המשך הרכיבה לבאחה, חלק 2

ראשית אני רוצה לתקן טעות שעשיתי בפרק הראשון. השעון בדרום הבאחה משיג את זה בחלק הצפוני של הבאחה בשעה, ולא כפי שנכתב קודם לכן. למי שישקול רכיבה במקום ביום מן הימים.
קסמו של מפרץ גוזאנגה גרם לי לא לרצות לעזוב את גן העדן הזה. ובנוסף, אנחנו שבעה שחלקנו ערב מקסים של צחוק, אוכל וחברותא, הרשנו לעצמנו להודות שהיה קשה למדי להפנים שהגיעה העת לומר שלום.

ארבעת האמריקנים, דן, ג'ף, ג'ו ו'רוקפלר' הכינו עצמם לתזוזה ברכב הבאגי המדברי שלהם. הם אמרו שבכוונתם להמשיך כ -30 מייל דרומה בדרך העפר המשובשת שיצאה מגוזאנגה ולהגיע ל"פינת קוקו" Coco corner. אמרתי להם כי גם אני תכננתי לעבור שם, וכעבור עוד 12 מייל להגיע ל'כביש באחה 1', הדרך הראשית והיחידה אם מישהו רוצה לחצות את הבאחה כל הדרך מצפון לדרום על אספלט. תכננו להפגש בקוקו. זו הפעם הראשונה בה שמעתי על המקום הזה, שמאוחר יותר הסתבר לי כי הוא נקודת עצירה ומנוחה ידועה בקרב הרוכבים המדבריים של הבאחה.
האמריקנים והבאגי הצהוב שלהם עזבו ואני עסקתי בהכנות לקראת צאתי לדרך; אריזת ארגזי הצד וחיבורם למתלים היעודיים באופנוע, לבישת בגדי הרכיבה, מעבר מסניקרס לזוג מגפי רכיבה מקצועיים כבדים ומגושמים, תוך הקפדה שאני נועל אותם באופן הנוח ביותר, כדי שגם יאפשרו גמישות בתפעול מנופי הרגליים.
אמרתי שלום לאנשים המקסימים, הנעימים והרגועים במלון אלפונסינו תוך לחישה לעצמי בתוך הקסדה: " עוד אשוב גוזאנגה…"
קפצתי על אוכף האופנוע ובאופן הכי טבעי, יצאתי לרכיבת שטח. לא יכולתי להמנע מהמחשבה כי במקום מגורי בדרום קליפורניה, למרות שהטבע שופע שם בכל פינה סביבי – יש חוקים ותקנות שאינן מאפשרות לי סתם לצאת לרכיבת שטח כשמתחשק לי. בעוד שכאן, הגישה לרכיבת שטח היא כל כך טבעית, אין אופציות אחרות. אין חלוקה בין המקומות המותרים ואלה האסורים. כאן האדם והטבע אחד הם.
וכך נעמדתי על תמוכות הרגליים ונתתי לאופנוע להתמודד עם הבורות, האבנים, החול והצרות תחתָי. הייתי קצת מכווץ בשעה הזו של הבוקר, אך ככל שהזמן חלף, הכל החל לזרום בנינוחות. כך שגם המהירות זרמה כלפי מעלה והרגשתי פשוט ב ג ן  ע ד ן! כל כך הרבה פעמים רציתי להיות בדיוק במצב הזה, רוכב בשטח, מנווט דרכי במדבר באיזור נטוש ורחוק מצויליזציה מערבית. שמחתי על החלטתי לקנות גלון סְפֶּר. זה הוסיף לי בטחון ושחרר אותי מדאגה בסיסית; דלק.
הדרך התפתלה בין הגבעות ומשכה לקטע ישר שנמתח לאורך מישור ובמרחק התרוממה מעין קשת מעל לנתיב וככל שהתקרבתי יכולתי כבר להבחין בכיתוב ; "הפינה של קוקו".זו אינה טעות. זה קוקו.

אין לי ממש מושג לגבי ההיסטוריה של הבחור, אך הוא ישב שם, תחת סככה שהיא סוג של חדר אורחים ולידו דן, ג'ף, ג'ו ו"רוקפלר" בידם בירה קרה מקשיבים לסיפורים של קוקו. האיש מלא בסיפורים על עברו המפואר. החנתי את האופנוע זרקתי שלום ולחיצת יד לקוקו והצטרפתי לחבורה. מבט מהיר לקירות, הם נראו כמו לוח מזכרות והקדשות תודה. מכוסים באין ספור צילומים של אופנוענים ואופנועיהם,. על רבים מהם שורבטו הקדשות אישיות לקוקו. הרבה חלוצות טי נושאות סמלים-לוגויים מחוברות לקירות וכמובן כרטיסי ביקור של אין ספור מבקרים. התקרה מוקדשת לדבר אחד בלבד: תחתוני נשים. בכל המידות והצורות של תחתוני נשים, זה המקום של קוקו וככה הוא אוהב את זה. מצאתי את הישיבה עם קוקו והחבר'ה מרתקת ומשעשעת. שמענו צ'יזבטים מתחת לתקרת התחתונים, כמובן שהתפאורה חייבה בדיחות של גברים… כמו שקוראים לזה.

לקוקו יש ספר מבקרים וכל מבקר מוזמן לחתום ולכתוב משהו. כל דבר. אני חתמתי בכרך השביעי של ספר האורחים המיתולוגי. קוקו גידם בשתי רגליו. הסיבה היא הסתבכות של מחלת הסוכרת. הרגשתי צער רב וחשבתי לעצמי איך אני הייתי מסתדר אם הייתי קטוע שתי רגלי. אך קוקו הוא איש אמיץ. נשמתו ורוחו מלאי חיים בהתחשב בתנאים, כולל העובדה שהוא חי במקום מבודד ונידח במדבר. עוד עלתה במוחי המחשבה על המקריות בכך שאני עובד בחברת ביוטכנולוגיה גדולה, המפתחת תרופות למחלות קשות ריפוי ולמעשה אני בצוות מחקר, שמטרתו לפתח תרופה למחלת הסוכרת. זה מסוג הדברים המעניקים תחושת חשיבות, לדברים שאני עושה במקום העבודה שלי. אולי באחד הימים אנשים כמו קוקו יוכלו להציל את רגליהם.

יצאנו כולנו מתחת לסככה וקוקו לקח אותנו לסיור בחצר האחורית שלו. מצאנו פינת טלויזיה וסביבה בחצי גורן מושבי אסלה. ההצגה היתה גולגולת פרה שהיתה מונחת על המכשיר וכולנו הצטלמנו איתה.
זהו. לאחר הסיור הקצר הגיע הזמן לומר שלום ונפרדנו. קוקו נשאר כמובן.

הבחורים קיפצו לתוך הבאגי שלהם והפליגו צפונה לכיוון סן-פיליפה – שם יש להם בית ואני דילגתי על האופנוע, נופפתי לשלום והמשכתי ברכיבה, עוד 12 מייל אל הכביש הראשי. לזמן קצר בעודי מתרחק מהפינה של קוקו הרגשתי עצב מסויים. ידעתי כי הלילה המופלא ההוא שכייפנו ביחד עבר ואיננו. כנראה לא אראה שוב את ארבעת האמריקנים טובי המזג והמשעשעים. הבנתי שכל זה כבר שייך לעבר. זה חי, כל עוד היינו שם. חגגנו סולידריות אנושית. עכשיו הקטע הבא בבאחה יכול להיות טוב או רע – זה תלוי רק בי.
התכנית שלי הייתה לרכוב צפונה ולבלות את הלילה בסן-קוונטין San Quintin . בכל מקרה, כשליש מייל בכיוון השני ראיתי משהו שדמה לתחנת דלק והחלטתי לבדוק. כשנכנסתי למקום, הוא הרגיש לי חשוד ובאויר עמד ריח סכנה. ברנש מקסיקני דמוי גרינגו אמר שהוא יכנס ויבדוק אם יש איזה דלק ולאחר זמן חזר עם מיכל ומָשפֶּך. מילאתי את המיכל ונתתי בידיו שטר של 20 דולר, הוא נכנס לתוך המבנה כדי להביא עודף. כשראיתי כי הוא מתמהמה, נכנסתי אחריו. מצאתי שם בר ובו ארבעה טיפוסים. נהגי משאיות מקסיקנים שהביטו בי בסגנון: "מה לעזאזל אחד כמוך עושה כאן?" חשבתי: "קיביני, שיקחו את עשרים הדולר, אני מסתלק מכאן." בסיכומו של דבר קיבלתי את העודף שלי והסתלקתי במהירות על הכביש. הרבה יותר בטוח על אופנוע.

עם הרכיבה צפונה, הנוף השתנה. החלק הראשון היה כמו לרכוב בתוך גן בוטאני של קקטוסים, קקטוסי ענק בכל צורה. הדרך אינה מהסוג המאתגר ויחד עם זאת אינה משמעממת. החלק השני מתעקל כלפי מעלה לרמה מישורית בה ניתן לראות 360 מעלות של אופק. רוח חזקה ופניות הדוקות. זה היה משהו מהנה לפני שהגעתי למלון "אולד מיל" Old Mill במפרץ סן קוונטין.
זו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי למקלחת חמה מאז יצאתי לדרך. פגשתי במסעדת המלון שתי בחורות, אחת הגיעה בלוויית אחיה תומס והשניה עם בעלה. בעודי סועד איתם ארוחת ערב, הקשבתי לסיפורים על הגיחות התכופות שלהם לבאחה, הבנתי כי בשבילם להגיע לבאחה זו סוג של בריחה ממרוץ העכברים של העולם המפותח.

לאחר ארוחת הערב פגשתי עוד טיפוס, ג'ון, שכני למלון. ג'ון ישב בחוץ סמוך לכירת אש. הבחור מנהל במקביל כמה עסקים. אחד מהם הוא ייצור חצאי חביות העשויות מטיטניום, הממולאות בפחמים. חצי החבית מחובר בצינור גז למיכל המכיל את הגז הנפלט מהפחמים – ויש לך כירה ניידת. הוא ממש גאה בהמצאה שלו שנמכרת היטב לדבריו. הוא מתגורר בצפון קליפורניה ובין שאר עסקיו, מוציא לאור מגזין דמוי "פנטהאוז". הוא העניק לי את המגזין האחרון הכולל כמה חתיכות בפוזיצייות מעניינות. ג'ון סיפר כי הוא מגיע לכאן בכל חורף לחודש בערך כדי לנוח, לנקות את הראש. קישקשנו וצחקנו עם בירה ביד עד שהתשישות הכריעה. בכל מקרה, הוא הבטיח כי כשאגיע לבקר אותו בצ'יקו היכן שהוא גר. הוא יסדר לי נהיגת מבחן עם אחת הבחורות שמופיעות במגזין שלו. הוווו יייייה!! ממש לפני שנפרדנו, ג'ון שאל לאן מועדות פני למחרת. "לאנסינדה" Ensenada עניתי. "או. קי." הוא אמר "כנס למלון באהייה Bahia, הוא ממש במרכז העיר ליד הנמל". ואז הוא מציע לי לבדוק את ה"ליקס" מועדון סטריפטיז ליד מלון באהייה והבטיח כי תמורת עוד סכום צנוע אני יכול לצאת משם עם אחת הבנות. קפיש.

למחרת בבוקר השכמתי לשמיים מעוננים. לראשונה מאז יצאתי להרפתקה הזו. מייד לאחר ארוחת הבוקר, כמו שהתארגנתי על האופנוע ועל עצמי החל הגשם. מגשם קל העסק הפך לגשם כבד ומשם לגשם ממש כבד. עצרתי בתחנת דלק, הוצאתי את ציוד הגשם; מעיל וכפפות חמות. המכנסיים והמגפיים כבר חסיני גשם.
רכבתי צפונה לאנסינדה מרחק של כ-80 מייל. רוב הדרך, הכביש היה מכוסה בבוץ חלקלק. טווח הראיה היה אפסי. אך לי היה חם ויבש מכף רגל ועד ראש. אנסינדה היא עיר גדולה, יושבת כ-60 מייל דרומית לגבול עם ארה"ב. הרבה אמריקנים שחצו את הגבול לבאחה לא עברו מעולם את אנסינדה דרומה ובשבילם אנסינדה היא משמעות המילה "באחה". לפני שנכנסתי לתוך העיר, פניתי שמאלה מהכביש הראשי ורכבתי בדרך יפהפיה שהתפתלה באיטיות במעלה וסביב הגבעות של חצי האי פואנטה באנדה Punta Banda peninsula. ממש מדרום לאנסינדה. נוף עוצר נשימה. הגשם ניקה את האויר והעניק לו ריח רענן. הגבעות הירוקות נישאו מעל לאוקיינוס וכפרים קטנים שכנו בתוכן וביניהן. היעד שלי היה לראות את ה- Bufadora שהוא מצוק סלע ייחודי, המסתיים בצורה דמויית מנהרה צרה. הגלים המתכנסים לתוך המנהרה כאשר מגיע גל גדול במיוחד ונדחסים לתוכה בלחץ רב. הלחץ משתחרר במין פיצוץ אדיר של מים הפורצים מבעד לסלע, כנֶד הפורץ לשמיים ונראים כמו גייזר ענק. ישנם מספר תופעות מסוג Bufadora בעולם. על אף השעה המאוחרת, (החלטתי לא לרכוב אחרי רדת החשיכה) מזג האויר הגשום והקור, הגעתי לשם. היה נחמד למרות שכשהגעתי לשם הים היה רגוע, כך שלא חוויתי את מלוא האקשן. אגב, המקום מאד מתוייר ופופולרי. העדות לכך היא טיילת הבאסטות, מעין באזר הכולל את כל סוגי המזון ודוכני המזכרות. כמעט כמו שוק הכרמל שלנו – רק בתוך נוף שונה למדי.
מלון באהייה אכן היה נחמד. אחד היתרונות, יכולתי להחנות את האופנוע קרוב לחדרי, סמוך לדלת ההזזה מזכוכית. זה תנאי חשוב כי בערים גדולות הסיכוי כי מישהו יגנוב את האופנוע גבוה יחסית. במקום בו אנשים מרוויחים את קיומם בקושי, אופנוע מפואר יכול לספק פרנסה לא רעה. בקיצור, הלכתי לראות כמה חתיכות חמות במועדון Licks ואחר כך ארוחת ערב במסעדה קרובה.
למחרת בבוקר הכל זרם לאט. לא כל כך בא לי להפרד מאנסינדה כי העצירה הבאה אמורה היתה להיות מעבר הגבול בטקאטה. כלומר סוף המסע. הבאחה תישאר מאחור ולא כל כך רציתי שהכל יסתיים.
איך שיצאתי לדרך, מחפש את דרכי החוצה, עצרתי בשלט עצור, הבטתי שמאלה ועוד מבט ימינ…טראח!! בווום!… אאוץ'… מכונית נכנסה בי מאחור. נפלתי מהאופנוע לאספלט והאופנוע נשכב לידי. לא קמתי מייד. רק סיננתי "קיביני! במשך חמישה ימים צלחתי כל כך הרבה אתגרי רכיבה ללא שום תקלה, ועכשיו שעתיים ממעבר הגבול, אני חוטף ת'דבר הזה".
היתה זו נהגת לבנה בת 24 היא היתה מבוהלת ושאלה אם נפגעתי כי היא אחות. אמרתי לה שאני בסדר, אבל יש נזק לאופנוע. היא מייד הציעה כסף ושאלה "כמה?" ואני עניתי "זה יהיה יותר מדי בשבילך".
באופן מפתיע, האופנוע לא ממש ניזוק ויחד עם זאת. גלגל חדש, צמיג, ארגז צד ומסגרת מתלי הארגזים הם הרבה כסף. היא למדה רפואה ומימנה את לימודיה בעבודה כאחות. שוטר הגיע אסף את כל הפרטים וכתב דו"ח. יש ברשותי ביטוח של AAA בארה"ב ועשיתי ביטוח מקיסקני לשבוע בלבד כשנכנסתי לבאחה. הביטוח הזה פקע בשעה 09:00 בבוקר והשעה היתה 11:30 לפני הצהריים. אני מניח כי רוב הנהגים של מקסיקו נושאים רק ביטוח חובה וזו הסיבה שהיא הציעה לי כסף מזומן. הלכנו לתחנת המשטרה. רציתי את דו"ח המשטרה, כדי שאוכל להגיש תביעה לביטוח. אם בכלל ניתן לעשות משהו בנידון. הלכתי עם הנהגת הפוגעת לכספומט והיא נתנה לי 500 דולר. יצא לנו לבלות כשעתיים ביחד. הלכנו לחפש מכונת צילום כדי לשכפל כמה מסמכים ושאלתי אותה איך קרה שלא הבחינה בי, זה היה יום שמש בהיר. שאלתי אם זה מעייפות של משמרת לילה. היא השיבה כי אכן הייתה לה משמרת לילה מתישה, אך לא זו היתה הסיבה. הסיבה האמיתית היתה שהיא דיברה בנייד.
כך או אחרת, היא היתה מלאת התנצלויות ולקחה אחריות מיידית. היום שלה נהרס. ניסיתי לגרום לה להרגיש טוב יותר ואמרתי כי דברים כאלה קורים ואם היא תלמד מזה משהו, זה כבר טוב. הנזק מזערי ואני כבר אתקן זאת. אמרתי לה כי בסה"כ עזרה לי רבות לדאוג לכל הסידורים. ת'אמת הסתדר לי, היא הייתה בחורה נחמדה, שלא ניסתה לברוח או לתחמן את המצב.
בתכל'ס, יכולתי לרכוב על האופנוע עד לסן-דייגו ומשם למחרת עד למקום מגורי ב Thousand Oaks . הייתי די בר מזל כשהחלטתי לצלצל ל AAA להגיש תביעה. הם לא מיצמצו ואישרו את כל התיקונים שנעשו בסוכנות BMW. כך שעכשיו האופנוע במצב טוב יותר, כי בנוסף שדרגתי את המפלט המקורי שהיה די חדש אך שרוט מעט. החלפתי אותו במפלט תוצרת "אקראפוביץ'" המוכר. שדרוג שהופך את מנוע האופנוע לתגובתי וגמיש יותר והצליל פשוט נפלא.

כאשר ישבתי וחיכיתי בתחנת המשטרה באנסינדה. בתחילה הם אמרו כי הדו"ח יהיה מוכן ב- 13:30, אחר כך זה עבר ל- 14:00 ואז ל- 14:30 ל-15:00 ובסוף נפרדתי מהם ממש קרוב לארבע. כך שעמד לרשותי הרבה זמן לצפות במתרחש בתחנה. מה שראיתי היה מדהים; אנשים באו והלכו לצורך סידורים לא הכי נעימים; תאונות, קנסות, ביטוחים. ישבו שם כמה פקידים מאחורי דלפקים. לא חריצים צרים או שמשות עם מחיצות ומיקרופונים בין הפקיד ללקוח. לא היה תור מסודר. לא מספרים לקחת ולהמתין. אנשים נכנסו וניגשו לדבר עם אחד הפקידים ברגע שהתאפשר להם. לא היו שום צעקות, כעס או עויינות. ההיפך, אנשים עזרו זה לזה. הם היו ידידותיים ולא ראית שום זעם או הרמת קול. ניסיתי להבין איך זה עובד ועדיין אין לי תשובה. רק שלאנשים כאן יש סבלנות וערכים שאנחנו במערב כבר שכחנו מהם.
מחוץ לתחנת המשטרה היה איש זקן, שהביזנס שלו היה עגלה עמוסה פירות אקזוטים כמו פאפייה, קוקוס, אננס, ובננות ושמחתי לתת לו כמה פזוס כשהייתי שם ונהניתי מסלט פירות בריא.
כשבוע לאחר שחזרתי הביתה, שלחתי לבחורה שנתקעה בי מאחור, מכתב בו הודתי לה על עזרתה, על לקיחת האחריות ומעל לכל על כך שהיא אדם טוב והזמנתי אותה לבקר.

תודה ליוני על האירוח בבלוג וההזדמנות לספר את סיפור החווייה.

עד כאן חברים, להתראות יום אחד בדרכים.

עמיר.

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

קנדה ממשיכה להצטיין כמדינה נעימה

ההתעוררות שלי לקול שכשוך עופות מים באגם לידי מתחילה בפקיחת עיניים והמשך שכיבה שקטה של כעשר דקות, אני בודק עם עצמי הבוקר אם אני מרגיש בודד או משהו כזה. ומגיע למסקנה שאדם מרגיש בודד כשהוא בבעיה. ובלי פילצוף גדול, אני מרגיש מוקף כל הזמן באנשים, באירועים, בחוויות, במקומות שאיני מסוגל להכיל. אני עולה על גדותי ממש. וכשמסתיים היום, עוסק עוד זמן בנסיונות לפרק וללעוס את היום שעברתי. מעלה גירה כאילו יש לי ארבע קיבות כמו לפרה. הכתיבה כאן בבלוג וביומן הנכתב בפנקס קטן, נותנים לי הזדמנות לחזור אחורה לתוך מה שקרה. והבדיקה המודעת הזו שאני עושה מבהירה לי דבר פשוט, שאיני מודה בו באופן כל כך מוצהר בחיי השוטפים – שכן, כנראה אני מאושר.

רשמים משולי הדרך בין טוד-ריבר לפורט-נלסון

יצאתי מטוד-ריבר בשעה 8 לערך. הכבישים היו עמוסים ברכבים וניכר שאני עובר באיזור מתוייר בכבדות, עשרות קראוונים בשולי הדרכים ולחופי אגמים קטנים שביצבצו מבין חורשות ויערות. הדרך נישאה מעל לנהר מוסקווא שרוחבו כמאתיים מטר ושזרם באסרטיביות של נחשולים וקצף לבן מדרום לדרך. עצרתי מדי פעם כדי להתרשם ולספוג את המראה. באחד מקטעי הכביש נסעתי בעליה שהסתיימה בקצה גבעה, כשהייתי בשיא העליה והכביש המשיך מעבר לה, (מה שנקרא המשך עיוור) חתך את דרכי קראוון שנהגו החליט לפנות שמאלה לאיזור עצירה מול הנוף, למרות קו הפרדה רצוף כפול. הצלחתי לבלום ברגע האחרון ולמנוע התנגשות. נהגים סביב החלו לצפור לנהג הקראוון שישב הלום ונעול במושבו. זה הזכיר לי שהכבישים בקנדה עמוסים ב"סאנדיי-קראוון-דרייברס", תיירים השוכרים קראוון ויוצאים איתו למרחבים ולא תמיד מבינים מה יש להם ביד, את חוקי המקום. או סתם מתרגשים מפיסת נוף הגורמת להם לנהוג בפזיזות. הפנמתי את החווייה. כלומר עלי לרענן את המודעות שלי לסגנון רכיבה הגנתי. הלוקח בחשבון, (בהגזמה כמובן) "שכולם כאן כדי להרוג את האופנוען". לנסות לצפות שגיאות של נהגים אחרים. ולקחת טווח בטחון בכל מצב גבולי.

תחנת הדלק "האסקי" בפורט נלסון

לאחר כשעה וחצי הגעתי לעיירת שירותי הדרך לנוסעים בציר (עדיין האלקאן), פורט-נלסון (Fort Nelson) . כאן הכביש עושה פניה של תשעים מעלות דרומה. בפורט-נלסון עצרתי לתדלק בתחת הדלק "האסקי" ולחסל את שאריות המזון מצקלוני הדל. נכנסתי לתוך משרדי התחנה כדי לשלם. הסתבר לי שכרטיס הויזה שלי לא קביל ישירות במשאבות הדלק. באחת התחנות הסביר לי בעליה כי מאחר וקנדה היא גן-עדן לזייפני כרטיסי אשראי ורמאים באמצעים וירטואליים, רוב חברות האשראי מקשות על נושאי הכרטיסים שלהן בשימוש שוטף ויומיומי בקנדה. כך שאני נופל עם הויזה שלי לתוך הסדק הבטיחותי שויזה נוקטת בו. צריך לעבור השפלות יומיומיות של הצגת דרכון, רשיון נהיגה, פנקס שבוי ואישור מהמורה צילה – על כל עשרים דולר שאני מבקש לשלם. אבל גם כאן, אני לוקח את זה בכיף ומנצל זאת כדי להכיר את האדם שמולי. (מאוחר יותר, גלי כבר יצרה קשר עם ויזה בארץ והעניין סודר פחות או יותר).

סינג

בתוך התחנה פגשתי את סינג. שנראה לי תלוש לחלוטין מדימוי עיירת הכורים או ציידי הפרוות שמשדר קו הרקיע שלה. סינג הוא סיקי שהגיע לכאן לפני שנתיים, עובד כנותן שירות בתחנה. מנקה שמשות למכוניות ומטאטא את הרחבה. הצלחתי להחליף איתו כמה מילים תחת עינה הזועמת של בעלת המקום ממרום מושבה ליד הקופה. סינג הצמחוני, הגיע לכאן בעקבות בתו שנישאה לנהג מקומי. הוא מבשל לבד את ארוחותיו וגר במרתף של בניין מול התחנה. לקח לי כמה שניות להבין שנענוע ראשו מצד לצד משמעו הסכמה כנהוג בהודו – לבקשתי לצלם אותו…אחר כך קפצתי למרכול העירוני.

מארק מימין וביל

בפינת הרחוב ראיתי שני רוכבים שירדו מאופנועיהם מול המסעדה שנראתה הכי יקרה בשטח. עצרתי לידם ופגשתי את מארק מסולט לייק סיטי ביוטה ואת ביל מעיירה ליד קלגרי באלברטה, שיצאו לפני ארבעה ימים לרכיבה צפונה. שני אנשים נחמדים מהצד השבע של החשבונית. ניכר באיכות הציוד שאיתם ומהגרפיקה והתארים על כרטיסי הביקור המוזהבים שלהם, שהם חיים טוב מאד. למארק יש חברה שמתמחה בשיפור ויזואלי של צילומי פורטרט (ריטוש) באמצעות תוכנות גראפיות. חברתו מעסיקה מעל חמש מאות עובדים המעלימים קמטים וחצ'קונים מצילומי אנשים הנשלחים אליהם באינטרנט. וביל כבר פנסיונר, שדילג על ציון גילו ורק טען שאני (59) בגיל של בנו הבכור. גם בפורט-נלסון עשיתי משאל מהיר בין שישה אנשים שונים שפגשתי: כמה תושבים גרים כאן. והתוצאות, בין אלפיים לחמשת אלפים.

,תמונות מהמשכו דרומה של כביש 97

כביש מספר 97 דרומה רץ מתחת לגלגלים במהירות רגועה של 80-90 קמ"ש. היעד, פורט סיינט ג'ון (Fort Saint John) כשלוש מאות ותשעים ק"מ מכאן. הנוף סביב הפך שטוח יותר, באופק הרחוק גבהו הרים כחלחלים שהתמזגו לתוך השמים במעושן (מלשון עשן, אצל הציירים מתקופת דה וינצ'י קראו לזה "ספומטורה" – עישון. ניתן לראות זאת ברקע תמונתה של המונה ליסה שאין קו אופק חד, אלא מיזוג בין שמים לקרקע) במישורים הקרובים, קרצו מדי פעם אגמים בוהקים שנחבאו בתוך יערות ושדות עשב צהבהב. שוב חצו את הכביש בעלי חיים. אילי מוס, דוב שחור, ודב חום שהתיישב לסעוד שאריות של בעל כנף כלשהו בשולי הדרך. אך שוד ושבר. הסוללות במצלמה התרוקנו ולא עזרו כל קללות השכנוע שלי. לא הצלחתי לסחוט ולו תמונה אחת. והדוב – שלא כמו עם ישראל למנהיגיו – נותן רק הזדמנות אחת. נעלם. תדלקתי בפינק מאונטיין (Pink mauntain) והרגשתי שהיום עומד להסתיים בקרוב. כלומר כבר שבע בערב ועדיין לא ראיתי שום מקום לזרוק בו אוהל. בשעה 8 הגעתי באור אחרון לפורט סיינט ג'ון.

שון ראיין

לחופו של אגם קטן מצאתי חניון פרטי ועבור 20 דולר קיבלתי שטיח דשא רך, מקלחת חמה ואת שון ראיין כשכן מצד אחד ואת טרי וג'ואן מהצד השני. עודי מקים את האוהל, ניגש אלי שון הציג את עצמו והתיישב לשולחן הקק"ל שלי. שון נראה מדוכדך. בחור בן 37 שעוסק למחייתו באיתור ופירוק של אגזוזי מכוניות. כן כן זה העיסוק המקורי שהוא טען שהמציא לעצמו. ומה הרעיון? בממירים הקטאליטיים שהם חלק בלתי נפרד ממערכות הפליטה במכוניות כיום, יש כמה גרם פלטינה. כחלק מהחומרים המאפשרים את תהליך "ניקוי" הגזים הנפלטים מהמנוע בטרם הם משתחררים לאויר. אז מה שהבחור עושה. הוא מגיע למזבלות של מכוניות. למוסכים ולאנשים פרטיים שמאסו ברכבם וחותך החוצה את הממיר. אותו הוא שולח לחברה בנברסקה ארה"ב שמפרקת ומתיכה ומפיקה את הפלטינה מהממיר המשומש. שם שילמו לו עד עתה כ-170 דולר ליחידה. עכשיו נכנסו לעסק מתחרים והמחירים ירדו מתחת למאה דולר היחידה ולכן שון ראיין שלא סיים שש שנות לימוד, החליט להתמסד, הוא קנה פיסת אדמה ליד ווייט-הורס, היכן ששמע שאביו גר והוא בדרך לשם, אבל עדיין שואל המון שאלות. הוא שאל לדעתי, קצת מפתיע, אך שינסתי את מיטב הגיוני לומר כמה מילים. כל שאמרתי לו זה שאכן הרעיון להצמד לעיר מבוססת (יחסית) הוא רעיון טוב, כי שם יש תמיד יותר הזדמנויות. בוודאי במצב של אי ודאות כלכלית או מקצועית. שון הלך לישון בוואן החבוט שלו אבל לדעתי לא נרדם כל הלילה.

ג'ואן וטרי

מייד אחריו התיישבו לשלחני טרי וג'ואן. טרי עובד בחברת דלק מקומית בתחזוקת צינורות. וג'ואן היא אשתו במשרה מלאה. שניהם הגיעו לכאן לכמה חודשים עם הקראוון הנגרר שלהם והרלי אלקטרא-גלייד של ג'ואן. הם שמעו על ישראל משהו, אז עזרתי להם למקם את ישראל על פי מיטב שמות המקומות הנוצריים שאני מכיר בארץ. הם היו נדיבים מאד בהציעם לי את השטקר שלהם לטעון בו את הסוללות במחשב שלי למשך הלילה.

תמונות מהדרך דרומה מפורט סיינט ג'ון

למחרת שמתי את ג'אספר (Jasper) עיירה בתוך הרוקיס הקנדיים על החרטום. כ- 450 ק"מ. בתחילה חשבתי לעשות איגוף דרך פרינס-ג'ורג', אך שיניתי מסלול לכיוון דוסון קריק (Dawson Creek)  העיר המרכזית מצפון לרוקיס הקנדיים. לאחר שעת רכיבה הגעתי בשעריה. שוב, רחוב ראשי עם כל המניירות והססמאות שאמורות לגרום לעובר האורח לבחור במסעדה או מוטל אלו ולא אחרים. פגשתי שני רוכבים צעירים שהיו בדרכם צפונה: טיילור ואדריאן, שהציעו לי להגיע לנקודה חשובה בעיירה הזו – נקודת האפס של האלקאן. אז הגעתי לנקודה הזו, צילמתי, ננזפתי על ידי שוטר על עצירה במקום אסור והמשכתי הלאה.

נקודת האפס של ציר האלקאן

משכתי לכיוון העיר גרנד פררי (Grande Prairie). ושוב כבישים ארוכים כאורך השיעור הכי משעמם בתיכון. בתוך נוף חקלאי שטוח ומגוהץ. והנה לפתע מולי עיר. אבל איזו עיר. פאטה מורגאנה. מתוך הכלום מסביב וללא התראה. הייתי מוקף פתאום בשלטי פרסום חשמליים, במכוניות ספורט מוגזמות, בלימוזינות מתוחות עד גיחוך. בעודי מחפש את היציאה הלאה. הי, מימין מכון לרחיצת רכב בו נערות לבושות ביקיני רוחצות מכוניות בספוגים עם הרבה קצף. ושם ממול מבנה ענק עליו זוהרת הכתובת קזינו בנורות מרצדות על אף שעת הצהריים. מול מגרש החניה שם, מציץ עוד מבנה עליו כתובת ענק "בינגו". מה אומר, הייתי חייב לקחת אויר ולהתאפס. משהו בג'י פי אס. אולי במפה. אולי באמת מישהו זורק עלי מבחני הישרדות לא נורמאליים ועוד רגע אתעורר.

איך אפשר לא להירדם? בדרך לגראנד פררי

גרנד פררי, לאס-וגאס כאילו.

מעבר לפינת הרחוב ראיתי מבנה עשוי לבנים שרופות, בצבע חום שחור כתום, שנראה כמו סלע האולרו באוסטרליה (הנקרא גם "איירס רוק") ודאי יש החושבים אחרת, אך בעיני הוא נראה מבנה הזוי לחלוטין, שכאילו הופל לכאן מהחלל החיצון ולא מתחבר לשום דבר סביבו. זו האוניברסיטת המחוז של גרנד-פררי.

אוניברסיטת גרנד-פררי. מול הקזינו

אחר כך הבנתי מה ראיתי. אלברטה היא הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה, היא יושבת על מרבץ עתודות הנפט (בדמות מאגרי "חולות זפת" המזוקקים לנפט בתהליכים מורכבים), השניים בגודלם בעולם אחרי מדינות המפרץ הפרסי. והעיר ההזויה הזו היא בירת הנפט של קנדה, רץ כאן כסף כמו כספומט שהתקלקל אבל מהכיוון שנותן כסף לא לוקח.

מכרה הפחם בדרך לגרנד קאץ'

גיליתי כביש דקיק שנראה במפה כחוט תפירה, לעומת חוטי הרקמה והחבלים המייצגים את רוב הכבישים עד עתה. דרך האמורה לקצר לי משהו כמו 250ק"מ מהמסלול המקורי. אז לקחתי אותה דרומה. היה זה כביש צדדי שנסלל כדי לחבור לעיירת כורי פחם בשם גראנד-קאץ' (Grande Cache) בלב שטח הררי. הדרך לשם התפתלה בין הרים מיוערים ונהר רחב רדוד וגועש. עברתי בסמוך למכרה הפחם שברדיוס קילומטר סביבו הכל היה שחור, והגעתי לעיירה.

קן נייפר ליד הרכב ותחנת הדלק שלו

שם עצרתי לתדלק. בתחנה ראיתי גבר צעיר מנקה עם טישו את חישוקי טנדר הפורד המבהיק שלו. זה היה קן נייפר בעל התחנה שסיפר לי שהעיירה הזו די גוועת, ריחוקה ממרכז העניינים מזקין אותה, הצעירים נוטשים ואלה שנשארים הם החלשים יותר. יש תופעות של הריון בגיל צעיר, סמים ואלימות ואפילו גל התאבדויות. אני מסתכל על הנוף הכמו שוויצרי מסביב, על הבתים המלוקקים והכביש החדש. ושואל את קן. מה כל כך רע פה שזה קורה? קן אומר לי שפרנסי המקום לא השכילו להצמד למגמות התעשייתיות המודרניות וכל העיירה נשענת עדיין על המכרה והמנסרה כמקור פרנסה. וזה הולך ונגמר ובקרוב יתחילו לייבא עובדים מחו"ל. עצוב. המשכתי לנתיב שכל ק"מ בערך קפץ לכביש בע"ח אחר. ולקראת ערב נכנסתי לפארק ג'אספר מבעד למחסום ובוטקה של גובה מנומס שהסביר לי שאמנם זו מדינה חופשית, אבל כדי לבקר בעיירה ג'אספר צריך לשלם דמי כניסה. הלכו 10 דולר. (רעיון למשל לדליית-אל-כרמל או לנתיבות. תכריזו על קילומטר סביבכם כפארק ותגבו כספים.) בג'אספר מצאתי סוף סוף בית קפה המעניק אינטרנט חינם וקבעתי בו את מושבי לשארית היום. מחנה הקמפינג הסמוך קלט אותי תמורת 14$ לא לפני שהוכחתי לשומר ששילמתי דמי כניסה לפארק.

בית הקפה "שלי" בג'אספר

ג'אספר

את כל היום למחרת ביליתי בשיטוט בסביבות הטבע שמקיף את העיירה ההררית הרווייה חנויות תיירים ומותגים של ספורט ופנאי. וכמובן עוד כמה שעות בקפה האינטרנט שלי.

טיאן הקנדי. סטודנט לטיפול רפואי מטורונטו שיצא מביתו לפני חודשיים על אופניים. פגשתי בו בכניסה למרכול בג'אספר.

ליד טיאן התמקמה לצילום משפחת היל מסינגפור. רייאן וסנדי עם שני ילדיהם המאומצים רוסקו ומאגי, הגיעו לכאן כדי להראות לילדים מה זה הרים. גם הם ביקשו פרטים על המסע.

והמשכתי דרומה על הציר העובר בתוך מצבור הרי הגרניט המרכיבים את הרי הרוקי הקנדיים. נוף מהמם בעוצמתו. הררי ענק מושלגים בקומפוזיציה של לבן, חום, כחלחל ואפור. ומתחת אגמים שלווים חלקם צלולים מזוקקים ומטעים כמראה, איני מצליח להבחין בין הנוף האמיתי לזה הנשקף מהם (טוב, לא צריך להגזים, אבל הבנתם). ויערות עצי מחט צפופים וכבדי נוף. סלעי ענק מושלכים פה ושם כקוביות משחק של ענקים.

לקראת אחה"צ המאוחרים, באתי עד למרגלות הר הקטור (Hector)  ומצאתי חניון קמפינג עמוס בחבורות של מטפסי הרים כחושים, מחבלי חבלים ולולאות לרוב. נשאר עוד מקום אחד ואני השתלטתי על המשטח ליד הנהר שזרם ברעש. ועל אף הקור מפאת הגובה, טראח נרדמתי. בבוקר שוב גיליתי שהלילה ירד גשם שוטף. זה היה מבחינתי בגדר שמועה. כי גם הפעם התמזל מזלי ולא סמכתי על המזל. חפרתי אוטומטית טרם לכתי לישון, תעלת ניקוז סביב האוהל שמוקם במדרון קל.

ייבוש מעטפת האוהל בבוקר בחניון ליד הר הקטור

בשלב זה רציתי מאד להחליף את הצמיג האחורי שתוקן על ידי ג'ף בדד-הורס ושכבר נשחק ובנוסף הגיעה העת לטיפול 30,000 ק"מ לאופנוע. שמנים, רפידות, מסננים וכו', ידעתי שבעיר קאלגרי יש סוכנות של היצרן אז פניתי לכיוונה. בינתיים נזכרתי שקיבלתי מייל מרוני בקאלגרי שקראה את הבלוג שלי והזמינה אותי לשהות במחיצת משפחתה אם אגיע לעיר. אז הנה אני שם. למה לא? קאלגרי עיר מודרנית ממש, המרכז העסקי של אלברטה העשירה. אפשר לומר שזו בעצם בירתה הכלכלית של קנדה.

דאון טאון קאלגרי

במרכז סיטי של גורדי שחקים. מגדל תקשורת ורחובות עמוסי חנויות פאר. ובין בניינים מסדרונות תלויים באויר. אלה נועדו לאפשר תנועת הולכי רגל ביניהם בעונת החורף, בה הטמפרטורה הממוצעת בעיר צונחת את סביביות המינוס ארבעים (!). טלפון קצר לרוני והוזמנתי מייד להגיע. עברתי קודם בסוכנות השירות לאופנוע והזמנתי תור למחר בבקר. הגי. פי. אס. הוביל אותי לפתח ביתם של אדם ורוני. ואיזה תזמון. בהגיעי מצאתי אותם בבית הקפה ממול יושבים עם מתווכת דירות, כולם היו עסוקים בתהליך החתימה על חוזה קניית דירה חדשה לרוני ואדם. ובאמצע הדפדוף וקריאת האותיות הקטנות. מגיע איזה שמאטע על אופנוע לבלבל ת'מוח. נו באמת. אז הכל היה נהדר. קטעו לכמה רגעים את האירוע – אולי מהמשמעותיים בחייהם – ופתחו לי את דירת החצי מרתף, שם הכנסתי את הציוד קשרתי האופנוע מאחורי הבניין וכולנו חזרנו להמשך טקס החתימות. הרגשתי בקטע מרגש והזוי. פגשתי לרגע את הוריו של אדם והצטערתי שלא היה לי יותר זמן לכך.

הרחוב הנמשך מביתם של רוני ואדם ישירות לתוך הדאון-טאון קאלגרי. שם ממוקמת המסעדה בה עובדת רוני

אדם ורוני הכירו בארץ כשאדם יליד קאלגרי בא לביקור. אחר כך אדם חזר לכאן. עבר זמן ורוני הבינה שהיא ואדם נועדו, אז היא ארזה הכל והתייצבה יום אחד לידו כאן. אדם הוא גיאולוג בהכשרתו (כמו אביו) אך כרגע עוסק במתן ייעוץ מקצועי להעסקת צעירים מוגבלים. תחום שהוא בעל נסיון עשיר בו. וכמו שהוא אומר, זה קרב קשה ויום יומי. הרגשתי שמאחורי הבחור העדין הזה מסתתר כוח גדול. בלעדיו אי אפשר להתמודד ממש עם משימה כזו שוחקת. אדם גם מילא לי ידע חסר על מעמדה הכלכלי ועוצמת כוח הנפט של אלברטה. רוני משמשת כשפית במסעדה צמחונית (המובילה בקאלגרי, ובין הנחשבות בכלל בתחום). מידע שמילא אותי שמחה. סוף סוף מישהו מהליגה העליונה בספורט החביב עלי. צמחונות. החלפנו חווייות על התחום, כמו ילדים המחליפים עטיפות של מסטיקים או מדבקות של שחקני קולנוע. מזרן פוטון הונח בחדר הקטן בכניסה ועליו נעמה לי שנתי. בבוקר מיהרנו כולנו לדרכנו. אדם ורוני לעיסוקיהם ואני יצאתי מהם בחיבוקים ונשיקות, קשרתי הכל על הפרד שלי ונפרדנו. תודה יקרים. הייתם לי כנווה-במדבר כמעיין מים חיים.

ג'ון סוחר האמצעים הטאקטיים ליד סוכנות השירות לאופנועים ולמטה החנות שלו.

אחר כך הגעתי למוסך והכנסתי האופנוע לטיפול. העלות, 750$ כולל צמיג אחורי חדש ומשקף חדש לקסדה. טיפול שנמרח עד שעה 15:00 . בעת ההמתנה התוודעתי לאנשים שבאו ויצאו מהמתחם. ג'ון למשל. יליד הולנד ששירת בארץ עם כוח האו"ם, הפך את הידע הקשרים שלו לפרנסה. יש לו חברה לאספקת ציוד טקטי ליחידות משטרה מובחרות: אפודים, ציוד הסוואה, נרתיקים לנשק ותחמושת, קסדות קוולאר וכו', הוא הזמין אותי לבקר בחנות שלו מעבר לפינה. הבנתי ממנו שקנדה אינה ערוכה כלל להתמודדות עם כל סוג של טרור. לכל עיר יש את המשטרה והסטנדרטים שלה. מעבר לכך די בלאגן ולכן תהיה לו פרנסה עד סוף כל הדורות.

חברים לרגע מול מוסך השירות

והגיעו אלי עוד שביקשו סטיקר וצילום. לא היה משעמם לרגע. כשנפרדתי מקאלגרי החל לרדת גשם. אבל לא היה אכפת לי. אין כמו אופנוע אחרי טיפול. מיכל דלק מלא וכביש שנמשך לנצח כדי למלא אותי אנרגיות של שמחה. הפלגתי לכיוון כללי דרום אל עבר הגבול עם ארה"ב. השטח הפך להיות שטוח לגמרי. ורוחות צד בעוצמה החלו להשליך אותי מנתיב לנתיב. לא נעים. במיוחד שמדי פעם ראיתי במראה משאית מתקרבת מאחור.

הלילה האחרון בקנדה

לקראת הערב הגעתי לעיירה קארדסטון (Cardston) בה שכרתי חלקת דשא ושלחן שדה במחיר נוח של 12 דולר, כולל חיבור אלחוטי לנט והכנתי עצמי לפרידה מהקטע הקנדי למחרת בבוקר.

בהמשך: מונטנה מחזירה אותי להנאה שבכבישים מפותלים. איידהו – והיידה לחלוף על פניה. הדרך דרומית לסאלט לייק סיטי ומפגש עם רוג'ר שנגע לליבי. וההגעה המהממת ליוטה האדומה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 12 תגובות, הוסף תגובה