ארץ רחוקה וחברים קרובים

אדם שני מגיע לגן העדן הדרומי. לגעת בחלומות

הצג את הוראות נסיעה ל-Auckland, New Zealand במפה גדולה יותר

"גבירותי ורבותי", קראה הדיילת, "צר לנו להודיע לכם כי למטוס יש אי אילו תקלות טכניות ונישאר בפיג'י כמה ימים כדי לתקן זאת". עברו כ-10 שעות מאז המראנו מלוס אנג'לס והמטוס היה זקוק לכמה תיקונים. כולנו שמחנו על כך שלא התרסקנו. אך מעל לכל מצא חן בעינינו כי אייר-פאסיפיק אירחו את כל הנוסעים בבית מלון נחמד למדי באי האקזוטי. ביליתי את הימים הבאים בשוטטות רגלית באי, בנסיון לספוג את התרבות הפאסיפית.
יש באי מן עירוב מעניין של פולינזים והודים והיתה תחושה של מקום רחוק ונידח המתקיים לו "מתחת לרדאר".
לבסוף, המטוס תוקן והמשכנו בדרכנו לניו-זילנד. נחתנו באוקלנד Auckland.
שוב, גיליתי כמה קשה לי להאמין כי הנה אני כאן, בארץ זרה ורחוקה ."עשיתי זאת!", לחשתי לעצמי- "אני בניו-זילנד".
סאקי, החבר אותו פגשתי ואיתו רכבתי במרכז אסיה ב-2010 , הזמין אותי להתארח במחיצתו בעת שהותי בניו-זילנד, הוא הגיע לאסוף אותי משדה התעופה. היה נפלא לפגוש בו שוב. קישקשנו על הא ועל דא, כל הדרך על לביתו הקטן בגבעות הירוקות מצפון לאוקלנד.
היינו ערים כל הלילה וסאקי סיפר לי על מעשיו לאחר המסע הגדול שלו; הוא שב הביתה וחזר לעיסוקו כאנימטור דיגיטאלי, עובד פרילנס עבור אחת מחברות הסרטים הגדולות של ניו-זילנד.

במטבח של סאקי

האופנוע שלו – אותו BMW650 ישן, חנה שם לידנו ולרגע הייתי שוב במרומי הרי הפאמיר, מנסה לחצות עם סאקי את זרם המים העמוק והגועש עם האופנועים כשבסמוך לנו מצוק תלול.
למחרת בבוקר, השכמנו לקול צלצול הטלפון של ה"גורו". או זה המוכר יותר כדייויד, הרוכב הקנדי בו פגשתי כל כך הרבה פעמים בדרום אמריקה! הוא בדיוק סיים את הסיבוב שלו בניו-זילנד. לא עבר זמן והאופנוע שלו התגלגל לפתח ביתו של סאקי וחגגנו יחד את ערב השנה החדשה. בילינו יומיים נהדרים בסיומם דייויד המשיך בדרכו לאוסטרליה.

עם דייויד

מאחר והאופנוע שלי נשלח לניו-זילנד בדרך הים, עמדו לרשותי כמה שבועות עד למועד הגעתו, סאקי רב התושייה, "מצא" פתרון מושלם למלא את זמני: אני אשפץ מהיסוד את האופנוע שלו! כמובן ששמחתי לעזור למארחי ובמהרה פיזרנו את הדאקר המסכן על רצפת החנייה הביתית… "אתה בטוח שאתה יודע איך לחבר את כל החלקים חזרה ביחד?" הוא שאל. "אל דאגה מייט, תמשיך להבריג…"
בזמן הפנוי שלנו לאחר העבודה הזו, לקחנו את הקייאק של סאקי ויצאנו לדוג. ניו-זילנד בורכה בנופי טבע עשירים ושמורים במיוחד ודגים יש בשפע. לרוב היינו חותרים כ-3 ק"מ מהחוף, עוגנים ודגים כמה שעות. כמעט תמיד הצלחנו לדוג כמה דגים לארוחת ערב, מה שהוסיף טעם לחווייה הגסטרונומית וגם עזר במלחמה הקבועה של חסכון בתקציב…

בערבים סאקי עזר לי לתכנן את מסלול הסיבוב שלי בניו-זילנד והסביר: "בעיקרון, ניו זילנד עשויה משני איים; הצפוני והדרומי" גודלה כגודל בריטניה ומונה כ-4 מליון תושבים, רובם ממוצא בריטי ויש אוכלוסיה בת כחצי מליון ממוצא מאורי – הפולינזים שחיו כאן טרם הגיעו הבריטים.
קראתי עוד ועוד ומצאתי כי ני-זילנד הייתה המדינה הראשונה בעולם שהעניקה זכות בחירה שווה לנשים, המדינה הראשונה שהנהיגה מערכת רווחה. ני-זילנד היא הלוחמת העקשנית בעולם נגד כל מה שקשור לאנרגיה אטומית ובאופן כללי מדינה מתקדמת מאד.
יום אחד קיבלנו טלפון מרובי, סוכן המשלוחים שהודיע "האופנוע שלך כאן מייט!" מבלי לבזבז שניה, טסתי מאוקלנד שבאי הצפוני, לדנדין Dunedin באי הדרומי ונחתתי לתוך הכורסה של רוג'ר, איש נחמד החבר באתר קאוץ'-סרפינג שאירח אותי בכיף.
צלצלתי לרובי – סוכן המשלוחים וקבענו להפגש למחרת בבוקר ברציף.
בבוקר, צעדתי מביתו של רוג'ר לנמל קטן ופגשתי את רובי –  האיש שאירגן את כל המשלוח של האופנוע מקליפורניה לניו-זילנד.
מצאתי איש ידידותי למדי באמצע שנות החמישים שלו, עמוס בתשוקה לאופנועים ורכבים אמריקנים קלאסיים. פעם בחודש, רובי טס לקליפורניה כדי לרכוש אופנועי הארלי דייוידסון, ממלא בעשרה מהם מכולה, קונה ערימה של חלקי חילוף עבורם ומשיט הכל לעיר שלו דנדין. היו כמה רוכבים שפגשתי בדרכים שהזכירו את שמו וכך הגעתי אליו, כדי להשתמש בשרותי המשלוח שלו. אחלה עיסקה. הכל קליל, ללא שום צורך לארוז את האופנוע בארגז ייעודי. אין טוב מכך!
האופנוע חנה בשלווה בסככה סמוכה. ניגשתי אליו והנחתי את כף ידי על מיכל הדלק הכחול. "מה העניינים?" שאלתי אותו בשקט. כשעמדתי ליד האופנוע שלי, הרגשתי מייד שחזרתי הביתה ולפתע, הייתי שוב בדרכים.
פרט למצבר מת, האופנוע היה 100%, רובי עזר לי להניע בעזרת כבלים מהטנדר שלו ואיחל לי דרך צלחה. יצאתי לרכיבה קצרה בסביבות דנדין – עיר עם מורשת סקוטית ותיקה ותוך חיפוש חנות בה ביקשתי לקנות מצבר חדש, סיכמתי לעצמי שאכן, לצאת על אופנוע ולהקיף את העולם היה חתיכת רעיון נהדר.
מנהל המכירות של סוכנות הארלי-דייוידסון, הכיר אותי מתוך כתבה שקרא אודותי באינטרנט ונתן לי מחיר מיוחד למצבר חדש ומאד צהוב. הודתי לברנש הנחמד הזה ויצאתי למסע שלי בניו-זילנד… על ידי פירוק חצי מהאופנוע לצד הדרך; גלגל אחורי, מפלט, בולם וכו'. כל זה, רק כדי לדחוף את המצבר למקומו. כן, כך בנוי אופנוע BMW HP2.

הכנסת המצבר ל-HP2

עזבתי את דנדין ורכבתי לעבר קצהו הדרומי של האי הדרומי לעיר אינברקרגיל Invercargill. למקום מוכה הרוחות הזה אין הרבה מה להציע למטייל השגרתי, פרט לעובדה כי זו עיר הולדתו של ברט מונרו Burt Munroe ושם נמצא אחד מאופנועי האינדיאן סקאוט  Indian Scouts מודל 1920 שלו בתצוגה בחנות הכלים וציוד הבניה המקומית.
את ברט מונרו שיחק אנתוני הופקינס באופן יוצא מן הכלל, בסרט הנפלא; "האינדיאני המהיר בעולם" “The world’s fastest Indian”,  בו מסופר על המהנדס האוטודידאקט, שבנה באופן ידני את הצילינדרים, הבוכנות ומוטות השסתומים במנוע והתאים את האופנוע שלו באופן כלכך טוב, שהוא הגיע איתו למהירות של פי ארבע מהמודל הסדרתי. הוא שבר את שיא העולם לאופנועים מתחת ל-1000 ס"מק במישורי המלח של בונוויל bonaville בארה"ב.

ביליתי שם אחר צהריים, בחקר האופנוע ועוד כמה פרטים מהציוד שהוא השאיר אחריו, בטרם הלך לעולמו ויצאתי לדרך מעט לפני חשיכה.
אחד המקומות היותר מוכרים בניו-זילנד הוא איזור הנקרא "מילפורד סאונד". פארק לאומי גדול המכוסה ביער ומבותר בפיורדים רבים ונהרות בכל מקום. לשם כיוונתי בהמשך. חגגתי את יום הולדתי במנוחת קמפינג של כמה ימים וזינוק לשחיה בעירום במים הקפואים. אחלה מקום.
כבישי ניו-זילנד צרים וסלולים באופן גס. אך הסכנה הגדולה היא אלפי התיירים השוכרים קראוונים גדולים ומשוטטים בכל מקום. רוב המקומות המעניינים היו צפופים ועמוסים, אך שוב, תמיד מצאתי לעצמי פינה רגועה לנטות בה את האוהל. ברוב הפעמים, בחינם.
האי הדרומי נחצה במרכזו על ידי רכס הרים הנקרא "האלפים הדרומיים". הרכס הכביר הזה, כולל מראות ותצפיות נפלאים, כבישי רכיבה מענגים, נהרות שוצפים, קרחונים ועמקים רחבים. הטבע בניו-זילנד הווא מדהים ואין פלא שהוא מושך בכל שנה כל כך הרבה תיירים.
חלק גדול מהכלכלה הניוזילנדית מבוסס על חקלאות – ויש הרבה מאד חוות בכל מקום ונראה לי כי רוב האנשים שם די שמחים בחלקם.

בעיר קרייסטצ'רץ' Christchurch פגשתי חבר מישראל שלקח אותי לסיבוב בעיר והראה לי את מרכז העיר, שספגה רעידת אדמה חזקה אך לפני שנה. "העיר ממוקמת בתפר שבין שני לוחות טקטוניים ותזוזות מתרחשות כל הזמן".
מזג  האויר בניו-זילנד יכול להשתנות בתוך שעה. הם אומרים כי אתה יכול לחוות ארבע עונות ביום אחד! ואכן, חוויתי תערובת מזג אויר. כולל שבוע של גשם רצוף שכמעט הטביע אותי ואת האוהל שלי. יינן בעמק מרלבורו Marlborough valley העניק לי מחסה וקצת מהיין הלבן המשובח שלו ושילח אותי חם ושמח לכיוון המעבורת בעיירה פיקטון Picton בדרך לחצות בחזרה לאי הצפוני.

לילה לפני כן, פרנסיס – חבר ותיק מאפריקה התקשר אלי באי-מייל והודיע לי שהוא יודע שאני בניו-זילנד והתעקש שאבוא לבקר אותו. ובכן, פרנסיס לא היה חייב להתעקש כלכך. שמחתי מאד לראות אותו ואת רעייתו שוב, כך שתדלקתי את האופנוע בוולינגטון Wellington, קיפלתי את מפות האי הצפוני לתוך תא המפות של תיק המיכל. ויצאתי מזרחה.
לפנות ערב, הגעתי לכפר הקטן בו הם מתגוררים וחיפשתי את מספר הבית שלהם בחשיכה. "אדם!!!" שמעתי צעקה ולפני שהבנתי מה ומי, פרנסיס עמד לפני. רכבתי בעקבותיו לבית הסמוך ובלינו את הימים הבאים בעידכונים הדדיים על הקורות אותנו מאז הפעם האחרונה. נפגשנו בשנת 2000, כשהייתי במסע האופנוע הראשון שלי באפריקה. האנשים הנפלאים האלה מצאו אותנו לצידי הדרך והזמינו אותנו להתארח למשך שבועיים. מאז הם היגרו לניו-זילנד לחיים חדשים.

עם פרנסיס ופֶיי

הם נתנו לי תחושת בית אמיתית. משהו שמטיילים יודעים להעריך (אוכל, מקלחת וישר למיטה) ולאחר כמה ימים, באמת היה קשה להפרד מהם.
סופה גדולה היתה בדרך, כך שרכבתי במהירות חזרה לביתו של סאקי ליד אוקלנד. למחרת הלכתי לשגרירות האוסטרלית ונרגעתי למדי כשנוכחתי לדעת שבקשת הויזה האוסטרלית אושרה. פוואאההה. קבלת הויזה הזו היתה קשה עבורי משום שהאוסטרלים חרדים מכניסת זרים למטרות עבודה בלתי חוקית וכו' ואנחנו הישראלים נמצאים בראש הרשימה המבישה הזו. לאחר שהבקשה הראשונה שלי לויזה נדחתה. קיין, רוכב אוסטרלי שפגשתי במסלול הרי הפאמיר באסיה וחזר בינתיים הביתה, שלח לשגרירות האוסטרלית באוקלנד מכתב בו המליץ לתת לי אישור, בהבטיחו להם שאין לי כל כוונה רעה וכל רצוני הוא לתור את ארצם. איזה איש!
לאחר אירגון כל הסידורים עם חברה להובלה בשם "גרין פרייט" כדי לשלוח את האופנוע מאוקלנד לבריסביין שבוע לאחר מכן, יצאתי ברכיבה לכף ריינגה Cape Reinga בקצה הכי צפוני של האי הצפוני של ניו-זילנד.
המקום עצמו היה יפהפה ונראה באמת כמו קצה העולם, עם תצפית למפגש בין ים טסמניה לאוקיינוס הפאסיפי האדיר.

בדרך חזרה לאוקלנד, בחרתי בכביש המערבי שחלף בסמוך לכפרים מאורים קטנים ויערות עצי קאיורי. עצי הקאיורי הם עצים גבוהים וחסונים, ממש כמו האנשים המאורים שבעיני הם האנשים בעלי מבנה הגוף המושלם ביותר שפגשתי מימי.
לאחר חזרתי לאוקלנד, נכנסתי למוד של אירגון המשלוח, טלפונים, אי-מיילים, טיסות ותחשיבים. לאחר עוד קצת בדיקה ובירורים, היה ברור כי משלוח אל מעבר לים טסמניה זה עסק יקר למדי. ואם ניו-זילנד נראית קרובה לאוסטרליה על המפה. זה בכל זאת סיפור של 2000 ק"מ ושלוש וחצי שעות טיסה. "גרין פרייט" היא חברה מאד מוכרת בתחום כך שבחרתי בה לבסוף.
"תנקה את האופנוע במברשת שיניים לפני שהוא יישלח לאוז. ותרחץ את כל ציוד הקמפינג שלך" היו עצות שקיבלתי. כך שביליתי חצי יום ברחיצת כל הציוד שלי שוב ושוב, כדי להיות בטוח. רכבתי מוקדם לשדה התעופה ומצאתי את משרד נציגי חברת השילוח. סיכמנו שאני אביא את האופנוע בבוקר ואמריא לאוז באותו ערב, גם האופנוע יוטס לאוז באותו ערב עצמו כך שאוכל להוציא אותו מהשדה בבריסביין כבר למחרת.
היו כמה ימי עיכוב, כך שנאלצתי להשאיר את האופנוע ברשות חברת השילוח ולהמריא כבר בערב שסוכם עליו, כדי לא להחמיץ את הטיסה שלי.

אנשי חברת אמירת'ס Emirates קצת התבלבלו כשראו את הדרכון הישראלי שלי והלכו לאן שהוא, לברר אם אוכל לעלות לטיסה או לא. במהרה הכל הסתדר והיתה טיסה נעימה בה שוחחתי כל הדרך לבריסביין Brisbane, עם סמיר מביירות.

ביקורת הדרכונים עברה עם חיוך.

ועם חיוך ענק על פני, נכנסתי ליבשת/מדינה האחרונה במסע שלי – אוסטרליה.

—————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לתמונות ולסיפור שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

הבלוג ממשיך לארח רוכבים חברים: אדם שני המקיף את העולם כבר שנתיים, לבד על אופנוע, סיים את חציית אסיה ממזרח למערב. זה סיפור המסע שלו מטיביליסי בגאורגיה עד להפסקת מנוחה בטנריף. רגע לפני שהמריא לצי'לה להמשיך את החלק האמריקאי במסלול העולמי.

מאסיה לאירופה

הקאוקס

לאחר שלוש שעות של טיפול שורש בטיביליסי, גאורגיה, כאב השיניים שלי חלף. סוף סוף.

למחרת בבוקר הרכבתי מחדש את גל ההינע אותו פירקתי כדי לנסות ו"לסחוט" ממנו עוד כמה מאות ק"מ, בדרך לשיפוץ יסודי יותר באירופה. נראה כי הצלב (אותו מחבר המאפשר לזרוע גל ההינע לנוע מעלה ומטה בטלטלות הדרך, תוך כדי העברת הכוח לגלגל האחורי) המשומש שהתאמתי עובד בסדר ויצאנו לדרך. משאירים מאחור את בירת גאורגיה הידידותית ומטפסים לתוך רכס הרי הקואקס (Caucas) מה שנקרא אצלנו: הקָווקאז. האנשים בדרך נראו שלווים וידידותיים. אגב המושג “White Caucasian” שמשמעו "בן הגזע הלבן" המשמש את משטרות ארה"ב להגדרת גזעו של אדם, נטבע באיזור הזה על ידי אנתרופולוג גרמני שחקר את בני האיזור והתרשם עמוקות ממראם הנאה של בני גאורגיה. הוא צדק לדעתי, אכן גיליתי אנשים נעימים, אדיבים וידידותיים.

הים השחור

חוויתי כמה ימים של חקר הדרכים הצדדיות בגאורגיה, כל הדרך אל הים השחור, שם עצרתי לרגע, הבטתי ארוכות בים המנצנץ והרהרתי, איך תהיה חציית הגבול הטורקי שעמד לפני. אם גאורגיה הייתה הפתעה ידידותית, טורקיה דמתה יותר לדלי של מים צוננים בפרצוף. עם ההגעה למעבר הגבול, סימן לי איש משטרה להתקדם הלאה ולעקוף את תור המכוניות הארוך וכך עשיתי. כשהגשתי את הניירות לפקיד ההגירה, הוא חייך לעברי אך ברגע שהציץ בדרכון הישראלי, משהו בפניו השתנה כאילו אינו מאמין שאני בכלל נמצא שם. הוא שמר על אשרת רגועה, והחתים  את הדרכון. תוך מחשבה על "המשט לעזה" והגישה ה"בטוח ומנומס", שאני נוהג בה במעברי גבול נעמדתי בתור למכס כדי לקבל אישור להכנסת האופנוע. האיש הטורקי שעמד אחרי בתור שאל בחיוך אם אני גרמני. "לא" עניתי "ישראלי". שוב, העניינים התקררו עם איזכור השם ישראל ולפתע "חברי" החדש החל לדבר בהתרגשות בטורקית, כשהוא מצביע לעברי. לאחר עוד כמה דקות, פניתי אליו ושאלתי "יש איזו בעיה??…"  "הו, לא. שום בעיה.". תורי הגיע. קיבלתי אישור להכנסת האופנוע לתוך טורקיה. קניתי ביטוח מקומי עבור 10 דולר ויצאתי ברכיבה מערבה. לאורך חופו הנפלא של הים השחור.

חציית הגבול לטורקיה שלחה אותי לחשוב מחדש על הצעד הבא שלי כאן וציינתי ביני לביני: "להיות רגיש מאד למתרחש סביבי כאן בטורקיה". באותו לילה מצאתי נקודת קמפינג בתוך מטע תה. זרם שם נחל קטן מה שאיפשר לי רחצה יסודית, שהייתי זקוק לה זה מכבר.

מהגבול בין גאורגיה לטורקיה רכבתי כ – 150 ק"מ לעיר ריסה (Risa) ושם פניתי דרומה לפנים הארץ. היה משהו שסיקרן אותי בטורקיה הכפרית, לפני שאבוא בשעריה של איסטנבול. וזו היתה החלטה נכונה. מכאן ולהלאה, פגשתי אנשים ידידותיים למדי. בקפדוקיה Cappadocia הבחנתי באופנוע ב.מ.וו. R51 שנת 1950 עתיק ומשומר. הבעלים הגאה יצא מחנותו והחל לדבר איתי. כאשר למד כי אני ישראלי, שם את ידו על כתפי ואמר "אין לך במה להתבייש אדם". "יד, עשויה מהרבה אצבעות!". אחר כך חזרנו לדבר על אופנועים ומסעות ונפרדנו.

לינה בחיק הטבע הפראי בטורקיה הייתה קלה יחסית ועם המון מקומות בם ניתן לנטות אוהל. מזג האויר החמים והיבש הזכיר לי את ישראל. לפתע, אחרי 21 חודשים רחוק מהבית, חשתי געגועים הביתה.

סאקי ואכים, הניוזילנדי והגרמני שהפכו לחברי לאחר פגישה ורכיבה משותפת בעמק וואכאן בטאג'קיסטאן, שלחו לי כתובת של חבר טוב שלהם באיסטנבול והשביעו אותי "להגיע אליו כדי לנוח כמה ימים". מה שאכן עשיתי. וכך הכרתי את שוסלה Chusla וקמרון  Cameron שני  חברים אחד מניו-זילנד והשני אוסטראלי, הגרים באיסטנבול ומלמדים שם אנגלית.

האופנוע תפקד באופן בעייתי. ידעתי כי הצמיגים גמורים ועלי לחפש זוג חדש, שלא לדבר על טיפול מקיף שאני מאחר בו ואיסטנבול היא המקום הכי מתאים לעשות זאת. מצאתי שני צמיגי מישלן אנאקי והרכבתי אותם. כשסיפרתי לבעל חנות הצמיגים כי הקונטיננטל TKC 80 שהוא הוריד זה עתה מחישוקי האופנוע, עשו מעל 29,000 ק"מ הוא לא האמין. גילינו באותה הזדמנות כי חישוק הגלגל הקדמי עקום לגמרי ומתנועע חסר תקווה משמאל לימין, מעלה ומטה. "קדימה" אמרתי לעצמי.

שוסלה וקמרון – ה"חברים של החברים" טיפלו בי במלוא הרצינות ולקחו אותי להכיר את העיר ההיסטורית המדהימה הזו. חרשנו את מיטב האתרים המרתקים. פגשנו מקומיים ואפילו השתתפנו במסיבת קוקטייל בנציגות הבריטית בעיר (זו הפעם הראשונה במסע הזה ומקווה שאחרונה. אין לי שום חיבה לשגרירויות – בלשון המעטה). המעט ששהיתי באיסטנבול, איפשר לי לקלוט כי טורקיה קרועה מבפנים באופן המזכיר את ישראל. בין החברה המשכילה והמודרנית, לבין הדתיים-שמרנים, השואפים להפוך את הדמוקרטיה הנאורה שנוסדה על ידי אתא טורק במאה הקודמת – לרפובליקה איסלאמית. הצבא הנחשב לשומר הדמוקרטיה והחוקה עומד בתווך.

עם זוג צמיגים וחברים חדשים, עזבתי את איסטנבול ורכבתי צפון מערבה לכיוון בולגריה וסרביה. החורף המתקרב באירופה, גרם לי למהר מעבר לקצב שהתרגלתי לו עד עתה. ממש מעט לפני הגבול ההונגרי, גל ההינע  (הדרייב שאפט) שוב החל להשמיע קולות עזים, ידעתי כי זה רק עניין של זמן עד שהוא ישוב וישבר. "יאללה… קח אותנו רק עד הונגריה!! אל תשבר לנו כאן!!!" אמרתי לאופנוע תוך טפיחה מחבקת על מיכל הדלק השמנמן והכחול…. והאופנוע הנאמן הוביל אותי כל הדרך לתוך הונגריה. כמו תמיד. למרבה המזל מצאתי חיבור אלחוטי למחשב בתחנת משאיות בסמוך לחניון הלילה אמש. שלחתי מייל דחוף לחבר בקהילה המקומית של פורום רוכבי אופנועי האתגר העולמי: "הורייזונס אנלימיטד"  Horizons Unlimited או בקיצור HU, בבודפשט. בעיקרון קראתי "הצילו. הצילו. הצילו!" להפתעתי קיבלתי תשובה בתוך כשעה, גרגלי פאטאי Gergely Fatai המלאך הגואל שלי, הודיע כי הוא יכול לעזור והציע ליצור קשר עם סוכן ב.מ.וו המקומי, כדי לבדוק אם הוא יכול להשיג דרייב-שאפט חדש. פגשתי את גרגלי או בקיצור "גרג" בבודפשט למחרת.

בודפשט

לקחנו את האופנוע למוסך של ב.מ.וו. והזמנו דרייב-שאפט חדש. "זה יגע לכאן מחר", הבטיח לי מנהל המוסך. "או. קי. נהדר" חשבתי לעצמי. המשימה השניה, למצוא לעצמי מקום להניח בו את הראש הלילה. גרג התנצל שאינו יכול לארח אותי בהתראה כל כך קצרה. אך זו לא היתה ממש בעיה. כי היתה לי תכנית מגירה נוספת: "גלישת ספות", או בשמה הפופולארי "קאוץ'-סרפינג" CouchSerfing , אירגון ייחודי המבוסס על רשת האינטרנט, מאפשר למטיילים לארח או להתארח עם ואצל חברים אחרים בקהילה. הכל חינם אין כסף. אין מדובר רק ב"מיטה חינם", אלא בנוסף היכרות עם מקומיים ויכולת להתחבר לארצם ולאופייה הייחודי.. דוד קליין, ארח אותי באופן יוצא מהכלל לאורך שהותי בבודפשט. דוד, מטפס הרים מקצועי, הוא מאותה שנת ייצור שלי (1975), ואחלה בן אדם להיות בחברתו.

מאחר וסוכן ב.מ.וו. הודיע לי כי נפלה טעות וגל הינע לא יגיע ביום למחרת כמו שהובטח, אלא רק בעוד 15 יום (!!!!!!), נשארתי אצל דוד וחקרתי לעומק את עיר הבירה האוסטרו הונגרית היפהפיה הזו. יום אחד דוד שאל אותי אם יש לי מושג בבניה. עניתי כי אכן יש לי משהו ברקורד בנושא. מה שהוביל אותנו לפרוייקט בן עשרה ימים אינטנסיביים – בנינו משרד מסעות עבור דוד, עשוי עץ מהרצפה ועד לגג. נראה כי דוד יצא מבסוט מכל העניין ואני הרגשתי נפלא על כך שיכולתי להחזיר במשהו על האירוח לו זכיתי במחיצתו. אף שחשבתי שזה נגמר… השן שלי הודיעה לי שהיא רוצה עוד קצת קידוחים והפעם בסגנון הונגרי. רופא שיניים הונגרי קדח אותי זו הפעם החמישית במסע הנוכחי! רופא מעולה שהומלץ על ידי חברים ב- HU וכן, גם הוא אופנוען 🙂

לילה אחד בבודפשט, הגיע אימייל מהבית, מודיע כי אחד מחברי הטובים ביותר מניר-יצחק מתחתן. "האם תגיע?" שאלה אמי. לאחר הרהורים ספורים, החלטתי לטוס לישראל לשישה ימים, לבקר את הורי ולקחת חלק בחגיגת הנישואין של חברי. הנחיתה בישראל אחרי כמעט שנתיים, לוותה בתחושות מוזרות. אך כשראיתי את המשפחה והחברים, הרגשתי נהדר ובשניה אחת הרגשתי שוב בבית. זו היתה הזדמנות למפגש עם אדם (שורה זו מתורגמת תחת מחאה. יוני) שלמדתי להעריך רבות – יוני בן שלום. נפגשנו לראשונה דרך פורום אתר HU לפני כשש שנים ונשארנו בקשר מאז. כתבתי ליוני ופגשתי בו ובחלק ממשפחתו הנחמדה בבית קפה בתל-אביב. אני מתבייש להודות שבמקום לדבר עם בתו היפה של יוני, התחלנו מייד לדבר על אופנועים ומסעות… זו היתה הזדמנות טובה בשבילי לקבץ קצת אינפורמציה על מסע לאורך האמריקות. יוני נתן לי המלצות ותדרוך מקצועי. לאן ללכת מה לארוז. מחירים וכו'.

אדם ויוני

לאחר שישה ימים נמרצים בישראל, מצאתי את עצמי לפתע שוב בבודפשט. הדרייב שאפט הגיע וכבר הורכב. סוכן האופנועים התנצל על האיחור. "אין בעיות", אמרתי והודיתי לו על העזרה (מאוחר יותר למדתי שזו לא היתה אשמתו. לב.מ.וו. יש כרגע בעיה באספקת חלפים בעולם כולו).

מפגש HU

החזרה לרכיבה היתה נהדרת, חציתי את אוסטריה בצ'יק והגעתי לגרמניה. ליד שטוטגארט, פגשתי את סאבין וקלאודיו (חברים שפגשתי בקניה ובאסיה) ורכבנו ביחד למפגש HU במרכז גרמניה (מפגשי HU הם מסורת המתקיימת כמה פעמים בשנה בכל פעם, בהתאם לעונות השנה ביבשות השונות. מתאספים שם רוכבי אתגר מכל העולם למפגש של כת מאד ייחודית של שרוטי אופנועי מסע. קצת חגיגה והחלפת מידע) ברכיבה נעימה לאורך נהר נייכאר ובמעלה הגבעות של מרכז גרמניה, הרגשתי בר מזל גדול בעצם היותי בתוך חבל ארץ מדהים, רכוב על האופנוע ובחברת אנשים נפלאים.

מפגש HU

למפגש האופנועים הגיעו הרבה אופנוענים וביניהם קאז, החבר שלי מיפן, זה שחציתי איתו את המזרח הרחוק של רוסיה וסיביר ביולי האחרון. התנאים במפגש היו נהדרים: קמפינג עם חברים ביער, מפגש עם עוד הרבה רוכבי אופנועי מסע והחלפת תובנות, מידע  ונסיון רכיבה. לאחר המפגש המשכתי לתור את גרמניה ופניתי דרומה לכיוון שוויצריה לפגוש את קלאודיו ידידי (www.claudioangelini.ch)  קלאודיו ואני נפגשנו בקניה לפני שנה, כשהוא היה בתוך המסע שלו סביב העולם, על אופנוע הונדה "אפריקה טווין" האהוב שלו. הפכנו לחברים בשניה ונשארנו  בקשר מאז. כמה שבועות מוקדם יותר, שלחתי לקלאודיו מייל עם הכותרת "הצילו!", שאלתי אם אוכל להשתמש במוסך שלו כדי להכין את האופנוע לדרום אמריקה. יצרתי איתו קשר דרך ה"סקייפ", לאחר כמה מילות ברכה, טון הדיבור שלו השתנה ומעבר לקו כבר נשמע מישהו אחר… לא ההרפתקן חוצה העולם שהכרתי, אלא קצין צבא שוויצרי (שזה מה שהוא היה) יעיל ותכליתי: "תגיע לכאן ללנצבורג Lenzburg , ונפתור את זה. המוסך שלי, שלך! אין שום בעיה.

בסה"כ האופנוע פעל בסדר, אך עם 80,000 ק"מ של רכיבה שרובה דרכים גרועות, עמוס כמעט מעבר לגבול המותר. היו מספר נושאים שהיה עלי לדאוג להם וכמה התאמות ותוספות שהתכוונתי להתקין באופנוע:

1) הרפידה הקרמית של המצמד, אותו רכשתי מחברת טוראטק (יצרנית המתמחה בייצור חלקים וחלפים ייחודיים לאופנועי מסע) לא פעל באופן משביע רצון ואחרי כ- 25,000 ק"מ הרעיש מאד ולא הצמיד כראוי (לאחר פירוק המצמד, גילינו כי הסיבה היתה, כי עובי שתיים מתוך ארבע הרפידות הקרמיות, היה חצי מ"מ (עבות משתי האחרות. כתוצאה מכך, המצמד פשוט לא "ישב" ישר. יצרנו קשר ושלחנו את הדיסק לטוראטק בגרמניה, שהיו נבוכים למדי)

2) הבולם הקדמי היה הרוס. ללא שום תגובה מהשסתומים ותותבים שחוקים.

3) בהילוך הגבוה, היה צורך להחליף את המיסבים השחוקים.

4) בגלגל הקדמי. החישוק הישן והעקום כבר היה קרוב לצורת מרובע…

קלאודיו וסאבין חברתו, ארחו אותי בביתם בשוויצריה בזמן שטיפלתי באופנוע. השתמשנו במוסך הביתי הפרטי של קלאודיו והוא רכש את כל החלקים ב “Moto Mader” , סוכנות האופנועים בה הוא עובד כמנהל המוסך. “Moto Mader” הוא מקום מרשים ונחשב לאחד מעשרת סוכנויות אופנועי ב.מ.וו הגדולות בעולם.

פרט למנוע, פירקתי את כל השאר ובחנתי בדקדקנות כל חלק וחלקיק. המנוע היה טעון כמה כיוונונים והתאמות ופרט להחלפת מחזירי השמן – הקדמי והאחורי, הוא היה מאה אחוז. תיבת ההילוכים קיבלה מיסבים חדשים ומחזירי שמן – משהו שצוות BMW HP2 אצל היצרן, המליץ לי באופן אישי לעשות, לפני שאני יורד עם האופנוע לדרום-אמריקה. מצאנו הילוך אחרון משומש אבל כמעט חדש באי-ביי והלכנו על זה, במקום לשפץ מחדש את המערכת שנשחקה.

הבולם האחורי נשלח לחברת אולינס Öhlins , לצורך שיפוץ כללי והתאמנו מזלג אולינס קדמי, במקום המקורי של ב.מ.וו. תיקון הבולם המקורי באופן מקצועי, אמור היה לעלות סכום עתק שלא לדבר על כך שמעולם לא התרשמתי ממש ממה שב.מ.וו עשו לחלק שמקורו בחברת מאראזוצ'י.

קודם כל, בכדי להתאים את המזלג תוצרת אולינס (שנקנה חדש באי-ביי תמורת 500 אירו) תכננו תופסנים למזלג, חישוק, ציר ומתאם לקליפר הבלמים. בית מלאכה מקומי של חברת CNC , עשה את העבודה עבורנו. בימי ראשון קלאודיו ואני השאלנו ק.ט.מ. 990 אס חדש מהתצוגה במקום העבודה שלו ורכבנו יחד אל הרי האלפים המדהימים, כל הדרך עד למרגלות האייגר Eiger  האדיר.

הימים חלפו ולבסוף האופנוע היה מוכן. שלג וקרח כיסו את הקרקע והטמפרטורה צנחה למינוס 20 ברררררררררררר. היה כל כך קר וקפוא, שבקושי יכולתי לצאת לנסיעת המבחן שתכננתי ונאלצתי להסתפק ברכיבה איטית ל- 3 ק"מ, רק כדי לבדוק שהמערכות מתפקדות כראוי. נכון, זו אינה רכיבת מבחן אידאלית אך נראה שאצטרך להסתפק בה בשלב זה.

מאחר ומזג האויר הלך והתדרדר עוד ועוד, היה מסוכן לרכוב כל הדרך להמבורג, משם אני אמור לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה. ארזנו את האופנוע בארגז עץ, רוקנו את הדלק מהמיכל והובלנו על עגלה נגררת את האופנוע לסוכן חברת ההובלה הימית בהמבורג.

וכך, הפכתי באופן רשמי לתרמילאי! האופנוע אמור להגיע לואלפאריסו Valparaiso בצ'ילה דרך הים ב15 בינואר 2011 והטיסה שלי לצ'ילה תהיה ב 30 בדצמבר 2010.

טקס הפרידה מקלאודיו וסאבין כלל דמעות. ולעולם אהיה אסיר תודה לענק בזכות עצמו וחבר אמת.

כדי לחסוך קצת, המשכתי בדרכי בטרמפים ליער איפל בדרום מערב גרמניה, לפגוש חבר מאד מיוחד בשם ברנד טש Bernd Tesch. בעולם הדובר גרמנית, ברנד הוא מספר אחד בכל הקשור למידע, ידע והשפעה בתחום מסעות אופנועים/מול"ות ספרי אופנועים/ היסטוריית אופנועים/וכתיבה על אופנועים. בקיצור, גורו בשר ודם. בגיל שבעים לערך, האיש המיוחד הזה ראה רבות ומחזיק ברשותו מה שנראה כמסד הנתונים הגדול בעולם על רוכבי אתגר (כולל אותך יוני :)). ברנד מחזיק ספריה של מעל 900 ספרים, על מסעות אופנועים כולל זה של גבי בבלי וסיגל גבע הישראלים – בעברית כמובן. נפגשנו לפני הרבה שנים כאשר יצאתי לחצות את אפריקה על ההונדה אפריקה טווין שהיה ברשותי וזכרתי את חברי זה מאז. ברנד ערך מסיבה גדולה שכללה מדורת גזעי עץ ענקיים באמצע השלג. וכמה רוכבי אופנוע נוספים הצטרפו. היה נפלא.

ברנד טש ורעייתו

מעירו של ברנד הדרמתי ובעקבות הזמנה של חבר הגעתי לטנריף באיים הקנרים. מ ו ש ל ם! שמש. מראות נפלאים והזדמנות לשפר את הספרדית הבסיסית שלי. אדיוס!

טנריף

תרגום: יוני. C כל הזכויות לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה