שלום מרכז אמריקה

למעלה, מסעדה קפה אל אוויון בקוסטה ריקה

מקסיקו

מעבר הגבול בין ארה"ב ב duglas למקסיקו ב–Agua Prieta עבר חלק. שוטרי המכס בצד המקסיקני קצת חיטטו אבל היו מאוד נחמדים וגם דוברי אנגלית במקצת. גם ביקורת הדרכונים עברה בסדר, רק לקח יותר זמן למילוי כל הפרטים במחשב ובנוסף שילמתי 400 דולר ערבון שמבטיח שאוציא את האופנוע ממקסיקו ושאקבל אותם חזרה כשאצא את המדינה. במעבר הגבול פגשתי  רוכב גרמני על 1200GS אבל יותר מכמה שאלות; מאיפה אני ואיך הגעתי לפה, הבחור לא הראה יותר מדי נכונות לפתח שיחה… לא רוצה לא צריך. נפרדתי לשלום משוטרי המכס הנחמדים וממש ביציאה החלפתי כסף ופניתי לישוב (יותר נכון כפר) הראשון: Esqueda . הרכיבה היתה מלאה ברגשות ומחשבות על איך יהיה לי במקסיקו , צריך לשים לב יותר על כל דבר ולהתכונן לכל תרחיש, תשומת לב כפולה ומכופלת כל הזמן. נחמד היה לי בכפר הראשון אליו הגעתי, אישה מאוד נחמדה קיבלה את פניי במוטל היחידי שכלל אפילו  wi fi, בערב אכלתי בדוכן רחוב אוכל מקומי, עם בירה מקומית חמה – לא רע.

אני מתכנן את כיוון הנסיעה דרום–מזרח ובוחר בכבישים לא ראשיים מדי. מתכנן בכל יום את המסלול שלמחרת מקסימום ליומיים. הכבישים די נוחים לנסיעה והכפרים בדרך מפתחים בי סקרנות, על איך האנשים חיים כאן ,שמחים ממה שיש להם. עצרתי הרבה בכפרים כאלה כדי לנוח בדוכני דרך למיניהם, כדי לשתות משהו קר ולספוג קצת את האוירה המקומית. בדיקה של תחזית מזג האויר מראה שיש סופה טרופית בחוף המערבי שעלולה להשפיע ביומיים הקרובים על האזור שבו אני נמצא. לקחתי בחשבון ואכן הסופה השפיעה במקצת, עם קצת גשם ורוחות – ממש לא נורא כשאתה לבוש כראוי.

אחד הכבישים שבחרתי כביש מס׳ 16 (האמת שלא היתה אפשרות אחרת) עובר בתוך שמורת טבע ונוף נהדר. כביש מפותל עולה ויורד כיף של רכיבה. כ-200 ק"מ לפני צ'יוואווה פגשתי באמצע הדרך ב-4 רוכבים אמריקאים שרוכבים לצ'יוואווה לכנס של רוכבי BMW. פה כבר התחילה שיחה ארוכה על המסע שלי, היו מאוד סקרנים ורצו לשמוע כמה שיותר ואני סיפרתי להם בשמחה כל מה שרצו לדעת. לנוכח הצעתם להצטרף אמרתי שאני לא אצטרף לכנס. הסברתי להם שזה המוני מדי בשבילי… יותר מ-600 רוכבים אמורים להגיע לשם כך אומרים. אחרי לחיצות יד וברכות לדרך צלחה המשכנו לדריכנו. ואכן באותו יום פגשתי בהמון אופנועי BMW שחלפנו על פניי (עקפו אותי) עם הנפת היד המוכרת.

הרכיבה נעימה מזג האויר טוב, רואים יותר כפרים קטנים בדרך שדות של גידולי תירס בעיקר והמון שטחי מרעה בקר.

באחת מהדרכים ממש לפי העיירה Saltillo עצר אותי שוטר (בדיעבד רק לבדיקת מסמכים) כל הספורים על שוטרים מושחתים עלו לראשי. עצרתי, הורדתי את הקסדה מהראש והוא פנה אליי בצורה מאוד מנומסת וביקש רישיונות ואישורים (בספרדית הוא לא דובר אנגלית), הסבתי את תשומת ליבו למדבקת ההולוגרמה שמודבקת על מגן הרוח (אותה מקבלים במעבר הגבול וממליצים לך להדביק אותה בחזית) בדק שהכל תקין, שאל עוד כמה שאלות שלא הבנתי כל כך – אך עניתי תשובות על מה שחשבתי לנכון. ממש לפני שאני מתארגן להמשך הנסיעה, עצר רכב שממנו ירדו זוג מקסיקנים

שכנראה מכירים את השוטר. החליפו ביניהם כמה משפטים ואז פנה אליי הבחור באנגלית שוטפת ושאל שאלות מאיפה אני ולאן אני נוסע – ושוב התפעלות רבה כששמעו את התשובות וגם השוטר התפעל לאחר שתורגמו לו התשובות שלי. קיבלתי מהבחור המלצה על איזה דרכים כדאי לרכב ובאילו ערים כדאי לעצור – מבחינת ביטחון מפני חמדנים (אני קורא להם). ובאמת שיניתי את המסלול (אני התכוונתי לרכב לאורך החוף המזרחי דרומה – לא מומלץ) הצטלמנו, התחבקנו אפילו …לא עם השוטר 🙂 ונפרדנו לשלום. המסקנה שלי: רוב האנשים בעולם טובים הם. ככל שמדרימים, הכבישים יותר רחבים עם תנועה צפופה יותר וצריך להשקיע יותר תשומת לב. תחנות הדלק יותר גדולות עם חנויות שרות שרואים בהם יותר ויותר רשתות אמריקאיות. היום בפעם הראשונה נכנסתי לכביש אגרה. יקר אך לא נורא. הכיוון הכללי אזור צ'יאפס/קמפצ'ה/יוקטן שם אפגוש את שחף בני עוד 4/5 ימים. כנראה שלא אפגוש את "אלה" הבחורה שרכבה איתי את כל אלסקה – היא טסה לאיטליה לביקור מולדת.

אחרי כמה שיחות עם שחף על איפה נפגשים ומה עושים ולכמה זמן, הוחלט שניפגש ב– Cancun בשפיץ המזרחי של מקסיקו ומשם נטוס יחד לקובה (שעה טיסה) ל-5 ימים אאכסן את האופנוע ואצא לפסק זמן איכותי עם שחף וניצן. על זה הוחלט עוד כשהייתי כבר ב–Villahermosa ומשם רכבתי לאורך חוף מפרץ מקסיקו צפונה. פה כבר הייתי צריך להשתמש בכבישי אגרה וזה ממש לא נורא (אגב, אופנוע משלם חצי מחיר ממכונית) האזור הזה של מקסיקו מקסים. תשתית הכבישים מצוינת, הנופים לאורך החוף נפלאים, מזג האויר טוב – למעט הלחות בשעות הצהריים, היה כיף אדיר. אני מגלה כי הערים שאני עובר בהן יותר ויותר שקטות, מטופחות יותר ופחות עמוסות בכלי רכב. האנשים גם נראים יותר תרבותיים ויש יותר דוברי אנגלית , כאילו מקסיקו אחרת.

הפגישה עם שחף וניצן היתה מרגשת עד מאוד, איך לא !!! את השעות הראשונות העברנו בעיקר בהחלפת חוויות כל אחד וסיפורי. בערב יצאנו לארוחת ערב חגיגית ולמחרת כבר איחסנו את האופנוע אצל בחור ישראלי בשם דרור שחי פה בקאנקון הרבה שנים. טיפלנו בסידורים אחרונים לקראת הטיסה לקובה.

קובה

זו מדינה מאוד ענייה וזה ניכר בסגננון החיים של האנשים שחיים פה, אך כפי שהתרשמתי מכל המקומות שהייתי בהם, ככל שיש עוני קשה יותר האנשים יותר שמחים ורחבי לב וזה הרושם שקיבלתי גם פה בקובה. ביקרנו בשלוש ערים; La Habana עיר הבירה,

מאוד סואנת וצפופה ולא נקייה בלשון המעטה, למעט אזורי התיירות שיש בהם מלונות מפוארים המוקפים מסעדות ובתי קפה. ביקרנו בכל האטרקציות והסתובבנו בסמטאות העיר, כדי לספוג את האוירה המיוחדת שיש פה. הוקסמתי מהמכוניות הענקיות והעתיקות (תוצרת ארה"ב) נראות בכל מקום והן בני 50/60 שנה מצוחצחות ומטופחות ועדיין נוסעות . Trinidad עיירה קטנה בת מאות שנים,

מאוד ציורית ושקטה. הרחובות מרוצפים באבן. בתים קטנים וצפופים- אך נקיים עם גינה קטנה ומטופחת. מסעדות קטנות ברחוב הראשי ומוסיקה קובנית נשמעת בכל מקום. יצאנו לטיול רכיבה על סוסים למפל נסתר, היה די מייגע – אך המפל וטבילה במים פיצו על הדרך. פה גם חגגתי יום הולדת 64… Vinales עיירה קצת יותר מודרנית מאוד שלווה ותחושה שהאנשים שגרים פה מאוד אוהבים את המקום, הצטרפנו לאוטובוס תיירים וביקרנו בכל האטרקציות בסביבה – היה קצר וקולע. ביקרנו עצמאית בחווה משפחתית לגידול טבק וקיבלנו הסבר על כל תהליך הייצור התכבדנ בסיגר לעישון ובקוקטייל מקומי בקוקוס טרי. בקובה לנו בבתים מארחים (בתשלום) היה כיף להרגיש כמה האנשים אירחו אותנו מכל הלב באמת.

זהו קובה. חזרנו למקסיקו היישר לביתו של דרור שם חיכה לי האופנוע, ישנו בקרבת מקום ולמחרת נפרדנו, שוב. ושוב ברגשות מעורבים, כיף על מה שהיה וכיף על מה שיהיה. 7 ימים קסומים שעברו כהרף עין.

בליז

רכבתי דרומה לכיוון מדינת בליז, בלי יעד מוגדר. ישנתי עדיין במקסיקו בעיירה סמוך לגבול ולמחרת חציתי את הגבול, המעבר היה חלק ומהיר משני צדדיו של הגבול. השפה המדוברת פה אנגלית קל יותר למטייל שלא דובר ספרדית, התושבים פה מזכירים קצת את ג'מייקה למרות שרואים פה ושם גם אסייתים והודים כמובן.

סביר להניח שאהיה פה 3-4 ימים ואמשיך לגואטמלה. בעלת המוטל שבו שהיתי היתה בשנות ה-70 לחייה היא נולדה פה, "סופי" שמה, היה לה מבטא חצי ג'מייקני מדליק והיא סיפרה אלי בקצרה על ההיסטוריה של בליז. דקות ארוכות שוחחנו ובכל הזדמנות אחרת, הקסימה אותי האישה הזאת. עקב יום גשום במיוחד התעכבתי ליום נוסף, בליז היא מדינה קטנה, לא מפותחת במיוחד. הכל כאן שקט ונינוח אנשים נחמדים ומקבלי פנים, נהנתי מהשהייה והרכיבה .

גואטמלה

הכניסה לגואטמלה לקחה יותר זמן, ביורוקרטיה מהסוג הישן: המתנה בתור לצילומי מסמכים וכו' אך לא נורא. פה פגשתי 2 רוכבים מקסיקנים שמטיילים בגואטמלה והתוכנית שלנו היו זהות ליומיים הקרובים. אז רכבנו יחד ל-מקדשי המאיה באתר היחיד מסוגו במרכז אמריקה ב- Tikal

שם תיירנו כמה שעות והמשכנו לעיירה– Flores הסמוכה שם בילינו את הלילה.

את ארוחת הערב העברנו בסיפורי מסע שלהם ושלי בעיקר. (לשמחתי הם היו דוברי אנגלית) היה כיף לארח אחד לשני חברה. למחרת בבוקר הם המשיכו בדרכם לכיוון מקסיקו ואני נשארתי ליום נוסף ב-Flores לתייר את העיר ולנוח קצת. מכיוון שנכנסתי לגואטמלה מבליז, ידעתי מראש שאוותר על אגם אטיטלן הנמצ הרבה צפונה מהכיוון אליו התקדמתי (לא נורא ממש – יהיו אחרים) וגם ויתרתי על ביקור בעיר הבירה  Guatemala City שבה תכננתי לבצע טיפול לאופנוע, גם על זה איני מצטער, אבצע את הטיפול לאופנוע בסן-חוזה שבקוסטה ריקה. העיירה האחרונה בגואטמלה היתה Rio Dulce עיירה קטנה רועשת ותוססת. למחרת בבוקר על הדרך סטיתי קצת מהמסלול כדי לצפות ב–Lake Izabal והמשכתי למעבר הגבול עם הונדורס. שהייתי בגואטמלה 5 ימים ואני יכול להגיד שבערים היותר גדולות, רואים התפתחות והשפעה מערבית. הרכיבה היתה כיפית, בתוך כל הנוף הטרופי הירוק מסביב. בתחילת החודש הבא חוגגים פה את "חג המתים" או בשם אחר "יום הנשמות" חג מאוד ססגוני ושמח למרות הנושא הרבה אוכל וצבעוניות, לא יכול להתעכב עד אז.

הונדורס

מעבר הגבול לקח זמן; כשעה וחצי. אך ללא בעיות, רכיבה של כמה שעות בתוך נוף ירוק, כל הזמן עולים ויורדים בדרכים מפותלות והנה הגעתי לעיירה Copan (משמעות השם "אבן פינה") עיירה עתיקה שהוקמה לפני מאות שנים ע"י שבטי המאיה ואכן על פי המבנים והרחובות רואים שזו עיירה עתיקה. נהניתי פה, מה גם שהאירוח במוטל היה יוצא מהכלל. את הונדורס עברתי ב-5 ימים לא רכבתי הרבה ביום והתעכבתי במקומות שעברתי כמו עיר הבירה טגוסיגאלפה כמו רוב הערים הלטיניות היא עיר מחולקת – מרכז העיר מערבי לכל דבר ומסביבו על מורדות ההרים שכונות העוני הבתים הקטנים הצפופים והצבעונים. מדהים איך שזה ניראה. הרכיבה גם פה כיפית בכל הירוק שמסביב ומזג האויר מאוד נוח. מחר שוב מעבר גבול למדינה הבאה בשרשרת המרכז אמריקאית; לניקרגואה.

ניקרגואה

כמו בכל מעברי הגבול במרכז אמריקה, גם פה נצמדים אלייך כמה בחורים ״פיקסרים״ המתפרנסים מעזרה בהליכים הביורוקרטיים לאנשים שעוברים את הגבול עם כלי רכב – מהם אתה בוחר אחד שמלווה אותך לכל אורך תהליך מעבר הגבול, לאן ללכת? מה לצלם ואיפה? הפיקסר עם הקשרים שלו אפילו מביא את הקצין לבדיקת האופנוע. יש לציין כי זה עוזר, במיוחד לאלה שלא דוברי ספרדית והכל תמורת תשלום כמובן עניין של כמה עשרות ₪. כבר ביום הראשון בניקרגואה, הרגשתי שהאנשים פה מאוד נחמדים, יש יותר דוברי אנגלית ובכל הזדמנות אני מפתח שיחה עם המקומיים. מסתובב רגלית במקומות שאני נמצא ויש להגיד שעד כה כל ארצות מרכז אמריקה נראות די דומה; הערים, הנוף, סיגנון החיים וגם האוכל. ב–Tipitapa לנתי במוטל משפחתי שקיים כבר 30 שנים ושם קבלתי אירוח VIP , אחד הבנים שמנהל את העסק, דיבר אנגלית שוטפת והיה סקרן לשמוע מימני סיפורים מן המסע. ישבנו ודיברו ארוכות. היה כיף גם לשמוע ממנו על חייו ועל ניקרגואה. למחרת עם הקפה של הבוקר, הוא שוב הצטרף אליי וכשסיפרתי לו שהיום אני רוכב לאי Ometepe שבימת ניקרגואה המליץ בחום (הוא היה שם בקיץ האחרון) על רכיבה ל– San Jorge (שם עולים למעבורת לאי) ואכן הרכיבה היתה נהדרת ורגועה, אין מה למהר. עברתי בין כפרים קטנים שממש נראים אותו דבר. המתנה של כמעט שעה ועליתי למעבורת.

משך ההפלגה היה כשעה. הים היה שקט ומולנו נגלה האי כשבמרכזו מתנשא הר געש Concecpcion – מרשים ביותר. הכוונה היתה להישאר באי יומיים, אך הספקתי לתור בה ביום שהגעתי וקצת למחרת עד הצהריים, אז קיצרתי ועליתי למעבורת חזרה ליבשת. המשכתי לעיר תיירותית במיוחד San Juan del Sur ואכן עיר קטנה מלאה בתי מלון מכל הסוגים. חוף ים נהדר ולכל אורכה – בתי קפה ומסעדות מכל הרמות והטעמים. הרחובות היו גדושים תיירים מרחבי העולם. נהניתי מהשקיעה היפה. אחלה בירה וארוחה טובה.

אפילו ביקרתי ללא תכנון מוקדם בבית חב"ד המקומי שנתקלתי בו במקרה בזמן ששוטטתי בעיר. זהו מחר עובר לקוסטה ריקה.

קוסטה ריקה

מעבר הגבול לקוסטה ריקה, כמו בכל המדינות פה מתנהל בעצלתיים, לוקח זמן אך בעזרת הבחור שעוזר לך (פיקסר) זה יותר פשוט. Liberia היתה העיר הראשונה בקוסטה ריקה. הדרך לשם היתה נהדרת הנוף הירוק יופי של רכיבה. העיר עצמה מאוד מפותחת וכבר רואים שקוסטה ריקה יותר מתקדמת, נקייה ומסודרת מהמדינות שעברתי עד כה. אפילו בכפרים הקטנים בדרך רואים פחות עוני אם זה באיכות הבתים, החנויות הקטנות אפילו בלבוש של המקומיים, ויש גם יותר דוברי אנגלית. למחרת המשכתי ל–La Fortuna, הדרך היתה מהממת, הכבישים המפותלים לצידו של Lake Arenal, העיירה קטנה ותיירותית במיוחד יש פה המון אטרקציות שני הרי געש: "ארנל" ו– "צ'אטו" שבראות טובה המראה פשוט מרגש. תכננתי על טיולים רגליים לכיוון המעיינות החמים, אך הגשם החזק שירד ללא הפסקה שינה לי את התוכניות. (למרות שאומרים שזה הכי כיף כשיורד גשם) קבעתי תור טיפול לאופנוע בבירה סן-חוזה לעוד יומיים ומקווה שהכל יסתדר.

עוד לילה אחד באלחואלה (פרבר קרוב לסן-חוזה) שכונה קטנה ושקטה ושוב, האנשים מאירי פנים בכל מקום. למחרת בבוקר יצאתי למוסך שם קיבלו אותי בכבוד. כולם דוברי אנגלית כך שהיה קל לתקשר, אנשי המוסך החליפו באופנוע מה שצריך וטיפלו גם בי וגם באופנוע באופן מעורר הערכה. למרות שידעתי מראש שבקוסטה ריקה יקר יותר… יצאתי מרוצה. הגעתי לפארק– Manuel Antonio הידוע אחה"צ ונשארתי בקרבתו יומיים. די זמן לטייל בפארק הלאומי הנפלא הזה ולספוג קצת מהייחוד של הטבע של קוסטה ריקה ומהאוירה המקומית. קוסטה ריקה היא מדינה בה התיירות היא משאב מרכזי, מלאה בתיירים מכל רחבי העולם. בשל כך המחירים פה גבוהים משאר המדינות במרכז אמריקה, עצרתי ליד אל אוויון מסעדת קפה בה יושב מטוס שהוחרם עי השלטונות בימי תור הזב של הברחות הסמים בסביבה והיושבת על המתלול אל מול האוקיינוס השקט. פגשתי פה ושם במסעדות ישראליות – עצרתי לקפה ולמעין דרישת שלום מהארץ וכיף היה לדבר קצת עברית. מחר עובר לפנמה וכבר כמה ימים חושב על המעבר לקולומביה… מקווה שהכל יסתדר.

מפנמה לקולוביה

מעבר הגבול לפנמה עבר בקלות יחסית, אך פנמה קיבלה אותי בגשם סוחף. נאלצתי להמתין במעבר הגבול שעה ארוכה עד שירגע. מזה כמה ימים איני רואה שמש. השמים אפורים ומדי פעם יורד גשם. התוכנית הייתה לשהות בפנמה כשבוע, אך מזג האויר הגשום וגם התחזית שלא בישרה שינוי לטובה, שלחה אותי לשנות את התוכנית ותוך 3 ימים ימים מההגעה לפנמה כבר הייתי בחברת השילוח האוירי (מפנמה לקולומביה אין דרך קרקעית וכדי לעבור לקולומביה אפשר לבחור בדרך הים או בדרך האויר – אני בחרתי בהובלה אווירית.) להטיס את האופנוע לקולומביה. פה קיבלה אותי פקידה מקצוענית נחמדה דוברת אנגלית טובה והסתבר שאוכל לבחור בטיסת מטען למחרת או לזו שתצא בעוד 4 ימים. החלטתי לבחור בקרובה יותר כך שלקראת המחר טיפלנו בכל הניירת ארגנתי את האופנוע.

ותוך 3 שעות הכל היה מוכן, זהו נפרדתי מהאופנוע ועכשיו צריך לדאוג לי לטיסה, בחור שעבד במשרד השינוע הציע לי לנסוע לטרמינל הנוסעים הסמוך בשדה תעופה של פנמה סיטי שם יוצאת טיסה לבוגוטה בירת קולומביה בתוך שעתיים, וכך עשיתי ותוך 3.5 שעות הייתי בבוגוטה. מחיר הטסת האופנוע עמד על 1100$ בחברת CIRAG ומחיר כרטיס הטיסה שלי לבוגוטה עמד על 210$.

התמקמתי במוטל קרוב לשדה (האופנוע צריך להגיע מחר אחה"צ) בעזרתו האדיבה של בעל המוטל שהסיע אותי למסוף המטענים ובא איתי לעזור לשחרר את האופנוע – כי ידע שאני לא דובר את השפה. לא הצלחנו לשחרר באותו יום, כי השעה היתה כבר מאוחרת – למחרת האיש הנחמד הזה בא איתי שוב ואחה"צ האופנוע שוחרר. משום מה קיבלתי ויזה לשהות של 15 יום בקולומביה, לא ידעו להסביר למה… ויחד עם זאת זה מספיק זמן עבורי.

 אני חש עייפות. החומרים מראים סימני שחיקה. הדבר בא לידי ביטוי למשל כשלאחר שעתיים רכיבה, אני מרגיש את הגב, מדי פעם גם את הברכיים והעייפות צונחת עלי מהר ממה שהתרגלתי בצאתי לדרך. למרות זאת, אני עדיין נהנה מאוד מהרכיבה לחוות את המסע לראות מקומות חדשים ואנשים נהדרים. גם הגעגועים לארץ ולמשפחה הולכים וגוברים. מזג האויר כאן עכשיו האפרורי כל הזמן והגשם דוחף אותי למהר ולהדרים בעקבות הקיץ העובר בחודשים האלה לחצי הכדור הדרומי. למזג אויר נוח יותר. עוד 15/20 אלף ק"מ קטן עלי.

————————————————

כל הזכויות c לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מקסיקו, לרכוב עם קצת ביורוקרטיה

והרבה צבע

 

מקסיקו – ערים קולוניאליות
המקסיקנים לא רצו לתת לנו להכנס למדינה שלהם, וסיפור שהיה כך היה, האופנוע שלנו מקליפורניה ולא רשום על שמנו. מאחר וקנינו אותו בארגנטינה לא יכולנו לעשות שם העברת בעלות. אך יש לנו אישור נוטריוני (בספרדית) שמותר לנו לנהוג באופנוע, עד מקסיקו הכל היה בסדר (13 מעברי גבול סה"כ). מסתבר שהחוק במקסיקו מאפשר להכנס עם רכב רק אם הוא רשום על שמך, מכאן החלו דיונים מה ניתן לעשות בהתחלה מול פקידים שלא יודעים מילה באנגלית (תתפלאו כמה ספרדית צברנו בדרך). לאחר זמן נמצא פקיד דובר אנגלית שהזמין עוד 3 פקידים ויחד עשינו קונסורציום איך בכל אופן להכניס אותנו למקסיקו.
בסופו של דבר נמצא הפתרון, שאושר על ידי כל הדרגים: אנחנו נמלא טופס מכירה של האופנוע מליאור ממנו קנינו את הרכב, ליאור יחתום עליו (אתם זוכרים שליאור בישראל), ובא לציון גואל. הם שלחו אותנו חזרה לגואטמאלה כדי למצוא שם את ליאור 😊, והסבירו לנו איך להכין את המסמך. כולם היו לכל אורך הדרך סופר נחמדים, לדעתנו לא ציפו לשוחד (וגם לא הצענו או שילמנו). ולאחר יום די מפרך אנחנו במקסיקו התחנה האחרונה לפני ארה"ב.

פואבלה

מקסיקו חשבנו, עוד מדינה מרכז אמריקה שכל תושביה רוצים לעבור לגור בארה"ב. ואכן רוב המדינה כזאת, אמנם הכבישים טובים יותר (למרות שכדאי מאד להיות ערניים – במפרים וחורים בכביש ללא כל התראה), אמנם יש פחות שוטרים (למרות שאלו שישנם רוכבים על רכבים עם מקלעים מוכנים לירי), אמנם יש תחושת ביטחון כמעט כמו במערב (למרות שיש ערים לאורך החוף שממליצים לא לנסוע לשם כי יורים באנשים ברחובות)… אבל בכל אופן מדינה מרכז אמריקה קלסית. וכל זה עד שהבנו שאנחנו ממש אוהבים ערים קולוניאליות.
עיר קולוניאלית היא עיר ששימרו בה כמות גדולה מהרחובות מהתקופה הקולוניאלית (המאה ה- 15-16). ויש בהם קתדרלות מרשימות ומבני ציבור מפוארים ממש תאווה לעיניים.

העירייה מבינה שתיירות זה טוב שומרת על הניקיון ועל החזות החיצונית של המבנים (יש לא מעט בתים שיש רק חזית ומאחור מבנה מעץ שמחזיק אותה כדי שלא תיפול). יזמים מרימים עסקים ומלונות בוטיק בתוך מבנים עתיקים, תוסיפו על כך את הצבעוניות המקסיקנית (כתום שולט) ומזג אויר אחלה (רמת מקסיקו בגובה 2000 מטר כך שרוב היום והערב ממש נעים) ויש לך מתכון לפינוק אמיתי.
ערים קולוניאליות במצב טוב יש בכל דרום ומרכז אמריקה,

סן מיגל

כגון אריקפה וקוסקו בפרו, קיטו באקוודור, גרנדה וליאון בניקרגואה אבל ריכוז כמו שגילינו במקסיקו לא ראינו. ביקרנו למשל בפואבלה, סן לואיס דל פטוסי, סן מיגל דה איינדה וזאקאטאקאס (את שני האחרונים ממש אהבנו). בכל עיר כזאת השתכנו במלון בוטיק במרכז העיר העתיקה (לא חייב להיות יקר) ויאללה לצאת להסתובב שעות ברחובות.

זאקאטקס

בנוסף גילינו שחיי הלילה בערים הללו ממש לא דומים לשאר הערים שבדרך כלל נסגרים בשעה שש, כאן יש פעילות תוססת עד השעות הקטנות מוזיקה מכל פתח או מכונית חולפת, הרבה מוזיקה חיה במסעדות ובפאבים, אוכל טוב ומגוון והמון להקות שינגנו לך אישית תמורת חצי דולר.
ולהלן דוגמא – בזאקאטאקאס, אם אתה רוצה לחגוג חתונה, בת מצווה, סיום לימודים או משהו, אתה שוכר חמור (מקושט), להקה של כליזמרים, שניים שלושה מלצרים שמסתובבים עם בקבוקי משקה חריף, ומזמין את החברה, לכל אחד מהמוזמנים תלויה כוס קטנה על הצוואר ומידי פעם ממלאים אותה ודופקים שוט. ויוצאים להסתובב בסמטאות העיר. החמור מוביל, אחריו הלהקה ולאחריהם צועדים כל המוזמנים. בכל כיכר או רחבה (ויש הרבה כאלו) נעצרים, רוקדים קצת, שותים קצת וממשיכים הלאה. הצטרפנו לקבוצה שכזאת ולא היה נראה שמישהו מתעייף או שהמשקה נגמר. ואפילו הציעו לנו משקה (למרות שאנחנו לא שייכים לבעל השמחה – שלא ממש הבנו מה חגגנו).
מחר ארצות הברית

—————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

רכיבה נינוחה במרכז אמריקה

בניקאראגואה חונים בתוך המלון

מרכז אמריקה – חם ורטוב
לאחר שלושה חודשים על האנדים בדרום אמריקה, מרכז אמריקה מחוויר קלות, בניגוד לדרום אמריקה שבה כל מדינה שונה מרעותה, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, אקוודור, קולומביה. מגיעים למרכז אמריקה והכל דומה, האנשים דומים, הנופים דומים האוכל דומה (ואולי זאת תסמונת-סוף-הטיול), אז ניסינו למצוא את השונה ולציין אותו.
פנמה הייתה תחת השפעה אמריקאית במשך קרוב למאה שנה ואכן פנמה סיטי נראית כמו down town של עיר אמריקאית טיפוסית על גורדי השחקים

פנמה סיטי

הכבישים הרחבים ורשתות המזון המהיר בכל פינה. שני דברים מצאנו שלא תואמים את האמריקניזציה: 1) להפתעתנו הפנאמים כמעט ולא מדברי אנגלית, 2) בורות הביוב הפתוחים על המדרכות. אתה הולך על המדרכה ופתאום לפניך בור ביוב סטנדרטי רק בלי המכסה, אתה חושב אוקי שכחו לסגור, אבל עוד 100 מטר עוד אחד ואחריו עוד אחד ואתה מבין שזאת השיטה, לא סוגרים בורות ביוב (למה? ככה!).
אנחנו בתחילת עונת הגשמים כך שמזג אויר לא ממש צפוי, בבוקר ממש חם ואז ללא התראה נפתחים ארובות השמים ויורד מבול מהגהינום למשך חצי שעה וחוזר להיות חם. הזמן בין אין גשם ליש מבול הוא עשר שניות. וכבר נקלענו למבול כזה שהרטיב אותנו עד למתחת לעור.
קוסטה ריקה החליטה באמצע המאה שעברה על פירוק הצבא והיא המדינה היחידה בעולם שהחוקה שלה אוסרת על קיום צבא.

בקוסטה ריקה

למה אני מספר את זה כי בכל הטיול שלנו אנחנו מופתעים מכמות השוטרים, ממכווני תנועה ועד שוטרי מכס. קולומביה אף הגדילה לעשות והוסיפה צבא למשוואה, ובכל נקודה אסטרטגית עומדים חיילים שמסמנים לנהגים שהכל בסדר (יש שם מורדים מכל מיני סוגים).

אל תצלם… בקוסטה ריקה

כל זה נכון עד שאתה מגיע לקוסטה ריקה, לא רק שאתה לא רואה צבא (כי אין) אלא גם שוטרים אתה כמעט ולא רואה, זאת המדינה היחידה שלא עוצרים אותך כל שני מטר לבדוק ניירות, וזאת גם המדינה היחידה שלא מסבירים לך כל הזמן כמה בטוח כאן. מעניין מה היה קורה אם ישראל הייתה מחליטה לפרק את הצבא שלה 😊.
ניקרגואה היא מדינה למודת קרבות,

גראנדה קוסטה ריקה

עד לפני כמה שנים הם טבחו אחד בשני ואז הם נרגעו ומנסים לשדר ביטחון, כל ניקרגוואי שתדבר איתו יספר לך שזאת המדינה הכי בטוחה במרכז אמריקה, ואולי זה היה נכון עד לפני כמה שבועות, כאשר פרצו כאן מהומות נגד השליט המקומי (אורטגה – שבבורותנו חשבנו שהוא כבר לא בשלטון מלא זמן) ובשבוע האחרון נהרגו 40 אזרחים במהומות. מהסיבה הזאת החלטנו לחצות את המדינה במהירות (3 ימים), אך להפתעתנו מה שראינו תוך המסע היה בהחלט נחמד (בעיקר אהבנו את גרנדה וליאון – ערים קולוניאליות תוססות).
נראה לנו שיש בניקרגואה בעיית שמיעה כלל מדינתית, בכל מסעדה/בר/בית קפה, המוזיקה מושמעת בדצבילים לא נעימים לאוזן ואי אפשר לדבר, או לשמוע את עצמך. מסעדה מקומית אחת אף הגדילה לעשות, לאחר שהתיישבנו והזמנו לאכול נכנסו למסעדה, שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן, עוצמת הנגינה ממש החרישה, ברמה מציקה, בהתחלה ישבנו וסתמנו את האוזניים (ממש עם שתי אצבעות) ולאחר חמש דקות לא יכולנו לסבול יותר ופשוט קמנו שילמנו ויצאנו. בנוסף עובר מידי פעם ברחוב טנדר ועליו רמקולים ענקיים שמשמיעים מוזיקה וצעקות לא מובנות שכנראה מנסות למכור משהו, עוצמת הרמקולים כה חזקה שהכל מושבת עד שהטנדר עובר. בעקבות כל הנ"ל החלטנו שיש כאן בעיה גנטית ברמה לאומית או שכמו שציינו חלק מילדנו אנחנו פשוט מזדקנים.
הונדורס – לאורך כל הטיול בחרנו לנסוע בכבישים צהובים (בגוגל מפס) – בניגוד לכבישים לבנים שאתה לא יודע מה אתה מקבל (לפעמים מזכירים רכיבת שטח), כבישים צהובים בדרך כלל במצב סביר. בעיקרון ניתן לומר שמרכז אמריקה הכבישים טובים יותר מדרום אמריקה,

עדיין שומרים אותך ערני אבל סבירים, לפעמים עם חורים שמגיעים לאנטיפוד, לפעמים עם מפולות מהצד, ולעיתים עם באמפר בגובה ההימלאיה ללא שום התראה… כאמור שומרים אותך ערני… כל זה נכון עד הונדורס. בגבול יש שער מתחת לשער (דהיינו פחות ממטר אחד בתוך המדינה), יש בור בכביש שדורש מיומנות לעבור אותו, האם זה מבשר לגבי כל הכבישים במדינה? ואכן החמישים קילומטרים הראשונים הם יותר בור מאספלט. אלא שאז הכביש הופך לדו מסלולי במצב מעולה תאווה לגב. כל זה נכון עד חמישים ק"מ לפני הגבול עם גואטמאלה שבו הכביש הופך עוד פעם לצר ומחורר. סיכמנו אם כך שהמדינה הזאת בלויה בקצוות.
גואטמאלה – בהיררכיה הכלכלית גואטמלה די גבוה בסולם המרכז אמריקאי, היא במצב טוב יותר ממדינות כגון ניקראגווה, הונדורס ואל סלבדור (יתכן מאחר והם הפסיקו להרוג אחד את השני מוקדם יותר), אלא שאתה לא רואה את זה כאשר אתה מסתובב באזור, קודם כל חזרו הבאמפרים ולא סתם אלא שהגואטמאלים לא חושבים שיש צורך להתריע על קיום באמפר (כמו אומרים לעצמם, הרי הבאמפר נועד להאט מהירות, אז תיסע לאט, מה אתה מתלונן…), הלבוש של האנשים (בעיקר נשים) מזכיר סבתות משנות החמישים, הבתים בלויים ולא מטופחים והכבישים אללה יסתור. מעניין לאן הולך הכסף. יתכן שהסיבה היא שלא עברנו דרך מרכז המדינה כך שאנחנו מקבלים רושם לא נכון (מירי רגב בטח חוגגת כעת ואומרת הנה עוד הוכחה שהפריפריה מוזנחת).
טיקל נחשב לאחד מאתרי המאיה המעניינים בעולם.

ואכן המקדשים בני אלפיים שנה ששרדו בג'ונגלים מרשימים ומעלים תהיה לאן הם נעלמו (המאיות), מאחר והאתר די לא בנתיב התיירים (ואנחנו גם מחוץ לעונה), המקום למרות תפארתו ממש נטוש וגם לא ממש מטופח (היינו כאן לפני 20 שנה וכמעט כלום לא השתנה). העיר הקרובה לטיקל היא פלורס, אי שכולו בתי מלון ומסעדות

פלורס ליד מקדשי הטיקאל גואטמאלה

אלא שהזמן לא הפך אותו למקום תיירותי מידי אלא השאיר אותו מקום קסום ומומלץ ובזכות זה נשארנו כאן עוד קצת.

מחר מקסיקו.

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב ואירה ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

עם הארוחה של לרכוב את צפון אמריקה

בא התיאבון להמשיך לקצה הדרומי של היבשת

הבלוג האישי של דנה וליאור כאן

אחרי שמורת הRedwood הגענו לסן פרנסיסקו בפעם השנייה, חלפנו מהר על פני העיר אך השעה הייתה מאוחרת ולא הצלחנו למצוא מקום סטנדרטי לשים בו את האוהל. הכל היה מלא או נעול ואפילו למצוא מקום בין השיחים אי אפשר כי תמיד יש גדר בקליפורניה. אחרי שאנחנו מחפשים שעתיים מקום לשים את הראש לכמה שעות ולא לשלם 200 דולר ללילה במוטל, עצרנו בHalf moon bay במגרש חנייה והקמנו את האוהל. וזה שיא חדש ברמת ההומלסיות שהגענו אליה.

כאשר אנחנו שבעים מקליפןרניה עד כדי בחילה ממה שהיא הופכת את התיירים או מוציאה מהם אנחנו מרביצים יום רכיבה ארוך, 700 ק"מ מסן פרנסיסקו ללוס אנגלס חזרה לקורת גג ומשפחה חמה ותומכת.

מגיעים לזרועות פתוחות וחום גדול מהמשפחה, לאותו מקום שממנו יצאנו לפני חמישה וקצת חודשים. מסתכלים אחד לשני בעיניים בהתרגשות וחיוך ענק מרוח לנו על הפנים. המסלול שעליו חלמנו נגמר והוצאנו הנחת רווחה ענקית.

מכבים את הראש ליומיים, לא עושים דבר, לא מקימים את האוהל, לא מבשלים על בנזינייה, לא בודקים את האופנוע אם הכל בסדר, איך לחץ האוויר, כל הברגים במקום, שצריך כבר לעשות טיפול נרחב, לא חושבים לאן רוכבים , איפה נישן, איפה נתדלק רק ישנים, אוכלים ומתקלחים ובהחלט לא יוצאים לתופת שמחוץ לדלת הכניסה, 42 מעלות.

אחרי התאוששות הגירודי ראש חוזרים. אז מה עושים עכשיו? נשאר לנו שבוע וחצי עד התאריך חזרה המקורי שלנו, מוכרים את האופנוע או ממשיכים?! חשבון נפש כמה כוח יש לנו והצצה מהירה לחשבון הבנק ולתקציב לטיול ויש החלטה:

אנחנו ממשיכים לארגנטינה!!!!! טירה דל פוואגו – ארץ האש אנחנו באים!! אנחנו כבר פה עם האופנוע רק צריכים להעלות עליו ולסובב את המצערת, לא נעשה את זה?! אם לא עכשיו אז מתי. קדימה הרגע בורח לנו צריך לתפוס אותו.

קדימה להכנות, מבדיקת כל האופציות, האופציה הכי טובה שמצאנו היא לקנות כרטיס הלוך מהארץ ללוס אנגל'ס וחזרה מבואנוס איירס ככה שאנחנו נבוא לבקר בארץ וננוח כי אנחנו בהחלט צריכים לנוח אחרי חמישה חודשים באוהל ושלושים וחמש אלף ק"מ ביבשת הצפונית. כך שיוצא לנו שלושה שבועות להיות בארץ במשך החגים ולצאת לדרך לכיוון מקסיקו אחרי יום כיפור.
בנוסף זה משאיר לנו מספיק זמן לטפל באופנוע טיפול מקיף, לעשות ארגון מחדש בציוד ובזיווד ולפי התקציב יהיה לנו בסביבות הארבע חודשים לכל פרק ב'.

בארגון מחדש העפנו את התיקים הגדולים שסחבנו במטרה לעשות איתם טיולים וקנינו צמידן קטן אטום למים שבו יהיו כל הדברים שאנחנו צריכים ללינה משום שברוב המקומות התכנון לישון בגסטהאוסים. בהחלט לא ממולץ לישון באוהל האמריקה הלטינית אם אוהבים להישאר עם הציוד ושלמים עם שתי הכליות שיצאנו איתן. נפתרנו מבגדים וציוד שלא השתמשנו בו ובנוסף קנינו שתי כריות Airhawk למושבים בזכות ביקורות טובות ששמענו.

בטיפול החלפנו את כל השמנים (מנוע, גיר ופינל דרייב) רצועת אלטרנטר, מצבר, פלגים, חידוש או-רינגים, תיאום שסתומים, סנכון מצערת ועל הדרך קנייה של חלקים ספייר לדרום אמריקה

כמעט והספקנו את כל הטיפול לפני הטיסה אך בגלל מחסור בכמה כלים מיוחדים שעדיין לא הגיעו נדחה את סוף הטיפול לאחרי שנחזור אך הארגון מחדש של הציוד הושלם ואנחנו ממשיכים הרבה יותר קלים דרומה.
לפני שהספקנו לנשום עמוק בארץ, נשיקות להורים, אחים ולחברים והנה הופ שלושה שבועות חלפו במצמוץ ואנחנו שוב על המטוס בחזרה ללוס אנגלס מתרגשים מחלק ב'.

האופנוע הגיבור מחכה בלוס אנגל'ס לפינישים אחרונים בטיפול ואריזה וכבר מוכן להרים אבק דרום אמריקאי.
יוצאים מלוס אנגילס בסביבות שתיים בצהריים דרומה לסן דייגו, שעה שאסור לצאת בה, 60 ק"מ בשעתיים בשל פקקים אין סופיים אף על פי ניסיונות נהיגה בשוליים , בין הרכבים ומעליהם. סן דייגו מראה כבר אווירה אחרת מקליפורניה עם קצת תחושה אירופאית במיוחד באזור איטליה הקטנה. קבענו בגבול להיפגש עם אבי הרכוב שטיילנו עמו בוושינגטון ועם אנדרו הבחור מאלסקה. החצייה מתרחשת בטיחואנה, עיר מאוד לא סימפטית ושמענו לא מעט סיפורי אימה על מקסיקו ומה שמצפה לנו בהמשך. כך שהתכנון זה לעשות את הביקורת דרכונים ולתת גז עד אנסנדה שהינה עיירת תיירות אמריקאית שכל הקרוזים מגיעים אליה.

יום החצייה מגיע, אנדרו עם בעיות בראדיטור לא מצליח להגיע והוא מודיע לנו שיחצה יום למוחרת עם מק, הבחור האמריקאי הנוסף מאלסקה (ככה נפגשנו חמישה רוכבים מאלסקה בכניסה למקסיקו ). אנחנו ואבי מגיעים לגבול, יש מחסום ומצלמות, המחסום נפתח ואנחנו מתקדמים ומחפשים איפה הביקורת דרכונים והמכס לאישור יבוא זמני לאופנוע. אין כלום, אחרי מאה מטר מהמחסום אנחנו כבר בשיירה דוהרת על אוטוסטרדה בטיחואנה, איך לעזעזל הגענו לפה. שינוי דרסטי בנוף, ביוב זורם ברחוב, חושות ופחונים אנשים חסרי גפיים מנדבים על הכבישים מהירים ואנחנו בלי אישור לאופנוע וללא ביקורת דרכונים. רכבנו בנתיב ללא מוצא בסביבות ק"מ והצלחנו להסתובב חזרה לכיוון הגבול. עכשיו אנחנו צריכים להיכנס שוב לארה"ב ואז לצאת למקסיקו. מצאנו את הכניסה לארהב ושם יש תור מכוניות שמוערך כשלוש שעות המתנה, היתרון של הדו גלגלי נכנס לפעולה וקיצרנו אותו לעשר דקות, מעט מובכים מבקשים אישור להיכנס שוב לארהב רק בשביל לצאת והפעם מצאנו את המכס והביקרות ממש לפני השער ולא אחרי כמו שסיפרו לנו משלמים ביטוח, פיקדון (460 דולר שנקבל ביציאה 400) וויזות ונכנסים בפעם השנייה לבאחה קליפורניה.

באחה קליפורניה, ארץ מדבר הררית וים. מצד אחד האוקיינוס הפסיפי מצד שני מפרץ קליפורניה

ובאמצע הרי מדבר מדהימים ולכל התענוג הזה יש את האוכל המקסיקני המעורר. שלוות המדבר והים. אנחנו מדלגים מצד האוקיינס לצד המפרץ הלוך חזור. מוצאים מקומות מיוחדים לישון בהם על שפת המים כל פעם ומגיעים דרומה ללה פז. שם לוקחים מעבורת לילה למזטלן שנמצאת ביבשת בערך במרכז מקסיקו. על במעבורת מגיעים מלבדנו עוד 6 רוכבים שמתכננים לטייל במרכז אמריקה על אופנועים קטנים (250 ו 650).
החששות מדובים בצפון אמריקה הוחלפו בחששות מדובים שנראים יותר כמו בני אדם באמריקה הלטינית והחלטנו לדלג כמה שיותר מהר על מרכז מקסיקו עד שנגיע לווחאקה וצ'יאפס, ששתיהן מחוזות מתויירים ויותר מסבירי פנים לפי הסיפורים. עם הנחיתה במזטלן שיירה של עשרה אופנועים תופסים כיוון לגוואדלחרה, האופנועים הקטנים נושרים בדרך ונשארו רק המפלצות הגדולות 1200 ואנדרו הקטן עם הKLR650. מחפשים מקום לישון בגוודלאחרה,

הגענו לשכונה וילה ולגסטאוס ספק מלון שנראה מזמין מאוד לכל מי שחושש לאוטו שלו, כל חדר עם גראג' צמוד. מסתכלים ובטוחים שהמחיר יהיה בשמיים, נכנסים לבדוק ולהפתעתנו המחיר יחיסית זול לאזור, הרמת גבה קלה, בסדר, בואו נבדוק את החדרים. החדרים נקיים ומסודרים, הכל מאוד מטופח ומסודר. נו בסדר, נקח את החדר ונקווה להתעורר כמו שהלכנו לישון. קצת באיחור אבל נפל האסימון. אנחנו במלון בסגנון של תשלום לפי שעה, שבדיעבד התברר שהם נפוצים מאוד במרכז אמריקה וכל האוברלנדרים נתקלים באותה חוויה. אפילו הם מומלצים לישון בהם, בדר"כ הם אמורים להיות בטוחים וזולים.
מגדלאחרה המשכנו לטולה שישנם בה שרידי פרמידות ופסלים מהתקופה האצטקית.

התחנה הבאה וראקרוז שהינה עיר נמל על גדות מפרץ מקסיקו, חוויה נחמדה שהייתה לנו שם היא שישבנו בבית קפה שנראה שנעצר בשנות ה-60, מלצרים בעלי מקצוע מגישים מנות במקצועיות שיא, וגם ציבור הלקוחות עם כובעי קסקט ומעונבים.

ממשיכים לסן קריסטובל, עיר קולונוליאלית יפה ומשומרת שמרכזה הרבה דוכנים ושוק של מקומיים עם מסורת אינדיאנית. מקסיקו השאירה לנו טעם של עוד, הרי היא ענקית ומקווים שיום אחד עוד נחזור. מתאוששים מהלג הארוך שרכבנו ומסתכלים קדימה אל מעבר הגבול לגוטאמלה.

————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדנה וליאור

————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

על אופנוע אל תוך המסלול ירוק של קוסטה ריקה

לירן ממשיך בדיווח מהנה בדרך דרומה. והפעם ממעצמת הטבע הירוקה של מרכז אמריקה. קבלו תקציר וכנסו לכאן אם תרצו עוד.

קוסטה ריקה-נפלאות הטבע.
19.11.14

כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס, פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

כאשר הגעתי אל מעבר הגבול בצידה של ניקרגואה פגשתי זוג קנדי שגם נוסעים דרומה, כריס רוכב על קוואסאקי KLR650 ואישתו רוכבת על קוואסאקי KLX250 סופרמוטו (אופנוע שטח שמותאם לנסיעה בכביש) התחלנו לדבר ולעבור את תהליך היציאה מניקרגואה,בביקורת הדרכונים נתבקשנו לשלם דמי יציאה בסך 1.5 דולר היות והדולרים נשארו באופנוע ביקשתי לשלם את דמי היציאה בכסף מקומי(קורדובה) ושוטר ענה לי בגסות "התשלום בדולר בלבד פה לא מקבלים קורדובה", כריס נתן לי 2 דולר ומסרתי אותם לשוטר החוצפן הוא החתים את הדרכון והחזיר לי עודף בקורדובה,אמרתי לו "מה זה??למה העודף אינו בדולר?חשבתי שפה אתם לא עובדים עם קורדובה?" הוא אמר "ככה זה פה" אמרתי לו "תודה ולא להתראות ושכדאי שיתנהג יפה יותר מול התיירים שנותנים הכנסה טובה למדינה הענייה שלו" הוא הנהן בראשו ואני הסתובבתי והלכתי להמיר את הכסף המקומי(קורדובה) שנותר לי כסף של קוסטה ריקה שנקרא קולון, כאשר קיבלתי את השטרות של קוסטה ריקה הבנתי שזאת ארץ החיות והטבע,בדר"כ על שטרות כסף יש תמונות של אנשים מפורסמים,מנהיגים,אמנים וכו' ופה על כל שטר יש חיה וטבע,כן זה מה שאני מקווה לראות פה בארץ הזו, לאחר מכן ניגשנו אל המכס כדי לסיים את תהליך המעבר של האופנועים לך לפה, לך לשם,תחתים את הפקיד הזה וגם את הפקידה הזו וכמובן את השוטר ההוא והשוטרת ההיא,לאחר כשעה שכולם סיימו לחתום והדף שקיבלתי בכניסה לניקרגואה התמלא בחתימות ונראה כמו מגילת העצמאות עלינו על האופנועים וניתבנו את דרכנו בין המשאיות אל עבר קוסטה ריקה, שמעתי שבקוסטה ריקה יותר מאורגנים ותהליך המעבר אמור להיות קצר,הגענו אל מעבר הדרכונים והתור היה ארוך, לאחר כ 40 דקות דרכוננו הוחתם ונגשנו אל המכס, גם פה לקח לנו זמן והנוהל זהה למדינות הקודמות לך תצלם את המסמכים ותחזור לכאן, צילמנו וחזרנו אל הפקידה ואז היא אמרה לכו תעשו ביטוח ותחזרו שוב,"מה לא יכולת לומר זאת לפני זה?" עכשיו לך תעשה ביטוח ותמתין שוב בתור,עשינו ביטוח וחזרנו אל הפקידה שתדפיס את המסמכים,ואוו כמה זמן מעבר הגבול הכי ארוך עד כה סה"כ כשעתיים וחצי בכלל לא מה ששמעתי על המעבר הנ"ל, לפחות הייתי עם כריס ולורי והיה לי עם מי לדבר בזמן הזה,יופי אפשר לצאת לדרך, כריס ולורי הציעו לעצור בדרך לאכול משהו,התחלנו לנסוע ולאחר כרבע שעה החל גשם,המשכנו בנסיעה עד שראינו מסעדה מקומית בצד הדרך אז עצרנו לאכול,כריס סיפר לי שלפני 7 שנים הוא כבר עשה את המסע הזה מקנדה לפטגוניה וזו הפעם השנייה שלו וואוו מגניב זה מה שקוראים לו טיול משלים,לאחר ארוחת הצהריים כל אחד יצא לדרכו, כריס ולורי נסעו לפגוש חברים באזור פלאיה דל קוקו ואני נסעתי לחוף בשם פלאיה תמרינדו (Playa Tamarindo) נפרדנו לשלום ואמרתי להם שמאוד נהניתי בחברתם ושהם האופנוענים הראשונים אותם אני פוגש מאז שפגשתי את אל האוסטרלי בבליז,

הדרך אל החוף הייתה נהדרת למעט עבודות בכביש במקום אחד שם התעכבתי כחצי שעה,לקראת אחה"צ הגעתי אל החוף,התחלתי לחפש מקום לינה,אם יש משהו שאני לא אוהב בטיול זה למצוא מקום ללינה בסיומו של יום ארוך,וואוו הכל יקר פה,כל מקום בו אני מברר מה עלות החדר אני מקבל חום,יותר יקר מארצות הברית כאן, במוטל אחד שהיה ריק לגמרי אני מנסה להתמקח על המחיר אך ללא הצלחה נתקלתי בכמה מקומות כאלו שבעל המוטל מעדיף שהמוטל יהיה ריק ולא לתת הנחה לתייר מזדמן ואת זה אני לא אבין לעולם עדיף ציפור אחת על המנגל מאשר 2 על העץ,המשכתי להסתובב עד שמצאתי מקום במחיר סביר,פרקתי את הציוד ויצאתי לראות את החוף ואת העיירה המאוד מתוירת,רצועת החוף רחבה ומלאה בגולשים מכל הארצות,מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הגדלים, לקראת ערב ולא רחוק מהמוטל שלי מצאתי מסעדה ישראלית, בעלי המסעדה הם זוג ישראלים בשם איציק וקרן שירדו מהארץ ופתחו מסעדה,האוכל שהם מכינים מדהים וטרי,הזמנתי סלטים וחומוס כמו בארץ ופשוט נהניתי מכל נגיסה,איציק מוכר בשוק האופנועים הישראלי ובעברו היה שותף במוסך גדול ומוכר בתל אביב בשם "אישימוטו",כאשר הוא שמע שהגעתי עם אופנוע הוא ישר התיישב והתחלנו לדבר,כמובן שהוא התעניין במסע ושמח לשמוע חוויות מהטיול שלי,

למחרת היום הלכתי שוב אל הים,טיילתי על החוף ונהניתי לראות את הגולשים שברובם הם גולשים מתחילים אז היה קצת מצחיק לראות אותם מתרסקים בפוזות משונות ואת המנוסים והמקצועיים שבהם גולשים במהירות ובהנאה כמעט עד לחוף עצמו,לאחר כ 3 שעות מזג האוויר השתנה ועננים כיסו את השמיים כבר צהריים וצריך לנשנש משהו,שמעתי על מסעדת בשרים ארגנטינאית בשם "פטגוניה" וכאשר חזרתי מן החוף הלכתי לבדוק במה מדובר כ 50 מטרים לפני המסעדה חוש הריח גבר על חוש הראייה וכמו בסרטים המצוירים האף שלי הוביל אותי אל המסעדה,התיישבתי והזמנתי סטייק 500 גרם ,המתנתי בציפייה בינתיים החל מבול ואני שמחתי שהחלטתי לעזוב את החוף בדיוק בזמן,לאחר כ 15 דקות אני מבחין במלצרית ניגשת לכיווני ואני אומר בלב "או סוף סוף כבר התעלפתי מהריח שמסביב ועכשיו הגיע תורי",המלצרית הניחה את הצלחת ואיך שאני חייכתי באותו הרגע ולא בגלל שהמלצרית הייתה יפה(כי באמת היא לא הייתה יפה) הסטייק נראה נפלא ורמת הצלייה בדיוק כמו שביקשתי,אכלתי בזריזות את התוספות ומיד ניגשתי אל הסטייק שהמתין בסבלנות במיציו,חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי אותה אל הפה,וואוו איזה טעם ואוי הרכות ממש תענוג,כל ביס נוסף מהסטייק רק הגביר את חיוכי,פשוט מעולה ואפשר לומר ללא ספק שזה אחד הסטייקים הטובים שאכלתי עד כה בטיול.

משם חזרתי למנוחת אחה"צ במוטל,מאוחר יותר לקראת ערב חזרתי שוב למסעדה של איציק וקרן ופגשתי שם שלושה חברה ישראלים-אביעד,איתמר ויוני אותם פגשתי לפני כמה ימים בניקרגואה,דיברנו ואכלנו,לאחר ששמעו מה שאכלתי בצהריים הם אמרו שהם גם חייבים לנסות ולכן קבענו למחרת ארוחת צהריים בשעה 13:00,נפרדנו וכל אחד חזר למלון שלו.
למחרת בבוקר לאחר ששתיתי קפה הלכתי שוב אל החוף, צעדתי לאורכו של החוף, אספתי צדפים וקונכיות, שוב צפיתי בגולשים, בהמשך התרחקתי קצת וישבתי רחוק מכל ההמולה ופשוט נהניתי מהשלווה ומרעש הגלים, לקראת השעה 12:45 הלכתי לכיוון מסעדת פטגוניה,

הגעתי אל המסעדה בדיוק בשעה 13:00 כמו שקבענו, גם אביעד, יוני ואיתמר דייקו כמו שעון שווייצרי והגיעו בול בזמן,התבדחתי ואמרתי שלמסעדה שכזו אסור לאחר היות וזה שהגיע ראשון וממתין לשאר יכול למות בזמן ההמתנה עקב הריחות שבוקעים מהמטבח,הזמנו כל אחד סטייק רציני,לאחר המתנה קצרה הגיעו הצלחות והחיוך שעלה על פניי אתמול חזר רק כפול 4, לא אשכח איך שכולם אמרו וואו כאשר הסטייקים הגיעו, שקט השתרר סביב השולחן כל אחד חתך חתיכה וטעם, שוב נגיסה בבשר הצלוי והעסיסי הזה,בדיוק כמו שאני אוהב והטעם פשוט מופלא  לאחר שסיימנו לאכול נתתי לכל אחד מדבקה עם הלוגו של "פעם בחיים" יוני הבטיח לי שהוא ידביק את המדבקה על הגיטרה האהובה עליו שממתינה לו בביתו בישראל,

נפרדנו ואמרנו אחד לשני דרך צלחה ואולי נפגש בהמשך הדרך,משם חזרתי למלון לארוז את הדברים מחר אני ממשיך דרומה אל עבר חוף אחר קצת פחות מתויר בשם סמרה(Playa Samara)מאוחר יותר שוב ביקרתי במסעדה של איציק וקרן,נפרדתי גם מהם והתקפלתי לישון.בבוקר העמסתי את הקרנף ויצאנו לדרכינו,בחרתי לנסוע על קו החוף היות וחשבתי שהדרך משם תהיה יותר יפה ומעניינת ואכן כך היה, לאחר כ 20 ק"מ הכביש הסלול הפך לדרך עפר העוברת בין כפרים וישובים קטנים, הדרך ברובה טובה ומאפשרת נסיעה במהירות סבירה של 65-85 קמ"ש,עליות ירידות,גשרים מעץ,שדרות עצים,פרות,שדות מסביב,פרפרים בכמויות עצומות, פה ושם גם הים מציץ מבעד לעצים ולפעמים גם פוגשים כמה אנשים בדרך,מכשולי מים והכוונה לנחלים זורמים חלקם עמוקים, התלהבתי כל כך מהמעבר המים הראשון שחציתי אותו הלוך ושוב כמה פעמים כדי להרטיב ולשטוף את הקרנף,בהמשך חציתי לפחות עוד 15 נחלים שכאלו,לקראת אחה"צ שכבר הייתי כ 15 ק"מ מהיעד הסופי הגעתי למעבר מים נוסף וראיתי ג'יפ שתקוע ומפלס המים הזורמים מגיעים עד לגובה החלונות אז את המעבר הזה לא אנסה לחצות,שיט כמעט כבר הגעתי מה עושים עכשיו? איזו אכזבה אם הייתי נוסע דרך הכביש כבר הייתי בסמרה,החלטתי לחזור אל העיירה האחרונה שראיתי ולחפש מקום ללון בו,לאחר שהסתובבתי שם כחצי שעה והבנתי שהמחירים פה בשמיים הבנתי שהעיירה הזו לא בשבילי,אמרתי לעצמי שאכנס לעוד מלון אחד ואם לא אקבל מחיר טוב אחזור עוד עיירה אחת אחורנית, כאשר נכנסתי לחניית המלון שמשכיר בונגלוסים בעל המלון יצא מיד לעברי ואמר "איזה יופי סופר טנרה גם אני רוכב ויש לי BMW,אפשר להצטלם יחד עם האופנוע שלך?" אמרתי לו "כמובן ודרך אגב קוראים לו קרנף" התחלנו לדבר והוא סיפר לי שקוראים לו הנרי והוא אמריקאי שהחליט להגר ולפתוח מלון בקוסטה ריקה,סיפרתי לו שאני הייתי בדרך לסמרה והנהר שדרומית לעיירה כלכך עמוק שאי אפשר לחצותו ולכן חזרתי ואני ממש מאוכזב, הוא כיוון אותי לדרך אחרת ואמר "אתה יכול לנסוע לשם עוד היום ואתה תגיע לפני חשיכה" אמרתי לו "איזה יופי" ובשנייה החיוך חזר אל פניי,הוספתי ואמרתי לו "תודה רבה הנרי וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך",אמרתי שלום צילמתי אותו יחד עם הקרנף ויצאתי לכיוון סמרה,כשעה וחצי לפי השקיעה הגעתי אל החוף,כל המלונות יקרים בקוסטה ריקה ומחיר ללילה הוא בסביבות ה 60$ עברתי בין כמה מקומות עד שמצאתי אחד ב 20$ ואכן גם החדר נראה ככה ממש "חירבה" לא נורא,אשאר פה לילה אחד,החלפתי בגדים ויצאתי אל החוף,צעדתי לאורך החוף, צילמתי את השקיעה וישבתי לנשנש משהו במסעדה שעל החוף,היות ולא שבעתי יצאתי להסתובב ברחוב הראשי ואז הבחנתי בשלט "פלאפל" איזה יופי בו נבדוק מי נגד מי,נגשתי למוכר שדיבר ספרדית שוטפת התחלתי לדבר בספרדית שבורה כמה עולה וכו' והוא(המוכר) שאל אותי באנגלית עם מבטא ספרדי מאיפה אני, עניתי לו "מארץ הפלאפל" אז הוא שאל "אתה מדבר עברית?" עניתי לו בעברית "כן כמובן ואתה? הוא ענה "בטח" אז אמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בספרדית שבורה ובאנגלית בנינו",התחלנו לדבר ושוב אותן השאלות שאני עונה עליהם כבר כמה חודשים, מאיפה באת? ולאן אתה הולך? רק שהפעם זה היה קצת אחרת אליאס הוא בחור ישראלי ממוצא ארגנטינאי שהתחתן בקוסטה ריקה עם בחורה מקומית שהחליט להמשיך את חייו עם אישתו כאן בקוסטה ריקה, אליאס אוהב לחייך וממש מנומס והיה לי מאוד כיף לאכול אצלו וגם הפלאפל שלו טעים, לאחר שסיימתי לאכול ואליאס ניגש לשרת את שאר הלקוחות נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי למלון,אם אפשר לקרוא לזה ככה.

למחרת החלטתי לנסוע לעבר העיירה סנטה הלנה(Santa Elena)שנמצאת קרוב לשמורת מונטה וורדה(Monteverde)שמורה יפיפייה ומלאה באטרקציות ובבעלי חיים,יצאתי בבוקר בדרך שסלולה היטב, לאחר כחצי שעה עצרתי לצלם את מד המרחק של הקרנף ברגע שהתחלף ל 30,000 ק"מ,הנוף מסביב ירוק ומזג האוויר חם ולח,הכביש המישורי סלול ברמה בינונית וחלקיו הישרים מפתים לפתוח מצערת ולעוף קדימה,באחד הקטעים אני מבחין בשוטר עם מד לייזר המנסה לצוד נהגים ממהרים מניסיון אם יש אחד כזה אז בהמשך יהיו עוד כמה ולכן אני משתדל לנסוע במהירות החוקית(למרות שכולם עוברים את המהירות המותרת בכמה עשרות קמ"שים,לקראת הצהריים החל גשם והכביש המתפתל מטפס בין ההרים ומוביל לסנטה הלנה הפך לדרך עפר חלקלקה עליות,ירידות,בוץ,אבנים בכל הגדלים,ציפורים,נוף מרהיב ואפילו תוקן (ציפור) אחד שחולף ממש מולי פשוט מרהיב,הטמפ' ירדה בחדות והלחות נעלמה,לקראת ערב הגעתי אל העיירה וחיפשתי מלון, עצרתי במקום שמומלץ ע"י ישראלים רבים וביררתי מחיר,המחיר יקר 50$ בחדר משותף אין חנייה והבחור שעובד שם אמר זה הכי זול שתמצא בעיר "באמת??לא מאמין אני אמשיך לחפש" לאחר כרבע שעה מצאתי מלון ב 35$ עם ארוחת בוקר שכלולה במחיר וכמובן חנייה,פרקתי את הציוד ונכנסתי להתקלח ואיזו הפתעה מים חמים ואפילו רותחים ישר מהקיר ולא באמצעי חימום מאולתרים,

כבר כמה חודשים ואפשר לומר שמאז מקסיקו בבית של יגיל שבסן קריסטובל היתה הפעם האחרונה שהיו לי מים חמים ישר מהברז,לכן התענגתי במקלחת ארוכה מהרגיל,לאחר מכן יצאתי להסתובב בעיירה ולחפש לי דיל עבור אחת מהאטרקציות שבגללה הגעתי לכאן והיא גלישה על כבלים בגבהים עצומים ונקראת קנופי(צמרות עצים) זיפליין, מה שאנחנו בארץ מכנים כ"אומגה", מתברר שכולם מוכרים את אותו הדבר וההבדלים במחיר זניחים אז לקחתי את הדיל שהמלון בו אני שוהה מציע,מחר מוקדם בבוקר אני יוצא להגשים עוד חלום אמרתי לילה טוב ועפתי לישון.

בבוקר קמתי ב 6:30 אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי להמתין להסעה שתאסוף אותי בשעה 7:20 בפתח המלון, ההסעה הגיע בזמן ולאחר כ 25 דקות הגענו אל האתר,הולבשנו ברתמות הבטחה קיבלנו תדריך בטיחות ויצאנו לדרך בתכנון 17 כבלים,נדנדה(טרזן) ומעלית(ירידה בחבל סנפלינג),ההתרגשות בשיאה היות ואני מגשים חלום היום,תכננתי לצלם עם מצלמת הגופרו כאשר היא מותקנת על ידית אחיזה טלסקופית אך המדריך אמר שאסור,ראיתי שלחלק מהקסדות אותן אנחנו מקבלים יש מתאמים למצלמת גופרו וביקשתי מאחת הבחורות שקיבלה קסדה עם מתאם להחליף איתי קסדה ולמזלי היא הסכימה,התחלנו מהקל אל הכבד והכוונה בתחילה היו כבלים קצרים ונמוכים ולאט לאט הגובה עלה ואורך הכבל גדל,השיא הגיע לקראת הכבלים האחרונים ואורך הכבל עליו אנחנו גולשים עלה בהדרגה 300 מ' אח'כ 450 מ' ,650 מ' בגבהים שנעים מ 60 -150 מטרים מעל פני האדמה והשיא הגיע בכבל הארוך מכולם בו תנוחת הישיבה האנכית הופכת לשכיבה אופקית ובעצם הגוף מקביל לכבל והתנוחה נקראת "סופרמן",אורך הכבל כ 1200 מטרים והגובה מעל פני האדמה הוא כ 200 מטרים,אני חולה על השטויות האלו ואת האמת היה שווה כל אגורה, הכבל הארוך מהנה מאוד ופשוט כיפי הידיים חופשיות ואני פורס אותן לצדדים ומזמר לי את המוזיקה הידועה מסרטי סופרמן,הכבל עובר מעל עמק בין 2 הרים ואני מרחף מעל העננים במהירות סבירה, נוף מדהים, הכל ירוק וממש נפלא, לקראת ההגעה לצדו השני של העמק בכמה מהמטרים האחרונים האדמה מתקרבת ואני עובר בין צמרות עצים עד לנקודת הבלימה פשוט נפלא אין מילים.
לאחר שסיימנו וגלשנו על כל הכבלים חזרנו אל הכניסה אל האתר והמתנו להסעה שתחזיר אותנו לסנטה הלנה,פתאום אני מבחין במשהו צבעוני עף מעלי ונוחת ממש לידי, אני מסתכל שוב ולא מאמין תוכי מזן ארה גדול ויפה, ראיתי בחיי כבר תוכי שכזה אך מעולם לא ראיתי אותו עף וחופשי בטבע,זה פשוט מהמם,
לקראת ערב חזרנו לסנטה הלנה ורכשתי דיל נוסף למחר בבוקר אל הגשרים התלויים,וחוות הפרפרים.

למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר ההסעה אספה אותי ואת גבריאלה הארגנטינאית שגם יוצאת לראות את הגשרים התלויים מהמלון ולאחר כחצי שעה הגענו אל הפארק שילמנו כניסה והתחלנו לצעוד בג'ונגל לאורך השביל במסלול מעגלי,כל כמה מאות מטרים היה גשר שתלויי מעל פני האדמה ומעל צמרות העצים סה"כ כ 10 גשרים תלויים שהארוך מכולם באורך של 350 מטרים, הנוף מדהים והצמחייה פראית לגמרי, קולות הציפורים המצייצות וחלקן גם שרות נשמעות מכל עבר,שאגות הקופים נשמעות מרחוק לאחר כ 3 שעות הסתיים השביל והגענו בחזרה אל נקודת המוצא מפה אני ממשיך לבד אל חוות הפרפרים הנמצאת באתר,
כבר בכניסה לחוות הפרפרים אפשר לראות עשרות פרפרים ובתוך החווה רואים כיצד הפרפרים בוקעים מהגולם ומתעופפים בפעם הראשונה בחייהם הקצרצרים, פרפרים קטנים וגם כאלו גדולים בגודל של כף יד בצבעים מרהיבים פשוט נהדר,הקבוצה קיבלה הסבר מפורט מהמדריך ולאחר 40 דקות הסיור הסתיים וחזרתי אל הקבלה והחלטתי ללכת לראות את הצופיות באזור בו הן אוכלות וגדלות עשרות צופיות יונקות דבש מצוף מקנקנים מיוחדים ומתעופפות במהירות מסחררת בין האנשים למרות שקשה לתפוס צופיות בעדשת המצלמה הצלחתי לתפוס כמה בעדשתי,פתאום מישהו קורא לי בשמי "לירן" אני מסתובב ורואה את כריס שפגשתי בגבול,אני שואל אותו "איפה לורי"(אישתו) והוא עונה לי בחיוך "היא מחכה בחוץ עד שאסיים לצלם את הצופיות",לאחר שסיימתי לצלם יצאתי החוצה ופגשתי את לורי,דיברנו עד שהגיעה ההסעה שלי,קבענו להיפגש בסנטה הלנה וכך עשינו אחה"צ.
למחרת היום נחתי במלון כתבתי פוסט חדש וקצת עדכונים מהארץ ארזתי את הציוד והכנתי נתיב בו אסע למחרת היום.

בבוקר לאחר ששתיתי קפה ונשנשתי ארוחת בוקר העמסתי את הקרנף ויצאתי לכיוון הר ארנל,היות ובימים האחרונים ירד המון גשם הדרך מסנטה הלנה(מונטה ורדה) הייתה רטובה וחלקה במיוחד צמיגי ההיידנאו רק הקשו על הרכיבה היות ורמת האחיזה שלהם בתנאים רטובים גרועה ביותר במיוחד האחורי שכבר עשה את שלו.
לאחר כ 60 ק"מ בתנאים חלקלקים הגעתי שוב אל האספלט והמשכתי בנתיב המתוכנן הדרך עברה בין הרים ירוקים בלי סוף, כל כך ירוק פה שזה פשוט מדהים והנוף עוצר נשימה, באחד הכפרים בדרך עצרתי לאכול במאפייה גרמנית שמפורסמת בקרב רוכבי האדוונצ'ר וגם בעל המסעדה רוכב בעצמו, הזמנתי סנדוויץ' ולאחר שסיימתי המשכתי בדרכי את האמת היה יקר ולא מי יודע מה כנראה שחוש הטעם שלי קצת שונה מאלו שהמליצו עליו בפורומי האופנועים בחו"ל, בהמשך הכביש המשיך להתפתל בין ההרים ועבר ליד אגמים כחולים מדי פעם חוצה גשרים יפיפים,לקראת הצהריים הגעתי לארנל, כל מקומות הלינה בתקציב שלי תפוסים וההר געש מכוסה בעננים אז אני ממשיך לתכנית ב' שהיא מלון המנוהל ע"י ישראלים כ 50 ק"מ מארנל, לקראת אחה"צ הגעתי לשמורה מבודדת בה נמצא המלון הישראלי,נכנסתי לקבלה ושאלתי כמה עולה חדר ללילה,לאחר שנאמר לי שחדר עולה 120$ עניתי בחיוך "מה כל כך יקר?זה חורג מהתקציב שלי אז תודה ובהצלחה אני ממשיך הלאה" המשכתי אל העיר הבאה בשם סן רמון(San Ramon)הנוף ההררי עם הירוק המשגע הזה פשוט חלום,בהמשך ערפל כיסה את הנוף מסביב וגם את הכביש אך לא לזמן ארוך,לקראת ערב הגעתי לסן רמון ולאחר חיפושים מצאתי מלון במחיר סביר 30$ כולל חנייה,יצאתי להסתובב בעיר,אכלתי וחזרתי למלון.למחרת בבוקר המשכתי בדרכי דרומה אל עבר שמורת הטבע מנואל אנטוניו,שמעתי שבכפר שנמצא קצת לפני הכניסה אל השמורה הכל יקר ובהגזמה ולכן תכננתי לישון בעיירה שנמצאת סמוך אליו בשם קואפוס

(Quepos)הכביש ההררי ממשיך ומתפתל בירידה ארוכה,הטמפ' מתחילה לעלות וכך גם הלחות,באחת העצירות בדרך לתדלוק ורענון,נעצר ליד הקרנף בחור עם טריומף 1200 אקספלורר,ניגשתי לדבר איתו, מדובר בבחור קנדי בשם מייקל, בעל חברה לכריתת עצים והוא בחופשה קצרה מאוד ולכן את הדרך מקנדה לקוסטה ריקה הוא עשה ב 11 ימים בלבד,את האופנוע הוא יאחסן כאן עד לתחילת הקיץ הבא ולאחר מכן הוא יחזור וימשיך לחקור את האזור,החלטתנו להמשיך ולרכב ביחד היום, נתתי לו להוביל כדי שאראה את תגובותיו ואיך הוא רוכב,לא מתאים לי שמישהו לא מנוסה ישב לי על הזנב ובמקרה חירום לא יבלום כמו שצריך ויכנס בי,כמו כן כאשר מישהו לא מנוסה נוסע מאחורי מישהו עם ניסיון זה מסוכן גם בשבילו היות והוא יכול להיבהל ממהירות הכניסה לפנייה שאליה הוא לא רגיל ואם הוא היה לבד אז מהירותו הייתה שונה, טוב אז ממשיכים, הדרך הפכה למישורית וגם הלחות חזרה להציק ומורגשת במיוחד כאשר עוצרים ומשב הרוח נפסק,לאורך הדרך עברנו בין כפרים וישובים,תרבות הנהיגה כאן הרבה יותר טובה מהמדינות האחרות במרכז אמריקה,כאשר חצינו את אחד הגשרים ראינו שכולם עוצרים ומסתכלים למטה מעניין מה יש שם ששווה לראות מבט חטוף ואני מבחין בתנינים ענקיים,לאחר שחצינו את הגשר עצרנו בחנייה מסודרת צמוד לזוג שוטרים נחמד שהסכימו לשים עין על הציוד והאופנועים,מייקל ואני הלכנו בזריזות לצלם את המפלצות שרובצות לצד הנהר וחזרנו אל האופנועים,אמרנו תודה לשוטרים הנחמדים, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו, לקראת אחה"צ הגענו לקואפוס, מייקל החליט שהוא מוותר על השמורה וממשיך למקום אחר, אמרנו אחד לשני היה נפלא,תודה וניפגש בהמשך,מצאתי מלון בכניסה לעיירה קואפוס וכעבור 20 דקות אני מבחין במייקל שוב, מתברר שהוא חזר לתדלק היות ובהמשך הדרך תחנת הדלק סגורה,"סבבה אולי נלך לאכול משהו?"אני אומר, והוא עונה לי "בטח" ישבנו במסעדה ליד המלון אכלנו ושתינו מייקל היה כל כך רעב שהוא אכל 3 מנות עיקריות,לאחר הארוחה שוב נפרדנו ומייקל המשיך בדרכו ואני חזרתי למלון.

למחרת בבוקר נסעתי לראות את שמורת הטבע מנואל אנטוניו(Manuel Antonio)התור הארוך בכניסה מוכיח שזו אחת משמורות הטבע הפופולריות באזור,שילמתי כניסה והתחלתי לצעוד בשבילי השמורה,כל אותה העת אני מביט לצדדים ומנסה לראות חיות,ציפורים ופרפרים,אך כלום,פשוט שום חייה חוץ מכמה סרטנים אדומים,מה זה? איפה כל החיות?אולי הם יצאו לחופשת קיץ?המשכתי להסתובב ולטפס במעלה המדרגות,לאחר כשעה וחצי אני מתחיל לשמוע קולות של קופים,מחפש על העצים ופה ושם מצליח לראות איזה קופיף או שניים,וגם משפחה שלימה שעוברת בין הענפים ממש מעלי,איזה יופי!! אני ממשיך ורואה עוד הרבה קופים ואז השביל במעלה ההר מסתיים בתצפית יפה אל הים,חזרתי אחורה וירדתי אל עבר החוף שהוא גם חלק מן השמורה,הגעתי אל רצועת החוף ובעודי יושב על החוף איגואנה חולפת לידי,לאחר 2 דקות קופיף מגיע ומנסה לחטוף תפוח מאחת הבחורות בהמשך ראיתי גם רקונים(דביבונים),שקנאים מאות סרטנים,פרפרים ועוד היה פשוט נפלא ושווה כל גרוש.

לקראת אחה"צ חזרתי לכיוון המלון אך לא לפני שאעצור בבר מסעדה אל אוויון(El Avion) או בעברית "האווירון" מקום מוכר שהוא בעצם מסעדה ובר שבנויים סביב מטוס תובלה המחירים יקרים אז רק עצרתי לצלם והמשכתי אל עבר המלון.

למחרת ארזתי את הציוד ויצאתי אל עבר שמורת הטבע קורקובדו(Corcovado)נסיעה של כ 250 ק"מ שוב הכביש עובר צמוד לקו החוף ומדי פעם אני עוצר לצלם,הנוף פשוט מרהיב והצמחייה הירוקה מגיעה כמעט עד למימיו של האוקיאנוס,כאשר הגעתי לחצי האי אוסה (Osa Peninsula) הכביש הפך למשובש ובהמשך גם לשביל עפר הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לנזק לחלק מהשבילים,חציתי שוב נחלים שחצו את הכביש ולקראת המלון בו תכננתי ללון תנאי הדרך הפכו לגרועים ולא מתאימים לרכיבה עם הקרנף וצמיגיו,הבוץ וחלוקי הנחל החלקים גרמו למערכת בקרת האחיזה לעבוד שעות נוספות,גם ה ABS התערב הפעם מוקדם מן הצפוי,גשם זלעפות החל לרדת וכאשר ראיתי שזה רק הולך ונהיה גרוע החלטתי להסתובב ולשוב לעיירה פוארטו חימנז(Puerto Jiménez),אין מה לעשות לפעמים צריך לוותר ולא להיות חמור וללכת עם הראש בקיר בסביבה שוממת שכזו,עדיף לפספס מקום שכזה ולא לגרום לנזק או פציעה שתחסל את המשכו של המסע,מצאתי מלון קצת יקר עם מיטה קטנה ובקושי מאוורר במחיר לא זול אבל יש חנייה, מחר אני ממשיך אל עבר הגבול עם פנמה.
למחרת היום נסעתי את כל הדרך חזרה אל הכביש הראשי ולקראת 12:00 הגעתי אל מעבר הגבול עם פנמה הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות וניגשתי אל עבר הצד של פנמה אך זה כבר יהיה בפוסט הבא.

 

לסיכום:
קוסטה ריקה היא מדינת הטבע ובעלי החיים,רכבתי בקוסטה ריקה קצת יותר מ 1,200 ק"מ ב 10 ימים,היות והיא מתוירת עד מאוד היא יקרה להפליא בהשוואה לשאר מדינות במרכז אמריקה,רב התיירים מגיעים מארה"ב וממערב אירופה דבר שמקפיץ את המחירים עד לשמיים,בחלק מן המסעדות והמלונות המחירים הופיעו בדולרים ובחלק מהמקומות בקולונס(כסף מקומי)כאשר המחירים הופיעו בדולרים שילמתי בדולרים עקב החישוב בשער נמוך מהשער הנכון ע"י אותם בעלי מלונות או מסעדות ולכן יוצא שמשלמים יותר קולונס עבור אותה המנה(ובחישוב פשוט יותר דולרים),ציפיתי לראות בקוסטה ריקה קצת יותר חופים פראיים ופחות מתוירים,כדי למצוא אחד שכזה צריך רכב 4X4 ופשוט לנסוע על החוף עד שמגיעים לאחד שכזה,כמו כן הופתעתי מכמות הכבישים הלא סלולים שמצוינים במפות ככבישים סלולים,שמורות הטבע פשוט מופלאות וכמו שכבר ציינתי אפילו השטרות מעוטרים בשלל חיות,המקומיים ממש נחמדים בעיקר מחוץ לערים המתוירות,בקיצור קוסטה ריקה מדינה נפלאה ואולי יום אחד אחזור לכאן שוב ואשאר קצת יותר.

לבלוג הנפלא של לירן הקליקו כאן

לדף הפייסבוק שלך לירן כאן

—————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!