לא הכרחי שנגמר די מהר, בעקבות אבן גדולה ונסתרת
שהונחה שם, כנראה ע"י הטליבאן… קזחסטאן

המסקנה שלי מהארוע; –  שכשלא צריך לעבור במקום מסויים, אז לא עוברים וגם שהאופנועים שלנו יותר מדי כבדים. טוב, זה לא חדש, אבל זו הייתה תזכורת טובה. שמחים על התעוד הנדיר, ממשיכים משם. התדלוק שלנו מתבצע פעם ביום ובזמן שעצרנו בתחנת דלק, הופיע אופנוען גרמני על הונדה xr 650. זרוק, מטונף וכל הציוד שלו קשור בגומיות, חבלים וחוטי ברזל. מעל, כיסוי של פרוות פרה ושני ג'ריקנים של 10 ליטר בבסיס החבילות. נראה כי הוא מתאים עצמו ולבוש בגדי רכיבה מטונפים, זקן של כמה שבועות, קסדה מלוכלכת וחיוך של אושר על פניו. הוא בן 23, נגר במקצועו. בא מגרמניה וכבר יותר משנה בדרכים. התחיל עם שותף בהודו ושם נשבר חברו וחזר לגרמניה. מאז הוא ממשיך לבד, לא ממהר לשום מקום ולא עובר יותר מ-150 ק"מ ליום רכיבה. הוא שמח מאוד לפגוש אותנו וסיפר שכבר שבועות לא נתקל בתייר מערבי. גם אנחנו, למען האמת. הוא תייר האופנועים הראשון שפגשנו. על הארצות שעבר אנחנו רק יכולים לחלום, אירן, אפגניסטן, פקיסטן וכאלה. כנראה שלמחזיקי דרכון גרמני, העולם קצת יותר שטוח. אז אולי בכל זאת אני מתאמץ קצת ומוציא את הדרכון הגרמני שרק מחכה לי… אבל מה אבא יגיד… אבל הוא כבר נפטר לפני 15 שנה… כן, אבל בכל זאת, אני זוכר איך הוא הגיב כשקניתי את ה- B.M.W הראשון, הוא ממש נעלב ולא דיבר איתי שבועות…
מזג האוויר מפתיע אותנו ונראה שלמרות החום הכבד, הולך לרדת גשם ולפי העננים שאנחנו נוסעים לקראתם, זה מתקרב ומאיים. מחפשים מקום לחניה ולא מוצאים. נכנסנו לדרך של שדות שאם היה תופש אותנו הגשם עליה והיא הייתה נעשית בוצית לא היינו יוצאים משם. מנסים כניסה לאיזה כפר ונתקלים בילידי המקום שנראים כמו ההילביליס האמריקאים שראינו בכל מיני סרטים – לא רוצים את חברתם. לבסוף, מזהים שדרה של שאריות יער לאורך כביש שומם שמחבר בין כפרים ושם מוצאים את השקט והמסתור, בתוך הסבך של העצים. עדיין גלויים לכביש, אבל אין כמעט מכוניות וזה נראה טוב. ממהרים להקים את האוהלים לפני שירד גשם.

נאמר פה כנראה משהו שמח, בדרך לאגם איסיקול, קירגיסטאן

כשנכנסו בטעות לטריטוריה הקירגזית, נתקלנו בדרך עפר שהתחילה בסדר והפכה בהמשך לדרך שרק טרקטורים יכולים לעבור בה; קולסים מבוץ שהתייבש בעומק של 20 ס"מ. כניסה בין קולסים כאלה, לא מאפשרת סיבוב וצריך להמשיך בה עד שנגמרת. במעין צומת קטן, לאחר שראינו שאין לנו מה לחפש שם, זיהיתי דרך שנראתה סבירה ומובילה לכביש, תוך כדי עקיפה של מבני חווה מוזנחים. אמרתי לשותפי שיבואו אחרי ונסעת משם. הרכיבה בעמידה ואני לא כל כך רואה אם הם באו, הם לא. ואז סמוך לחווה, יצאו אלי שני כלבים שמרחוק נראו די פראיים ולא משהו שכדאי להיתקל בו. הגברתי את המהירות ופחד אמיתי החל להתגנב. מה אם אפול ואף אחד לא רואה? הרי את האופנוע יכולים להרים רק שלושה אנשים ואני בטח לא יכול לבדי. הכלבים מאחור, הקוליסים עמוקים ואני דוהר בטרוף. לשמחתי, זה נגמר אחרי כמה מאות מטרים והכלבים וויתרו. עשיתי איגוף וחזרתי על הכביש שבאנו בו, שלושת האופנועים עדיין נטועים במקום ואני מתקרב אליהם עם פה יבש ועם דפיקות לב. לא סיפרתי להם על כך והתנהגתי רגיל ורגוע כלפי חוץ, אך בתוכי ידעתי שחזרתי שוב על מעשה חסר אחריות ועל הענין הזה, ניסיתי לעבוד חזק, שלא ישתחרר לי הפקק. זה קרה בעוד שלושה מקרים; צליחת הנהר המצולמת ויציאה פסיכית מתחנת דלק בתורכיה – שם כמעט נכנס בי טרנזיט שיצא לעקיפה ובא מולי. השגחה עליונה – זה מה שהציל אותי שם. היה עוד מקרה, שהכנסתי את פלדמן לדרך שהוליכה לחניון לילה פוטנציאלי. עודד ויותם לא הבחינו בנו והמשיכו קדימה. מהדרך הזאת, בקושי נחלצנו. מהימים הראשונים, עבדתי על עצמי שדברים כאלה לא יקרו אבל אחד מארבעה יכול היה להיות אחד יותר מדי…

פלדמן בדרך כלל מעדיף פרות ומסתפק במה שיש, קזחסטאן

23.6

עוזבים את שמורת הטבע ומגלים ביציאה שומר. הוא חושב אולי לגבות תשלום, אבל כל כך המום ממראה עיניו, שלא מצליח לסמן לנו ואנחנו ממשיכים משם. ביציאה מגלה פלדמן ששני הבולמים הקדמיים שלו גם כן הגיעו לסוף דרכם וזה מקל מעט על ההשלמה שלו עם כך שהמסע מגיע אל סופו. עכשיו בדרך לקירגיסטן, הנוף מתחיל להיות אופייני להרים; שדות מרעה, מזג אוויר קריר יותר וההשלמה והורדת סין מסדר היום מעט מרגיעה. שוב כפר בדרך. מצטיידים בכול טוב שיש למקום לתת וממלאים את הג'ריקנים במים מברז של מי מעין בקדמת הכפר. מים קרים ונקיים אבל לא לוקחים סיכון ושותים רק מים מינרלים או קולה. כמה קילומטרים משם, עוצרים ליד נהר לארוחת צהריים קלה. שתי ילדות מגיעות על עגלה רתומה לחמור. על העגלה כדים גדולים והן ממלאות אותם במי הנהר. כפי שעשו אימותיהן כשהיו ילדות וכך אימותיהן, מאות שנים ושום דבר לא השתנה.
מעט אחר כך, הכביש נגמר לנו והדרך למעבר הגבול חצצית ומעצבנת. שלושה או ארבעה מבנים מסמנים את הצד הקזחי של מעבר הגבול. מגיעים ומתקבלים באדיבות ולאחר כחצי שעה חוצים את השטח המפורז לצד הקירגיזי. שם ארבעה חיילים, סככה גדולה וכמה מבנים מסביב. המחסום עכשיו הוא משהו לא ברור עם הדרכונים שלנו וזה אורך כמעט שעתיים. בינתיים מזג האוויר שוב משתנה ונראה שסופה של גשם בדרך אלינו. מעבר הגבול הזה הוא הנידח ביותר שעברנו בו. בשלוש השעות שהיינו שם, לא עבר אפילו חמור. שאלנו את אחד מלובשי המדים על הדרך הצפויה לנו בקירגיסטן, תשובתו – 'דרוגה חיובה', כלומר דרך מזויינת או דרך מחורבנת. רוצה לומר; אין אספלט אבל זה משתפר אחרי 90 ק"מ. צרוף שתי המילים לתאור הדרך, היה כל כך חסר לנו בדרכים שעברנו וממעבר הגבול הזה נזכור את הדרוגה חיובה ואת האנטנה של גילת לווינים שהורכבה שם מול השרותים.
המדינה שנגלית לנו שונה מכל מה שראינו עד עכשיו. ממש קרוב לגבול, מתחיל השוני. הרים אדירים מימין ומשמאל. הפסגות של ההרים משמאל מכוסים בשלג ואנחנו בעמק ירוק וכמו שכבר אהבנו והתרגלנו; נהר זורם בכיוון תנועתנו, עדרים של סוסים ופרות ומעט מאוד בתים. אין מכוניות, אין אנשים. הציווליזציה המוכרת לנו חדלה להתקיים ב-100 הק"מ הבאים. זכורות לנו האזהרות על המדינה המוסלמית הזו וכשנתקלים במחסום מורד, נדרכים להבין מה קורה פה.
יוצא מהמבנה לובש מדים ולאחר משא ומתן קצר, אנחנו מתבקשים לשלם 50 דולר עבור כניסתנו. זה לא נורא, אבל מחסום הוא לא שוטר שאפשר להתעלם ממנו ואם יהיו עוד כאלה זה בהחלט יכביד על כיסנו. הדרך משתפרת לאספלט דפוק עם בורות. עדיין מעט מאוד תנועה. לקראת אחר הצהריים, מגיעים לאגם איסיקול, Issyk Kul שהוא האגם הממוקם שני בגובהו בעולם, גודלו כחצי ממדינת ישראל ומימיו מי שלגים קרים ונקיים.

למעלה: על שפת אגם איסיקול, קירגיסטאן.

מעבר ההרים בגאורגיה

לאורך האגם כבר ישובים או רצף של בניה כפרית, בתי בוץ, מבני משק וסככות לבקר. שוב עצירה רגועה ואני מנסה להבין את הכסף המקומי במכולת שעל הדרך. עדיין לא לגמרי ברור כי אין מי שיסביר. פלדמן נעלם לנו אבל רק לכמה דקות וכשהוא חוזר, כולו עטוף בנהרה של מי שמצא את המטמון. הוא מוביל אותנו בין הבתים לחוף האגם ושם על משטחים של דשא משובץ בקקי של פרות, אנחנו מקימים את המחנה שלנו.
שעות האור באזורים אלה של אסיה, ארוכות וחשיכה יורדת בסביבות תשע בערב. לפנינו עוד כמה שעות של אור ולאחר שהקמנו את האוהלים, מגלים אותנו שני ילדים. הם נראים לגמרי רוסים; בהירי שיער וגבוהים. לבושים בסמרטוטים, בגדים קרועים ובמידה לא נכונה. נראה שעברו מאח אחד לשני. לרגליהם נעלי אצבע מגומי וכל הופעתם כלקוחה מאיזה זיכרון שיש לנו מהסיורים בסמטאות של עזה. הם נעמדים במרחק בטוח ומסתכלים עלינו בלי להוציא מילה. המקום שפלדמן מצא נראה כמעין מפרץ קטן ובו נגישות טובה למים, ללא שיחים וכנראה שזה מגרש המשחקים שלהם ועכשיו תפסנו להם אותו. עודד מזמין אותם, מציע להם קולה ועוגיות הם מתקרבים ומתיישבים על עקביהם. בשלב זה נודע לנו שהם שני אחים ומנסים קצת לתקשר איתם, אבל זה לא כל כך מצליח והם יושבים שם ובוחנים במבט סקרני, את מעשינו עד שהחשיכה מזמינה אותם לחזור לביתם.

המחשה וויזואלית של המילה "דרוגה חויובה" שזה דרך מזויינת ברוסית של נהגים, קזחסטאן

נגיעה, –  שישה ימים מתוך החודשיים שעברנו והשאר ערוך ומסודר באתר שלי. ערן שפיצר www.espitzer.co.il

———————————————————————————————————————————————————–

ערך (קלילות) יוני שממליץ להציץ באתר המקסים של ערן, גם בלי קשר לאופנועים. כל הזכויות C שמורות לערן שפיצר

———————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

אדם שני באפריקה

לאלירן ולאחרים ששלחו אלי מייל אישי. אני לא לבד. ממש לא. למותר לציין את חבורת ה"קָמוּקוֹת", שהיו הראשונים בארץ, שלקחו את רכיבת האתגר על אופנועים באופן מעורר השראה, למחוזות נדירים של יופי והרפתקה. את ידידָי ערן שפיצר ועומר כנעני, שרכבו על אופנועיהם לקצות עולם בתנאים יותר קיצוניים משלי. או שני רוכבים שגם כתבו ספרים על מסעותיהם; סיגל גבע (סוף העולם שמאלה) שהקיפה על אופנוע את אוסטרליה וגבי בבלי (המסע הגדול), שחלף על אופנועו גם באירן, בימים מסוכנים. ולא שכחתי את קבוצות רוכבי האופנועים שעוד לפני הקמת המדינה יצאו לאירופה דרך סוריה והיו בהם שהגיעו על אופנועים גם לדרום-אמריקה. וידוע על עוד עשרות רוכבים ורוכבות ישראלים, שאיני מכיר אישית. שקפצו מהמציאות היומיומית לתוך הגשמת חלום רכוב, אי שם באפריקה באמריקות, באוסטרליה, במזרח ובאסיה. לבד, בזוג או בקבוצה. בלי בלוג או מנגנון דיווח שוטף. אם אצליח, אנסה לתת להם במה גם כאן.

אדם שָנִי

עושה את זה ממש בגדול!!!

לפני כשש שנים בעיצומן של ההכנות למסע שלי, מצאתי באחד הפורומים בנושא רכיבות אתגר סביב העולם, תגובה לאחת ההתייחסויות שלי. התגובה הגיעה מניגריה והכותב היה ישראלי בשם אדם שַני שעבד שם כנציג של חברה אמריקאית בתחום הטכנולוגיה. אדם סיפר לי שהוא מנצל עד תום את שהותו באפריקה וכבר חרש אותה, לפחות במדינות ובאיזורים הקרובים לניגריה. נשארנו בקשר פה ושם דרך הפורום. לפני כמה שבועות, אדם חידש את הקשר. מסתבר כי הבנאדם כבר מעל עשרה חודשים, בתוך הגשמת החלום שלו. רוכב על אופנוע סביב העולם! הוא יצא מדרום אפריקה שם רכש אופנוע ב.מ.ו. מדגם HP2 למבינים שבנו. מדובר בדגם אינדורו שהוא בעצם BMW r1200gs עם אוריינטציית שטח קיצונית. הנחשב באמת למלך המוחלט של רכיבת האתגר בעולם. נקודה. נועד למי שמתכוונים לבלות את רוב המסע בדרכים לא סלולות, או ליתר דיוק להמציא דרכים חדשות. אדם איבזר אותו בארגזים ותוספות כמו מגן גחון. בולמי אוהלינס מגינים ועוד. התקין מיכל דלק מוגדל ויצא לדרך מדרא"פ לנמיביה. אנגולה, זמביה (שהיוותה אתגר של ממש). טנזניה. בורונדי. רואנדה. אוגנדה. קניה. אתיופיה. ומשם לקח טיסה להודו. רכב לנפאל. הטיס לתאילנד. רכב ללאוס ועכשיו הוא בקמבודיה. מתכונן להטיס האופנוע ליפן ובחודש מאי לקחת מעבורת מיפן לרוסיה לעיר ולאדיווסטוק,העיר המזרחית ביותר ברוסיה ולצאת משם מערבה למונגוליה ולמרכז אסיה בכיוון טורקיה. משם למערב אירופה. ממערב אירופה, יטוס לדרום אמריקה ויתחיל לטפס צפונה. מצפון אמריקה יעבור לאוסטרליה וזהו…!!!

ביקשתי מאדם רשות לספר על המסע שלו כאן בקיצור. לא ידוע לי על בלוג שהוא כותב. אך ברגע שיהיה, אדאג לשים קישור. בינתיים הנה אחד הפורומים בו אדם מופיע עם קטעים וצילומים מההרפתקה שלו.

להלן כמה תמונות מהמסע של אדם:

בלאוס

——————————————————————————-

מסע לדרך-המשי

הצילום למעלה, העיר בוכרה (היפה) באוזבקיסטאן (ותודה למשה כ"ץ:)) – לקוח מתוך דיווח מסע של רוכב אנגלי בשם קולבאץ' וניתן להתרשם מהמסלול שלו בכתובת הזו.

בימים אלה אני מכין יחד עם החברה הגיאוגראפית, מסלול למסע רכוב לדרך המשי הצפון-מערבית. הכוונה לארגן בקיץ הקרוב, קבוצה של מקסימום 12 רוכבים ומינימום 8, למסלול בן 21 יום. הנתיב יעבור בצד המערבי של דרך-המשי. ויכלול ליווי של שני מדריכים רכובים. רכב ליווי ובו רופא ומכונאי ומקום לציוד, ומושבים למורכבים/ות שלא ירצו לרכב כל הדרך. אנחנו עושים עכשיו את החישובים ומניח שהדיווח המדוייק יגיע בקרוב ולא רק בבלוג הזה. אם זה מעניין מישהו, כבר ניתן ליצור קשר.

——————————————————————————-

(כמעט) הכל, זה כסף!

אם תקלידו "יהונתן בן שלום" בגוגל, תגיעו למונח בתחום המיסוי, שסביר להניח כי רואה חשבון המכבד את עצמו כבר למד אותו ולקוחותיו הרוויחו הרבה כסף מהתקנה הנקראת על שמי. לא. לא. זו אינה הלצה או היתלות היתולית בצירוף מילים מקרי בגוגל. זה ממש אני. כלומר חשבון הבנק של גלי ושלי סידר לקהילת העסקים העברית, הרבה מאד שקלים. ולאוצר המדינה את ההיפך. לא איני איזה רובין הוד, או דון קישוט, היוצא מול כל העולם בדהרה ובידי מסמך שכותרתו "תביעה ייצוגית". בסך הכל עמדתי על שלי בבית המשפט ובית המשפט העליון הסכים עמי. לא אחת השתעשעתי ברעיון שאם על כל הצלחה של רו"ח בעזרת התקנה הנ"ל, היה מעביר לי עשרה שקלים. היום הייתי מכסה לפחות את אותם 136 אלף ש"ח שהמשפט ההוא עלה לי נטו מכיסי. אבל נעזוב, חשבון זה מדעים מדוייקים לא פנטזיות.

נזכרתי בכך ובתרבות ה"תרומה לקהילה", כשבאתי לחפש ספונסרים למסע שלי, הבנתי עד כמה אני חלוד כשמדובר בגיוס כסף. יצא והמסע עמד בפני מימוש, בדיוק בזמן בו פרץ המשבר הכלכלי העולמי. הצונאמי של המשבר הכלכלי האמריקאי, הגיע לכאן במהירות מטורפת ובעודי מסתובב עם רשימה של תורמים-שותפים פוטנציאלים, שלדעתי תמיכה במסע שכזה יכולה לסייע להם במהלך שיווקי, או חיזוק מעמדם בתודעה. הבנתי אחרי חמישה טלפונים לאנשי קשר, כי הדבר משול לדיבור על חבל בבית התלוי.  וכי בזכות העובדה כי לחלקם הגעתי עקב קשרים, טריקת הטלפון היתה נינוחה ולא אגרסיבית ממש. בקיצור זה היה איום ונורא. חישבתי על פי הערכה מוקדמת, כי אצליח לגייס לפחות 20 אלף דולר מתוך תקציב מסע מוערך של 50 אלף דולר. לשם כך הכנתי מצגת דעתנית ומפורטת, על פי מיטב הידע והכשרון העיצובי שלי. עם המון מידע על איך, ומתי ואיפה. על יכולותי התקשורתיות וכו' ושלחתי לאנשים שונים בדואר רגיל ואלקטרוני.

יצאתי מתוך הנחה, כי יש איפה שהוא מישהוא, שיודע להשתמש בכלי שנקרא "חסות" אבל גיליתי שהשוק הישראלי רחוק מאד מהסטנדרט העולמי בתחום. וכאן "חסות" זה מימון הצגות "ריאליטי" בהן הכל נמצא בשליטה ולכן אין סכנה מפאשלות ובעיקר, החשיפה הדרמטית מובטחת. נפלתי על התעשיה הזו כמו איזה אסטרונאוט תרתי משמע. התגובות היו פשוט. אפס. שיחת נימוס במקרה הטוב. הבנתי כי למסע הזה אצא על חשבוני קומפלט. אבל היה בסדום צדיק אחד קוראים לו רמי יגרמן, ורמי היה בתקופה ההיא בעלים ומנהל "קרט", המייבאים בין השאר את מצלמות Canon לישראל. רמי קיבל אותי במשרדו במאור פנים והתעניינות אמיתית, ונכון היה לתת הרבה יותר ממה שדרשתי. הוא חיבר אותי שוב למשהו ערכי ומקצועי. הוא החזיר בי סוג של אמונה במי שיכולים וגם עושים. לא כנדבה. אלא כסוג של סחר חליפין.

יום אחד בהיותי בערוץ נחל יבש, בתחנת דלק דפוקה במדבר צחיח ליד מישורי הנאסקה בדרום פרו, פתחתי את דואר הג'י-מייל שלי ומצאתי שגם "קמור" יבואני אופנועי  BMW לארץ, בצעד מעורר התרגשות והערכה, החליטו לתרום למסע שלי כספונסרים. הם חיזקו בי שוב את התחושה, שיש עוד אנשים המסוגלים לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה ולתת לתחושות להוביל החלטות עסקיות. אני מרגיש כי בשני המקרים "סיפקתי את הסחורה" והיד שלי על מצערת האיזכור והתיגמול, עוד נטויה.

כספים

המסע כולו עלה בסוף כמאה ושלושים אלף ש"ח. למשך שבעה חודשים בדיוק נמרץ, מחוץ לגבולות המדינה. כולל הכל. (הממוצעים מתייחסים לשילוב ההוצאות בצפון, מרכז ודרום אמריקה. עלויות ציוד חדש כוללות הוצאות בתחום גם בארץ). ההוצאות כאן כוללות גם את עלויות הצטרפותה של גלי לקטע בן 5 שבועות.

להלן פירוט כללי מקורב:

טיסות והובלות – כ- 16,000 ש"ח

אופנוע יד שניה – נקנה ב- 11,200$ נמכר ב- 9000$ = 2,200$ – שהם כ- 9,000 ש"ח

איבזור ייעודי אופנוע – כ-7,000 ש"ח

טיפולים וחלפים – כ-12,000 ש"ח

ציוד ולבוש רכיבה חדש- כ-  9,000 ש"ח

ציוד שוטף חדש (קמפינג, לבוש רגיל, כלי בישול וכו') 6,000 ש"ח

תקשורת, כולל כל הציוד – 10,000 ש"ח

דלק ואגרות-  180 ש"ח ממוצע ליום = 32,500 ש"ח (180 ימי רכיבה)

מזון – 70 ש"ח ממוצע ליום = 10,500 ש"ח

לינה – 40 ש"ח ממוצע ליום = 8,400 ש"ח

כל מיני (מתנות, אירוח, תרופות, פאשלות, פינוקים, טיפים וכו') – 11,000 ש"ח

כמובן, שהעלות הזו אינה כוללת מחירי ציוד (כולל ציוד רכיבה של גלי) שנקנה לאורך שנים ונלקח למסע. הוצאות ממוקדות מסע, לאורך שמונה שנים של הכנות. מה שמוסיף עוד כמה עשרות אלפי שקלים לנזכר למעלה.

כך שאם ניתן לנקוב בסכום כולל ממש. עלות ההרפתקה נעה סביב ה- 45,000$

(הנ"ל אינו כולל ירידה דראסטית בהתפרנסות)

המשך יבוא

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

תל אביב 1988 צילום: איציק שוקל

לפני כמה ימים הכנסתי כאן למעלה משמאל, דף חדש המביא את רוב מערכי ההכנות שעלפיהם התאמנתי, למדתי והכנתי את המסע הזה, זאת בנוסף לרשימת הספרים החלקית שצירפתי עוד קודם לכן באחד הפוסטים.

היום בעצם מגיעות לסיומן מעל עשר שנים של שגרת אימונים ולימודים, משמעת פנימית ואקרובטיקה של שכנוע עצמי – סוג של ישורת. מעין סיכום לקראת מימוש מטורף של רעיון שעלה בי פעם, כשהייתי בגיל שהיום כבר איני מסוגל להכנס לראש של הבחור שהייתי אז. שמרתי בקנאות על יישום התכנית, לעיתים כנגד הרבה סיכויים. תהפוכות של מצב פיסי, כלכלי ורגשי. תקלות טכניות, חוסר אונים, תסכול, אכזבה ופתרונות, שמחות והישגים קטנים. בתום אלפי קילומטרים של רכיבה אתגרית, של אימונים פיסיים קשים ביותר ולמידה שיטתית של נושאים ותחומים – לא אחת בסמוך לאנשים ספקנים שכבר אמרו לי רסמי שאני דפוק ברמות. היו הרבה שפירגנו מהשניה הראשונה. וליוו אותי כמו דולפינים המדלגים ליד אניה שיוצאת לים. והרשימה הזו ארוכה, ארוכה מאד. יש בה חברים לרגע שאיני מכיר את פניהם, בארץ או מעבר לים. חברים לטיול קצרצר בו החלפנו אולי 8 משפטים. ובהם רבים שיש להם חלום דומה ומצאנו קווים משותפים לעידוד הדדי. וכמובן חברי הקרובים ממש, שעמדו ועומדים במבחן הסבלנות לנודניק שכמוני ותומכים בי באופן שמפליא אותי בכל פעם מחדש.

מסע למדבר המערבי הסהרה המצרית, (עם אילן מולכו ויקיס קדרון), אפריל 2000 צילום: יקיס קדרון

רק רגע, זה אינו פוסט סיכום. זה פוסט של אוטוטו יציאה לדרך. כבר קיבלתי כמה מיילים מאנשים שאמרו לי כי היו מוכנים להתחלף איתי לפחות לתקופת ההכנות, התכנון האריזה וכל ההתקשקשות סביב זה. אז נכון. אני מחליף התרגשות בהתרגשות. או יותר נכון מחליק מתוך לולאת מחלף לכביש אחר, חדש. בלתי מוכר. אני עסוק כרגע במעבר ממחשבות על פחד מהקשיים ומהבלתי צפוי, להרהורי שמחה וסקרנות מהגילוי וההרפתקה שמחכים. הדופק שלי כרגע שועט ואני מבין שהבוקר אין מה להאשים את אבקת הפרחים באויר האביבי, באותה לחות קלה בזוית עיני.

המדבר הלבן ליד פראפרה, הסהרה המצרית, (עם אילן מולכו ויקיס קדרון), אפריל 2000 צילום: יקיס קדרון

עם מועדון אופנועי ה- gs שטח שלנו, בואכה עין זיק 2008

עם מועדון ה- gs בנחל צין. 2008 בצילום: ערן שפיצר (אחד הרוכבים המעולים) מנצח מעלה דרדרתי. ככה מתאמנים לקשה ביותר, אף שאיני מתכוון להגיע לרכיבה בדרכים שכאלה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 12 תגובות, הוסף תגובה