גבי מתרגל לאמריקה הלטינית

הנינוחות, הפשטות, העושר והכבישים.

 

הצג את הוראות נסיעה ל-Arriaga, México במפה גדולה יותר

יום שישי 21.9.2012

שלשום בערב כאשר ישבתי לאכול ארוחת ערב במלון, ראיתי פרומו למשחק של אתלטיקו מדריד נגד הפועל ת"א קבוצתי האהודה. ביחד עם העייפות, התגבשה אצלי מיד ההחלטה שאני נישאר עוד יום במקום ומנצל את זה גם לכביסה (אין כאן מכונות לשימוש עצמי) שיש למסור בבוקר ומקבלים בחזרה אחר הצהרים. הלכתי לישון בהרגשה שמחר אין השכמה מוקדמת. העברתי את היום בתכנון המשך המסלול שלי. כביסה, צפייה בשני המשחקים של הקבוצות הישראליות שבליגה הארופאית ואפילו הספקתי לקרוא קצת.

היום חזרתי להשכמה מוקדמת, למרות שהיתה לי החלטה להקטין את המרחקים שאני עושה ביום בגלל העומס של הרכיבה שהיא הרבה יותר קשה פה מאשר בארה"ב ( זאת לא קביעה אלה הרגשה שלי ). החשש שלי היה מחציית העיירות שביציאה מ – Playa azul  דרומה. זה עבר בסדר ועליתי על הכביש הראשי מספר 200 שאני רוכב עליו כבר מספר ימים לכוון דרום. הכביש דו מסלולי רגיל, איכותי והרכיבה עליו עוברת טוב עד אשר אני נפגש עם ידיד וותיק שכמעט שכחתי אותו והוא "הגשם". התארגנתי בהתאם ורכבתי בהתאם: לאט ובזהירות. למזלי לאחר כשעה הגשם פסק ויכולתי לחזור ללבוש רגיל שגם הוא בחום ובלחות הזאת הפך את הרכיבה לסאונה קטנה. התכוונתי לעשות עצירה כ – 100 ק"מ לפני עיר הנופש הידועה אקפולקו, אבל השעה היתה רק 14:00 ולא הרגשתי עייף מידי והחלטתי להמשיך ולחצות את אקפולקו מכוון שבכל מצב אני חייב לעבור אותה מכוון שאין כביש עוקף. במציאות הכניסה היתה ארוכה והחלטתי בכל זאת לצלם קצת את העיר ונכנסתי לאזור התיירותי המפורסם שלה. מכוון שהזמן ברח לי, החלטתי בכל זאת לישון בעיר וכאשר התחלתי להסתכל לצדדים כדי לזהות מקומות פוטנציאלים, קפצו עלי "מאכרים" שמתפרנסים בלמצוא לך מקומות לישון ולמדתי להכיר בעובדה שהם לא עובדים עליך אלא מתפרנסים מזה (את העמלה הם מקבלים מהמלון). בפעם הראשונה שניתקלתי בזה, זה היה דווקא בספרד בעיר טולדו שמדרום למדריר. הגענו אליה מאוחר ויצאנו מהרכב כדי לחפש מקום לישון ואז פנה אלינו איש/מאכר שהציע לנו מלון, גם במקום טוב וגם במחיר טוב. גם הפעם זה קרה, אחד מאלה שפנו אלי הראה לי שני מלונות סבירים ואני בחרתי את זה שהיתה לו חניה פנימית. התארגנתי ויצאתי קצת להסתובב בעיר בסביבה הקרובה ולאורך החוף. צילמתי, אכלתי וחזרתי למלון.

עולם קטן אמרנו? למעלה תמונה שגבי צילם על חוף אקפולקו. בבניין הקיצוני מימין, באחת הקומות העליונות, ישב באותו זמן דורון קדמיאל שכתבה עליו מופיעה בפוסט הקודם כאן…

יום שבת 22.9.2012

היום שלא נגמר, ככה אני פותח את סיכום היום הזה. דווקא בבוקר הכל הלך בסדר; קמתי מוקדם לא היה אינטרנט אז גם לא צילצלתי בשעות האפשריות היחידות שיש לי ביום (בגלל הפרשי השעות) כאשר אני מגיע ליעד שלי כבר לילה בארץ. קיבלתי הדרכה איך לצאת דרומה מאקפולקו כדי שלא יקח לי הרבה זמן כמו בכניסה וכך היה, ימינה, שמאלה, ימינה, כניסה למנהרה ויציאה מהעיר. מרוב הפתעה, עצרתי לשאול האם אני באמת כבר בחוץ, אז כן אני בחוץ. הנסיעה איטית כל כמב מאות מטרים יש במפרים ( Topes ) בשפת המקום והיום כולו היה ככה . לדעתי לא רכבתי ברציפות 10 ק"מ כל היום ובתכנית שלי כ- 350 ק"מ ובתנאים האלה, אני מגיע בלילה מה שכמעט כך קרה. בהתחלה הנוף טוסקאני כרגיל בימים האחרונים והגשם שירד מנקה את הצמחיה כך שהיא ירוקה ויפה. בהמשך היום אני אפילו מצליח לעצור ולצלם את הנוף. המאמץ הוא אדיר ואני עוצר לתת לגוף לנוח כל כמה עשרות ק"מ, וכרגיל, החום והלחות בעיקר – מקשים מאד על הרכיבה. באמצע היום אני נכנס ל-  Oaxaca ואז הנוף משתנה לצמחיה נמוכה יותר שמאפשרת שטחי מרעה גדולים ואז רואים יותר חקלאות מסודרת. לפני זה אפשר רק לראות שטחים קטנים של תירס בעיקר. בחלק האחרון של היום, מתחילים את הירידה לכוון הים ואז הכביש גם מפותל יותר והלחות גם עולה. היעד שלי הוא:Puerto Escondido עיירת חוף יפה במחוז ווחאקה שנחשב ליפה גם כן. כאשר אני מגיע אחר הצהרים המאוחרים ואני עייף מת, עדיין אני רוכב לחוף כדי לראות במה מדובר. אבל מהר מאד אני עולה לעיירה לחפש מקום לישון. אכן אני מוצא ליד העירייה מה שיעלה ביוקר בהמשך. אני יוצא להסתובב, לחפש מקום לאכול ואז חולף לידי אופנוען עם ויסטרום כמו שלי. אני צועק לו והוא עוצר ואנחנו מקשקשים כחצי שעה בסיפורים שלי ושלו על האופנוע והנסיעות של כל אחד ואנחנו ניפרדים לאחר החלפת אימיילים, הוא מתחיל את הרכיבה חזרה לביתו בצד השני של מקסיקו. לאחר ארוחת ערב, כאשר אני מתחיל את ההליכה למלון, אני רואה עוד ויסטרום הפעם הגדול יותר של 1000 סמ"ק ואני פונה אליו כדי להתעניין באפשרויות לטיפול באופנוע באזור והוא אכן מקומי ונותן לי מקום לטיפול כ -110 ק"מ דרומה מכאן ומכיוון שמחר יום ראשון ואף אחד לא עובד כאן. אני מחליט מיד להישאר עוד יום. אנחנו מקשקשים עוד כחצי שעה ונפרדים לאחר שהוא נותן לי את כרטיס הביקור שלו במידה ואני אצטרך עזרה במשהוא. היה נחמד מאד.

הבוקר התעוררתי מהרעש שבא מרחבת העירייה מכוון שהיום יום ראשון ויש מוסיקה ופעילות לילדים בשעה מוקדמת. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי לשתות קפה עם אמפנדה במקום שראיתי אתמול בערב והיה נחמד. עכשו אני משלים משימות ואחר כך אתמקד בהמשך תיכנון הדרך לימים הקרובים

יום שני 24.9.2012

אתמול בערב הרגשתי חולשה כלשהיא והחלטתי בעצם להשאר עוד יום במקום הנעים הזה. במשך היום הסתובבתי בחופים וצילמתי מקומות נחמדים ובעצם אפשר להתרגל לפינוק של לא לזוז ולהתפנק. לפנות בוקר החלטתי שיש לנוע לנוע (כמו שאומר השיר) וזה מה שקרה. התארגנתי בבוקר ונוצרה בעיה קטנה של הפרשי שעות, עד עכשו הם היו של 9 ומעלה ועכשו כאשר נכנס שעון חורף בארץ ואני זז דרום מזרח ההפרש קטן ל- 7 שעות וזה מכריח אותי לצאת קצת מאוחר יותר. המשכתי דרומה על כביש 200 הרגיל שלי לכוון העיירהHuatulco  המקום האחרון לאפשרות טיפול 30,000 ק"מ בלי להכנס למרכז המדינה הוא כאן. הרכיבה היתה בסדר בלי הרבה סיבובים קשים אך עם קטע של כמה ק"מ לא סלולים (בשיפוצים). המרחק ; כ- 110 ק"מ על הכביש הראשי ואז פניה לכוון הים וכאן היתה הפתעה נעימה: כניסה עם 4 מסלולים חדשים לגמרי וזה מאפיין את כל העיירה, משהו שלא ראיתי עדיין במקסיקו. העיירה מתוכננת יפה עם מדרכות וגנים והיא בעצם עיירה תיירותית יפה ביותר. מצאתי את סוכנות סוזוקי שהיא חדשה לגמרי. פתוחה 3 חודשים בלבד והם היו מוכנים לקבל אותי מייד לטיפול. חיפשתי מקום להתאכסן, פרקתי ציוד ולקחתי את האופנוע למוסך. הבחור שעושה את הטיפול קצת צעיר ואני אוהב את המנוסים יותר, אבל זה מה יש. הוא הודיע לי שהוא ינסה לגמור היום אבל כמעט ודאי שזה יהיה רק מחר. החלטתי להתאים את מועד היציאה לפי זמן הטיפול באופנוע. כמובן שכאשר חזרתי אחר הצהרים הוא הודיע לי שהוא יהיה מוכן רק מחר. המשמעות היא שאני ישן כאן 3 לילות מכוון שאין לי כוונה לרכוב ביום כיפור. הלכתי לטייל במרכז העיירה והיא פשוט יפה אבל… הלכתי בלי מצלמה (פשלה שחוזרת על עצמה יותר מדי בזמן האחרון ) מאחר ויש לי עוד יומיים במקום הזה, אשלים את החסר מחר. גם החופים נראים יפים כך שיש לי איך להעביר את הזמן. את מחיר העיכוב כאן אשלם בהמשך. אני צריך להגיע לפרו בתחילת נובמבר.

גמר חתימה טובה לכל מי שקורא , לכל מכרי ולכל עם ישראל

 

יום חמישי 27.9.2012
קיבלתי את האופנוע בערב החג ממש והיה לי כמה דקות לבדוק אותו בנסיעה. הרגשתי שהמעצורים קצת מחליקים וחזרתי למוסך שהסביר לי שזה בעיקבות הרטיבות של השטיפה וזה יתייבש מחר. אתמול בערב רכבתי קצת כדי לוודא שיפור שאכן היה. כאשר הגעתי למרכז הסתכל עלי אדם שעמד ליד אופנוע ב.מ.וו. ניגשתי אליו להחנות ואז הסתבר שהוא אוהב את ה  Vstrom מאד. הוא בחור בגילי בערך, במקור מצ'ילה. חי כאן ולכן גם קל לי לדבר איתו מכוון שהספרדית שלו יותר מובנת לי מזו השגורה בפי מהמקומיים. הוא הזהיר אותי מרוח הצד הצפוייה לי בהמשך הדרך שתכננתי להיום. בבוקר הרכיבה היתה במזג אויר נעים בכביש נוח אך עם הרבה פיתולים כך שמהירות היתה נמוכה. הנוף ירוק שופע חורשות וקקטוסים. משהו שכבר התרגלתי אליו. כל זאת עד Salina Cruz שם האזור יותר פתוח ומישורי והרוח הופכת להיות חזקה. ומתחזקת משמעותית באזור  Juchitan באיזור זה זה רתמו את הרוח להקמה של טורבינות ההופכות את אנרגיית הרוח לחשמל. מספר הטורבינות עצום. לא עשרות לא מאות כי אם אלפים של עמודים לאורך לפחות 10 ק"מ, פשוט מדהים. הגעתי ל -Tapanatepec  שסימנתי כיעד להיום. אבל החלטתי להמשיך עד העיירה Arriaga ואז קרה לי משהוא מוזר. מכוון שהכביש שאני רוכב עליו הוא היחיד בשטח לא שמתי לב כנראה לעובדה שעליתי על כביש אחר שמוביל לתוך המדינה לאזור ההררי ואכן אני נהנה מהתקררות  קלה של הטמפרטורות סביבי ובעיקר מלחות נמוכה תנאים המעניקים הרגשה של כיף ברכיבה זאת עם נוף מדהים. אחרי כמה עשרות ק"מ אני מבין שאני לא בכוון הנכון ומתקן את עצמי, לפחות זכיתי שוב במקסיקו המרכזית ההררית שהיא פשוט מדהימה ביופיה. אני מגיע מאוחר מהצפוי ומתמקם במלון נחמד במרכז העיירה. יצאתי לאכול ובחרתי באוכל מקומי מדהים Enchilada ו – Empanadas שחשבתי שאין להשוות לטעמים המוכרים לי, אבל שני המאכלים היום טעימים מאד. זהו. לסיכום יום חזרה לשיגרת רכיבה שהיה יפה ומעניין. סוף שבוע נעים לכולם.

ממני גבי

 

————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לגבי פלקסר.

————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

דורון קדמיאל מתבשם במדבריות מערב ארה"ב

ומקסיקו צובעת את המסע באנושיות לטינית

טיפול 10,000 למגפיים

הצג את הוראות נסיעה ל-Acapulco, México במפה גדולה יותר

דורון קדמיאל עובר מסיאטל שבמדינת וואשינגטון דרומה חוצה את הגבול מטקסס למקסיקו. ברכיבה ארוכה ארוכה מגיע למקסיקו-סיטי למפגש עם קותי ומשם לאקפולקו. למפגש מרגש עם ויוויאן. אם שאלתם למה בנו את אקפולקו.. בדיוק בשביל אופנוענים עייפים ומפגשים שכאלה. נא הכנסו לבלוג של דורון סיפור חוויית הרכיבה חוצת הגבולות מחכה לכם.

משהו לטעימה מתוך הכתבה של דורון:

"כאשר יצאתי מביתם לשל מרים ויוסי חלפו בראשי שני הרהורים:
האחד, כמה טוב לחזור לרכיבה עם החליפה והקסדה והמגפיים עם כל הציוד. כנראה שהתרגלתי כל כך ל"סט השלם" שלי ושל האופנוע שהתחלתי להרגיש בתוכו ואיתו מאוד נוח. יום קודם רכבתי ברחובות לוס אנג'לס ב'מוד' קל מאוד, הן מבחינת הלבוש והן מבחינת הזיווד של האופנוע. מוזרה היתה התחושה לגלות כמה נוח היה לי בתוך הלבוש המלא ועם כל המשקל.

ההרהור השני עבר בראשי כאשר יצאתי מהעיר הגדולה הזו לעבר המדבר. אני אוהב את המדבר, אני גר בו עד היום, צברתי במדבריות המזה"ת לא מעט "שעות מנוע" והחזרה אל המדבר מאוד טיבעית עבורי. המרחב הפתוח, פראות הנוף, שרשרות ההרים החומות או שחורות וגם צהובות, הואדיות עם הפלומה הכמעט ירוקה, כל אלו יחד מקנים לי תחושה כמעט ביתית. תענוג.

—————————————————————————–

שמחתי, כאמור, לצאת ממרחב הבטון והאספלט הלא אנושי של לוס אנג'לס מזרחה, לכיוון המדבר שוב וזאת במקום להדרים לסן דייגו ומשם לבאחה, כפי שהיתה התוכנית המקורית שלי. הסיבה – הפגישה המתוכננת שלי עם ויויאן בעוד שבוע והרצון להגיע לערב החג במכסיקו סיטי עם משפחתו של קותי כהנא, בן גיבעתיים החי במכסיקו, מצפה לבואי ונמצא בקשר הדוק איתי מאז תחילת המסע. העדפתי, בעצתו של קותי לרכב מרחק גדול יותר, לסן אנטוניו ומשם להיכנס בדרך הקצרה למכסיקו דרך לארדו. כך יכולתי לרכב גם בלילה על כביש מספר 10 דרך פניקס וטוסון, המדבר של אריזונה, ניו מכסיקו וטכסס. רכיבה לילית במכסיקו מאוד לא מומלצת בשל תנאי הכביש הגרועים בהרבה מאוד מקומות, בעלי חיים, בעיקר פרות, העלולים להסתובב על הכביש באין מפריע וגם בשל סיבות של בטחון אישי שהוא גורם מאוד משמעותי בתכנון התנועה היומי במכסיקו. ההעדפה זו התגלתה כנכונה מאוד. רכבתי על כבישים אמריקאיים עם מאות משאיות, הרבה יותר לאט – הן על 120 או 130 קמ"ש ואני על ה"100" הקבוע שלי…"

וכמה צילומים מהדרך:

רוכב בצאתך לאמריקה הלטינית, הכן את המזומן

————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדורון קדמיאל

————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הצהוב מתחלף לירוק עמוק

הכבישים הישרים מתחלפים למפותלים

חצר האכסניה שלי בלה-פאז, בדרום הבאחה קליפורניה

 

הצג את הוראות נסיעה ל-Playa Azul, Salagua, Manzanillo, México במפה גדולה יותר

יום ראשון 16.9.2012
עשיתי את ההכנות הנדרשות לקראת ההפלגה במעבורת לכוון מזטלן, אבל כדי לא להשאיר את הציוד בשמש הרבה זמן, החלטתי שרק לקראת היציאה אני אעביר את הציוד לאופנוע. ההפלגה בשעה 17:00 והיציאה מהמלון בשעה 13:00 לכן ביקשתי להשאר בחדר עוד שעה והם אמרו לי אפילו שעתיים. כדי להעביר זמן קראתי קצת וכמובן שעון נמצא לידי כדי לא לשכוח להתקפל. בשלב מסויים הגיע המנקה ואני שואל אותה בתמימות מה השעה ? והיא אומרת לי 14:30. אני בעוד חצי שעה צריך להיות במעבורת ועדיין לא התחלטי להתארגן על האופנוע, חייתי בטעות של שעה מזה יומיים. התארגנתי במהירות בתקווה שאני לא מפספס כלום ויצאתי לדרך, כאשר אני יודע בוודאות שאני לא מגיע בזמן. החלטתי לא להשתולל בנסיעה ולהשתדל להיות רגוע. כאשר הגעתי לנמל באיחור כמובן – הסתבר לי שלא שילמתי מס נמל וגם זה דורש זמן מה לתשלום. בסופו של דבר עברתי את כל הבדיקות והגעתי לפתח המעבורת והכל בסדר. יש זמן ואני עומד בלוח הזמנים. אני מצלם ובעצם אני מבין שזאת מעבורת ענקית, פי שניים ואולי יותר מהמעבורת שהפלגנו בהן מאלסקה לוושינגטון. אני יורד לקומה שמכוונים אותי ומתחיל את תהליך הקשירה עם הציוד שלי ששמרתי מההפלגה האחרונה ( להם אין ציוד מתאים לתת לי ). מסתבר שאני האופנוע היחיד במעבורת. בהפלגה האחרונה היו עשרות אופנועים. אני עולה 7 קומות עד הלובי ומכוון שלא קניתי מיטה בחדר, מכוונים אותי לכוון אולם הנוסעים עם כל העניים / קמצנים שעל המעבורת. מסתבר שהמקומות מסומנים והמקום שלי באמצע ( מה שלא מתאים לי בכלל ) אני מוצא כסא בודד ומתיישב בתקווה שאף אחד לא יגיע אליו מה שאכן קרה. כך שאני מסודר לפחות בנושא הזה. ההפלגה יוצאת מאוחר מעט ואני יוצא לסיפון לצלם מעט ולהפרד מבאחה. כאשר אני בסיפון אני מבין כמה היא ענקית והתנועה שלה איטית הרבה יותר והתימרון ליציאה מהנמל קשה  יותר. באולם מקרינים סרטים מדובבים אחד אחרי השני 3 במספר עד שמכבים את הטלויזיות ומאפשרים לנסות לישון. למרות הגודל הענקי המעבורת די מתנדנדת למרות שנראה שהים שקט.

יום שני 17.9.2012
ישנתי. לא יודע כמה ואיך אבל ישנתי. אני זוכר שבאוטובוסים שהייתי נוסע נסיעות לילה בטיול הקודם שלי, זה היה בא לי בקלות. כסא Semi Cama כמו שזה ניקרא כאן הייתי ישן בו כמו תינוק. היום זה כבר יותר קשה. העגינה היתה פשוט מהסרטים, היא כל כך גדולה שכדי להתחבר לרציף, היא צריכה עזרה מאותן דוברות שעוזרות בזה (שכחתי את השם שלהן) פשוט מלאכת מחשבת העבודה המשותפת. הייתי בסיפון התחתון אבל היה לנו יותר זמן להתארגן, כך שכאשר הייתי מוכן ליציאה, זה היה בלי לחץ ופשוט עליתי ויצאתי מהמעבורת והנמל. מכוון שהנמל נמצא כמעט בדרום העיר, גם היציאה לא הייתה קשה כדי לעלות על כביש 15 דרום. הכביש בסדר אך איטי ואני כדי לדלג קדימה ולהספיק את המרחק של היום, דילגתי לכביש המהיר לכ- 100 ק"מ שעלה ביוקר אך כדאי. הנוף משלב חקלאות סוב טרופית ( בעיקר אבוקדו ) עם צמחיה בינונית אך ירוקה ממש. בשלב מסויים אני עובר גם ליד שטחים גדולים של אגמים גדולים לא עמוקים ( מכוון שרואים דייגים עומדים  וזה מוסיף לנוף שגם ככה יפה מאד. אני עוצר מספר פעמים למנוחה ( חם ולח, ואני מרגיש קצת עייף ) בעצירה האחרונה לפני Tepic  שזה היעד שסימנתי להיום, קיבלתי המלצה ממקומית להמשיך עוד קצת לעיירה Compostula ומכוון שהיא נמצאת על כביש 200 שזה הכביש שאני הולך לרכוב עליו בשבוע הקרוב, החלטתי להמר על ההמלצה. עקפתי את  Tepic על כביש 15 עד שהגעתי לצומת עם כביש 200 ולקחתי מערבה אליו. בהתחלה עוברים עיירה ( אתם זוכרים : כל 100 מטר עצור וכל 400 רמזור ) ואחר כך יוצאים לאזור גבעות יפה שממש אבל באמת ממש – מזכיר את טוסקאנה שבאיטליה. כמובן שאי אפשר לעצור לצלם ( אין שוליים לכביש) כך שהיום אין לי איך להראות זאת, אולי מחר . אני מגיע ליעד ונעצר ליד מקומית שמציגה את המבחר המקומי שיש ללינה. אני בוחר במוטל שליד הכביש הראשי ומתמקם ולוקח המלצה לארוחת ערב במקום שנמצא בתוך העיירה. אני לא לוקח מצלמה ומה חבל. העיירה יפה והכי מקסיקנית שראיתי עד היום. אני יושב לאכול במסעדה המומלצת ונהנה כל רגע מהאווירה המקומית שבכיכר שם המסעדה נמצאת. בסוף הארוחה אני מסתובב קצת וממש לא מרגיש זר למרות שאני כזה, נהנתי מאד.

יום שלישי 18.9.2012
ישנתי כמו תינוק בגלל העייפות המצטברת של היומיים האחרונים. בבוקר נכנסתי לעיירה כדי לצלם את מה שפספסתי אתמול בערב. הצבעים הרבה פחות יפים, אבל לפחות יש תמונות של קומפוסטלה היפה. המשכתי דרומה על כביש 200 שיורד לכוון העיר התיירותית  Puerto Vallarta הכביש מפותל ולכן התנועה איטית עד העיר. העיר עצמה מלאה במלונות מכל הסוגים ועושה רושם שהיא אכן הצלחה. החלטתי לחצות אותה כדי להתרשם ממנה יותר. הכבישים במרכז העיר עשויים מאבנים משתלבות לא במצב טוב וזה גורם לי לרכוב לאט ביותר. למרות זאת אני עוצר לצלם עד שאיזה שוטר ניגש אלי וכאשר אני מסביר שזה רק לצילום – אפילו זכיתי לאישור לצלם אותו. בהמשך עוד זכיתי להצעה לקנות מריחואנה כדי לנהוג טוב יותר לדבריו, צחקתי והמשכתי לרכוב. היציאה דרומה נוראית לאורך כמה עשרות ק"מ הכביש משובש מאד והוא מצריך אנרגיות אדירות כדי לשמור על יציבות הרכיבה. לוקח לי כמעט שעתיים להגיע לאזור שבו הכביש משתפר ואפשר לרכוב בצורה סבירה וככל שמדרימים, הכביש משתפר. קטע הכביש מהבוקר עד פוארטו וולרטה יפה מאד וזה מרגיז שאין שום ניסיון להציג את היופי הזה על ידי יצירת מפרצונים לעצירה בצד הכביש, שיהיה אפשר לצלם. קשה מאד למצוא מקום לעצור כדי לצלם את היופי. החום והלחות מקשים גם מאד על הרכיבה שהיא איטית ממילא בעיקר בגלל הבמפרים הרבים הנמצאים על הכביש לכל אורכו כל כמה ק"מ. אחר הצהרים המאוחרים, אני מגיע ליעד שהיא עיירת נופש בשם Bara de Navidad שלפי האנשים שדיברו איתי עליה ציפיתי למשהו יפה יותר. התמקמתי והלכתי לאכול אוכל מקומי שגיליתי אתמול וגם עכשו השם פרח מזיכרוני. אבל אכלתי טוב וטעים ובמחיר ממש לא יקר.

יום רביעי 19.9.2012
השעון זז שעה באזור שאני נמצא עכשו והבוקר שמתי שעון על 7:00 ועדיין חושך. יצאתי לבדוק האם לא טעיתי שוב. אבל לא הפעם זה בסדר. אני יודע שהדרך היום ארוכה ומפותלת ואני רוצה לצאת מוקדם ככל האפשר. אני יוצא בשעה 8:00 ורוכב כ – 40 ק"מ ואני מחליט לעצור בתחנת דלק, כדי לקבל עצה איך לעבור את העיר Manzanillo שהיא די גדולה ואני חבול מהניסיון של אתמול בחציית ערים במקסיקו. קיבלתי יעוץ מהמתדלק והלכתי לשתות קפה. כאשר נעמדתי עם הקפה ליד האופנוע הגיעה לרכב שלו בחור עם קפה ובא להכנס לרכב, שאלתי אותו האם הוא נוסע דרומה והוא אישר. שאלתי אותו איך והוא אמר דרך כביש האגרה, הוא מהיר הרבה יותר מהכביש הרגיל שנוסע לאט. ברגע זה קיבלתי החלטה לרכוב איתו. שאלתי אותו עם זה אפשרי הוא ענה בחיוב ואז שאלתי אותו עם הוא מוכן לחכות רגע שאני אשתה את הקפה והוא ענה בוודאי. יצאנו לדרך ואני עוקב אחריו. איזה כיף רק להסתכל על רכב הטויוטה שנוסע לפני ולא לעקוב אחרי כל השלטים של כל הבילבול של עקיפת עיר. הוא נסע במהירות שהתאימה לי בדיוק לאורך כ – 80 ק"מ. בעמדת התשלום לי לקח הרבה יותר זמן מאשר לו אז הוא חיכה לי בצד כ- 2 דקות עד שיצאתי. כאשר הגענו לסוף הוא עצר בצד והדריך אותי איך להמשיך. קוראים לו סרחיו ואני מודה לו מאד. זה חסך לי המון זמן שהיה נחוץ לי היום כמו אתמול. המשכתי דרומה, לאחר שעקפתי את   Tecoman ואז חזרה התמונה של אתמול הכביש לא באיכות טובה. קטעים גדולים בשיפוץ ומעלים אבק נוראי ויחד עם הלחות – המעיל רכיבה כוסה בצבע חום בחלקים הקדמיים. בהמשך, המצב איכות הכביש השתפרה. אבל לאורך כ – 150 ק"מ הכביש מפותל מאד והרכיבה איטית. כך שלוקח לי הרבה שעות להגיע לעיירה Playa Azul שבחרתי להתמקם בה, לאור המלצות מקומיים שאוהבים את המקום. אני מגיע לעיירה ולא רואה את היופי שלה ובטח לא עיירה תיירותית מפורסמת. אני מתמקם במלון איכותי הפעם ומתארגן לקראת מחר.

שבוע טוב וחג שמח

גבי פלקסר

————————————————————————————————————————————————-

ערך יוני, כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

בתום הפרק הארצות-הבריתי. גבי ממשיך לבד

חוצה לבאחה קליפורניה ושועט במדבר עד לה-פאז

הצג את הוראות נסיעה ל-La Paz, México במפה גדולה יותר

יום ראשון 9.9.2012
הבוקר התעוררתי מוקדם מאד לקראת נסיעה לא ארוכה אבל מסמלת את העובדה שזהו הקטע האחרון של המסלול  בארה"ב. יצאתי על ה – 111 לכוון מזרח ועליתי על ה -74 לכוון דרום. הטמפרטורה בשעה 8:00 בבוקר כבר 35 מעלות, אך עם הפניה דרומה, הכביש עולה לרמה שמקיפה את העמק ומייד הטמפרטורות מתחילות לרדת עד 30 מעלות שזוהי כבר רכיבה אחרת לגמרי. לאחר מכן חברתי ל -371 עד  Aguana ומשם על 79 עד לעיירה Julian שם ציפתה לי הפתעה נעימה, בדמות בית-קפה עם מאפיה ועצרתי לארוחת מתוקים, שכללה עוגת אגוזים עם גלידה טעימה וכוס קפה לנפש. משם המשכתי דרומה על ה -78 ולאחר מכן 67 ובתכנית שלי היה להפעיל את ה GPS ולהמשיך איתו ולעקוף את סן דייגו. אבל למכשיר יש דעה משלו והוא מושך לכבישים המהירים שאני לא אוהב לרכוב בהם ואני מושך לכבישים צדדיים עד שבסופו של דבר, הוא הביא אותי למוטל שהזמנתי – מה שלבד לא הייתי מצליח. רגע לפני שירדתי מהכביש הראשי, ראיתי מולי לפתע דגל ענק של מקסיקו ואת העיר טיחואנה. לא הבנתי כמה קרוב המוטל למעבר הגבול עם מקסיקו שמחר אני עובר אליה – עם לא מעט פירפורי בטן. לא סיכמתי עדיין את הטיול המשותף המדהים שעשינו, נייג'ל יוסי ואני, במשך מעל ל-4 חודשים בארה"ב וקנדה, אבל בימים אלה אני לא מרוכז מספיק לנושא. יותר מדי דברים לא מאפשרים לי להיות רגוע לטובת זה. מקווה שהתנאים במקומות האיכסון בבאחה קליפורניה, יאפשרו את המשך הכתיבה המסודרת של המשך הטיול .

יום שני 10.9.2012
bay US  ו – Hola Mexico  כך התחיל היום שלי. אתמול הלכתי לישון מוקדם כדי להיות טרי לקראת היום אבל זה לא עזר, באמצע הלילה התעוררתי ולא ישנתי טוב יותר. בבוקר התארגנתי ויצאתי לדרך, עליתי על כביש 5 דרום שזורם בסופו לטיחואנה ולמקסיקו. הגעתי למעבר ויש שלטים: במידה ואתה צריך להצהיר כך מסלולים ימניים ולא שמאליים, לי אין הצהרה לקחתי מסלול שמאלי והופ אני במקסיקו. רגע מה עם חותמת בדרכון? מה עם האופנוע? עצרתי בצד, למזלי לא מאוחר מדי. החנתי את האופנוע ואיזה עובד מכס הדריך אותי לאן ללכת. הלכתי לדלפק ההגירה שמילא טפסים ושלח אותי לשלם מס מעבר ובסוף חזרתי אליו לקבל חותמת בדרכון ואז אני שואל האם זה כולל את האופנוע והא עונה לי: אני לא יודע תשאל בדלפק התשלום (Cajerito ) הלכתי אליו והוא אומר לי שעל האופנוע משלמים בבנק בעיר, לאחר דיון קצר בנושא, הוא הודיע לי שאפשר לעשות זאת גם בעיר לה-פז ממנה לוקחים את המעבורת ליבשה. אני הסתדרתי, אבל מה עושה מי שלא מדבר ספרדית? בעיה. ביציאה ממעבר הגבול, עליתי על הכביש 1D מכוון שהוא היה מסומן היטב. יש שני כניסות דרומה ה – 1 כביש רגיל וה – 1D כביש אגרה. רק מאוחר יותר הבנתי שזה היה נכון ביותר לעשות מכוון שאחרי 100 ק"מ כביש האגרה נגמר והוא מתחבר לכביש 1 שיורד עד הנקודה הדרומית ביותר בלשון, אבל הנסיעה בו היא איטית ביותר ועוד יותר גרוע, כאשר חוצים עיר או עיירה אז כל 100 שלט עצור או רמזור ולכן בעצם אם הייתי צריך לחצות את העיר טיחואנה בצורה כזאת, אולי לא הייתי מגיע היום ליעד. בהתחלה הכביש הולך לאורך החוף אבל ערפל כבד מונע ממני לראות משהו, מאוחר יותר כאשר מתחמם ואפשר לראות – אין מה. החוף לא יפה ועל הבניה הרבה והלא מתוכננת לאורך הכביש לא כדאי לדבר (מכוער). כאשר מתרחקים מטיחואנה, אפשר להתחיל לראות אזורי תיירות יפים יותר. העיר Ensenada מסמלת את סוף אזור התיירות הצפוני וממנה מתחיל מישור גבוהה מדברי בלי כלום, עד העיירה  Colonet שממנה מתחיל אזור חקלאי מרשים, שכולל מאות ואפילו אלפי דונם של בתי רשת וחממות של חברות ענק, פשוט מדהים. כל זה עד העיירה התיירותית La Quintin  שממנה מתחיל שוב מישור גבוהה ללא כלום עד העיירה  El Rosario שאותה סימנתי כיעד להיום. במציאות, היא קטנה ממה שנדמה היה לפי המפה, אבל מצאתי מקום נעים וסגור שיכול לשמור על האופנוע מה שהייתי צריך ליום הראשון שלי במקסיקו. אין ספק זוהי מדינה שונה מארה"ב כמעט בכל דבר: הכבישים, הנהיגה, הסימונים, האדיבות ובעצם בהכל. ממש לא קל להסתגל למצב החדש. אבל עם השעות מתרגלים ומתאימים את עצמך למקום. שכחתי לציין, שבאזור חקלאי ראיתי מחסן גדול של נטפים וזה היה מהנה לראות את זה. כאשר הגעתי לתחנת הדלק, כאן פגשתי לראשונה שני אופנוענים שמטיילים ביחד מזה חודש. אחד מהם ניו זילנדי על אופנוע דקר 650 , מטייל כבר 10 חודשים, בעיקר בכבישי עפר ובא עכשיו לאורך כל דרום אמריקה מאושוואיה בארגנטינה והשני אמריקאי העולה צפונה הביתה למדינת וושינגטון. אכלתי ארוחת ערב משובחת במסעדה מקומית טובה. 3 מנות ושתיה במחיר המבורגר בארה"ב, אז תגידו איפוא זה אמריקה?

יום שלישי 11.9.2012

הבוקר קידם את פני ערפל כבד שהיקשה מאד על הרכיבה שגם ככה היתה איטית מאד. אבל לאחר חצי שעה, התבהר מזג האויר ונהיה נעים והכל כהכנה למה שקרה לי אחר כך; פשוט נוף מדברי נפלא, באורך של לפחות 100 ק"מ של קקטוסים ממינים שונים, בצורות שונות ובגדלים שונים – חוויה מדהימה. שוב חסרה מצלמת הקסדה שתראה ותמחיש את הנוף הנהדר. בקטע מסויים של הדרך, נוסף לזה מדבר של סלעים באלפים שכאילו משהוא פיזר בעשרות ק"מ בצורה יפה בצידי הדרך, כאשר ביניהם ממשיכים לגדול הקקטוסים.  לאחר מכן, שוב רמה מדברית בלי שום נוף מיוחד וככה המשכתי עד שהגעתי ל – Guarrero Negro בה קבעתי את מושבי להיום. החוויה הנוספת היתה משהוא שקרוב לבית וזה המחסומים של הצבא. אתמול היה אחד כזה והיום אחד ולמרות שאני מסתדר יפה עם השפה, אין לי מושג מה מצפה לך בכל מחסום כזה. אני מניח שבעיקר מה שהם מחפשים זה סמים, אבל השאלות שלהם הם מהאגדה של פסח: מאין באת? לאן אתה הולך? ואחר כך מה אתה עושה? לך תדע מה להגיד לו. פעם אמרתי שאני מטייל במקסיקו ואז באה השאלה: כמה זמן? שיבקש את הויזה ויראה כמה זמן קיבלתי אבל לך תעצבן אותו עם תשובה כזאת. היום התפתחתי ועניתי לשאלה לאן אמרתי: גואטמאלה, זה עבד יותר טוב. נראה מה יהיה מחר.

יום רביעי 12.9.2012
היציאה מ –  Guarrero Negro היתה ברכיבה שיגרתית על מישור שהלך ונכנס מזרחה לתוך חצי האי ואז מתחילים להופיע הקקטוסים והנוף היותר מדברי היפה. ברמה גם מזג האויר טוב אבל לקראת ההגעה ל –Santa Rosalia שיושבת על הגולף של קליפורניה הכביש יורד מהרמה וביחד עם זה הטמפרטורות קופצות בהרבה מעלות. העיר משרתת את אזור המכרות העצום שמסביב ואין בה שום יופי מיוחד ולכן גם המשכתי לכוון דרום. עד העיירה Mulege  הנוף שיגרתי אבל העיירה עצמה היא נווה מדבר יפה, שיושבת על נחל הזורם לים ומסביבו התפתחה תיירות. לאחר מכן הכביש זורם לאורך החוף היפה שמורכב ממפרצים שבכל אחד מהם כמעט יש כפרי נופש או מלונות וחושות, כן כמו שאצלינו בסיני היה ככה זה גם כאן. לאחר מכן הדרך נכנסת ליבשה שוב ואז הנוף חוזר להיות מדברי עם קקטוסים והפעם נוסף גם צמחיה נמוכה בצבע צהוב שיוצר תמונה יפה של מדבר פורח. בכלל, לפני מספר ימים ירדו כאן גשמים חזקים מאד שגרמו להרבה נזקים. בעיקר בצפון באחה אך לאורך כל הדרך, רואים את האגמים שנוצרו והמדבר הפך לירוק. בהחלט יום עם נוף מגוון ויפה. התמקמתי ב –  Loreto ומחר בתכנית להגיע ל – La Paz .

יום חמישי 13.9.2012
החום מעיק כבר בשעה מוקדמת של הבוקר, אבל אין ברירה, לובשים הגנה ויוצאים לדרך דרומה. הכביש זורם בהתחלה לאורך החוף וחולף על מספר אזורים תיירותיים כשהגדול הוא Punta Coyote ולאחר מכן הכביש עולה לרמה המרכזית ואז החום מפסיק להיות מעיק וגם הנוף נהיה יפה יותר, כל זאת עד העיר Insurgentes  שמשם דרומה התפתחה חקלאות יפה של שטחים פתוחים ואפילו ראיתי שתי רפתות די מתקדמות. הכביש זורם ישר עשרות ק"מ עד Santa Rita ומשם מתחיל שוב לזרום לכוון הגולף של קליפורניה. לקראת אחר הצהריים אני מגיע ל – La Paz ומוצא את המלון שהמליצו לי להתאכסן בו ( המלון פשוט אבל בסדר ) Oasis. לאחר התארגנות קצרה אני יוצא לקנות כרטיסים למעבורת לכוון  Mazatlan ורגע לפני שאני משלם אני שואל: איפוא המקום שמוציאים אישור לאופנוע? ואז מתברר שהם לא מוכרים כרטיסים בלי האישור. את האישור מוציאים בנמל שנמצא כ – 20 ק"מ מזרחית לעיר. מזיע ורטוב ( הטמפ' נושקת ל – 40 מעלות ) אני יוצא לדרך. למזלי קיבלה אותי יפה הבחורה במקום וחוץ מזה שהייתי צריך ללכת לצלם חלק מהמסמכים, היא לא טירטרה יותר מדי. קיבלתי את האישור במחיר צנוע של 48 דולר ופיקדון של 400 דולר שאני מקבל בחזרה עם היציאה ממקסיקו לגואטמלה, בשני מעברים מסויימים שעכשו אני צריך להתאים את עצמי אליהם. בדרכי חזרה, התחיל גשם והחלטתי למצוא מחסה באחת המסעדות על החוף, למזלי מכוון שהוא הפך לגשם חזק למשך שעה ארוכה. לאחר כמה דקות הגיע בחור מקומי על אופנוע קטן, רטוב לגמרי. לאחר שהגשם פסק, הוביל אותי בחזרה לעיר כאשר עשרות מטרים של כביש היו מוצפים וכל מעבר כולל שיטפון של מים עד המותניים ( חלק מהחוויה של רכיבה על אופנוע ). הגעתי שוב להשלמת המשימה של קניית הכרטיס המיוחל וזה מחייב להשאר עוד 2 לילות בלה פז, מה שמאוד מתאים לי.

יום שישי 14.9.2012
החלטתי לא לעשות כלום היום ולתת לגוף לנוח אחרי 4 ימי רכיבה ארוכים, אבל בכל זאת, יצאתי לחפש האם אפשר למצוא מישהו עם מפות של מקסיקו ל – GPS. הפתרון היחיד הוא לקנות ב – 100 דולר מגרמין. לא מתאים לי הוצאה כזאת לעוד 6-8 ימים שאני במקסיקו, אני אסתדר עם מפות. למדינות ההמשך כמו: גואטמלה, ניקראגואה וקוסטה-ריקה אין תכניות לגרמין.
שנה טובה לכולם ובהצלחה לשותפי עם מכירת האופנועים שלהם. הם שניהם באטלנטה ובחרו לנסות למכור שם את האופנועים.

—————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר.

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

משהו על ערך הרעוּת

וגם על התהפכות, מעוף והתעופפות. על נחיתה ותובנות.

צילום: עמיר פורת

הרהורים על (משככי) כאבים

אם הייתי זורק לכם כמה אנקדוטות הזויות אפשריות מההרפתקה האחרונה על איזו הייתם מהמרים כאמיתית:

א) לטובת חציית באחה קליפורניה קניתי צמיגי שטח מיוחדים בארה״ב אותם סחבה לבדה אשתי קרן בחודש החמישי להריונה.

ב) ההרפתקה הסתיימה (או התחילה) ביום הראשון של הטיול ולאחר 150 ק״מ בלבד של רכיבה בעקבות התהפכות שלי בלב המדבר.

ג) נתקענו במדבר בלילה בטמפרטורה של 3 מעלות מתחת לאפס, כאשר מסביבנו מסתובבים פומות ותנים רעבים

ד) הפוסט הזה נכתב אות אות ביד השמאלית (החלשה והבריאה) שלי.

נו, אז מה הניחוש שלכם…? תחשבו טוב…

ניחשתם יפה – כל התשובות נכונות!

צילום: עמיר פורת

למי שמעוניין להיזכר כיצד נולד לו הטיול בבאחה קליפורניה, מוזמן לחזור ולקרוא את הפוסט על ההרפתקה האחרונה בערוצי הנחושת (יוני קישור בבקשה).

ערן וגלעד בקופר קניון – יולי 2011

גלעד ואני הקדמנו למסע חודשיים של הכנות קדחתניות, איסוף חומר, שיחות וועידה עם אנשי קשר בעולם, רכישת ציוד ייעודי כמו הצמיגים TKC-80 מפות ייעודיות לשבילים, לימוד האזור, טיפול ייסודי לאופנוע ועוד. שלחנו את האופנועים ממקסיקו סיטי (בה אנו שוהים עם משפחותינו במסגרת עבודה) על ידי חברת משלוחים לטיחואנה וטסנו לשם בעקבותיהם. התכנית היתה לחזור משם ברכיבה ולנצל בצורה המיטבית את מעט הזמן שעמד לרשותנו -בקיצור הרבה לוגיסטיקה, חשיבה והוצאות כספיות לא מבוטלות.

אבל בעיקר היתה שם הרבה תשוקה, ציפייה, בישול חלום שהולך להתממש.

וכל זה התרסק (תרתי משמע), ביום הרכיבה הראשון ומיידית השפיע על הסביבה הקרובה והרחוקה – המשפחה המודאגת, גלעד שגם לו נהרס המסע, בקיצור; נזק סביבתי.

התוכנית

התוכנית היתה (הסימונים הירוקים במפה) להתחיל בצפון הבאחה, גבול מקסיקו ארה"ב ועשות את כל הדרך חזרה למקסיקו-סיטי. טסנו מוקדם בבוקר לטיחואנה. האופנועים כבר חיכו לנו שם. מוקד העניין היה חצייה של באחה קליפורניה (קליפורניה התחתית), לשון יבשה, המתחילה בגבול של מקסיקו עם מדינה קליפורניה בצפון ויורד דרומה,הייחודי הוא שזהו מדבר שמשני צדדיו יש ים: בצד המזרחי ים קורטז ( גולפו דה קליפורניה) צד שבאופן כללי חם יותר מבחינת אקלים וגם הים חם יותר, ובצד המערבי האוקיינוס השקט. באחה קליפורניה למעשה מחולקת לשתי מדינות בתוך הרפובליקה המקסיקנית (צפון ודרום) והשטח הכולל שלה הוא כ-140,000 ק״מ מרובעים (בערך פי 6.5 משטחה של ישראל).

באחה קליפורניה ידועה בנוף מדברי מגוון, אזורים הרריים שמגיעים עד גובה של 3,100 מטר, לצד חופים בתוליים המזכירים קצת את סיני. עיירות נופש לאמריקאים ובעיקר מרחבים עצומים בשטח ובכבישים שהופכים את הרכיבה לחוויה אדירה. באחה קליפורניה גם ידועה בעושר עצום של מיני חיות וצומח ייחודיים. בין השאר ניתן לראות שם את הקקטוס הגדול בעולם ואת הלוויתן האפור הגדול בעולם. העונה שבה שוהים הלווייתנים במימי באחה קליפורניה היא בין אמצע דצמבר לאמצע אפריל כאשר בשיא ניתן לראות אלפי לווייתנים והמלטות!

העונה עכשיו היא קרה ויבשה יותר, אולם ככל שיורדים דרומה, ניתן גם להנות ממזג אוויר יפה וככל שהולכים צפונה לתוך ההרים, ניתן אפילו להיתקל בשלג.

המסלול הכללי המתוכנן היה: גלעד (ב.מ.ו ג׳י אס 1200) ועבדכם הנאמן (ב.מ.ו ג׳י אס 1200 אדוונצ׳ר) יצאנו מטיחואנה בשעת צהריים מוקדמת מזרחה לעיירה טקטה, שם פגשנו את עמיר (ב.מ.ו ג׳י אס 800). משם יצאנו מזרחה, עד לכניסה לשביל קומפדרה שהולך דרומה עד לכביש 3. משם ירידה דרום מזרח עד וואיה דה לה טרינידד ושוב ירידה לשטח עד שמגיעים לחוות מייקס סקיי. שם תכננו לישון בלילה הראשון. למחרת, חזרה לכביש 3 והמשך ירידה דרום מזרח דרך סאן-פליפה עד לחוף גונזגה.

משם המשך לבאהיה דה לוס אנחלס או לגררו נגרו. למחרת המשך לסאן-איגנסיו עם סיור לווייתנים בלגונה הסמוכה. בהמשך רכיבה ללורטו דרך מולג׳ה. למחרת רכיבה עד התחתית לקאבו סאן לוקאס וביום האחרון בבאחה, רכיבה ללה-פאז ומשם עולים על מעבורת לעיר מאזאטלאן ( כ- 16 שעות, 150 דולר לרוכב ואופנוע ללא קבינה).

ממאזטלאן רכיבה רצופה למקסיקו סיטי דרך הכביש המהיר (כ- 1000 ק״מ).

טיסה ממקסיקו-סיטי לטיחואנה כיוון אחד עולה כ-250 דולר, ושליחת האופנוע במשלוח יבשתי עולה כ -250 דולר גם כן. עלות משוערת בטיול ליום כולל דלק, מזון ולינה – כ- 100 דולר.

מעוף הציפור

בחרתי לא להתמקד בתאונה או בסיבות (הטכניות) שגרמו לה. מבחינתי זה פחות מעניין. בקצרה אגיד שבחרנו לנסוע בשביל באורך 90 ק״מ, בו עברו ויעברו עוד הרבה רוכבי אתגר על אופנועים דומים לשלנו. השילוב של המשקל הרב של האופנוע והציוד הנלווה, השביל החולי לעיתים עם מכשולים שונים (קוליסים, בורות ושלוליות בוץ) גרמו לקושי בשליטה ובדיוק באמצע השביל וכשעה לפני אור אחרון איבוד שליטה רגעי במהירות בינונית, גרם לתאונה ברמה הטכנית. מאז אני עסוק בבחינה פנימית לסיבות העמוקות יותר שהביאו לתוצאה.

טייסי קרב שנאלצו לנטוש את מטוסם בגובה רב, מדווחים על הטראומה של המעבר החד מישיבה בתא הטייס, הנוחות, הבטחון והכוח שהיא משרה, תחושת השליטה – למצב של חוסר וודאות, אוויר קר ובעיקר חוסר שליטה על המציאות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זו התחושה שמרגישים שעפים מהאופנוע לעבר הקרקע הקשה. בשניות או חלקיקי השניה שהייתי באוויר המחשבה שעברה לי בראש הייתה – מה עכשיו? מה הולך לקרות לי? איבוד הכרה? חומרת הפציעה?

ואז מגיעה ההתרסקות הכואבת – מכה קשה בקדמת הראש ורעש של שבירה בקסדה, גלגול ועצירה….ואז אני זוכר את השקט הפסטורלי.

כמו שאפשר לראות בתמונה התאונה קרתה במקום יפה, עצים בצדי השביל, לב המדבר ובעיקר אני זוכר את השקט, האופנוע נדם (כנראה לתמיד).

ואז אני קולט שאני בהכרה ומתחיל בבחינה עצמית – מה שבור? מה שלם?

התקלות הן ההרפתקה האמיתית – טד סימון

יד ימין החלה להתנפח ולכאוב. האופנוע מרוסק וללא חשמל. מייד הבנו שהיציאה היחידה היא עם רכב. אנחנו נמצאים 45 ק״מ מכביש אחד ועוד 45 ק״מ מכביש שני, ולאורך השביל, חוות מבודדות ומרוחקות אחת מהשנייה. מיותר לציין, שבאזור אין קליטה סלולרית.

תוך פחות משעה יירד החושך. החלטנו שגלעד ייסע בחזרה בשביל לכיוון ממנו הגענו ויחפש אנשים שיוכלו לעזור לנו (בנוסף לגלעד ואלי רכב איתנו עמיר, רוכב אתגר שכותב כאן באתר, איתו תכננו את הטיול ונפגשנו שעות מעטות לפני התאונה). מה קורה אם גלעד ייפול בשביל? איך נדע ומי יעזור לו? החלטנו שבמידה והוא לא חוזר תוך שעה, עמיר ייסע לחפש אותו.

בינתיים השמש ירדה ואיתה גם הטמפרטורות צונחות. התחלנו להתלבש (חוויה כואבת עם יד שבורה) וכבר ראיתי בעיני רוחי, איך אנחנו מעבירים שם את הלילה בתוך האוהל . זכרתי שבלונלי פלנט כתוב על חיות פראיות באזור אבל לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות.

כעבור שעה קלה, חזר גלעד מלווה בטנדר של חקלאים – הוגו נראה כבן 70 ואבא שלו (?!?) הם דאגו לנו אבל היו עם טנדר עמוס בציוד והיו בדרך לחווה מרוחקת ולכן הבנו שהם לא יוכלו לעזור. הם סיפרו לנו על דאריו, בעל חווה קרובה שיתכן ויוכל לעזור. גלעד ועמיר החביאו את האופנוע בצד השביל ונסענו עם הוגו ואביו לחווה כאשר בחוץ כבר מאוד קר.

המלאכים של השביל

אז מסתבר שגם בחוויות לא נעימות כמו תאונה יש צדדים חיוביים. נכנסנו לחווה המדברית של דאריו, ללא חשמל ריהוט או מותרות מעולמנו. אך באמצע החדר הריק, בער לו אח שחימם לנו את הלבבות. דאריו שמע בקצרה את הסיפור ואמר מייד שישמח לעזור לנו ולקחת אותנו לעיירה הקרובה. מה שמדהים עם האנשים הפשוטים הללו הוא שיש להם מעט רכוש/חומר אבל הם מייד יציעו לך את כל מה שיש להם – 2 טמאלסים (מאכל תירס מאודה מקסיקני טיפוסי) שהיו על השולחן וקפה דלוח שהוא הציע לחמם על ה״גז״ (כיריים עם עצי הסקה מתחת). עמיר היה קצת בהלם ואמר שדבר כזה בארצות הברית בחיים לא היה קורה.

על הקיר בבית הצנוע היתה תלויה פרוות פומה – חיית פרא שדאריו צד בשטח החווה …אז שמענו קצת סיפורים על רוכבים שהותקפו על ידי פומות ואריות שמסתובבים באזור…

העמסנו את האופנוע ויצאנו למסע מפרך חזרה לעיירה הקרובה. 45 הק״מ בדרך חזרה בשביל רווי הבורות גרמו לי לכאבים עזים – הרגשתי כאילו כל טלטלה מגדילה את השבר…השתדלתי לא לחשוב על זה ודיברתי עם דאריו על כל נושא… דאריו סיפר לי שבשנה שעברה חילץ 5 אופנוענים בגלל מזג אוויר סוער ותאונות…שהגענו לעיירה, דאריו הסביר שלא יוכל לקחת אותנו לטיחואנה, כי אין לו רשיונות מתאימים לרכב. לבקשתי הוא התקשר לחברו שגר בעיירה, אשר יצא ממיטתו בעשר בלילה עם הפיק-אפ שלו, כדי לקחת אותנו לטיחואנה. לא היתה להם שום כוונה לבקש כסף מעבר להוצאות הדלק.

לא הפסקתי להודות לבורא עולם ששלח לנו את שני המלאכים הללו.

גלעד ואנוכי עם דאריו ורוברטו צילום: עמיר פורת

כמה רחובות לפני בית החולים, ביקשתי מרוברטו ודאריו לעצור באיזו חתוליה (דוכן מקומי עם בשר לא מזוהה), להזמין את החבר'ה לסנדוויצ׳ים שהיו בשבילנו מעדן חצות.

כאשר הורידו אותי בכניסה לבית החולים ונפרדנו, דאריו אמר לי- אני מחכה לך כאן בשנה הבאה…

ערך הרעות

לאחר טיפול ראשוני בבית החולים, הפצרתי בגלעד שימשיך עם עמיר בטיול. הרי זה שעבורי נגמר הטיול, לא אומר שגם עבורו. ״מחר אקפל את הציוד שלי אשלח אותו הביתה ואקח טיסה בחזרה, אבל בבקשה תמשיך בטיול״. גלעד השיב בשלילה נחרצת – ״התחלנו ביחד ונסיים ביחד״ ואכן העזרה של גלעד לאורך כל האירוע ובמיוחד ביום שאחרי, בו נדרשו הכנות רבות לחזרה ואני הייתי מוגבל מאוד לעזור, היתה גדולה מאוד. אז אני מנצל את הבמה גם כדי להודות לך גלעד ומאחל לכל אחד מכם שיהיה לצידכם חבר כזה בשעת צרה ושמחה

אחרית דבר –  החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תכניות אחרות (ג׳ון לנון)

ביום המחרת, קיפלנו גלעד ואני את הציוד ואת עצמנו, חזרנו לחברת המשלוחים ושלחנו את האופנועים בחזרה למקסיקו-סיטי ואחר הצהריים עלינו על טיסה חזרה. עמיר לשמחתי, המשיך בטיול שלו כמתוכנן ונחכה עד שיחזור כדי לשמוע את החוויות שלו ולראות מה הפסדנו.

התחלתי בתהליך שיקום שצפוי להימשך כ-6-8 שבועות. מעבר לשיקום הפיזי אני עסוק בבחינה פנימית, מתוך אמונה שדברים לא קורים סתם ושלכל דבר טוב או רע יש סיבה.

כאשר בחרתי לצאת להרפתקה הזו, כמו גם להרפתקאות אחרות בחיים, הייתי מודע לסכנות , הכנתי את עצמי בצורה המיטבית תוך כדי ניהול סיכונים מחושב.

התקלה הזו, היא משהו שכל אחד מאיתנו קם איתו בראש בבוקר ויודע שיש מחיר למימוש חלומות. אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון. אנחנו מקווים שאלה שאיתנו יידעו להכיל את שעובר ויעבור עלינו. איננו יכולים להבטיח דבר לעצמנו. פרט לידיעה שנלך עד הסוף: בהתלהבות שלפני. ביצרים של תוך כדי וגם באחריות שאחרי.

וכאן אני חייב להודות לעולם, שהפגיש אותי עם קרן אשתי היקרה – השותפה המדהימה שלי שבלעדיה לא הייתי מסוגל להגשים רבים מחלומותי. על ההבנה, התמיכה והעזרה – תודה מותק!

פרידה מעמיר פורת

החיים מלאים בהזדמנויות והרפתקאות ואני מאמין כי בן אדם שלא חולם וגם מממש חלומות, הוא בן אדם מת. כבר מזמן הבנתי שצריך להיות פתוחים להזדמנויות הללו ובעיקר להעז לחלום. יש בחיים מספיק סיבות ופחדים ל"למה לא לעשות דברים". במידה והייתי מאפשר לקולות הללו שקיימים בי ובכל אחד מאיתנו להשתלט על מחשבותיי, הרי לא הייתי יוצא מהבית. לכן כבר מזמן הגעתי למסקנה שעדיף לנסות ולעיתים גם להיכשל או פשוט להבין שזה לא היה בשבילי – מאשר מלכתחילה לא לנסות. כך, בגיל 85 כשאביט לאחור ואתחיל בסיכומים אוכל להיות מרוצה מהדברים שעשיתי, ממימוש החלומות, ולא להיות מתוסכל מדברים שהייתי רוצה לעשות ולא העזתי… .

הניסיון האחרון מראה שלעתים בחיים אנחנו בונים תוכנית שלמה לפרטי פרטים אולם ליקום רצונות משלו. צריך לדעת לקבל זאת, לתת את הכבוד וההערכה, ומצד שני לא להפסיק להעז.

אני מרגיש שאצא מחוזק מההרפתקה הזו. היא תחדד לי את החושים, תגרום לי בפעם הבאה להיות יותר שקול ולתת את הכבוד המתאים לדרך, לחול, לטבע וליקום.

ההעמסה בדרך הביתה

וכן, היה שווה לעבור את מסע הייסורים הזה כדי לגלות מלאכים בשביל כמו דאריו ורוברטו, להיזכר שיש אנשים טובים בעולם עם כוונות טהורות, לקבל דוגמא חיה לערך הרעות מחברי גלעד, ולזכור את מקומי בעולם וכי יש דברים חזקים ממני..

כרגע אני חש (מעבר לכאבים) בצורך עז בחוויה מתקנת ולא אוכל לעזוב את מקסיקו עם דף פתוח. לכן אפרד מכם במילים הבאות:

בשנה הקרובה בבאחה קליפורניה!!!

ערן.

צילום: עמיר פורת

—————————————————————————————————————————

עריכה קלה- יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט (פרט לאלה שצולמו על ידי עמיר פורת)

————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה