עם הארוחה של לרכוב את צפון אמריקה

בא התיאבון להמשיך לקצה הדרומי של היבשת

הבלוג האישי של דנה וליאור כאן

אחרי שמורת הRedwood הגענו לסן פרנסיסקו בפעם השנייה, חלפנו מהר על פני העיר אך השעה הייתה מאוחרת ולא הצלחנו למצוא מקום סטנדרטי לשים בו את האוהל. הכל היה מלא או נעול ואפילו למצוא מקום בין השיחים אי אפשר כי תמיד יש גדר בקליפורניה. אחרי שאנחנו מחפשים שעתיים מקום לשים את הראש לכמה שעות ולא לשלם 200 דולר ללילה במוטל, עצרנו בHalf moon bay במגרש חנייה והקמנו את האוהל. וזה שיא חדש ברמת ההומלסיות שהגענו אליה.

כאשר אנחנו שבעים מקליפןרניה עד כדי בחילה ממה שהיא הופכת את התיירים או מוציאה מהם אנחנו מרביצים יום רכיבה ארוך, 700 ק"מ מסן פרנסיסקו ללוס אנגלס חזרה לקורת גג ומשפחה חמה ותומכת.

מגיעים לזרועות פתוחות וחום גדול מהמשפחה, לאותו מקום שממנו יצאנו לפני חמישה וקצת חודשים. מסתכלים אחד לשני בעיניים בהתרגשות וחיוך ענק מרוח לנו על הפנים. המסלול שעליו חלמנו נגמר והוצאנו הנחת רווחה ענקית.

מכבים את הראש ליומיים, לא עושים דבר, לא מקימים את האוהל, לא מבשלים על בנזינייה, לא בודקים את האופנוע אם הכל בסדר, איך לחץ האוויר, כל הברגים במקום, שצריך כבר לעשות טיפול נרחב, לא חושבים לאן רוכבים , איפה נישן, איפה נתדלק רק ישנים, אוכלים ומתקלחים ובהחלט לא יוצאים לתופת שמחוץ לדלת הכניסה, 42 מעלות.

אחרי התאוששות הגירודי ראש חוזרים. אז מה עושים עכשיו? נשאר לנו שבוע וחצי עד התאריך חזרה המקורי שלנו, מוכרים את האופנוע או ממשיכים?! חשבון נפש כמה כוח יש לנו והצצה מהירה לחשבון הבנק ולתקציב לטיול ויש החלטה:

אנחנו ממשיכים לארגנטינה!!!!! טירה דל פוואגו – ארץ האש אנחנו באים!! אנחנו כבר פה עם האופנוע רק צריכים להעלות עליו ולסובב את המצערת, לא נעשה את זה?! אם לא עכשיו אז מתי. קדימה הרגע בורח לנו צריך לתפוס אותו.

קדימה להכנות, מבדיקת כל האופציות, האופציה הכי טובה שמצאנו היא לקנות כרטיס הלוך מהארץ ללוס אנגל'ס וחזרה מבואנוס איירס ככה שאנחנו נבוא לבקר בארץ וננוח כי אנחנו בהחלט צריכים לנוח אחרי חמישה חודשים באוהל ושלושים וחמש אלף ק"מ ביבשת הצפונית. כך שיוצא לנו שלושה שבועות להיות בארץ במשך החגים ולצאת לדרך לכיוון מקסיקו אחרי יום כיפור.
בנוסף זה משאיר לנו מספיק זמן לטפל באופנוע טיפול מקיף, לעשות ארגון מחדש בציוד ובזיווד ולפי התקציב יהיה לנו בסביבות הארבע חודשים לכל פרק ב'.

בארגון מחדש העפנו את התיקים הגדולים שסחבנו במטרה לעשות איתם טיולים וקנינו צמידן קטן אטום למים שבו יהיו כל הדברים שאנחנו צריכים ללינה משום שברוב המקומות התכנון לישון בגסטהאוסים. בהחלט לא ממולץ לישון באוהל האמריקה הלטינית אם אוהבים להישאר עם הציוד ושלמים עם שתי הכליות שיצאנו איתן. נפתרנו מבגדים וציוד שלא השתמשנו בו ובנוסף קנינו שתי כריות Airhawk למושבים בזכות ביקורות טובות ששמענו.

בטיפול החלפנו את כל השמנים (מנוע, גיר ופינל דרייב) רצועת אלטרנטר, מצבר, פלגים, חידוש או-רינגים, תיאום שסתומים, סנכון מצערת ועל הדרך קנייה של חלקים ספייר לדרום אמריקה

כמעט והספקנו את כל הטיפול לפני הטיסה אך בגלל מחסור בכמה כלים מיוחדים שעדיין לא הגיעו נדחה את סוף הטיפול לאחרי שנחזור אך הארגון מחדש של הציוד הושלם ואנחנו ממשיכים הרבה יותר קלים דרומה.
לפני שהספקנו לנשום עמוק בארץ, נשיקות להורים, אחים ולחברים והנה הופ שלושה שבועות חלפו במצמוץ ואנחנו שוב על המטוס בחזרה ללוס אנגלס מתרגשים מחלק ב'.

האופנוע הגיבור מחכה בלוס אנגל'ס לפינישים אחרונים בטיפול ואריזה וכבר מוכן להרים אבק דרום אמריקאי.
יוצאים מלוס אנגילס בסביבות שתיים בצהריים דרומה לסן דייגו, שעה שאסור לצאת בה, 60 ק"מ בשעתיים בשל פקקים אין סופיים אף על פי ניסיונות נהיגה בשוליים , בין הרכבים ומעליהם. סן דייגו מראה כבר אווירה אחרת מקליפורניה עם קצת תחושה אירופאית במיוחד באזור איטליה הקטנה. קבענו בגבול להיפגש עם אבי הרכוב שטיילנו עמו בוושינגטון ועם אנדרו הבחור מאלסקה. החצייה מתרחשת בטיחואנה, עיר מאוד לא סימפטית ושמענו לא מעט סיפורי אימה על מקסיקו ומה שמצפה לנו בהמשך. כך שהתכנון זה לעשות את הביקורת דרכונים ולתת גז עד אנסנדה שהינה עיירת תיירות אמריקאית שכל הקרוזים מגיעים אליה.

יום החצייה מגיע, אנדרו עם בעיות בראדיטור לא מצליח להגיע והוא מודיע לנו שיחצה יום למוחרת עם מק, הבחור האמריקאי הנוסף מאלסקה (ככה נפגשנו חמישה רוכבים מאלסקה בכניסה למקסיקו ). אנחנו ואבי מגיעים לגבול, יש מחסום ומצלמות, המחסום נפתח ואנחנו מתקדמים ומחפשים איפה הביקורת דרכונים והמכס לאישור יבוא זמני לאופנוע. אין כלום, אחרי מאה מטר מהמחסום אנחנו כבר בשיירה דוהרת על אוטוסטרדה בטיחואנה, איך לעזעזל הגענו לפה. שינוי דרסטי בנוף, ביוב זורם ברחוב, חושות ופחונים אנשים חסרי גפיים מנדבים על הכבישים מהירים ואנחנו בלי אישור לאופנוע וללא ביקורת דרכונים. רכבנו בנתיב ללא מוצא בסביבות ק"מ והצלחנו להסתובב חזרה לכיוון הגבול. עכשיו אנחנו צריכים להיכנס שוב לארה"ב ואז לצאת למקסיקו. מצאנו את הכניסה לארהב ושם יש תור מכוניות שמוערך כשלוש שעות המתנה, היתרון של הדו גלגלי נכנס לפעולה וקיצרנו אותו לעשר דקות, מעט מובכים מבקשים אישור להיכנס שוב לארהב רק בשביל לצאת והפעם מצאנו את המכס והביקרות ממש לפני השער ולא אחרי כמו שסיפרו לנו משלמים ביטוח, פיקדון (460 דולר שנקבל ביציאה 400) וויזות ונכנסים בפעם השנייה לבאחה קליפורניה.

באחה קליפורניה, ארץ מדבר הררית וים. מצד אחד האוקיינוס הפסיפי מצד שני מפרץ קליפורניה

ובאמצע הרי מדבר מדהימים ולכל התענוג הזה יש את האוכל המקסיקני המעורר. שלוות המדבר והים. אנחנו מדלגים מצד האוקיינס לצד המפרץ הלוך חזור. מוצאים מקומות מיוחדים לישון בהם על שפת המים כל פעם ומגיעים דרומה ללה פז. שם לוקחים מעבורת לילה למזטלן שנמצאת ביבשת בערך במרכז מקסיקו. על במעבורת מגיעים מלבדנו עוד 6 רוכבים שמתכננים לטייל במרכז אמריקה על אופנועים קטנים (250 ו 650).
החששות מדובים בצפון אמריקה הוחלפו בחששות מדובים שנראים יותר כמו בני אדם באמריקה הלטינית והחלטנו לדלג כמה שיותר מהר על מרכז מקסיקו עד שנגיע לווחאקה וצ'יאפס, ששתיהן מחוזות מתויירים ויותר מסבירי פנים לפי הסיפורים. עם הנחיתה במזטלן שיירה של עשרה אופנועים תופסים כיוון לגוואדלחרה, האופנועים הקטנים נושרים בדרך ונשארו רק המפלצות הגדולות 1200 ואנדרו הקטן עם הKLR650. מחפשים מקום לישון בגוודלאחרה,

הגענו לשכונה וילה ולגסטאוס ספק מלון שנראה מזמין מאוד לכל מי שחושש לאוטו שלו, כל חדר עם גראג' צמוד. מסתכלים ובטוחים שהמחיר יהיה בשמיים, נכנסים לבדוק ולהפתעתנו המחיר יחיסית זול לאזור, הרמת גבה קלה, בסדר, בואו נבדוק את החדרים. החדרים נקיים ומסודרים, הכל מאוד מטופח ומסודר. נו בסדר, נקח את החדר ונקווה להתעורר כמו שהלכנו לישון. קצת באיחור אבל נפל האסימון. אנחנו במלון בסגנון של תשלום לפי שעה, שבדיעבד התברר שהם נפוצים מאוד במרכז אמריקה וכל האוברלנדרים נתקלים באותה חוויה. אפילו הם מומלצים לישון בהם, בדר"כ הם אמורים להיות בטוחים וזולים.
מגדלאחרה המשכנו לטולה שישנם בה שרידי פרמידות ופסלים מהתקופה האצטקית.

התחנה הבאה וראקרוז שהינה עיר נמל על גדות מפרץ מקסיקו, חוויה נחמדה שהייתה לנו שם היא שישבנו בבית קפה שנראה שנעצר בשנות ה-60, מלצרים בעלי מקצוע מגישים מנות במקצועיות שיא, וגם ציבור הלקוחות עם כובעי קסקט ומעונבים.

ממשיכים לסן קריסטובל, עיר קולונוליאלית יפה ומשומרת שמרכזה הרבה דוכנים ושוק של מקומיים עם מסורת אינדיאנית. מקסיקו השאירה לנו טעם של עוד, הרי היא ענקית ומקווים שיום אחד עוד נחזור. מתאוששים מהלג הארוך שרכבנו ומסתכלים קדימה אל מעבר הגבול לגוטאמלה.

————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדנה וליאור

————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המסע ממשיך לכיוון צפון

ולשמורות הטבע של מזרח פטגוניה

הצג מפה גדולה יותר

יום שבת 26.1.2013
אין ספק שקשה לעזוב מקום יפה ונעים כמו אל קלפטה, ויחד עם זאת, אין ברירה וחייבים להמשיך בדרך. אכלתי ארוחת בוקר טובה בהוסטל ויצאתי לרכיבה הלא ארוכה בתקווה למצוא פתרון למיקרו סווי'ץ של רגלית האופנוע, שלא מפריע לרכיבה אבל אני מרגיש חסר בלי זה. משטר הרוחות באיזור זה של פטגוניה הוא ממערב למזרח ולכן מזג האויר היה הרבה יותר טוב מאשר בדרך הלוך והרכיבה עברה בנעימים כאשר הגעתי ל Rio gallego  ולחנות האופנועים היחידה בעיר, אמר לי בעל המקום שהם לא מחזיקים חלקים כאלה, כי הם לא נשברים… ואז הוא הבין את הגיחוך שבדבריו מכוון שהחזקתי ביד חלק כזה שבור. כמובן שזה לא ממש עזר לפתרון הבעיה. התמקמתי באותו מלון קטן מהפעמיים הקודמות שעברתי כאן. מקלחת ויצאתי לסיבוב מאכלים מקומיים (אמפנדה וסנדביץ מיגה). בערב חזיתי במראה מדהים האופייני לעונת השנה בחלק זה של העולם, הקרוב כל כך לאנטארטיקה: משחקי צבע על כל גווני האדום סגול בוהקים נמתחו על כל השמים ומנגד ירח מלא ועגול. (לצערי המצלמה נשארה מאחור) במידה ולמישהו היתה מצלמה 180 מעלות הוא היה זוכה לצילום שהיה ראוי לתואר "תמונת השנה".

 

כביש מספר 3 העובר לאורך החוף האטלנטי של דרום אמריקה בארגנטינה. באמת "כביש ללא סוף"

יום ראשון 27.1.2013
יצאתי צפונה מריו גאייגוס. הפעם שלא כמו בשהייתי הקודמת כאן בעיר הדרומית ביותר בפאטגוניה, לא היתה הפסקת חשמל, אבל הרי כדי להצדיק את המושג "אחד המקומות הרחוקים בעולם", אי אפשר בלי תקלות; אז האינטרנט עדיין לא תיפקד כראוי. במקרים כאלה, אני שולח SMS הביתה להודיע שהכל בסדר ויוצא לדרך. אומרים שאמריקה הלטינית זה סוג של עולם שלישי. אך, איני זוכר אם ציינתי בעבר, כי כיסוי הרשתות ההסלולרית במרכז ודרום אמריקה, הוא מושלם ובהרבה מקרים, טוב יותר מאשר באיזורים נרחבים בארה"ב וקנדה המודרניות בהן היו מקומות שלא הייתה לנו תקשורת סלולרית – כשעוד רכבתי שם עם יוסי ונייג'ל. הרכיבה צפונה בשעה הראשונה הייתה נעימה, אך לאחר מכן החלה לטוס סביבי רוח שהגיעה ממערב – כזו שרק פטגוניה יודעת לייצר כמותה (ביחד עם מונטנה בארה"ב) והרכיבה הפכה לקשה עד לתחנה הראשונה לאחר כ – 250 ק"מ רצופים בהם לא ירדתי מהאופנוע. לא זכור לי דבר דומה במסע הזה עד היום. את מאה הק"מ האחרונים עד Puerto san julian, נסעתי באיטיות שהקלה על הרכיבה. חזרתי ללון באותו מקום שהייתי בו לפני כשבוע בדרך דרומה  ומכוון שקליטת האינטרנט כאן איכותית למדי, אני משלים יומיים אחרונים בכתיבה ומתכנן את המסלול לימים הקרובים.

יום שני 28.1.2013
אמש כיוונתי שעון כדי לקום יחסית מוקדם ולהספיק להגיע ליעד הבא: העיר Comodoro rivadavia. שם אני מקווה למצוא פתרון לטיפול תקופתי לאופנוע ואולי חלקים שלא הצלחתי למצוא דרומה מכאן. הרכיבה בשעה הראשונה עברה טוב ולאחר מכן חזרתי למאבק עם  ידידתי הרוח למשך כשעתיים ולאחר שנתרצתה, נעלמה. ההפתעה של היום הגיעה באמצע היום, כאשר לפתע הרגשתי כאילו אני רוכב בוואקום. לא הייתה רוח. שקט מוחלט והרגשה שכאילו אני מנותק מהעולם. הסתכלתי לצדדים לראות אם אני מתקדם. זרקתי מבט ללוח הנתונים… ובדקתי אם השעונים עובדים ואולי בכלל יש צלחת מעופפת מעלי או בכלל אני חולם. אלה היו כמה דקות מדהימות של חוויה שקשה לתאר. למרות הניסיון שלי כאן לעשות זאת. לאחר כמה דקות בהן כנראה הייתי עם רוח גב, שהייתה בדיוק במהירות בה נסע האופנוע ונתנה תחושה שהכל עומד ממש… הכל חזר לקדמותו. החוויה נשארה. דבר משונה נוסף קרה לי כאשר הגעתי לעיר  Caleta Olivia. כרנאה החליטו בעיירה הזו, שאין צורך בשילוט. העיירה לא ממש קטנה ולא מצאתי שלט אחד המורה לאן לנסוע. פשוט יש לרכוב לפי התחושה ולתקן את עצמך לפי החושים. ממש משונה. הגעתי בשעה סבירה למוסך של Honda  אך Nada  (כלום), אין להם אפשרות לעשות טיפול ואין חלקים. מצאתי לינה במקום הכי זול בעיר וגם הוא היה יקר משמעותית, ביחס לימים קודמים. נראה כי הסיבה לכך, היא העובדה שזאת עיר בה יש תעשית נפט מפותחת ולכן רמת ויוקר המחיה גבוהים יותר. עשיתי את הסיבוב הרגלי והגסטרונומי הרגיל שלי וחזרתי לנוח.

למעלה: פסל קודח הנפט במרכז העיירה קאלטאה אוליביה – מסמל את מקור עושרה – נפט!

יום שלישי 29.1.2013
גם היום בחרתי בשעת יציאה מוקדמת. הסיבה הפעם היא ה- 480 ק"מ שחיכו לי. היציאה צפונה היתה קצת איטית בגלל כביש קצת משובש ותנועה רבה, אך לאחר כשעה, הרכיבה על כביש החוף המזרחי של ארגנטינה – כביש מספר 3 – הפכה להיות נעימה ומהירה. בימים כאלה, העצירות הן בתחנות דלק הפזורות לאורך הציר במרחקים של כ – 150 ק"מ בערך אחת מהשניה וצמוד להן מקום נעים לאכול ולשתות. אחת השמורות היפות באזור היא Reserva punta tombo . מקובל להניח בקרב יודעי דבר, כי יש בה הכי הרבה פינגווינים במקום אחד – לאחר אנטארטיקה ולפי המפה, הדרך לשם – כ-60 ק"מ מהכביש הראשי – אינה סלולה. אך כאשר עברתי בצומת, הדרך דווקא נראתה סלולה. עצרתי לשאול נהג אוטובוס מקומי והוא אישר באזני כי רק 16 הק"מ האחרונים לפני השמורה אינם סלולים. החלטתי להאריך את היום הארוך גם ככה ולהכנס לשמורה. החלק הלא סלול התברר כארוך יותר; כ – 22 ק"מ ויחד עם זאת, חוויית הפינגווינים היתה שווה את המאמץ. הכמות אדירה; לא עשרות, לא מאות, כי אם אלפים של פינגווינים מהסוג הניקרא "מאגלן" והם עכשיו בסוף תקופת הרבייה. בסביבות נובמבר, נולדים הצעירים ולאחר כחודשיים, הם מגיעים לגודל של כמעט בוגר. אז הם משילים את הפרווה שלהם וזה הסימן שהם בשלים ליציאה לים ללמוד לשחות. מסתבר, שכל זוג מגיע בדיוק לאותו קן כל שנה ומקיים בו את מצוות פרו ורבו. לי היתה חוויה נחמדה כאשר ישבתי לנוח ליד סככת הפקח, התקרב אלי פינגווין אחד (כך חשבתי בהתחלה) ומייד הגיע הזכר (שהוא גדול קצת יותר) והחזיר את זוגתו בדחיפה הביתה (לקן) זה היה די מצחיק. לאחר מכן המשכתי עד לעיר המחוז Puerto madryn השוכנת לחופו של מפרץ ובקרבת חצי האי ואלדז והתמקמתי בהוסטל מומלץ מאד על ידי הלונלי פלנט.

יום רביעי 30.1.2013
היום שלי בפוארטו מאדרין סבב סביב הטיפול באופנוע ואכן סוף סוף (!) מצאתי מקום מתאים. השארתי את חברי למסע עם הנחיות לטיפול, לחיזוקים ובדיקות שביקשתי לעשות (נהייתי מבין באופנועים פתאום…) ויצאתי לטייל בעיר הנחמדה הזאת. אין לי מושג איך עבר לי הזמן, אבל הלכתי לפאב לראות את משחק חצי הגמר הספרדי בין ריאל וברצלונה. לאחר המשחק, הייתי צריך לשרוף עוד שעה והיא עברה לי בקלות לאורך טיילת החוף שהייתה מלאה באנשים ובפעילויות. נודע לי כי מחר לא עובדים (מעט מאד אנשים יודעים את הסיבה), אבל אם יש יום חופש – כמובן שכאן כולם שמחים. ההסבר הוא: שלפני 200 שנה נגמרה העבדות כאן (סיבה טובה לא לעבוד). בשבוע הבא יש עוד שני ימים כאלה והסיבה היא הקרנבל שנחוג בכל ארגנטינה ובעוד מדינות. בסוף היום קיבלתי אופנוע נקי ומטופל היטב ובנוסף, בעל המוסך הפגיש אותי עם בחור מקומי שהתעניין בקניית האופנוע. החלפנו פרטים ואמרנו שנשמור על קשר.

למעלה: פוארטו מאדרין

יום חמישי 31.1.2013
נשארתי בפוארטו-מאדרין עוד יום. קרבתה של העיר לשמורת הטבע הגדולה בחצי האי ואלדז מביאה אליה הרבה תיירי טבע. החלטתי לנוח מעט מרכיבה ולקחתי טיול מאורגן ל – Penisula valdes רוב הדרכים אינן סלולות ואורך הסיור כ- 400 ק"מ, (כמעט כמו המרחק האוירי בין מטולה לאילת) החלטתי לחסוך קצת קשיי רכיבה ולתת לנהג להתמודד עם דרכי העפר והחצץ. הטיול מתחיל במוזיאון קטן בכניסה לשמורה, בו ניתן לראות שלד של לוויתן וסרט על חצי האי. לאחר מכן ממשיכים לנסוע ל- Caleta valdes לשתי תצפיות; הראשונה על אריות-ים (היו מעט מהם)  והשניה תצפית מדהימה על מספר אדיר של פינגוויני מהמין מאגלן, בצבעים חזקים יותר ולדעתי גם גדולים יותר מאלה שראיתי בשמורת Puerto tombo אבל המדריך חלק על דעתי. לאחר מכן ממשיכים ל –  Punta norte שם יש תצפית אדירה על מספר גדול של פילי-ים מעורבים עם אריות-ים הרובצים מטרים ספורים מעמדות התצפית. זה סיפק לי ריגוש אדיר והפך את היום לחוויה של ממש. היינו בקבוצה 13 איש+נהג ומדריך. מהם 8 ארגנטינאים, 1 אמריקאית, 2 גרמנים, צרפתי ושני ישראלים; אני ובחור אילם בשם שמואל מהוד-השרון. בדרך חזרה, כאשר כבר הכרנו קצת זה את זה, הטיול הפך לפחות רשמי ויותר חברתי, התחיל לרוץ ברכב הומור ארגנטינאי בריא, שפשוט הצחיק אותי ועשה לי את הנסיעה לחוייה נוספת עד ההגעה להוסטל בפוארטו מאדרין.

עד כאן להפעם , סוף שבוע נעים לכולם  ממני    גבי

—————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!