איש על אופנוע כחול במדבר צהוב

ברור שבסוף יגיע לירוק

יו נכנס למעמקי הלטינו. משייט בכבישי מקסיקו

הכניסה למקסיקו היתה חלקה ויחד עם זאת, נראה כי החוקים כאן משתנים תדירות. נכון לעכשיו יש לשלם 440$ באמצעות כרטיס אשראי. כאשר 400$ זה פיקדון, להבטיח שתזכור להחזיר את הרשיונות המקסיקנים שמציידים אותך בהם. וכמובן להוציא את האופנוע ממקסיקו. עם היציאה ממקסיקו מופקדים 400 דולרים בחשבון הבנק שלך ואישור ממוחשב נמסר לידך. כך שלמעשה הכניסה למקסיקו עולה 40$ לאפנוע ועוד 20$ עלות ויזת תייר. רכשתי בנוסף ביטוח צד ג'. המינמום הוא לתקופה של חצי שנה; ברחו לי עוד 110$. או.קי. זו הטפסולוגיה.
מטיחואנה אליה הגעתי מהצפון הארצותהבריתי השבע, אני יורד לאורך לשון היבשה המדברית: הבאחה קליפורניה. ומשם אמשיך במסע לאורכה של מקסיקו. נראה לי שלמעשה מקסיקו מחולקת גיאוגרפית לשני חלקים, החלק הראשון הוא החלק המדברי. הבאחה קליפורניה והחלק השני היא עיקר מקסיקו. מה שנקרא גוף המדינה. (לעומת הצהוב בבאחה, כל מה שאני חוויתי בה; חי, פורח וצבוע בירוק). התרשמתי כי הבאחה היא להרבה אמריקנים, מה שסינַי היא לישראלים. האיזור הפרוע, מוקד הסטאלבט הרחוק ובעיקר הזול. ובמקרה כאן פגשתי כמה אשר אינם יכולים פיננסית לצאת לגימלאות בארה"ב. הללו שוכרים בית ב 100$ לחודש ומקבלים קצבת הכנסה מארה"ב. כמובן שלרובם יש מקומית צעירה אשר מספקת להם את צרכיהם… כל צרכיהם. אולי מתוך מחשבה לגבי עתיד טוב יותר עם אזרחות אמריקאית כמובן .

אחד הדברים אשר חווים במהלך הרכיבה, מלבד המרחקים והשטח העצום של המדבר הזה שנמתח מצפון לדרום לאורך 2100 ק"מ, הוא שכמעט בכל עיקול, ישנה אנדרטה קטנה לזכרו של נהג כזה או אחר, אשר העיקול היה הדבר האחרון שראה (או בעצם, לא ראה ובגלל זה הלך).

הכבישים בבאחה, רובם ברמה סבירה, אולם מדי פעם הגעתי לכברת דרך בעת תיקון. כאן הם אינם מגרדים חלק מהכביש, אלא ממש בונים אותו מחדש. דבר אשר מעביר אותך לרכיבת שטח היכולה להמתח לקילומטרים רבים (באחד המקרים זה היה מעל 20 מייל !!!)
הנוף עצמו כמובן רווי קקטוסים מכל הסוגים הצבעים והגבהים, מרחבים עצומים של קקטוסים. גם כאשר יורדים לשטח הרי שאלה בד"כ שבילים כבושים היטב, כך שזה יחסית קל. כמובן החשש מתקר תמיד חולף, אבל הנוף חברים; פשוט נפלא! נכון שהחום לפעמים גורם לך לחוש את התבשלות המח בקסדה, אבל אין כמו עצירה לאחר 150 ק"מ למשקה קר שמפאת חוסר הרצון לייצר פרסום לא אציין את שמו …מתחיל ב"ק".

לאחר מחצית מהדרך בבאחה, הגעתי למעין אגם בלב במדבר, אגם מים קרירים ומתוקים, זה יפה ונחמד ומה שעוד יותר נחמד לסוף יום מפרך של רכיבה, הוא שכאשר נכנסתי למים, מאות דגיגים קפצו על גופי וניקו אותו …שמעתי על כל מיני מקומות ספא בארץ, שעושים זאת, אבל פה זה בהמונים וזה …בחינם. הקמתי האוהל בצמוד לאגם, לאחר שכנוע ואישור בעלי המקום (מן גסט האוס). אך השינה לא היתה משהוא. קולות עזים ובעלי גוון בס, עלו מכיוון המים והתקדמו לעבר בית הבד שלי שקירותיו בעובי מיקרון. הקולות הלכו וקרבו. לאחר דקות חיטוט בעלטה, מצאתי את פנס הראש שלי, משכתי עצמי החוצה ומה אני רואה? קרפדה ענקית. כזו שהמקומיים אומרים ששוקלות 4 ק"ג, רובצת להנאתה ומנעימה את שמי הלילה בסרנדה קקופונית. כל זה כ-3 מטרים ממני.

שמתי פני להמשך הדרך הבלתי נגמרת בחום המדברי של הבאחה, דרומה לכיוון העיר לה-פאז. איפה שהוא הגעתי למקום שבאמת מזכיר את מזרח סיני; חופים מדהימים עליהם מונחות מעין חושות. אבל כל המקומות ריקים. הסתבר, כי לאחרונה רוב המקומות הללו נסגרו לאור החששות של התיירים האמריקנים מהמצב ביטחוני באזור (פשיעה, חיסולים, חטיפות, הברחות סמים וכו' ) דבר הדומה להפליא למה שקורה בימים אלו עם הישראלים וסיני… אז איך אומרים: יחסית למה שמרגילים אותי בבית, אני חשתי בטוח.

עוד יום רכיבה ואני בלה-פאז. כמובן… איך שאני מגיע לשעריה, ממטרים עזים ניתכים עליי. לאחר עוד מחצית השעה, אני מגיע לאזור הנמל בכדי לרכוש את כרטיס המעבורת לי וכמובן לבן זוגי; אדון אופנוע כחול.

הכרטיס הזוגי עולה סביב 150$ מכאן לנמל מאזאטלן במקסיקו העיקרית. קשירה טובה של האופנוע בבטן האנייה וקדימה, התמקמתי באולם הישיבה של הנוסעים, כורסאות נוחות והלילה ירד …השייט היה נחמד, אך נמשך ונמשך, כ- 18 שעות. הגענו למאזטלאן בשעות הצהרים ומשם לאזור טופיק לכיוון דרום. את הלילה עשיתי בכפר ליד סאן-בלאס.

על החוף עצמו למחרת, המשכתי לכיוון פוארטו וואיירטה. לפני הכניסה אליה, פניתי לכיוון מזרח לעיר בשם אמקה AMECA. הכבישים מפותלים, הנוף מדהים והכי חשוב; כל החלק הזה של מקסיקו צבוע בירוק מרגיע לעומת הצהוב המלחיץ של הבאחה. למחרת המשכתי לכיוון מזרח, כאשר הכוונה היא להגיע הכי קרוב למקסיקו-סיטי מבלי להכנס אליה (רוכב אחר סיפר לי כי לקח לו יומיים לצאת ממקסיקו סיטי. עיר עצומה במימדיה, על 24 מליון תושביה).

עברתי דרך טיפן-אל-אלטו ומשם לאחר עוד יום, לאזור מורליה באזור טורוסה דה לרדו, התחלתי להדרים לכיוון דרום מזרח, לאיזוכר דה מטמורס שזה נראה קרוב על המפה אבל זו חתיכת 300 ק"מ, שלקח 8 שעות של רכיבה קשה לעבור. הכבישים טובים בד"כ, אבל כל מקסיקו רצופה באמפרים, אשר גרמו לי לאבד מיכל דלק חלופי של גלון אחד, שהחליט לקפוץ מהאופנוע כשנמאס לו מטלטלות הדרך וקפיצותיה. יש לציין כי את הבמפרים הללו מקימים תושבי המקומות עצמם ויש כאלו בגובה מדרכה. כלומר: "תעצור ממש לפני שתמשיך". בקיצור, העירנות חשובה עד מאוד בכבישים הללו. משם לכיוון אוקסיקיה ומשם לסאן-קריסטובול דה לאס קאסאס הנפלאה שהיא מעין נווה-צדק אחד ענק.

חשוב לציין שבשלב כל שהוא, חשתי דחייה קלה מעודף טאקוס. סך הכל, המקסיקאים הינם עם חביב ומסביר פנים. בעיקר לתייר שאינו ממש דובר את שפתם. הרבה מהם הרימו את ידם לאורך המסע להביע שלום ודרך-צלחה על המסע. האופנוע נראה עמוס ולא ממש מקסיקני ומשדר את אופי המסע עצמו.

העברת הפוסטים קצת איטית. בשלב מסויים נדפק לי המחשב, סביר להניח שאני כבר הרבה יותר דרומה בשלב הזה.

אמשיך לעדכן. להתראות בפוסט הבא. יואב.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

——————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי – כיוון כללי מערבה – חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי – מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל 🙂
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר – לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אתם עומדים להכיר איש מקסים. אתמול הוא יצא רכוב מפיירבנקס לכיוון אושואייה.

הכינו את הכורסאות.

מפת כוונות לקטע הראשון בצפון אמריקה. מפיירבנקס לוונקובר

(יו, כלומר YO, כלומר יואב) פרק ראשון ובו יסופר על היציאה:

מפיירבנס אלסקה, לכיוון ונקובר

לאחר מספר ימי התארגנות שכללו בתוכם פרידה משמחת מגט'-לג עצבני שמקורו – עשרים שעות טיסה ועוד 10 שעות של העברות, הגעתי לעיר השלישית בגודלה באלסקה: פיירבנקס FAIRBANKS. העיר נמצאת צפונית מזרחית לאנקורג' ANCHORAGE, שהיא למעשה העיר הגדולה במדינה שגודלה כפול מהמדינה הגדולה ביותר אחריה בארה"ב (טקסס) ובכדי לסבר את האוזן – בערך פי 300 מישראל. המקומיים טוענים שהגעתי בול בזמן, בעונת התיירות וכי זו העונה החמה ביותר בשנה. וזה אומר לאדם כמוני הרגיל לחום המיוזע של תל אביב; 15 מעלות צלזיוס ביום טוב ו- 5 מעלות בלילה. טוב, זו כנראה עוד הוכחה לתורת היחסיות. דרך אגב, בחורף שנמשך פה כ-8 חודשים, הטמפרטורות יורדות עד 25 מעלות מתחת לאפס (אני ממש לא סגור, על זה שהפריזר אצלי בבית מגיע לרמות כאלו). וכן, עד 15 מעלות מתחת לאפס, הילדים פה עדיין הולכים לבית הספר…מקווה שלא קופא להם המח בדרך.

חברי למסע

ההתארגנות כאן בפיירבנקס כוללת את רכישת האפנוע דבר שנעשה באופן פשוט יחסית, העברת בעלות ב- DMV; משרד הרישוי האמריקאי. מיד לאחר מכן, יש לרכוש ביטוח חובה כולל צד ג' שעלותו 99$ לשנה ואני מזדכה על הסכום היחסי בהתאם לסך זמן השהיה בארה"ב. כלומר, עד שאגיע לגבול המקסיקני ולעיר טיחואנה.
אגב, באלסקה אין מס קניה כלל! עובדה החוסכת ממון רב (9.7% למשל, הוא מס הקניה בקליפורניה).
אח"כ השלמות ציוד. לא יותר מדי. מכיוון שאלסקה נחשבת מדינה יקרה יחסית, בגלל עלויות ההובלה של מוצרים מארץ האם – ארה"ב.
האוכלוסיה פה נראת לי בחטף, כמאוד מסבירת פנים, מאוד "אמריקאית", אני בטוח כי ישנם בין הקוראים, המבינים על מה אני מדבר. הצרכן פה הוא באמת מלך – יש תחושה, כי "שירות", איננה מילת גנאי, אלא תפקיד וכך, נראה שהם עושים את עבודתם, נראה כעניין של תפיסה.
את האופנוע מצאתי עוד כשהייתי בארץ, דרך האינטרנט (יש אתר מאוד ידוע בארה"ב, שהוא למעשה מעין יד2 של האמריקאים. הוא נקרא קרייגליסט CRAIGLIST. הוא נראה כמו עיצוב של ימי ראשית האינטרנט, אך האמריקאים מאוד אוהבים אותו – דברים מוזרים קורים פה… ) האופנוע עליו ארכוב הוא קוואסקי 650KLR שנת 2009. האופנוע עם 3,400 מייל שזה כ-5000 ק"מ בלבד. הבעלים של האופנוע, רכש אותו בכדי לעשות מסע של שבוע לאזור היותר צפוני ואח"כ רכב עליו מעט מאוד. למעשה, גם אם הוא היה רוצה, הוא לא יוכל היה וזאת מכיוון שאופנועים פה יכולים לנוע רק 4 עד 5 חודשים בשנה, תלוי במזג האוויר. בשאר הזמן האופנוע מאופסן בגרז'. אני מעדיף לא לומר כמה כסף הוא עלה וזאת בכדי לחסוך קצת מעצבי אנשים בארץ הקודש, שנראה כי הללו כבר קצת רופפים. לא רק בהשפעת מזג האוויר… אלא גם מעונת המלפפונים (אוהלים) שנחתה ובצדק סוף סוף. טוב שהתעוררנו עכשיו. נכון, קצת מאוחר. אך זה עדיף על עמוד שדרה חברתי קורס – מעמד הביניים. אז תדעו חברים, שאני אתכם לגמרי לאורך כל המסע. ההצלחה שלכם, זו ההצלחה של ישראל כחברה בריאה ובריאות זה כל העניין. לא ? (כן, ממש קל לכתוב דברים אלו מאלסקה…).

למעלה: ביתו של מוכר האופנוע בעיבורי פיירבנקס

כדי לצאת למסע, יש לבצע הכנות רבות שרובן בכלל קשורות לתחום המנטלי. יש חששות, אך אני סבור שהן חשובות. תפקיד החששות הללו, הוא לשמור שתגיע למחוז חפציך בשלום. כוונתי, שלא צריך לתת לחרדות שלך להוביל אותך, אלא פשוט לתת להם מקום של כבוד להבין ולהפנים אותן. אך חלק משמעותי ביותר אני רוצה להביע בפני יוני בן שלום ועומר כ. שעצותיהם שוות זהב… בתחום הכימיה אני לא ממש חזק, ויחד עם זאת, אומרים שזאת כנראה מתכת שווה. ישנם עוד אנשים רבים וטובים, שללא מסע זה,  ספק אם דרכינו היו נפגשות ועל כך אני רק רוצה לומר תודה מכל הלב. לסיכום, אחד מחברי אמר לפני שנים רבות משפט שאומר: "חכמה הדרך מאלה ההולכים בה ". אז בואו נצא לדרך ונשתדל ליהנות ממנה. כי היא בעצם המטרה עצמה.

ביי בינתיים – יואב

—————————————————————————————————————————-

ערך (קלות) יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

הישרדות בערוצי הנחושת של מקסיקו

לא מומלץ לבעלי לב חלש

הצג מפה גדולה יותר

פרולוג

כאשר התחלתי בתכנון הטיול הגדול הבא, היתה לי תחושה פנימית שהפעם זה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. שזה יגיע לשיאים חדשים. אך לא האמנתי שיהיה מדובר בכאלו מימדים.
הסיבוב הזה סיפק את כל מה שגבר יכול לבקש בחופשה שלו: ריגוש, אנדרנלין, נופים עוצרי נשימה, מפגש עם ילידים, פניות, אבק, והרבה תקלות בלתי צפויות…
ברגעים מסויימים, הרגשתי כמו בפרק של "הישרדות". ברגעים אחרים הרגשתי כמו ב"שבוע מלחמה" של הסיירת. מישהו מוריד לך משימות, כל פעם בדרגת קושי עולה ואתה לא בטוח אם תצליח לעבור את זה…בהצלחה…בחיים…

בדרך לקופר קניון מקווה שתיהנו מהמסע.

מערכה ראשונה –  וויקטור מתחת לעץ

ללא ספק, נקודת המפנה החשובה ביותר של המסע הזה מתרחשת בשום מקום, כאשר אנו פוגשים בוויקטור מתחת לעץ.

באחד הימים המאתגרים בחיי, לאחר רכיבה של כמה שעות בדרכי עפר והגעה אל הכפר באטופילס בחום של 45 מעלות. התכנון המקורי היה לישון שם, אך כאשר הגענו למקום בסביבות השעה 13:00 בשיא החום והיובש, עייפים וסחוטים. לגמנו את בקבוק המים הקרים הראשון, הסתכלנו אחד על השני וידענו כי אין סיכוי להישאר לישון שם. אנחנו ממשיכים.

המידע המקדים שהיה בידי אמר, שכדי להגיע לנקודה הבא; צ'ויקס, מדובר על רכיבה של כ-5-6 שעות בדרך עפר טובה. מלבד 7 הק"מ הראשונים שהם עלייה טכנית. יצאנו לדרך. היתה עלייה טכנית אך לא נוראית. אולם דווקא בהמשך, התחילו הסתבכויות קטנות. שתי נפילות קטנות שלי, התברברות קטנה. אבל שום דבר לא הצביע על הבאות.
לאחר כ – 3 שעות של רכיבה טכנית קשה בחום של 45 מעלות עם אופנועים ששוקלים מעל ל- 300 קילו וביגוד המיגון המעיק שעלינו, הגענו לתחתית הערוץ. אמרתי לגלעד שאני חייב מנוחה ולאחר רכיבה של שעות בלי לראות אדם, בלי נקודת צל, הגענו למפגש שבילים בו היו 4 בתים ועץ אחד שזרק קצת צל. נמרחתי מתחתיו. לא עברו 2 דקות והגיע וויקטור,  איש יקר בן כ- 60, חסר שיניים הגר בבית הבוץ הסמוך. ללא חשמל ומים, אלוהים יודע מאיפה. מעומס החום בלילות, הם נאלצים לישון בחוץ. דיברנו קצת על החיים ולאחר שצברתי מעט כוחות, שאלתי את וויקטור על המשך הדרך, מכיוון שידעתי שהזמן דוחק. וויקטור סיפר לי שראשית יש לחצות את הנהר ולאחר מכן מגיעים למכרה. נהר שאלתי? איזה נהר? כלומר יש גשר? לא, אין גשר הסביר לי וויקטור. צריך לחצות את הנהר 5 פעמים."5?? " שאלתי. "למה? איך?" וויקטור בשלו, מצייר בסבלנות את הנהר על האדמה ומתאר לנו כיצד ואיפה לחצות אותו. זו הפעם הראשונה ששמענו שיש נהר בדרך וצריך לחצות אותו. "טוב, מזל" אמרתי לוויקטור – "שעדיין מזג האויר יבש מאוד ולא ירד גשם כבר שנה". "כן" אמר לי וויקטור, קם, ניגש לאופנוע שלי וסימן לנו עד איפה יגיעו המים, קצת מעל המנוע…
אמרתי לגלעד שאני חושש…שאנחנו בבעיה…שאולי היינו צריכים להישאר בבאטופילס לישון…אבל זה כבר היה מאחורינו. הצעתי לבקש מוויקטור שילווה אותנו עם הטנדר שלו למקרה ונצטרך עזרה…אבל הטנדר היה מקולקל ולא היה שום פתרון אחר בסביבה…יצאנו לדרך והתחלנו בהרפתקה שתשנה בצורה קיצונית את הטיול שלנו ואולי את חיינו…

מערכה שנייה – אומגות

כשהייתי בן 7 היתה אומגה בגן משחקים באיזור מגורי. זו היתה אומגה באורך של 25 מטרים ובשבילי אז, היה היתה משהו גדול. במקסיקו נחשפתי לעולם שלם של אומגות לאנשים גדולים. קיימת כאן תחרות בין מקומות המפעילים אומגות, למי יש את האומגה הכי גדולה. אז זהו, כאשר הגענו לדיביסדרו המרוחקת כ-50 ק"מ מהכפר התיירותי והנעים קריל Creel בו יָשָנוּ – הגענו לאתר האומגות הרציני ביותר במקסיקו, שהחל מהשנה הבאה אמור להפוך באופן רשמי, למפעיל האומגה הארוכה בעולם. וזוהי ללא ספק הדרך הטובה ביותר לצפות בקופר-קניון פרוס ופרוש מתחתיך ואתה תלוי בין שמיים וארץ. האתר נחנך לפני 9 חודשים בלבד ובו 7 אומגות באורך כולל של כ-5 ק"מ. הארוכה ביותר מתפרשת למרחק של 1.15 ק"מ ובשנה הבאה תחנך הארוכה בעולם שאורכה אמור להיות 2.7 ק"מ. בהתחלה הביצים רועדות והקיבה מתהפכת, אבל אחרי שאתה חותם על וויתור סודיות ואחריות כללית על חייך, אתה מבין שכבר אין מה להפסיד אז למה לא ליהנות? מהירות מסחררת, עומק של מאות מטרים הנופלים אנכית בין רגליך, פשוט חוויה עוצרת נשימה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=TpUhVAhDKVM>]

מערכה שלישית – לה בופה

רבות שמעתי על המקום. אפילו הלונלי-פלנט הקדיש לו כמה פסקות. היו לי ציפיות גדולות והרבה עניין להכיר את לה בופה LA BUFA. לאחר כשעתיים של ירידה ממעלה הקניון, בדרך עפר טובה ומפותלת מאוד, עם נוף עוצר נשימה, השלט בישר את הגעתנו ללה בופה. אך לא הצלחנו להבין איפה הכפר, כי מצאנו במקום 2-3 בתים. אומנם היתה זו נקודת תצפית מההממת ויחד עם זאת חום כבד אך לא הרבה מעבר לזה. תהינו האם בהמשך נגיע ללה בופה. המשכנו לרכוב עוד קצת ועצרנו על גבי השביל, נתקלנו בכמה מקומיים, מנסים לתפוס עֶגְלה ופרה סוררות, שסרבו לעלות על הטנדר. וזכינו לראות בשידור חי, כיצד תופסים עֶגלה בסגנון המערב הפרוע. שאלנו "איפה נמצא הכפר?" והתשובה היתה; כי בדיוק עברנו אותו. "אז כמה משפחות גרות בו"?
"שלוש". היתה התשובה. "שתיים מקסיקניות ועוד אחת אמריקאית". היינו בהלם. זה לה בופה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=nVJRagfWdFI>]

מערכה רביעית – מכרה זהב

בסופו של היום המאתגר ביותר, גלעד מסתכל עליי ושואל אותי את השאלה הבאה: "אם היית צריך עכשיו לבחור בין מקלחת, לבין ארוחת ערב – במה היית בוחר?"  צריך להבין שאנחנו אחרי 12 שעות בשטח בחום של 45 מעלות, מסריחים בטירוף ואכלנו כל היום שקדים, חטיפי אנרגיה והרבה אבק. "מקלחת!" אני עונה לו. "גם אני", הוא מסכם.
מכרה זהב, זה מושג שאנו מרבים להשתמש בו, אך ספק כמה מאיתנו באמת היו פעם באחד כזה.
תאגיד קנדי מגלה זהב באמצע המדבר המקסיקני ומקים שם כמעט עיר. מכונות וציוד כבד, מפעלים, מאות אנשים החיים ועובדים שם; מגורים, חדר אוכל, חדר כושר, מועדון, בקיצור, משהו גדול מאוד. לפי התיאורים של וויקטור הבנו שזה מקום מעבר בלבד, אך בעקבות ההשבתה של האופנוע של גלעד, נאלצנו להישאר לישון שם. הגענו שחוטים, עם האופנוע של גלעד מושבת על גבי טנדר של המכרה, ללא קליטה של טלפונים וללא שום מושג איך יוצאים מהמקום ומה עושים עם האופנוע שמסרב בתוקף להניע. אנחנו יושבים ליד הש"ג של המכרה, סידורי הבטחון הקפדניים של המקום, לא מאפשרים לנו לזוז לשום כיוון. לאחר כשעה המתנה, מבשר לנו השומר, שאנו יכולים לעלות לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב. עלינו, בלענו אותה, קנינו שתייה קלה וקרה. לאחר מכן הודיעו לנו שייקחו אותנו לחדר שלנו ללילה, במגורי השומרים ושבבוקר יחפשו פתרון כיצד להוציא אותנו משם, שהרי העיירה הבאה נמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה. לאחר מקלחת טובה, הלכנו לישון ובבוקר מוקדם הגיע אחראי הבטחון לאסוף אותנו. העמסנו את האופנוע על גבי הטנדר שלו והוא עשה לנו טובה ולקח אותנו לעיירה הבאה: צ'ויקס.
בסוף אותו יום, לא הרגשתי שהחיים שלי נמצאים במכרה זהב בלשון המעטה. ויחד עם זאת, ללא ספק, היחס אלינו והסיוע היו יוצאי דופן ואנו חייבים המון המון תודות לאנשי המכרה שעזרו לנו ברגעים לא פשוטים.

מערכה חמישית – אריזת האופנוע

"החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות…" שר לנו ג'ון לנון האגדי וכמה שהוא צדק. כשאתה חושב על דברים רעים שיכולים לקרות במסע שכזה, אתה חושב על הרבה. גם על דברים חמורים יותר, אך לא על האפשרות שתצטרך לשלוח את האופנוע שלך בחזרה הביתה על גב משאית. לאחר יומיים שלמים בעיר לוס מוצ'יס, במהלכם זכינו להכיר אנשים יקרים מאוד מאוד ובראשם מכונאי האופנועים ריי ועוזריו החביבים. יומיים בהם האופנוע של גלעד עבר פירוק והרכבה מחדש. הוצאו ממנו כמויות מים נכבדות. התייעצנו עם מכונאים ממקסיקו-סיטי ובעיקר, קיווינו מאד שהתקלה היא רק עניין רגעי והנה מנוע האופנוע חוזר לעבוד. אך למרבה האכזבה, התבשרנו על ידי צוות המומחים שקצו כל התקוות ויש לשלוח את האופנוע למעבדת המומחים של ב.מ.ו במקסיקו-סיטי. אין מה לעשות. זה כמובן היה הלם אדיר עבורנו. לא ציפינו לזה. פתאום היינו עסוקים בלחפש חברת משלוחים שתקבל את האופנוע ותשנע אותו חזרה לעיר הגדולה, המרוחקת 1500 ק"מ. צריך לתכנן ולבנות את האריזה למשלוח, לחשוב על איך ממשיכים עם אופנוע אחד, מה עושים עם שאר הציוד? כיצד אורזים? בקיצור, שינוי קיצוני בתוכניות ובעיקר במצב הרוח. ניסיתי לנחם את גלעד כי החיים ממשיכים. שהטיול לא נגמר וכי נמשיך על פי התוכנית על האופנוע שלי אבל נראָה שהדברים לא עזרו במיוחד.

מערכה שישית – ערוץ הנחושת

ללא ספק, אחד ממוקדי המשיכה המעניינים ביותר במקסיקו ובטח בצפון מקסיקו, הם ערוצי הנחושת. סדרה של כ-20 ערוצים, המשתרעים על שטח הגדול פי 4 משטחו של הגראנד קניון בארה"ב ובחלקים מסויימים עמוקים ממנו בהרבה. אך באופן מוזר, כאשר סיפרנו למקומיים שאנחנו מתכננים שם טיול, חלק הגיבו כי כלל לא שמעו על המקום וחלק אחר כמובן, ידע לספר שזהו אזור מסוכן מאוד. הזהירו אותנו וביקשו שנהיה זהירים. בדיעבד, הטיול באזור עבר בצורה חלקה מבחינת בטיחות ובאופן פרדוקסלי כאשר סיפרנו לאנשי האזור שאנו מתגוררים במקסיקו-סיטי, הם סיפרו לנו עד כמה מקסיקו-סיטי היא עיר מסוכנת מאוד ומפחידה…
דרך פופולרית להכיר את אזור הקניון, היא בנסיעת רכבת על מסילה בשם; "מסילת ערוץ הנחושת". מסילה שאורכה 655 ק"מ, העוברת על פני 36 גשרים וקודחת דרכה מבעד ל- 87 מנהרות. הנתיב הוא השקעה של עשרות שנים בבנייה הנדסית מורכבת.
האזור ידוע גם בזכות שבט הטראומארה אשר לפחות 50,000 מהם גרים באזור. ניתן לראות ולזהות אותם בקלות, על ידי תווי פנים ייחודיים ותלבושות צבעוניות המייחדות אותם. פרוש השם שלהם הוא "אלה שרָצים מהר" וזאת בכלל המסורת שלהם: ריצה למרחקים ארוכים בהרים, לעיתים למרחקים של מאות ק"מ.

מערכה שביעית – הנהר

לאחר המפגש המיוחד עם וויקטור היקר, הגענו לנהר. ההתחלה היתה רדודה יחסית אבל החצייה היתה על גבי חלוקי נחל חלקלקים מאוד ועם המשקל של האופנוע היה קל להתחפר או לאבד שיווי משקל. לקראת כל חצייה, העמדנו את האופנועים, ירדנו לראות את הנהר, אפילו חצינו אותו ברגל. חצינו כל אחד בתורו, כאשר השני מכוון ועוזר במידת הצורך. בפעם השלישית עומק המים הגיע לגובה המנוע ולכן החלטנו להעביר את האופנועים בדחיפה עם מנוע כבוי. זה היה מאמץ גדול. לפתע הגיע טנדר מאחורינו. עובד שהיה בדרך למכרה. ביקשתי ממנו לקחת לי את המזוודות ולהשאיר לי אותן במכרה. כדי להוריד משקל מהאופנוע. הוא הסכים ולמזלנו חיכה לנו מאחור כדי שנחצה. בחצייה הרביעית לאחר שאני עובר, גלעד מאבד שיווי משקל ונופל עם האופנוע לתוך המים עם מנוע עובד. לאחר שניות מעטות מרים אותו. וזהו. מאז האופנוע לא מסכים להניע. דוחפים אותו החוצה. מגיע הטנדר. מנסים להניע עם כבלים. מקווים. אבל זוהי היתה פעימתו האחרונה של לב האופנוע בטיול הזה. מעמיסים אותו על הטנדר ונעים לכיוון המכרה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=01QixHbjR-U>]

אפילוג

המסע הזה אכן לא היה דומה לשום דבר אחר. הוא סיפק אתגר וריגוש ברמה אחרת. 4,200 ק"מ ב-8 ימים. האופנוע של גלעד הגיע למקסיקו-סיטי ולאחר כמה ימים במוסך, הצליחו להשיב לו חיים. אנו מקווים, כי בקרוב ייצא להתגלג שוב בדרכים. לוקח לגוף כמה ימים טובים להתאושש ממסע כזה, לנפש הרבה יותר. קופר קניון הוא ללא ספק תופעת טבע מיוחדת וקשה להעביר במילים או בתמונות את התחושה של העמידה על שפת הקניון. את תחושת העוצמה של המקום, תחושה שיד אלוהים נגעה באתר. שהכול שם עוצר ואיזו אנרגיה על טבעית שואבת אותך פנימה. המסע היווה עבורנו חווית התבגרות משמעותית מאוד שללא ספק תלווה אותנו במסעות הבאים. בעקבות התקלה, זכינו לפגוש אנשים יקרים מאוד שהאופנוע מהווה עבורם דרך חיים והם סטו מדרכם כדי לעזור לנו וללוות אותנו. שם גם סומן המסע הבא. "באחה קליפורניה!".

המשך יבוא!

———————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

המשך הרכיבה לבאחה, חלק 2

ראשית אני רוצה לתקן טעות שעשיתי בפרק הראשון. השעון בדרום הבאחה משיג את זה בחלק הצפוני של הבאחה בשעה, ולא כפי שנכתב קודם לכן. למי שישקול רכיבה במקום ביום מן הימים.
קסמו של מפרץ גוזאנגה גרם לי לא לרצות לעזוב את גן העדן הזה. ובנוסף, אנחנו שבעה שחלקנו ערב מקסים של צחוק, אוכל וחברותא, הרשנו לעצמנו להודות שהיה קשה למדי להפנים שהגיעה העת לומר שלום.

ארבעת האמריקנים, דן, ג'ף, ג'ו ו'רוקפלר' הכינו עצמם לתזוזה ברכב הבאגי המדברי שלהם. הם אמרו שבכוונתם להמשיך כ -30 מייל דרומה בדרך העפר המשובשת שיצאה מגוזאנגה ולהגיע ל"פינת קוקו" Coco corner. אמרתי להם כי גם אני תכננתי לעבור שם, וכעבור עוד 12 מייל להגיע ל'כביש באחה 1', הדרך הראשית והיחידה אם מישהו רוצה לחצות את הבאחה כל הדרך מצפון לדרום על אספלט. תכננו להפגש בקוקו. זו הפעם הראשונה בה שמעתי על המקום הזה, שמאוחר יותר הסתבר לי כי הוא נקודת עצירה ומנוחה ידועה בקרב הרוכבים המדבריים של הבאחה.
האמריקנים והבאגי הצהוב שלהם עזבו ואני עסקתי בהכנות לקראת צאתי לדרך; אריזת ארגזי הצד וחיבורם למתלים היעודיים באופנוע, לבישת בגדי הרכיבה, מעבר מסניקרס לזוג מגפי רכיבה מקצועיים כבדים ומגושמים, תוך הקפדה שאני נועל אותם באופן הנוח ביותר, כדי שגם יאפשרו גמישות בתפעול מנופי הרגליים.
אמרתי שלום לאנשים המקסימים, הנעימים והרגועים במלון אלפונסינו תוך לחישה לעצמי בתוך הקסדה: " עוד אשוב גוזאנגה…"
קפצתי על אוכף האופנוע ובאופן הכי טבעי, יצאתי לרכיבת שטח. לא יכולתי להמנע מהמחשבה כי במקום מגורי בדרום קליפורניה, למרות שהטבע שופע שם בכל פינה סביבי – יש חוקים ותקנות שאינן מאפשרות לי סתם לצאת לרכיבת שטח כשמתחשק לי. בעוד שכאן, הגישה לרכיבת שטח היא כל כך טבעית, אין אופציות אחרות. אין חלוקה בין המקומות המותרים ואלה האסורים. כאן האדם והטבע אחד הם.
וכך נעמדתי על תמוכות הרגליים ונתתי לאופנוע להתמודד עם הבורות, האבנים, החול והצרות תחתָי. הייתי קצת מכווץ בשעה הזו של הבוקר, אך ככל שהזמן חלף, הכל החל לזרום בנינוחות. כך שגם המהירות זרמה כלפי מעלה והרגשתי פשוט ב ג ן  ע ד ן! כל כך הרבה פעמים רציתי להיות בדיוק במצב הזה, רוכב בשטח, מנווט דרכי במדבר באיזור נטוש ורחוק מצויליזציה מערבית. שמחתי על החלטתי לקנות גלון סְפֶּר. זה הוסיף לי בטחון ושחרר אותי מדאגה בסיסית; דלק.
הדרך התפתלה בין הגבעות ומשכה לקטע ישר שנמתח לאורך מישור ובמרחק התרוממה מעין קשת מעל לנתיב וככל שהתקרבתי יכולתי כבר להבחין בכיתוב ; "הפינה של קוקו".זו אינה טעות. זה קוקו.

אין לי ממש מושג לגבי ההיסטוריה של הבחור, אך הוא ישב שם, תחת סככה שהיא סוג של חדר אורחים ולידו דן, ג'ף, ג'ו ו"רוקפלר" בידם בירה קרה מקשיבים לסיפורים של קוקו. האיש מלא בסיפורים על עברו המפואר. החנתי את האופנוע זרקתי שלום ולחיצת יד לקוקו והצטרפתי לחבורה. מבט מהיר לקירות, הם נראו כמו לוח מזכרות והקדשות תודה. מכוסים באין ספור צילומים של אופנוענים ואופנועיהם,. על רבים מהם שורבטו הקדשות אישיות לקוקו. הרבה חלוצות טי נושאות סמלים-לוגויים מחוברות לקירות וכמובן כרטיסי ביקור של אין ספור מבקרים. התקרה מוקדשת לדבר אחד בלבד: תחתוני נשים. בכל המידות והצורות של תחתוני נשים, זה המקום של קוקו וככה הוא אוהב את זה. מצאתי את הישיבה עם קוקו והחבר'ה מרתקת ומשעשעת. שמענו צ'יזבטים מתחת לתקרת התחתונים, כמובן שהתפאורה חייבה בדיחות של גברים… כמו שקוראים לזה.

לקוקו יש ספר מבקרים וכל מבקר מוזמן לחתום ולכתוב משהו. כל דבר. אני חתמתי בכרך השביעי של ספר האורחים המיתולוגי. קוקו גידם בשתי רגליו. הסיבה היא הסתבכות של מחלת הסוכרת. הרגשתי צער רב וחשבתי לעצמי איך אני הייתי מסתדר אם הייתי קטוע שתי רגלי. אך קוקו הוא איש אמיץ. נשמתו ורוחו מלאי חיים בהתחשב בתנאים, כולל העובדה שהוא חי במקום מבודד ונידח במדבר. עוד עלתה במוחי המחשבה על המקריות בכך שאני עובד בחברת ביוטכנולוגיה גדולה, המפתחת תרופות למחלות קשות ריפוי ולמעשה אני בצוות מחקר, שמטרתו לפתח תרופה למחלת הסוכרת. זה מסוג הדברים המעניקים תחושת חשיבות, לדברים שאני עושה במקום העבודה שלי. אולי באחד הימים אנשים כמו קוקו יוכלו להציל את רגליהם.

יצאנו כולנו מתחת לסככה וקוקו לקח אותנו לסיור בחצר האחורית שלו. מצאנו פינת טלויזיה וסביבה בחצי גורן מושבי אסלה. ההצגה היתה גולגולת פרה שהיתה מונחת על המכשיר וכולנו הצטלמנו איתה.
זהו. לאחר הסיור הקצר הגיע הזמן לומר שלום ונפרדנו. קוקו נשאר כמובן.

הבחורים קיפצו לתוך הבאגי שלהם והפליגו צפונה לכיוון סן-פיליפה – שם יש להם בית ואני דילגתי על האופנוע, נופפתי לשלום והמשכתי ברכיבה, עוד 12 מייל אל הכביש הראשי. לזמן קצר בעודי מתרחק מהפינה של קוקו הרגשתי עצב מסויים. ידעתי כי הלילה המופלא ההוא שכייפנו ביחד עבר ואיננו. כנראה לא אראה שוב את ארבעת האמריקנים טובי המזג והמשעשעים. הבנתי שכל זה כבר שייך לעבר. זה חי, כל עוד היינו שם. חגגנו סולידריות אנושית. עכשיו הקטע הבא בבאחה יכול להיות טוב או רע – זה תלוי רק בי.
התכנית שלי הייתה לרכוב צפונה ולבלות את הלילה בסן-קוונטין San Quintin . בכל מקרה, כשליש מייל בכיוון השני ראיתי משהו שדמה לתחנת דלק והחלטתי לבדוק. כשנכנסתי למקום, הוא הרגיש לי חשוד ובאויר עמד ריח סכנה. ברנש מקסיקני דמוי גרינגו אמר שהוא יכנס ויבדוק אם יש איזה דלק ולאחר זמן חזר עם מיכל ומָשפֶּך. מילאתי את המיכל ונתתי בידיו שטר של 20 דולר, הוא נכנס לתוך המבנה כדי להביא עודף. כשראיתי כי הוא מתמהמה, נכנסתי אחריו. מצאתי שם בר ובו ארבעה טיפוסים. נהגי משאיות מקסיקנים שהביטו בי בסגנון: "מה לעזאזל אחד כמוך עושה כאן?" חשבתי: "קיביני, שיקחו את עשרים הדולר, אני מסתלק מכאן." בסיכומו של דבר קיבלתי את העודף שלי והסתלקתי במהירות על הכביש. הרבה יותר בטוח על אופנוע.

עם הרכיבה צפונה, הנוף השתנה. החלק הראשון היה כמו לרכוב בתוך גן בוטאני של קקטוסים, קקטוסי ענק בכל צורה. הדרך אינה מהסוג המאתגר ויחד עם זאת אינה משמעממת. החלק השני מתעקל כלפי מעלה לרמה מישורית בה ניתן לראות 360 מעלות של אופק. רוח חזקה ופניות הדוקות. זה היה משהו מהנה לפני שהגעתי למלון "אולד מיל" Old Mill במפרץ סן קוונטין.
זו היתה הפעם הראשונה בה זכיתי למקלחת חמה מאז יצאתי לדרך. פגשתי במסעדת המלון שתי בחורות, אחת הגיעה בלוויית אחיה תומס והשניה עם בעלה. בעודי סועד איתם ארוחת ערב, הקשבתי לסיפורים על הגיחות התכופות שלהם לבאחה, הבנתי כי בשבילם להגיע לבאחה זו סוג של בריחה ממרוץ העכברים של העולם המפותח.

לאחר ארוחת הערב פגשתי עוד טיפוס, ג'ון, שכני למלון. ג'ון ישב בחוץ סמוך לכירת אש. הבחור מנהל במקביל כמה עסקים. אחד מהם הוא ייצור חצאי חביות העשויות מטיטניום, הממולאות בפחמים. חצי החבית מחובר בצינור גז למיכל המכיל את הגז הנפלט מהפחמים – ויש לך כירה ניידת. הוא ממש גאה בהמצאה שלו שנמכרת היטב לדבריו. הוא מתגורר בצפון קליפורניה ובין שאר עסקיו, מוציא לאור מגזין דמוי "פנטהאוז". הוא העניק לי את המגזין האחרון הכולל כמה חתיכות בפוזיצייות מעניינות. ג'ון סיפר כי הוא מגיע לכאן בכל חורף לחודש בערך כדי לנוח, לנקות את הראש. קישקשנו וצחקנו עם בירה ביד עד שהתשישות הכריעה. בכל מקרה, הוא הבטיח כי כשאגיע לבקר אותו בצ'יקו היכן שהוא גר. הוא יסדר לי נהיגת מבחן עם אחת הבחורות שמופיעות במגזין שלו. הוווו יייייה!! ממש לפני שנפרדנו, ג'ון שאל לאן מועדות פני למחרת. "לאנסינדה" Ensenada עניתי. "או. קי." הוא אמר "כנס למלון באהייה Bahia, הוא ממש במרכז העיר ליד הנמל". ואז הוא מציע לי לבדוק את ה"ליקס" מועדון סטריפטיז ליד מלון באהייה והבטיח כי תמורת עוד סכום צנוע אני יכול לצאת משם עם אחת הבנות. קפיש.

למחרת בבוקר השכמתי לשמיים מעוננים. לראשונה מאז יצאתי להרפתקה הזו. מייד לאחר ארוחת הבוקר, כמו שהתארגנתי על האופנוע ועל עצמי החל הגשם. מגשם קל העסק הפך לגשם כבד ומשם לגשם ממש כבד. עצרתי בתחנת דלק, הוצאתי את ציוד הגשם; מעיל וכפפות חמות. המכנסיים והמגפיים כבר חסיני גשם.
רכבתי צפונה לאנסינדה מרחק של כ-80 מייל. רוב הדרך, הכביש היה מכוסה בבוץ חלקלק. טווח הראיה היה אפסי. אך לי היה חם ויבש מכף רגל ועד ראש. אנסינדה היא עיר גדולה, יושבת כ-60 מייל דרומית לגבול עם ארה"ב. הרבה אמריקנים שחצו את הגבול לבאחה לא עברו מעולם את אנסינדה דרומה ובשבילם אנסינדה היא משמעות המילה "באחה". לפני שנכנסתי לתוך העיר, פניתי שמאלה מהכביש הראשי ורכבתי בדרך יפהפיה שהתפתלה באיטיות במעלה וסביב הגבעות של חצי האי פואנטה באנדה Punta Banda peninsula. ממש מדרום לאנסינדה. נוף עוצר נשימה. הגשם ניקה את האויר והעניק לו ריח רענן. הגבעות הירוקות נישאו מעל לאוקיינוס וכפרים קטנים שכנו בתוכן וביניהן. היעד שלי היה לראות את ה- Bufadora שהוא מצוק סלע ייחודי, המסתיים בצורה דמויית מנהרה צרה. הגלים המתכנסים לתוך המנהרה כאשר מגיע גל גדול במיוחד ונדחסים לתוכה בלחץ רב. הלחץ משתחרר במין פיצוץ אדיר של מים הפורצים מבעד לסלע, כנֶד הפורץ לשמיים ונראים כמו גייזר ענק. ישנם מספר תופעות מסוג Bufadora בעולם. על אף השעה המאוחרת, (החלטתי לא לרכוב אחרי רדת החשיכה) מזג האויר הגשום והקור, הגעתי לשם. היה נחמד למרות שכשהגעתי לשם הים היה רגוע, כך שלא חוויתי את מלוא האקשן. אגב, המקום מאד מתוייר ופופולרי. העדות לכך היא טיילת הבאסטות, מעין באזר הכולל את כל סוגי המזון ודוכני המזכרות. כמעט כמו שוק הכרמל שלנו – רק בתוך נוף שונה למדי.
מלון באהייה אכן היה נחמד. אחד היתרונות, יכולתי להחנות את האופנוע קרוב לחדרי, סמוך לדלת ההזזה מזכוכית. זה תנאי חשוב כי בערים גדולות הסיכוי כי מישהו יגנוב את האופנוע גבוה יחסית. במקום בו אנשים מרוויחים את קיומם בקושי, אופנוע מפואר יכול לספק פרנסה לא רעה. בקיצור, הלכתי לראות כמה חתיכות חמות במועדון Licks ואחר כך ארוחת ערב במסעדה קרובה.
למחרת בבוקר הכל זרם לאט. לא כל כך בא לי להפרד מאנסינדה כי העצירה הבאה אמורה היתה להיות מעבר הגבול בטקאטה. כלומר סוף המסע. הבאחה תישאר מאחור ולא כל כך רציתי שהכל יסתיים.
איך שיצאתי לדרך, מחפש את דרכי החוצה, עצרתי בשלט עצור, הבטתי שמאלה ועוד מבט ימינ…טראח!! בווום!… אאוץ'… מכונית נכנסה בי מאחור. נפלתי מהאופנוע לאספלט והאופנוע נשכב לידי. לא קמתי מייד. רק סיננתי "קיביני! במשך חמישה ימים צלחתי כל כך הרבה אתגרי רכיבה ללא שום תקלה, ועכשיו שעתיים ממעבר הגבול, אני חוטף ת'דבר הזה".
היתה זו נהגת לבנה בת 24 היא היתה מבוהלת ושאלה אם נפגעתי כי היא אחות. אמרתי לה שאני בסדר, אבל יש נזק לאופנוע. היא מייד הציעה כסף ושאלה "כמה?" ואני עניתי "זה יהיה יותר מדי בשבילך".
באופן מפתיע, האופנוע לא ממש ניזוק ויחד עם זאת. גלגל חדש, צמיג, ארגז צד ומסגרת מתלי הארגזים הם הרבה כסף. היא למדה רפואה ומימנה את לימודיה בעבודה כאחות. שוטר הגיע אסף את כל הפרטים וכתב דו"ח. יש ברשותי ביטוח של AAA בארה"ב ועשיתי ביטוח מקיסקני לשבוע בלבד כשנכנסתי לבאחה. הביטוח הזה פקע בשעה 09:00 בבוקר והשעה היתה 11:30 לפני הצהריים. אני מניח כי רוב הנהגים של מקסיקו נושאים רק ביטוח חובה וזו הסיבה שהיא הציעה לי כסף מזומן. הלכנו לתחנת המשטרה. רציתי את דו"ח המשטרה, כדי שאוכל להגיש תביעה לביטוח. אם בכלל ניתן לעשות משהו בנידון. הלכתי עם הנהגת הפוגעת לכספומט והיא נתנה לי 500 דולר. יצא לנו לבלות כשעתיים ביחד. הלכנו לחפש מכונת צילום כדי לשכפל כמה מסמכים ושאלתי אותה איך קרה שלא הבחינה בי, זה היה יום שמש בהיר. שאלתי אם זה מעייפות של משמרת לילה. היא השיבה כי אכן הייתה לה משמרת לילה מתישה, אך לא זו היתה הסיבה. הסיבה האמיתית היתה שהיא דיברה בנייד.
כך או אחרת, היא היתה מלאת התנצלויות ולקחה אחריות מיידית. היום שלה נהרס. ניסיתי לגרום לה להרגיש טוב יותר ואמרתי כי דברים כאלה קורים ואם היא תלמד מזה משהו, זה כבר טוב. הנזק מזערי ואני כבר אתקן זאת. אמרתי לה כי בסה"כ עזרה לי רבות לדאוג לכל הסידורים. ת'אמת הסתדר לי, היא הייתה בחורה נחמדה, שלא ניסתה לברוח או לתחמן את המצב.
בתכל'ס, יכולתי לרכוב על האופנוע עד לסן-דייגו ומשם למחרת עד למקום מגורי ב Thousand Oaks . הייתי די בר מזל כשהחלטתי לצלצל ל AAA להגיש תביעה. הם לא מיצמצו ואישרו את כל התיקונים שנעשו בסוכנות BMW. כך שעכשיו האופנוע במצב טוב יותר, כי בנוסף שדרגתי את המפלט המקורי שהיה די חדש אך שרוט מעט. החלפתי אותו במפלט תוצרת "אקראפוביץ'" המוכר. שדרוג שהופך את מנוע האופנוע לתגובתי וגמיש יותר והצליל פשוט נפלא.

כאשר ישבתי וחיכיתי בתחנת המשטרה באנסינדה. בתחילה הם אמרו כי הדו"ח יהיה מוכן ב- 13:30, אחר כך זה עבר ל- 14:00 ואז ל- 14:30 ל-15:00 ובסוף נפרדתי מהם ממש קרוב לארבע. כך שעמד לרשותי הרבה זמן לצפות במתרחש בתחנה. מה שראיתי היה מדהים; אנשים באו והלכו לצורך סידורים לא הכי נעימים; תאונות, קנסות, ביטוחים. ישבו שם כמה פקידים מאחורי דלפקים. לא חריצים צרים או שמשות עם מחיצות ומיקרופונים בין הפקיד ללקוח. לא היה תור מסודר. לא מספרים לקחת ולהמתין. אנשים נכנסו וניגשו לדבר עם אחד הפקידים ברגע שהתאפשר להם. לא היו שום צעקות, כעס או עויינות. ההיפך, אנשים עזרו זה לזה. הם היו ידידותיים ולא ראית שום זעם או הרמת קול. ניסיתי להבין איך זה עובד ועדיין אין לי תשובה. רק שלאנשים כאן יש סבלנות וערכים שאנחנו במערב כבר שכחנו מהם.
מחוץ לתחנת המשטרה היה איש זקן, שהביזנס שלו היה עגלה עמוסה פירות אקזוטים כמו פאפייה, קוקוס, אננס, ובננות ושמחתי לתת לו כמה פזוס כשהייתי שם ונהניתי מסלט פירות בריא.
כשבוע לאחר שחזרתי הביתה, שלחתי לבחורה שנתקעה בי מאחור, מכתב בו הודתי לה על עזרתה, על לקיחת האחריות ומעל לכל על כך שהיא אדם טוב והזמנתי אותה לבקר.

תודה ליוני על האירוח בבלוג וההזדמנות לספר את סיפור החווייה.

עד כאן חברים, להתראות יום אחד בדרכים.

עמיר.

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה