23 באוגוסט 2016 יוני רוכב את אפריקה 4
לרכוב באוגנדה. נו, טוב שלא הקמנו פה מולדת…
מאז שהגעתי מאתיופיה לקניה, מעבר גבול מייצר אצלי סוג של תקווה לשינוי ומהיותי זהיר אך בעל כמה מאפיינים אופטימיים, אולי יהיה לשינוי לטובה. אז המעבר לאוגנדה היה… נקרא לזה מבדר. בעודי רוכב באיטיות להנאתי עם כל הזחיחות והפוזה, טראח מישהו בחולצה אדומה זועק לעברי "סטופ סטופ!" אז עצרתי. "מהמצב??" "תביא מסמכים, תכין כסף, תעמיד את האופנוע פה. בוא איתי לשם".. אהה הגעתי לגבול… "סליחה מי אתה?" הבנתי תוך שניה זו מהדורת הפיקסר שבין קניה לאוגנדה. את האמת לא אכפת לי. ממש לא בא לי להוכיח שאני מנצח כאן את השיטה. "כמה??" התחלתי לנהל משא ומתן שהסתיים כצפוי בסכום של בערך 5 דולר לטיפול בניירת בשני צידי הגבול. וזה היה שווה כי מעבר הגבול בצד הקנייתי עובר בדיוק בנייה מחדש והתורים הארוכים בין דרכי עפר וחפירות, בולדוזרים, משאיות וצריפי בוטקה קטנים בהם יושבים פקידים מיואשים עם מחשבים מאובקים ופנקסים עבים. היו בשבילי לא יותר משעשוע כשהנציג שלי מהדס בין כולם ומזיז דברים כמו קסם. (למי שמתעקש: ויזה לאוגנדה 50$ ביטוח לכל אפריקה 100$, רשיון זמני לאופנוע 30$ ) נכנסתי לאוגנדה בעיר MALABA. ליד הכספומט בו משכתי סכום זעום שיהיה עם מה להתחיל כבר הצטופפו סקרנים ובהיותי בתוך חדרון מכשיר הכספומט, אחד מהם כבר התיישב על האוכף. פניתי לשומר הכספומט שהיה חמוש בשוטגאן והצבעתי לעבר הבחור ההוא. לא ממש התכוונתי אך השומר קפץ עליו והכניס לו מכה עם הקת ברגל. הבנתי שאני צריך לעוף משם מהר וכך יצאתי בשעטה לכיוון העיר ג'ינג'ה הממוקמת ממזרח למוצא הנילוס מאגם וויקטוריה צפונה. כשממערב לנהר, משתרעת הדרך לבירה קמפלה והישובים המבשרים את שולי העיר.
הדרך הייתה מעולה, חלקה שחורה ופסי צבע טריים נתנו תחושה כמעט אירופאית. היו קטעים שהדרך עברה בתוך סבך עצים גבוהים שהחשיכו לרגע את הנתיב. אכן תפאורה נהדרת למסע רגוע. עד שהגעתי לכבישים משולשי המסלול בהם הוכיחו נהגי אוגנדה שתמיד יש מה לשדרג בהשוואה לנהגי קניה, כשמדובר בנהיגה גרועה ויחס אלים כלפי נהגים אחרים. זה שזורקים אותי מהכביש מילא, אני מחזיק בעמדת: תהיה חכם לא צודק, שמתי לב שהם מאד אגרסיבים ונבזיים אחד כלפי השני. מין תרבות כזו שודאי גובה קורבנות ובכמויות.
זוג לובשי מדים על קטנוע נענה להרמת ידי והוביל אותי בדרכים פתלתלות לחלקה הצפוני של ג'ינג'ה. הגעתי לאיזור לוג'ים וקמפינג נחמד בשם ADRIFT שתלוי ומשקיף על הנהר מגובה של כשלושים מטר. הקצו לי חלקת דשא (5$ ללילה) והקמתי את ארמון הסמרטוטים הכתום שלי בעוד הכלב הצהוב חונה מכוסה ביריעה הכחולה שבד"כ משמשת כמצע לאוהל, ליד סוכת השומר הירוקה במעלה הגבעה.
השקיעה השקטה על הנהר שקיבלה את פני היתה קסומה. מין פיצוי על היומיים האחרונים. סירות עץ קטנות בהן ישוב אדם אחד בירכתיים חתרו בזיגזג עצל, לצידן נמתחו חכות זעירות כשמדי פעם שוברים מים מתערבלים באיזה זרם שעולה על פני המים את המראה הצלולל של השמש שנשקפה במי הנהר השועטים באיטיות צפונה. קורמורנים, אנפות אפורות ושחורות דאו קרוב לפני המים ופרפורים עקודים צללו בחטף ושלו דגיגים. על סבך העצים ממזרח קיפצו משפחות קופיפים זהובים ארוכי זנב כתום ושעיר מענף לענף. זה מקום להרגע. מבנה מרכזי שבנוי כסוכת עצים מחופה בגג קש המונח בשכבות. כלל בר, שלחנות וכסאות מעץ כבד מאד, שלחן פול וכורסאות שניתן להשקיף מהן על דייגי הנהר ועל מתקן באנג'י שרכן אל תהום המצוק מדרום לאתר. לכל עמוד בסככה מחובר שקע חשמלי כך שיכולתי לטעון את מבחר החפיצים החשמליים שנתברכתי בם וגם וויצאפטי הביתה בזכות חיבור אינטרנט חופשי ואיכותי. למקום הגיעו מדי פעם קבוצות מטיילים שבאו לחוות חתירה במים גועשים באחד מפיתולי הנהר צפונה מכאן ולרשותם עמדה עגלה נגררת גדולה, עליה חיכו סירות מתנפחות וציוד חתירה. בלילה הגיעה משאית מטיילים. סגנון טיול אפריקני נפוץ בו תמורת כ-1000 דולר לשבועיים, מקבלים מושב במשאית – מאחור. המושבים מסודרים כמו באוטובוס רק מרווחים ומרופדים יותר, כיסוי חלונות הצד ניתן להסרה. מקבלים אוהל אישי ושלוש ארוחות ביום. לאחר שצילמו את דמדומי השקיעה פנו לצלם את האופנוע ולהפציץ אותי בשאלות. כולל אחד שנראה מהשכונה במזה"ת, שכששמע שאני מישראל פנה לאחור ופלט קללה כלשהי.
נחתי יומיים בדממה המרגיעה של אדריפט, ויצאתי בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, כדי לנצל את יום המנוחה לחצות את קמפלה לפני שעות העומס. הניווט מאד פשוט: לכביש ראשי, מעבר מערבה על הגשרים מעל לנילוס ובום אני בתוך כאוס תחבורתי ועירוני. מלחמת קיום אורבנית בה לא רק הנהגים חובטים זה בזה כי אם מעין האבקות בסגנון חופשי בין כל מרכיבי המרחב התכנוני והקיומי: כבישים, בניינים, קוי חשמל, בתי עסק, צמתים, תמרורים וגשרונים (ולרגע אסור לשכוח באפריקה את התבלין התחבורתי החריף: "באמפרים" מרסקי רכבים) נראו כאילו מישהו ניער שטיח ענק ונתן לו לנחות מעצמו על הקרקע וכך זה נשאר : "תסתדרו!"
שמרתי על מהירות של לא יותר מ-40 קמ"ש בפורמט של רכיבה הגנתית כשאני בריכוז עליון. עוקב אחרי הנתיב על הנווטן אחרי הנעשה לפנים, בצדדים ומה שנעשה מאחור. התעמלות בוקר סוחטת למדי ואז באחד הצמתים – עם הרמזור הראשון מזה שבוע, החליט נהג משאית קלה שהוא צריך לפנות שמאלה מהנתיב שפונה ימינה וכך בעודי עומד שלישי בתור לפני הרמזור ובלי יותר מדי עכבות, הטה את ההגה שמאלה ופשוט הכניס לאופנוע חבטה בצד ימין מאחור, המשיך כשהצמיג הקדמי השמאלי שלו דורס את קצה הגלגל הקדמי שלי שהיה שכוב במצב מאוזן על הכביש והמשיך לדרכו ככה הכי רגוע ושגרתי. אני שמתורגל בשכאלה (יש בעיה? תעזוב ת'אופנוע) קפצתי מבעוד מועד שמאלה מביט בחרדה על אירוע הבזק. לרגע, התנועה סביב נעצרה. אנשים שגדשו את צידי הכביש עמדו והביטו באדישות מסויימת. ולא נותר לי אלא לצעוק "הלפ מי!" ואז באו שלושה גברים ועזרו לי להעמיד את האופנוע שוב במאונך, הסעתי אותו כמה מטרים לפנים לבחון אם הגלגל הקדמי התעקם. למזלי, לא. הארגז הימיני האחורי קיבל שקע קל בציפוי המתכת שלו וזהו. מזל.
בתוככי העיר המצב השתפר מעט. הכבישים היו משולטים ומסומנים באיכות טובה יותר והגעתי לתחנת דלק מהונדסת בערכים אירופאים עדכניים, עם מינימרקט ובית קפה הכי ארומה או קפה נטו שבארץ יכולים להיות. התיישבתי לי בקרב סועדי בוקר שלפי איכות הרכבים שהם החנו ממול, היה ברור לי שהגעתי לסוג של מחנה מנותק מהמציאות כאן כמו אסטרונאוטים על מאדים.
משפחות לבושות היטב, ילדים מנומסים וארוחות לא אוגנדיות. חלקם נראו ממוצא ערבי ולא מעט סינים מהסוג השמן. למרות שלא הייתה שקשוקה בתפריט, לרגע התענגתי על ביקור קטן בבית… ולדרך, המשכתי בחציית העיר המרוחה הזו שהיה בה גם קסם מסקרן השמור לערים שהיו פעם קולוניות והן מערבות ישן רומנטי בנוי עץ או לבנים חשופות עם מבנים סופר פלצניים בעיצוב וחיפוי זכוכית צבעונית מחזירה אור, שמדגיש בעיני יתר על המידה, כמיהה להיות בחזית המודרניות העולמית אך נראה קצת מופרך ולא במקום. כנראה גם אלה סממנים של חבלי לידה שנמשכת זמן רב מדי.
כן, שאלו אותי כבר: "מה עם ביקור באנטבה?" היושבת כ-50 ק"מ מדרומה של קאמפלה על חופי האגם. אז אומר בקיצור וסליחה מחברי שדעתם שונה: אני נגד כל הפסטיבל הזה של ביקור באתרי "שופוני". בטח לאחר מופע האימים המנותק, המתנשא, ההזוי וגס הרוח של אדם שאני מתעב ורעייתו. גם השורה הזו שטרחתי לנסח כאן שבה אני מזכיר את הנושא, עולה לי ברגע של כאב וזעם על הקורה בארץ, תחושות חוסר אונים שהיו גם הם טריגר למסע הזה. אז זהו.
רכבתי לכיוון כללי דרום מערבה, כשישים ק"מ לפני העיר מאסקה הגעתי בפעם השניה לקו המשווה. לפני שבוע בקניה בדרך צפונה ועכשיו בכיוון ההפוך. פס לבן לרוחב הכביש, שני פסלים עגולים מעוצבים לצורך צילומי "הייתי שם" ושדרת חנויות מזכרות משני צידי הדרך. התענגתי לכמה דקות מעוד רגע בהיסטוריית הרכיבה והמשכתי.
חציתי את העיר MASAKA ומשם שברתי מעט מערבה ובמלאת 450 ק"מ ליום הזה, באתי עם ערב אל MBRARA עוד עיר מאד "מנוערת" בסגנון אפריקני שכבר למדתי להזהר בה ויחד עם זאת להוקיר את יכולת ההשרדות של תושביה. כל החיים מתנהלים ברחוב הראשי. הכל! אפשר לראות בכך בעיה או משהו מלחיץ, אך דווקא כאן, מצאתי עיר מתוזמרת ששידרה מהרגע הראשון "אנדרלמוסיה הגיונית". שמתי לב לנוכחות בתי תפילה מוסלמיים ירוקי טיח וכי גובה הצריחים אינו עולה על עשרה אולי אחד עשר מטר שנועדו כנראה רק לשאת את סמל הסהר הכוכב ורמקול קטן. שוטרים היו בכל פינה, התנועה המשוגעת של אינספור טוקטוקים, מוניות-אופנועים קלים, משאיות ענק, ג'יפים מגודלים, דוחפי עגלות, עומסי שקים על ראשם, מחמרי חמורים, מדוושי דוכני ממתקים, נושאי ילדים על כתפיים וסתם רוכלים רובצי שולי דרך, עוטי שמלות, שמיכות ומחלפות צבע או חליפות שלושה חלקים בגוונים זוהרים והכל כמו כוורת דבורים, זז וסואן ומשדר משהו חי, נושם, ער ומאד אנושי.
ידעתי על אפשרות במקום שראוי לבדוק בו לינה, מלון בשם AGIP ברחוב הראשי, מצאתי את המלון בסמוך לתחנת דלק, מגודר בגדר אבן גבוהה. פקידה חייכנית הסכימה שאקים אוהל מאחור על הדשא (15$). המקום מאובטח, יש חדר שירותים לא רחוק ואם ארצה, מקלחת קרה. מסעדת המלון הייתה גדושה סועדי סופ"ש ושלושה מסכי טלויזיה זעקו דיווחים מאולימפיאדת ריו שהתחלפו במשחקים מהליגה האנגלית והופרעו מדי פעם בפרסומות מצחיקות (אותי) מעצם האינטונציה הבומבסטית סטייל רפי גינת במשחקי מכבי של הקריינות ברקע. נו.
איפהשהו בשעה 22:00 התעוררתי לשמע מוסיקה שדפיקות צלילי הבס שלה הרעידו את בד האוהל והקפיצו אותי לפתוח את רוכסן האוהל ולהציץ החוצה. זהו. אני במרכזה של הילולת סוף השבוע אליה הוזמנו כל תושבי העיר – אז גם הבנתי מה היתה תכליתה של משאית נושאת מגברי קול שזעקה קריאות ומוסיקה ברחובות העיר בשעה שהגעתי. על במונת בגובה חצי מטר, ניגנה להקה וזמרים זימררו ואני – בתווך. העמקתי לתוך השק"ש וכבוגר מוצב בימי ההתשה בתעלה… להבדיל כמובן… שם ידעתי לתת לעצמי הוראה לישון בתוך רעמי נפילות, זה עדיין עובד – קטן עלי, נרדמתי ועוד איך.
בבוקר יום הראשון לשבוע הנוצרי – כלומר יום שני. השכמתי עם אור ראשון. שטח הילולת הלילה סביבי נראה מרוצף בשאריות אוכל ובו שוטטו פועלי הנקיון של אפריקה -כמה חסידות מאראבו שעברו בשקדנות משארית אחת לשניה ובלעו בשקיקה.
יצאתי לכיוון העירKABALE בה נמצא המעבר לרואנדה. רכיבה קצרה ונעימה בנוף שניתק אותי ממישורי ההצפות המערביים של אגם ויקטוריה והכבישים החלו להתרומם מעט לגבעות עגלגלות שסיפקו רכיבת בוקר נעימה עם פניות רחבות וחלקות וצמחייה שנגעה בשולי הכביש המטופח. ואז שוב מעבר גבול מבורדק, צריפי עץ מאובקים. עם נוהל מוכר של שחרור מהצד האוגנדי. משאים ומתנים עם חלפני הכסף שמסתערים מכל עבר – ולא לפני שפקיד מכס אוגנדי מלא חשיבות עצמית שלף לי נייר בו הוסבר באנגלית שאני צריך לשלם עוד 20$ מס על משהו שלא שילמתי בכניסה – הוכחתי לו שהוא טועה בכך ששלפתי קבלה על התשלום. עשיתי זאת לנוכח עובדיו שגיחכו – מה שכמובן גרם לו לסגור את המחסום וללכת – בעברית: רצתי בעקבותיו ושילמתי כמו כל אלה לפני – ואפילו צחקתי איתו כשאמרתי לו שהבנתי את כללי המשחק "זה בסדר אחי ניצחת". כנראה, לא אני אתקן את אפריקה.
בצד הרואנדי, אף שהמשרדים היו מיושנים ובלים, כבר קיבלתי רמזים שמעכשיו מישהו משנה ראש בכל הקשור לסטנדרטים של איכות, שירות ותשתית אפריקנים. וגם הנהיגה עוברת לצד ימין כמו בארץ. מלא תקווה לטוב, באתי לתוך שוויץ של אפריקה.
כשהרגלית למטה:
– במסע רכוב האופנוע הוא המלך אך זכות הרוכב לחזור שלם קודמת.
– כשמטיילים בעולם – זו חוכמה קטנה לראות את הבעיות המקומיות וזו חוכמה גדולה לסלוח.
– דברו עם מי שרק יסכים – זה משנה דעות קדומות והנחות יסוד.
– חיוך הוא המילה הבינלאומית הטובה בעולם!
– כשדברים מתחרבנים, תנוח יומיים.
—————————————————————–
כל הזכויות C לצילומים ולכל השאר שמורות ליוני בן שלום
————————————————————-
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · יש 5 תגובות, הוסף תגובה
