כמו תסריט שלם, המסע הרכוב מגיע לסיומו

והתחלה חדשה יוצאת לדרך

24.8

המון לוויתנים וחתול אחד פושטק

השעונים שלנו עדיין לא מסונכרנים עם השעה המדויקת כי עדיין אין תקשורת, מה שאומר שגם היום (כנראה) התעוררנו מאוחר מידי… היום מתחילים להדרים לכיוון Streaky Bay.

כ12 ק"מ אחרי שיצאנו, נכנסנו למפרץ בשם Head of Bight לפי המלצה שקיבלנו לפני כמה ימים, וגילו לנו שפה אפשר לראות המון לוויתנים. בדרך עברנו שני נחשים מלחיצים (אפילו שהיו מתים) ואפילו לרגע לא ציפינו למחזה המדהים שחיכה לנו במפרץ… מסתבר שבעונה הזו נקבות הHumpbacks מגיעות למפרץ החמים יחד עם הגורים שלהם (גורים..? לא בטוחה שזה המונח הנכון) וראינו לפחות 10 זוגות כאלה. היינו בעננים! צילמתי בלי סוף וחיכיתי כבר לאיזו תמונה קלאסית של סנפיר. אחרי עשרות תמונות די משעממות נתתי לאסי את המצלמה וכמובן ששניה אחרי זה ראינו הנפת סנפיר מדהימה! לשמחתנו (ולקנאתי), אסי הצליח לתפוס אותה במצלמה.

נהנינו מאוד והיינו שמחים להשאר שם עוד הרבה, אך לא יכולנו להתמהמה כי מחכים לנו עוד 400 ק"מ היום ולא רצינו לרכוב בחושך. יצאנו לדרך, אני (כרגיל) גוועת ברעב, אבל לא היה איפה לעצור. רק אחרי קילומטרים רבים, כשעצרנו באחת מתחנות הדלק שכוחות האל, קנינו קצת עוגיות, קפה וBeef Pie לאסי.

גם היום, במסגרת המסורת החדשה "שיר לכל יום", כתבתי לאסי שיר:

"לא ראינו כריש, אפילו שהבטיחו,

אבל ראינו נחש חוצה את הכביש וגם כמה שלא הצליחו.

לא ראינו גם גמל דו-דבשתי ועליז,

אבל ראינו אתמול דינגו יפה וזריז.

לא ראינו גם וומבט חמודים ושמנמנים,

אבל ראינו לווייתן עם פלולות בפנים!

נראה מה יהיה כשמזרחה נטפס,

בינתיים אנחנו ממשיכים לחפש!"

לפעמים אני לא מבינה איך אסי לא בורח כשאני עדיין ישנה באוהל J

סוף סוף חזרו השלטים שמעידים על כך שיש פה וומבטים (Wombats) וחיפשתי אותם כל הדרך. לצערי, היחידים שראינו היו מתים בצד הדרך. הם נפוצים מאוד פה, אך כיוון שהם איטיים למדי, הם מטרות קלות בכביש. עצרנו לתדלוק בעיירה קטנה בשם Ceduna ואכלנו הר של צ'יפס טעים. סוף סוף יש גם אינטרנט, אז מיהרנו להזמין מקום בקראוון פארק ב Streaky Bay כי חששנו שייסגר כבר עד שנגיע.

המשכנו ברכיבה וכשהשמש היתה ממש מאחורינו והצל של האופנוע ושלנו על הכביש, השתעשענו כמו שני מפגרים במשחקים עם הצל שלנו. התחיל להיות ממש קר והיינו מתים כבר להגיע. מרחוק ראינו חיה קטנה ולא מזוהה חוצה את הכביש. נבהלנו מאוד וכמה היינו מופתעים כשהתקרבנו וראינו שזה חתול! החתול הראשון שראינו מאז מלבורן, לא ממש ציפינו לו כאן…

כשהגענו לסטריקי ביי כבר היה ממש ממש קר ושמחנו שהזמנו מקום מראש כי הקראוון פארק היה סגור והשאירו לנו מעטפה עם כל הפרטים לבקשתנו. מכיוון שיום ראשון בערב, הכל היה סגור ולא היה היכן לקנות מצרכים לארוחת ערב. אין ספק שאסי היה שורד גם עם כמה קשיו ותפוח, אבל כמו שהבנתם – עלי זה לא ממש עובד. אני צריכה חלבונים…!

הקמנו את האוהל על חופו של מפרץ יפהפה, ששחו בו שקנאים יפים. הקרבה לים תמיד משמחת אותנו כי המקום יפה, אבל זה גם אומר שיהיה קרררר…..! הקמנו את האוהל במהירות (ובחושך) ולשמחתנו (בעיקר לשמחתי) גילינו שיש ממש קרוב מסעדה משפחתית וחמימה שמגישה סטייקים טעימים וחמימים. נשנשנו להנאתנו והתארגנו למקלחת שהיתה ממש ממש רחוקה מהאוהל… הלכנו לישון עייפים אך מאושרים.

 

25.8 מתקפת המשובטים

התעוררנו בחופו היפה של Streaky Bay. היה לילה קר מאוד, הגב של אסי עדיין כואב וקמנו מאוחר יחסית. אנחנו מוכרחים למצוא היום מקום להחליף שרשרת לאופנוע ומקווים שנמצא כזה ב Port Lincoln כי הבנו שזו עיר גדולה יחסית.

יצאנו דרומה, הישר למתקפת חרקים אדירה! ניקינו את הקסדות, כרגיל, לפני שיצאנו ולא עברו מספר דקות לפני שהן היו שחורות (וירוקות, ואדומות, וצהובות) ממגוון החרקים שהתרסקו עליהם (ועל הג'קט והמכנס והמגפיים והאופנוע…). המצב אצלי היה גרוע ואצל אסי שיושב בחזית, הרבה יותר! עצרנו כל כמה קילומטרים לנקות את הקסדות, אבל לא עמדנו בקצב הריסוק של החרקים.

הגועל מהחרקים לא מנע ממני לדמיין ארוחת בוקר מפנקת באיזה פטיסרי צרפתי משובח, עם בריוש איכותי, אבל הסתפקתי בלחמניה עם גבינה צהובה חתיכות בייקון אחרי 120 ק"מ של רכיבה… כל כך כיף לי, שאני מוכנה כל החיים לאכול לחמניות ולדמיין שהן בריוש.

כשהיינו במאפייה, חיפשנו מוסך בפורט לינקולן, כדי שניסע לשם מיד כשמגיעים וכך גם עשינו. כששוב יצאנו לדרך, מזג האוויר התקרר מאוד וכבר בשלוש אנחנו קפואים. אנחנו באיזור של מפרץ וכנראה זו הסיבה לקור הגדול.

כשהגענו למוסך, הזמנו שרשרת שאנחנו מקווים שתגיע כבר מחר בבוקר ואני התאהבתי במכסחת דשא ירוקה ויפה של John Deere. אסי הבטיח לי שאת הטיול הבא אנחנו עושים איתה.

מהמוסך המשכנו לקראוון פארק יפה מול הים ובגלל שהיה זול למדי, החלטנו להתפנק בקבין עם נוף לים. עשינו צ'ק אין ונסענו לשטוף את האופנוע שלא ראה מקלחת מ Cairns. אחרי מתקפת החרקים היום כבר אי אפשר לדחות את זה, מה גם הגריז שקנינו לשרשרת לפני כמה שבועות התגלה כזוועה אמיתית שנדבקה לכל חלק באופנוע. שנינו די פסיכים ואוהבים מאוד לשטוף את האופנוע (רבים מי ישים Degreaser), אז מבחינתנו זה בילוי נהדר לאחר הצהריים. בשטיפה פירקנו את האופנוע כדי להוריד את ה Slime מהגריז ולמרות שצחצחנו אותו זמן רב, לא הצלחנו להוריד את כולו או את כל החרקים שאספנו מאז קווינסלנד.

קפיצה לסופר מאפשרת לנו לקנות סוף סוף קצת ירקות ואוכל מזין לעומת הג'אנק שאכלנו בימים האחרונים. לירקות ולפירות אין פה הרבה טעם, אבל עדיין כיף לאכול סוף סוף חביתה וסלט תוצרת בית!

היו המון שפנים (או ארנבים) קטנים וחמודים בפארק ופיזרתי להם קצת כרוב בתקווה שיבואו לבקר. מיותר לציין שאספתי את כל הכרוב בבושת פנים בבוקר. בטח פה גם הארנבונים אוכלים Beef Pie.

גם היום לא נטשנו את המסורת החדשה ויש אפילו שיר חדש:

"נדבקו לי לקסדה מלא חרקים,

חלקם אדומים וחלקם ירוקים,

חלק נמרחים וחלק מתפרקים,

ואז על המשקף יש מלא חלקים.

נדבקו על הג'קט וגם במכנסיים,

מזל שהבוקר נעלתי מגפיים!

הם מגיעים מהשיחים וגם מהעצים,

מזל שלא נדבקו לאסי בביצ$#!

כולם מגעילים ולחלק יש גם ריח,

מתי יגיע ערב ונלך להתקלח?!"

וכמו שאומרים בטופ גיר – and on that bomb shell… לילה טוב!

 

26.8

שודדים במוסך ולטאה ענקית ליד האוהל

וואו, איזו סחרחורת מרושעת יש לי. מקווה שיעבור בהמשך כי אני לא ממש טובה בללכת באלכסון. היום יוצאים לכיוון Port Augusta, אבל זה רק בתנאי שהגיעה השרשרת. לשמחתנו ב9:00 הגיע הטלפון המיוחל ואחרי ארגון מהיר יצאנו למוסך. שני מוסכניקים נחמדים החליפו לנו את השרשרת, פילטר שמן ושמן ושדדו מאיתנו באלגנטיות 400$. התמרמרנו קצת על המחיר בינינו לבין עצמנו, אבל בעיקר חשנו הקלה שסוף סוף החלפנו שרשרת. החלטנו להתייעל ולהזמין כבר מקום לערב בקראוון פארק בפורט אוגוסטה, ליתר בטחון.

יצאנו לדרך, מזג האוויר היה נהדר והנוף היה משגע. מחכים לנו כ350 ק"מ של שדות צבעוניים, גפנים יפים והמון כבשים ופרות. עצרנו במקום קטן בשם Port Neil ונהנינו לשבת על החוף ולהסתכל על שקנאים. יש פה מעט מאוד בתים, אבל הם יפים מאוד ולכל אחד מהם סירה. אנחנו מפנטזים שיום אחד גם לנו יהיה.

הגענו לפורט אוגוסטה קצת אחרי חמש ושמחנו שהזמנו מקום מראש. הקמנו את האוהל על חלקת דשא נעימה ומכיוון שאין הרבה מטיילים עם אוהלים כעת, היינו כמעט היחידים על המדשאה. מתחת לשיח שליד האוהל ראינו מין לטאה ענקית (אני חושבת שזה Bearded Dragon אבל לא בטוחה). היא היתה ממש גדולה, אבל בכלל לא התרגשה מהנוכחות שלנו שם, אז גם אנחנו התעלמנו ממנה. עד עכשיו ראינו די הרבה "לטאות קקי" (כמו שאסי קורא להן, או בשמן הקצת יותר מדעי Shingleback lizards ) בצידי הכביש (או עליו), אבל זו היתה פעם ראשונה שראינו כזו.

קפצנו להאנגרי ג'ק להמבורגר של ערב (לאזן את הסלט של אתמול) ודי הופתענו כשחזרנו לראות שלמרות השטח הגדול של הדשא, מישהו בחר להקים את האוהל שלנו ממש צמוד לשלנו. קצת חששנו לציוד שלנו, אבל אחרי שווידאנו שהכל במקום, הבנו שכנראה הוא היה סתם בודד. או אהבל.

 

27.8

True heaven is a place on earth

היום נוסעים לAdelaide! יש קצת יותר מ300 ק"מ, אבל אין תכניות, נראה מה יוליד יום. הדרך כל כך יפה ואנחנו נהנים מכל רגע ומהנוף המשגע. אנחנו משעשעים את עצמנו ברכיבה ומעבירים את הזמן בכיף גדול. הגענו לאדלייד יחסית מוקדם בצהריים ונהנינו מהעיר היפה. העיר משלבת בניינים עתיקים ומודרניים ומאוד מיוחדת. אסי כבר היה פה, בשבילי הכל חדש. מכיוון שאנחנו רוצים לנסוע מחר לKangaroo Island, החלטנו לעצור בInformation כדי להבין מה האופציות שלנו לגבי שינה היום ולטיול של מחר. אשה מקסימה נותנת לנו את כל המידע שאנחנו צריכים ואנחנו מחליטים לישון היום בCape Jervis משם גם תצא המעבורת בבוקר. המשכנו למשרדים של SeaLink שמפעילים את המעבורות וגם מוכרים חבילות תיור ואחרי שעה ארוכה שם שהסתיימה בסכום מופקע של כ500$ עבור מעבורות ולילה במלון, המשכנו לארוחת צהריים בריאה וצמחונית (yeah, right) בKFC. כל מה שאני זוכרת זה דלי בגודל של הראש שלי ואת זה שאח"כ לא יכולנו לקום מהכסא.

משם המשכנו ישירות לCape Jervis. לא ידענו מה לצפות מהדרך, וגילינו שבעצם הגענו לגן עדן! ברגע שיצאנו מאדלייד, הגענו לאיזור שלי הזכיר מיד את טוסקנה וקצת את ניו זילנד. הכבישים היו מפותלים ומכל עבר התגלו גבעות יפות וירוקות, המוני גפנים ויקבים, עצי זית, שקדיות פורחות, אגמים, אלפקות ופרות. ככל שהדרמנו, הדרך הפכה יותר ויותר יפה. השמש שקעה וצבעה את האוויר בצבעים מושלמים וצילמתי המון. אין ספק שזהו אחד המקומות היפים ביותר שראינו בטיול, בייחוד כשלא היו לנו ציפיות גבוהות מדרום אוסטרליה. השקיעה אמנם היתה יפהפיה, אבל העובדה שנשארה לנו דרך לא קצרה לרכוב בחושך, בקור ובכבישים המפותלים לא היתה משמחת במיוחד. חששנו מאוד מחברינו הקופצניים ואת יתרת הדרך רכבנו דרוכים, קפואים ודי לחוצים.

כשהגענו לקייפ ג'רוויס, היה כבר מאוד חשוך וקר. היינו בטוחים שמחכה לנו לילה קפוא ולא נחמד במיוחד, אבל הקמנו את האוהל על חלקת דשא מוגנת יחסית וקיווינו שכך נוכל להשאר מחוממים. המקום היה יחסית קטן ומשפחתי, בעלי המקום היו נחמדים מאוד ונתנו לנו הרגשה טובה. הקמנו את האוהל בזריזות וניגשנו לשכנים שלנו להגיד שלום. היו שם שני זוגות בגילאי 60 בערך ונהנינו מאוד להעביר איתם שעה של חוויות נהדרות. צחקנו המון והיה נפלא. הם ממערב אוסטרליה ואחד הגברים סיפר לנו שבין היתר, הוא צד קנגרואים למחייתו. החלפנו פרטים וקיווינו לפגוש אותם מחר בקנגרו איילנד. מקלחת הזויה בתאי מקלחת קטנים והלכנו לישון יחסית מוקדם. מחר קמים בארבע בבוקר…

 

28.8

Kangaroo Island

אני חושבת שבחיים שלי לא שמחתי ככה לשמוע שעון מעורר מצלצל לפני עשר בבוקר. ולא סתם לפני עשר – בארבע ורבע! גם ישנו טוב היום, לא היה קר כמו שחשבנו וגם האוהל לא רטוב – אז אפשר להתקפל במהירות, אבל בעיקר אנחנו מתרגשים מאוד לקראת הטיול שלנו בקנגרו איילנד!

קיפול זריז והעמסה של הציוד, קפה מהיר ויוצאים למעבורת. טוב שחנינו קרוב, אז הנסיעה קצרה למדי. היו מעט מאוד אנשים והיה תענוג לראות באיזו יעילות החברה מתקתקים את העלייה של הרכבים למעבורת. העלינו גם את הבייבי שלנו וקשרנו אותו בעזרתם האדיבה של העובדים.

השייט היה מהנה ונהנינו לקשקש עם שני חבר'ה נחמדים על ישראל, אוסטרליה ומה שביניהם. השמש החלה לעלות והמראות מחלון המעבורת היו קסומים.

כשהגענו לאי, פרקנו את האופנוע ועצרנו בצד לשתות קפה ולהתפעל מהיום היפה ומהנופים המשגעים. ידענו מיד שאנחנו מאוהבים. גם אחד בשני וגם באי המדהים הזה. שמחנו שהקיצור שכפה עלינו מזג האוויר בדרום מערב אוסטרליה משתלם לנו עכשיו בכך שיש לנו יותר זמן לטייל פה. גם העלות המוגזמת של המעבורת והשהייה באי מתחילים להשתלם.

יצאנו מ Penneshaw שם עגנה המעבורת לכיוון Kingscote שהיא העיירה הגדולה והמרכזית באי. כמה דקות אחרי תחילת הנסיעה הטמפרטורות החלו לרדת ותוך זמן קצר הגיעו ל4 מעלות! מה?!?! היה כל כך קר ולא האמנו שהטמפרטורות צנחו ככה ובכזו מהירות. למרות הקור הגדול, עדיין היינו בעננים ועצרנו מידי פעם להתפעל מהנוף המקסים. גבעות ירוקות, ים כחול, סוסים, פרות, אלפקות וכבשים חמודות, מלחחות עשב ברוגע. בטח שהבשר פה כל כך טעים, הכבשים והפרות פה רגועות ומפונקות ואם כבר לגמור את החיים שלך על צלחת עם מלח, פלפל וקצת צ'יפס – אז באוסטרליה. אני שוב רעבה.

תחנה ראשונה שלנו – American River. זה נהר גדול ויפה, עמוס בציפורים יפות ושבעות משפע הדגים והנשנושים הלא כשרים שמחכים להם שם. אנחנו מתכננים להיות באי רק ליום אחד, אז מתקצבים את הזמן בזהירות וממשיכים הלאה לכיוון קינגסקוט. כשהגענו לעיר, עצרנו לקפה ומאפין בבית קפה יפה וחמים. הטמפרטורות חזרו למספר דו ספרתי ואנחנו מפשירים לנו בשמש הנעימה. הבחנו באדון קשיש בוחן את האופנוע שלנו ולא עבר זמן רב והוא הגיע לבית הקפה. אנחנו בחליפות הרכיבה והקסדות לידינו – לא קשה לנחש למי שייך היפיוף בחוץ (ואני לא מדברת על הקשיש, למרות שגם הוא לא נראה רע…). האדון הנחמד סיפר לנו על חייו המרתקים ועל ההמצאות שפיתח. הוא אפילו סיפר לנו על מנוע חדש שתכנן (לא ממש "לנו" אלא לאסי, אני מניחה שהוא חשב שבהיותי בחורה אני מתעסקת בעיקר בטלנובלות ובאיפור. אני מניחה שהיה מאכזב אותו לדעת שאני דווקא די מבינה בבוכנות ושסתומים, אבל שיתפתי פעולה וניסיתי להיות יפה ושתוקה. שתי תכונות שאני לא ממש חזקה בהן…).

אנחנו רק מספר שעות מועט באי, אבל כבר מתלבטים אם להאריך את השהות שלנו פה ביום נוסף. יש סניף של Sealink ממש ליד הקפה ואחרי ביקור קצר שם, אני מבינה שזה אפשרי, אבל אנחנו עדיין מתלבטים אם מבחינת לוחות זמנים זה מסתדר.

מצאנו את המלון שהזמנו יום קודם ויצאנו צפון-מערבה לכיוון Emu Bay. יש המון מה לראות באי והמרחקים לא קטנים. אנחנו רוצים להספיק הכל ולחזור לפני החשיכה. כשהגענו למפרץ גילינו עיירה קסומה ופסטורלית על גדות המפרץ היפה. כמובן שמיד החלטנו שאנחנו רוצים לגור (גם) פה. היו המון שקנאים על הJetty (שדרכו מורידים ומעלים סירות למים) ולמרות שיש לנו כבר מיליוני תמונות של שקנאים, לא יכולתי להתאפק וצילמתי עוד ועוד. בחזירותי החלטתי שאני לא מספיק קרובה אליהם והחלטתי להתקדם עוד קצת על הJetty כדי לצלם תמונות טובות יותר. לשמחתי אסי טייל על המזח באותו הזמן ולא ראה את הצוקהרה הכפולה שהדגמתי כשהחלקתי על האצות הרטובות שעל הJetty. כל כך פחדתי שהמצלמה תשבר, אז הקרבתי את הברכיים והמרפקים שלי וכעונש הסתובבתי בהמשך הטיול עם חליפת רכיבה מקושטת בירוקת מפוארת בכל מקום אפשרי. מסקנה ראשונה – אין מספיק חיכוך במגפי הרכיבה שלי. מסקנה שניה – אין דרך להראות חיננית כשאת מחליקה כמו גמל עיוור. אבל בינינו, ויתרתי כבר מזמן על חינניות כשלבשתי מכנסי רכיבה מרופדות.

המשכנו דרומה לכיוון Seal Bay לראות כלבי ים. שילמנו 15$ כניסה (היתה אפשרות נוספת לשלם יותר ולהצטרף לסיור אבל החלטנו לוותר). דקה אחרי שהתחלנו לרדת לכיוון החוף על הגשר, שמענו צעקה מוזרה וכשהבטנו למטה ראינו כלב ים קטן וחמוווווד שקרא קריאות רמות. אני מיד החלטתי שהוא מחפש את אמא שלו ובהיותי בכיינית לא קטנה, גם התחלתי קצת לבכות. לא יודעת אם בכיתי כי ריחמתי עליו (בסיפור שהמצאתי הוא איבד את אמא שלו לעמלץ אכזרי), או בגלל שהייתי כל כך מאושרת ולא ידעתי איך להכיל את זה. כשהמשכנו לחוף, ראינו עשרות כלבי ים יפים וחמודים רובצים להם על החוף ונהנים מהשמש. הגור הקטן (להלן: "היתום"), המשיך לצעוק וליילל והיה נראה כאילו הוא עובר את הכלבים אחד אחד ומחפש מי שישחק איתו ואף אחד לא רצה. כולם נהמו עליו ואני חשבתי שזה ממש לא יפה לעשות ככה למי שרק לא מזמן ראה את אמא שלו נאכלת על ידי כריש באורך 5 מטרים. מה הסיכוי שזה לא מה שקרה?! אנחנו בפאק$# אוסטרליה!

בקושי רב גררנו את עצמנו מהחוף ועלינו חזרה לחניה. הטמפרטורות ממשיכות לטפס ואנחנו, שני אתלטים ידועים, כבר מתחילים להדבק לחליפות. כשאנחנו מצליחים סוף סוף לעלות לאופנוע, אנחנו ממשיכים דרום מערבה לכיוון Flinders Chase National Park כדי לראות את הRemarkables, שהיא תצורת סלעים שאמורה להיות מיוחדת ויפה ממש על שפת הים. בדרך לשם אנחנו רואים תרנגולי הודו, ברכיות (ברווזים), אווזים והמון סוגים של עופות שלא זיהינו. אתם כבר מנחשים לבד כמה הייתי רעבה בשלב הזה.

הגענו לפארק ו(שוב) שילמנו דמי כניסה. האי הזה מושלם, אבל יקר בטירוף!!!

אחרי תפוצ'יפס וצעידה קצרה, הגענו לסלעים. לקרוא להם סלעים זה understatement רציני.. לא סתם קוראים להם remarkables! הם באמת מדהימים. הסלעים האדירים שבמשך שנים ארוכות נשחקו ע"י מים ורוח מעוצבים בצורות מוזרות ויפות והנוף משם לים עוצר נשימה. לא האמנתי כשראיתי באופק לווייתן אדיר מזנק במים, ונהנינו מכל רגע. מתחיל להיות כבר מאוחר ויש לנו עוד דרך ארוכה חזרה למלון, אז בכאב גדול החלטנו שמוותרים כל Admiral’s Arch ונוסעים חזרה לKingscote. הדרך היתה לא פשוטה כלל וכלל… היה קר מאוד וברגע שהתחיל להחשיך שולי הכביש התמלאו בקנגרואים. באמת התפלאנו איך אנחנו באי שנקרא קנגרו איילנד ולא ראינו אותם כל היום… היו מאות קנגרואים ונסענו לאט מאוד ובזהירות מאוד. כל שיח נראה לי חשוד והיינו ממש בלחץ. אחרי יותר משעה וחצי, הגענו קפואים ומותשים למלון.

נכנסנו לחדר ואחרי מנוחה קצרה ירדנו לבר של המלון (שהיה המקום היחיד שעדיין היה פתוח בעיר) ואכלנו ארוחת ערב במחיר מופקע (אלא מה) של 100$!! אנחנו מוציאים בד"כ סכום כזה בשלושה ימים. חוזרים למלון שבעים אבל מבואסים שמחר עוזבים את האי ומתקרבים יום נוסף לסיום הטיול המופלא הזה…

 

29.8

למעבורת ובחזרה

היום בעשר יש מעבורת חזרה… התעוררנו יחסית מאוחר ושנינו מרגישים שלא מיצינו את האי. הכנו קפה וירדנו למטה לעשן. איש נחמד שפגשנו מספר לנו שראה כלבי ים במזח ואנחנו ממשיכים לשם, כמו שני חוראנים, בפיג'מות שלנו. שמחנו מאוד לראות את את החמדמדים משתעשעים להם בים וחזרנו למלון להתארגן לנסיעה חזרה בלב דואב. הגענו לנמל ואחרי כמה דקות של התלבטות החלטנו שאנחנו רוצים להשאר. קפצתי למשרדים ודחיתי את המעבורת למחר ושנינו הרגשנו הקלה גדולה ושמחה. שיטוט קצר בעיירה ומצאנו בית קפה קטן ומשפחתי, הזמנו קפה וקוראסונים והצצנו במפה כדי להחליט מה עושים היום. החלטנו שהלילה נישן בcabin באמריקן ריבר, גם זול יותר מהמלון שבו ישנו הלילה וגם קרוב יותר למעבורת, מה שיקצר לנו את הרכיבה בבוקר. בדרך לשם עצרנו בחוף יפה ומסולע וכשהגענו לאמריקן ריבר היה שפל אדיר. מצאנו קבין חמוד, נרשמנו ויצאנו צפונה לכיוון Stokes Bay. הדרך לשם היתה משגעת, המון עצי אורן, גבעות ירוקות ובעלי חיים. כשהגענו למפרץ גילינו חוף יפהפה, מלא אבנים ומים צלולים. עברנו דרך מבוך של סלעים גדולים לצד השני של החוף ולא עמדנו בפיתוי להוריד נעליים ולשכשך את כפות הרגליים במים הקפואים…

אנחנו עדיין בחליפות הרכיבה שלנו, עם כל הריפודים של החורף ומתחילים להזיע בתוכם… אנחנו מתלבטים אם להוריד את השכבות הפנימיות, אבל מבינים שאחרי צהריים יהיה שוב קפוא ומחליטים לחכות עם זה. החליפות נדבקות לנו לגוף, מה שהופך את העלייה חזרה לאופנוע לאתגר לא קטן… אחרי מאמץ אנחנו ממשיכים בטיול לכיוון Parndana ושם אנחנו כבר נשברים ומורידים מהחליפות את כל השכבות הפנימיות. אסי קושר הכל בכשרון רב לאופנוע ואנחנו ממשיכים לכיוון אמריקן ריבר.

החלטתי שזה זמן מצויין לשמר את המסורת החדשה ונולד לו עוד שיר:

"אני מזיעה במגפיים, כי הבוקר גרבתי גרביים עבות.

מזיעה גם במכנסיים, מזיעה אפילו בגבות.

הברכיות נדבקו לי לברכיים ואי אפשר להתכופף,

השרוולים נדבקו לי לידיים והכותפות אל הכתף.

את כל הריצ'רצ'ים פתחתי לאוורור, אבל זה לא ממש מספק,

את זה שבגב השארתי סגור, כי אני לא יכולה לכופף את המרפק!

עוד מעט נעלה על האופנוע, אז יש לי משהו קטן לבקש,

שברגע שנתחיל לרכוב, הרוח אותנו תייבש,

ואולי אם אפשר, בעצירה הבאה,

כשנשב על שפת האגם,

אם אפשר, רק לחצי שעה,

להדליק פה את המזגן?!"

התארגנו בקבין ויצאנו לטיול ברגל לנהר. שמחנו לגלות שהשפל עבר, המים והציפורים חזרו. צילמנו המון ציפורים יפות ולא האמנו כשראינו שוב כלבי וים ואפילו דולפינים מקפצים להם במים. השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמיים בצבעים משגעים, כחולים וורודים. נהנינו מכל רגע במקום המדהים הזה. כשכבר החשיך, חזרנו לקבין ונהנינו מערב של מוזיקה טובה ומנוחה. הלכנו לישון עייפים אך מאושרים. מאוד מאושרים!

 

30.8

כביסה וטוסטים עם גבינה מאתמול

טוב, היום באמת עוזבים את קנגרו איילנד, אחרי יומיים נ ה ד ר י ם!! התארגנו די באיטיות כי המעבורת יוצאת רק בעשר וחצי ואנחנו די קרובים לנמל. יצאנו לדרך ואחרי שיט נהדר, הגענו חזרה לCape Jervis. כעת יש לנו כ430 ק"מ עד לRobe. עלינו בדרך היפה חזרה צפונה וכעת מתחילים להדרים שוב. היינו כבר די עייפים ונורא רצינו כבר להגיע. מבט בGPS מראה שתכף מגיעים למעבורת וזה די מפתיע אותנו. אפילו יותר הופתענו כשהגענו לנהר והבנו שיש שם מעבורת קטנה, מין "אוטובוס" ימי, שעובר כל כמה דקות ומעביר כלי רכב לגדה השניה של הנהר. השיט היה קצר ומשעשע והמשך הרכיבה היתה בדרך יפה, מלאה באורנים ענקיים ויפים, נטועים בסימטריות ראויה לציון. השמש התחילה לרדת ועננים התאספו. כשהגענו לRobe הופתעתי לגלות עיירה קטנה ויפהפיה, בדיוק כמו שאסי זכר מהטיול הקודם שלו ולי העיירה הזכירה מאוד את אנגליה בגלל הבניינים העתיקים והצמחייה. מצאנו קראוון פארק קטן וחמוד והקמנו את האוהל בדשא. מהרטיבות הרבה היה ניכר שהאיזור זכה למנה יפה של גשמים בימים האחרונים. קפצנו לסופר לקנות לחם לארוחת ערב, בתפריט להיום טוסטים עם גבינה מאתמול.

סופסוף יש גם הזדמנות לעשות כביסה אחרי שאנחנו ממחזרים בגדים כבר כמה ימים ואחרי כביסה ומקלחת, אנחנו מכינים טוסטים ומקווים שהגבינה מאתמול לא תאשפז אותנו.

ולפינתנו: "השיר היומי":

"היום ראינו פרות, חלק חומות וחלק שחורות,

ראינו גם כבשים, ראינו אפילו עז,

חלק עדיין עם צמר וחלק כבר אחרי גז.

תמיד כשאני רואה כבש או פרה,

מתחילה אצלי תופעה מוזרה,

לא יודעת מדוע ולמה,

בא לי מיד אחרי זה שווארמה".

לילה טוב!

 

31.8

הלילה האחרון באוהל…

היום נוסעים לכיוון Warrnambool, מה שאומר בעצם שחוצים את הגבול חזרה לVictoria. זו, למעשה, חציית הגבול האחרונה שלנו בטיול הזה ואנחנו מודעים היטב למשמעות… העננים בשמיים לא ממש עוזרים למצברוח, ומזכירים לנו שויקטוריה קרובה. יצאנו בתחילת החורף והוא מחכה לנו שנחזור. כשהתארגנו בבוקר, הופתענו לפגוש את הזוג המקסים שפגשנו בתחילת הטיול ב Eden. הם מטיילים כבר שנים ואין להם דבר למעט הקראוון שלהם ואחד את השני. אבל מה בעצם צריך יותר מזה? אני מקנאה בהם ומעריצה אותם. הם עושים את מה שכולנו חולמים. אחרי חיבוקים ונשיקות, החלפנו חוויות והיה כיף גדול, למרות שזה עיכב אותנו קצת ביציאה. לקראת 11 בבוקר יצאנו לדרך ושוב פגשנו את עצי האורן המפוארים…אלו נגמרו בדיוק בשלט שבישר לנו שאנחנו נכנסים לויקטוריה. הנוף התחלף ובמקום שורות של אורנים חזרנו לנוף המוכר של סבך שיחים ועצים. גם השלטים המוכרים של הקואלות חזרו והיתה תחושה שהכבישים פה הרבה פחות טובים. אני מניחה שכמויות הגשם הגדולות פה לא ממש עוזרות לאיכות הכבישים. מתחילות גם רוחות חזקות ומלבורן חוזרת לשלטי הדרכים. וואו. אופפפף.

עצירה קצרה להתרעננות ב Port Fairy וממשיכים. כשהגענו לWarrnambool הבנו שזו לא העיירה שחשבנו שזכרנו מהטיול הראשון שלנו ל Great Ocean Road, אלא עיר די גדולה ומפותחת. חיפשנו קראוון פארק לחנות ללילה ומצאנו אחד כזה ביציאה מהעיר, במקום קטן ומקסים על שפת אגם. הפארק היה יפה ומטופח, היו בו SPA, בריכה ואפילו חדר משחקים עם משחקי מחשב וטלויזיה. הקמנו את האוהל על הדשא שהיה לח למדי, התארגנו והלכנו לג'קוזי. היינו די לבד בפארק, מה שאומר שהיה לנו ג'קוזי לעצמנו ושמיד אחרי יכולנו להביך את עצמנו במשחק ארוך של מירוצי מכוניות. כן, כבר דיברנו על זה שאחד המאפיינים הבולטים בזוגיות הזאת זה הבגרות.

ומה יותר מתאים לסיום של ערב כזה מפנק מהמבורגר בהאנגרי ג'ק?? נסיעה קצרה ואנחנו שם וחצי שעה אח"כ כבר חזרה בפארק, שבעים, עם פתק לצינתור (נראה לי שבאמת אצטרך אחד אחרי כל הג'אנק שאנחנו אוכלים פה). יושבים קצת בחדר טלויזיה לכתוב יומן וחזרה לאוהל לישון. זהו בעצם הלילה האחרון שלנו באוהל ואנחנו מסרבים להאמין.

 

1.9

גשם, גשם ועוד קצת גשם. ברוכים הבאים (השבים) למלבורן!

כל הלילה ירד גשם. וגם בבוקר. וגם אחרי. אנחנו נצורים באוהל ומנסים למצוא אסטרטגיה טובה להתארגנות ויציאה לדרך. כשהתחיל הגשם בלילה אסי הגיבור יצא והביא את הכביסה שלנו מהחבל ועכשיו אנחנו, הקסדות, המגפיים והכביסה הרטובה באוהל בגודל איגלו של גמדים. העננים שחורים ורבים ולא נראה כאילו השמש מתכננת לצאת בקרוב. ההחלטה הראשונה להיום היא שאנחנו מוותרים על נהיגה דרך Great Ocean Road, שבמזג האוויר הזה מסוכנת מאוד ובמקום זה ניסע דרך הכביש המהיר. לא כיף אבל אחראי. בהפוגה הבאה של הגשם אנחנו קמים מהר, מקפלים את האוהל הרטוב, הציוד, עצמנו, עולים לאופנוע ויוצאים לדרך. נסענו דרך כבישים מהירים, ירד גשם כל הדרך, הרוח היתה חזקה והיה לא פשוט בכלל. ברגעים האלה (בין היתר), אני מודה לאלהים על אסי. נהג נהדר, אחראי וזהיר. אין מישהו אחר שהייתי מוכנה לרכוב איתו בתנאים כאלה (או בכלל).

עצרנו ב Colac לחמם את עצמנו קצת בקפה של תחנת הדלק. היה "טעים" בדיוק כמו שזה נשמע, אבל לפחות היה חם. היינו קפואים ורטובים. אני לא רואה הרבה בדרך בגלל הגשם והאדים על המשקף וגם אסי לא. זה מפחיד ואנחנו שמחים שהגענו עד פה בשלום. למזלנו, באוסטרליה הנהגים לא מתעלמים מקיומם של אופנועים (בניגוד למדינות אחרות שמתחרזות עם ישמעאל) ומכבדים אותם, מה שהופך את כל הסיפור הזה לאפשרי. החלטנו שכשנגיע למלבורן ניקח מלון וננוח קצת ונדחה את כל הסידורים שלנו למחר. אחרי הכל, יש לנו עוד קצת זמן ואנחנו צריכים את המנוחה.

בסוג של סגירת מעגל עשינו צ'ק אין במלון בו ישנו בלילה הראשון שבו יצאנו לטיול ושמחנו להוריד את הבגדים הרטובים ולעשות מקלחת חמה. קפה חם וקרואסונים שקנינו בסופר סוגרים לנו את ערבו של היום המתיש הזה.

 

2.9

לפעמים התכנית הכי טובה היא שאין תכנית

וואו. צריך לקחת רגע, לנשום עמוק ולהפנים שאנחנו פה, במלבורן, והטיול הגדול (לפחות הנוכחי), מאחורינו. איך אפשר להפנים דבר כזה? ומה עושים עכשיו? לי יש טיסה חזרה לארץ ב6/9 ואסי נשאר פה? אסי עזב את העבודה לפני הטיול, איפסנו את תכולת הדירה שלו ומה עכשיו? חזרה לשגרה? איך אפשר לחזור לשגרה אחרי כל מה שעברנו?! ומי בכלל רוצה לחזור לשגרה…? אנחנו מוצפים במחשבות ודילמות ויש לנו ממש מעט זמן לקחת החלטות. אם כך, ההחלטה הראשונה שלוקחים היא – שממשיכים את הטיול עד לרגע האחרון. החלטה שניה – אסי בא איתי לארץ! לפחות לשלושה חודשים. ההחלטה שלישית – שלא מחליטים שום דבר נוסף בינתיים. אוקיי, הזמן קצר והמלאכה מרובה!

דבר ראשון – צריכים לארגן את כל הציוד של הטיול במחסן בו אחסנו את כל החפצים של אסי ולקחת את האוטו מהחברים האהובים שלנו אייל ולייני ששמרו עליו במהלך הטיול. צריכים גם לקנות לאסי כרטיס טיסה לארץ (יששש!!!), כך שהיום שלנו מתחיל להתגבש. מה עושים מחר? ממשיכים בטיול! יש לנו עוד יומיים שאפשר לנצל ונעשה את זה כמו שצריך. אסי הציע כבר מזמן שנסע לעשות סנואובורד ב Mount Buller . זה אתר סקי וסנואובורד במדינת ויקטוריה, מרחק של כ-4 שעות נסיעה ממלבורן (כן! יש שלג באוסטרליה! גם אתם המומים כמוני??). ואני אומרת – היינו כבר ביערות גשם, בחוף הים, במדבר – לא נהיה בשלג?! נשמע לי כמו סגירת מעגל מצויינת וסוף נהדר לטיול (אני לא אשקר ואודה שגם המחשבה על הסיכוי שאשבור איזה רגל או יד בסנואובורד שתשבית אותי לחודש או יותר גם קצת קסמה לי, שהרי המחשבה לחזור לעבודה עכשיו די עושה לי בחילה…).

מתארגנים ליציאה ועכשיו מכה בנו העובדה שזו הפעם האחרונה (לבינתיים) שאנחנו לובשים את חליפות הרכיבה וחובשים את הקסדות האהובות שלנו. אנחנו מתלבשים לאט לאט וסופגים כל רגע. ולא אכפת לנו שהחליפות עוד קצת רטובות וכך גם המגפיים. היינו מוכנים לרכוב איתם ככה עוד חודשים ארוכים. תחנה ראשונה להיום – תחנת השטיפה. מקרצפים את הבייבי שלנו טוב טוב ומקפידים להוריד את כל מה שנשאר מהחרקים ומהגריז. מתמהמהים שם קצת כדי לדחות את הפרידה ובלב כבד נוסעים למחסן. את העלייה למחסן עצמו אנחנו עושים בשתיקה (מה שלא אופייני לנו כל כך, שלא נאמר – לא אופייני לי בכלל), אבל זה היה רגע קשה לשנינו. מארגנים את הדברים מחדש במחסן כדי שיהיה מקום לאופנוע ומנסים לא לפרק את כל הארגזים (ולא ממש מצליחים) כשאנחנו מחפשים את בגדי הסקי של אסי ועוד קצת בגדים שיקח איתו לארץ. מפרקים את המצבר והארגזים ואסי בכשרון רב, מצליח להכניס את האופנוע בצורה מושלמת למחסן. את האוהל, שקי השינה ויתר הציוד אנחנו פורשים מעל כדי שלא יתעפשו ומכניסים גם את המזוודות שלנו פנימה, שהרי מחר נוסעים לשלג וביומיים הבאים הטויוטה הקטנה והאדומה של אסי היא הבית שלנו. אני מנסה לא להשמע דרמטית מידי, אבל חייבת להודות שהרגעים האלו היו קשים. מבט אחרון בבייבי שלנו וסוגרים את הדלת של המחסן. שנינו עצובים ונאחזים בכל כוחנו במחשבה שממש, אבל ממש בקרוב נפגש איתו שוב ונצבור זכרונות וחוויות חדשות. אפילו האוהל הקטנטן שלנו מפתה עכשיו כמו סוויטה מלכותית במלון ארבע עונות. כוסאמק חזרה לשגרה.

עם החליפות שלנו אנחנו צועדים לתחנת האוטובוס ומרגישים קצת מטופשים. נסיעה קצרה באוטובוס ואחריה אחת יותר ארוכה ברכבת ואנחנו רואים אותה. עומדת שם, מחכה לנו, מוקפת בעשביה. אדומה, נוצצת אחרי הגשם. הסטארלט של אסי. אוספים את המפתחות מהמחבוא, אסי מסובב את המפתח בסוויץ' ו… יש! היא מניעה. מפה ממשיכים לסוכנות נסיעות לקנות לאסי כרטיס טיסה. אני עדיין לא מעכלת שאסי בא לארץ ונראה לי שגם הוא לא. לא סיפרנו עדיין למשפחה – נפתיע אותם ממש לקראת הטיסה. נפרדים מקצת יותר מאלפיים דולר ומקבלים תמורתם כרטיס לשלושה חודשים. מה יהיה בשלושת החודשים האלה ומה יהיה אחריהם אנחנו לא יודעים עדיין וגם לא מעסיקים את עצמנו בזה. צעד צעד. לפעמים התכנית הכי טובה היא שאין תכנית.

קופצים לסופר לקנות קצת דברים לערב ולנסיעה של היומיים הקרובים וחוזרים למלון. מבלים ערב רגוע במלון ומתרגשים מהנסיעה של מחר.

 

3.9 שקיות של זקנים בקופת חולים

נוסעים לשלג!!! איזה כיף! אני לא יודעת ממה אני יותר מתרגשת – מזה שנוסעים לשלג (עדיין מתלהבת משלג כמו ילדה קטנה), מזה שהטיול ממשיך, מזה שאסי בא איתי לארץ, או מזה שאנחנו הולכים לנסות סנואובורד בפעם הראשונה. תכלס, מה זה משנה ממה, העיקר שמתרגשים!

מתקתקים הכל צ'יק צ'ק בבוקר, עושים צ'ק אאוט ויוצאים לדרך. איזה מוזר זה לנסוע באוטו! וכמה מקום יש בבגאז'! מעמיסים מינימום בגדים (כי התרגלנו), חטיפים ונשנושים ויוצאים לדרך. אין לנו תיקים מתאימים אז הכל בשקיות כמו זקנים בקופת חולים.

מזג האוויר מאיר לנו פנים. אנחנו שמים מוזיקה בipod ומתחילים לנשום את הנופים היפים ברגע שיוצאים מהעיר. ושוב הכל ירוק ושוב החופש זורם בגוף. אנחנו נהנים מכל רגע ומנצלים אותו כמו אסיר שאוכל ארוחה אחרונה לפני הזריקה. מי דרמטית, אני?? J

במחצית הדרך אני מתחילה לחפש לנו מלון ללילה. כבר סוף העונה ואנחנו מניחים שלא תהיה בעיה למצוא חדר. הממ… כבר אמרנו שאסור להניח?! כמובן שתוך כמה דקות אנחנו מתחילים להבין שהכל תפוס ומה שלא תפוס יקר בטירוף, אבל לשמחתנו עוד קצת מאמץ ואני מוצאת לנו חדר במחיר סביר ושנראה לא רע, ממש על ההר. יש שם גם מקום לשכור ציוד סנואובורד אז נראה שיהיה בסדר.

לא עובר זמן רב והנופים של האחו הפורה והירוק מתחלפים בכביש פתלתל במעלה ההר ואנחנו מוקפים אקליפטוסים תמירים. בטח היה תענוג לרכוב פה עם האופנוע. מתחיל להתקרר ואנחנו מבינים שאנחנו ממש קרובים. קצת מפליא שלא רואים עדיין שלג, אבל יש לנו סבלנות. עוד קצת ואנחנו מגיעים לכניסה לאתר. כמובן שמחזירים אותנו חזרה לרכוש שרשראות לגלגלים ואנחנו שמחים לגלות ש"במקרה" יש חנות כזו ממש בסמוך. מעמיסים את השרשראות בבגאז' (נשתמש בהן רק לפי הצורך) וחוזרים לכניסה. פה אנחנו מגלים שאת הרכב נצטרך להשאיר בחניון לא רחוק ולקחת מונית למלון. מה מונית לעזאזל?! עם כל השקיות של הזקנים מקופת חולים?? איזה פדיחות. הכל פה גם נורא יקר. השרשראות לגלגלים היו רק ההתחלה ואז הגיעו דמי כניסה, דמי חניה ומונית בעלות מופרזת למלון (נסיעה של חמש דקות). הוצאנו פה בחצי שעה סכום שחיינו ממנו שבוע בטיול וזה עוד מלון, ציוד לסנואובורד וכניסה לאתר סקי. יאללה, לא חשוב. תופסים מונית למלון וסוף סוף רואים קצת שלג! פחות ממה שציפינו, אבל אנחנו מקווים שישתפר. מגיעים למלון ושמחים לראות שפה יש המון שלג ושהמלון שלנו ממש חמוד ושיש לנו הר של שלג משלנו במרפסת. שתי השקיות של הדוריטוס שהבאנו איתנו התנפחו נורא ואנחנו לא מפסיקים לצחוק מזה ומהפדיחות עם כל השקיות שהתפזרו בבגאז' של המונית. בשביל 40$ לחמש דקות נסיעה נראה לי שהנהג לא ממש כעס.

קופצים לחנות בכניסה של המלון לברר לגבי ציוד ומסכמים עם הבחור הנחמד שנפגש מחר בבוקר להתארגן.

מקלחת חמה, ארוחת ערב לא רעה (ויקרה בטירוף!!!) והעברנו ערב נעים וחמים במלון, מתרגשים לקראת מחר.

 

4.9

ליפול זה קל. הבעיה זה לקום.

המראה הזה, הלבן, השקט של שלג מחוץ לחלון שלך, כל כך קסום ולא דומה לשום דבר ממה שראינו עד עכשיו בטיול. אנחנו קמים מוקדם ויורדים לאכול ארוחת בוקר. אחרי קפה וכמה צנימים עם ריבה, אנחנו כבר מודדים מגפיים וסנואובורדים ומתחילים להתרגש. מאורגנים למשעי אנחנו צועדים לתחנה של השאטל וכמה דקות אחרי אנחנו כבר בדרך לאתר. פה כבר מחכים מלא אנשים שהשכימו הרבה לפנינו ואנחנו מחליטים לקחת שיעור סנואבורד כדי ללמוד איך עושים (או לפחות מנסים לעשות) את זה נכון. נפגשים עם המדריך והקבוצה ולומדים כל מיני טכניקות של גלישה. עד כאן – נראה פשוט למדי ואנחנו מצליחים די יפה. אנחנו גם מגלים שאסי הוא "גופי" ואני לא, כלומר – אסי גולש עם רגל ימין קדימה ואני עם רגל שמאל. מאוחר יותר יסתבר לנו שמי שיותר "גופי" משנינו הוא אני… בשלב שהמדריך מלמד איך גולשים עם הפנים קדימה (ולא על הצד כמו בסקייטבורד), אני מבינה שזה "קצת" יותר מאתגר ממה שחשבתי והמדריך בטח מצטער שהוא החליט להיות מדריך. הוא נוזף בי שאני לוחצת יותר מידי על הבורד ומייד מסיק שאני נהגת שודים. אז נפלתי עליו. שוב ושוב. אחרי שעתיים מתישות, סוף סוף משחררים אותנו מהשיעור ואנחנו מתחילים לגלוש לבד. כלומר, לנסות לגלוש לבד. אסי גולש כמעט כמו מקצוען ואני נופלת כמו מקצוענית. מידי פעם מצליחה להחזיק מעמד על הבורד די יפה,

אבל תמיד זה נגמר בפזצטא על השלג. גם אסי מרגיש מידי פעם את עצם הזנב שלו, אבל אני מביאה את זה ממש לכדי אמנות. ליפול? ליפול זה קל. הבעיה היא לקום אחרי שנפלת. ברגע שקמת אתה מתחיל להחליק ולא פשוט בכלל לעשות את זה, בייחוד בשלב שהרגליים שלך מתחילות לרעוד. אבל זה כיף. כל כך כיף. וזה ממש ממכר. ואתה כבר עייף ומותש, אבל לא יכול להפסיק. בזמן שאני נופלת וקמה, אסי גולש למטה ועולה שוב כדי לוודא שלא דרס אותי איזה ילד בן שלוש עם מגלשי סקי. לשמחתו הרבה, הוא התקין הבוקר את המצלמה על המשקף, אז כל הפדיחות שלי מתועדות. יופי, יהיה מה להראות לנכדים.

אנחנו מעבירים כמה שעות טובות בשלג ואחרי הצהריים כשכבר נגמר לנו הכח מחליטים לחזור למלון, מותשים אבל מבסוטים לאללה. הפעם החלטנו לחזור ברגל ולהנות קצת מהנוף. מגיעים למלון, מזדכים על הציוד ובמקלחת אנחנו מגלים את המחיר של כל הנפילות. לא ידעתי ששטפי דם מגיעים לכאלה גוונים. יהיה מעניין להרגיש את השרירים מחר בבוקר…

מסיימים את היום הנפלא בערב מפנק בחדר ונהנים מהזמן שנשאר לפני שחוזרים חזרה למלבורן מחר.

 

5.9

יום ההולדת הכי טוב שיש

השרירים… הכל כואב. הרגליים, התח#, הידיים, ה כ ל. אבל היה שווה כל רגע! חבל שאי אפשר להשאר עוד יום. אוכלים ארוחת בוקר, נפרדים מהשלג ויוצאים חזרה לכיוון מלבורן. החלטנו שנאריך קצת את הדרך חזרה ונטייל עוד קצת. מזג האוויר נפלא ואנחנו עוצרים בכל מקום שרק יכולים ומטיילים ברגל. יש פה אגמים יפהפיים והנוף משגע. עוצרים גם לפיקניק על גדות אגם יפה בצהריים וחולקים את ארוחת הצהריים שלנו עם ה Magpies היפים. היום יש לי יום הולדת ולא יכולתי לבקש מתנה טובה יותר מזה – טיול נהדר עם אהבת חיי. מה בנאדם צריך יותר מזה. אני בעננים!

שומעים מוזיקה נהדרת כל הדרך ולקראת מלבורן אני מתקשרת למלון שאותו עזבנו לפני יומיים להזמין חדר ללילה. הלילה האחרון שלנו במלבורן. מגיעים לעיר עייפים ועוברים במחסן לקחת את המזוודות שלנו. מחר טסים לארץ ואנחנו ברגשות מעורבים. משם ממשיכים למלון ומבלים את הערב במנוחה, אחרי שארגנו את המזוודות, דיברנו קצת עם המשפוחה והזמנו מונית לשדה התעופה מחר בערב. קבענו להפגש מחר עם חברים במשך היום ואנחנו מחכים לראות אותם כבר בקוצר רוח. לילה טוב…

 

6.9

נפרדים מאוסטרליה (לבינתיים…)

איך, איך כבר עברו שלושה חודשים?? אנחנו קמים לבוקר של יום יפה. קצת קריר, אבל אין גשם והשמש (יחסית) זורחת. אנחנו לא ממש מאמינים שהיום טסים לארץ ואני בעיקר מסרבת להאמין שלא שברתי כלום בשלג ואני חוזרת לעבודה. מי יודע, אולי אני עוד אפול בשדה, יש הפתעות בחיים…

מתארגנים באיטיות ועוזבים את המלון בסביבות 11 בבוקר. אנחנו נוסעים להפגש עם וויין והלן, חברים של אסי ואח"כ קבענו להפגש עם איאן וג'ולי המקסימים, שהכרתי כבר לפני הטיול. וויין והלן יוצאים עם אסי לטיולי אופנועים מידי פעם והם שמחים מאוד לשמוע את החוויות שלנו מהטיול. וויין קצת מקנא והלן די מזדעזעת לשמוע שישנו כמעט שלושה חודשים באוהל קטנטן. משם אנחנו ממשיכים לביתם של איאן וג'ולי ואחרי סשן ממושך של חיבוקים, אנחנו נסחפים איתם, כרגיל, לשיחה ארוכה על החיים, טיולים ומה שביניהם. איאן הוא חבר של אסי מהעבודה, הוא וג'ולי כבני חמישים, והם נהדרים. אוהבי טבע מושבעים ומטיילים כמה שרק אפשר. הם אדיבים ונדיבים ואנחנו מאוד אוהבים אותם. כל מפגש איתם מעשיר אותנו ומשמח אותנו מאוד. אחרי שעות ארוכות אנחנו נאלצים להפרד מהם וממשיכים לכיוון הבית של אייל ולייני, שם נשאיר את הטויוטה של אסי לבייביסיטר מסור. אייל ולייני מטיילים עכשיו בישראל אחרי שהיו בהוואי ואנחנו מחכים כבר לפגוש אותם בארץ. אני רק יכולה לדמיין כמה הם יופתעו כשיגלו שגם אסי מגיע.

המתנו ממש מעט עד שהגיעה המונית שלנו ויצאנו לשדה התעופה. המשפחה עדיין לא יודעת שאסי מגיע, נגלה להם רק כשנהיה בשדה. הנסיעה נעימה ונהג המונית אדיב ואנחנו נפרדים ממלבורן שמחשיכה מסביבנו. עוברים את דלפקי הצ'ק אין בשדה וחוטפים המבורגר אחרון בהאנגרי ג'ק. עוד נתגעגע אליו עכשיו כשחוזרים לאכול לחם שיפון ועוגיות שיבולת שועל.

כשהבורדינג פס ביד שלנו אנו מצלמים את של אסי ושולחים למשפחה – של אסי ושלי. כמה שניות אחר כך מגיעות גם התגובות וכולם מאושרים עד הגג. אמא של אסי מפשירה בשר. היא מכירה אותי כבר מצויין J

אנחנו משתדלים לא לחשוב על מה יהיה הלאה, אלא לחיות את הרגע ולתת לדברים לקרות כפי שהם צריכים. אם יש מה שלמדנו עד עכשיו זה שהכל מסתדר בסוף ואנחנו מקווים שגם הפעם זה יעבוד. שהרי מישהו אמר פעם ש"אם אתה רוצה להצחיק את אלהים, ספר לו מה התכניות שלך". אנחנו לא ממש רוצים להצחיק אותו וסומכים עליו שהתכנית שלו עבורינו תהיה סבבה. עד עכשיו – אין לנו מה להתלונן. טיסה נעימה, נפגש בבנגקוק.

 

8.9

Home is where your heart is

בנגקוק. שנינו מתעבים את השדה הזה, במיוחד בגלל החוויה המפוקפקת של הטיסות של אל על מפה לישראל. תיארנו לנו שהפעם לא יהיה שונה – ובאמת כך היה. חבורות חבורות של צעירים שחוזרים מתאילנד, משפחות עם ילדים צעקניים, בטוח יהיה כיף בטיסה. בדלפק אנחנו מגלים שבגלל שעשו Overbooking לטיסה אני משודרגת לביזנס. לא הצלחנו לשדרג גם את אסי ואני לא רוצה להפרד ממנו אפילו לעשר שעות, גם בתמורה למקום לרגליים וסכו"ם ממתכת. כשכולם יישובים במקומותיהם, אני ניגשת לבחור שיושב ליד אסי, ממש שתי שורות לפני השירותים ומציעה לו לעבור לביזנס במקומי. הבחור (או אם תבחרו לקרוא לו "הישראלי המכוער", או סתם "הטמבל") ברוב חוצפתו אומר לי שאם אני מציעה לו את זה כנראה שמשהו לא בסדר ושהוא יסכים להחליף איתי רק אחרי שיראה את המקום. כן, אתה צודק, מקום בביזנס יכול להיות יותר גרוע מלשבת על השירותים כשמסביבך בוכים ילדים קטנים. כמובן שאמרתי לו שהוא חצוף ושישאר במקום שלו (זה היה בקול רם, בלב זה היה הרבה פחות מנומס), נפרדתי מאסי וחזרתי למקום שלי ולשמיכה עם הריח של ילנג ילנג ופצ'ולי. פחות מ12 שעות אח"כ, כבר חיכינו ליד המסוע של המזוודות בנמל התעופה בן גוריון…

באיזור מקבלי הפנים התרגשנו מאוד לראות את המשפחות שלנו עם בלונים, שלטים וציורים מהאחיינים. התחבקנו ארוכות ונשמנו את האהובים שלנו מקרוב. שנינו התברכנו במשפחות נפלאות ואנחנו ברי מזל בשל כך. משם המשכנו הביתה, לבית שלי שחיכה בסבלנות שאשוב והפך במהרה להיות הבית שלנו. גם פה קיבלו את פנינו ציורים של האחיינים המתוקים שלי והבית היה נקי ומצוחצח ובמקרר חיכו לנו מאפים טעימים שהאחיות הנהדרות שלי הביאו. התקלחנו והלכנו לישון, בדיוק כמו בשלושת החודשים האחרונים – עייפים אך מאושרים.

 

סוף דבר…

את הפרק האחרון ביומן הזה אני כותבת ממרחק של כמעט חצי שנה מאז שחזרנו וכל כך הרבה קרה מאז…

לא הרבה אחרי שחזרנו, החלטנו אסי ואני להתחתן. בעצם, אם חושבים על זה, ידענו שנתחתן בערך יומיים אחרי שהתחלנו להתכתב ב WhatsApp אחרי שעודד, גיסו של אסי החליט שלשדך בין מישהי מחדרה ומישהו ממלבורן זה הגיוני. באוקטובר נסענו עם המשפחות להתחתן בקפריסין ובנובמבר חגגנו עם המשפחה המורחבת והחברים הקרובים במסיבת חתונה נהדרת בארץ. שניים מהאורחים הכי חשובים שלנו בחתונה היו יוני בן שלום, שליווה אותנו בהכנות לטיול ובטיול ושבזכותו אנחנו יכולים לחלוק איתכם את חוויותינו כאן וגלי אשתו הנהדרת. יוני וגלי – אנחנו אוהבים אתכם אהבה גדולה ומאושרים שאתם חלק מחיינו. אני מאחלת לכולנו לחלוק עוד חוויות רבות מטיולים נהדרים עוד שנים רבות.

בחודשים האחרונים אנחנו עובדים על הוצאת ויזת עבודה עבורי (כזכור, לאסי יש אזרחות אוסטרלית והוא גר במלבורן כחמש שנים עד שהפרעתי לו) וכשאקבל אותה נעבור אסי ואני לאוסטרליה. המעבר הוא לא פשוט עבורנו, מכיוון שיש לנו פה משפחות חמות ואוהבות וחברים נהדרים, אבל אנחנו מרגישים שזהו הצעד נכון לנו (לפחות בשלב הזה). בינתיים אנחנו בארץ, מתכננים את הטיול הבא. אסי יוצר יצירות מופלאות מקרמיקה ואני, שצומצמתי מעבודתי לפני כחודשיים יחד עם כ300 מחבריי), משתדלת לעמוד בקצב. מבחינתנו, אנחנו עדיין בירח דבש נהדר ובעוד חודש בדיוק, ב27.3, נחגוג שנה להיכרותנו.

 

היה לנו עונג גדול לחלוק אתכם את התקופה היפה בחיינו. מקווים שגם אתם נהניתם ומחכים כבר לחלוק איתכם את החוויות מהטיול הבא. מאחלים לכולכם בריאות טובה, אושר והרבה, הרבה אהבה.

 

אסי והדר.

———————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר והדר אזולאי

——————————————————————————————————–

 

 

 

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הקפת אוסטרליה על אופנוע.

ממשיכים לאהוב, לרכוב ולכתוב

מה חשבתם? שהמסע נעצר? שהדר ואסי התמקמו בצפון מערב אוסטרליה? לא ולא. קצת מורכב להמשיך לכתוב כשההתרחשויות רודפות זו את זו…[ אז הנה ההמשך של הפרק הקודם (והתנצלות על העיכוב, בסוף הדיווח הבא תבינו) יוני]

13.8

לוויתנים וקשיו
קמנו מוקדם יחסית להתארגן ליציאה כי היינו בטוחים שהשמש תעלה מהר ותבשל אותנו תוך כדי קיפול האוהל. לשמחתנו זה לא קרה, ויכולנו לקפל את האוהל בניחותא.
היום יש לנו דרך קצרה יחסית (פחות מ300 ק"מ) ואז יום טיול בExmouth, שהוא מפרץ במערב אוסטרליה שאמור להיות יפהפה.

עד עכשיו הדרך במערב אוסטרליה די חד-גונית והיינו מאוד שמחים לשנות קצת את הנוף ולראות קצת ים. לאורך מאות קילומטרים אתה רוכב לאורך החופים, אבל לא קרוב מספיק כדי לראות את הים והיום זה אמור להשתנות, כך שיצאנו לדרך עם המון ציפיות.
ביציאה מנונטרה עברנו נהר יפה וזו כבר היתה התחלה טובה. כעבור עוד כ200 ק"מ, הים החל לבצבץ מימיננו ושמחנו מאוד. את כל הדרך לאקסמאות' עשינו בלי עצירה, כי לא היה איפה לעצור! לתחושת שנינו, במערב אוסטרליה יש הרבה פחות נקודות מנוחה לעומת שאר המדינות שעברנו וזה מוזר בייחוד בהתחשב במרחקים העצומים שאתה עובר.
קצת לפני הכניסה לאקסמאות', כשהישבנים שלנו כבר כואבים מהרכיבה, שמחנו מאוד להתעכב עוד קצת כשעצרנו את האופנוע לתת ללטאת כוח ענקית לחצות את הכביש. בשביל רגעים כאלו בדיוק יצאנו לטיול הזה (בין היתר  ).
כשהגענו לעיר, עצרנו במין שכונה חדשה הסמוכה למרינה ואת פנינו קיבל עיט יפהפה שהיה עסוק בציד אוכל והאכלת הגוזלים שלו בקינם, על הגשר החוצה את התעלה במרינה. כמובן ששנינו התלהבנו מאוד ואני ניצלתי את ההזדמנות לצלם עוד המון תמונות. משם החלטנו להמשיך לתוך העיר ולמצוא מקום לבנות בו את האוהל, כדי שנוכל לפרוק ציוד ולטייל קלים בהמשך היום. חיפוש קצר ומצאנו קראוון פארק. הקמנו את האוהל וחזרנו לקבלה כדי לבקש הצעות להמשך היום. הכתף \ שכם שלי עדיין כואבת נורא אבל אני מנסה לצמצם את הקיטורים שלי למינימום..  קקדו אחד שבחר להתפנות על הכתף של אסי הצחיק אותנו מאוד (טוב, אותי קצת יותר), ומצב הרוח משתפר.

אחרי כמה דקות של שיחה עם החבר'ה בקבלה ובהתחשב במגבלות הזמן שלנו, החלטנו להרשם לשייט כדי לצפות בלוייתנים. אנחנו רואים את הHumpbacks כבר מהחוף המזרחי והם מלווים אותנו לאורך הטיול, אבל חשבנו שיהיה ממש נחמד לצאת לשיט ולנסות לראות אותם אפילו מקרוב יותר. יש גם סיכוי טוב לראות את הgreat southern whales וההתרגשות שלנו בשמיים. יש לנו עוד כמה שעות לפני שיוצאים לשיט, אז החלטנו בינתיים לקפוץ לארוחת צהריים זריזה וטיול בעיירה. ראינו חופי ים יפהפיים, מגדלור וגם כמה Emu מוזרות ומשעשעות.
המקום יפה הרבה יותר ממה שציפינו ואנחנו מצטערים שאנחנו לא יכולים להתמהמה קצת יותר במקומות היפים שאנחנו רואים. החלטנו שאת שרידי ספינת הS.S.Mildura שפיספסנו היום בשל קוצר הזמן נחזור לראות מחר בבוקר לפני שיוצאים לדרך.
חזרנו לאוהל, עלינו "על אזרחי" (כלומר, פשטנו את מדי הרכיבה ולבשנו ג'ינסים וחולצות כמו של אנשים נורמלים), ויצאנו באוטובוס עם קבוצת אנשים נוספים לשייט. הצוות שקיבל את פנינו היה ממש נחמד והשייט היה נהדר! יצאנו לדרך סביב 1600, כך שהיה  עדיין אור ולא עברו דקות ארוכות לפני שראינו לוויתן! התרגשנו מאוד וצילמנו המון. ראינו די הרבה לוויתנים – גם Humpbacks וגם Great Southern Whales והיה נפלא. ברגע מסוים אפילו עבר לוויתן ענק ממש בסמוך לאנייה והיינו ממש מאושרים. השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמיים והים שמסביבנו בצבעים נהדרים. שתינו קצת שמפניה והיתה חוויה מצוינת. חזרנו שמחים (אך עייפים) לאוהל. נשנשנו קצת קשיו (בשעה שחזרנו מהשיט כבר לא היו חנויות פתוחות..) והלכנו לישון, מחכים כבר להרפתקה הבאה.

14.8

 You can check-out any time you like, But you can never leave!

התעוררנו אחרי שינה לא איכותית במיוחד והשכמה של קקדו רעשנים במיוחד בחמש בבוקר. הכתף שלי כואבת מאוד וזה משגע אותי… סיבוב קצר בעיר לתדלוק (של האופנוע ושלנו) ויצאנו לדרך לראות את שרידי הS.S. Mildura. כמו שציפינו, המחזה היה יפהפה. השמש החזקה קצת הקשתה עלינו לראות את האניה שעדיין שקועה בים, אבל המחשבה על הזמן שהאניה שקועה שם והעובדה שבעוד כמה שנים תעלם לחלוטין תחת כוחו של הים היו מרתקות.

יצאנו דרומה לכיוון Denham כדי שמחר נוכל לטייל בMonkey Mia. נפרדים זמנית מחוף הים היפהפה, הכבשים הצבועות באדום מהחול, האמו והקנגרו וממשיכים בנסיעה. כשעצרנו לתדלק, שמחנו לפגוש זוג אופנוענים נחמדים מגרמניה שרכבו על BMW1200 בכיוון ההפוך משלנו. החלפנו קצת חוויות וטיפים להמשך הדרך. המשך הדרך לCarnarvon היתה משעממת ושחונה למדי, אבל הריח של הפגרים הרבים של הקנגרואים והפרות לאורך הדרך שמר אותנו עירניים.. מהשעמום והסרחון אני מפתחת תיאוריות "מעניינות" לגבי הפגרים (לבעלי קיבה חלשה – זה הזמן לגלול למטה!) – יש פגרים טריים (כאלה שכנראה פגשו road trains בלילה הקודם), או שיש רק עצמות ולפעמים יש מין שקית כזו בצורת פרה ולידה עצמות. אתה יכול לנחש די במדויק את כיוון הרוח לפי הסדר בו הדברים קורים:
1.    קודם ריח ואז פגר – הרוח באה ממולך
2.    קודם פגר ואז ריח – הרוח נושבת עם כיוון הנסיעה
3.    פגר וריח ביחד – אין רוח בכלל!
מה שטוב ברכיבה על אופנוע זה שאתה זוכה להנות מכל סוגי הארומה והקסדה באדיבותה משמרת אותה בפנים לכמה דקות טובות. תענוג.
הגענו לCarnarvon. הדבר הראשון שהבחנו בו, זה כמות המטעים בכניסה לעיר. אנחנו מזהים עגבניות, פפאיה, מנגו, אבוקדו וגפנים. מרגיש כאילו סוף סוף מישהו קיבל קצת שכל ועשה משהו מועיל עם כל האדמה הזו. עצרנו לתדלק ולאכול צהריים. קפיצה קטנה לסופר ויש גם מצרכים לארוחת ערב (עוד ערב שמבוסס על קשיו, טעים כמה שיהיה ואני מתחילה לאכול את אסי).
ביציאה מהעיר מתחילות שוב הרוחות החזקות הידועות לשמצה של המערב. אחרי כמה קילומטרים של נסיעה מטלטלת מאחורי קראוון, תהינו למה הנהג שלפנינו עצר בפתאומיות. אחרי כמה דקות, כשראינו אותו גורר קנגרו מסכן מהכביש, הבנו. כמה קילומטרים נוספים ראינו גם אמו מוטל לצד הכביש. עצוב.

יש המון אשפה בצידי הכביש וזה לא מראה אופייני בטיול הזה. לא יודעת אם זה בגלל הרוחות החזקות, אבל מרגיש כאילו החוף המערבי מוזנח יותר מיתר האיזורים שראינו.
אחרי כ550 ק"מ, הגענו לWooramel שזה גם חניון הלילה שלנו, באמצע שומקום. כל היום היתה לי תחושה רעה לגביו וחששותי התאמתו כשקיבלה את פנינו אשה מפחידה למדי, עם פחות שיניים ממה שמקובל. בניגוד לבדרך כלל, היא לא הסכימה שנבדוק את האתר לפני שנשלם וגם טרחה לאיים עלינו שלא נשתמש בחשמל שבמטבח לצרכינו האישיים "כי היא תדע". אה-הא.
כשנכנסנו לשטח גילינו שאנחנו היחידים שם. כלומר, חוץ משני כלבי זאב משוגעים, סוס אחד אומלל בלי פרסות ובערך כל הזבובים שבעולם. כל הסיפור הזה הרגיש לי קצת כמו הסיפור בשיר Hotel California (פעם שניה כבר בטיול!) ואני הייתי כבר מוכנה להמשיך לרכב עוד 150 ק"מ ליעד הבא (ושלא יכינו מהגופות שלנו אוכל לדינגו). כשכבר הייתי בדרכי להודיע שאנחנו עוזבים, הגיעו 3 קראוונים נוספים ואני קצת נרגעתי. הם נראים יותר שמנמנים מאיתנו, הדינגו כבר יתחילו מהם.

הקמנו את האוהל, מקלחת זריזה ולשמחתנו כשירדה השמש נעלמו גם הזבובים. החליפו אותם עשים (עש ברבים?!) ענקיים והשכנים החדשים שלנו הדגימו לנו איך נפטרים מהם – שמים להם צלחת קטנה עם בירה והם מתאספים סביבה ושותים כמו אנגלים מאושרים בפאב.  כל יום לומדים משהו חדש.
בישלנו לנו ארוחת ערב ופרשנו לישון. מחר נוסעים לראות דולפינים!

15.8

למה מגיע לנו כל הטוב הזה?!
התעוררנו מוקדם ויצאנו לכיוון Monkey Mia. היום יש פחות מ300  ק"מ לרכוב ויש המון זמן לטייל. בתחנת הדלק לפני שעלינו לכיוון Denham פגשנו שני רוכבי שטח נחמדים ביותר שרוכבים לרוחבה של אוסטרליה. שתינו יחד קפה והקשבנו בשקיקה לחוויות שלהם. נפרדנו מהם והמשכנו הלאה. האיזור בו אנו נמצאים נקרא Shark Bay  והוא מוגדר כאיזור שימור עולמי בשל יופיו וייחודו. שמחנו לפגוש שוב את האמו בדרך ולהשתעשע מההליכה המצחיקה שלהם. אינטואיציה מופלאה של אסי לוקחת אותנו לעצירה בShell Beach שזיכינו בתואר "אחד המקומות הכי יפים שראינו באוסטרליה". החוף מורכב כולו מאינסוף צדפים קטנים, לבנים ועדינים (לנו זה הזכיר קצת פסטה) ונראה בתולי לחלוטין. הנוף עוצר נשימה ואנחנו רוצים להשאר פה שבוע… חבל שאי אפשר. אני, כמובן, מיד נשכבת על החוף ועושה Snow Angel. נכון, אין שלג, אבל למה להיות קטנוני. וואו, כמה יפה. ממשיכים הלאה ולאורך כל הדרך יש כניסות לחופים משגעים, שכל תיאור שלהם במילים יעשה להם עוול. את זה צריך לראות בעיניים. החוף המערבי מפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

העצירה הבאה שלנו היתה במצפה מדהים בשם Eagle Bluff. חשבנו פעמיים אם לעלות לשם או לא כי הדרך היתה לא סלולה, חולית ומלאת אבנים, אבל אסי התותח עבר אותה במקצועיות. והיה שווה את זה. הנוף שנשקף מהפסגה היה מדהים והמים הצלולים בים מתחתינו היו כל כך נקיים שיכולת לראות כל דג שחלף שם. הכרחתי את אסי לחפש איתי כרישים, אבל גם הפעם התאכזבתי. מתי כבר נראה כריש?! ראינו המון ציפורים יפות, אבל היו גם המון חרקים ענקיים. לא טעים.
המשכנו הלאה לDenham וחנינו בקראוון פארק נחמד ממש על שפת הים. הדרך מפה לMonkey Mia קצרה למדי, אז הקמנו את האוהל ורכבנו לכיוון. הדרך, כ25 ק"מ, היתה משגעת, מלאת עצים ואגמים יפים. שילמנו את דמי הכניסה לשמורה ונכנסנו לחוף דרך מוזיאון קטן וחמוד שמספר קצת על בעלי החיים היחודיים למקום וממחיש את סכנות זיהום הים. לשמחתנו ולמזלנו, מיד כשירדנו לחוף ראינו דולפינים וכמובן שהתלהבנו מאוד. סיפרו לנו שלמחרת בבוקר אפשר לראות את האכלת הדולפינים והחלטנו שנחזור. ישבנו במסעדה על חוף הים, והיינו מאושרים ואסירי תודה על כך שאנחנו זוכים להינות מהנוף המדהים הזה.

אחרי כמה שעות של בטלה נהדרת, חזרנו לקראוון פארק, אבל לא לפני שירדנו לחוף הים לראות את השקיעה היפהפיה. איזה יום נהדר!

16.8

שדות פורחים
התעוררנו מוקדם כי צריך להספיק לראות האכלת דולפינים ב0745. היה שווה את זה לגמרי! הדולפינים היו מדהימים והמדריכים נתנו לתיירים להאכיל אותם והסבירו על כל אחד ואחד מהדולפינים. הם גם הסבירו שאסור לגעת בהם, שלא יתרגלו למגע אדם. לא התמהמהנו הרבה, כי ממשיכים היום דרומה.
עצרנו בדרך בHamelin Pool  כדי לראות Stromatolites שהם צורות חיים פרימיטיביות שנראו נפלא בברושור, וקצת פחות במציאות… לא יכולנו ממש להבדיל בינם לבין הסלעים שמסביב. המשכנו דרומה לכיוון Geraldton והנוף השתנה בצורה דרמטית. לפנינו נפרשו לסירוגין שדות אדירים וצהובים של פרחי קנולה, שדות לבנים ורחבי ידיים של חומוס ושדות ירוקים ויפים של חיטה.

החיטה פה יותר נמוכה ממה שאנחנו רגילים לראות בארץ וזה בגלל שזה זן קצת שונה של חיטה, זן שמניב פרי מהר יותר מזה שלנו. השילוב של צבעי השדות עם תכול השמיים עוצר נשימה והריח משכר. הנופים האלו היו חסרים לנו מאז שנפרדנו מהחוף המזרחי. כשהגענו לג'רלדטון קצת הופתענו מגודלה של העיר. כמה זמן לא ראינו רמזורים! לא התגעגענו בכלל. מצאנו קמפ סייט נחמד ליד המרינה וסגרנו יום נוסף ונהדר.

17.8

אנשים טובים באמצע הדרך
מסתבר שלחנות ליד נמל פעיל זה לא מתכון טוב לשינה איכותית… הרעש הפריע לנו מאוד לישון בלילה והתעוררנו די מעוכים.. אבל היום מחכה לנו יום נפלא! ממשיכים דרומה לכיוון Perth ובדרך נבקר בPinnacles המפורסמים. גם היום אנחנו נהנים מהשדות הצבעוניים בדרך ומריח הפריחה. החלטנו לעצור בעיירה קטנה וציורית בדרך, והתמזל מזלנו להגיע לשם ביום של שוק איכרים. אבל כזה אמיתי, עם איכרים אמיתיים שמוכרים את הירקות שגידלו באהבה, במו ידיהם בגינת הבית, או את הסוודרים שטוו בנול. הרגשנו שנסענו אחורה בזמן ונהנינו מכל רגע. פנטזנו על דוכן כזה משלנו, בו נוכל גם אנחנו למכור את מרכולתנו. ויהיו שם ירקות שאסי יגדל ומאפים שאני אכין. אולי מתישהו זה יקרה. נהנינו מקולו הערב של איש מבוגר ונחמד שמנגן ושר שירים ישנים ולא רצינו ללכת כשהוא התחיל לשיר את Take me home, country road… שוחחנו עם המקומיים והיינו שמחים להשאר שם עוד שעות רבות אלמלא היינו צריכים להמשיך דרומה. המשך הדרך היה לא פחות יפה וראינו חוות והמון סוסים וכבשים.

ואז… הגענו לPinnacles. זה היה יותר יפה מכל מה שהעזנו לדמיין! נכנסנו עם האופנוע (אפשר ברכב או ברגל, אבל צריך לרכוב בזהירות בחול הרך) ונדהמנו לראות את החול הצהוב והסלעים הזקופים נישאים מכל עבר, עד לאן שהעין רואה. והם גדולים וקטנים ורזים ושמנים וכל כך יפים… באופק יכולנו לראות את הים והצבע הכחול שלו על רקע החול הצהוב היה מטריף. ראינו Echidna חמודה ושמנמנה ולא יכולנו להפסיק להתפעל מהמראות. בינתיים החלו להתאסף עננים בשמיים ומזג האוויר התחיל להתקרר משמעותית. התחלנו לחשוש ממה שמצפה לנו בימים הקרובים, אבל קיווינו לטוב. בדרך דרומה עוד יכולנו לראות ממערב דיונות אדירות ולבנות שנראו מרחוק כמו הרים מושלגים.

החלטנו לעצור בLedge Point שזו עיירה קטנטנה וחביבה והקמנו אוהל בקראוון פארק שהיה אחד היפים שחנינו בו עד כה. פגשנו זוג נחמד שהגיע מניו זילנד עם ילדה וכלבת זאב והחלפנו חוויות. אח"כ הלכנו למטבח המשותף ופגשנו עוד כמה חברה מצויינים והעברנו יחד ערב נפלא. כולם היו נחמדים ואדיבים וזוג אחד אפילו הציע לנו לבוא אליהם הביתה להחליף צמיג במוסך שלהם. היה כיף להחליף חוויות ולשמוע סיפורים.
בינתיים, מזג האוויר המשיך להאפיר ולהתקרר ועננים כבדים התאספו. גם הגשם לא אחר לבוא, ותוך זמן קצר הפך מגשם קל למבול אדיר! אחד החברים סיפר שיש בPerth סופה אדירה ואנחנו מבינים שאנחנו בצרות. אנחנו צריכים להגיע לפרת' בהקדם כדי להחליף צמיג קדמי וגם מבחינת לוחות הזמנים של הטיול כולו, אנחנו לא יכולים להתמהמה זמן רב באיזור הזה. אחד החברים הציע לנו באדיבות רבה להעביר את האוהל שלנו לסככה של הקראוון שלו.
החלטנו להשאר במטבח עד יעבור זעם (או לפחות עד שנחליט מה עושים…) ואפילו התלבטנו להשאר שם כל הלילה במקום באוהל בגלל הרוחות והגשם. למזלנו הפארק היה כל כך יפה, נקי ומצויד שהאופציה הזו לא היתה כל כך גרועה.
להפתעתנו, סביב 2200 (אחרי יותר משעתיים עגומות במטבח הפתוח, קר וגשום ועגמומי), הגיע רכב למטבח והבעלים של הקראוון פארק הגיח מתוכו עם צרור מפתחות ואמר לנו שהוא ישמח אם נכנס לקבין, על חשבונו. היינו המומים ואסירי תודה וכמובן שהתעקשנו לשלם על החדר. מאז שאנחנו בטיול נתקלנו בטוב לב של אנשים, אבל מבחינתנו – זה היה השיא והאדון הנחמד ריגש אותנו מאוד. במהירות העברנו את כל הציוד מהאופנוע ומהאוהל לקבין, בגשם זלעפות, ייבשנו מה שיכולנו ואחרי מקלחת נעימה וחמימה פרשנו לשינה מתוקה.

18.8

כנפיים במקלחת
התעוררנו לבוקר חורפי במיוחד וניצלנו את דקות ההפוגה מהגשם כדי להכניס את האוהל ולקפל את הציוד. גילינו שסופה קשה עברה את פרת' אתמול ועשתה נזקים קשים בנמל ובחוף והחלטנו להשאר לילה נוסף במקום. את רוב היום בילינו בכביסה, תחזוקה של הציוד ובמנוחה בגלל הגשם שלא אפשר לנו להתקדם.
אסי קפץ למכולת השכונתית לקנות מצרכים לארוחת צהריים, שכללה כנפיים (שהפשרנו תחת הברז במקלחת…) וצ'ילי מתוק שצלינו על הברביקיו במטבח המשותף.. בודקים את התחזית מידי פעם ומקווים שמחר נוכל להמשיך דרומה.

19.8

שורף לו ה..מה?!
הבוקר עדיין יורד גשם, אבל התחושה היא שהוא פוחת והולך. ברגע שראינו שהעננים התפזרו מעט החלטנו לצאת לדרך. לא התחמקנו מהרוחות העזות ומהגשם, אבל בסה"כ הרכיבה עברה בשלום.
הגענו לשמחתנו לפרת' שלמים ובריאים ושמחנו לגלות עיר יפהפיה ומטופחת. ראינו המון שכונות חדשות ויפות וניכר כי המקום עשיר יחסית, תודות לכורים הרבים שגרים שם שמכניסים כסף רב לעיר.
המטלה הראשונה שלנו לבוקר הזה היא להחליף את הצמיג ודי מהר מצאנו את המוסך שחיפשנו (Bike Doctor). החלטנו גם לקנות רפידות חדשות לברקסים, אבל אותם אסי יחליף לבד. בזמן שמחליפים את הצמיג מצאנו לנו בית קפה קטן ומקסים ואכלנו ארוחת בוקר קלילה. בניגוד ליתר בתי הקפה שעברנו עד עתה שמציעים מאפים ומטוגנים למיניהם, היה מרענן לפגוש פה מוצרים אורגניים ולחמים מקמח מלא.

כשהאופנוע היה מוכן, המשכנו מעט דרומה בחיפושים אחרי קראוון פארק ועצרנו בAnaconda כדי לקנות ספריי נגד מים כדי לרסס את החליפה של אסי. עצירה נוספת להמבורגר בHungry Jack’s  והגענו לפרבר יפה בשם Cockburn (מיותר לציין כמה צחקנו כששמענו את השם בפעם הראשונה. כן, אנחנו נושקים ל40, אבל דברים כאלה עדיין מצחיקים אותנו…  ). מצאנו קראוון פארק נחמד להקים את האוהל, ושמחנו לראות שהמקום יפה ומטופח. התארגנו להמשך הערב ובילינו לילה חמים ויבש באוהל כשבחוץ הגשם ממשיך.

20.8

Wave Rock rocks!
בימים האחרונים אנחנו מבינים שבגלל מזג האוויר הקשה בדרום מערב היבשת, נאלץ, לצערנו הרב, לוותר על חלק די גדול ממנו… אנחנו גם מתחילים להבין שלא רק שאנחנו קרובים מאוד לסוף הטיול הזה, אלא גם שאנחנו חוזרים למזג האוויר הגשום והקר שנפרדנו ממנו בחוף המזרחי ולא התגעגענו אליו בכלל. המחשבות האלו מבאסות אותנו מאוד, אבל אנחנו מתכננים את המסלול מחדש ומנסים לא לתת לזה להוריד את מצב הרוח ומבטיחים להינות ממה שנשאר.
החלטנו היום לחתוך מזרחה לכיוון Wave Rock. אסי שמע וקרא על המקום הזה וחיכינו מאוד להגיע לשם. הדרך לשם היתה משגעת והשדות הצבעוניים והריחניים המשיכו ללוות אותנו לאורכה. ראינו סוסים והמון כבשים ונהנינו מאוד. חלפנו על פני עיירות קטנות בדרך ושוב, בבגרות מפתיעה, נקרענו מצחוק כשעברנו עיירה בשם Wicock. מה יש להם עם השמות האלה?!

עצירה קטנה להתרעננות בHyden ,5 ק"מ מWave Rock והמשכנו לקראוון פארק בכניסה לשמורה. קיבלו את פנינו בחמימות, ואחרי שקנינו כרטיסי כניסה לשמורה והקמנו את האוהל, הלכנו לראות במה מדובר. המראה שנגלה לעינינו היה עוצר נשימה! סלע אדיר מימדים, ש(באופן לא מפתיע) מזכיר גל אדיר בשל המים הרבים ששטפו אותו לאורך שנים ועיצבו אותו ונותרנו המומים. הסלע היה מפוספס בפסים חומים ושחורים ששיוו לו מראה יפהפה. טיפסנו לפסגה של הסלע כדי לנצל את הדקות שנותרו לפני השקיעה והתמוגגנו מכל רגע.
אנחנו מתלבטים אם להשאר פה מחר או לא, אבל יש לנו את כל הערב להחליט.

21.8

Somewhere over the rainbow
התעוררנו אחרי לילה לח במיוחד ולקח לנו די הרבה זמן לייבש את האוהל והציוד לפני שיכולנו לארוז הכל. התלבטנו אם להשאר יום נוסף באיזור הWave Rock, אבל החלטנו שעדיף ש"נשמור" את היום הזה למקומות נוספים בהמשך הדרך. הטיסה שלי לארץ ב6.9 ויש לנו לעבור עדיין דרך לא קצרה עד למלבורן, כך שצריך לתכנן כל יום בקפידה. הלכנו שוב לראות את תצורת הסלעים המדהימה, שנראית אפילו יפה יותר באור יום. טיול קצר והמשכנו לרכוב לכיוון Hipo’s Yawn. בינתיים מזג האוויר טוב ואין גשם ואנחנו מקווים שגם המשך היום יהיה ככה. קצת פחות משני קילומטרים ואנחנו שם. המקום נקרא כך בגלל תצורת הסלע היפה שמשווה לו מראה של ראש היפופוטם גדול שמפהק. התפעלנו מאוד מגדלם ומיופיים של הסלעים ושמחנו שלא ויתרנו על החוויה.

בינתיים, רוחות חזקות התחילו לנשב והשמיים האפירו והתחיל לרדת גשם. עצרנו לתדלק ויצאנו לכיוון Esperance, משהו כמו 400 ק"מ דרום מזרחה. הגשם לא הפסיק לרדת והעננים האפורים המשיכו להתאסף ולא היה נראה כאילו נראה סוף לגשם הזה היום…
כשהגענו לRavensthorpe עצרנו לתדלק, לאכול צהריים ולהתייבש קצת. היינו רטובים לגמרי ודי מבואסים מהגשם. היינו היחידים במסעדה ובעלי המקום היו ממש נחמדים ויצאו מגדרם כדי לפנק אותנו. זו היתה הפוגה נהדרת ביום הלא פשוט הזה. הגשם הלך והתחזק והבנו שאנחנו חייבים להמשיך.
יצאנו לדרך ואחרי כמה קילומטרים של רכיבה נגלה לעינינו מחזה מדהים שהפך את היום העגמומי הזה למדהים! מולנו ראינו קשת יפהפיה, מלאה וקסומה ויכולנו ממש לראות היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת.

חיכיתי שיצא איזה חד קרן ורוד מאיפשהו או שאסי יתחיל ל%$# דובוני אכפת לי, אבל זה לא קרה  לא יכולנו להפסיק להתלהב מהקשת ומכיוון שלא היתה תנועה האטנו את המהירות למינימום ושטפנו את העיניים ביופי הזה. הקשת ליוותה אותנו לאורך קילומטרים רבים בנסיעה ולפעמים ראינו אפילו יותר מקשת אחת בו זמנית. לאורך הטיול אנחנו תמיד מרגישים שכשעוברים עלינו רגעים לא פשוטים, קורה משהו נפלא שמזכיר לנו כמה כיף לנו וכמה ברי מזל אנחנו.
בישורת האחרונה לפני Esperance, הגשם נחלש ויכולנו שוב להינות מהשדות הצהובים והיפהפיים של הקנולה.
אחרי כמעט 400 קילומטרים ארוווווכים ואיטיים, הגענו סופסוף, ממש לפני שהשמש שקעה. שמחנו לראות את חוף הים היפה ומיהרנו למצוא חניון לבנות בו אוהל ללילה. הדשא היה רטוב ובוצי, היה קר מאוד והיינו עייפים מאוד מהיום הארוך, אבל מאושרים!
כשהכנו ארוחת ערב, פגשנו בחור שוויצרי נחמד שהתעניין באופנוע והחלפנו חוויות. שיחות קצרות עם המשפוחה בבית, מקלחת ולישון, מקווים שיהיה חמים בלילה ושמחר תצא השמש!

22.8

נוטלה ובצל ירוק – לא הולך ביחד
מתעוררים לבוקר לח במיוחד, האוהל והאופנוע רטובים, אבל השמיים בהירים לחלוטין, מה שמעודד אותנו לגבי 700 הקילומטרים שמחכים לנו היום… מייבשים את הציוד, אורזים כריכים לצהריים ויוצאים  לדרך. עצירה בעיירה קטנה בשם Grass Patch  לנשנש את הכריכים עם הנוטלה מבהירים לי שלארוז כריכים עם שוקולד יחד עם כריכים של גבנ"צ ובצל ירוק זה לא רעיון מבריק…
בדרך לNorsman  אנחנו רואים כמה Emu חמודות והדרך יפה. הנוף משתנה ומתחילים לראות הרבה שיחים קטנים ופחות ופחות עצים. אנחנו רואים הרבה שלטים שמעידים על כך שבאיזור יש סוסי פרא, אבל עד עכשיו ראינו רק שלטים. אמורים להיות פה גם המון גמלים (אותי זה הפתיע מאוד!), אבל עד עכשיו לא ראינו אפילו אחד. לא נורא, כאלה יש גם בארץ…
עצירה להתרעננות בNosrman  וממשיכים לכיוון Cocklebiddy שזה היעד שלנו להיום. באיזור הזה יש בעיה אמיתית של מים לשתיה והמים היחידים לשתייה הם מים מינרלים וליתר השימושים משתמשים במי קולחין מסוננים. כשעצרנו בBelladonia  לתדלק, יכולנו לקרוא על החלוצים הראשונים באיזור ואז גם הבנתי איך הגיעו לכאן הגמלים לראשונה מאפגניסטן ומאז התרבו עד מאוד (שהרי הגמל אינו אנדמי לאוסטרליה).
ידענו שלפנינו ממתין כביש שנחשב לישר והארוך ביותר באוסטרליה. הנופים פה ממילא די משעממים והכבישים שעברנו עד היום נראו ארוכים ואינסופיים (בייחוד בצפון ובמערב) ואנחנו סקרנים לדעת אם נבחין בהבדל… שלט גדול שמכריז על 90 Mile Straight מגלה לנו שהגענו וכעת מחכים לנו 146.6 ק"מ ארוכים ארוכים… אנחנו מאוד עייפים והרוח החזקה מנערת אותנו לכל הכיוונים. משאיות ארוכות שחולפות על פנינו מערבלות את האוויר ואותנו ואנחנו מחכים כבר שהכביש יגמר.
השמש מתחילה לשקוע ונהיה קר מאוד ואת 60 הקילומטרים האחרונים בדרך לקוקלבידי אנחנו כבר עוברים בחושך ובקור, מה שאומר שאנחנו בחששות גדולים מידידינו הקופצניים שאוהבים במיוחד לשוטט על הכבישים בחשיכה.
הגענו לRoadhouse בחושך, עייפים וקפואים ולא ממש מעודדים למראה הקראוון פארק המוזנח. מצאנו פינה קטנה לבנות בה את האוהל ומכיוון שלא היתה תאורה היינו צריכים לארגן הכל עם פנסי הראש שלנו. האוהל שלנו עדיין רטוב מלילות קודמים וכך גם המגבות ואנחנו מתלבטים אם בכלל הולכים להתקלח היום.

הקמנו את האוהל והלכנו לתחנת הדלק \ חנות המזכרות \ מסעדה \ קיוסק כדי לאכול משהו ואולי לפגוש אנשים מעניינים. בדרך לשם ראינו כלוב ענק וניסינו להבין בחושך מה יש שם. להפתעתנו ראינו Wedge Tail Eagle ענק והיינו די מופתעים לראות עוף מדהים כזה סגור בכלוב, גדול כמה שיהיה. אני, כמובן, לא יכולתי להתאפק, אז רחרחתי קצת בקבלה. שמחתי לשמוע שהדורס לא סתם כלוא, אלא משוקם אחרי תאונה קשה עם משאית והמקום השקיע זמן וכסף רב בשיקומו. בכל פעם אני נדהמת מחדש מהיחס המדהים של האוסטרלים לטבע ולחיות הבר שלהם.
שמחנו גם לפגוש בחור צעיר ונחמד שעובד כגוזז כבשים באיזור והעברנו ערב נעים ומצחיק איתו, חברה שלו ומגי, הכלבה הפסיכית והחמודה שלו. עכביש שהלך על הקיר לידינו עם דוגמה אדומה של שעון חול על גבו הזכיר לי איפה אנחנו נמצאים ושצריך להיות עירניים. זהו הRed Back הידוע לשמצה וגוזז הכבשים שלא נראה מבוהל כלל וכלל הרג אותו באדישות.
נכנסנו לחנות המזכרות ולא יכולתי להתאפק ולקנות, בפעם הראשונה בטיול, בובת וומבאט קטנה וחמודה במחיר מופקע 
מכיוון שהמים פה הם מצרך יקר, קנינו אסימונים למקלחת שנתנו לנו חמש דקות של מים חמים זורמים. תכנון מוקפד של חימום \ סיבון \ חפיפה \ מרכך ותוך 4 דקות אני בחוץ. לאסי הספיקו 3 
היה קר מאוד מאוד וקיווינו שנוכל להתחמם קצת באוהל ולישון.

23.8

Nullarbor and South Australia
איזה לילה…. היה קר נורא ומשהו בשקי השינה לא ממש הסתדר, אז גם לא היה ממש נוח. היה לי כל כך קר, אז גם לא יכולתי \ רציתי לצאת לעשות פיפי, כך שחצי לילה התאפקתי וריחמתי על עצמי די הרבה.
כשסופסופ יצאנו מהאוהל ראינו שהוא היה ספוג בלחות ולמרות שרצינו לצאת היום מוקדם, השקענו המון זמן בלייבש אותו ואת יתר הציוד. השכן הנחמד שלנו שחנה עם החצי קראוון שלו לידינו הגיע להתעניין ואני בינתיים הלכתי לצלם את העיט.
סביב השעה 0900 יצאנו לדרך, מודאגים שכבר מאוחר ואז גילינו שאפילו יותר מאוחר ממה שחשבנו כי מסתבר שחצינו אתמול עוד קו זמן וכבר אחרי עשר בבוקר! זה מסביר למה השמש זרחה כך בשעה שחשבנו שהיא שש בבוקר… 
היום עוברים כ500 ק"מ בNullarbor  עד שנגיע לNullarbor Roadhouse. הדרך היא דרך היסטורית ומפורסמת מאוד והיא גם תיקח אותנו לSouth Australia!

משמעות השם Nullarbor  היא בלטינית "ללא עצים" ובאמת הדרך כולה מלאה בשיחים קטנים, אבל אין עצים בכלל. הנוף החדגוני יפה, אבל גם קצת משעמם, אז החלטתי להתחיל מסורת חדשה של המצאת שיר אחד ביום לאסי, בהשראת אותו יום, קצת להפיג את השעמום וקצת להסיח את דעתו מכאבי הגב שלו. אחרי כמה דקות, זה מה שיצא:
"מה רצה הקנגרו, רק לקפץ בנחת,
עד שבאו האנשים ופתחו לו את הת#$
רצה לקפץ לו בין העצים,
עד שהגיעו המשאיות ופירקו לו את הבי%$#
זה בטח לא נעים לו, על זה אין להתווכח,
וגם לא לנו, שמריחים את הריח!
צחקנו מהשיר, והמשכנו לנסוע, קצת רעבים והרבה משועממים. כמו שאסי אומר: "יש פה הרבה כלום והמון שום דבר". עוד כמה  עשרות קילומטרים ואנחנו רואים את השלט… הגענו לSouth Australia! אנחנו שמחים מאוד להגיע לשם, אבל גם קצת עצובים כי זו בעצם המדינה האחרונה לפני שחוזרים לויקטוריה, נקודת המוצא והסיום שלנו.
אנחנו מאוד מודאגים מהמצב של השרשרת של האופנוע ומבינים שאנחנו כבר חייבים להחליף אותה. מאז שיצאנו מפרת' אין הרבה עיירות מפותחות ולא מצאנו מקום מתאים לקנות שרשרת חדשה ואנחנו מקווים שנמצא מקום לפני שנגיע לאדלייד.
הנוף משתנה ושוב מתחילים לראות עצים. הרוח חזקה ומדהים לראות איך כל העצים גדלים פה באלכסון מהרוח. סופסופ הים מתחיל להציץ ואנחנו מאושרים! נכנסנו לשני מצפים (Lookouts) יפים ונדהמנו מחופי הים המשגעים והצוקים האדירים. כמה קילומטרים לפני הרודהאוס, הופתענו לראות דינגו יפהפה בצד הדרך. וואו! היה שווה את כל הדרך!

כשהגענו לרודהאוס התחיל כבר להחשיך והיה קר מאוד. לקחנו קבין ללילה, כי לא ממש יכולתי לחשוב על לילה נוסף כמו אתמול, אבל בעיקר הגב של אסי חייב כבר מנוחה.
התארגנו בחדר, עשינו קצת כביסות ואכלנו ארוחת ערב. פגשנו חבורה של רוכבי שטח והחלפנו קצת חוויות. היה ערב נעים במיוחד ואגרנו קצת כוחות להמשך.

המשך בוא יבוא והסיום המסתמן יהיה כנראה כמו באגדות. סטיי טיונד!

———————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות להדר ואסי

———————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

המדבר האוסטרלי לא נותן הנחות לאיש

 ועל אופנוע יש כפל מבצעים

25.7 היום האחרון בחוף המזרחי

לא ישנתי טוב… איזה ילד צרח כל הלילה והיה נורא חם. כשהתעוררתי, ראיתי שירד גשם, אבל עדיין היה נורא חם ולח. העברתי את היום בבטלה כשאסי מתרוצץ במלבורן לעשות סידורים. טיסה חזרה ממלבורן ב-1430 ובשש אסי הגיע! לא להאמין כמה אפשר להתגעגע למישהו אחרי 24 שעות…
הכנתי ארוחת ערב מפנקת, ואחר כך ישבנו קצת על המפות לתכנן את המשך הדרך. אנחנו מתחילים להבין שנצטרך לוותר על Cooktown לצערנו, כדי לצאת מערבה ולהספיק כמה שיותר. הלכנו למטבח המשותף, כי שם יש מפה של כל אוסטרליה (אנחנו משתמשים במפה נפרדת לכל מדינה) ורצינו לקבל מבט כולל (בעיקר בשבילי, שהרי אני מכירה את אוסטרליה הרבה פחות טוב מאסי). פגשנו שם איש קשיש ונחמד ועוד בחור צעיר שהגיע אתמול מדרווין וקיבלנו מהם כל מיני טיפים והצעות להמשך הדרך. חזרנו לקבין וארגנו את הארגזים כדי שנוכל לצאת מחר מוקדם בבוקר, כך שהלכנו לישון מאוחר מאוד. השבוע מחכים לנו ימי רכיבה ארוכים, והיה הרבה יותר טוב אם הלילה היו לנו קצת יותר שעות שינה…

26.7 צ'יקן טיקה מסאלה
התעוררנו בשש בבוקר עייפים מאוד והבנו שאין מצב שהיום רוכבים 700 ק"מ כמו שתכננו אחרי כל כך מעט שעות שינה ובהתחשב בכך שאסי כמעט ולא ישן בימים האחרונים. החלטנו לנסוע לMareeba, עיירה קטנה במרחק 60 ק"מ ולהשאר לנוח שם היום כדי שמחר נוכל לצאת לדרך רעננים. הגענו ל-מאריבה וחיפשנו קראוון פארק להקים בו את האוהל. הגענו לאחד שהיה דוחה במיוחד ובסופו של דבר התמקמנו במוטל קטן, מה שגם אפשר לנו לנוח קצת יותר טוב מאשר באוהל ולצבור כוחות לפני השבוע הקשה שמחכה לנו. קפצנו לסופר והבאנו אוכל, אכלנו צהריים והלכנו לישון קצת. כשהתעוררנו, דיברנו קצת עם הבית והקלדתי עוד חלקים מהיומן. בערב הזמנו אוכל הודי שהיה מעולה ונהנינו מאוד. הלכנו לישון מוקדם יחסית, מוכנים לצאת לדך מחר! בתכנית להגיע לCroydon ואם נוכל למשוך עוד קצת, אולי אפילו עד לGeorgetown.

27.7 Welcome to the Australian Outback
התעוררנו לקול צחוקן של הקוקברות היפות לבוקר מעונן במיוחד. אני כמובן לא יכולתי לעמוד בפיתוי ורצתי החוצה חמושה במצלמה ואפילו ראיתי כמה כדורים פורחים יפים באופק.
שתינו קפה וארגנו את האופנוע ליציאה. התחיל לטפטף קצת וקיווינו שהגשם יחלוף במהרה, תקווה שהתבדתה ככל שהתקדמנו מערבה, השמיים האפירו והגשם התחזק. הטמפרטורה צנחה ל-14 מעלות ואנחנו, שהיינו בטוחים שהשארנו את הגשם מאחורינו, נרטבנו מאוד והיה לנו קר… עצרנו באיזשהו מקום כדי להחזיר לחליפה את השכבות הפנימיות (הרבה יותר מוקדם ממתי שציפינו שזה יקרה) ונשנשנו ארוחת בוקר קלילה מהכריכים שהכנו לפני היציאה. המשכנו בדרך והיה קר מאוד, גשום מאוד והרוחות היו חזקות. הדרך היתה מפותלת ונראה לי שיכולנו להנות ממנה מאוד אלמלא מזג האוויר הסוער.

 

עצרנו להתייבש קצת בתחנת המידע ב-Raven’s Nest , פיפי והמשכנו בדרך, קצת מבואסים בגלל מזג האוויר. ככל שהתקדמנו מערבה העננים פחתו והטמפרטורות עלו ובשעות הצהריים היו 30 מעלות חמות ביותר! כמובן ששוב עצרנו, הפעם כדי להוריד את השכבות הפנימיות מהחליפה, עדיין לא מאמינים לשינוי הקיצוני במזג האוויר…
ככל שאנחנו מתקדמים מערבה, הנוף משתנה והופך יותר ויותר מדברי. בכל מקום יש תילי טרמיטים בכמויות בלתי נתפסות. חלקם קטנים וחלקם אדירים והצבע שלהם משתנה מאדום לחום לצהבהב או אפור, בהתאם לאדמה ממנה הם מתרוממים. ראינו גם המון פרות שרועות בצידי הכבישים בשטחים לא מגודרים והקפדנו לנהוג בזהירות כדי לא לפגוש אף אחת מהן פגישה אינטימית. אלו לא הפרות שאנו רגילים אליהן, אלא פרות עם מעין גיבנת גבוהה בגב ואזניים נפולות שמזכירות קצת אזניים של האש פאפי. כנראה שזהו זן מיוחד שגם יכול לשרוד בתנאים הקשים של המדבר.
פה גם נפגשנו בפעם הראשונה (בשבילי לפחות) עם הרכבות האדירות שמכונות Road Trains וכשמן כן הן – משאיות \ רכבות שסוחבות אחריהן בין 2 ל-4 טריילים ויכולות להגיע לאורכים אדירים של כמעט 60 מטרים.

הכבישים ארוכים, רוב הדרך ישרים וחם מאוד. חלקם הגדול של הכבישים כל כך צר שרק רכב אחד יכול לעבור בהם ברגע נתון והשוליים אכולים ושבורים. כשנסענו בחלקים האלו של הכבישים, חששנו מאוד שיגיע ממולנו רכב, או גרוע יותר – road train ונצטרך לרדת לשוליים החוליים מה שייסכן אותנו מאוד. למזלנו הרב לא פגשנו משאיות והרכבים שכן באו ממולנו ירדו לשוליים כדי לאפשר לנו לעבור. החול מסביבנו אדום ויפה, אבל גם דק מאוד וכל רכב שאפילו נוגע בשוליים משאיר אחריו ענן אבק אדיר. חלק מהכבישים אדומים בעצמם.
לאורך כל הדרך ראינו המון פגרים של קנגרו, מה שגם משך המון עופות דורסים יפהפיים. דבר נוסף שהפך שכיח בדרכים האלו היו רכבים מחלידים בשולי הדרכים שכנראה נתקעו שם ואף אחד לא טרח לחלץ.
הנוף מאוד צחיח והאופק שטוח, ומידי פעם רואים סלעי ענק שלא ממש ברור מהיכן הגיעו לשם. הם גדולים ויפים ונראים לא ממש שייכים לנוף ואני כבר מפליגה בדמיונות שלי ובתאוריות שלי לגבי המקור שלהם…

אחרי רכיבה ארוכה הגענו לCroydon  והחלטנו שלא להמשיך לGeorgetown כי היה כבר מאוחר. נהגנו היום כמעט 500 ק"מ בנהיגה תובענית ולא רצינו להכנס לחשיכה. המרחקים בין מקום למקום כאן אדירים והעדפנו לחנות פה הלילה.
Croydon היא עיירה קטנה שנראית קצת כמו עיירת רפאים. בעברה היתה עיירת כורי זהב מפוארת ועדיין אפשר לראות שרידים לכך ברחבי העיירה.
חנינו בקראוון פארק היחיד בעיירה, שם פגשנו כמה זוגות של חבר'ה מבוגרים ונחמדים שמיד הציעו עזרה, אוכל וחברה טובה 
הקמנו את האוהל וקפצנו להביא חלב מהמכולת השכונתית. כשחזרנו ישבנו עם השכנים הנחמדים שלנו עוד קצת ואספנו טיפים למקומות מומלצים לביקור בהמשך המסלול שלנו. הלכנו לישון מוקדם יחסית, עייפים אבל מרוצים מהיום העמוס שעברנו.

28.7 In the desert, you can’t remember your name…
התעוררנו ב0600 בבוקר ומיד התחלנו להתארגן ליציאה. הלילה, כשהתעוררנו לבקשתה של השלפוחית, ראינו המון קנגורואים לא רחוק מהאוהל וזה תמיד מרגש אותנו…
שתינו קפה ויצאנו לדרך לכיוון Cloncurry. הטמפרטורות טיפסו במהירות ל-30 מעלות והגשם של אתמול בבוקר כבר מזמן נשכח… העובדה שיצאנו מוקדם לדרך נתנה לנו כמה "שעות של חסד" מהשמש הקופחת והיה יחסית נעים לרכוב בזמן הזה.
העצירה הראשונה שלנו היתה בעיירה בשם Normanton, שם לשמחתי סופסופ ניתנה לי הזדמנות לצלם את הבזים (Kites) שראינו כל הדרך וכל כך רציתי לצלם… היו עשרות מהם ואני הייתי בעננים!

נורמנטון היא עיירה קטנה ומוזנחת ונראה כאילו מאוכלסת בעיקר בילידים אבוריג'נים. עצרנו במכולת השכונתית, קנינו לחם ונוטלה ובפארק הקטן שממול למכולת עשינו לנו פיקניק נחמד. עוד שלוק מים ויוצאים שוב לדרך. הדרך די מונוטונית, הכבישים ארוכים וישרים, חם מאוד ואנחנו די עייפים. עצירה באמצע שום מקום לסיגריה מעניקה לנו דממה שאתה יכול לחוות רק באמצע האאוטבק המדהים הזה.
הנוף יפהפה, מרתק ומשתנה ללא הרף. מדבר צחיח ואז גבעות ופתאום עצים… תענוג. אפילו הפגרים המצחינים של הקנגרואים לא פוגעים בחוויה.
המון פרות משוטטות בשוליים ואפילו הזדמן לנו לראות עגורים אפורים ויפים עם ראש אדמדם. הפתעה נחמדה באמצע המדבר. העופות הדורסים מלווים אותנו כל הדרך, עבורם המזנון פתוח כל היום…
גם תילי הטרמיטים הולכים ומתרבים. גם בטיול שלי במזרח אפריקה לא ראיתי כמות כזו של תילים ובכזו צפיפות.
הכבישים באאוטבק לא איכותיים במיוחד, וגם היום עברנו קטעים צרים ומפחידים למדי ואפילו קטע די ארוך של חצץ שאילץ את אסי לעבור אותו בעמידה כדי שלא ניפול. עצרנו לאכול ולנוח בRoadhouse, שזה מעין מסעדה \ תחנת דלק \ Camp site שיש בכל כמה מאות ק"מ באאוטבק. היינו מותשים למדי ונחנו קצת לפני 180 הקילומטרים שייסגרו את הרכיבה של היום. לשמחתנו, מיד אחרי שיצאנו מהמקום, ראינו 2 אמו (Emu) יפים בצד הדרך. זו הפעם הראשונה שאנו רואים אותם מחוץ לגן החיות. הם רצים בצורה די מצחיקה ונראים די מוזר.
כשהגענו לCloncurry  אחרי כ540 ק"מ, חנינו בקראוון פארק הזוי ומוזנח, אבל לא היתה לנו ברירה כי הוא היה היחיד בעיירה. על דשא לא היה מה לדבר והקמנו את האוהל על חצץ שאתגר גם את האופנוע וכנראה יאתגר גם את הגב שלנו הלילה…

29.7 Northern Territory
איזה לילה עבר עלינו! באמצע הלילה התעוררנו כשמשהו קפץ לנו על האוהל. היינו בטוחים שזה קנגורו ואז הבנו שזה הכלב של השכנה שלנו… נבהלנו נורא ואז התעצבנו נורא. לא הצלחנו לחזור לישון אחר כך וכשקמנו בשש בוקר היינו הפוכים לגמרי…
גם היום מחכה לנו נסיעה ארוכה ולילה בלי שינה זו לא ממש התחלה טובה. התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך לפני שהשמש תחמם אותנו יותר מידי. היה מזג אוויר נעים והנסיעה היתה כיפית.
הגענו לMount Isa  שזו עיירת כורים גדולה יחסית. לא התמהמהנו שם הרבה והמשכנו מערבה לכיוון Camoweal. בחנייה הבאה פגשנו את אבנר, בחור ישראלי שמטייל גם הוא באוסטרליה. החלפנו קצת חוויות ונחנו קצת לקראת קטע הרכיבה הבא.
ראינו המון Road trains  ותילי הטרמיטים רק מתרבים ככל שמתקדמים מערבה.. את הקנגורואים המתים מחליפות עכשיו פרות שכנראה רעו קרוב מידי לכביש…
עוד קצת והגענו לNORTHERN TERRITORY! השעון זז בחצי שעה אחורה ונראה היה כאילו זז בכמה עשרות אלפי שנים אחורה… זהו האאוטבק האמיתי.

הנופים הופכים להיות צחיחים אפילו יותר ורואים פחות ופחות צמחייה; הכל כל כך שטוח עד שאפשר כמעט לראות את קימורו של כדור הארץ… בגלל שהשטחים פתוחים, גם הרוחות חזקות מאוד והרכיבה הופכת להיות מאוד מאתגרת. גם הרעש באזניים מתחזק ובכל הפסקה אנחנו מגלים שאנחנו שומעים פחות ופחות… בNT  הגבלת המהירות עומדת על 130 קמ"ש (בניגוד ל-110 עד כה), אבל אנחנו משתדלים לא לעבור את ה-110 בכל מקרה.
תילי הטרמיטים שליוו אותנו עד עכשיו הולכים וגדלים ועכשיו הם ממש ענקיים, גם בגובה וגם בהיקף. על חלק מהם שמו קסדות של בנאים, על חלק חולצות או חזיות ומשקפיים ולמרות שזה קצת מרגיז, אי אפשר שלא לצחוק כשרואים את זה… לפחות כאן לא משחיתים את הטבע, בניגוד לכתובות הגרפיטי שתיירים מרססים על סלעים בדרך.
אחרי כ600 ק"מ ארוכים ומאתגרים הגענו לBarkley Roadhouse שהפתיע אותנו באיכותו. היתה מדשאה ענקית ומוצלת ויחסית מעט מאוד אנשים. עשינו כביסה ופינקנו את עצמנו בסטייק וצ'יפס לארוחת ערב.

30.7 Assumption is the mother of all fuckups
התעוררנו בשש והתארגנו בזריזות ליציאה. מאז שהתחלנו לרכוב מערבה, והקילומטראז' היומי גדל, אנחנו משתדלים לצאת כמה שיותר מוקדם לדרך (אבל לא יותר מידי מוקדם כדי שלא נפגוש קנגורואים בדרך).
עצירה ראשונה ב Tennant Creek , מילאנו דלק ושתינו קפה. באיזורים הנידחים האלו אנחנו ממלאים דלק בכל הזדמנות שיש, ללא תלות במצב המיכל ואותו דבר עם מים. הדבר האחרון שאתה רוצה זה להתקע באיזור הזה…
הטמפרטורות טיפסו במהירות מבוקר קר מאוד ל-33 מעלות בוערות. עוד עצירה ב Renner Springs והעצירה הבאה היתה כבר ב Eliott לארוחת צהריים.
כבר היה מאוד חם ואנחנו עייפים מהנסיעה ומהחום, אבל נתנו פוש אחרון לכיוון Larrimah. אנחנו משתדלים בכל עצירה להרטיב קצת את הבלקלאווה שתקרר לנו את הראש וזה עושה עבודה יפה אבל רק למשהו כמו 10 ק"מ עד שמתייבש שוב.
כשהגענו ל-לארימה גילינו עיירה שהיא בעצם רק קראוון פארק בשם Pink Panther, אפילו הביטוי קראוון פארק מחמיא לו… היה ממש מטונף ועלוב והשירותים והמקלחות היו מזעזעים. לא היתה לנו ברירה אז הקמנו את האוהל ובחירוף נפש, הלכנו להתקלח. אחרי מקלחת כזו אני תמיד מרגישה יותר מלוכלכת ממה שהייתי לפני שנכנסתי. היו שם מלא עכבישים וכל מיני חרקים מפחידים והתקלחתי במהירות שיא. גם אסי. מאז שהגענו לאאוטבק, גם החשש מנחשים גדל, והרי אני ידועה כאוהבת נחשים גדולה!
הצד החיובי היחיד במקום היה שהיו המון ציפורים ועופות דורסים, אז יצאתי לצלם קצת. אחרי כמה דקות, הבחנתי שאסי מנופף לי לבוא ומבט נוסף גילה לי קנגרו אדום עומד ליד אסי ובוהה בו. כמובן שמיד רצתי לראות מקרוב והשנינו התלהבנו מאוד (טוב, אולי אני קצת יותר…).
לארוחת ערב אכלנו קוסקוס, כי לא היה לנו שום דבר חוץ מזה וההנחה שלנו שיהיה לנו איפה לקנות מצרכים התבדתה ברגע שהגענו ל"עיירה". כמו שסטיבן סיגל אמר: Assumption is the mother of all fuckups!

31.7 Katherine Gorge-ous
התעוררנו מוקדם אחרי לילה בינוני מינוס. היינו מתים כבר לברוח מהחור הזה ועדיף לפני שהשמש תצא ונצטרך לארוז בחום. יצאנו בזריזות צפונה ועצרנו לאכול ארוחת בוקר ב Mataranka שבאופן מפתיע היתה מורכבת מכריכים עם נוטלה. התיישבנו על ספסל בפארק ליד 2 בחורים מקומיים, אבוריג'נים, וניהלנו איתם שיחה מרתקת עליהם, עלינו, על פוליטיקה (כמובן, הרי אי אפשר להתחמק מזה כשאתה אומר שאתה מישראל) ועל החיים בכלל. אני מודה שהיו לי קצת דעות קדומות על אבוריג'נים לפני שהתחלנו לדבר, שהרי כל הילידים שראינו עד כה היו בחנויות האלכוהול והליקר, או מסתובבים חסרי מעש, או שכובים שיכורים חצי מעולפים, אבל השיחה הזו עשתה לי (ונראה לי שגם לאסי) תיקון גדול. נהנינו מאוד  ונפרדנו לשלום.

יצאנו שוב לדרך, הפעם לכיוון Katherine. תילי הטרמיטים הופכים להיות הזויים מרגע לרגע. בכל רגע אתה חושב שראית את התל הכי גדול שאפשר ואז מגיע אחד אחר, גדול יותר. יש כמה סוגים, חלק נראים כמו קתדרלות צרות וגבוהות וחלק שמנמנים וגבוהים ובצבעים שונים. הטמפרטורות ממשיכות לטפס וגם הלחות מאוד גבוהה. היה מאוד חם עם החליפות של האופנוע, והן נדבקו לנו לגוף, אבל עדיין היה כיף ונהנינו מאוד מהדרך.
הגענו לקתרין ורצינו לברוח משם ברגע שהגענו. העיר מלוכלכת, מלאה בקבצנים ושיכורים בכל פינה, היה חם נורא והיינו מאוד רעבים. בלית ברירה אכלנו מקדונלד'ס וברחנו מהעיר כל עוד רוחנו בנו. נסענו לכיוון Katherine Gorge וכשהגענו הבנו שכדי לראות את הנחלים צריך ללכת המון ברגל. היה לנו נורא חם ודביק והחלטנו להתעצל ולקחת Scenic Flight  במסוק ולראות את הנופים היפים מלמעלה. יקר, אבל לפחות יש מזגן. קצת חששנו כששמענו שהטייס איראני, אבל בסופו של דבר הוא היה ממש נחמד והטיסה היתה נהדרת. הנופים היו משגעים והיו המון נחלים יפים, שזה תמיד מרעננן  בנוף המדברי שהתרגלנו אליו בימים האחרונים.
המשכנו לכיוון Pine Creek שהיא עיירה למעשה בכניסה ל Kakadu National Park אליו אנחנו מתכננים לצאת מחר. מצאנו קראוון פארק נחמד וכשהקמנו את האוהל פגשנו אופנוען נוסף בשם Andrew שרוכב על Yamaha והחלטנו לצאת לרכוב מחר יחד.

שמענו קצת מוזיקה טובה והלכנו לישון, מותשים אבל מרוצים לאללה

1.8 חם ודביק ב-Kakadu National Park
היום יום טיול! מתארגנים ברגוע בבוקר, קפה וארוחת בוקר ויוצאים עם אנדרו לטייל בקקדו. נהיה חם נורא כבר מוקדם בבוקר, רמז למה שמחכה לנו בהמשך. הלחות גבוהה מאוד ואנחנו כבר דביקים..
בדרך לפארק, הנוף יפהפה ומשתנה ללא הרף. המון דקלים קטנים וסלעים גדולים ותילי הטרמיטים לא נגמרים… תוך פחות משעה הטמפרטורה מטפסת ל-36 מעלות חמות ודביקות ואפילו ברכיבה חם, שלא נדבר על ההפסקות.
בכל מקום יש שלטים שמזהירים מפני תנינים, אפילו בערוצי נחל קטנטנים. בגלל שיש כאן הצפות ב Wet Season , לא לוקחים סיכון ומניחים שיש סיכוי למצוא תנין אפילו במקומות נידחים עם מעט מאוד מים.
תחנה ראשונה שלנו היא Yellow Waters. זהו Billabong יפהפה, מלא פרחי מים ורודים (Lilies) וציפרים יפות, אבל גם שורץ תנינים. הדרך היחידה להינות מהמקום היא לקחת שיט וכך גם עשינו. "עלינו על אזרחי" ונעלנו את החליפות, מגפיים והקסדות באופנוע. השיט אורך שעתיים, ונהנינו בו מאוד! ראינו הרבה מאוד תנינים , חלקם שייטו ממש לידינו וחלקם התחממו על הגדה, ראינו סוסי פרא (Brumbies) והמון ציפרים – King Fishers,  Sea Eagles, Whistling Kites, Jabiru, Storcks ועוד המון אנפות, קורמורנים, שקנאים ומינים נוספים של ציפרים יפות. כשיצאנו מהשיט, היה כל כך חם ולח, והיה פשוט סיוט ללבוש את החליפות ולנעול את המגפיים… עשינו את זה בגבורה ויצאנו לכיוון Jabiru בצפון הפארק, שם תדלקנו ונחנו והמשכנו לכיוון Ubirr שזו הנקודה הצפונית ביותר בפארק. בכניסה לUbirr עצרנו במקום שנקרא Cahill’s Crossing, שם ראינו נהר גדול שורץ תנינים (ובאופן מפתיע נקרא Crocodile River) וכיוון שהגענו בזמן הגאות (High Tide), גם ראינו רכבים חוצים את הנהר בכביש המוצף, שמסביבם תנינים… יצאנו משם לחפש Camp Site והגענו לאחד שלמעשה אינו מאויש, ואתה אמור להפקיד את התשלום במעטפה. המקום נראה נטוש למדי ושרץ יתושים ודי חששנו להקים שם את האוהל כיוון שהשטח שמיועד לאוהלים היה באיזור די סבוך ובט יש שם נחשים וכל מיני מניאקים  החלטנו, למרות העייפות, לנהוג חזרה לJabiru ולקחת שם קראוון פארק וזה גם מה שעשינו. המקום היתה יותר נורמלי, למרות שהיתושים חיכו לנו גם שם ועקצו אותנו בכל מקום אפשרי… אפילו הספריי שקנינו לא ממש עזר. הכנו טוסטים לארוחת ערב והלכנו לישון עקוצים, אך מרוצים

2.8 נמלים דיגיטליות ועכבישים זוהרים
אנדרו החליט שהוא ממשיך צפונה בדרכי עפר ואנחנו, שכבדים מידי לדרכי עפר, החלטנו לצאת לכיוון Darwin. הלילה ישנו טוב יחסית, כנראה היינו מאוד עייפים מהחום, הלחות והמלחמות עם היתושים.
מתארגנים במהירות ויוצאים לדרך מוקדם כי היום שבת ואנחנו צריכים להגיע לדארווין מוקדם כדי להספיק למצוא מוסך פתוח ולהחליף את הצמיג האחורי.
לא יכולנו להתאפק ועצרנו בדרך בשלוחה נוספת של Crocodile River שראינו אתמול. הפעם לא היו תנינים, אבל הנוף היה מספיק יפה גם ככה..

הגענו סביב 12 לדארווין, אחרי כ320 ק"מ. היה חם נורא ועמוס ואחרי כמה טלפונים לכמה סוכנויות ומוסכים הבנו שלא רק שלא נחליף היום צמיג, אלא שגם ביום שני זה לא יקרה כי יש חג! ולא סתם חג, אלא Cup Day! נו, באמת… האנרגיות שלנו די ירדו באותו הרגע, כי המשמעויות הנוספות של הבשורה הלא משמחת הזו הן שהמחירים אותם נצטרך לשלם על "דיור" בלילות הקרובים יהיו גבוהים וגם שאנחנו שורפים פה ימים יקרים של טיול… היינו כבר עייפים ורעבים, היה חם ולא הצלחנו למצוא מקום במחיר סביר. כשישבנו לעשן סיגריה של ייאוש, ראינו סביבנו המון נמלים שהולכות במין "פולסים" וזה הצחיק אותנו נורא. נראה לי הגיוני לקרוא להן "נמלים דיגיטליות" (בניגוד לאנלוגיות, כמובן, שהולכות רציף…). בסוף הגענו לאיזה קראוון פארק מעפן עם  המון יתושים וזבובי חול והקמנו שם את האוהל. יצאנו לאכול ארוחת צהריים  ובעיקר לחפש מזגן… זללנו המבורגרים בHungry Jack’s וקפצנו לסופר לקנות קצת פירות לערב. חזרנו לאוהל וכשהחשיך ושמנו את פנסי הראש שלנו גילינו שיש שם עכבישים זוהרים 
החלטנו שאנחנו לא ממשיכים להתבאס ושננצל את הימים הבאים כמו שצריך. גם החלטנו שמחר נסע לחפש מקום אחר לישון בו ונטייל קצת ב Litchfield National Park  .

3.8
בגלל שבקראוון פארק ה"מפואר" שבו הקמנו את האוהל אתמול כמעט ואין צל, קמנו מוקדם כדי לארגן את הציוד לפני שיתחמם, ובעיקר כי רצינו לברוח משם מהר. שנינו לא מפסיקים להתגרד מהעקיצות של הימים האחרונים וכשיוצאת השמש זה אפילו מחמיר.
בדרך לליצ'פילד הגענו לעיירה קטנה ונחמדה בשם Bachelor  שהיא, למעשה, הכניסה לפארק. נכנסנו ל information וקשישה נחמדה נתנה לנו מפות והסברים לגבי הפארק. כשיצאנו, חיפוש זריז באינטרנט מגלה לנו שיש קראוון פארק כ-200 מטר מה information , אז קפצנו לשם ולקחנו cabin לשני לילות. חשבנו שמגיע לנו להתפנק קצת בקבין אחרי כל האירועים האחרונים…  בשלישי בבוקר, חייבים לנסוע חזרה לדארווין להחליף צמיג.

פרקנו את הארגזים בקבין ולוקחים איתנו רק ציוד הכרחי, מקלחת קצרה וקופצים לסופר לעשות קניות לערב, כי בטח עד שנחזור מהטיול כבר יהיה סגור (יום ראשון היום!). סידורים אחרונים ויצאנו לטיול בפארק!
בדרך לשם, עצרנו ב Manton Dam שהוא אגם מלאכותי ויפה שפעם היה מאגר של מי שתיה. משם המשכנו לפארק והתחנה הראשונה היתה Termite Mounds, שם יכולנו לראות המון תילי טרמיטים ענקיים ולקרוא קצת מידע מעניין עליהם.
התחנה הבאה היתה Buley Rockhole, מעין אגם קטן של מים מתוקים עם מפל יפה. המון אנשים מתרחצים פה במים הקרים ואנחנו החלטנו לעשות את אותו הדבר. החלפנו לבגדי ים וקפצנו פנימה.

היה תענוג להתקרר קצת במים… טבילה לא ארוכה, וייבוש מהיר בשמש. חוזרים לחליפות הרכיבה וממשיכים לתחנה הבאה – Florence Falls. אנחנו לא נכנסים כי החניון עמוס והשילוט מבקש שבמקרה כזה עדיף להמנע ואנו ממשיכים לTolmer Falls. אחרי הליכה של כ500 מטר, הגענו למפלים מדהימים וגבוהים שיוצרים תחתם בור מים מקסים. האיזור בשיקום ולכן פה לא שוחים, ויכולנו להנות מהנוף היפה ללא הפרעות. כבר אנחנו מחליטים שהפארק הזה מוצא חן בעינינו הרבה יותר מהKakadu.
מפה ממשיכים לWangi Falls. תחנה ראשונה – ארוחת צהריים כי אנחנו כבר גוועים ואז טיול ברגל למפלים. גם פה הנוף לא מאכזב. בינות לעצים עמוסי עטלפים מצייצים, התגלו מפלים גבוהים ויפהפיים שבתחתיתם אגם גדול ויפה. גם פה רוחצים המון אנשים, למרות העובדה שיש כאן Freshies – שאלו תניני מים מתוקים שנחשבים לא כל כך מסוכנים ומידי פעם יש פה גם את קרוביהם הSalties, שהם כבר סיפור אחר ומסוכן לגמרי… אנחנו כמובן לא חושבים אפילו לשחות שם ורק יושבים על הספסל ומחכים לראות מתי מישהו ייטרף (גם המצלמה מוכנה!)…
מכאן אנחנו כבר יוצאים חזרה לכיוון הקבין, עייפים מאוד אבל מבסוטים לאללה מהיום הנפלא שעבר עלינו. עשינו כביסה שהתייבשה במהירות, קצת טלפונים הביתה, מקלחת ארוכהההה כדי להוריד את הג'יפה של הימים האחרונין (וגם כי מי יודע מתי תהיה מקלחת נורמלית שוב) ומתעלפים לישון…

המשך יבוא…

–————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות להדר ואסי

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה