8 ביוני 2012 ארבעה בדרך ל: U טֶרְן – פרק 5
התנצלות עורך קלה: נעדרתי שבוע מהמערכת והרבה דיווחים מהשטח נערמו 
רומניה לא נותנת את עצמה בקלות. זה מתחיל בכיעור, נמשך בחוסר הגיון… אבל ממשיך בצרחה ויופי.
הצג את הוראות נסיעה ל-Făgăraș, Brașov, România במפה גדולה יותר
היציאה מוולקו טרנובו נמרחת על חצי בוקר, לבסוף מצליחים להתארגן על עצמנו וכשהיעד של היום הוא כיבוש רומניה.
ושוב תמונת הנוף של בולגריה כפי שנתקלנו בה בכניסה, אזור מישורי, את ההרים הקסומים השארנו מאחור ולפנינו חקלאות פשוטה, כבישים סבירים ורצף של כפרים ועיירות, קטע שצריך פשוט לעבור. בשעות הצהריים המאוחרות מגיעים למעבר הגבול, שוב בדיקת דרכונים קלה ומהירה ואנחנו עכשיו ברומניה. הכיוון הכללי להרי הקרפטים. זהו יום של התקדמות, ללא ציוני דרך מיוחדים. אז מתקדמים. אבל פה זה כבר לא כל כך פשוט, התרגלנו לקצת בורות בכבישי ביון, לאספלט מחורץ משובץ בבורות בבולגריה אבל כבישים במצב כלכך מזעזע – זה כבר חדש, לא יאומן, בורות בגודל של אמבטיות בכביש שאין לו שוליים ובקושי סימון של קו אמצע. רצף בניה בלתי נפסק של בתים דלים ולאורך עשרות ק"מ. כמגלי ארצות נרגשים אנחנו כמובן לא מפעילים את שרירי הביקורת ואיכשהו לקראת ערב, לאחר רכיבה מזגזגת של כ-150 ק"מ מגיעים לאלכסנדריה ולמרות שהיום היה בסך הכל מופז ואביבי, מתחיל לרדת גשם. בכל מקרה, שטח ראוי להקמת המחנה לא היינו מוצאים כאן. במרכז העיר, נמצא מלון של שני כוכבים שהסכים לתת לנו שני חדרים וחניה סגורה לאופנועים. המלון נראה כמו שריד ארכיטקטוני של תכנון והפקה רוסית, מונומנט מכוער שכמותו יש עוד רבים. רוני ממש חטף דכאון, כשראה את החדר שצריך היה לחלוק איתי, אבל דיווח בבוקר על שינה מעולה ואת המבחן הזה צלח המלון בניקוד גבוה.
אבי פלדמן
למחרת, שוב פרק מישורי של כמה מאות ק"מ. אנחנו לא מחפשים קיצורי דרך על כבישים מהירים ונתקלים שוב בכפרים שאין להם התחלה ובטח שלא סוף והכל כל כך מכוער.
המתכונת הארכיטקטונית של המרחב הכפרי היא כזו: כביש צר משובץ בפיזור מקרי של בורות, כל נתיב ברוחב של משאית ולא ס"מ אחד יותר, שוליים חדים וגבוהים ומעבר להם דשא ותעלת ניקוז עמוקה. שבילים להולכי רגל ואז הגדר של הבית שלפניה ספסל ומאחור הבית. כל בית ממוקם בחזיתה של חלקה ארוכה בה גינת ירקות ומבני משק לכל מיני חיות טעימות, ערמות גדולות של עצים להסקה וכל מה שנחוץ כדי לשרוד. הבתים תמיד בחזית, בקדמת הרעש של הכביש ואי אפשר להגיד שהם כולם אותו הדבר, הם פחות או יותר אחידים בגודלם אבל שונים בכיעורם. הבניה הזו והתפיסה החברתית שעומדת מאחוריה לא ברורים לי; זה כפר, יש כאן קהילה, איפה המרכז שלהם? הרי כפר כזה יכול להימרח על כמעט 8 ק"מ…
אז איך מקיימים כאן קשר בין אנשים?:
"אני קופץ לבקר את אבא שלי, הוא לא הרגיש טוב ביומיים האחרונים"
"למה אתה, שיוג'י יסע"
"יוג'י לא יכול הוא התחיל עבודה חדשה"
"טוב תיקח את הסוסה עם העגלה הקטנה ואל תשכח להביא תפוחי אדמה, לפת ושמן מהחנות של צ'רנה"
"טוב, אז אני זז, נתראה מחר"
כפר אחד נגמר ושני מתחיל, הכל אותו דבר והכל כל כך מכוער, זה כיעור ממש פואטי. זה כל כך מכוער, שזה כבר מיוחד. זה כמעט מרחיב את הדעת הכיעור הזה, זו שירה לשמה.
ואנחנו מתחילים לשיר בקסדה שירים מכוערים ואני מחליט שהיום אולי לא נתגלח…
לכל בית יש ספסל מקורות של עץ שממוקם בכניסה, צמוד לגדר ופונה אל הכביש, מאחר ועברנו מאות ספסלים כאלה, מתגבשת ההבנה שזהו הפריט החשוב בבית כמו כורסת הטלוויזיה רק שכאן מסתכלים על הכביש ועל התנועה שחוצה את הכפר וזו שיש לה מול הבית את הבור שכמעט השמיד אותנו, נהנית מההצגה הכי טובה ומדרמות השרדות בלתי נגמרות.
ערן בבדיקת תקינות לריהוט ברומניה
רוני וחבר
אנחנו, כאמור, מתחילים את גילוי רומניה ללא דעות קדומות ובלי ביקורת ואנחנו באמת רוצים לאהוב אותם. אבל, מאחר שרוב שעות היום אנחנו על הכבישים, מנסים איכשהו לקלוע לרצועות האספלט שנותרו בין הבורות. נהגי המכוניות המקומיות – כולם בלי יוצא מן הכלל, מתיחסים אלינו כאל מפגע, שאפשר לחסל ואם לא, אז לפחות לעקוף אותו, במהירויות מטורפות בלי לאותת ותוך כדי ביצוע סללומים מבעיתים, כי גם הם לא מתים על הבורות.
בדירוג האישי שלי; באקו באזרביג'אן. הוא המקום המוטרף והמסוכן ביותר לנהיגה והנה רומניה ונהגיה לוקחים אותה בסיבוב.
היעד הבא שהותווה עוד בהכנות למסע שלנו, הוא המעבר של הקרפטים. רכס הרים אדיר בגודלו. ממזרח למערב וחוצה את המדינה. בדרך לשם, לקראת סוף היום, תופס אותנו גשם רומני שלהפתעתנו לא שונה בהרבה מהגשם הבולגרי ולא משאיר לנו הרבה ברירות.
כשמזהים לאחר כמה עשרות ק"מ גשומים פנסיון, נכנסים לרחבת הכניסה ומחרידים את בעלת הבית שיוצאת אלינו. אני מבחין במבטה המבוהל, כשרואה את ארבעת האופנועים המלוכלכים והעמוסים שלנו ומיד יורד, מוריד את הקסדה ומגייס מהתחתית, חיוך קסום ומסביר לה בתנועות ידיים מה אנחנו צריכים. זה בדרך כלל מסתדר והבית הענקי שלה מועבר לידינו, כולל הגינה בה אפשר לבשל וחדר ענקי לארבעתנו והכל במחיר של שווה ערך ל-20 ש. לאדם.
תמונת הנוף החלה להשתנות עוד בתחילת היום ורומניה היפה החלה להתגלות לנו, למחרת, כשהתחלנו את הטיפוס בהרים, זו כבר הייתה מדינה אחרת, מופלאה, נהרות אדירים חוצים אותה ואגמים שבלוליים מכסים עמקים לאורך קילומטרים ולהשלמת התמונה, יערות עבותים של עצי אשוח וסוגים שונים של אורנים. הכבישים כבר במצב יותר טוב ובעליה העקלתונית, אנחנו מברכים על האספלט המשובח ולוקחים את עשרות הסיבובים המובילים לפסגות באקרובטיות אופנוענית, כאילו על אופנועי ספורט מונח עכוזונו השחוק ולא משהו שנראה ומתנהג כמו משאית.
את מעבר ההרים הראשון בגובה של כ-2,200 מ', עוברים בהצלחה ומשם על קו הרכס עד אגם ווידרה. כל הדרך, תמונת נוף של יערות עד ורכסי בזלת. לקראת ערב באזור נמוך יותר, אנחנו מחליטים לסמוך על תפילותינו שלא ירד גשם ומקימים את מחנה הלילה על משטחים של עשב סמוך לנחל קטן.
יוסי כל הזמן עם המפות, פשוט לא יאומן כמה עניין הוא מוצא בשרטוטים האלה, עם כל הקווים הדקים השמות שאין כל דרך להגות אותם, הוא נחוש להוביל אותנו על פי המסלול שהכין כבר לפני חודשים ומדי פעם מנסה להסביר לנו מה הולך לקרות מחר למה היום צריך לכסות יותר ק"מ ואיזה מוקדים רבי עניין צפויים לנו בדרך. העבודה הזו שלקח על עצמו והתוצאות שאליהן מגיע – מבחינתי, פליאה גמורה והערכה ענקית.
האופנוע שלו הוא החדש והמתקדם ביותר בשיירה שלנו ובנוסף לכל השעונים שמעבירים לו אינפורמציה בסיסית כמו לחץ שמן, חום מנוע, מצב הטעינה, לחץ אוויר בצמיגים, צריכת דלק, טמפרטורה ומתי צריך לעצור לפיפי. הג'.פי.אס המשוכלל שלו אומר לו מתי לפנות, באיזה גובה אנחנו נמצאים, ואיפה הצפון.
יוסי
היעד הבא, הוא חציה של מעבר הרים שנקרא פגראש, שלמעשה מאפשר מעבר מצד אחד של המדינה לצד השני, יש עוד מעברים אבל הם על כבישים מהירים ופחות מעניינים.
ימים של שמש וממש חום של תחילת קיץ ועם המחשבה שאולי כבר נפטרנו מהגשם מתחילים את הטיפוס, ושוב סללומים של כביש מפותל, וכשקו העצים נגמר בגבהים של כ-1700 מ' מתחיל הכביש לקבל שיבוצים של שלג, בהרים השלג כבר כמעט נמס אבל פילוס הכבישים השאיר פה ושם תזכורות בסיבובים. לבסוף לאחר טיפוס שנמשך בוקר שלם, בעיקר בגלל עצירות בלתי פוסקות להתבוננות, מגיעים לפסגה ולהפתעתנו חסימה, ערמה קטנה וזניחה באורך של כ-50 מטר לא מפונת והשער המוביל למנהרה, שהיא המעבר, סגור.
כמונו, לנקודת השיא הזו מגיעים עוד רכבים וכולם עוצרים ויורדים לבדוק מה קורה כאן.
בדרך למעבר הפאגארש
בתוך המנהרה
פלדמן מנסה לגייס אותי להליכה רגלית לצד השני ולהפתעתי אני מסכים. בשער הסגור יש פתח קטן וכשעוברים אותו נגלית המנהרה, אורכה כחצי ק"מ, חשוכה לחלוטין ובקצה אור קטן של הפתח בצד שני, הקלישאה "האור שבקצה המנהרה" מעולם לא הייתה מוחשית יותר. צועדים בהיסוס ובזהירות, לא לקחנו פנסים ומדי פעם כששומעים אנשים קרבים אני מדליק את הטלפון הנייד ומאיר לפנים או מבזיק עם הפלאש של המצלמה – 40 צילומים של מנהרה חשוכה נכנסו לכרטיס המצלמה. לאחר צעידה שמימד הזמן אבד בה בגלל החושך, מגיעים לצד שני ולהפתעתנו, גם שם ערימה זניחה של שלג ושער ברזל סגור.
אנחנו, כאמור רוצים להיות חברים של הרומנים ולא למתוח עליהם ביקורת, אבל פה נפלנו. לא יכול להיות, מה אנחנו מפספסים בהבנה שלנו? – שתי ערמות של שלג שמפעיל טרקטור פיסח, עם יד אחת קשורה, יצליח להזיז ולהעיף לצדדים בתוך חצי יום, נגיד עם הפסקות – יום שלם, אז למה המעבר הזה לא נפתח? למה הם אומרים לנו שיפתח רק בעוד שבוע?
מה קורה פה? למה אין שלט גדול בתחילת העליות שמתריע על כך? כל כך הרבה אנשים באים לכאן ליהנות מהכבישים והנוף. זה מוקד תיירותי ממדרגה ראשונה – לא הצלחנו להבין ולאחר טחינת הנושא, כשאנחנו יושבים על השפיץ של הקודקד של הרי הקרפטים, קיפלנו את זנבנו וירדנו למטה, כדי לבצע את העקיפה הארוכה שתוביל אותנו לצד השני.
ושוב רכיבה ארוכה ומאתגרת ולקראת ערב כהתנהלות שבשגרה, מנסים למצוא את חניון הלילה – זה חייב להיות מקסים, רצוי ליד נחל, מוסתרים מהכביש, על משטח עשב ובין עצים.
לאחר מספר נסיונות בהן אני מעמיד את האופנוע שלי באתגרי שטח לא פשוטים, יוסי מוצא את השער לגן עדן ושוב פירוק כל הציוד והקמת האוהלים השולחן והמטבח.
מה שישאר לנו מהמחנה הלילי הזה, זו צרחה מקפיאת דם. ממש בשטח שלנו, שלאחר מספר שניות, נשמעה שוב וכבר מעט מרוחקת ואחר כך שוב ושוב ושוב וכל הזמן מתרחקת במהירות עצומה. כל כך נבהלנו, שכבר היה קשה לחזור לישון ובבוקר ניתחנו את העניין והגענו למסקנה שזה היה או דב או חזיר בר והוא כנראה יצא לחפש בלילה את מה שחיות מחפשות ופתאום ראה את האופנוע של יוסי ורוני, חיבר אחד לאחד והגיע למסקנה שחייזרים נחתו בחלקה שלו..
אנחנו כבר עמוק בתוך המדינה והיעד של יום המחרת הוא התקדמות צפונה ומכסים באותו יום כ-450 ק"מ, שוב גשום וחניה בפנסיון סתמי. היעד עכשיו הוא בית קברות מיוחד שמוגדר כבית קברות שמח, מקושט ועליז ושם אנחנו מתכוונים לעשות את היוטרן שלנו ולהתחיל את הדרך הארוכה ליוון.
מימין לשמאל: ערן, אבי, רוני ויוסי
יאללה להתראות בהמשך
ערן שפיצר
–———————————————————————————————————————————————-
ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילמים שמורות ליוסי, אבי, רוני וערן.
———————————————————————————————————————————————–
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
