נמיביה או אתגר יכולות רכיבה

שבילי העפר הכבושים של נמיביה, לא ניתן לראות את האופק

הכניסה לנמיביה תחנה ראשונה ראש פינה

הגעתי לעיירה דרום אפריקאית על גבול נמיביה בשם springbock. שם קבעתי להפגש עם רועי ושחר, אותם שני ישראלים שפגשתי בקייפטאון. רועי טייל מעל חצי שנה באפריקה ושחר הוא החבר הכי טוב שלו מהבית והחליט להצטרף אליו למסע על אופנוע. לשניהם אין רקע קודם באופנועים והוציאו רישיון ימים ספורים לפני הגעתם ליבשת. מאוד התרגשתי לקראת המפגש ולרכב ביחד לנמיביה. לפני שהחלטתי להצטרף אליהם לנמיביה התלבטתי הרבה האם להמשיך בתכנון המקורי שלי לכיוון מזרח לאורך החוף של דרום אפריקה ולבלות חודשיים נוספים בדרום אפריקה, אבל לבסוף החלטתי  שהרעיון של 3 רוכבים ישראלים שחוצים מדבריות על 3 אופנועים זהים הוא לא רק יותר מעניין אלא גם הרבה יותר בטיחותי. חשבתי לעצמי: "יש מי שיעזור להרים את האופנוע, לחלץ במקרה הצורך, אפשר לקחת סיכונים גבוהים יותר ולרכב בשטח מאתגר יותר שלא הייתי נכנס אליו לבד"

הוטלה עלי המשימה למצוא לנו מקום לינה ללילה מכיוון שהגעתי ל"ספרינגבוק" הרבה לפניהם.
כמה קילומטרים מחוץ לעיר מצאתי אתר קמפינג מוסדר שמיועד לקרוואנים. ניגשתי לדלפק וביקשתי לדבר עם בעל הבית. סיפרתי לו את הסיפור שלי שכבר הייתי מתורגל לספר בכל מקום שהגעתי אליו, על מנת לחסוך כמה שקלים נוספים. "אני ישראלי שרוכב בכל אפריקה על האופנוע בתקציב נמוך ומתכנן להגיע עד קו המשווה". ביקשתי ממנו רשות לישון בחינם מחוץ לקמפסייט עצמו מתחת לעצים שממול לקבלה. "אני לא צריך כלום, לא חשמל, לא וויפי, לא מים ולא שירותים. רק מקום בטוח לישון בו ללילה"  ופשוט כך הוא החליט לעזור מעבר למה שביקשתי ונתן לי ולשני החברים שעומדים להגיע מאוחר יותר, לישון באתר עם כל התשתיות בחינם. ⁦

🏾 התפעלתי ממיכלי איסוף מי הגשמים שמותקנים מחוץ למבנה הקבלה, הם מיועדים למי שתיה ובישול ושותים מהם ישירות ללא סינון. המקום די צחיח ומדברי וקיים מחסור במי שתיה וחשמל ובכלל בכל אפריקה הדרומית.

בזמן שחיכיתי אירחו אותי לעל האש שני זוגות גרמנים מבוגרים שמטיילים בג'יפ קרוואן בכל אפריקה הדרומית. מהם למדתי את סגולות שתיית הג'ין וטוניק נגד יתושים, לטענתם זה עוזר.
כבר נהיה מאוחר ועדיין אין סימן לשחר ורועי. החושך ירד לפני כמה שעות והתחלתי לחשוב "אוקי כבר חשוך והם נסעו בשטח, בטח הם פתחו אוהל בצד הדרך". ובדיוק שתכננתי להכנס לאוהל ולסיים את היום שמעתי את נהמת המנועים מתקרבים. שמחתי ונופפתי להם לאן להגיע.
ההתרגשות הייתה גדולה גם מצידי וגם מצידם. הם היו מותשים לגמרי ובזמן שפתחו אוהלים הכנתי להם פסטה ב"סיר של המאמות" "mama's pot" הקדוש של שחר שבהמשך נהיה לקדוש לכולנו. הוא נקרא ככה בגלל שהוא זהה לסירים בהם מבשלות הנשים הזקנות ברחובות אפריקה. סך הכל מדובר בסיר אלומניום פשוט ב-40 שקל אבל כשאתה חי חיי נווד מינימליסטיים, לכל פיסת ציוד נהיה ערך רוחני סנטימנטלי עבורך וכמובן שאין לו תחליף.
מרוב ההתרגשות של ההיכרות הראשונית השיחות נמשכו עד אמצע הלילה. לא יכולנו להפסיק לשתף אחד את השני בסיפורים וחוויות מהימים האחרונים וכמובן איך לא, להשוות בין האופנועים והציוד.

בבוקר פנינו היו לכיוון צפון לשפך נהר האורנג' על הגבול עם נמיביה. נהר באורך 2,200 קילומטר המשתרע מהרי הדרקנסברג שבמזרח דרום אפריקה ודרך הגבולות עם בוצוואנה ונמיביה עד שפכו באוקיינוס האטלנטי. הנוף התחיל להיות מדברי ככל שהצפנו, הדרכים נהיו חוליות ומאתגרות יותר. רכבנו בגיא רחב בדרך למעבר הרים יפהפה, השבילים על רקע המישור הפתוח נתנו לנו תחושת ביטחון שגרמה לנו להאיץ באופנועים למהירות של 80-100 קמ"ש.

הגיא המישורי הרחב שצולם מחציית מעבר ההרים בקצה הצפוני של דרום אפריקה ליער העיר springbok

ללא שום התראה מוקדמת השביל שמשדר אחיזה טובה נהיה לחול רך שגרם לי לאבד שליטה ולכידון להתנועע מצד לצד ללא הכרה. האינסטינקטים שלי גרמו לי ללחוץ על הקלאץ' ועל הבלם האחורי המופעל ברגל. מצאתי עצמי על הרצפה ללא פגע. במבט לאחור ראיתי את שובל הסלאלום שהאופנוע השאיר מתמשך למעל 100 מטר. נכנסתי לפרופורציות והבנתי את המשמעות של נפילה במהירות 80 קמ"ש וכמה רחוק אפשר להיזרק. שלושתנו הבנו שצריך להוריד מהירות. והרבה. לא היה ניתן לצפות את השינוי בתוואי השטח, השביל נראה טוב.

הבנו שלא נוכל לחצות את הגבול עוד היום וחיפשנו מקום לישון. רועי רצה להגיע לשפך נהר האורנג'. מצאנו כר דשא רחב על שפך הנהר, סרקנו סביבינו כל דבר חשוד המעיד על אנשים בסביבה שכן היינו ממש ליד עיירת הגבול. אחרי ששללנו הימצאות של אנשים והיפופוטמים התמקמנו ופרסנו את האוהלים.

מחנה הלילה בשפך נהר האורנג' רגע לפני החציה לנמיביה

בדיעבד שמחתי מאוד על המקום שמצאנו ועל הההתעקשות של רועי לישון על שפך הנהר, כדי להגיע לשם עברנו מחסומים,מעברים צרים וסוללת חול צרה וגבוהה. זו הסיבה העיקרית שבחרתי לטייל על אופנוע, מגיעים למקומות שאי אפשר להגיע אליהם באף דרך אחרת. אף תרמילאי או ג'יפאי לא יכל להגיע לכאן גם אם היה רוצה.

בבוקר שלמחרת עדר עצמאי של פרות ללא רועה העיר אותנו. מיהרנו להגיע לגבול. בשבילי מעבר הגבול לנמיביה היה קל וחינמי תודות לדרכון הגרמני שלי. בעלי דרכון ישראלי צריכים להגיש בקשות מיוחדות מבעוד מועד בשגרירות נמיביה בקייפטון שכוללות מכתב בקשה המסביר מדוע הם מעוניינים להכנס לנמיביה, הוכחה על מקום לינה, תשלומים נוספים והמתנה של כמה שבועות לתשובה. הויזה לישראלים היא לזמן מועט מלאירופאים ובתנאי שיכנסו ויצאו מהמדינה בימים שהגדירו להם.

תחנה ראשונה ראש פינה
חציית הגבול הרשמית מתבצעת על גשר בדיוק מעל נהר האוראנ'ג החוצה בין שתי המדינות. מעבר הגבול לא היה רק עניין רשמי פוליטי, אלא גם הנוף והאוירה השתנו לחלוטין. הרכיבה לאורך הנהר בצד הנמיבי הייתה שונה מאוד מהצד הדרום אפריקאי. האווירה הייתה מדברית אך לאורך הנהר הנוף היה ירוק. נחשפנו לראשונה לדיונות חול ענקיות בצד הדרך.

רועי הוביל אותנו מעתה ואילך מכיוון שלמד ותכנן מסלול מדוייק וספציפי לפי נקודות העניין שחקר עליהן מראש. באותה עת זה התאים לי, לא היה לי שום תכנון או ידע על נמיביה. סטינו קילומטרים בודדים מהדרך כדי להגיע לעיירה בשם "ראש פינה". עיירת כורים שהוקמה ב 1920 על ידי יהודי גרמני בשם משה כהן. בתחילה נמצאה שם נחושת ואבץ ובהמשך כל האזור המתפרש על מאות קילומטרים נהיה לאזור כריית היהלומים הראשי של נמיביה. בראש פינה חיפשנו אוכל רחוב מקומי וזול אבל מהר מאוד גילינו שיש מסעדה אחת שפתוחה ובה זכינו לאכול את הצ'יזבורגר הכי טוב שאכלנו באפריקה.

ההגעה לראש פינה הנמיבית. משמאל לימין: רועי שחר ואני

בתחילת המאה ה20 נמיביה אוכלסה על ידי גרמנים שהגיעו אליה מהחוף והייתה עד שנות ה90 מחוז של דרום אפריקה, הם עסקו בעיקר בכריית יהלומים. כיום, נמיביה מדינה "עצמאית" הגדולה מישראל פי 40 וגובלת בשני המדבריות העתיקים בעולם, הנמיב והקלהארי ומאכלסת פחות מ2 מליון איש המורכבים מלבנים ממוצא גרמני ושבטים אפריקאים שונים שחיו כאן מאז תחילת האנושות. בהמשך הופתעתי לגלות שהכלכלה הנמיבית בנויה בעיקרה על תיירות ומתבססת ברובה על תמיכתה כמדינת חסות של דרום אפריקה.

לקראת ערב רצינו למצוא מקום לישון על שפת נהר ה–fish river. בעודנו נוסעים בשיירה בה אני האחרון פקחתי עיניים לחפש מקומות הולמים להקים מחנה. מצאתי ירידה מהשביל הראשי לכיוון הנהר ונכנסתי לחקור, הייתי בטוח ששחר שם לב שירדתי מהשביל. כשחזרתי ראיתי את שניהם בחיפושים אחרי והיו מופתעים שנעלמתי ולא יכלו למצוא אותי. לא הייתה בנינו תקשורת מרחוק כי לא הייתה קליטה ואין לנו תקשורת בקסדה.  המשכנו לחפש במשך זמן רב וככל שהזמן עבר התחלתי להלחץ מרדת החושך. חיפשנו מקומות לינה שהומלצו באפליקציית ioverlander ואחרי כמה נסיונות כושלים לעקוב בשבילי חול אחרי המלצות של ג'יפאים נאלצנו לישון במקום מוסתר סמוך לשביל הראשי רגעים ספורים לפני רדת החשכה.

שינוי הנוף מירוק למדברי ביום הרכיבה הראשון בנמיביה. האופנועים על רקע נהר הפיש ריבר

האוירה הייתה מתוחה מאוד בין כולנו.
אף אחד לא היה מרוצה וכל אחד מאיתנו היה מאוכזב מהשני.
לפני שפרסנו את הציוד, שחר יזם שיחת צוות שנמשכה מהשקיעה עד חושך מוחלט. בקול מאוד רגוע ומונוטוני אמר "תראו, אנחנו עושים פה את הדבר הכי מטורף ואינטנסיבי שאפשר לעשות. לכל אחד מאיתנו סגנון טיול משלו ורצונות משלו, אנחנו רק כמה ימים בודדים ביחד וצריך ללמוד להכיר אחד את השני. צריך לדבר ולפתוח ולא להשאיר שום דבר בבטן. זה רק שלושתינו באמצע המדבר ואנחנו חייבים לפרוק"
התנצלתי על ההיעלמות שלי שגרמה להם לדאוג, זה באמת לא היה במקום. הסברתי להם את החשיבות שלי להקים מחנה מוקדם. ככה נוכל להינות מהמקום עוד לפני השקיעה. ובנוסף אני לא רוצה לעבור על החוק מספר 1 שהצבתי לעצמי במסע הזה "לא רוכבים בלילה". כל המקומיים שפגשנו בדרך גם הטיחו בנו את החוק הזה.

תנוחת המנוחה הקבועה בשעות החמות ברכיבות במדבר

הגענו להבנה ועדיין הוצאנו את המירב מהערב הזה. בישלנו אורז ושעועית מקופסאת שימורים על ה"סיר של המאמות" עם הבנזיניה שלי. במסע על אופנוע ובמיוחד במדינות נידחות פשוט יותר להשתמש בכירת המופעלת באמצעות בנזין ולא על גז שקשה למצוא במדינות כאלו.
זו הייתה הכניסה הרשמית שלנו לשגרת הלינה בשטח. בכל ערב פרסנו שקי שינה על יריעת ניילון על הקרקע והכנו אורז ושעועית. זה פשוט לא נמאס לנו! שמחנו כל פעם מחדש על הסידור הזה. נהננו לישון על הקרקע ולצפות בכוכבים מעלינו, מהשקט ומהאויר הקריר הנקי.

למחרת הגענו לfish river canyon ערוץ נחל ענק שמגיע לעומק של 550 מטר מתחת לגדה. זהו הקניון השני בגודלו בעולם אחרי הגראנד קניון והוא האטרקציה המתויירת ביותר בנמיביה. הקניון היה יבש לגמרי אבל זה לא מנע מאיתנו להתרשם ולהעריך את העוצמה של פלא הטבע הזה. ודווקא ברגע המרהיב הזה נזכרתי בטיולים של הצופים במדבר ובמכתש רמון, ברכיבות על הטנרה במדבר יהודה. גם אצלינו בארץ יש מדבר מרהיב ויפהפה עם פלאי עולם ייחודיים. אנשים מגיעים מכל העולם כדי לצפות בפיש ריבר קניון אבל אני הייתי ממליץ לכל אותם מטיילים להגיע דווקא אלינו לישראל.

הפיש ריבר קניון. הקניון השני בגודלו בעולם

ביציאה משמורת הטבע הרגשנו את החום של המדבר משתלט עלינו וגרם לנו לעצור לשנ"ץ מתחת לעץ הקרוב. תדלקנו את האופנועים והמיכלים הרזרביים בעוד 5 ליטר דלק וכל אחד הוסיף לקחת עוד ג'רה של 5 ליטר מים נוספים על מה שכבר סחבנו איתנו כך שכל אחד רכב עם 8-9 ליטר מים ששימשו אותנו לשתיה, בישול ושטיפת כלים. הדלק הנוסף נשמר למקרה שתחנות הדלק יהיו רחוקות מדי אחת מהשניה או שנמצא תחנות שיהיו ריקות מדלק (מה שקרה בפועל).

בדרך צפונה נסענו שעות ארוכות בחום המדברי בדרכי העפר. הדרכים נראות טוב למראית עין שנותן לך תחושת ביטחון אבל ללא התראה מוקדמת הדרך נהיית חולית ומלאה בשובלי חול שהשאירו אחריהם הצמיגים של הג'יפים שיוצרים גבשושיות נמוכות וארוכות שמתמשכות לאורך כל הדרך בצורה מתפתלת ולא אחידה. רכבים על 4 כמעט ולא ירגישו את זה אבל על אופנועים עמוסים הדרך נהיית למאתגרת מאוד והשליטה על האופנוע קשה. במיוחד לשחר שרכב על צמיגי כביש חלקים לגמרי שלא התאימו לנסיעות בשטח.

מרחבי הפרא הנמיבים הלא נגמרים

כשחיפשנו מקום מוצל לעצירה מצאנו חווה של זוג בודד באמצע המדבר. הם מתפרנסים בעיקר מציד של אנטילופות למיניהם ותניני מדבר לבנים. כן כן גם אנחנו הופתענו לשמוע, הוא צד תנינים שחיין בהרים של המדבר. אל תשאלו אותי איך הגיעו לשם. הוא מחזיק באופן חוקי שטח של אלפי דונמים ויכול לצוד שם כאוות נפשו. אותו בחור מבוגר ממוצא גרמני הגיש לנו apfelshtrudel פאי תפוחים כמיטב המסורת הגרמנית וחתיכות biltong בייצור אישי. בילטומג הוא בעצם בשר מדמוי קבנוס העשוי מאותן האנטילופות שמסתובבות באפריקה הדרומית. הפעם הזו טעמנו ghemsbok ו springbok (חמסבוק וספרינגבוק) המאוד נפוצים באזור ורואים אותם מסתובבים בערים ובמדבר כמו שרואים יעלים בכיכר הראשית של מצפה רמון. הבילטונג הוא שיא הגאווה של האפריקאאנס. כולם הפצירו בנו לאכול ממנו ואני לא מבין ממה ההתלהבות, סך הכל בשר מיובש. אבל בשביל האפריקאאנס זה עניין תרבותי מושרש בהם בדיוק כמו ההאהבה שלהם לבירות.

מעבר מים רדוד אך מלא באצות חלקלקות

עצרנו לתדלוק במקום הנקרא canyon roadhouse. פיסת נווה מדבר יפיפיה ומטופחת שבנו בה פונדק דרכים באמצע שום מקום עם מסעדה ברמה גבוהה ואתרי קמפניג. העיצוב של המקום היה כולו על בסיס מכוניות אמריקאיות ישנות ואופנועים ובעצם מהווה מוזיאון פרטי של אוסף המכוניות של הבעלים. למרות המחיר הגבוה נשארנו לילה במקום. התקלחנו והתלבשנו יפה ובלילה אכלנו במסעדה. רועי ואני הזמנו סטייקים של בשר ספרינגבוק ואוריקס שיש להשיג רק באפריקה הדרומית. שחר כבר וויתר על הנסיון להיות צמחוני וטעם גם.

עלינו על הכביש הראשי של נמיביה שחוצה אותה מצפון לדרום, אחד מ3 כבישי האספלט היחידים במדינה. בדרכנו צפונה עברנו באתרי תיירות מוכרים שאת רובם אני כבר לא זוכר. ביקרנו באתר שנקרא quiver tree forest שם נמצאים עצי ה"קוויבר".

יער עצי הקוויבר הגדלים אך ורק באזור הספציפי הזה של מדבר הנמיב

עצבנה אותנו האישה בקבלה שהתעקשה על המחיר הגבוה לכניסה. לא הורשנו להכנס עם האופנועים פנימה. המקום הזה בעצם שייך למשפחה לבנה שפשוט גידרו את האתר היחידי בעולם שבו גדלים העצים האלה בצורה טבעית ומבקשים תשלום לכניסה. זו לא שמורת טבע. אבל ככה זה בנמיביה מדינה ענקית עם מעט אנשים בלי דין ודיין, כל אחד מגדר לעצמו שטח ענק ומכריז "זה שלי".  היינו צריכים לשלם יותר משרצינו על כל אתר תיירות במדינה. ביציאה משם שחר ורועי התקדמו על שביל העפר בעוד אני נשארתי מאחור כמה שניות נוספות. בדיוק כשהתחלתי את הנסיעה אחריהם ראיתי מימיני צ'יטה בוגרת מתחילה לרוץ אחרי! נתתי גז בכל הכוח וראיתי שהיא מצליחה לרוץ אחרי גם במהירות של 60 קמ"ש. רק אחרי כמה שניות לחוצות במיוחד ראיתי את הגדר שמפרידה בנינו, ואז יכולתי להרגע קצת ולצלם.

הצ'יטה שחשבתי שרדפה אחרי

בכניסה לעיירה kitmanshoop האופנוע של רועי לא שיתף איתו פעולה והחל להתחמם ונזקקנו לעזרת מכונאי אופנועים. הגענו למוסך טויוטה הקרוב והם מיד קראו לאופנוען המקומי שמטפל בכל האופנועים באיזור במוסך ביתי. Attie הגיע לאסוף אותנו על סוזוקי היאבוסה 1300, הוזמנו להתארח אצלו ללילה בזמן שיסדר את האופנוע של רועי.
"אטי" ובת הזוג שלו "ריאט" הם זוג אופנוענים קשוחים שמארגנים את הראלי (מפגש אופנוענים) השנתי באזורם. פעם נוספת נחשפתי לתרבות מועדוני האופנועים ולעזרה ולהכנסת האורחים שמהווה מאין קוד מוסרי כלל עולמי בין אופנוענים באשר הם. הסתבר שכשרועי עשה טיפול לפני היציאה מקייפטאון מוסך במוו המקומי שמו מים רגילים ברדיאטור במקום נוזל קירור אמיתי.
ריאט סיפרה לי בגאווה על אחיה, אופנוען במועדון 1%. למי שלא מכיר בעולם הבייקרים יש מונח שנקרא 1% אלה מועדוני אופנועים שמבדילים את עצמם בגאווה משאר 99% האחוזים הנותרים של מועדוני האופנוענים. לפי איגוד האופנוענים האמריקאי 99% ממועדוני האופנועים הם אזרחים שומרי חוק. אלה האחוז הנותר.

ריאט ואטטי והיאבוסה שלהם. זוג האופנוענים שארחו אותנו ועזרו לרועי בתיקון האופנוע

כל אחד מאיתנו קיבל מצנה שק קטן מלא במזכרות מהראלי האחרון שהם ארגנו.
כשעזבנו את ביתם ביום למחרת הם סרבו לקבל תשלום ורועי נאלץ לדחוף כסף בכח לכיסו של אטטי.

במשך, הנסיעה ללודריץ….

——————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגל אקרמן

————————————————

תשובההעברה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרקוד עם אופנוע, ציידים ואריות

לבלוג הישיר של אחינעם כאן

"עצור את המכונית! תפוס את הרובהש'ך, מצאנו עקבות טריות!" גלגלי הלנד-קרוזר בלמו בהחלקה וג'ספר, אנדי ואנדי נטלנו את רובי הציד שלנו וירדנו מהרכב. זוג אריות אכל תשעה עשר עגלים בשבועות האחרונים ואנחנו היינו במעקב אחריהם אל תוך הבוש הנמיבי הסבוך. אם נמצא אותם, נוכל להרוג אותם באופן חוקי. אריות, שהחלו לצוד בקר כבר לא יחזרו לצוד טרף צייד רגיל וקשה יותר להשגה הם יחזרו לאכול את הבקר הזמין. ג'ספר ואיתו שאר החקלאים באזור מתמודדים עם בצורת, ועם ציידים חצופים שכבר הרגו בבעלי החיים שלהם, הם לא יכולים להרשות לטורפים להמשיך בחיסול עדריהם. עקבנו אחרי הצללים הרכים, כמעט בלתי מובחנים – של עקבות בחול, עד שהגענו לשקע באדמה מתחת לגדר הגובלת בחווה שכנה. על גדר התיל היה תלוי קומץ מרעמת אריה – מחוספסת ושחורה. שני האריות היו אריות מדבריים נדירים, אבל בגלל שעקבותיהם נדדו לסירוגין אל ההרים ואל השטח של ג'ספר, הפסקנו את המרדף. חזרנו ללנד-קרוזר, קצת מאוכזבים אך גם חשנו הקלה שלא היינו צריכים לירות בחיות היפות הללו.

עקבות אריה בחול

פגשתי באנדי לפני כמה שבועות בקייפטאון. ניוזילנדי החי בשוויץ, אשר כבר עבר את כל מערב אפריקה על BMW GS1200 שלו. הוא הזמין אותי לבוא ולגור עם חקלאי מקומי בשם ג'ספר, ליד העיירה אוטיו Outjo בצפון נמיביה. היו שם גם בני זוג מבריטניה, רוב ומנדי, אשר ירדו גם הם דרומה דרך מערב אפריקה עם לנדרובר, מצטרפים לחגיגה, ויחד היה לנו שבוע נהדר כאן. התחלנו לעקוב במהלך היום אחרי אריות ונמרים, עזרנו עם הבקר, התאמנו בירי לעבר פחיות בירה, הכרנו חקלאים אחרים באזור ורכבנו בשטח החקלאי הענק. בלילות הקמנו מחנה באמצע הבוש ובישלנו כמויות מאסיביות של תבשיל חזה בקר, בשר טחון עם פאפ (דייסה מלוחה מתירס), קארי עם אורז, שניצל ראם עם דלעות או צדפות עטופות בבייקון. ישבנו סביב המדורה, כל אחד עם בירה קרה או ג'ין וטוניק והקשבנו לסיפורים של ג'ספר.
ג'ספר הוא אדם מדהים, ענק עדין עם לב טהור מספר סיפורים מלידה. בעברו היה בצבא ועבד בבניין וכיום מנהל שלוש חוות. הוא צייד מקצועי, המוציא לקוחות עשירים למסעות ציד חיות בר. הוא סיפר לנו על ההיסטוריה של העיירה אוטיו; הסבא רבה של אשתו של ג'ספר יצא בעקבות בן שבט הררו המקומי מהבירה וינדהוק. הוא הבטיח לו כי בין הגבעות האלה חבוי לו מעיין. לאחר נדודים ושוטטות במשך שבועות ועל סף המוות, כשכבר עמד לוותר קרא המדריך "אוטיו!" שפירושו בשפה הררו "תסתכל כאן!" וראה זה פלא! במקום התגלה מעיין מפכה כמזרקה שהיה לבסיס לעיירה היושבת שם היום. ג'ספר סיפר לנו גם על כמה מלקוחות הציד שלו – המעניינים יותר, ביניהם מלך ספרד, אמריקני לבן שהתעקש שהוא חצי אינדיאני ואכל כבד חי של איילה בעודו מיילל אל הירח המלא, פיליפיני שחירבן במכנסיו כשנפגש עם אריה שהסתער לעברו ודרום אפריקני שבעת שהתקרב נמר למלכודת שהניחו, התכופף מתחת לשיח ודקר את עצמו עם החץ שלו.

משמאל: אנדי, רוב, אני, ג'אספר, ומנדי

ארוחת בוקר

ג'ספר גם עזר לי להחזיר את הביטחון העצמי שלי ולרכוב כמו שצריך. ערב הגעתי לחווה, התרסקתי 10 מטרים מדרך העפר המובילה אל ביתו. אחרי התאונה שלי ב-Sossusvlei השתדלתי לרכוב כמה שניתן כל הדרך על כביש סלול ושיננתי לעצמי "רק להיות רגועה, פשוט להיות רגועה" והגדלתי בכך את שעורי הפאניקה. כמובן נפלתי בשנית לתוך החצץ, זה היה בלתי נמנע. הורדתי את כל הציוד מהאופנוע אבל עדיין לא הצלחתי להרים אותו. כמעט בכיתי מרוב תסכול. עוד משבר אמצע מסע. אחד מאותם רגעים שבהם את כמעט נשברת ואז קול אחר בראש שלך אומר: "נו, תפסיקי להתבכיין ולעשות עניין. תתחילי לחפש פתרון" ג'ספר ואנדי הגיעו לעזרתי ושני ערבים לאחר מכן יצאנו לנסיעה ארוכה של 70 ק"מ על חצץ וחול, ג'ספר נסע בעקבותי על הלנד-קרוזר. התרכזתי בשמירה על רוגע ושחרור זרועותי כך שלא לחצתי בכוח על ידיות הכידון ולא נלחמתי באופנוע. היה רגע אחד של אימה טהורה כאשר קודו ענק קפץ מתוך החשכה והחטיא את הצמיג הקדמי שלי במילימטר. הייתי כל כך מופתעת, שלא היה לי זמן להאט. אבל חוץ מזה נהניתי מאד ללמוד לתת לאופנוע "לרקוד" בחול ואז לדחוף אותו קדימה כך שהוא שומר על קו ישר.

עכשיו שימו לב לשתי עצות למצטיינים שיכולים להפוך אתכם למקצוענים ברכיבה מחוץ לכביש!

עצה מספר אחת: דמיינו שאין לכם כתפיים. אבל לגמרי לא. הטו את על הגוף קדימה והסירו את משקלו מהידיים.

עצה מספר שתיים: תשירו "אני מאמין שאני יכול לעוף!" בקול רם ככל האפשר. ברצינות, זה עוזר.

באחד מהימים יצאנו לחפש שתי זברות פצועות אשר נורו על ידי איכר אחר באזור. היריות לא כוונו היטב – והזברות הפצועות סבלו כרגע מכאבים חזקים. מותן יהיה בזבוז אם לא נצליח למצוא אותן. כשהתקדמנו בהרים בחיפוש אחר עקבות של דם על הסלעים, דיברנו הרבה על ההבדל בין רוצח לבין צייד. ג'ספר לא נהנה לצוד. הוא והחקלאים האחרים עוסקים בציד חיות בר באזור באופן מבוקר, רק לבשר למשפחותיהם ולמשפחות עובדיהם. הוא צד טורפים המאיימים על חיות המשק שלו ולוקח לקוחות "למסע ציד" באזור מוגדר על מנת להרוויח כסף כדי לפרנס את משפחתו. הציד מבוקר היטב על ידי הממשלה, כך שרק בעלי חיים קשישים וחולים ניצודים. רוב סכומי העתק המשולמים לציד חיות אלה, חוזרים למערך השימור שלהם. (כמובן, מערכת זו אינה שלמה או נקיה ויש בה גם שחיתות בשפע.) ג'ספר דיבר על האתיקה של ציד – להרוג מסיבות "מוסריות", לעקוב אחר החיה הניצודה בזהירות ברגל, לירות ירי ישיר ומטווחים קצרים בלבד, כמו גם לוודא שכיוונת היטב כדי לא לעזוב חיה פצועה סובלת מכאבים עד מותה. זה נראה קצת יותר מוסרי לקבל את הבשר באופן זה מאשר להיות מודע לתהליך על ידי מי שקונה את זה ארוז מראש עטוף פלסטיק מהסופרמרקט.

חקלאים אלה מנהלים חיים קשים, אשר בשנים האחרונות הפכו להיות קשים אף יותר. הבצורת הפכה את האדמה לעקרה ויבשה. עלים ירוקים נדירים מציצים מענפים אפורים, שיחים קוצניים המשתרעים לאורך קילומטרים. בורות מים ריקים ויבשים ופרות צמאות משוטטות בעייפות, עצמותיהן מציצות מתוך עורן. אין לחקלאים ברירה אלא למכור את הבקר שלהם לשחיטה – לפני שהם ימותו בכל מקרה. היצע גדול של בשר בקר אומר כי המחיר ירד באופן דרמטי והחקלאים משולמים על כך פרוטות. חוץ מזה יש גם ציידים המסתתרים על אדמתם וצדים את חיות הבר ואת הבקר שלהם. הגענו למחנה צייד לא חוקי אחד, מלא גולגולות, עורות יבשים וחתיכות מתכת דקה ששימשה כסכינים. אחד האתגרים בתביעות נגד ציידים אלה היא כי חקלאים נוטים להיות לבנים בעוד הציידים הלא חוקיים הם שחורים בדרך כלל. השופט אינו עיוור צבעים וגזע הוא סוגיה בנמיביה.
זהו נושא קשה ויחד עם זאת אני רוצה לנסות ולומר מילה על זה. כשמדברים עם חקלאי נמיבי שמשפחתו מחזיקה באדמותיה כבר חמישה דורות ופתאום הממשלה רוצה לקחת ולחלק אותה למקומיים, כהעדפה מתקנת. זה נראה קצת לא הוגן. הם בנו את המקומות אלה וקשה לטעון כי אם המתיישבים הלבנים לא היו עושים זאת, היו המקומיים השחורים בונים את החוות בעצמם. לדוגמא, באתיופיה, אשר מעולם לא היתה תחת משטר קולוניאלי, לא ניתן לטעון שהיא הרבה יותר מתקדמת מאשר השכנים שלה שעברו תחת שלטון זר. מדינות אפריקניות נוספות בן נזרקו מתיישבים לבנים, לא הסתדרו טוב יותר בלעדיהם (אנגולה, מוזמביק), ודרום אפריקה על פי כמה הערכות, הולכת ומידרדרת במהירות בעוד הכלכלה מתרסקת והשחיתות פורחת. מצד השני, קיים אי שוויון שאינו מוטל בספק בין לבנים ושחורים. הבושמנים השחורים נוסעים בחלק האחורי של הטנדר, עושים את כל העבודה המלוכלכת ותמיד יושבים בנפרד. שחורים נוטים להיות פחות משכילים ועניים. הם תמיד במקצועות כמו משרתים, טבחים, מלצרים ועובדי תחנות דלק. העניין הוא, שאין דבר כזה צדק. אי אפשר לתקן עוולות היסטוריות, וזו סתם התיפיפות נפש לחשוב כי שוויון מתקיים בכל מקום אחר בעולם. אני לא מביעה עמדה, או לוקחת צד, כי אם רק מנסה להרהר קצת על המורכבות של הארץ הזאת.
השבוע האחרון היה מדהים – הזכות להיות אורחת של מישהו אחר ביום-יום של חייו. זה כל כך שונה ממה שאני יודעת ובנוסף פגישה עם אנשים נעימים ומעוררי השראה. גם אם זה נמשך שבוע, באמת הרגיש לי כמו משפחה.

————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

רכיבה במושב האחורי במערב נמיביה

לבלוג הנהדר של אחינעם כאן

17 במאי 2016

בעוד האופנוע שלי חיכה בוינדהוק למגן רוח חדש ומנשאי אוכף רכים, יו הזמין אותי ברוב אדיבותו להצטרף אליו כמורכבת במושב אחורי, לסיור במערב נמיביה.

זה המסלול:

עזבנו מוקדם ביום שישי בבוקר ופנינו מייד לתוך דרך עפר יפהפיה, עלינו את Speetshoogte Passe וירדנו לתוך סוליטייר, שמסומנת כעיר במפה, אבל למעשה זו אכסניה קטנה, תחנת דלק ומכולת מחוברים יחד באמצע המדבר. המדבר – זה פתיחות, שממה וקשיחות דברים העושים משהו לנשמה. נראה לי שאלוהים, או איזה כוח על טבעי אחר, ממלאים אותנו בפליאה, והיא עוצמתית יותר במדבר ועל פסגות ההרים.

נסעו משם אל שער הכניסה ל- Sossusvlei, דיונות החול האגדתיות של נמיביה, רק כדי להסתובב לאחור. תקנות חדשות אוסרות על כניסת אופנועים. זו היתה אכזבה גדולה, אבל לפחות יש לי תירוץ טוב לחזור נמיביה בקרוב.

הקמנו מחנה קטן תחת הכוכבים ליד סוליטייר ולמחרת בבוקר יצאנו ברכיבה צפונה לכיוון החוף.

כשהגענו ל Valvis Bay מיהרנו אל הלגונה ומצאנו אותה מלאה בפלמינגו זוללים. יכולתי לשבת שם במשך שעות רק כדי לבהות בעופות האלה, מאות מהם סועדים, צווחים עפים למעלה והופכים לעננים ורודים.

בנמל פגשנו קבוצה של נשים משבט ההימבה שהסכימו להצטלם איתי (תמורת תשלום קטן כמובן). אפשר לומר משהו על חובת התשלום ועל האוזניות של האישה מימיני – אבל כבר הרגעתי את הציניות שלי.

ביום ראשון בבוקר נסענו ל- Swakopmund לארוחת בוקר מפוארת, סיירנו בשוק עבודות היד וקניתי אגוז מלקני (Makalani) שגולף אישית על המקום.

אגוזי מלקני מקושטים – יופיים בא מהקישוט הנחרט בהם

מסוואקופמונד נסענו לעמק הירח, רשת מדהימה של גבעות העשויות סלעים חדים ומדובללים. האיזור מכונה "Badlands" והוא בשימוש נרחב בידי תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות.

לאחר מכן המשכנו דרך Spitzkoppe, הר בצורה משולשת ודרך עיר באותו שם, שם פגשנו כמה אנשים מקומיים שעזרו לנו באדיבותם במציאת כיוונים.

אני בתפקיד הצלמת

ישנו באותו ערב באומרורו Omaruru ולמחרת בבוקר, יום שני, עשינו את דרכנו בחזרה לוינדהוק דרך כבישי מחוז צרים בין החוות. מצד אחד היה הרבה יופי לראות -ג'ירפות (פעם ראשונה בשבילי), אימפלה, Springbok, ראמים, חזירים, בבונים וחתולי פרא. מצד השני, ברור כי הבצורת המתמשכת הפוגעת בנמיביה היא מכה קשה להתמודדות. כל אפיקי הנחל שעברנו היו יבשים לגמרי, העצים והדשאים צהובים ואפורים. חלפנו על פני קבוצה של פרות, שתיים מהן היו מתות, עצמותיהן הזדקרו בשמש מתוך בשרן באדום חולני ממש. הפרות האחרות בקושי יכלו לזוז, היה ברור שהן לא קמו ממקומן במשך ימים. זה היה מראה קשה.
כשחזרתי לוינדהוק התאחדתי שוב עם האופנוע שלי. מנשאי האוכף הרכים, קטנים יותר ממנשאי האלומיניום הקודמים שלי כך שנאלצתי להיפרד ממשקל עודף ולוותר על שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות וזוג נעליים. רק הוכחה שלא הייתי צריכה אותם מלכתחילה. מוטב מאוחר מלעולם לא!

————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים (פרט לאלה השמורות ל-Uwe Schmidt) שמורות לאחינעם הראל

——————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

היציאה האמיתית לדרך… צרות

לבלוג הממלא השראה של אחינעם כאן

11 במאי 2016

בשבת בבוקר מוקדם עזבנו יו ואני את מפרץ למברט ויצאנו לדרך מבעד לערפל סמיך ודרכי עפר. התחושה הייתה מיסטית – באור השמש שהסתנן מבעד לערפל, חשף בקושי שממה אפוקליפטית של עצים שרופים וחול.

בשעה -10 הבוקר האפור החל מתבהר וקשת הפציעה בשמיים. איבדנו את דרכנו קלות בדרכים צדדיות ונפלתי פעמיים במלכודות חול שהפתיעו אותי. לנוכח ההכרה הפתאומית שהבחנתי בקטע החול מאוחר מדי, לא יכולתי להחליט אם להאט עד כדי זחילה דרכו או לעמוד על תמוכות הרגליים ולתת בגז. חוסר ההחלטיות היה בעוכרי. בפעם השנייה הרגל שלי נתפסה תחת ארגזי האלומיניום. הכאב היה בלתי נסבל אבל בזמן שצפרתי בחוסר אונים התרוצצה במוחי המחשבה שאם יו לא היה איתי הייתי בצרה גדולה.

חצינו את גבול נמיביה דרך Vioolsdrift בשעות אחר הצהריים המאוחרות והגענו לחניון על גדות נהר אורנג' עם חשיכה, המראה למחרת בבוקר היה הטעימה הראשונה של כמה יפה נמיביה יכולה להיות.

תארו לעצמכם: מוקדם בבוקר. האוויר קריר להפליא, הרוח מלטפת את הלחיים. השמש העולה מתחילה לצבוע את האדמה ואתם רוכבים על אופנוע לתוך ארץ חדשה, מדהימה. זו הרגשה שקשה לבטא במילים. דרך החצץ התפתלה בצמוד לאורך נהר אורנג 'מ Noordower לראש פינה, וכשלא הטלטלתי כמו יויו הצלחתי לצלם כמה תמונות.

לאחר 100 קילומטרים דרך העפר הפכה לכביש סלול ושם, בדרכנו ל Aus, חגגתי 10,000 ק"מ עם האופנוע שלי! אבן דרך נוספת, ואלוהים זה מרגיש נהדר!

ישנו ב-Aus ולמחרת בבוקר, יום שני, יצאנו ברכיבה לכיוון הדיונות של Sossusvlei. ולא הצלחנו להגיע… כעבור כ -25 קילומטרים בקטע חולי, האופנוע נכנס לטלטלות זנב קשות בחול עמוק והתהפכתי עם האופנוע. אני זוכרת שרכבתי בעמידה, פותחת מצערת ומתפללת שאצליח. הדבר הבא שאני זוכרת הוא פקיחת עיניים בתוך קסדה מלאה עפר, כורעת על ברכי הכפופות מתחתי. מגן הרוח נשבר ואחד הארגזים נשבר ללא תקנה. הכידון התכופף וההיגוי על דרך החצץ הפך לבלתי אפשרי. הסתובבנו לאחור עם הזנב בין הרגליים ויצאנו לדרך בת היומיים לווינדהוק, בה אתקן את האופנוע.
זו הייתה מכה גדולה לביטחון העצמי שלי. אם אני לא יכולה לעשות את זה על דרכים כאלה, איך אוכל לעשות את זה בדרכי אפריקה שעוד מחכות לי? הרגשתי כמו כישלון. הרגשתי שאני לא רוכבת מספיק טוב. הרגשתי שהשיפוט שלי בבחירת האופנוע היה לקוי, הוא כבד מדי. אולי פשוט אני צריכה למנוע מעצמי עוד נזקים, להסתובב לאחור לקייפטאון ולמכור את האופנוע שלי לפני שיהיה מאוחר מדי. הקול השני בראשי אמר – "את לא כישלון! את מעזה לנסות, לרדוף אחרי החלומות שלך. את נמצאת כאן, את עושה את זה! גם אם את לא עושה את זה לאתיופיה – את תלמדי כל כך הרבה מהמסע הזה"… נועם, אמא שלי, יו, כולם עודדו ועזרו לי להרגיש הרבה יותר טוב. ואחרי שהכרתי כלכך הרבה רוכבי אופנוע שנפלו על אותה דרך וכמה שחוו תאונות קשות, הרגשתי שמצבי פחות קריטי בכל הקשור ליכולת הרכיבה שלי. זה יכול לקרות לכל אחד, ללא קשר ליכולת רכיבה. יצאתי משם במזל עם לא יותר מכמה שריטות.

הדרך עד ווינדהוק חשפה עוד ועוד מיופיה של נמיביה. עשב צהוב, עצים קוצניים ירוקים, שמיים כחולים. הגענו לוינדהוק לבית אחותו של יו. האופנוע נשלח למוסך לתיקונים. אני כבר לא יכולה לחכות כדי לצאת לדרך שוב.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

---

תרגום מאנגלית, יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

משחקים בארגז החול הגדול

ובשמיים הפתוחים של דרום היבשת

[youtube_sc url="http://youtu.be/hvP5ztZsYBM"]

קמתי בבוקר במצב רוח קרבי במיוחד, קיפלתי את הציוד ויצאתי לכיוון סווקופמונט, העיר השניה בגודלה בנמיביה.
מצב רוחי היה גרוע והחלטתי לנסות לרומם קצת את האוירה. מצאתי בפלאפון כמה שירים של המלך, הנסיך והדוכס (אייל,שלומי ופרץ) והרמתי חפלה שלא ניראתה כמותה בכל הסוואנות של נמביה גם יחד. אפילו בנות היענה והאנטילופות שקפצו לי לתוך הגלגלים של האופנוע רצו להצטרף. הגעתי לסווקופ אחרי 6 שעות מתישות, נעצרתי עלידי שוטר במעגל התנועה בכניסה לעיר, שיירה ארוכה של מכוניות שחורות ורכבי משטרה חלפו על פניי, ראש ממשלת נמיביה בכבודו ובעצמו.
החלטתי שזה זמן מתאים ללכת לדבר איתו על המצב בארץ ולצלם אותו נותן כמה מילות חיזוק לישראל.

הדבקתי את השיירה ונצמדתי לשוטר המאסף. הדגנרט היה כל כל כך מרוכז בלחטט באף שלא שם לב שאני אחריו. נכנסנו לתוך בסיס של חיל הים. חשבתי לעצור לבקש רשות אבל החלטתי לשמור על המומנטום, להצדיע בבטחון לשומר בכניסה ולהמשיך אל תוך הבסיס. שכבר הייתי ממש קרוב קפצו עלי כמה מהמאבטים והתחילו לתחקר אותי. אמרתי להם שבאתי להצטלם עם ראש הממשלה, הם צחקו עלי ואיימו לעצור אותי אם לא אסתלק משם. למזלם הייתי אחרי 6 שעות רכיבה רצופות והייתי חייב להשתין אחרת לא הייתי מוותר להם כל כך בקלות.(;

למזלי, חודשיים קודם לכן קיבלתי מספר של בחור בשם רודי שגר בעיר סווקופמונד, כל מה שידעתי עליו זה שהוא אלוף נמיביה במוטוקרוס. זה הספיק לי כדי לדעת שזה אדם שאני יכול לסמוך עליו ולהשאיר אצלו את האופנוע בבטחה.

רודי קיבל את פניי בשמחה, ואמר שיעזור עם מה שצריך ושאני יכול להשאר לכמה זמן שארצה.
מהבית שלו יצרתי קשר עם היחידה שלי ועם חברים בארץ וגילתי שרוב חברי הקצינים בכלל לא גוייסו , "תשאר, העם בינתיים מסתדר בלעדייך" הרגיע אותי אחד החברים.

כשהעניין של החזרה נדחה לבינתיים , יכולתי להתפנות לדברים הפחות דחופים כמו לתקן את הנזילה של האופנוע או לרכוב עם רודי בגן עדן לאופנועים שסובב את ביתו, בין גבעות לס לדיונות זהבהבות ענקיות הנשפכות אל הים האטלנטי.

רודי פתח את שלושת דלתות החנייה האוטמטיות שלו ולסתי צנחה מטה.
שלושה אופנועי מוטוקרוס חדשים, שני טרקטורונים, אופנוע ים, מכונית ראלי וטרופי טראק עמדו שם והתחננו בפני שאעלה אליהם, שאפרק להם את הצורה. "הולך להיות לנו כיף השבוע" אמר לי רודי וטפח על שכמי

רכבנו במשך שבוע שלם כל בוקר עד שכל שרירי גופי (הלא מאומנים) עייפו.
בעודנו יושבים על אחת הדיונות ומסדירים נשימה הגיח מטוס קרב סיני וחג מעלינו למשך כמה שניות, רודי ראה שאני מתעניין במטוס ושאל אם אני מעז לטוס עם מטוס כזה
גיחכתי בזלזול ושאלתי אותו מה הביג דיל כולה מטוס סיני ישן.

….

יום למחרת הגענו למחסן גדול בשדה תעופה קטן לא רחוק מביתו, גיסו של רודי, טייס קרב נמיביאני הוציא את מטוס הקרב הסיני שלו. התיישבתי בתוך הקוקפיט המשני ולמען האמת אפילו מעט חששתי. רגע לפני שסגרתי את תא הטייס שמעתי את רודי מתגרה בגיסו "רום אומר שהטייסים הישראלים לא סופרים אותנו…״ תראה לו מזה.

דף הפייס של רום

הבלוג של רום

—————————————————————————————–

כל הזכויות C  לסיפור לצילומים ולקטעי הוידאו שייכות לרום בן אליהו

—————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!