שלום מרכז אמריקה

למעלה, מסעדה קפה אל אוויון בקוסטה ריקה

מקסיקו

מעבר הגבול בין ארה"ב ב duglas למקסיקו ב–Agua Prieta עבר חלק. שוטרי המכס בצד המקסיקני קצת חיטטו אבל היו מאוד נחמדים וגם דוברי אנגלית במקצת. גם ביקורת הדרכונים עברה בסדר, רק לקח יותר זמן למילוי כל הפרטים במחשב ובנוסף שילמתי 400 דולר ערבון שמבטיח שאוציא את האופנוע ממקסיקו ושאקבל אותם חזרה כשאצא את המדינה. במעבר הגבול פגשתי  רוכב גרמני על 1200GS אבל יותר מכמה שאלות; מאיפה אני ואיך הגעתי לפה, הבחור לא הראה יותר מדי נכונות לפתח שיחה… לא רוצה לא צריך. נפרדתי לשלום משוטרי המכס הנחמדים וממש ביציאה החלפתי כסף ופניתי לישוב (יותר נכון כפר) הראשון: Esqueda . הרכיבה היתה מלאה ברגשות ומחשבות על איך יהיה לי במקסיקו , צריך לשים לב יותר על כל דבר ולהתכונן לכל תרחיש, תשומת לב כפולה ומכופלת כל הזמן. נחמד היה לי בכפר הראשון אליו הגעתי, אישה מאוד נחמדה קיבלה את פניי במוטל היחידי שכלל אפילו  wi fi, בערב אכלתי בדוכן רחוב אוכל מקומי, עם בירה מקומית חמה – לא רע.

אני מתכנן את כיוון הנסיעה דרום–מזרח ובוחר בכבישים לא ראשיים מדי. מתכנן בכל יום את המסלול שלמחרת מקסימום ליומיים. הכבישים די נוחים לנסיעה והכפרים בדרך מפתחים בי סקרנות, על איך האנשים חיים כאן ,שמחים ממה שיש להם. עצרתי הרבה בכפרים כאלה כדי לנוח בדוכני דרך למיניהם, כדי לשתות משהו קר ולספוג קצת את האוירה המקומית. בדיקה של תחזית מזג האויר מראה שיש סופה טרופית בחוף המערבי שעלולה להשפיע ביומיים הקרובים על האזור שבו אני נמצא. לקחתי בחשבון ואכן הסופה השפיעה במקצת, עם קצת גשם ורוחות – ממש לא נורא כשאתה לבוש כראוי.

אחד הכבישים שבחרתי כביש מס׳ 16 (האמת שלא היתה אפשרות אחרת) עובר בתוך שמורת טבע ונוף נהדר. כביש מפותל עולה ויורד כיף של רכיבה. כ-200 ק"מ לפני צ'יוואווה פגשתי באמצע הדרך ב-4 רוכבים אמריקאים שרוכבים לצ'יוואווה לכנס של רוכבי BMW. פה כבר התחילה שיחה ארוכה על המסע שלי, היו מאוד סקרנים ורצו לשמוע כמה שיותר ואני סיפרתי להם בשמחה כל מה שרצו לדעת. לנוכח הצעתם להצטרף אמרתי שאני לא אצטרף לכנס. הסברתי להם שזה המוני מדי בשבילי… יותר מ-600 רוכבים אמורים להגיע לשם כך אומרים. אחרי לחיצות יד וברכות לדרך צלחה המשכנו לדריכנו. ואכן באותו יום פגשתי בהמון אופנועי BMW שחלפנו על פניי (עקפו אותי) עם הנפת היד המוכרת.

הרכיבה נעימה מזג האויר טוב, רואים יותר כפרים קטנים בדרך שדות של גידולי תירס בעיקר והמון שטחי מרעה בקר.

באחת מהדרכים ממש לפי העיירה Saltillo עצר אותי שוטר (בדיעבד רק לבדיקת מסמכים) כל הספורים על שוטרים מושחתים עלו לראשי. עצרתי, הורדתי את הקסדה מהראש והוא פנה אליי בצורה מאוד מנומסת וביקש רישיונות ואישורים (בספרדית הוא לא דובר אנגלית), הסבתי את תשומת ליבו למדבקת ההולוגרמה שמודבקת על מגן הרוח (אותה מקבלים במעבר הגבול וממליצים לך להדביק אותה בחזית) בדק שהכל תקין, שאל עוד כמה שאלות שלא הבנתי כל כך – אך עניתי תשובות על מה שחשבתי לנכון. ממש לפני שאני מתארגן להמשך הנסיעה, עצר רכב שממנו ירדו זוג מקסיקנים

שכנראה מכירים את השוטר. החליפו ביניהם כמה משפטים ואז פנה אליי הבחור באנגלית שוטפת ושאל שאלות מאיפה אני ולאן אני נוסע – ושוב התפעלות רבה כששמעו את התשובות וגם השוטר התפעל לאחר שתורגמו לו התשובות שלי. קיבלתי מהבחור המלצה על איזה דרכים כדאי לרכב ובאילו ערים כדאי לעצור – מבחינת ביטחון מפני חמדנים (אני קורא להם). ובאמת שיניתי את המסלול (אני התכוונתי לרכב לאורך החוף המזרחי דרומה – לא מומלץ) הצטלמנו, התחבקנו אפילו …לא עם השוטר 🙂 ונפרדנו לשלום. המסקנה שלי: רוב האנשים בעולם טובים הם. ככל שמדרימים, הכבישים יותר רחבים עם תנועה צפופה יותר וצריך להשקיע יותר תשומת לב. תחנות הדלק יותר גדולות עם חנויות שרות שרואים בהם יותר ויותר רשתות אמריקאיות. היום בפעם הראשונה נכנסתי לכביש אגרה. יקר אך לא נורא. הכיוון הכללי אזור צ'יאפס/קמפצ'ה/יוקטן שם אפגוש את שחף בני עוד 4/5 ימים. כנראה שלא אפגוש את "אלה" הבחורה שרכבה איתי את כל אלסקה – היא טסה לאיטליה לביקור מולדת.

אחרי כמה שיחות עם שחף על איפה נפגשים ומה עושים ולכמה זמן, הוחלט שניפגש ב– Cancun בשפיץ המזרחי של מקסיקו ומשם נטוס יחד לקובה (שעה טיסה) ל-5 ימים אאכסן את האופנוע ואצא לפסק זמן איכותי עם שחף וניצן. על זה הוחלט עוד כשהייתי כבר ב–Villahermosa ומשם רכבתי לאורך חוף מפרץ מקסיקו צפונה. פה כבר הייתי צריך להשתמש בכבישי אגרה וזה ממש לא נורא (אגב, אופנוע משלם חצי מחיר ממכונית) האזור הזה של מקסיקו מקסים. תשתית הכבישים מצוינת, הנופים לאורך החוף נפלאים, מזג האויר טוב – למעט הלחות בשעות הצהריים, היה כיף אדיר. אני מגלה כי הערים שאני עובר בהן יותר ויותר שקטות, מטופחות יותר ופחות עמוסות בכלי רכב. האנשים גם נראים יותר תרבותיים ויש יותר דוברי אנגלית , כאילו מקסיקו אחרת.

הפגישה עם שחף וניצן היתה מרגשת עד מאוד, איך לא !!! את השעות הראשונות העברנו בעיקר בהחלפת חוויות כל אחד וסיפורי. בערב יצאנו לארוחת ערב חגיגית ולמחרת כבר איחסנו את האופנוע אצל בחור ישראלי בשם דרור שחי פה בקאנקון הרבה שנים. טיפלנו בסידורים אחרונים לקראת הטיסה לקובה.

קובה

זו מדינה מאוד ענייה וזה ניכר בסגננון החיים של האנשים שחיים פה, אך כפי שהתרשמתי מכל המקומות שהייתי בהם, ככל שיש עוני קשה יותר האנשים יותר שמחים ורחבי לב וזה הרושם שקיבלתי גם פה בקובה. ביקרנו בשלוש ערים; La Habana עיר הבירה,

מאוד סואנת וצפופה ולא נקייה בלשון המעטה, למעט אזורי התיירות שיש בהם מלונות מפוארים המוקפים מסעדות ובתי קפה. ביקרנו בכל האטרקציות והסתובבנו בסמטאות העיר, כדי לספוג את האוירה המיוחדת שיש פה. הוקסמתי מהמכוניות הענקיות והעתיקות (תוצרת ארה"ב) נראות בכל מקום והן בני 50/60 שנה מצוחצחות ומטופחות ועדיין נוסעות . Trinidad עיירה קטנה בת מאות שנים,

מאוד ציורית ושקטה. הרחובות מרוצפים באבן. בתים קטנים וצפופים- אך נקיים עם גינה קטנה ומטופחת. מסעדות קטנות ברחוב הראשי ומוסיקה קובנית נשמעת בכל מקום. יצאנו לטיול רכיבה על סוסים למפל נסתר, היה די מייגע – אך המפל וטבילה במים פיצו על הדרך. פה גם חגגתי יום הולדת 64… Vinales עיירה קצת יותר מודרנית מאוד שלווה ותחושה שהאנשים שגרים פה מאוד אוהבים את המקום, הצטרפנו לאוטובוס תיירים וביקרנו בכל האטרקציות בסביבה – היה קצר וקולע. ביקרנו עצמאית בחווה משפחתית לגידול טבק וקיבלנו הסבר על כל תהליך הייצור התכבדנ בסיגר לעישון ובקוקטייל מקומי בקוקוס טרי. בקובה לנו בבתים מארחים (בתשלום) היה כיף להרגיש כמה האנשים אירחו אותנו מכל הלב באמת.

זהו קובה. חזרנו למקסיקו היישר לביתו של דרור שם חיכה לי האופנוע, ישנו בקרבת מקום ולמחרת נפרדנו, שוב. ושוב ברגשות מעורבים, כיף על מה שהיה וכיף על מה שיהיה. 7 ימים קסומים שעברו כהרף עין.

בליז

רכבתי דרומה לכיוון מדינת בליז, בלי יעד מוגדר. ישנתי עדיין במקסיקו בעיירה סמוך לגבול ולמחרת חציתי את הגבול, המעבר היה חלק ומהיר משני צדדיו של הגבול. השפה המדוברת פה אנגלית קל יותר למטייל שלא דובר ספרדית, התושבים פה מזכירים קצת את ג'מייקה למרות שרואים פה ושם גם אסייתים והודים כמובן.

סביר להניח שאהיה פה 3-4 ימים ואמשיך לגואטמלה. בעלת המוטל שבו שהיתי היתה בשנות ה-70 לחייה היא נולדה פה, "סופי" שמה, היה לה מבטא חצי ג'מייקני מדליק והיא סיפרה אלי בקצרה על ההיסטוריה של בליז. דקות ארוכות שוחחנו ובכל הזדמנות אחרת, הקסימה אותי האישה הזאת. עקב יום גשום במיוחד התעכבתי ליום נוסף, בליז היא מדינה קטנה, לא מפותחת במיוחד. הכל כאן שקט ונינוח אנשים נחמדים ומקבלי פנים, נהנתי מהשהייה והרכיבה .

גואטמלה

הכניסה לגואטמלה לקחה יותר זמן, ביורוקרטיה מהסוג הישן: המתנה בתור לצילומי מסמכים וכו' אך לא נורא. פה פגשתי 2 רוכבים מקסיקנים שמטיילים בגואטמלה והתוכנית שלנו היו זהות ליומיים הקרובים. אז רכבנו יחד ל-מקדשי המאיה באתר היחיד מסוגו במרכז אמריקה ב- Tikal

שם תיירנו כמה שעות והמשכנו לעיירה– Flores הסמוכה שם בילינו את הלילה.

את ארוחת הערב העברנו בסיפורי מסע שלהם ושלי בעיקר. (לשמחתי הם היו דוברי אנגלית) היה כיף לארח אחד לשני חברה. למחרת בבוקר הם המשיכו בדרכם לכיוון מקסיקו ואני נשארתי ליום נוסף ב-Flores לתייר את העיר ולנוח קצת. מכיוון שנכנסתי לגואטמלה מבליז, ידעתי מראש שאוותר על אגם אטיטלן הנמצ הרבה צפונה מהכיוון אליו התקדמתי (לא נורא ממש – יהיו אחרים) וגם ויתרתי על ביקור בעיר הבירה  Guatemala City שבה תכננתי לבצע טיפול לאופנוע, גם על זה איני מצטער, אבצע את הטיפול לאופנוע בסן-חוזה שבקוסטה ריקה. העיירה האחרונה בגואטמלה היתה Rio Dulce עיירה קטנה רועשת ותוססת. למחרת בבוקר על הדרך סטיתי קצת מהמסלול כדי לצפות ב–Lake Izabal והמשכתי למעבר הגבול עם הונדורס. שהייתי בגואטמלה 5 ימים ואני יכול להגיד שבערים היותר גדולות, רואים התפתחות והשפעה מערבית. הרכיבה היתה כיפית, בתוך כל הנוף הטרופי הירוק מסביב. בתחילת החודש הבא חוגגים פה את "חג המתים" או בשם אחר "יום הנשמות" חג מאוד ססגוני ושמח למרות הנושא הרבה אוכל וצבעוניות, לא יכול להתעכב עד אז.

הונדורס

מעבר הגבול לקח זמן; כשעה וחצי. אך ללא בעיות, רכיבה של כמה שעות בתוך נוף ירוק, כל הזמן עולים ויורדים בדרכים מפותלות והנה הגעתי לעיירה Copan (משמעות השם "אבן פינה") עיירה עתיקה שהוקמה לפני מאות שנים ע"י שבטי המאיה ואכן על פי המבנים והרחובות רואים שזו עיירה עתיקה. נהניתי פה, מה גם שהאירוח במוטל היה יוצא מהכלל. את הונדורס עברתי ב-5 ימים לא רכבתי הרבה ביום והתעכבתי במקומות שעברתי כמו עיר הבירה טגוסיגאלפה כמו רוב הערים הלטיניות היא עיר מחולקת – מרכז העיר מערבי לכל דבר ומסביבו על מורדות ההרים שכונות העוני הבתים הקטנים הצפופים והצבעונים. מדהים איך שזה ניראה. הרכיבה גם פה כיפית בכל הירוק שמסביב ומזג האויר מאוד נוח. מחר שוב מעבר גבול למדינה הבאה בשרשרת המרכז אמריקאית; לניקרגואה.

ניקרגואה

כמו בכל מעברי הגבול במרכז אמריקה, גם פה נצמדים אלייך כמה בחורים ״פיקסרים״ המתפרנסים מעזרה בהליכים הביורוקרטיים לאנשים שעוברים את הגבול עם כלי רכב – מהם אתה בוחר אחד שמלווה אותך לכל אורך תהליך מעבר הגבול, לאן ללכת? מה לצלם ואיפה? הפיקסר עם הקשרים שלו אפילו מביא את הקצין לבדיקת האופנוע. יש לציין כי זה עוזר, במיוחד לאלה שלא דוברי ספרדית והכל תמורת תשלום כמובן עניין של כמה עשרות ₪. כבר ביום הראשון בניקרגואה, הרגשתי שהאנשים פה מאוד נחמדים, יש יותר דוברי אנגלית ובכל הזדמנות אני מפתח שיחה עם המקומיים. מסתובב רגלית במקומות שאני נמצא ויש להגיד שעד כה כל ארצות מרכז אמריקה נראות די דומה; הערים, הנוף, סיגנון החיים וגם האוכל. ב–Tipitapa לנתי במוטל משפחתי שקיים כבר 30 שנים ושם קבלתי אירוח VIP , אחד הבנים שמנהל את העסק, דיבר אנגלית שוטפת והיה סקרן לשמוע מימני סיפורים מן המסע. ישבנו ודיברו ארוכות. היה כיף גם לשמוע ממנו על חייו ועל ניקרגואה. למחרת עם הקפה של הבוקר, הוא שוב הצטרף אליי וכשסיפרתי לו שהיום אני רוכב לאי Ometepe שבימת ניקרגואה המליץ בחום (הוא היה שם בקיץ האחרון) על רכיבה ל– San Jorge (שם עולים למעבורת לאי) ואכן הרכיבה היתה נהדרת ורגועה, אין מה למהר. עברתי בין כפרים קטנים שממש נראים אותו דבר. המתנה של כמעט שעה ועליתי למעבורת.

משך ההפלגה היה כשעה. הים היה שקט ומולנו נגלה האי כשבמרכזו מתנשא הר געש Concecpcion – מרשים ביותר. הכוונה היתה להישאר באי יומיים, אך הספקתי לתור בה ביום שהגעתי וקצת למחרת עד הצהריים, אז קיצרתי ועליתי למעבורת חזרה ליבשת. המשכתי לעיר תיירותית במיוחד San Juan del Sur ואכן עיר קטנה מלאה בתי מלון מכל הסוגים. חוף ים נהדר ולכל אורכה – בתי קפה ומסעדות מכל הרמות והטעמים. הרחובות היו גדושים תיירים מרחבי העולם. נהניתי מהשקיעה היפה. אחלה בירה וארוחה טובה.

אפילו ביקרתי ללא תכנון מוקדם בבית חב"ד המקומי שנתקלתי בו במקרה בזמן ששוטטתי בעיר. זהו מחר עובר לקוסטה ריקה.

קוסטה ריקה

מעבר הגבול לקוסטה ריקה, כמו בכל המדינות פה מתנהל בעצלתיים, לוקח זמן אך בעזרת הבחור שעוזר לך (פיקסר) זה יותר פשוט. Liberia היתה העיר הראשונה בקוסטה ריקה. הדרך לשם היתה נהדרת הנוף הירוק יופי של רכיבה. העיר עצמה מאוד מפותחת וכבר רואים שקוסטה ריקה יותר מתקדמת, נקייה ומסודרת מהמדינות שעברתי עד כה. אפילו בכפרים הקטנים בדרך רואים פחות עוני אם זה באיכות הבתים, החנויות הקטנות אפילו בלבוש של המקומיים, ויש גם יותר דוברי אנגלית. למחרת המשכתי ל–La Fortuna, הדרך היתה מהממת, הכבישים המפותלים לצידו של Lake Arenal, העיירה קטנה ותיירותית במיוחד יש פה המון אטרקציות שני הרי געש: "ארנל" ו– "צ'אטו" שבראות טובה המראה פשוט מרגש. תכננתי על טיולים רגליים לכיוון המעיינות החמים, אך הגשם החזק שירד ללא הפסקה שינה לי את התוכניות. (למרות שאומרים שזה הכי כיף כשיורד גשם) קבעתי תור טיפול לאופנוע בבירה סן-חוזה לעוד יומיים ומקווה שהכל יסתדר.

עוד לילה אחד באלחואלה (פרבר קרוב לסן-חוזה) שכונה קטנה ושקטה ושוב, האנשים מאירי פנים בכל מקום. למחרת בבוקר יצאתי למוסך שם קיבלו אותי בכבוד. כולם דוברי אנגלית כך שהיה קל לתקשר, אנשי המוסך החליפו באופנוע מה שצריך וטיפלו גם בי וגם באופנוע באופן מעורר הערכה. למרות שידעתי מראש שבקוסטה ריקה יקר יותר… יצאתי מרוצה. הגעתי לפארק– Manuel Antonio הידוע אחה"צ ונשארתי בקרבתו יומיים. די זמן לטייל בפארק הלאומי הנפלא הזה ולספוג קצת מהייחוד של הטבע של קוסטה ריקה ומהאוירה המקומית. קוסטה ריקה היא מדינה בה התיירות היא משאב מרכזי, מלאה בתיירים מכל רחבי העולם. בשל כך המחירים פה גבוהים משאר המדינות במרכז אמריקה, עצרתי ליד אל אוויון מסעדת קפה בה יושב מטוס שהוחרם עי השלטונות בימי תור הזב של הברחות הסמים בסביבה והיושבת על המתלול אל מול האוקיינוס השקט. פגשתי פה ושם במסעדות ישראליות – עצרתי לקפה ולמעין דרישת שלום מהארץ וכיף היה לדבר קצת עברית. מחר עובר לפנמה וכבר כמה ימים חושב על המעבר לקולומביה… מקווה שהכל יסתדר.

מפנמה לקולוביה

מעבר הגבול לפנמה עבר בקלות יחסית, אך פנמה קיבלה אותי בגשם סוחף. נאלצתי להמתין במעבר הגבול שעה ארוכה עד שירגע. מזה כמה ימים איני רואה שמש. השמים אפורים ומדי פעם יורד גשם. התוכנית הייתה לשהות בפנמה כשבוע, אך מזג האויר הגשום וגם התחזית שלא בישרה שינוי לטובה, שלחה אותי לשנות את התוכנית ותוך 3 ימים ימים מההגעה לפנמה כבר הייתי בחברת השילוח האוירי (מפנמה לקולומביה אין דרך קרקעית וכדי לעבור לקולומביה אפשר לבחור בדרך הים או בדרך האויר – אני בחרתי בהובלה אווירית.) להטיס את האופנוע לקולומביה. פה קיבלה אותי פקידה מקצוענית נחמדה דוברת אנגלית טובה והסתבר שאוכל לבחור בטיסת מטען למחרת או לזו שתצא בעוד 4 ימים. החלטתי לבחור בקרובה יותר כך שלקראת המחר טיפלנו בכל הניירת ארגנתי את האופנוע.

ותוך 3 שעות הכל היה מוכן, זהו נפרדתי מהאופנוע ועכשיו צריך לדאוג לי לטיסה, בחור שעבד במשרד השינוע הציע לי לנסוע לטרמינל הנוסעים הסמוך בשדה תעופה של פנמה סיטי שם יוצאת טיסה לבוגוטה בירת קולומביה בתוך שעתיים, וכך עשיתי ותוך 3.5 שעות הייתי בבוגוטה. מחיר הטסת האופנוע עמד על 1100$ בחברת CIRAG ומחיר כרטיס הטיסה שלי לבוגוטה עמד על 210$.

התמקמתי במוטל קרוב לשדה (האופנוע צריך להגיע מחר אחה"צ) בעזרתו האדיבה של בעל המוטל שהסיע אותי למסוף המטענים ובא איתי לעזור לשחרר את האופנוע – כי ידע שאני לא דובר את השפה. לא הצלחנו לשחרר באותו יום, כי השעה היתה כבר מאוחרת – למחרת האיש הנחמד הזה בא איתי שוב ואחה"צ האופנוע שוחרר. משום מה קיבלתי ויזה לשהות של 15 יום בקולומביה, לא ידעו להסביר למה… ויחד עם זאת זה מספיק זמן עבורי.

 אני חש עייפות. החומרים מראים סימני שחיקה. הדבר בא לידי ביטוי למשל כשלאחר שעתיים רכיבה, אני מרגיש את הגב, מדי פעם גם את הברכיים והעייפות צונחת עלי מהר ממה שהתרגלתי בצאתי לדרך. למרות זאת, אני עדיין נהנה מאוד מהרכיבה לחוות את המסע לראות מקומות חדשים ואנשים נהדרים. גם הגעגועים לארץ ולמשפחה הולכים וגוברים. מזג האויר כאן עכשיו האפרורי כל הזמן והגשם דוחף אותי למהר ולהדרים בעקבות הקיץ העובר בחודשים האלה לחצי הכדור הדרומי. למזג אויר נוח יותר. עוד 15/20 אלף ק"מ קטן עלי.

————————————————

כל הזכויות c לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

המותניים הצרות של אמריקה על שני גלגלים ולב רחב

כמה כבר אפשר לכתוב על מרכז אמריקה… הרבה מאד. הנה טעימה מהבלוג המשגע של לירן מרכוס:

הונדורס בקטנה וניקרגואה בשקיעה.

הערה:
הפוסט הנ"ל מוקדש למשפחתי היקרה שברגע זה חוגגת ברית מילה לנכד הראשון וכן אני הפכתי לדוד סוף סוף,אז לאחי חגי ולאשתו אוריאן מזל טוב להולדת בנכם נהוראי מאחל לכם ולו את כל הטוב שבעולם,שתדעו רק נחת וכמובן בריאות אושר והצלחה.
לקוראי הפוסט בבקשה תבינו אותי אם הפעם הכתיבה קצת כבדה וחסרת הומור ,קצת קשה לכתוב בזמן שהמשפחה חוגגת אירוע גדול שכזה.

אזהרה:
פוסט זה מכיל תמונות של שקיעות שמש מטורפות.
7.11.14

יצאתי מהעיר צ'יקיומולה (Chiquimula) השוכנת קרוב לגבול הונדורס, אל עבר מעבר הגבול, על הונדורס שמעתי אין ספור סיפורים רובם על מעבר הגבול, כגון הדרישה בתשלום שוחד וניצול הגעתו של תייר מזדמן ובמיוחד אחד כזה שהגיע עם אופנוע,שמעתי וקראתי רבות על כך והיו רוכבים שנאלצו לשלם עשרות דולרים ל"מאכרים" במעבר הגבול שעובדים יחד עם השוטרים במעבר וחולקים איתם את הרווחים,לפעמים הסכומים הגיעו לכמעט 200$, אני באופן אישי נגד תשלום שוחד לשוטרים או כל אחד אחר שבסך הכל אמור לבצע את עבודתו, לכן החלטתי שאני לא משלם אגורה ולא משנה מה יהיה,הדרך למעבר הגבול עוברת בין כפרים נידחים ואני חושב לעצמי מדוע אנשים גרים במקומות כאלו שוממים,באחד הכפרים הייתי אמור לפנות שמאלה אל עבר הכביש המוביל אל הגבול,שוב ה GPS שלי אינו עוזר לי ואני מבחין בטעות כ 30 ק"מ מאוחר יותר, עכשיו צריך לחזור 30 ק"מ לאחור, איזה באסה יצאתי מוקדם כדי להגיע למעבר הגבול כמה שיותר מוקדם ועכשיו נוספו לי 60 ק"מ למרחק הראשוני,אין מה לעשות ולא נבכה על חלב שנשפך,רציתי לכתוב בשר שנשרף אבל אז באמת הייתי בוכה,לאחר שחזרתי את המרחק הנ"ל הבנתי מדוע פספסתי את הפניה,במקום אין שילוט והפניה נראית כאילו היא מובילה לדרך עפר צדדית ורק לאחר כמה עשרות מטרים שוב יש כביש אספלט,נו טוב,לאחר כשעה הגעתי למעבר הגבול,הצד הגואטמלי עבר בזריזות החתמת הדרכון והחתמת הניירת של הקרנף במכס וקדימה אל הצד הבעייתי של הגבול שנמצא כמה עשרות מטרים מהצד הגואטמלי,עוד לפני שהחניתי את האופנוע כבר קפצו עלי 2 "מאכרים"(שכביכול עוזרים שעושים את תהליך מעבר הגבול עבורך)ישר נפנפתי אותם בחיוך ואמרתי להם "נו אספניול" הם התעקשו ושאלו על שפות אחרות אז הבטתי ממרום גובהי אל עיניהם במבט מאיים יותר ואמרתי להם בקולי השקט "נו אינגליש,נו ג'רמן,נו פרנסס,סולו איבראו"(רק עברית)תפחתי להם על הכתף והמשכתי קדימה,הם כנראה הבינו את הרמז ועזבו אותי לנפשי,עוד בימים שהייתי באפריקה מעולם לא שילמתי שוחד לשוטרים או לכל אחד אחר וזה מה שהבדיל אותי לעומת אנשים אחרים,את כל חבריי באפריקה "קניתי" בחיוך ובחברות וכך אעשה גם פה.

הפקידים במעבר הגבול ובמכס היו די נחמדים,"אני בבקשה דרכון,רישיונות של האופנוע" ,הפקיד "או.קיי לך תצלם את המסמכים הנ"ל ",אני "אחלה צילמתי מה עכשיו?",הפקיד "לך תשלם אגרה בסניף הבנק הצמוד למשרד ",הלכתי לשלם וחזרתי עם הקבלה והפקיד נתן לי את כל המסמכים חתומים אמרתי תודה וחזרתי אל הקרנף וואוו סה"כ 40 דקות, על יד הקרנף חנה  BMW 650 של בחור אמריקאי שמשום מה איני זוכר את שמו,הוא החל בתהליך חציית הגבול כמה דקות אחרי לכן הסברתי לו מה עליו לעשות כדי לקצר זמן והוא שאל אם אני מעוניין לחכות לו קצת ושנלך לאכול צהריים ביחד, אני לא ממהר אז אמרתי לו "סבבה מתאים לי ושאחכה כאן ליד האופנועים",עד שהוא סיים את התהליך המרתי את הכסף הגואטמלי(קאצל) למטבע של הונדורס בשם לימפריה,לאחר שהבחור האמריקאי סיים יצאנו לדרך ונכנסנו להונדורס,כעבור 20 דקות עצרנו לאכול, פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, הונדורס אינה בטוחה והפשע חוגג כאן ולכן אני מתכוון לחצות את הונדורס במהירות האפשרית ולשהות בה כמה שפחות,לאחר שנפרדתי מהבחור האמריקאי המשכתי בדרכי היות ואני רוצה להספיק כמה שיותר היום,מצב הכבישים גרוע וכמו בגואטמלה קצת קשה לצבור מרחקים גדולים ביום אחד,לקראת אחה"צ בעודי עובר בכפרים אני מתחיל לחפש מקום לישון בו הלילה ולא מוצא,יש עוד זמן עד חושך ולכן אני מחליט להמשיך הלאה אל הכפר או העיירה הבאה,פתאום מתחיל גשם או יותר נכון מבול,אני ממשיך עוד כשעה וחצי ומוצא את עצמי בפתח העיר סן פדרו סולה (San pedro sula) בה לא תכננתי לישון, העיר הנ"ל נחשבת לבירת הרציחות והעיר האלימה בעולם,כן בדיוק מה שקראתם עכשיו,עקב הסחר בסמים והמסחר בנשק לא חוקי נרצחו בה ב 2012 159 אנשים על כל 100,000 תושבים וב 2013 מספר הקרבנות על כל 100,000 תושבים עלה ל 187 ועל פי הסטטיסטיקה נרצחים בה שלושה אנשים ביום,בחשבון פשוט על פי כמות האוכלוסייה בישראל כ 15,000 מקרי רצח בשנה,לצערי היאלץ לישון בה הלילה,לאחר כמה סיבובים בעיר מצאתי מלון במחיר סביר עם חנייה מתחת לאדמה שנמצאת מעבר לכביש,לקחתי חדר פרקתי את הציוד קשרתי את הקרנף והלכתי להתקלח, אח"כ קפצתי מעבר לכביש לאכול משהו ומשם חזרתי לחדר, בעיר הזאת אני לא מסתובב בלילה.

למחרת קמתי מוקדם וארזתי את הציוד יום ארוך לפני, לכן יצאתי מסן פדרו בשעה 7:30, בתכנון להגיע אל העיר צ'ולוטקה (Choluteca) הקרובה למעבר הגבול עם ניקרגואה ומרחק הנסיעה המשוער כ 620 ק"מ,לאחר כשעה נסיעה מסן פדרו הכביש הפך לדו מסלולי סלול ברמה גבוהה וואאוו,הנוף מסביב הררי וירוק מאוד, כפרים קטנים ומכוניות מעשנות מכל עבר,זו ההזדמנות לצבור מרחק בזמן קצר ולכן העברתי את המתג שנמצא בצידו השמאלי של הכידון למצב S כלומר ספורט, מערכת ההזרקה כעת מזרימה יותר דלק והמנוע משחרר עוד כמה סוסים שנחו באורווה בתקופה האחרונה, המשאיות, המכוניות והאוטובוסים מזדחלים בעליות ואני חולף על פניהם במהירות,הכביש המפותל פשוט נהדר ומה שמגביל אותי כרגע הם הצמיגים שלי,

כן צמיגים דו שימושיים הם לא פה ולא שם,בדרך אני מבחין באגם לצד הדרך ועוצר לצילום ומנוחה, לקראת צהריים מד המרחק מראה שעברתי למעלה מ 500 ק"מ ואני מגיע לכניסה אל עיר הבירה של הונדורס טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) יופי לא נשאר עוד הרבה, אעצור להפסקה רענון ואח"כ אחצה את העיר, לאחר שנחתי קצת,חציתי את העיר דיי בזריזות בכביש שעוקף את מרכזה הסואן של עיר הבירה, כמה ק"מ לאחר היציאה מהעיר הכביש הופך לדו סטרי ומפותל, בדיוק כמו כל הכבישים העוברים בהרי מרכז אמריקה, המשאיות והאוטובוסים בכבישים שכאלו זוחלים גם בעליות החדות וגם בירידות, אני משתדל לעקוף אותם כאשר שדה הראייה מספק מבט אל עבר הפניה הבאה והמרווח מספיק לעקיפה, באחד המקרים בעודי נוסע מאחורי משאית עמוסה וממתין להזדמנות טובה לעקיפה, הכביש מתפתל סיבוב ימינה ואח"כ שמאלה ופתאום שיטטט אחד מצמיגי המשאית משתחרר ומתגלגל לעברי, כן בדיוק מה שקראתם כל הצמיג משתחרר ונע בזיגזג לרוחב הכביש,אני מנסה לבלום ולהימלט ממנו ימינה ושמאלה אך קצת קשה לנחש לאן אני צריך לפנות כדי להימנע מפגיעה בו,הכביש גם ככה מפותל ובירידה ומהירות הנסיעה שלי כ 60 קמ"ש, המרחק ביני לצמיג מצטמצם במהירות לעזאזל, כאשר אני ממש קרוב לצמיג אני מיישר את הכידון ומחזיק אותו חזק ואומר בקול "פי כוס אומו נגמר הטיול" ואז בוםםם,הצמיג משפשף את הגלגל הקדמיונוגח במגן המנוע בצידו הימני של הקרנף,הקרנף מתנדנד קלות ובועט את הצמיג הענק הזה אל השוליים, וואיי אני לא מאמין נשארתי על הגלגלים,אני עוצר מיד בשוליים כדי לבצע בקרת נזקים, המשאית ממשיכה הלאה וכך גם המכונית שהייתה מאחורי וראתה את הכל,אני אומר לעצמי שוב ושוב "איזה מזל אני לא מאמין",התגובה שלי הייתה טובה למרות שכל זה קרה בשבריר שנייה,לקרנף לא קרה כלום,סימני הצמיג נראו על גבי מגן המנוע המאובק וזהו חוץ מסימנים הכל תקין,עישנתי 3 סיגריות והמשכתי לדרכי,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר צ'ולוטקה, בכניסה לעיר ישנו גשר יפה אך לא עצרתי לצלם אותו עקב מאורעות היום ומעל ל 620 ק"מ רכיבה, מצאתי מלון זול שמנוהל ע"י משפחה נחמדה והלכתי לאכול ארוחת צהערב, במהלך הערב שחזרתי שוב ושוב את האירוע עם הצמיג הנ"ל וכמה מזל היה לי, הלכתי לישון יחסית מוקדם מחר אני חוצה לניקרגואה.בבוקר לפני שנסעתי אל מעבר הגבול קפצתי לכניסה לעיר לראות ולצלם את הגשר היפה מעל הנהר ומשם אל עבר הגבול,

הדרך למעבר הגבול הייתה רצופה בבורות עמוקים וכשאני אומר בורות עמוקים אז אני מתכוון לכך חלקם היו בעומק של יותר מ 30 ס"מ, למרות המחשבות על מעבר הגבול רמת הריכוז בקסדה עברה למוד אדום,והבעיה העיקרית באיתור הבורות היא כאשר נוסעים אחרי משאית או כאשר הבורות נמצאים בצלם של העצים,בור שכזה במקרה הטוב יכול לגרום לפנצ'ר ולעיקום הגלגל ובאשר למקרה הגרוע אתם יכולים לנחש לבד.ממעבר הגבול בצד של הונדורס עבר שוב בזריזות כ 30 דקות ואני בצד של ניקרגואה ושוב במעבר הגבול הנוהל הרגיל:דרכון מסמכים של האופנוע,לך תצלם את המסמכים,אני ממתין לפקידה העצלנית שתדפיס את האישורים,ביטוח צד ג' בלבד לקרנף,המרת שאריות הכסף מלימפריה של הונדורס לכסף של ניקרגואה בשם קורדובה (Cordoba) לאחר כשעה וחצי אני שוב בדרך ושוב בארץ חדשה עבורי גם כאן הכבישים מלאים בבורות ורמת סלילתם ותחזוקתו של האספלט גרועה עד מאוד,מזג האוויר חם ולח אך הנוף מסביב משגע,הרי געש,שדות בגווני ירוק על כל צבעיו,עגלות עם סוסים וגם כאלו עם שוורים,ילדים חוצים את הכביש ומנופפים לשלום,בדרך אני חולף על פני כפרים פשוטים הפרוסים לצידי הכביש,אני עוצר לתדלק את הקרנף שותה קולה קרה לצנן את גופי וממשיך בדרך אל עבר העיר ליאון (Leon) אחה"צ הגעתי ללאון, לאחר שעברתי בין כמה מלונות מצאתי מקום נחמד אך יקר וגם החדר לא משהו לכן אשאר פה רק לילה אחד ואח"כ אמשיך לגראנדה (Granada) את הקרנף החניתי בתוך משרד הטיולים של הגסטהאוס,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,רחובות העיר פשוטים ועתיקים חלקם סלולים וחלקם מאבנים מסותתות,רחובות צבעוניים וכנסיות עתיקות, העיר מתוירת מאוד ואפשר לראות תיירים בכל פינה,לקראת חושך ישבתי לאכול ארוחת ערב במסעדת קרניבור,היות ואני אחד כזה התישבתי שאלתי "מהו הסטייק הגדול ביותר שלכם?" המלצר ענה "950 גרם" אמרתי "סבבה!! יאלה זרוק אותו על המנגל" המלצר חזר לאחר 2 דקות ואמר "ה 950 גרם נגמר אבל יש 750 גרם" נו טוב קטנצ'יק אז הזמנתי את הטיבון 750 גרם צלוי למחצה, התענגתי על כל ביס ופשוט ליקקתי את הצלחת,משם חזרתי למלון או יותר נכון לגסטהאוס,קצת עדכונים מהמשפחה והחברים והתקפלתי למיטה.

בבוקר יצאתי אל עבר העיר גראנדה מרחק של כ 150 ק"מ בלבד לא כולל סיבובים מצב האספלט השתפר ומספר הבורות בכביש פחת,הכבישים הפכו לישרים ברובם,הצבע השולט ממשיך להיות ירוק ובאופק נראים הרים משני צדדיו של הכביש,הרי געש נראים מרחוק וקל לזהותם בשל צורתם הקונית,לאחר כשעה אני מבחין בשלט המורה על פניה ימינה ועליו כתוב הר געש מומוטומבו (Momotombo) גם ככה זה יום קצר מבחינת מרחק רק 150 ק"מ אז קצת שינוי בתכניות לא יזיק לאף אחד,פניתי אל עבר הכביש הצדדי שהתברר שהוא תחת שיפוצים ורובו אינו סלול,יופי קצת אבק לא יזיק לי ולקרנף,ההר נראה כבר מרחוק ולאחר כ 30 ק"מ פניתי אל עבר שלט המורה על תצפית אל ההר,הכביש עבר בתוך כפר שכנראה לא ראה קרנף עם רוכב מגודל מימיו,אנשים נופפו לשלום,ילדים רצו אחרינו(הקרנף ואני) וחלקם גם ברחו לבתיהם,הכביש הסתיים על שפת אגם קסולוטלאן (Lago Xolotlan) מעבר לאגם ניצב מולי הר געש מרשים ביופיו,וואוו פשוט נפלא,כיביתי את המנוע והצהרתי בקול "הפסקה!! " ישבתי שם כחצי שעה נהנה מההר העצום ולאחר מכן חזרתי חזרה אל הכביש הראשי,שוב עברתי בכפר ושוב תושבי הכפר בהו בי כאילו שראו עב"ם, המשכתי אל עבר העיר מנגואה (Managua) שהיא עיר הבירה של ניקרגואה החלטתי לוותר על ביקור בעיר זו ולהמשיך הלאה כמתוכנן אל עבר גראנדה אך לא לפני שאעצור לנשנש איזו ארוחת דאבל קטנה במקדונלדס,לקראת ערב הגעתי אל העיר גרנדה ומצאתי גסטהאוס קטן ונחמד עם חניה ואינטרנט,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גראנדה גם כן היא עיר מתוירת,כרכרות סוסים מציעות את שירותיהן,רחובות העיר נקיים,מבחר המסעדות רב,הכיכר המרכזית מטופחת והאווירה במקום פשוט נהדרת,לאחר סיבוב קצר בעיר הלכתי למסעדת פיתה אנד פיתה בבעלות שף ישראלי בשם דודו,הוא ומשפחתו החליטו לעזוב הכל בארץ ולפתוח מסעדה בניקרגואה ופרק חדש בחייהם,הזמנתי מעורב ירושלמי וישבתי ליהנות מארוחה טובה בחברתם של אנשים נחמדים,בערב חזרתי אל חדרי הצנוע והלכתי לישון.

למחרת שוב הסתובבתי בעיר ושוב אחה"צ חזרתי אל מסעדת פיתה אנד פיתה ישבתי שוב עם דודו ומשפחתו,הזמנתי פיצה ודודו הציע לי את הקינוח שהוא מכין בעצמו על חשבון הבית,עוגת שוקולד וגלידה, פשוט נפלא,נפרדתי מהם וחזרתי למלון,מחר אני ממשיך לאי אומטפה שנמצא באגם ניקרגואה.למחרת יצאתי לדרך קצרה כ 70 ק"מ אל האי אומטפה (Ometepe) שנמצא בלב אגם ניקרגואה,כדי להגיע אל האי עלי להגיע אל המזח שנמצא בעיירה ריבס (Rivas) ומשם לקחת מעבורת אל האי עצמו,לאחר כשעה הגעתי אל המזח שילמתי כניסה ל"נמל" אם אפשר לקרוא למזח בודד נמל והמתנתי כשעה עד לשובה של המעבורת מן האי,כאשר המעבורת הגיעה המתנו עוד כ 10 דקות עד שכל המכוניות,המשאיות וגם אוטובוס אחד ירדו ממנה אל המזח ואז הסדרן המדופלם שעובד שם החל לתת הוראות למכוניות להיכנס אל המעבורת,כאשר רציתי לעלות הוא אמר לי אופנועים בסוף,המתנתי בסבלנות וכאשר הוא סימן לי לעלות סובבתי את הקרנף ובאותו הרגע באה משאית מהצד ופשוט נדחפה בתור אל תוך המעבורת,הנהג החוצפן שלה חסם את הפתח למעבורת ולמרות שהיה מקום גם לקרנף הוא לא הסכים לזוז ולאפשר לי גם לעלות, פניתי לסדרן ואמרתי לו "מה זה צריך להיות?אני הייתי פה ראשון!" הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר ה"המעבורת הבאה עוד 3 שעות" אמרתי לו "מה 3 שעות אני פה כבר שעה וחצי" הוא עשה תנועה עם היד שאין מה לעשות ופה הפיוז של הצד המרוקאי שלי נשרף,והתחלתי לדבר בקול ובטון עצבני,אמרתי לו "שמשלמים לו שיעשה את עבודתו כמו שצריך ומה שהוא עושה זה לא יפה ולא מכובד" שוב הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר "זה מה יש,לא רוצה לחכות 3 שעות אתה יכול ללכת למקום אחר" אפילו 2 השוטרים שהיו במקום ששמעו את הרעש ובאו לברר מה פשר הדבר אמרו שאני צודק אך הוא בשלו ואין עם מי לדבר,מרב עצבים הפלאתי בו שורה של קללות בעברית שלמרות שהוא לא הבין את משמעותן הוא הבין שאני לא מברך אותו בברכת שנה טובה או משהו שכזה,טוב אז אני יושב שם עצבני וחושב מה עלי לעשות, לאחר 20 דקות אני אומר לעצמי "3 נוספות אני לא מחכה פה נעבור לתכנית ב' וניסע אל היעד הבא" אני בודק ב GPS ורואה שהמרחק לעיירת החוף סן חואן דל סור (San Juan del Sur) רק 35 ק"מ,אז קדימה חזרתי אל הפקידה בכניסה לנמל וביקשתי החזר עבור מה ששילמתי וקיבלתי החזר מלא,

אמנם רק דולר וחצי אבל עקרוני, הנסיעה משם הייתה דיי קצרה ומשעממת כבישים ישרים עם נוף ירוק אך לא משתנה, חוות שבשבות הרוח ליצור חשמל פרוסות משני צידיו של הכביש בישרו על אזור שופע ברוח, לקראת צהריים הגעתי לסן חואן,לאחר שלא מצאתי מקום לינה במחיר סביר קפצתי לבית חב"ד לברר על מקום לינה סביר, פגשתי שם שני חברה צעירים בשם משה ויוני שעובדים במקום הם הכווינו אותי לעבר גסטהאוס שקרוב אליהם,כמובן שהם הופתעו לגלות שהגעתי לשם עם אופנוע, לפני שעזבתי אכלתי שם ארוחת צהריים לא לפני שהתבדחתי ושאלתי בקול "המסעדה כשרה כאן?" אחרי שאכלתי קיבלתי מהם המלצה לטפס לתצפית שנקראת "פסל ישו" שנמצאת על הר שמשקיף אל המפרץ,התבדחתי איתם ואמרתי להם "איזה חב"דניקים אתם שאומרים ליהודי לך לפסל של ישו" כמובן שהם הגיבו בצחוק מתגלגל והבינו שזו בדיחה, נסעתי לגסטהאוס שם פגשתי מלא חברה ישראלים שרובם נמצא בטיול לאחר סיום שירותם הצבאי, אחה"צ לאחר מקלחת טובה הנעתי שוב את הקרנף ויצאתי אל עבר התצפית, הנסיעה קצרה מאוד ותוך 10 דקות הגעתי לחנייה המאולתרת שנמצאת כ 5 דקות הליכה מהתצפית, לאחר טיפוס המדרגות במעלה ההר הגעתי לפסל ישו והנוף המשקיף אל המפרץ היה פשוט נהדר, נשארתי שם עד לשקיעה ולאחר מכן חזרתי אל הגסטהאוס, בשעות הערב העיירה מתעוררת לחיים ומוזיקה מתנגנת בווליום לא הגיוני ונשמעת מכל כיוון וזה יימשך עד לשעות הקטנות של הלילה,מסכנים התושבים,אנשים שיכורים מכל עבר וזו שעתם של הנוכלים והשודדים שרובם ילדים צעירים, השומר במלון אמר תראה אלו מחפשים שיכורים בשביל להתנפל עליהם,כאשר הם רואים ניידת או סתם שוטר הם נעלמים כמו עכברים.
בבוקר שלמחרת יצאתי שוב להסתובב ברחובות סן חואן פתאום אני שומע מרחוק "לירן" אני מסתובב ואת מי אני פוגש? שוב את דניאל,אסף ושיר אותם פגשתי בפלורס ושוב בסן פדרו לה לגונה שבגואטמלה, מה קורה אנשים? כמה טוב לפגוש אותם שוב,חברה פשוט נהדרים,הסתובבנו קצת ברחובות העיר,שתיתי כמה שייקים של בננה עם קרח וחלב ואח"כ קפצתי שוב לבית חב"ד, אינני דתי אך שם האווירה ישראלית פתוחה וטובה ואיש אינו מכריח אותך להתפלל או משהו כזה פשוט קצת להשלים פערים מהתרבות הישראלית שממש חסרה לי, לקראת ערב קפצתי אל החוף וזכיתי לראות את אחת משקיעות השמש היפות ביותר שיצא לי לראות, פשוט מהמם ועוצר נשימה, לקראת ערב שוב המוזיקה החלה להפציץ מכל עבר ושוב הנוכלים והשיכורים נראו מכל עבר, באופן אישי זה מגעיל אותי לראות אנשים בוגרים חלקם מבוגרים מתנהגים בצורה שכזו.

נשארתי בסן חואן כארבעה ימים בהם עדכנתי את הבלוג,נהניתי בחברתם של החברה הישראלים,פגשתי עוד חברה ישראלים בהם נתקלתי בגואטמלה, שחיתי בים, נדהמתי שוב ושוב משקיעות מרהיבות ונגעלתי מהשיכורים ברחובות, נתקלתי שם ביותר מפעם אחת במקומיים שמתייחסים באופן מגעיל לתייר המזדמן, שמעתי ממקור ראשון על יותר ממקרה אחד על אנשים שהותקפו ונשדדו רובם בשעות הקטנות של הלילה, בערב נפרדתי מכל החברה שפגשתי בסן חואן.
בבוקר עזיבתי פניתי לפקידת הקבלה כדי לקבל החזר עבור פיקדון בסך 100 קורדובה אותו נדרשתי לשלם עבור השאלת מגבת,פקידת הקבלה החזירה לי 80 קורדבה,אמרתי לה "אבל שילמתי 100" היא ענתה "כן אבל אנחנו צריכים לכבס את המגבת" אמרתי לה "גם את המצעים אתם צריכים לכבס לא?" היא ענתה בתקיפות "זה מה יש אם לא טוב לך אל תחזור לפה" מה? לעזאזל ככה מדברים עם לקוח? באמת שדיברתי איתה בנועם כאשר חיוך על שפתיי,אך כאשר היא ענתה לי כך נשרף לי שוב הפיוז ואמרתי לה ש"אני בטוח לא אחזור לשם ושכדאי שתלך ללמוד איך לדבר עם לקוחות,שלום ולא להתראות".
היום אני נוסע לאי אומטפה (Ometepe) כן לא ויתרתי על הרעיון, מסן חואן אני אסע בחזרה לריבס נסיעה של כ 35 ק"מ,משם אנסה שוב לעלות על המעבורת אל האי נקווה שהפעם זה יהיה קל יותר,לאחר כחצי שעה כבר עמדתי במזח,שוב שילמתי את מיסי הנמל,הפקידה זכרה אותי ולא שאלה שאלות וכך גם הסדרן הדביל, לאחר רבע שעה הגיעה המעבורת ולאחר שהיא פרקה את כלי הרכב וכל הנוסעים הגיע תורנו,הפעם נעמדתי לפני המעבורת וחסמתי את המעבר לרכבים גדולים,אין מצב שאני לא עולה הפעם וכן הפעם אני הוא הסדרן, כאשר ראיתי שהמקום הולך ופוחת על הסיפון הנעתי ונכנסתי מבלי לשאול אף אחד,המקום צפוף וכלי הרכב והאופנועים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים,לאחר כרבע שעה יצאנו לדרך להפלגה שאורכת כשעה, לקראת 11:00 הגענו אל האי אומטפה שהוא בעצם אי שנוצר משני הרי געש שצמודים אחד לשני ובניהם נבנו כפרים, החלטתי לנסוע לכיוון ההר הדרומי, רב הדרך סלולה באבנים משולבות,הסתובבתי קצת עד שמצאתי מקום לינה במחיר סביר, אשאר פה 3 לילות,האינטרנט חלש באי כך שפה אני רק אנוח ואסתובב באי,במהלך שלושת הימים מזג האוויר כמעט כל הזמן היה מעונן ופשוט בלתי אפשרי לראות את ההרים מסביב במלואם, בימים הנ"ל אני מוצא את עצמי יושב על החוף נהנה מהשקט,מביט אל האגם ועל החוף,ילדים מקומיים משחקים בכדור,לא פלייסטשיין או סמארטפונים או משחקים אחרים שמוכרים לילדים בארצות המפותחות והם פשוט מאושרים,

פה ושם אני מכין לעצמי קפה טורקי שקיבלתי במתנה מיוני שעובד בבית חב"ד,ביום השלישי לאחר שחיכיתי כיומיים שהשמיים יתבהרו קצת יצאתי להקיף את האי הצפוני עם הקרנף,רב הכביש סלול אך אני נוסע לאט היות ואינני לובש ציוד מגן למעט קסדה וככפות פשוט נוסע לאט ונהנה מהמקום הפסטורלי,עדרי פרות מהלכים על הכביש,אנשים רכובים על סוסים כפרים קטנים מסביב,חלק מהבתים עשויים מבוץ,שאריות של עפר וולקני וסלעי בזלת מכל עבר,אפשר לראות את הצלקות הרבות שנוצרו על גבי צלע ההר מהתפרצויות שהיו פה בעבר,בעודי מקיף את ההר אני מבחין שהכביש שמקיף את ההר עובר דרך מסלול המראה,מה??איזה מגניב למרות ששלטים מורים שאסור לעצור על המסלול,אני עוצר לכמה דקות כי אני פשוט חייב לעצור לצלם את הקרנף על המסלול,אח"כ כמה דקות המשכתי והכביש הסלול הפך לכביש בוצי אך לאחר גואטמלה הקרנף עובר את עשרת הק"מ הללו בקלות,באחד הכפרים נתקלתי באנשים שחסמו את הכביש,בתחילה חשבתי שמדובר בהלוויה אך מסתבר שהם חוגגים איזשהו חג נוצרי וכולם הולכים ברחוב ומנופפים בענפים,זיקוקים מכל עבר ותמונות של אחד מהקדושים המקומיים,לאחר כ 20 דקות הכביש או יותר נכון השביל נפתח לתנועה והמשכתי אל עבר מרכזו של הכפר שם כולם חגגו,עצרתי לנשנש כמה חלקי עוף על האש ואת השאריות נתתי לכלב מקומי שעשה לי פרצוף "בחייאת זרוק לי עצם",לאחר מכן חזרתי אל הערסל למנוחה מול האגם,מחר אני חוזר אל היבשת ומשם אחצה לקוסטה ריקה.

המעבורת של הבוקר יוצאת ב 7:30 ואני צריך להיות במזח בשעה 7:00,קמתי מוקדם ארזתי את הציוד ונסעתי אל המזח (12 ק"מ בדרך שחלקה משולבת וחלקה עפר)הגעתי אל המזח בשעה 6:45,
עובדי המעבורת רק הגיעו והחלו לעסוק בהכנתה,שוטר מקומי בדק רישיונות לכולם בזמן שאני מתענג על קפה וסיגריה של בוקר, ב 7 אפס אפס עובדי המעבורת החלו להעמיס את הרכבים ולבסוף את האופנועים ובשעה 7:35 עזבנו את האי לכיוון היבשת,שוב על הסיפון נדרשתי לשלם כ 150 קורדובה שהם כ 6 דולר עבורי ועבור הקרנף ולאחר כשעה הגענו בחזרה אל המזח של ריבס,כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס,פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

לסיכום:
בהונדורס וניקרגואה הייתי חייב לעבור, רכבתי במדינות הנ"ל כ 1200 ק"מ, על הונדורס הייתי מוותר בקלות, היא פשוט שעממה אותי וגם האנשים שבה לא משכו את תשומת לבי יותר מדי, אולי כי פשוט שמעתי עליה ועל תושביה דברים רעים ולכן החלטתי לחצות אותה במהירות.
ניקרגואה ארץ קטנה ויפה עם הרי געש מכל עבר, המקומיים בהם נתקלתי היו פחות נחמדים, אומרים שהם הכי נחמדים במרכז אמריקה אך זו לא דעתי, נתקלתי ביותר מאחד שהתייחס אלי אישית באופן מזלזל ואף היו כמה שזרקו לעברי קללה או שתיים, שמעתי ממקור ראשון על אנשים שנשדדו במיוחד בסן חואן דל סור' לא אשכח את ניקרגואה בעיקר בגלל השקיעות המרהיבות אותם זכיתי לראות בסן חואן, מחירי המחייה בניקרגואה זולים מאוד.
לסיכום אני לא חושב שאחזור בעתיד לאחת מהמדינות הנ"ל אלא אם אהיה חייב לחצותם דרך היבשה.

בפוסט הבא- קוסטה ריקה – קופים, פרפרים, יערות גשם וכמובן חופים.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!