כשהדרך הסלולה נגמרת באמצע

מעבר הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה- בלאגן אחד גדול אבל עובד

לעיר דוד (David) שבצפון מערב פנמה הגעתי בשעות הערב המוקדמות. דוד היא עיר ללא סממן פיסי שיכול לייצר זכרון של ממש ואם לא הייתי ער לצורך לחפש מקום לינה, הייתי ודאי חולף על פניה כמו על פני עוד תמרור אזהרה על בור בכביש. במבט מלמעלה העיירה נראית ודאי כמו תשבץ פשוט. רחובות לרוחב, מצטלבים עם רחובות לאורך וזהו. אין כמעט בניה לגובה והיא נמוכה ברובה  ופרושה לכן על שטח עצום. אחרי שזיהיתי בקושי את הכניסה לעיר. עצרתי ליד חבורת נערים ושאלתי על "הבית הסגול". ידעתי שגם מבלי לדעת מה הוא הבית הסגול. צבעו הוא בוודאי נקודת ציון מוכרת ואכן הם כיוונו אותי אליו בכמה תנועות ידיים. הבית הסגול הוא הוסטל באיכות סבירה, עבור 9 דולר (המטבע הפנמי הרשמי הוא דולר אמריקני) קיבלתי מיטה, חיבור לנט, אפשרות שימוש במטבח, וחניה מקורה לאופנוע בחצר. בבוקר בשש – ללא גינונים מיוחדים, נפרדתי מההוסטל הקריר שהדבר הכי לבבי שניתן לזכור ממנו הוא שהכל, מהצלחות והסדינים ועד למושב האסלה מרוח שם בצבע סגול. וכמו נסיך על סוס ברזל, דהרתי לתוך סערת גשם אגרסיבית ומופע אור קולי של ברקים, בשירת Purple rain purple rain

הכפפות מתייבשות על המנוע החם

בקטע הזה במסע, לא אחפש טבע, שקיעות זהב או שיחות נפש עם אנשים מרתקים. פנמה תהיה בשבילי לא יותר מקרש קפיצה לדרום אמריקה. ועם כל הצער שבכך, החלטתי לרכוב ישירות לפנמה-סיטי כדי להתארגן על הטסת האופנוע לקיטו באקוודור. תכננתי עוד בבית, לדלג על קולומביה משתי סיבות. אחת. התראות בטחון חמורות. (מה שהוכח מאוחר יותר כלא מדוייק) ושנית. סך הזמן שהקצבתי לכל המסע, חייב אותי להעדיף מקומות מסויימים על חשבון אחרים.

החוליה החסרה The Darien Gap

למה להטיס? האם עד כדי כך אני ממהר? ובכן, אף שהאדם הגיע לירח והחשמל לישוב לקיה שבנגב. אף שנכרתה מנהרה של 50 ק"מ מתחת לתעלת למאנש ורכבת הגיעה לאשקלון – עד היום, טרם נסלל כביש או אפילו דרך עפר פשוטה בת 50 ק"מ לחבר בין מרכז אמריקה לדרומה. כן כן, קשה להאמין. זה התחיל מחוסר מעוף אסטרטגי. (עד שנת 1903 פנמה היתה חלק מקולומביה, ובעידוד ארה"ב הכריזה על עצמאות. אולי חוסר הקשר היבשתי, היה זרז לבידולה של פנמה מקולומביה), נמשך בחוסר עניין פוליטי. הגיע עד לחוסר יוזמה כלכלית. כרגע המצב הוא שרצועה ברוחב כמה עשרות קילומטר צפונה לגבול בין קולומביה לפנמה, בתוך שטח פנמה הקרוי מחוז דריאן (Darien) , הוכרז כשמורת טבע. ויש די אירגונים ירוקים בעולם המוכנים לשכב לפני בולדוזר בכל גודל, כדי לשמר את המצב כמו שהוא. להתנגדויות הצטרפו גורמים מהתחום הפוליטי שאינם רוצים "לפרוץ את הסכר" ולאפשר זרימה חופשית של מהגרים מהדרום צפונה או ההיפך. וגם של אירגוני בריאות שרואים בחוסר המעבר היבשתי סוג של מחסום מהתפשטות מחלות. אך מה שקרה עם האיזור הזה לאמיתו של דבר, מעבר להיותו שמורת הטבע האמיתית היחידה במרכז אמריקה ואחת הבודדות בעולם, בעוצמתה הבתולית ואי התערבות האדם בה. הוא הפך למעין מחוז מקלט לגורמים עם פתיל קצר, כוחות גרילה מקולומביה, מגדלי וסוחרי סמים, יצרני וסוחרי נשק לא חוקי ומקלט לנבחרת ססגונית של נמלטי חוק עצבניים במיוחד. גם שלטונות פנמה נכנסים לאיזור הזה אם בכלל, כמבצע צבאי לכל דבר. (אף שיש חברות תיירות שמוציאות סיורי מחקר וטבע בהיקף מוגבל בשולי השמורה)

אבל כמו כל מקום מסוכן או אסור לכניסה, מרווח הדריאן The Darien Gap הפך למיתוס, הכלול בנבחרת האיזורים המאתגרים הרפתקני מסע. אני שגדלתי על סיפורי ההתגנבות לסלע האדום. שרקמתי יחד עם עמרי כשהיינו נערים במקוה-ישראל, תכנית להסתנן ולהגיע רגלית לקלעת א'שקיף בלבנון (שלימים נודע יותר כ"מוצב הבופור"), התחברתי מאד ליעד ההרפתקני הזה, לתפוח האסור. יש מספר מועט של משלחות בכלי רכב ושל רוכבי אופנוע ששמו נפשם בכפם וחצו את האיזור כשהם נעזרים בתושבי המקום הגרים בכפרים מבודדים, השיטו את האופנוע בסירות קאנו דרך נתיבי נהרות וגררו אותו בכבלים מבעד לגיאיות נסתרים ומדרגות סלע שניתן לטפס בהם ולחצות את רכס הדריאן, המהווה גם הוא מחסום טבעי. כאן בבלוג, באחד הפוסטים הראשונים, הצגתי שני ספרים הנמצאים ברשותי,

שנכתבו על ידי שני אופנוענים שחצו את האיזור. אודה על האמת, כשתכננתי את המסע בראשיתו, זממתי לחצות את הדריאן בעצמי ואספתי חומר רב, מפות מפורטות ושרטוטי נתיבים סודיים שפרסמו כמה משוגעים שחצו. אבל אחרי שיחה ארוכה עם ידידי וורנר באוזנהארט מקנדה, שסובב את העולם על אופנוע כבר 4 פעמים, נמלכתי בדעתי. בימים אלה מציב הצבא הפנאמי מחסומים על כל הדרכים והשבילים המובילים מדרום לכפר יאביסה ,(Yaviza) – שהוא למעשה הקצה הדרומי של הנתיב הסלול היבשתי בחלק הצפוני של אמריקה כולה  – ואינו מאפשר לאף אחד להתקדם מעבר להם, לפחות המשפחה שלי, מודה לצבא פנמה. אך החלטתי לנסות להגיע לפחות ליאביסה, לגעת בקצה הדרך. אגב, רוב העוקפים את מחסום הדריאן עושים זאת בדרך הים, ביאכטות פרטיות, באיגוף מצד מזרח. זה זול הרבה יותר, נמשך כשישה ימים אם אין עיכובים ומביא אותם לקרטחנה בקצה הצפון מזרחי של קולומביה.

לפנמה סיטי

הכביש לכיוון פנמה סיטי היה בשבילי יום של רכיבה תובענית. הכרזתי על היום, כחזרה לשורשים – אופנוענות לשמה. הכבישים בפנמה מהנים ומטופחים, נראה שהשליטה האמריקנית בפנמה עד סוף 1999 , הביאה הרבה חוזי סלילה לחברות תשתית מארה"ב. הכבישים שנשארו כאן מתוחזקים היטב. הגשם הכבד שהגיע מאיזה שהוא ים וירד עלי ללא רחמים רוב היום, עשה זאת בידיעה ברורה שלא אוכל למצוא את האשם. כי כאן הן המותניים הצרות ביותר בין שני האוקיינוסים אז לך תדע למי מהם לבוא בטענות.

לקראת השעה שלוש, הגעתי לגשר האמריקות. העובר מעל מוצא תעלת פנמה לאוקיינוס השקט. גשר המשאיר מעבר בן שישים מטר מעל פני המים לאניות לחלוף מתחתיו. (גובה הקשת בנקודה הגבוהה הוא כ-120 מ') הגשר נעוץ בצידה השני של התעלה בעיר בלבואה במבואותיה הצפוניים של פנמה-סיטי. כסוג של מסורת נגד עין רעה, בקרב קהילת רוכבי האתגר, עברתי את הגשר שלוש פעמים גם כדי להבין יותר טוב את העוצמה שלו וכן, גם כי נפל לי הכובע שהיה מחובר מאחור לאחד הארגזים והחלטתי לחזור לחפש אותו (ומצאתי).

פניתי מערבה ונסעתי לאורך הסוללה המובילה לאי נאוס (Naos). פנמה סיטי ובנותיה, הפגינו את כישורי תכנון הנופש שלהם בכל סנטימטר פנוי. חגיגה של מסעדות. מרינות עמוסות יאכטות. ונוף ימי שכלל בתוכו שקנאים אופורטוניסטים ואניות בדרך מהתעלה או אליה.

בכניסה לפנמה-סיטי מצאתי עצמי בצומת מקושקש בנדיבות גראפית, בנתיב הפונה שמאלה. מתוך יער הרמזורים לפני, בחרתי בזה שהיה ירוק. רק מה, הוא לא נועד לי. מעבר לפינה חיכה לי לופז, שוטר התנועה עם טופס קנס מוכן, חתום ורק נשאר להכניס בו את מספר האופנוע ואת שמי. אבל לופז השתכנע שאצלי בארץ, מותר לפנות שמאלה ברמזור אדום ולכן התבלבלתי. צחק מכל הלב וויתר לי.

סמל משטרת התנועה העירונית, לופז.

קו הרקיע של מרכז פנמה-סיטי נראה כמו מסרק כינים עם שיניים שבורות. מגדלים ליד מגדלים בצפיפות. רובם הגדול מגדלי מגורים, כמו בכל עיר גדולה, יש מרכז תיירותי ומרכז שבו מתנהלים החיים האמיתיים. בחרתי בהוסטל מטופח בשם וויאג'ר (10 דולר ללילה) בין שני האיזורים. שוב, חניה סגורה לאופנוע בתוך כלוב ברזל, מיטה נוחה, מקלחת חמה. מחשב מהיר, טלויזיה, מטבח מאובזר. בקיצור הכל. ובנוסף גואדלופה הבעלים שדואגת כמו אמא. סיבוב בעיר, הפגיש אותי עם רחובות ירוקים וקצב חיים מהיר וסואן שאינו מאמין גדול ברמזורים, ולכן, מצאת החמה האויר מתמלא קונצרט צפירות מטורף, של נהגים הטוענים לזכות קדימה בכל פינת רחוב. גם אם יש מבנים סופר מודרניים ואיזורי מגורים מדהימים ביופיים. התשתית קצת מיושנת  והאיזור בו הייתי אכן גדוש בניינים ואתרים בתהליכי שיפוץ.

גואדלופה ואיש התחזוקה רודריגו. אנשים טובים.

חניה שמורה מאד

תחשוב טוב לפני שאתה מחנה את רכבך בצילם.

ויצאתי למחרת להעביר את האופנוע בדיקה בסוכנות האופנועים המקומית של היצרן. לאחר עשרים דקות האופנוע חזר לידי עם טופס בדיקה ריק. הכל תקין, סע לשלום ואין צורך בתשלום. במוסך הוציאו ספר אורחים בגודל חצי מטר וביקשו שאכתוב כמה מילים. כמובן עשיתי זאת גם בעברית ושילבתי את מדבקות המסע ומועדון האופנועים הישראלי. תוך דפדוף מהיר בספר. מצאתי כמה שמות שעברו כאן בשנים קודמות – לכם השמות אינם אומרים דבר, אבל בשבילי הם היו מודל התייחסות בכל תכנון המסע. לכבוד הוא לי. מעבר לפינה סוכנות דואר, שם שלחתי כמה מכתבים מבויילים למיקי חברי, כדי להאדיר את אוסף הבולים שלו.

מכאן נסעתי לשדה התעופה טקומן (Tucuman) מרחק כ- 25 ק"מ צפון מזרחה בכביש אגרה חדיש מבטון. בשדה התעופה פניתי למסוף המטענים ועל פי המלצה בפורום מסויים, ישר למשרדי DHL . ביקשתי הצעת מחיר להובלה מכאן לקיטו בירת אקוודור. הפקיד ביקש פרטי דגם האופנוע ומשקל ציוד משוער והבטיח לשלוח לי הצעה מסודרת עוד היום. נפרדתי ממנו שמח וטוב לב. למחרת הגיעה אלי במייל הצעה של 2,650 דולר. זו אינה טעות הקלדה.

נשארתי פעור פה. מישהו השתגע. נו, מה הם חושבים שם? בהכנות לקטע הזה קיבלתי מידע דרך האינטרנט מרוכבים שעברו כאן, כמה צריכה לעלות הובלה שכזו. ועל המקום שיניתי יעד נחיתה. ביקשתי הצעה להטסה לכיוון בוגוטה בירת קולומביה, מרחק שעת טיסה אחת. "נחזור אליך בעוד יום, צריך לעשות חישובים". בקטע הזה הבנתי עוד משהו. פנמה מתפרנסת לא רע מהשליטה שלה במעברים ההכרחיים של יבשת אמריקה ממזרח מערבה ומצפון דרומה וההיפך.  והמחירים כוללים כנראה גם דמי "לא מתאים לך סע מסביב". צלצלתי לחברת ההובלה השניה שהטלפון שלה היה ברשותי, חברת מקומית בשם גיראג (Girag), בלי גינונים מיותרים, המזכירה, באנגלית ברורה, נקבה בסכום; 901 דולר כולל כל האגרות. לא ממש עניין אותם איזה אופנוע זה, מה משקלו ואיזה ציוד נלווה אליו. "תביא את האופנוע בבוקר. אה כן, התשלום במזומן" כנראה שבHDL יש גם עמלה על שם המותג הבינלאומי, או אולי מגישים לאופנוע ארוחה, משקאות ומקרינים לו סרטים בדרך (לא מאמין, כולה שעה טיסה). למחרת הבנתי שאני לכפר יאביסה בקצה הדרך, כבר לא אגיע, עקב הצלחה בזירוז המשלוח. לכן התחלתי את היום בביקור בקטע מתעלת פנמה הפתוח לצפיה. הגעתי לשם ראשון בתשע ודקה. והתמקמתי במרפסת התצפית הגבוהה. עקבתי אחרי אוניה אחת שעלתה וירדה בבריכות עם סכרים שנפתחו ונסגרו ונגררה על ידי שישה קטרים על מסילת סולמות. הבנתי איך פנמה עושה 80 אחוז מההכנסות שלה. ההצגה היתה מושלמת, כללה קריינית שהסבירה ברמקול בשתי שפות מה קורה בכל רגע. באמת מרשים. שלום.

בשדה התעופה קיבלו אותי בענייניות. גברת לוס (Lus) ליוותה אותי בכל שלבי הטפסולוגיות, הרשיונות, המכס והאריזה. היא הנחתה אותי לאיש המכס, שאחראי להעמסה תקינה של האופנוע. הוא צילם את האופנוע מכל הצדדים כדי לשריין עצמו מפני טענות על נזקים במידה ויהיו. חלק מרכזי באריזה אוירית הוא הקטנת נפח המטען. לכן פירקתי את המראות והנמכתי את מגן הרוח. עברתי לאזרחי, נשארתי עם תיק יד קטן והעמסתי על האופנוע גם את כל ציוד הרכיבה שלי. שילמתי במזומן כאמור. קיבלתי את טפסי השחרור לבוגוטה. הצטלמתי שלושה צילומים למזכרת עם האופנוע והפקרתי אותו בלב חרד, בידיהם של סבלי המכס המקצוענים. בטרמינאל הנוסעים רכשתי כרטיס (348$) וכעבור שעתיים, המראתי לבוגוטה. נצמדתי לחלון המטוס כמו ילד לחלון ראווה של חנות צעצועים. אבל העננים למטה הסתירו את חלום הדריאן שלי. את ה- Never Never Land.

בוגוטה קולומביה

בוגוטה יושבת בגובה 2600 מטר. ועם כל ההכנות שלי, לא לקחתי בחשבון את מזג האויר הקריר שפגשתי שם. בחרתי במהירות מונית מתוך שורה שעמדה ביציאה מהטרמינאל. ושמתי לב בזוית העין לנוכחות מוגברת יחסית לסטנדרטים המרכז אמריקנים, של כוחות בטחון. המונית הובילה אותי לכתובת שנתתי בידי הנהג, להוסטל "הבית של יפתח" בלב העיר.

מימין שמשון משמאל גבי

לא שאני סוקר הוסטלים, אבל שוב כמו בהוסטל של יגיל בסן קריסטובל מקסיקו, המקום שידר הרבה מאד ישראליות. השילוט, הרפרטואר הקולינארי והתרבותי נראו כמו בסיס השחרורים של גולני. רק בגישה ביתית אזרחית נעימה. במקום שהו באותו רגע כשלושים אורחים צעירים שהעסיקו עצמם בכל מה שעולה בדעתכם וגם במה שלא. המקום בנוי בשני מפלסים, עם חצר פנימית, פאטיו גבוה ומטבח בו מבשלים לך מה שאתה רוצה בתוך דקות. מחיר לילה שווה לתשעה דולר. מצאתי עצמי בקרב חבר'ה נהדרים שבאמת סחטו את השחרור עד הסוף. גבי בעל המקום שלף עבורי סווט-שירט מהארון הפרטי שלו וכך יכולתי לצאת לסיבוב ערב בעיר ולהכיר את השכונה, למרות הקור העז ששרר בחוץ.

למחרת ביררתי עם חברת ההובלה, מה עלה בגורל האופנוע. התשובה, תקלה מעכבת המטוס. זה בסדר ושווה לי את מאות הדולרים שחסכתי כבר. יצאתי לסיבוב רגלי בעיר הענקית הזו (כ – 10 מליון תושבים), זה היה יום חמישי בשבוע והרחובות היו מלאים כולם כאילו חג עצמאות או שעומד לרדת גשם של כסף. המונים על המונים, חציים הולכי בטל כמוני והחצי השני מנסים למכור להם חפצים, בגדים, כרטיסי הגרלה, ממתקים, דיסקים מזוייפים וראיתי גם אחד שהסתובב עם זוג גרביים ועוד אחת עם שני עטים למכירה. רוכלים ברמזורים, במדרגות, במעברי חציה, מאות אנשים מסתובבים ומוכרים. הזוי זו מילה קטנה. בסמוך להוסטל, ממש מעבר לכביש שוכן מוזיאון בוטרו. כן, הצייר הקולומביאני הנודע, פרננדו בוטרו יליד העיר מדאין (Medellin) במרכז מערב המדינה, קיבל כאן מוזיאון משלו. הכניסה חופשית. כעשרה חללי תצוגה מרשימים, בהם ציורי ענק נפלאים, בשמן, עיפרון ובטכניקות שונות ומספר פסלים, בסגנון הכלכך מוכר שלו. העגלגל, העבה, הרחב, ההומוריסטי, החי ושובה הלב. בשבילי זה היה שיא קטן של האתנחתא שלקחתי. ביליתי שם כשעתיים מענגים ממש.

כבר היה ברור לי שהחסכון בעלות ההטסה, תחייב אותי לרכוב מבוגוטה לקיטו באקוודור כ- 1300 ק"מ. לדבר כמה השלכות: אני חייב להגיע לקיטו ב- 9 בחודש לכל  המאוחר, כדי להערך לקבל את פניה של גלי שאמורה להגיע מהארץ. אני מוצא עצמי, בניגוד להחלטה מקדימה שלי לא לרכוב בקולומביה, מסיבות של סיכון בטחוני. ובנוסף אני נדרש להכין גופיה/אפוד רוכב אופנוע, היחודי לקולומביה, שמשמעו בגד עליון בצבע זוהר, על הגב ובחזית מופיע מספר האופנוע באותיות בגודל של כ- 10 ס"מ, מחומר מחזיר אור ובנוסף אותן ספרות מחזירות אור, על אחורי הקסדה. החוק הזה נחקק כדי להלחם בתופעת מחסלים מטעם אירגוני טרור או ברוני סמים, שנהגו לרכוב על אופנוע להתקרב לקורבנם, לחסל אותו בירי ולהמלט מבלי להשאיר עקבות. מאז החלת החוק, החיסולים האלה חוסלו ועל אף הטורח והעלות הנוספת, הבונוס לרוכבים הוא שגם גניבות האופנועים ירדו לאפס, כי אתה צריך לגנוב גם את הקסדה והאפוד, כדי לא להעצר אחרי מאה מטר. חתיכת הפקה לכמה שעות. שוב, גבי מתגייס וקופץ איתי לרובע סוכנויות האופנועים, בחלק הפחות נעים של העיר. לא אגזים אם אומר, רובע שלם ובו מעל מאה חנויות דוכנים ורוכלים לחלקי-חילוף, אביזרים וקישקושים לאפנועים (רוב האפנועים כאן בנפח 125  ס"מק והם מתוצרת סין). ללא שום בעיה, בתוך עשרים דקות הכינה לי תופרת שזו פרנסתה, אפוד ומדבקות על פי החוק, נפרדתי מסכום השווה לחמישים ש"ח.

ויצאתי לשדה התעופה לשלוף את האופנוע מהמכס. אגף חברות השילוח החדש, איפשר שירות יעיל ומהיר. וכעבור כשעה מצאתי עצמי רוכב מבעד לחדרי משרד חברת ההובלה, כדי לצאת מחזית הבניין בכבש שהונח על גרם המדרגות. ונפרדתי מאנשי גיראג. תודה על השירות –  היום כבר נטה, החלטתי לבלות עוד לילה באכסניה הנעימה. הגעתי דקות לפני כניסת השבת והצטרפתי לטקס קבלת שבת וקידוש. היה נחמד.

בשבת בבוקר מוקדם, במזג אויר צונן, שמים כהים וכבישים איכותיים ברובם וריקים, מצאתי בקלות את כביש מספר 40 ויצאתי איתו לכיוון דרום מערב קולומביה. מרחוק כבר גבה רכס הרי האנדים שמשך אותי כמגנט ענק. ובראשי חופר המייל שקיבלתי אמש מהבית, המצטט דיווחים על פעילות עדכנית של מחתרת ה- FARK  בציר הנסיעה שלי. שוב "תנינים באמצע הנהר", אין מצב ונגמרו החלופות. נתתי בגז.

בפעם הבאה: קולומביה. שלום לגובה פני הים. פיתולים על פי תהום. וחמצן, מה עם החמצן. קיטו יפה יותר בכל רגע.

——————————————————————-

דוד טמיר

לפני כשבוע הלך לעולמו דוד טמיר, שהתברכתי במזל להכירו אישית ולקבל ממנו כמה כלים להמשך ההתפתחות המקצועית שלי ודוגמה למשמעות הגישה האנושית בכל הקשור למקום עבודה ולעבודת צוות.
כבר נכתב במקומות רבים על תרומתו לענף הפרסום ועל היותו מייסד ומוביל, בתקופה של גיבוש כיוון בענף. אני הכרתי את דוד האיש האישי, הרגיש, הישיר, התומך, החם, הייצרי. שבכל רגע יכולתי לצלצל אליו לבקש טובה או עצה, גם שנים אחרי שנפרדו דרכינו המקצועיות.
בשנת 1984 עבדתי כארט דיירקטור צעיר בפרסום אריאלי. באותה תקופה לעבוד בפרסום אריאלי, נחשב כמו היום לשחק בבארסה. זו היתה חותמת כי אתה שווה משהו. היית שייך לנבחרת, הרבה גם בזכות דוד. באריאלי המציאו את הפרסום הישראלי המקצועי, אחרי שרוני אריאלי הביא לארץ את השיטות המקצועיות לפיהן אמור קריאטיב נכון לעבוד. דוד מילא אז את תפקיד המייסד של מקצוע התקציבאות במסגרת המשרד. דוד טמיר עזב והקים משרד פרסום חדש עם ראובן וימר (יעקובסון) ולימים גם עם רוני כהן. קיבלתי פניה מדוד לבוא להצטרף לצוות המשרד שהקים. למרות נסיון מצטבר של 4 שנים שהיה לי בענף, כשהתחלתי לעבוד אצל דוד, הבנתי שעד אותו רגע, לא הבנתי כלום. דוד שתמיד היה פנוי לשיחה. שעבר כל בוקר בין חדרי הקריאטיב בהליכתו הנמרצת, מנופף באצבעו ומכריז שוב ושוב "קריאטיב! קריאטיב הוא הדבר הכי חשוב". תקופה בה לא היתה דרך מהירה להכין סקיצה בשליפת חומרים מהאינטרנט כמו שנעשה היום – היית צריך לשבת עם דוד ולהסביר בע"פ את הרעיון, כי להכין סקיצה אפילו פשוטה, היתה עבודה ארוכה, מסובכת ויקרה. היה לדוד חוש עליון ללכת על הדבר הנכון, או לפסול בשניה את המיותר. דוד ישב איתי כמה פעמים וניסה להוציא לי מהראש שמספיק להיות אמן רגיש כדי לעשות פרסום טוב. הוא טבע את המשפט שאני מצטט בכל פעם "We are in the business of the art of selling, not in the business of art"  הוא זה שלימד אותי שאין דבר סקסי יותר מאופנוע שמגיע בטיסה מעבר לגבעה וכשהוא עוצר, כשהרוכב מסיר את הקסדה, מסתבר שזו בחורה… הוא זה שהדגים לי איך מרוקנים מהמקרר בבית את כל המותגים שאיני מפרסם (טוב אז פרסום טמיר כהן, פרסם את כל המובילים בשוק). הוא זה שאמר לי "צלם את החלום שלך, או כתוב אותו כמשפט ותלה על הקיר, כך תשמור איתו על קשר כל הזמן". תמיד היתה לו דרך להפתיע, עם כל העוצמה והגודל של המשרד שהיה אז לנותן הטון בענף, ידע בדיוק מה קורה אצלי בבית. וידע לשלוף את ההפתעה הקטנה או המשפט שמראה שהוא עמוק בעניין… הוא זה שפירגן לי ללא גבול כשהחלטתי לעזוב, ושמר איתי על קשר תומך גם כשהייתי אצל מתחרים שלו.
לא ידעתי כמה מהירה היתה ההידרדרות במצבו. לצערי עכשיו אני רחוק. אבל הידיעה על מותו הכתה בי. איש שאני אוהב.
תנחומי למשפחתו הנפלאה.

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה    

חצייה אתגרית עם מעט טעם מריר

הצד הגואטמאלי של הגבול – מעבר מהיר שירות מקצועי

 

אשה אחת לא חשוב מאיזה חשבון בנק, הרגישה באמצע הלילה שבעלה מתהפך במיטה בעצבנות ולא נרדם. היא הדליקה את האור ושאלה "משה, מה קורה?" משה השיב, כי הוא צריך להיות בבוקר בבנק עם צ'ק של שני מליון שאין לו ומרוב דאגה הוא אינו מצליח להרדם. האישה לא חשבה פעמיים: "תן לי ת'טלפון של מנהל הבנק" סיננה. וחייגה למרות השעה המאוחרת לביתו של מר כהן מנהל הבנק: "שלום מר כהן זו דינה אשתו של משה. אין לו שני מליון לתת לך בבוקר" וטרקה את הטלפון. משה בעלה הביט בה פעור עיניים ונחרד "מה עשית?!"  "זהו, אתה יכול להרגע. עכשיו שהוא לא ישן טוב בלילה!" וכיבתה את האור. למה העלתי מהאוב את הבדיחה החבוטה הזו? כי היא בעצם אחד הלקחים מהפוסט הזה. עכשיו בואו להכיר את הנמשל.

במעבר הגבול בצד של הונדוראס

הגעתי לגבול בין גואטמאלה להונדוראס, בשעה ארבע אחר הצהריים. השמש כבר נטתה מערבה מאחורי מסך
עננים כבד שהאפיר והתיישב מעל העיירה אגווה קליינטה (Agua Caliente) זה היה סיומו של יום רכיבה מתיש שהחל בחורבות המאיה בטיקאל. בצד הגואטמאלי שיחררו אותי די בזריזות. חותמת מהירה בדרכון, צילום של 4 מסמכים במכונת הצילום המפרנסת את המסעדה ממול (גם כן מסעדה) ביטול רשיון הרכב הגואטמאלי לאופנוע ואיזכור העניין בתוך הדרכון. כדי שתהיה עדות לכך שהוצאתי את האופנוע מהמדינה. לא הבנתי למה כל האנשים במשמרת בצד הגואטמאלי מנידים ראש ומחייכים בהחבא כשבירכתי אותם ב"אדיוס" ענק ולבבי. אך שמתי לב לכך ואיפה שהו הייתי מוטרד. השם "הונדוראס" ניתן לה על ידי כריסטופר קולומבוס כשעגן לחופיה  ב- 1502 במסעו הרביעי והאחרון, ומשמעותו "מים עמוקים". לא תיארתי לעצמי, כמה עמוק שקועה הונדוראס. נסיעה של כקילומטר – כבר בטריטוריה ההונדוראית, עקפתי שיירות של משאיות הובלה עמוסות מכולות, הפגישה אותי עם שורת בתים. או ליתר דיוק פחונים וחורבות בשולי כפר עלוב, כשתרנגולות פרות וגרוטאות רכב חוסמים את הכביש כל כמה מטרים. והופ. איש במדים קופץ מהצד ונותן הוראה לעצור. מהעבר השני מגיחים שמונה, אולי פחות – אנשים מרושלים ותופסים את האופנוע בציוד הקשור אליו ואותי במעיל. לא הבנתי מה לא בסדר. עד שאחד מהתופסים הסביר לי באנגלית רצוצה, כי הם כאן על מנת לעזור לי בפרוצדורות המעבר. וכל אחד נדחף וזועק לעברי שהוא היה ראשון. התעלמתי מהם ופניתי למישהו נוסף שנראה כשוטר ושאלתי אותו בפשטות. איפה ביקורת הדרכונים. הוא צחק והפנה אותי לחבורת האנשים ואמר "תשאל אותם, הם אמורים לדעת". לא אלאה אתכם, אבל נפלתי לתרבות ונוהל מעבר הגבול המושמץ; "הנוהל ההונדוראי"- יש פורומים באינטרנט שדנים בנושא – בו השלטונות עושים יד אחת עם בעלי שליטה בעלת מאפיינים פליליים וביחד הופכים את המנדט שיש להם להעניק אישורי מעבר בארצם, לתעשיה פורחת של גניבה. ושוד כספי האנשים הבאים להתארח בארצם. גם שיש מצבים נדירים בהם מי שמגיע למקום כזה עם רכב או אופנוע, מצליח לצאת משם מבלי לשלם את הנשך לאנשים האלה. ידעתי כי יש בפני שתי ברירות; אחת, לשים פס על כולם ולהתחיל לכתת רגלי בשישה אשנבים שונים שחלקם היו נטושים, ולחפש ברחבי הכפר מכונות צילום לשכפול מסמכים ולסמוך על חלפני כספים שמסתובבים בשטח בהשגחת הפקידים הרשמיים ולדעת שאני לא יוצא משם בשמונה השעות הבאות, כולל הפקרת האופנוע במקום שהשוטר נתן לי הוראה להעמידו. שאין לי עליו שום יכולת תצפית והסיכון ברור. אפשרות שניה, לקחת את אחד המאכרים שמעמיד את העוזר שלו לשמור על האופנוע, וביחד איתו לעבור מפקיד לפקיד וממשרד למשרד. כמובן שבלעתי את כבודי ובחרתי באפשרות השניה. בינתיים החשיך וגשם כבד החל לשטוף. המאכר הצעיר שבחרתי מבין החבורה, נראה הכי מקושר לפקידים סביב. והיה ברור שהם בתוך הדיל והקומבינה. קבעתי איתו שהוא מקבל 5 דולר. וככה בילינו חמש שעות של התרוצצויות, מפקיד שחתם על טופס ושלח אותי לצלם אותו בשני עותקים. כל תצלום במחיר מופקע של דולר וסה"כ 12 כאלה. , ואז מישהי מילאה משהו על פתק איתו רצתי לקצה השני של המתחם, לחכות למישהו וזה נמשך ונמשך ובסוף נדרשתי לשלשל לידיהם 135 דולר אמריקני. ידעתי מתוך קריאת מידע מוקדם והכנה לקטע הזה כי המחיר צריך להיות לא יותר מ- 40 דולר. כשהבנתי שפשוט שודדים אותי, ביקשתי לדבר עם המנהל של כל הקרקס הזה. במקום זאת. קיבלתי צעקות וקללות בספרדית בטון גבוה נבחני וגס. וטריקת אשנבים. והתרגום: "מצידנו תחזור לגואטמאלה. ככה זה כאן".

השעה כבר מאוחרת, המבול הלך והתחזק, אף שבסך הכל לקחתי את הכל בחיוך ורוח טובה.  כל התהליך בגבול אינו רק גניבה, אלא גם סוג של התאכזרות מאפיוזית לשמה. איזו מין מדינה זו לעזאזל, שהנציגים הרשמיים שלה מתנהגים כך? אני לכוד באמצע מבלי יכולת לחזור לאחור. בסופו של דבר קיבלתי את מסמכי הרכב המקומיים ולפני שעזבתי. ניגשתי לפקידה האחרונה ואמרתי לה שאני את הכסף הזה אוציא גם אוציא מההונדוראים, אם לא ממש לכיסי, אז אדאג להפיץ את הסיפור בכל מקום אפשרי. ואם בעקבות הסיפור ידלגו על הונדוראס עשרים תיירים שאמורים להכניס למדינה הזו כמה אלפי דולרים ולעזור לכלכלה המושחתת שלה. דייני. כנראה עדיין לא הבנתי, עד כמה הסצנה במעבר הגבול היא האילוסטרציה מדוייקת, לכאוס המוחלט השולט במדינה שבעקבותיו הצבא הדיח את הנשיא לפני כחודשיים. מדינה בבעיה. אבל הי, רציתי הרפתקה. אז קדימה להמשך.

מלון "אואזיס"

ושוב בגשם שוטף, בלילה חשוך, בכביש מתפתל. הגעתי כעבור כעשרים קילומטרים לשלט של מלון אהבה בשם "אואזיס". עד לשם, כבר ציננתי את מטען הכעסים והגעתי לפתחו בשירה וצחוק. מריו מנהל המשמרת קיבל את הלקוח המוזר בהפתעה והעמיד לרשותי חדר בחזיתו חניה מוסתרת בוילון. מלון אהבה, נותן מענה לצורך אמיתי באינטימיות, שקשה לקבלה בסגנון החיים החמולתי הצפוף המאפיין את רמת החיים הירודה במרכז אמריקה. ומשמעותו, זוגות המבקשים לעשות את זה, מגיעם לכאן ברכבם, אינקוגניטו. נכנסים לחניה המוסתרת ומשלמים מבעד לאשנב בו אינם נחשפים. בקיצור, מיטה, טלויזיה ומקלחת בפינה. מעל למיטה פעמון שאפשר להזמין משקאות או סיגריות. ממש בראש שלי. איזה יום. לילה טוב.

שני שוטרי משמר הגבול ההונדוראי. דווקא נחמדים – באחת העצירות

לא יעזור לספר בראשית. גן עדן זה כאן. כלומר, אם צריך להכין רשימת אתרים בהם יצולמו הפרקים הנבחרים בסדרה על אדם וחווה. אז מצאתי את המקום. הונדוראס!  יש הרבה ארצות יפות. ובאמת היופי הוא בעיני המביט. אבל כאן הפוטנציאל הגדול ביותר להתאהבות המונית ממש. כי הונדוראס, היא בעיקרה ארץ הררית. ארצות הרריות מעניקות נקודות תצפית וראיה של נופים מאין ספור כיוונים, גבהים וזויות. יש משהו מרחיב לב ואישונים, כשרואים עדרים של הרים וגבעות המסודרים בשורות ובקבצים לעשרות ולמאות עד מעבר לאופק. כל חמוקי הגיאיות ושיפולי השלוחות, צללי העננים וקרחות מהן מציצים ישובים ציוריים. וכשהכל מכוסה בשכבה זוהרת של גווני ירוק איזמרגדי עד תכול ממש. זו חווייה אסטטית ייחודית בעיני. כמו כל מדינות מרכז אמריקה גם כאן. המיקום בין שני אוקיינוסים מביא הרבה משקעים.

בבוקר יצאתי לכיוון עיר הבירה טגוסיגלפה (Tegucigalpa) הנוף כאמור, הוציא ממני קריאות התפעלות רמים "ייווו", "וואאו", "יה-אללה". לא יכולתי להתאפק, ארץ מדהימה. הכבישים בהונדוראס במצב מעולה, לא פחות. רחבים, חלקים, מתוחזקים, צבועים ומשולטים. תענוג. פרט לקטע של כעשרים קילומטר אותם עברתי בדרך עפר מהודקת, שחסכה לי כשלוש שעות ואיפשרה לי להגיע ל"טגוס" (זה כינוי עיר הבירה בפי המקומיים) לקראת אחר הצהריים.

כבר בכניסה ראיתי מימין את סוכנות רכבי שברולט מכוסה בלוחות דיקט עבים המגינים על שמשות אולם התצוגה מאבנים. וכתובות טריות מרוססות על בניינים ותחנות דלק. ניכר שהכל במתח. העיר היתה צפופה וגדושה ברכבים מיושנים. מוניות מחורבשות לחלוטין והרחוב די מטונף ומוזנח. עקבתי אחרי השילוט ל"סנטרו". כי הנחתי ששם, בגלל הערך התיירותי של המקום. אמצא איזה הוסטל סביר וגם מקום לאכול. ואכן, כמאה וחמישים מטר מהכיכר המרכזית מצאתי מלון קטן, שמעבר לקיר שכנה תחנת משטרה. לפחות אהיה קרוב להתרחשויות… משטרה אגב, לא תמיד מבשרת בטחון… בהמשך.

האופנוע הוכנס לחניה סגורה ואני עליתי על כפכפים ומכנס קל ויצאתי לחרוש את העיר ברגל. אף שניסיתי להיראות הכי לא אמריקני.  כבר ברחוב הראשון שמעתי צעקות "גרינגו" מכמה כיוונים. התעלמתי כי אני הרי איני גרינגו והמשכתי. בסימטה המחברת בין כיכר הכנסיה לרחוב ההליכה, ניגש אלי מישהו ואמר מקרוב משהו בטון מאד כועס ופסקני שלא הבנתי ממנו כלום – אבל הבנתי ועוד איך. החלטתי להתעלם והגעתי לפיצריה במדרחוב שכבר קיפל תריסים.

נכנסתי פנימה. "בואנאס טארדס". אין תשובה. שוב. "בואנאס נוצ'ס" התעלמות. ניגשתי לאיש שמאחורי הקופה. ושאלתי אם אפשר לקבל פיצה. הוא הסתכל לעברי. ופלט משהו שבסיומו הבנתי את המילים "גרינגו" ו"דולר". הופה. אני לא מתכוון לשלם כאן בשביל אובמה אפילו סנט אחד. יש בציבור בהונדוראס רבים, המאשימים את האמריקנים שהם עומדים מאחורי הדחת הנשיא שלהם על ידי הצבא. המושג "רפובליקת בננות" נגזר מתוך ההיסטוריה הפוליטית של הונדוראס, בה בראשית המאה העשרים, השתלטו חברות אמריקניות שסחרו בבננות, על המפלגות הפוליטיות בהונדוראס באמצעות שוחד ובעצם ניהלו את המדינה. כך שהמורשת האמריקנית לא ממש מלבבת בהונדוראס. "אמיגו, יו סוי ישראלי". הוא הרים ת'ראש לעברי וקצת על הצד. "טיירה סנטה?". "סי. טיירה סנטה… פיצה?!" הוא נתן הוראה לעוזרת וזו השליכה פגר פיצה קר לתנור מאחור. בדרך חזרה, כבר ירדה אפלולית הערב, הקפדתי ללכת ממש במרכז הכביש. ועשיתי זאת די במהירות. בבוקר יצאתי לעוד סיבוב בעיר, הפעם הרחקתי לכיכר הגדולה עם הקתדראלה הענקית, (על חומתה היתה מרוחה כתובת: יהודים פלסטינאים וערבים – החוצה!) פסלו של פרנסיסקו מוראסן אחד מגיבורי העצמאות של הונדוראס. וסככת קואופרטיב מצחצחי הנעליים. היה במקום משהו לחוץ, עצוב, מתוח ועצבני. אנשים נשאו עיניים לעברי ובהו. וכמה שאלו אם אני גרמני או שבדי. נראה שלא האמינו שבימים כאלה, מסתובב כאן מישהו אמריקני.

עברתי לחלק הדפוק של העיר. באיזור השוק, דוכנים קטנטנים וחנויות דמויות מחסן. רוכלים על כל סנטימטר. רכבים נדחפים לכל סמטה ופינה. עגלות יד וריקשות להסעת נוסעים.  הרגשתי שוב במתח כמו שהיה בחלק מגואטמאלה, אך ביתר שאת – את העליבות והיאוש בה חיים אנשים במרכז אמריקה. במשך היום, עשרות ילדים ניגשו אלי, משכו בבגדי וביקשו נדבה. נכים, קשישים, וסתם מסכנים רבצו בפינות רחוב כחבילות סמרטוטים. איזה מקום. מזעזע. נזכרתי שבאחד המקומות בדרך ראיתי כתבה בסי.אן.אן. בה הוצגו רחובות נוצצים ואנשים מפגינים. הסיפור האמיתי של הונדוראס הוא בעליבות. בפער הזועק. בין מי שכן – למי שלגמרי לא. קניתי כמה מצרכים למזווה שלי. ספגטי, רסק עגבניות, טונה. וחזרתי לארוז. וכשאני רואה בסי.אן.אן. כתבות עומק טרחניות לעייפה על המסכנים באפגניסטאן. אני שואל מה בדיוק הכתב שלהם במרכז אמריקה עושה?

לאחר היציאה מטגוס. זרמתי בכביש לא רחב שהתפתל בתוך סבך טרופי. מרחוק ראיתי שוטר מסמן לי לעצור. התקרבתי מימין לפיילונים האדומים שהיו במרכז הכביש ועצרתי לידו. וכאן עברתי לעולם הפנטומימה ההזוייה: הוא ניגש אלי בחיוך וענה לשלום שלי בתנועת ראש. הושיט יד לרוכסן המעיל שלי פתח אותו, שלף ללא קושי את הארנק הצהוב שהציץ ממנו. פתח אותו שלף מהתא הרחב שבו את כל הכסף המזומן ונתן לי את הארנק בחזרה. תוך שהוא מצדיע בגיחוך ומסמן לי להמשיך לנוע, כמו שחקן במחזה של מולייר. השודד האלגנטי. רכבתי משם המום. לא האמנתי שזה קורה. והתחלתי לצחוק כמו משוגע. וכאן חשוב לדעת ששנינו יצאנו מבסוטים מהאירוע. הוא כי הוא קיבל קצת כסף. שיהיה. ואני כי, כי שילמתי לו באמצעות "ארנק הגנבים" אותו הכנתי מבעוד מועד. עוד בבית: כלומר: ארנק צהוב ובולט. בו היו מאוחסנים תמיד משהו בסביבות 40 דולר בכסף מקומי ועוד כמה שטרות קטנים. שני כרטיסי אשראי שפג תוקפם. כרטיס חבר ישן ברשות-הגנים. רשיון נהיגה ישן. כל זה נועד לשודדים. שאר הכסף כמו שכבר למדתם, מאוחסן בכל מיני מסתורים. והנה זה עבד. אבל רגע, היום רק התחיל.

לאיזור הגבול בין הונדוראס לניקראגואה הגעתי בשעה מוקדמת. כמה קילומטרים לפני מעבר הגבול. עוד שוטר צעיר שנראה טיפש. דרש רשיונות. אחרי הבדיקה. הבנתי מדבריו שהוא מבקש 10 דולר. התעלמתי. הטיפש שוב ביקש את הכסף. הודעתי לו בעברית שאני שם קצוץ ומצידי אני יושב כאן שבוע או עד שהפרזידנטה החדש של הונדוראס מגיע. דוממתי את המנוע ושילבתי ידיים. אחרי כמה דקות הוא הבין שפרנסה ממני לא תצא לו וסימן לי להתחפף. הכנסתי את המסמכים לנרתיק חגורת המותן שלי והמשכתי לא בלי כעס. כעבור עוד כמה קילומטרים, שני שוטרים. והפעם עם ניידת. מסמנים לי לעצור בצד. "עברת את המהירות". בישר לי השמן מביניהם באנגלית. יה אללה. מה הולך פה? כאן כבר התאהבתי במוד השטותניקי ועניתי לו בעברית בלבד, מה שהוציא אותו מדעתו. הוא קרא לבן זוגו שעסק בלעצור עוד רכבים בכביש ושניהם ניסו להסביר ל בתנועות ידיים שהם דורשים כסף. שילבתי ידיים על החזה ושתקתי. עברו חמש עשרה דקות וגם הם התייאשו. המשכתי.

כשהגעתי לאיזור מעבר הגבול, החלטתי שאין לי שום חשק להתאמץ בכדי שלהם יהיה קל. זו גם ההזדמנות שלי להיפרע מהמשטרה ההונדוראית בנשק שלהם, נשק ההבנה. באמת חאלאס! הפעם תורם להיות מודאגים. מזג האויר נהדר וכל היום לפני.

מעבר הגבול בין הונדוראס לניקראגואה

כבר בכניסה למתחם מעבר הגבול, חבורת ה"מאכרים" שהתנפלה עלי, התקבלה אצלי בשטף של דיבור בעברית. הם הביטו אחד בשני ולא הבינו מה נפל עליהם. "אינגליש?". "אלמניה?"  החלו לשאול. "לא, עברית!" וחזרתי לברבר אליהם בעברית באינטונציה שכאילו הם מבינים אותי. שאלתי שאלות; "סליחה. אני צריך את ביקורת הדרכונים! הלו, ב י ק ו ר ת  ד ר כ ו נ י ם!" כעבור חמש דקות, החבורה סביבי קלטה שיש לה עסק עם מקרה. והתפזרה. אז הגיע אחד בלבוש אזרחי עם איזה תליון משטרתי מוזהב על צווארו. ופלט שטף של מילים בספרדית והורה לי להעמיד את האופנוע בצד. עניתי לו בשלווה בעברית. "סלח לי חבוב, אני נוסע לניקראגואה וצריך לשחרר את הרשיונות של הונדוראס. וגם על הדרך אח שלי, איפה ביקורת הדרכונים?" הוא הסתובב אלי בפסקנות "אספניול!" וראיתי איך המוח שלו עובד. "לא, אני מדבר רק עברית!" והעמדתי את האופנוע באמצע המחסום שהורם. חסמתי בכך את הדרך לשיירת הרכבים שמאחורי. ירדתי מהאופנוע והלכתי אחרי האיש כשאני מנג'ס לו בעברית. "צ'מע, אני צריך לדעת מה הנוהל להעביר את האופנוע… וכו'". מייד התגייסו עוד שניים מהצד, אחד מדבר צרפתית והשני עוד משהו. ואני? לא מבין כלום. "עברית! עברית! מישהו מדבר כאן עברית!!" קראתי לעבר תור של אנשים שהמתינו בצד אחד המבנים שהתחילו לצחוק לנוכח המחזה. האיש עם התליון, חזר  כלא מאמין לי שאיני מבין אנגלית. אבל מה לעשות, אני בפוסט טראומה, שכחתי את כל השפות פרט לעברית. אני מדבר ומבין רק עברית. אז התעלמתי. ונשארתי לחכות על האופנוע באמצע. מאחור צופרים ומנסים לעקוף. "סליחה, זה התור שלי!" לבסוף הגיעה מישהי. והסבירה לי בתנועות ידיים ומילים כמו "פספורטה" ו"מוטו" ו"לייסנס". בקיצור, החנתי את האופנוע במתחם החניה השמור של הפקידים. שלושה אנשים ליוו אותי למשרד, הושיבו אותי. הגשתי להם את כל המסמכים שהיו לי. בעודי מקשקש להם שטויות בעברית, הם מילאו בינתיים טפסים. חתמו בחותמות, ולדעתי הלכו לצלם מסמכים. וכשקמתי לצאת, הרגשתי אנחת רווחה בקרבם, אני מניח שהם לא טיפשים, אבל מישהו הבין שם, שגם להם היו שתי ברירות והם בחרו בזו שמיהרה להיפטר ממני. ועברתי לצד הניקארגואי מהלך שלושה מטרים. שם כבר ידעו שמגיע אחד שלא מבין כלום, חוץ משפת הקודש ונתנו לי שירות אילם ומקצועי. מסלול שסיימתי אותו בתוך עשרים דקות בעלות של  25 דולר עבור רשיונות האופנוע הניקרגואים, ועוד שלושה דולר עבור הויזה האישית. בשבילי זו היתה חווייה מתקנת משהו. כולל צילום מחוייך של המוכס הניקרגואי האחרון בשורה שבדק שהכל בסדר והרים את המחסום לתוך ניקראגואה.

לסיכום הפרק ההונדוראי שלי אני יכול רק להצטער. למדתי במסע הזה לא לעשות הכללות. הונדוראס היא ארץ יפה ואני בטוח שרוב רובם המוחלט של תושביה הם אנשים באמת נהדרים. אבל אני מקוה שלמישהו שם יהיה את השכל לעצור את המאמץ הלאומי הנחוש לפגוע בתיירים שבאים אליה עם כוונות טובות.

חורחה המוכס הניקראגואי מימין וחבר. אולה ניקאראגואה!

הדרך למנאגואה (Managua) בירת ניקראגואה, הלכה והשתופפה בשלבים מדורגים של סדרת הרים שהנמיכו לשורות של גבעות שנערמו לתלוליות ולבסוף נמתחו עד האופק כמישור עצום. ושוב השמיכה העבה של צמחיה הנראית כחיה ונושמת שנהרת אור קורנת ממנה. כמו גשם של זרחן ירוק שטרם נספג באדמה. זו חווייה שאני מנסה להגדיר בכל פעם מחדש מאז נחתתי בחופי מקסיקו וזה משגע אותי. מהנאה.

ניקראגואה מעבר להיותה מדינה למודת סבל בעקבות סדרה של מלחמות פנימיות ומאבקי שלטון או יותר נכון מאבקים בין סוגי דיקטטורות, היא מדינה שהיה ויש לה את כל הנתונים להפוך לפלא כלכלי. די אם מבינים שהיו תכניות בעבר לחצוב תעלה בין האוקינוסים שתתחרה בתעלת פנמה. אחד האגמים הגדולים הממלא את בטנה של ניקראגואה, הוא כבר מעבר ימי מוכן וחפור בין שתי תעלות קצרות יחסית שיש לחפור, אחת לאוקינוס השקט והשניה לאוקינוס האטלנטי. ההיסטוריה הכלכלית של ניקרגואה גם מלמדת שעל שגיאות משלמים. החוב הלאומי החיצוני שלה שוחק כל נסיון להתאושש מכמה מכות כמו רעידת האדמה ההרסנית משנת 1972 . העיר מנגואה די איכזבה. רחובות ארוכים ארוכים פה ושם בניינים גבוהים וכמה מתחמי מגורים מגודרים ושמורים לעשירים. לבסוף נחתתי במוטל חביב, בשכונת וילות רגועה, בו חדרים פשוטים ונקיים מסודרים סביב בריכה וארוחת בוקר טובה, החלטתי להדרים לכיוון העיר גראנדה (Granada) השוכנת לחופו של אגם ניקראגואה.

ברחובות מנגואה

גראנדה היא עיר יפהפיה. בעלת מאפיינים של אנטיגואה בגואטמאלה. מרכז סוקאלו עשיר בתכנים ארכיטקטוניים, בניינים המתוחזקים בקפדנות צבעונית וכיכר סואנת, המלאה בכל רגע בעשרות סוחרים, דוכנים, רוכלים, פסלים, תזמורות ומה לא ושורה של כרכרות כפולות סוסים חונות כצעצועים גדולים ברחוב הראשי. הבניינים ברחובות המרכזיים, מזכירים את תהילת הארכיטקטורה הקולוניאלית הספרדית מהמאה השש עשרה, בה קירות המבנים מגעים ממש עד הכביש בהשאירם כשבעים סנטימטר למדרכה. וחלקם  הפנימי בנוי כחצר פאטיו שגגות הרעפי הטרה קוטה, נוטים פנימה לתוך חצר הנטועה לרוב גן טרופי. שכרתי בפרוטות ממש חדר במוטל קטן שכלל גם בריכה פנימית. האופנוע הוכנס לתוך הקבלה מול דלפק ההרשמה. ויצאתי לשוטט בעיר המושכת  הזו. מדרום מערב לה  שוכן הר הגעש וולקאנו מומבאצ'ו (Volcano Mombacho), שעננה מעטרת את פסגתו רוב הזמן. חשבתי להצטרף ליום טיול לסביבות וולקאן מאסייה (Masaya) הנמצא ממערב לגראנדה. אבל ביטלתי זאת ברגע האחרון עקב סוג של נקע ברגל ימין שחשתי

בכל זאת יצאתי ליום רכיבה לכיוון החוף הפאסיפי וביליתי את רובו בדחיפת האופנוע ששקע בחול.
אחרי יומיים באיזור גרנדה הוצאתי את האופנוע בחזרה לכביש. רכבתי דרומה כמאה קילומטרים לעבר הגבול בין ניקראגואה לקוסטה ריקה. וקוסטה ריקה היא באמת סיפור אחר. לגמרי.

בפעם הבאה: קוסטה ריקה. פנמה וכבר בדרך לדרום אמריקה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

מקסיקו, לא תבינו עד שתרכבו בה

הקטע הדרומי של קניון אל סומידרו. החולף במזרחה של טושלה גוטיירז (בהמשך)

אין כמו השכמה אחרי כמה ימי מנוחה. גם אם מאונס, עקב חוסר אחריות בנושא אוכל…
כבר אמש הכנתי את רוב הציוד ארוז. החלטתי לרכוב את כל המרחק כ- 500 ק"מ, ממסונטה לסן קריסטובל דה לאס קאסאס   (San Cristobal de Las Casas)שבמדינת צ'יאפס (Chiapas). חלק גדול מהדרך אני עשה בפעם השניה, כי בקטע ארוך מהכביש הזה, הגעתי למאסונטה מוואחאקה לפני ארבעה ימים. סן קריסטובל ממוקמת בחלק המערבי של צ'יאפס. התחנה האחרונה שלי לפני גואטמאלה. כשתכננתי עוד בבית, את הסיבוב המקסיקני נעזרתי בכמה אתרים וספרים, כדי לבדוק חלופות לשינה באוהל. לאמיתו של דבר מאז עזבתי את הבאחה. לא מתחתי את האוהל ולו פעם אחת. יש לכך כמה סיבות, בכל המקומות בהם חשבתי להקים אוהל. קיבלתי יותר מרמז אחד שאני באיזור שאוהל משמעותו סיכון בטחוני מיותר. ועוד טרם מצאתי מקום מוסדר לקמפינג במדינת הטבע והתיירות המופלאה הזו. בנוסף, ראיתי שעבור סכום השווה לשמונים שקלים בממוצע ללילה, אני מקבל חדר, מיטה עם מזרון קפיצים, מקלחת ושירותים  – לעתים צמודים. אז מדוע להתעקש? כיוונתי להוסטל "קאזה דה יגיל" בסן קריסטובל שאיני זוכר איפה שמעתי אודותיו. מה שחשוב הוא שהחלטתי אחרי חודשיים וחצי בדרכים, לפגוש את התופעה הנקראת הוסטל ישראלי באמריקה הלטינית. שהרי ידועה ומוכרת בעולם כולו העובדה, כי מאתיים ומשהו מליון תושבי ישראל. שולחים כל שנה כעשרים מליון צעירים לחרוש את העולם. אז יש גם תשתית.

הכביש התפתל מפורט-אנחל דרום מזרחה. אני מוכרח להודות כי התגעגעתי לרכיבה. בלי קשר למסע, רכיבה היא צורך מותנה אצלי לבקרים שטופי שמש. לא בכדי בחרתי באופנוע להרפתקאה הזו, הוא הכלי שלי להעביר את כל כולי בתוך הנוף ממש, לחוות את האויר, הרוחות, השמש, הגשם והריחות האופייניים לכל מזג אויר, לחרוף את החורף להתאבב עם האביב. בכל תקופה בשנה אני עוטה עור חדש. ובכל עונה חקלאית אני סופג את אדי הארומה הייחודית לה. כך אני יכול לפענח דברים שאם אסע באותה דרך במכונית – לעולם לא אדע כי רמזו על קיומם – רק כך אני מסוגל לחקור במלוא חושי את חמוקי הקרקע הנעה מתחתי, לחוש בקצות אצבעותי, את האדוות הקלילות ביותר בכביש, את הזויות הקלות בכל קטע דרך, שמיטת הגוף בירידה או הנפתו בכל עליה. ברכיבה אני חי כל פניה. כי כדי לפנות עם אופנוע, לא מסובבים גלגל הגה, כי אם "מפילים" את האופנוע לכיוון הרצוי ובשילוב ותזמון עוצמת מנוע ומהירות מתאימה, האופנוע נושא את הרוכב לכיוון הנבחר, ומייד כל הגוף כבר שותף לפנייה הבאה, לרוב המהלך מתוכנן ולכן זורם כמו גל נינוח, לעיתים יש להגיב לתנאים לא צפויים כמו מכשול, או תקלה וכאן האינטואיציה, הנסיון, התרגול והתבונה מדברים בכל רגע עם כל חלק בגוף. אין זה שילוב בין הידיים שעל ההגה והרגל שעל הגז והברקס, כי אם הדבר הקרוב ביותר למעוף ציפור. לריחוף נשלט. קואורדינציה של צוואר, כתפיים, מרפקים, מותניים, עכוז, ירכיים, קרסוליים ו…תמשיכו לבד ותוסיפו בסוף "לב". והרשימה הזו היא בנוסף לשליטה בו זמנית, על כמה מנופים וכפתורים המפעילים את מערכות האופנוע. בעת רכיבה לא ניתן לעשן, לחטט בתא הכפפות או באף, לצעוק על הילדים במושב האחורי או להתאפר ברמזור. כולך צריך/ה להיות שם. זה ממכר! כשעושים זאת בזוג, מגלים כי להרמוניה יש עוד קומה. עוד נפח להנאה, זו הנובעת מתיאום והשלמה הדדית בין שני רוכבים. חווייה ההופכת מריקוד יחיד, לריקוד מחבק, משתף, זורם. במקצב התואם את אופי הרוכבים, הקשר ביניהם או מצב רוחם. אם נסיעה זוגית במכונית היא כמו ריקוד הורה, בו לכל היותר ניתן לאחוז ידיים, כאן זה סלואו איטי או למבדה גועשת. מרגישים במשותף את התנועה המתבקשת. מטים את הגוף הצמוד בתזמון משותף, מעבירים אותו ביחד מצד לצד. כמו כלים שלובים, מרגישים כי זרימת הדם ועוצמת הדופק הפועמים על פי פקודה אחת. (כן, כן, זה מזכיר משהו. ואני מתגעגע לגלי שלי). יצאתי בבוקר לכביש רעב לרכיבה. הרכיבה היא האימון הטוב בעולם לתרגול זכרון ויזואלי ותחושתי. כי יש בה כל הזמן מתח למול רוגע, בהלה למול שלווה, פחד למול העזה, רגשנות למול שכלתנות. אני זוכר, מתעד ואוגר בתוך תוכי, כל גבשוש קטן בכביש, כל פיסת נוף, כל חבר לחווייה, לאורך אלפי קילומטרים מהיום שיצאתי לדרך… בשנת 1973 כשעליתי על אופנוע בפעם הראשונה.

ההרים בכניסה למדינת צ'יאפאס

שוב מחסומי צבא. שניים להיום. בשני החליטו לתחקר אותי למה לעזאזל אני רוצה להגיע למדינת צ'יאפאס. ראיתי בכך הד למחלוקת בין רשויות הצבא לבין תושבי צ'יאפאס. קראתי על הנושא בהכנות למסע – ארגון הזאפאטיסטאס השמאלני יצא בשנת 1994 למתקפה וכבש את העיר סן קריסטובל לזמן קצר, במחאה על קיפוח בני מאיה בחבל צ'יאפס, מהלך שהביא לסדרת ארועים אלימים. במשך השנים, ניסו להגיע להסכמות אך ככל הידוע לי, הקרקע עדיין רוחשת (וככל שאני שוהה כאן יותר, יש יותר מסימן אחד לכך שהטענות הקיפוח אינן משוללות בסיס). התחושה היא כי הממשל המרכזי במקסיקו לא ממש מפרגן להם, בלשון המעטה. (בתקופת שלטון ספרד, צ'יאפאס היתה חבל ארץ גואטמאלי.) אך אני הרי "טוריסטה", שלמד לתזמן ולומר בחיוך ענק "נו קומפרנדה" (לא מבין) ואני גם בוגר כמה וכמה מחסומי צבא ולכן השתיקה, מאור הפנים והמדבקה שאני נותן למפקד המחסום, עושים את שלהם. הכביש טיפס למזג אויר קריר יותר. הפעם לא אתפס ללא הגנה מהגשם. ובודאי לא אסע בלילה. כמו שעברתי את השלט ברוכים הבאים לצ'יאפאס. חשתי בסוג של שינוי. האיזורים המישוריים ברמה ההררית היו רגועים יותר, נקיים יותר. מסודרים. אם היו באמפרים בכביש הם היו באמת במקומות הכרחיים. נראה שכאן מישהו אחר מנהל את העניינים. הגעתי לעיר טושלה גוטיירס (Tuxtla Gutierrez) בשעה שש בערב. עיר ענקית, ממהרת. מאובקת. מרושלת ולא ממש מתוכננת. ואפילו שיש בה מרכז עתיק מרשים. הטון השולט הוא סוג של כאוס כוחני. וכדי לא לפגוע במארחי, לעיר כזו אני קורא "מעניינת". עשיתי סיבוב בן כמה שעות בתוך הרובע העתיק המקסים ביופיו. אך החלטתי לא לחפש את האכסניה הציורית שכולם כתבו עליה. אלא ללכת שוב לשוליים, על עיוור. אני רוצה לחוות את מקסיקו, לא את הממסד התיירותי שבה. ואין כמו הפתעות להפוך מסע שכזה למרתק. בלי הקדמות מיותרות, עצרתי את נהג המונית הראשון שפגשתי בכביש הראשי היוצא מהעיר וכתבתי על פתק "הוטל 150 פסו". וסימנתי לו שיוביל אותי ואני אשלם לו על כך. זהו. הוא טילטל אותי בשכונות עוני בדרום מערב העיר ועצר לבסוף ליד בניין עליו היה כתוב "הוטל הוסטאל".

האכסניה בטושלה

יצאה בעלת המקום קלאודיה והעובד הבכיר שלה חוזה. וביחד קיבלו אותי בשמחה גלויה. לפני שהבנתי מה ומי. פינו את המחסן בחזית, כדי שאוכל לנעול בתוכו את האופנוע. בדוכן הקבלה חיכה לי בקבוק מים קרים ומנגו פרוס. החדר היה רחב. מאוורר גדול הסתובב בתקרה. מקלחת ושירותים חדשים. וחיבור אלחוטי לאינטרנט. מה צריך יותר? חוזה התייצב אחרי עוד עשרים דקות עם תפריט. והלך להכין לי ארוחת ערב צמחונית אותה הביא על מגש לחדר. מה אומר. מלון של שני כוכבים עם יחס של עשרה. זה היה יום שישי, ומחר כשאצלי השעה תהיה שלוש בבוקר ובארץ השעה תהיה אחת אחה"צ, אני עולה לשידור השבועי אצל אבי אתגר ברשת ב'. כשהתעוררתי ברבע לשלוש גיליתי שהאינטרנט האלחוטי נותק. אני מעדיף לדבר לתכנית דרך מערכת ה"סקייפ" שהוכחה כצלולה, זולה ואמינה מכל שיטה אחרת (!). שוד ושבר. רצתי לקומת הכניסה. אין נפש חיה, חושך מוחלט. ראיתי את הראוטר הכבוי בפינת המשרד הרחוקה. "מצטער חברים אני באמצע" והרמתי את הכפתור. השידור עבר בהצלחה. בבוקר כשירדתי לארוז ולהפרד, דיווחתי שאני הוא זה שהדליק את הראוטר בלילה כי הייתי באמצע קשר חשוב. ליד האופנוע כשכבר באתי לזוז, נתנה לי קלאודיה בעלת המקום מתנה, קלע – מין רוגטקה כזו – שהיא יצרה במו ידיה בלילה ושמי חרוט עליו. באמת תחביב מעניין לאשה בת שבעים ושתים.

חוזה

מראות מהדרך העוקפת בין טושלה לסן קריסטובל דה לאס קאסאס

לסן קריסטובל דה לאס קאסאס הגעתי בצהרים, רכבתי 78 ק"מ בכביש עוקף ורזה שנשא אותי דרך כפרים חבויים בראשי הרים וגיאיות מדהימים ביופיים, מכורבלים בענני ערפל דליל. האיזור נראה עני במיוחד וניכר כי הסביבה מקשה עם דייריה בני שבטי המאיה. צריפים מטולאים בקרשים. גדרות משאריות פח. סככות קש עלובות בהן בישלו ארוחות. נשים נמוכות קומה, עטויות שכמיות צמר בגווני כחול, צעדו בצידי הדרכים ונשאו על ראשן ערימות של ענפים חטובים להבערה, לבישול ולחימום. מעט כלי רכב חלפו על פני ובשום מקום לא השיבו לנפנוף ידי לשלום. מסלול נטול שמחה או חיוך. לכפר האחרון הגעתי בשעה בה נערכה התכנסות של מאות מאיכרי הסביבה בני המאיה. עשרות טנדרים ומוניות ריקות גדשו את צידי הרחובות. כולם ישבו בשקט בכיכר המרכזית, מביטים לכיוון במה נמוכה. והנה אני נכנס באמצע. האנשים נראו לי צאצאי אותה משפחה ממש: נמוכים, חסונים, שחורי שיער חלק ומבריק, אף נשרי, עינים לחות עצובות מעט מלוכסנות, עצמות לחיים גבוהות, גון פניהם שחום וללא יוצא מהכלל – כולם זועפים. לרגע חשבתי לעצור ולהוציא מצלמה. ולאחר עוד מבט חפוז ושום תגובה ל"אולה" ו"בואנוס דיאס" שלי, הבנתי שאני צריך להתחפף משם בשקט ומהר וכך עשיתי.

המשך הדרך בין טושלה לסן קריסטובל

סן קריסטובל שוכנת בגובה 2200 מטר לערך, בתוך מעין עמק עצום בראש ההרים, מצאתי חיש קל את הכתובת של ההוסטל אליו כיוונתי. "קאזה דה יגיל". את המקום הקים לפני כשלוש שנים יגיל הנשוי לבת המקום. אף שסן קריסטובל גדושה במבחר אפשרויות לינה. ממלונות יוקרה ועד הוסטלים ציוריים כמעט בכל פינת רחוב, ההוסטל הזה הפך לנקודת ריכוז לתרמילאים ישראלים וגם לאחרים המגיעים לכאן. הוא ממוקם ממש בלב הרובע העתיק והמשומר של העיר.

קיבלתי מיטה בחדר של חמישה. (90 פסו שהם כ-30 ש"ח ללילה) והתארגנתי לשהות של כמה ימים. הקאזה כולל כעשרה חדרים בכל מיני וריאציות. לחמישה, לשלושה, לשניים וכו' שתי מקלחות ושירותים, מטבח משותף. בו כל אחד יכול לבשל לעצמו עם מצרכים שהוא קונה בחנויות בסביבה וסלון גדול עם טלויזיה ודי.וי.די. שלא הפסיק לשדר סדרות וסרטים ישראלים. בתוך כל התפאורה הזו רבצו בכל רגע מקרי, לפחות חמישה מטיילים ישראלים. וכמובן, אם אינך דובר עברית. כמעט ואין לך מה לחפש כאן. באמת הרגשה ישראלית ביתית, מין נאת מדבר. אתה בטוח שאם תצא מהדלת הראשית תיפול על רחוב יפת ביפו לפחות.

את האופנוע משכתי לתוך חלל הכניסה ליתר בטחון. למחרת התארגנה קבוצה לביקור במפלי השיפלון (El Chiflon) שפירושו "השורק" –  הנמצאים ליד העיירה טימול ((Timol – הצונחים לתוך נקיק מגובה של 70 מטר. יצאנו 14 במיניוואן. פרט לי, כולם צעירים בני עשרים ושתים בממוצע. עוד חווייה. יגיל הוביל את הטיול. בדרך עברנו בישובים שניכר כי כאן שולטת תעשיית האמונה. ולא משנה מה היא. תגיד באיזה צבע אתה רוצה את ישו והמסיון כבר ישלח לך מטיף עם נוסחה. לכן הסביבה מלאה באתרים הנושאים שמות הלקוחים ישר מהעברית הכי תנ"כית.

ואלה החלונות המסורגים של הכנסיה

וכך זה בפנים

כמה כנסיות בשם "אלוהים". דוכן טאקו בשם "בצלאל" (כולל שורת הסבר "בצילו של אלוהים"). דוכן מזון מהיר בשם "אדוני". כתוב גם באותיות לטיניות Adonai  וגם בעברית. או כנסיה משופצת שבמקום צלב גדול נושאת מעל חזיתה מגן-דוד מתכתי ענק והסורגים מעוצבים כחנוכיות שבעה קנים. מבולבלים? כן, גם אני. בשולי סן קריסטובל צמחו בשנים האחרונות שכונות של אלפי משפחות מכפרי המאיה המסורתיים שגורשו מכפריהם ואדמתם, בעקבות החלטתם להמיר את דתם לנצרות. הגענו לאיזור שופע מים. כפרים בהם ליד כל בית נחפרה בריכת שחיה ובאחד הכפרים סדרת בריכות חצי טבעיות, בהן שכשכנו בהנאה.

החבורה הישראלית למרגלות מפל השיפלון

אל מפלי השיפלון הגענו בצהריים. מקום יפה, מאורגן, אך לטעמי מתוייר בצפיפות מעיקה. לקראת הערב שבנו להוסטל.
סן-קריסטובל. עיר יפהפיה. רחובותיה המשופצים במרכז העיר, מלאים בחנויות אופנתיות. אך עדיין לא מהסוג שמגיע כערכה מועתקת ממרכזי תיירות בעולם, אלא מהדורה אותנטית של מעצבים מקומיים. הכל זול, נגיש, יפה, עשיר בתכנים ומכניס אורחים. ובאמת יש כאן הכל. מפיצות ופלאפל ועד למסעדה צרפתית מובחרת. ממרכז אלקטרוניקה עמוס כל טוב ועד לכיכר הסוקאלו ההומה מוכרי חטיפים, תבשילים ושוק נשות המאיה עם עבודות יד מקוריות בצמר. זאת בנוסף לכמה אתרי טבע מהמרשימים במקסיקו כולה, במרחק חצי יום נסיעה מכאן. כמו קניון דל סומידרו, (Canyon del Sumidero) בו ניתן לשוט בין צוקים הנישאים לגובה של קילומטר. וגם לפגוש בעלי חיים בטבע – שהיו חסרים לי במקסיקו רבתי. וגם אתר לאגוס דה מונטביו,  (Lagos de Montebello)איזור האגמים מצפון לעיר קומיטאן. לצערי לא הגעתי למקומות האחרונים כאן. שווה ביקור של כמה ימים.

מוזיאון נה בולום

בתום שלושה ימים. הלו"ז קבע שהגיעה העת להרים עוגן, לא לפני שיגיל לקח אותי לביקור במוזיאון נה בולום (Na Bolom)המקומי שהוא בעצם ביתם-מורשתם, של זוג האנתרופולוגים גרטרוד (שהיתה גם צלמת מוכשרת) ופראנק בלום (לא יהודים) שחקרו את האיזור בתחילת המאה הקודמת. הקימו ארגון ששם למטרה לשמור על מורשת בני המקום, אירגון שעדיין מתפקד. הזוג, היא שוויצרית והוא דני. השאירו מטען מרשים של פריטים וידע, המספרים ומכבדים את אנשי המקום ועברם. לדעתי מקום מרגש.
המפגש עם המטיילים הישראלים הצעירים, השאיר בי טעם נהדר. אחרי שהוזהרתי בדבר בוטות, צעקנות וונדליזם של ישראלים באתרים מהסוג הזה באמריקה הלטינית. אני חייב לציין כי כאן מצאתי את ההיפך הגמור. ללא יוצא מן הכלל. מיטל, טל, נטע, אלירן, מעיין, תמר, פז, צפריר, גיא, ואחרים, לא שאני איזה בקר איכות או משהו, אך לי היה נעים לראות את הפרגון ההדדי. את ההתארגנות הקבוצתית. את האחריות והעזרה בתחזוקת המקום ונקיונו. יצאתי עם הרגשה טובה. ולהורים המודאגים. תרגעו. באמת מקום מחבק.
כבר בשלבים המוקדמים של תכנון לו"ז הנסיעה, היה ברור לי כי אטצרך להתאכזר לעצמי ולוותר על הרבה "אתרי חובה" לביקור. הפעם האיזור עליו אדלג, הוא חבל יוקאטאן שבצפון מערב מקסיקו. חופי קנקון, איסלה-מוחרס, קוסומל וטולום. תודה מקרב לב, לקוראי דיווחי המסע שלי מאיזור יוקאטאן שהזמינו אותי בנדיבות מרגשת ומפרגנת להתארח בצל קורתם. לצערי לא אגיע.

התמונה הראשונה מגואטמאלה

השכמתי בחמש וחצי והתארגנתי בשקט – בכל זאת חדר משותף – דחפתי את האופנוע לרחוב. ארזתי ובשעה שבע וחמש דקות, משכתי את המצערת בעדינות, יצאתי לדרך בת מאתיים הק"מ לגבול עם גואטמאלה. שלום מחיקו, מקצה המדבר המנקה את הנשמה ועד ראשי ההרים הסוחפים את הרגש, התאהבתי!

בפעם הבאה: המעבר לגואטמאלה. ארץ של פשטות ויופי. חניה בעיר שלה (Xela)  ושבוע עם אנטוניו, קטלינה מרקו וכל משפחת טוסקנו זאמורה הצנועה והחמה, בחדר בסיסי, בבית פשוט, ברחוב צדדי,  כדי ללמוד משהו על המציאות והתרבות המקומית, ממקור ראשון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה אל ממ"א*-המדינות המאוחדות של אמריקה*

(*סליחה, אבל זה התרגום הנכון ל- USA)

חואן

לפני שיצאתי את קאלגרי עצר לידי בחור עם קוקו בגון שיבה בטנדר לבן. הציג עצמו בשם חואן. "לפי הציור על האופנוע שלך אני מבין שאתה נוסע למקסיקו" אמר באנגלית באקצנט ספרדי בולט. "אני בא עכשיו משם. ואני בטוח שכולם אומרים לך לא לנסוע למקסיקו. אז תדע שאין שום בעיה זה הכל ניפוח של התקשורת" הרגשתי לרגע כאילו עוד מעט הוא יעבור לעברית שוטפת של שיחות סלון בארץ, שיחות בהן התקשורת אחראית לכל. "ועוד משהו. שים מדבקה של דגל קנדה מלפנים ומאחור באופנוע. ותראה איזה יחס תקבל. הם שונאים את ארה"ב ומתים על הקנדים". חואן עצר בצד והחל לחטט בין הניירות במכונית שלו מחפש מדבקות של דגל קנדה לתת לי, אך לא מצא. אני מוכרח לציין כי חואן הוא השני שכבר מציין את העובדה ה"קנדית" הזו בהקשר לדרום אמריקה. ועכשיו כשאני יוצא ממדינת הענק הזו אני חושב שקיבלתי רמזים רבים למה. הקנדים באמת עסוקים בעצמם. עם כל פוטנציאל הכוח שראיתי כאן, וכמובן אי אפשר לאפיין את המורכבות העצומה הזו בהכללה במשפט או בתואר אחד, יש בה משהו פשוט, רדום, נאיבי מצועף ומביט בעיניים. לא מתיימר, גם אם פה ושם מנסה לפעמים. יש כאן נסיון ליסד אווירה כללית (ודאי יש הרבה יוצאים מן הכלל) של קבלת האחר, השונה. כמדינת הגירה, אין לה ברירה. ראיתי ערב רב של מהגרים שנוכחים בכל פינה, כל מקצוע או מעמד בהם נתקלתי. הענקית הזו כל כך עסוקה בהשתלטות על עצמה ועל גודלה, שסביר להניח שמצפים ממנה להרבה סובלנות כלפי המתרחש בחצרות האחוריים של אמריקה הלטינית. היא כנראה נתפסת כשכן המצופה טפלון ואנחנו מחבבים אותו שרק ישאר כך. שלום קנדה.

מונטנה באופק

החלקתי על חוט הכביש מחניון הלילה בקארדטסון קנדה לכיוון מעבר הגבול עם מונטנה. לפי התכנית. קילומטר לפני מעבר הגבול, הכביש נתן שני פיתולים חדים ימינה ושמאלה. מעין קריצה אחרי אין סוף הקווים הישרים. שוב שוטר הגבול עם הגיבנת הקלה והאצבעות הסגולות מחותמות. ומונטנה מציצה מעבר לכתפו כרכבת הרים המחממת מנועים. כי כמו שעברתי את הגבול, ההרים גבהו והכבישים כמו סרטי סאטן רחבים ומבהיקים, עטפו כל סיבוב ופניה והוסיפו עניין לרכיבה. יערות משובצי אגמים ומכוניות רבות יחסית. איזור מתוייר העובר מתבניות נוף זרועות יחידות חקלאיות לפינות חמד מדושאות וכמו עירוניות הכוללות מרכזי קניות וחניות נוצצות.

ירדתי דרומה על כביש מספר 93 והנוף החל לשנות צבע, לדהות. צפיפות הצמחיה ירדה והנמיכה. פה ושם בלט סלע צהבהב בראש הר. ושטחים חשופים שכנראה מושקים במים קצובים המובאים מרחוק. הנוף נמלא חוות ענק. וכמעט בכל אחת מהן ללא יוצא מהכלל, שטח מגודר ובו כמה סוסים. חוות עד האופק. וניכר מתחזוקת ומראה השדות ומבני החוות. מי מהן מצליחה ומי לא. אני חולף בכבישים ראשיים החוצים עיירות קטנות של שלושה רחובות ומגלה

שהמאפיין הבולט לעין הוא שילוט אלקטרוני לאורך כל הרחוב המציע הימורים. כן. בתי קזינו צמודים לרחוב הראשי. לא משהו גדול מדי, בגודל חנות בינונית באלנבי. אבל ללא כל עכבות. שלטים המזמינים לשחק בלק ג'ק. מכונות מזל והימורים על כל דבר, מיוחצנים בראש חוצות ולמעשה השתלטו על הנוף הרגוע אשר חשבתי שאמור לאפיין את אחד האיקונים של ימי כיבוש המערב. ומול אלה שמתי לב למספר גדול של חנויות לממכר נשק ותחמושת.  כמעט בכל קרן רחוב. בתחנת דלק אחת, פניתי לפרדי וסאלי שבאו לתדלק. ושאלתי למה יש כל כך הרבה חנויות למכירת נשק? כמה צריך בעיירה כחושה אחת? פרדי הוציא מהבגאז' שלו שני רובים כבדים ואקדח ואמר. "אנחנו עם של ציידים. אתה מבין. וזו זכות המוקנית לנו בחוקה לשאת נשק". -"סליחה פרדי, זה לא בגלל בתי הקזינו? כי מסתובב כאן הרבה כסף. וזה מעודד בטלה ואלימות וכסף קל?" -" לא מה פתאום, אני יוצא מחר לצוד איילות." סאלי אשתו פרצה בצחוק בתוך הרכב ובעצם נתנה תשובה ברורה.

פרדי וסאלי

הגעתי לעיירה המילטון (Hemilton) בה חיפשתי אתר קמפינג. ואחרי שעה שטירטרו אותי מפה לשם. מצאתי את האתר חבוי בתוך ההרים מהלך 40 ק"מ מהעיירה ובו רק 6 מקומות להקים אוהל וכולם תפוסים. לא עזרו תחנוני לאחראי. אין מקום. אז הלכתי לישון מעבר לשער טיפה לתוך היער. כי זה מה היה.

המעבר לאיידהו

המעבר לאיידהו לא הורגש כלל. ניכר מהחוות הצמודות לכביש כי הן כאן דורות על דורות. בחלקן גידלו בקר, בחלקן סוסים והיו כמה שגידלו לאמות, ענף חי מתעורר שראיתי לו סימנים גם בקנדה. הדרך נצמדה לנהר סלמון (Salmon River) שזרם צפונה בעוצמה בינונית ושוצפת. הכביש והנהר עברו בינות לקניון גבה הרים ובבת אחת יצאתי לנוף שהתחלף כהעברת דף בספר – לצהוב כהה, חום וערום כמעט לגמרי מעצים. החל גשם סוער שהגיע כמעט במאוזן. נאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי את הדרך וודאי גם לא ראו אותי. ישבתי כך כשעה במבול ושום יונה לא הגיעה, אז דילגתי חיש על האוכף וללא יותר מדי גינונים, נכנסתי למוטל הראשון מימין בעיירה ארקו (Arco) אי שם בלב החקלאי של איידהו. לא שסבלתי אבל היה ברור לי שמישהו מבקש שאעצור.

וינסנט

שכרתי חדר (37 דולר) עם גישה לאינטרנט וישבתי להרגע כשבחוץ סופת ברקים. למשמע רעש מנועים בחוץ הסטתי הוילון וראיתי שיירה של מכוניות עתיקות מגיעה לבלות לילה במוטל הזה. מכוניות מראשית המאה העשרים. כשחיברו מנוע לכרכרה. מלהיב.

בבוקר טרם יצאתי, קפצתי לדיינר הסמוך לכוס תה חזק ופגשתי את וינס. בחור צנום ומופנם שסיפר לי כי הוא מגיע מאיזור שיקאגו. הוא נודד בדרכים כבר חודשיים מזגזג בין מדינות ארה"ב. היה שותף בעסק משפחתי של הבאת בטון מוכן שהתפרק. חווה גירושין אחרי 12 שנים ושני ילדים. הוא סיפר על כמה הבנות שיש לו על החיים. מסתובב לנקות את הראש. כשיצאתי לראות את האופנוע והציוד שלו הבנתי מה היא רכיבה בתנאים ספארטניים. הכל מינימאלי ולא מפנק, וינסנט סיפר לי על אין ספור תקלות שנאלץ להתמודד איתן וזה גם עקב רכיבות רבות בשטח קשה. נפרדנו. ושמתי פני דרומה לכיוון יוטה.

בדרך חלפתי במישור עצום מאופק לאופק ורק הר קטום מימין שבר את הרצף. פה ושם הבהיק במרחק מגדל מתכת או מבנה לבן. כשהגעתי לנקודת מנוחה בצד הדרך העניין הובהר. איידהו מתגאה כי במרחב הזה הוקם הריכוז הגדול בעולם של ריאקטורים אטומיים המשרתים מפעלים אזרחיים, העושים שימוש באנרגיה אטומית. ולאחר עוד כמה קילומטר עברתי ליד שלט המפנה את הבאים ימינה לעיר האטום. תודה. המשכתי.

מישורי האטום של איידהו

זה היה יום א'. סולט לייק סיטי בירת יוטה חיכתה לי ברחובות ריקים מאדם. גבעת הקפיטול שלה עם בית הנבחרים הניצב שם כמו גלויה תלת מימדית ואיזור גורדי השחקים נתנו רמז חד משמעי על עוצמתה של המדינה הזו. לאחר כשעה של שוטטות והספגת חושי בייחוד של המקום, המשכתי דרומה.

סולט לייק סיטי

לנוכח הרוח והעננים ממעל, החלטתי לא לאחר במציאת מקום להקים בו אוהל ופניתי ימינה בעיירה פרובו (Provo)  השוכנת לחופו של אגם המים המתוקים הגדול ביוטה (כחמישים ק"מ מדרום לאגם המלח הגדול בארה"ב, לחופו שוכנת סולט לייק סיטי). הגעתי לחניון קמפינג מסודר, מוקפד וריק. בכניסה חנה הקראוון של האחראי. הוא יצא לקראתי. היה זה רוג'ר. הוא נעמד ליד האופנוע וביקש 20 דולר עבור לילה פלוס מקלחת. מחיתי בעדינות באזניו על הסכום הגבוה. סיפרתי לו שהמחיר היקר באתרי קמפינג נע בדרך כלל סביב ה- 16 דולר. "מאיפה אתה?" הוא שאל. הסרתי הקסדה הושטתי לו יד ואמרתי "מישראל". הוא הבין מייד, הוציא את השטר של עשרים הדולר לתקע לי אותו בחזרה ביד. "אתה אורח שלי!" זהו. הערב שצנח על הפארק השליו, מצא אותי מקים את האוהל כשביחד איתי רוג'ר, מותח את החבלים ונועץ יתדות. עוזר לי בכיסוי האופנוע. הבחור הגדול הוא פנסיונר של המארינס בדרגת רס"ן, המקבל גם קצבת נכות על בעיה ברגליים. אין מקום שיש שם דגל ארה"ב בעולם שהוא לא שירת בו.

רוג'ר ואליזבט אלן. פרובו יוטה

לא עברו עשר דקות עד שהוא הביע לפני את חלומו הכמוס. להגר לישראל. לא פחות. הוא אינו רוצה טובות. יש לו כסף, אבל הוא רוצה לחיות בארץ. סבו וסבתו מצד אביו היו יהודים. אך הוריו היו מורמונים אדוקים במיוחד ולכן גם הוא כזה. מתוך הקראוון נשמעו נקישות קצביות. הוא ביקש את סליחתי לרגע. וחזר עם אליזבט רעייתו. "אליזבט חולה באלצהיימר. כבר חמש שנים מאז התגלתה המחלה. היא מבוגרת ממני בעשר שנים". אליזבט הושיטה לי יד לשלום ונצמדה כעלה נידף לרוג'ר. הוא חיבק אותה בחום והרעיף עליה מילות אהבה. לאחר שחזרה לבית הפלסטיק שלהם. רוג'ר אמר לי כי ברור לו שהוא בכביש חד סטרי עם אליזבט. היא אהבת חייו ואם בניו. אך ברור לו שבבוא היום חייו ישתנו שוב והוא באמת חושב לבוא לחיות בישראל. בחנייה עמד האופנוע של רוג'ר, מסוג שהיה לי פעם וזה עזר להסיח את השיחה מהעצב שעמד באויר. בבוקר הזמין אותי רוג'ר לארוחה קלה במסעדה השכונתית, צייד אותי במפות והמלצות להמשך המסלול ונפרדנו בהבטחה שעוד ניפגש.

העיירה גרין ריבר (Green River)  אליה הגעתי בבוקר המאוחר, יכולה לשמש תפאורה מוכנה לסרט עם דין מרטין ופרנק סינטרה, הכל נשאר כמו ביום שהם עזבו את המסך. באמת חתיכת עולם שנעלם, עם גרפיקה וארכיטקטורה שמאמינות באותיות מרצדות ובניינים עם גגות בורוד ותכלת. אתה מצפה למצוא בחנייה מכוניות עם כנפונים וחבר'ה עם בריליאנטין בשיער, מכנסי טרילין ונעלי לק. בעיירה הזו מסתתר אתר קמפינג מצויין שהחלטתי לשוב אליו בערב. אך הדבר הכי משמעותי שקרה היום היוא השינוי הדרמתי בנוף. נכנסתי למדבר. ומדבר הוא הסביבה הטבעית שלי.

גרין ריבר

בהמשך: הצבע האדום משתלט על המסע. יוטה הדרומית סדנת הפיסול של אלוהי החול והרוח. ולאס וגאס עונה לשאלה הנצחית: האם תאהב אותי גם בבוקר ללא האיפור, דרלינג?

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

קנדה מפתיעה ביופי והנאת רכיבה

צילום שצולם על ידי ז'בניק, רוכב אופניים צ'כי. הפקדתי את המצלמה שלי בידיו. וביקשתי שיצלם אותי. כי אין לי שום צילום כזה – אז זה מה שיצא.

העיירה ווטסון לייק היא עיירה הכרוכה סביב כביש אחד ויחיד ה"אלקאן היי-ווי". והכביש הזה הוא גם הרחוב הראשי שלה. התפתח ויכוח בין שני נהגים בתחנת הדלק המאובקת אם יש בה 800 או 2000 תושבים. אני נוטה למספר הנמוך. המקום הזה קיים רק בזכות הכביש החוצה אותו. גרים בו מספקי שירותי דרך כגון איכסון. תיקונים מכאניים. דלק. כמה בעלי משרות ממלכתיות ואנשי צבא. המקום משמש גם כ"עיר הראשית" כעוגן, לעוד כמה מאות המתגוררים בערבות האין סופיות מסביב. כאן השכמתי משינה מפתיעה בעומקה. הדרך אתמול סחטה אותי היטב. וארוחת הפאסטה שהכנתי לעצמי – מתכון שאני מכיר מההכנות למרתונים השונים בחיי, החזירה לי אנרגיה לא רעה.

ארוחת פאסטה אין כמוה לאנרגיות חיוביות

צעדתי לאגם המרוחק להביא מעט מים, לצורך רחצה והכנת תה. ובתרגול הידוע כבר, הייתי על האופנוע בדרך הראשית לכיוון עיר הבירה של פרובינציית יוקון. וויט הורס (White Horse) מרחק של כ- 450 קילומטר לצפון מערב. ה"אלקאן",דרך המלך בין ארה"ב העיקרית לבין אלסקה, היא מה שנקרא בעגה הצבאית "מעבר הכרחי" ולכן מתוחזקת ברמה מעל לנהוג ביוקון. נראה שריחוקה של המדינה הזו ממרכזי הכלכלה החזקים של קנדה במזרח ובדרום הנושק בארה"ב. וגם דלילות התושבים בה, מסבירים את העליבות התשתיתית של כל מקום אליו הגעתי. רוב המקומות נראים מוזנחים. וככל ששלטי הפרסום בהתקרבי לעיירות או תחנות שירות גדולים יותר ומנוסחים בטעם רע, כך ידעתי שהם במצוקה.

תדלוק עם המיכל הרזרבי עד שאגיע לתחנה מסודרת

בדרך פגשתי את פול. בחור בן 34 מאוטאווה שבמזרח קנדה במרחק אלפי קילומטר מכאן. איש תחזוקה בחברת טלפונים קוויים שלקח את עצמו והחליט לראות איפה זה הסוף של קנדה. הוא היה בדרך לאינווק. ביקשתי שימסור ד"ש לקווין האנגלי שפגשתי בכביש 37 והיה גם הוא בדרך לשם. פול סיפר לי שקנדים רבים "בורחים" בחורף לדרום לארה"ב, אבל כשמדובר בטיולי אופנועים הם פטריוטים. אלסקה פחות מעניינת את רובם. הם חורשים את ארצם. האמנתי לו. יש אצלהם הרבה מה לחרוש… הרבה מאד.

פול מאוטווה

פרט לכך שהדרך היתה מבותרת בקטעים של דרכי עפר סלולות או בשלבי תיקון. לא חשתי הבדל של ממש בנוף. עדיין שופע ראשוני וחי למרחקים.

במרחק מימין שוב איש על אופני תיור. זהו ז'בניק . שאני מצטער אבל לא הצלחתי למצוא הפתק בו רשמתי את שמו המלא. מהרפובליקה הצ'כית, בן 26 שמדווש סביב העולם באופניים, עושה הפסקות להתפרנס וממשיך. הוא כבר שמונה חודשים בדרכים והגיע ממזרח קנדה. לפני כן חצה את אירופה. ממשיך לאלסקה ואז יירד לארה"ב. הוא התנדב לצלם אותי במצלמה שלי.

ז'בניק רוכב האופניים הצ'כי

הגעתי לוויט-הורס בשעה מוקדמת יחסית. עיר קצת יותר מתוחכמת: רמזורים. כבישים מתוחזקים באיכות גבוהה, מבני מסחר וציבור. תחנות דלק עם כל דרגות האוקטן. מסעדה סינית. הודית. צמחונית. מבנים היסטוריים משוקמים צבועים בצבע רענן, שלטי פרסום מנוסחים באיפוק המדבר לאנשים שבעים. מכוניות חדישות ורחוב עם שורת בתי קפה מדוגמים וסמי פלצניים.

וייט הורס

סיבוב שאלות לעוברי אורח במשקפיים עגולים ומצח גבוה, הביא אותי לבית קפה ללא שם, סמוך לתחנת הרכבת הישנה שניצבת כמונומנט היסטורי, מאחר ואין רכבת שמגיעה לכאן יותר. בבית הקפה הזה ביליתי כמה שעות בעבודת אינטנרנט (חינם) ושתיה איטית של כוס קפה אחת. כי צריך להזמין דבר מה. האופנוע שחנה בחוץ משך הרבה תשומת לב. חשבתי שאלה מורגלים בכל מיני קוקואים שעוברים בעירם. אבל לא. נכנסו אנשים להכיר וללחוץ את ידי.

מול בית הקפה בווייט הורס

החניון בסמוך להיינס ג'אנקשן

לקראת אחה"צ העברתי דרך קופה של סופרמרקט בינוני, אך מלא בכל טוב, שקית עם מצרכי מזון להמשך ועליתי על הדרך לכיוון צומת היינס (Hines Junction) מקום ישוב קטן המתפרנס איך לא, ממיקומו האסטרטגי החולש על צומת הדרכים: ה"אלקאן" וזו המגיעה מהעיירה היינס בדרום. זו שוכנת בקצה אחד הפיורדים בחוף המערבי של דרום אלסקה. השעה היתה כבר שבע בערב. תחנת דלק מוזנחת למדי כמה קילומטרים לפני הצומת נשאה שלט "מקלחות" זה מה שאני צריך. העמדתי את האופנוע מחוץ למבנה מיושן ונכנסתי לתוך מסעדת המקום. אם אתם מכירים את הסיטואציה בה אתם נכנסים לחדר בו יש שני אנשים שברור לכם כי הפרעתם להם באמצע מריבה קשה. אז זה היה המצב. בחור צעיר בשם ג'ון נשאר קפוא באמצע משפט ומולו מהעבר השני בחורה שפניה היו סמוקות, נעצו בי מבט מופתע. כאילו "מה זה פה מסעדה שאתה נכנס בלי לדפוק בדלת?" החדר היה עמוס בפוחלצי חיות בר. מזוויע לטעמי וריח של פורמלין נישא בחלל הדחוס. "ראיתי שלט מקלחות בחוץ, זה אכן אפשרי?" קיבלתי מקום להעמיד את האוהל והאופנוע ומקלחת חמה עבור 17$ וזחלתי לתוך השק"ש, מה לעשות טעון גם הוא מקלחת משלו…

קמתי מוקדם מאד לקול מצהלות סוסים. בסמוך רעה עדר סוסי בר. מוסטנגים. שכבר הוזהרתי על נוכחותו על הציר מפי נהג שפגשתי באחד התדלוקים. אריזה מהירה והמשכתי צפון מערבה. לאחר כמה קילומטרים עוד פעם רוכב אופניים בשוליים. הפעם רוכבת זו ג'ולי, אשה לא צעירה שקמה בוקר אחד בביתה בלונדון והחליטה שהיא רוצה לחצות את כל ה"אלקאן" על אופניים ואני פוגש אותה כבר בתוך החודש השני שלה בדרכים. עוברת לא יותר מכמה עשרות ק"מ ביום. מצויידת באוהל קטנטן ואומץ גדול.

ג'ולי מבריטניה

החלטתי שהיום אני לוחץ עד לתוככי אלסקה מעל 850 ק"מ. בהתחשב במהירות הרגועה שלי סביב 86 קמ"ש, יקח לי כל היום ואולי יותר. הייתי חייב לעצור מדי פעם רכב שבא מולי כדי להתעדכן כמה מרחק יש עד לתחנת התדלוק הבאה. בשתים מהן אזל הדלק כשהגעתי. לכן בהזדמנות הראשונה מילאתי את המיכל הרזרבי שלי – 5 ליטר- שיהיה בטוח. חלפתי על פני כמה אתרי נופש זנוחים. שניכר שלא הצליח להם ופשוט ננטשו. או כאלה שעדיין לא פתחו את העונה.

דורבן שזיהיתי כבר ממרחק. התקרבתי אליו במנוע דומם והצלחתי לצפות בו זמן רב

עיט קרח (מלשון קרחת) הסמל הלאומי של ארה"ב שומר מעל לקן הנסתר למטה בשולי האגם לידו עברתי

מצאתי עצמי מחכה כבר להגיע לאלסקה. במעבר הגבול קיבל את פני שוטר גבולות חייכן, שללא דרישתי, לקח הדרכון פנימה והחתים לי חותמת חגיגית "שרדתי את האלסקה היי-וויי" יענו שיחקתי אותה. כל הכבוד לחבר'ה האלה. מטר אחרי שעברתי את הגבול, הכביש הפך להיות חלק, מתוחזק, צבוע בשוליו. פשוט תענוג. העושר האמריקני מדבר. המשכתי לכיוון העיירה טוק (Tok) היושבת על צומת ממנה יורד דרומה כביש לכיוון וואלדז. ואנגקוראג'. ומשם עליתי לכיוון דלתא ג'אנקשן (Delta Junction) עוד עיר צומת דרכים חשובה שהפכה לעיר עם חיים משלה. הדבר ניכר מכך שהיא נמשכת הרחק מעבר לשורת המבנים הצמודים לאורך הכביש הראשי. מכאן יוצאים כבישים לכיוון אנגקוראג' בדרום אלסקה ולכיוון העיר וואלדז. וואלדז היא עיר נמל ממנו משיטות מיכליות ענק את הנפט הזורם לכאן מאיזור הקידוחים בצפון אלסקה – דד-הורס (Dead Horse) שהיא הנקודה אותה קבעתי כנקודת התחלת המסע ולשם מועדות פני כרגע.

האבק, לחם חוקו של אופנוען ב"אלקאן". מגיע בסערה.

תחנת התדלוק ב"דיסטרקשן לייק". לא תתדלק כאן? סבבה, התחנה הבאה עוד 186 ק"מ.

הכבישים באיזור הזה כל כך ארוכים וכל כך ישרים שכביש הסרגל שלנו בארץ נראה לא יותר מהקטע בו אתה מאט לפני צומת כאן. כבישים ארוכיייייייייייייייייייייים. לא תיארתי לעצמי שאצטרך אי פעם להלחם בצורך להרדם תוך רכיבה על אופנוע.

ישר כמו סרגל. בסמוך לעיר טוק באלסקה, כבישים שאינם נגמרים

לקראת תשע בערב כשהשמש עדיין עמדה נעוצה באמצע רקיע, הגעתי לפיירבנקס. שוב, עיר תכליתית. שעד שלא היה מצויין בשלט שאני במרכז העיר, חשבתי שאני עדיין באיזור של מחסנים. ניכר שהמקום חווה חורפים לא קלים. לכל מבנה יש כניסה כפולה- בשיטת צוללת. והרגשתי

ברוך הבא לפיירבנקס

שאין כאן ממש תרבות של בתי קפה פתוחים או חיי רחוב. או שמא הקדמתי את העונה. בציר הכניסה המקיף את העיר מצאתי את החניון העירוני. ושם פגשתי את ג'ייק מנהל האתר שקיבל את פני בשמחה ועניין והקצה לי חלקה מוצלת במחיר 17$ כולל חיבור חופשי לרשת. ג'ייק קיבל אותי במטר שאלות ואזהרות (מיותרות) על הצפוי לי בדרך צפונה. הרגעתי אותו שאני יודע ומוכן לכל מה שתזרוק עלי הדרך המיתולוגית לאוקיינוס הארקטי. זהו. עד כאן הכל מנהלות. עכשיו אני מכין את עצמי ליישורת, אולי הדרמטית ביותר בכל המסע בחלק זה של העולם. הרכיבה בת ה -1600 ק"מ לדד-הורס (במפרץ פרודו) הנקודה הצפונית בעולם אליה מגיעה דרך ושניתן להגיע בנסיעה קרקעית ברכב אזרחי.

הקמפינג ב- Chena Park בפיירבנקס

הלילה היה לילה של עיניים שנפקחו פתאום בבעתה. של "אולי שחכתי משהו" ודברים מהסוג הזה. האדרנלין החל לטפטף ממני כמו ברז. והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שאיבדתי עניין או תיאבון לאוכל, שכחתי לאכול מאז אתמול בצהריים. הייתי מרוכז ומשימתי כמו שלא הייתי מעולם. זו לא רק שאלה של להגיע לנקודה מסויימת. אפשר להגדיר זאת כשאלה של ערב הצלחה או חלילה אסון.

מחר עם שחר אני יוצא לקטע הנחשק, המשכר והאתגרי שתכננתי כבר כמה שנים.

בפעם הבאה: ה-Dalton Hwy דרך שמלמדת אותך את גבולות האחריות ומימוש החלום דרך שאינה סולחת לאף אחד. מפגשים עם אנשים גדולים במקום קטן. וחיי הטבע בשממה הארקטית, מנקודת מבט שלא תראו בשום מקום אחר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 20 תגובות, הוסף תגובה