ציר בלי רֶשָע, בלי שדים ו(כמעט) בלי דעות קדומות

וורנר באוזנהארט, כבר סבב את העולם 4 פעמים פחות או יותר, הוא עשה זאת לבד על אופנוע וכתב על כך 4 ספרים. (וורנר היה פרופסור לבלשנות באוניברסיטת אוטאווה) יום אחד גיליתי שגיאה גיאוגרפית באחד מספריו, יצרתי קשר איתו ומאז הפכנו ידידים ממש. וורנר וטרודי – מעריצי ישראל מושבעים, ביקרו אותי ואת גלי כאן, כבר 4 פעמים (בכל פעם, כאשר הטמפרטורות בקנדה יורדות הרבה מתחת לאפס… אנחנו כבר מאווררים חדר).

שלושה מארבעת ספריו של וורנר

לפני כמה שנים, בדרכו מחוג הקוטב הצפוני בנורבגיה לכיוון אוסטרליה, חצה וורנר גם את איראן. באישורו אני מפרסם קטע קצר על אופנוען בארץ אסורה… כלומר לנו… כלומר בינתיים.
היחס לאיראן ותושביה, מנקודת מבט שאינה מעורבת באקטואליה הפוליטית ושאינה טעונה דעות קדומות – אלא רק ככברת ארץ מעניינת, אותה יש לחצות בדרך מטורקיה לפקיסטן – היא סוג של לוקסוס לאדם מערבי. נוסע העובר באיראן, טוב לו שיַטֵה אוזן לניואנסים שאינם באים לידי ביטוי בתקשורת המתלהמת. למפגש אמיתי וכן עם אזרחי המקום. עם נדיבותם ואנושיותם. כי מה טעם להכנס אל מעבר לוילון הכבד, אם לא הופכים זאת להזדמנות לגבש עמדה רעננה. לטוב או לרע? למה לטרוח ולהגיע למקום מסקרן כל כך, מבלי להתחבר?

המעבר לאיראן

כאוס מוחלט שרר בצד הטורקי של מעבר הגבול לאיראן בבאזרגאן (Bazargan), כל האיזור היה תקוע בשלבים הכי מטורללים של שיפוץ כללי ושיירות של משאיות עמדו אף אל גב, לאורך יותר משני קילומטרים מערבה מנקודת הביקורת. זה עתה פסק הגשם הסוער ומגרש החניה מול משרדי המכס היה לא יותר מביצת בוץ טובענית ולא סלחנית. בהיעדר כל שילוט הכוונה, נאלצתי לשאול שוב ושוב למיקום משרדי ביקורת הגבולות. ובכן, שני המשרדים; ביקורת הגבולות והמכס, שכנו בתוך אוהל בסמוך למגרסת חצץ אימתנית, שעבדה במלוא המרץ והבליעה כל צליל אנושי, שאמור היה לשמש מקום בו אדם צריך להשאל וגם לענות; מי, מאין, לאן ולמה. בסופו של דבר, זכיתי בחותמת השחרור המאשרת בדרכוני, כי הוצאתי מארצו של אתא-טורק רכב בעל שני גלגלים ומנוע.  קיבלתי הנחיות כיצד להגיע לצד האיראני ויצאתי לעברו.

בצד האיראני של הגבול שום דבר לא השתנה מאז ביקורי האחרון בשנת 1999. הכל נראה רגוע, מסודר ובשליטה. ברכותי ;'סאלאם עאלייקום', נענו ב'סאלאם' ידידותי. חיוך ולחיצת יד. ראשית, לביקורת דרכונים. אשרת הכניסה לשבעה ימים, שהכנתי מבעוד מועד בשגרירות האיראנית בטורקיה, נבדקה ונמצאה כשרה וקיבלתי חותמת כניסה. במכס בדקו את האופנוע, מספרי השלדה והמנוע מול הנתונים בתעודת הקארנה דה-פאסאג' ( Carnet de Passages en Douane ה"דרכון של האופנוע"). תלשו את הספח התחתון, מילאו את התלוש העליון באישור רשמי ושלחו אותי לדרכי, תוך אזהרה כי עלי להחליף כספים רק בבנק הסמוך. הם ידעו, כמובן, שזו אמירה ריקה מתוכן, בשוק השחור אני יכול לקבל סכום כפול עבור הדולרים שלי, מכל בנק באיראן ומנסיוני, איש גם לא יבקש ממני קבלה או הוכחה על מקור החלפת הכסף. זה אחד הדברים שהופכים את איראן לארץ מאד זולה לנוסעים זרים – השוק השחור.
נוכחתי בעובדה הזו, כבר בעצירה הראשונה. בתחנת הדלק. תחת "שער הדולר החופשי" מילוי של 26.5 ליטר, עלה דולר וחצי. בכל תחנות הדלק ניתן היה להשיג רק דרגת אוקטן אחת. אך במחיר הזה לא טרחתי כלל לשאול לאוקטן והאופנוע לא התלונן.

הכרתי את הציר הזה – אמנם בכיוון ההפוך, אך החלטתי שהפעם כדי לגוון מעט, אעצור במקומות שלא הייתי בהם בסיבוב הקודם. ואלון במלונות שלא הכרתי. איראן היא ארץ מאד בטוחה לרכוב בה, עם אנשים ידידותיים בכל מקום, נהגים תרבותיים ומתחשבים וכבישים מעולים. ושפע של תחנות שירות ותדלוק איכותיות, שהייתי צריך להזכיר לעצמי שאני כבר מזמן לא באירופה.

איך שלא יהיה, הרושם האירופאי הזה התפוגג, ברגע שהתמקמתי ללינת לילה באחד מהמלונות ה..איך לומר; 'לא שגרתיים'. כי ברגע שנכנסתי לחדרי באחד מהם – וכמו כל אדם נורמאלי, הלכתי לשחרר לחצים – גילית שנחתתי בעולם אחר; בעולם השלישי וכי עם כל החביבות ברחוב, האיראנים כופים עלי את תרבותם, במקום הכי אינטימי. כי כאשר חיפשתי את אסלת החרס בחדר השירותים המצוחצח, העלתי חרס. פשוט אין. במקומה ממוקמת בפינה עמדת חור צלפים. על פלטה מוגבהת מעט וסימן למיקום סוליות הנעליים. נכון, זו בטח לא פעם ראשונה למי שחצה את אפריקה (סביב, נגד כיוון השעון. וגם על כך יש ספר שלם. י.ב.). אבל הקונטרסט בין החזות והתכל'ס. המם אותי במשהו. כבר הייתי חלוד במקצת. כן, אנחנו האירופאים המערביים המפונקים, לא מתורגלים בהארכת גידי הברכיים, למצב מתיחה הנובע מכריעה ארוכה. והרגשתי זאת היטב. שלא לדבר על הצורך לדייק (במיקום הרגליים, שלא תחליק כף רגל לחור) במיוחד כשקמים בלילה אפופי קורי שינה… נו. הכי טוב להוריד את המכנסים והתחתונים קומפלט ולהשען על איזו תמוכה. אפשר כסא בצד או שפת הכיור הסמוך. אקרובטיקה. כבר אמרתי? אבל רגע… איפה הנייר? אין. במקום יש צינור פלסטיק גמיש תלוי על וו בקיר הסמוך. ועכשיו מגיע הקטע הכי ממזרי בתרגיל הקרקע האולימפי. עלי לפתוח את הברז, לקרב את פתח הצינור ביד ימין ולרחוץ את התחת ביד השניה. תוך שמירת שיווי משקל. כל זה מעל תהום קטנה, אבל חלקלקה ומסוכנת. ועכשיו אני מבין טוב יותר את ביזויה של יד שמאל בתרבות האיסלאם. לעולם לא נוגעים בה באוכל או באדם אחר. די. בטח הבנתם.

בקשר לאוכל איראני. אולי ישמע מופרך, כי ידוע גם ידוע, איזה נפלא המטבח האיראני. אבל אני זה אני, לא מסתדר עם טעמים פיקאנטיים. כך שהסתפקתי בתבשילי קבאב ואורז. אורז עם קבאב ולמחרת שוב קבאב ואורז, לשם גיוון. עכשיו, כדי לשטוף את הגרון, עמדו לרשותי תה או מגוון משקאות קלים כמו "זָםזָם" ו"פִּיפִּי", (תחשבו על ארוחה שבסוף מקנחים בפיפי, הזוי) המקבילים האיראניים לקוקה קולה ופפסי. אין בשום מקום בירה, יין או משהוא אלכוהולי אחר. ורמזו לי כי אם אתפס עם אחד ממשקאות השטן האלה, אזכה במלוא סאת המלקות השגורות בשריעה, בפרהסיה וללא רחמים. אז הנה, כמי שמעריך בירה טובה, אם תרצו – מצאתי מעט רשע.

איספהאן – מסגד שיח' לוטפאללה

איספהאן – מסגד שאה'

בקשר לקוד הלבוש. האם נשים איראניות אכן אוהבות ללבוש את הצ'אדור (או בפשוטת; אוהל אישי נייד) בציבור? הייתי נחוש לשאול ולברר את הנושא לפני שעזבתי את איראן. ההזדמנות נקרתה לי, כשהגעתי לסוכנות נסיעות וגסטהאוס בשם "אקבאר" בעיר בָּם (Bam).

הגעתי לשם לאחר חשיכה והתקבלתי על ידי קבוצה של שבעה איטלקים שטיילו באיראן על  ארבעה אופנועים. על שלושה אופנועים, רכבו שלושה זוגות של בעל ואישה ועל האופנוע הרביעי רכבה אישה מקומית. סולו. זה סיקרן. שאלתי אותה אם היא חוותה איזו הטרדה מהיותה אישה "לא, בכלל לא" היא ענתה. "נכון, כאשר אני מגיעה למקום ציבורי, עלי ללבוש את הצ'אדור. אם אני רוכבת או הולכת רגלית, אני זורקת את הדבר הזה מעל לבגדי הרכיבה מעור ממוגן. אך אתה רואה כאן, במקום פרטי, אני לובשת מה שבא לי". שתי גברות מצוות אכסניית "אקבאר" שנכחו בארוחת הערב, שתיהן בג'ינס אופנתי וסוודרים קלילים. אחת דיברה אנגלית טובה. שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם הצ'אדור. היא משכה בכתפיה והשיבה : "אני לובשת את מה שחוקי התרבות והקוראן הקדוש מחייבים, אין לי בעיה עם זה" אז שאלתי אם היא יכולה להפנות אותי לפסוק בקוראן בו מצויין הדבר.

היא הפנתה אותי לאחד הגברים שהבטיח לחזור אלי עם תשובה. בבוקר בטרם עזבתי הוא ניגש אלי ואמר; "לך לקוראן הקדוש, סוּרָה מאתיים וארבע, פסוקים 30-31". וזאת עשיתי בהזדמנות הראשונה ומצאתי את הפסוק המצווה על האישה המוסלמית ענווה והשפלת מבט למול רשימה מפורטת של דמויות. האחריות על גרוי של הזולת – היא עליה. משהו שהפך לחוק מדינה. האנשים והנשים שפגשתי בהמשך הדרך לגבול הפקיסטני. "שידרו" יותר מרמז, כי יש חוק ויש מציאות. מעין קיום אישי, בתוך חוק שקבע מי שמינה את עצמו נציג של ישות בשם אללה. משהוא שאיני מסתדר איתו מצד כל  דת שלא תהיה. אבל בכניסה לאיראן חתמתי על מסמך מנדטורי, שבו התחייבתי לא לעסוק בחתירה תחת אושיות הרפובליקה האיסלאמית המפוארת.

הכמיהה והסקרנות שגיליתי לסממני צריכה ותרבות מערביים, היו מובהקים ו"שידרו" לי, כי יש בדרך איזו מהפיכה, גם אם היא תיקח קצת יותר זמן. אז המשכתי רק לצפות ולהקשיב. כעבור שלושה ימים הגעתי לעיירת הגבול זאהדאן (Zahedan) בואכה פקיסטאן . ידעתי כי עלי להערך לכניסה לארץ הבאה בנושא חשוב; דלק. באיזור הגבול מתקיים מערך ענף של הברחת דלק מאיראן לפקיסטאן, בה המיסוי על הדלק גבוה במיוחד. כך שממש לפני מעבר הגבול נעמדתי בתור בתחנת דלק, כדי לגלות אחרי כשעה שלא אזכה לקבל טיפה, כי איני שייך לקבוצה הנכונה… לכן הפנו אותי כמה ילדים, לסוחרים בצדי הדרכים בהמשך הציר – המוכרים דלק מתוך ג'ריקנים. מילאתי עד הקצה ויצאתי לכיוון פקיסטאן.

———————————————————————————————————————————————————————

תרגום ועריכה – יוני. כל הזכויות C שמורות לוורנר באוזנהארט – All rights -C- reserved to Werner Bausenhart

* חלק מהצילומים הורדו ברשות מאתרים ברשת.

** המתעניין בקניית ספריו של וורנר (באנגלית כמובן), יוכל להשיגם במחיר בסיסי ישירות מוורנר. נא להפנות אלי מייל ואני אדאג לשדך. – יוני.

———————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

יוסי ושָני שדה משלימים את הסיבוב הרכוב בבלקן.

השענו לאחור ותיהנו!

יש משהו מרגש כשעוברים ממדינה אחת לשנייה. כאילו מתחילים מחדש. נראה גם שהגבול ביו המדינות הוא מאוד הגיוני, מעין גבול טופוגרפי. השינוי הנופי מובחן ברגע שעוברים ממדינה למדינה. כך הרגשנו שחצינו למונטנגרו, הנופים השתנו בבת אחת לנופים הרריים, יערות ארזים ואשוחים עם כפרים קטנים שממוקמים על צלעות ההרים. הרכיבה על האופנוע הייתה יותר קלה ורגועה. הכבישים טובים, התנועה דלילה והנוף מעיר את כל החושים. התחלנו בחלקה הדרומי של מונטנגרו. ירדנו מהקטע ההררי לחוף הים האדריאטי והמשכנו צפונה לאורך החוף. לקראת ערב, התמקמנו בקמפינג על חוף הים, סמוך לעיר התיירות והבילויים בודבה. (Budva) לאחר התארגנות בקמפינג נסענו לעיר עצמה. שם חיכתה לנו הפתעה – ציפינו לפגוש עיר עתיקה ומרתקת. התחלנו את מסלול הביקור בטיילת שלאורך החוף מדרום לעיר העתיקה. לאורכה מתגודדים רצף אתרי בילוי, מסעדות, ברים, בתי-קפה, פארק שעשועים, ואוסף (מדליק:)) של דיסקוטקים עם "רקדניות" שחוסכות על ביגוד ונקרא לזה; "רוקדות" במרכז הבמה, (אני דווקא הייתי מרוצה, שָני פחות) קצת לפני הכניסה לעיר העתיקה, עברנו במרינה, שם עוגנות יכטות שכל אחת נראית כמו וילה בקיסריה. העיר העתיקה עתיקה אמנם אך הכל חודש ולוטש. כל המבנים בעיר שופצו והפכו לבתי עסק יוקרתיים; גלריות, חנויות יין, מסעדות ובתי-קפה. בקטנה; הופתענו. בגדול; ההפתעה היתה לטובה.

למחרת בילינו בחופים הציוריים של בודבה וגילינו שיש לעיר שני פנים, בודבה של היום וזו של הלילה.
עזבנו את העיר המתעתעת הזו ועלינו במעלה הדרך לכיוון צפון מערב, אל מונטנגרו ההררית. הנוף כאן פשוט משגע. חצינו את עיר הבירה המודרנית פודגוריצה, (Podgorica)משם המשכנו צפונה בדרך הררית ובצמוד לנהר מורקה – ככל שמצפינים, ההרים גבוהים יותר, הקניונים צרים ועמוקים יותר והטבע עוצמתי הרבה יותר. הרכיבה על האופנוע בדרכים ההרריות והנופיות הללו, גרמו לנו להנאה גדולה. מדי פעם ירדנו לרכוב בשטח. רצינו לראות ולחוות את צורת החיים בכפרים. ראינו כפרים קטנים ופשוטים שרוב התושבים עוסקים בחקלאות. לקראת ערב, כשעדיין נסענו בשטח, פגשנו משפחה כפרית מונטנגרית שהזמינה אותנו לביתם, זו הייתה חוויה מיוחדת; משפחה רב דורית גדולה וחמה, המורכבת מהורים, ילדים, דודים, סבא וסבתא. התיישבנו איתם בחצר הבית סביב שולחן עץ ישן ושתינו תה. אב המשפחה התלהב מהאופנוע ונתן למשפחתו הסבר ממצה עליו. ראינו את ההתלהבות שלהם על כך שארחו אותנו. נכון שהם היו לנו חווייה שאני מספר עליה. אך לי ספק כי גם אנחנו היינו חווייה בשבילהם. הייתה שם שמחה ענקית. לאחר כשעה של מנוחה, המשכנו והתמקמנו ללינה בשטח. כרגיל, הכנו את ארוחת הערב; קפה אחרון מומתק בזיכרונות מהיום שעבר.

בדרכינו צפונה, עצרנו בעיירה ציורית ששמה קולשין. מקום המשרה אווירה שקטה ובמרכזה מספר בתי-קפה. התיישבנו באחד מהם לארוחת בוקר. משם המשכנו בדרך הררית ומקסימה הצמודה לנהר הטרה, המוגדר כעמוק ביותר באירופה. לקראת אחר בצהריים, הגענו למקום שמאוד ציפינו לו; הפארק הלאומי ביוגראדסקה גורה (Biogradska Gora National Park) הפארק הוא שמורת טבע, שבתוכה נמצא אחד משלושת היערות הבתוליים המוכרים באירופה. יש שם כ-100 מיני עצים. חלקם בגובה 50 מטרים ורבים מהם בגיל מעל 500 שנים. באותו אחר הצהריים, טיילנו רגלית כשעתיים סביב האגם. ההליכה היתה רגועה ונדהמנו מעושר וגודל הצמחים ומכמות המים האדירה הזורמת מכל כיוון אל האגם. פשוט מהפנט.

בלילה התמקמנו בבקתת עץ קטנה בלב היער שבתוך הפארק. להיות מחוץ לבקתה בתוך היער עבות בלילה, זו חוויה מיוחדת שקשה לתאר. החושך היה מוחלט. אני שוב מדגיש; חשוך עד כדי כך שלא רואים את קצה האף. כמו להיות בתוך מערה. למחרת התייעצנו עם פקח השמורה על מסלולי טיול. הוא הבין שאנחנו מטיילים עם אופנוע והמליץ לנו לעלות להרים ברכיבת שטח ושם לבצע מסלולים רגליים. לקחנו את המלצתו והתחלנו לטפס להרים. כבר בתחילת הדרך, הבנתי שפקח שמורה נחמד לא אומר שהוא מבין משהו ברכיבה על אופנועים. או ליתר דיוק, לא מבין כלום. הרכיבה הייתה קשה. הרבה בוץ, קוליסים עמוקים, עליות קשות עם פניות חדות. כמו כל רוכב אופטימי, חשבתי לתומי שעוד קצת קושי ולאחר מכן נגיע לדרכי שטח נוחות. אבל זה לא קרה. הדרך הפכה להיות קשה יותר ויותר. נפלנו שם והתפזרנו כמו חבילת דוּקים. היו מקרים שהיינו צריכים לפרוק את כל הציוד כדי להרים את האופנוע. למזלנו לא היו נזקים. בכל זאת היה שווה. גם הרגשנו את ההישג וגם זכניו במפגש עם מקום מהמם. הרגשנו את עוצמות הטבע שהיו שם. הנופים היו שונים ממה שהכרנו עד עתה. מרחבים מדהימים ובתוליים הצבועים בגווני ירוק חי. מידי פעם חצינו כפר קטן שיש בו 2-3 בתים. באחת העצירות בטבע, השפית הטובה באירופה, הכינה ארוחת גורמה. צעדנו לטיול רגלי קצר ומהנה ולקראת חשיכה יצאנו מהשמורה וכרגיל התמקמנו ללינה בשטח.

הדבר הראשון בבוקר לאחר היציאה מהאוהל, הוא הסתכלות ובדרך כלל התפעלות מהמקום שבו בחרנו להתמקם, לאחר מכן והחשוב מכל, הוא קפה, ולסיום, קיפול וסידור הציוד על האופנוע. אני מאוד אהבתי את הרגע בבקרים, שבו עלינו על האופנוע והתחלנו ברכיבה. זה נתן את התחושה שבכל יום התחלנו בעצם את הטיול מחדש. המשכנו צפונה, עדיין בצמוד לנהר טרה המרשים ביופיו. בהזדמנות הראשונה כשהכביש היה קרוב לנהר, עצרנו שם להפסקת שחייה ולמקלחת. לאחר כארבע שעות, הגענו לגשר הקשתות הגבוה ביותר באירופה הנִקשָת מעל נהר הטרה. הוא נבנה בשנת 1939 ונחשב אז לאחד ההישגים הגדולים בבלקן. בשנת 1941 פוצץ הגשר ע"י לוחם בשורות הפרטיזנים כדי למנוע את התקדמות הגרמנים. המשכנו לכיוון הפארק הלאומי – שמורת דורמיטור.  (Durmitor park) הנוף השתנה וכבר התחלנו לראות את פסגות ההרים האדירים שבשמורה. לאורך הדרך, חצינו כפרים קטנים שסגנון בניית גגות הבתים, מעיד על אזור מושלג בחורף. בנוסף, עדרי כבשים היו מפוזרים במישורים הירוקים לאורך הדרך. שער הכניסה לפארק היא עיירת הסקי זאבלייאק. (Žabljak) השוכנת בגובה 1500 מ' היא מספקת את השירותים הדרושים לשמורה. בעיירה יש מסעדות קטנות ונחמדות ומספר בתי מלון. כמובן שעצרנו שם לארוחת צהריים ולתכנון הביקור בשמורת הדורמיטור.

בערב התמקמנו בקמפינג מסודר בתוך השמורה. הקמפינג ממוקם בעמק, סביבו הרים אדירים שבפסגות עדיין נח שלג (רק להזכיר-אמצע חודש יולי). האווירה בקמפינג הייתה של מקום יציאה לטרקים או לטיפוס הרים. במעט הקמפינגים שהינו בהם לאורך המסע, פגשנו קרוונים, כלי רכב, חבורות אופנועים וגם שוכני אוהלים. במחנה הזה המצב שונה. רוב אוהלים היו מדגם אלפיני. גדוש מטיילים עם ציוד הליכה מקצועי, לפני היציאה לטרק, הרגשנו את האדרנלין באויר. גם לנו היתה תכנית, לבצע טרק בהרי הדורמיטור. דיברנו עם חלק מהמטיילים כדי לקבל מידע על המסלולים לדוגמא:רמת קושי, זמן, מקומות שינה בשטח. בנוסף דיברנו עם מנהל אתר הקמפינג שהתגלה כאדם חביב. גם הוא המליץ לנו על מספר מסלולים, הציע שאת האופנוע נחנה ליד משרדו. הפארק הלאומי דורמיטור נחשב לאחת משמורות הטבע היפות, המרשימות והמרתקות במונטנגרו. בשמורה יותר מ- 20 פסגות שגובהן מעל 2,000 מ'. הגבוה ביותר הוא הר בובוב (Bobov) קוק שגובהו 2,522 מ'. הפארק הוכרז בשנת 1952 ובשנת 1980 , נכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו.

עם עלות השחר, היינו מוכנים לקראת הטרק בהרי הדורמיטור. הציוד על הגב כלל: שק שינה, אוהל, אוכל, ערכת בישול (סיר,צלחות,סכום) ערכת קפה, בגדים חמים, שישה ליטר מים לכל אחד, מפות, משקפת ומצלמה. כמו שציינתי, התוכנית היתה לעלות להרים, להתמקם בלילה בשטח או בבקתה הנמצאת בעמק למרגלות הר בובוב קוק. למחרת, לחזור אל הקמפינג, מצידו השני של ההר. התחלנו לטפס בתוך יער עבות שכמעט ולא חודר דרכו אור יום. העצים השכיחים ביותר הם האורן השחור, אשוח ואשור. לאחר טיפוס של מספר שעות הגענו לגבהים שמעל קו צמיחת העצים. הנופים היו מהממים, לא פחות.
חזרנו לקמפינג ולמחרת בצהריים אחרי אירגון איטי, עלינו שוב על האופנוע ועזבנו את שמורת הדורמיטור. הכיוון; דרום מערב. הרכיבה הייתה באזורים כפריים ושקטים מחוץ למסלול התיירים המקובל. עברנו בנופים בתוליים לאורך נהר ג'אסיניקה, חצינו שתי עיירות בשם ביג'לו פולג'ו ובארנה (Barna). כשעתיים מערבית לבארנה הגענו אל מעבר הגבול לסרביה.

חציית סרביה.

עברנו לסרביה בסביבות השעה שש בערב. תהליך המעבר היה מהיר וקל, אך לאחר מכן נתקלנו ברצף מחסומים צבאיים, וכל רכב נדרש לעצור להציג מסמכים. שוב הרגשנו שינוי תשתיתי עצום בין מונטנגרו לבין סרביה. כבישים צרים, בחלקם קטעים ערומים מאספלט. אך הנוף היפה היה פיצוי הולם לכך. רכבנו לאורכו של נהר גאזיבודסקו. ככול שהתקדמנו והתקרבנו לעיר מיטרוביקה (Kosovska Mitrovica) שבחבל קוסובו, הבחנו בשרידי המלחמה בין האלבנים לסרבים. קוסובו היא מהאזורים היפים בבלקן ואולי באירופה כולה. בסוף שנות ה-90 , הפך חבל ארץ זה לשדה קרב במלחמת אזרחים קשה ואכזרית. ב-17.2.2008 הכריז ראש הממשלה האשי טאצ'י, על עצמאותה של קוסובו. רוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים.

הפעם החלטנו לוותר על אוהל ולמצוא מלון. קווינו למצוא אחד במיטרוביקה, אך כשהגענו לעיר, ראינו שוק אחד גדול מלוכלך והומה, הבנו שמכאן אנחנו ממשיכים, השעה הייתה מאוחרת היינו עייפים. יצאנו מהעיר ומצאנו מלון קטן בצד הדרך. כשנכנסנו אליו כנראה שהערנו את בעל המלון הריק והחשוך. בעל המלון היה מופתע, (מה פתאום אנשים מגיעים לְמלון להתארח? ממש הפתעה) הוא הציע לנו חדר. אך מה שעניין אותי יותר מכל, זו חניה בטוחה לאופנוע. בעל המלון הודיע לנו שהוא ישמור עליו. כדי להוכיח שהוא רציני, הוא שלף פנס גדול. לקחנו את החדר ובדקתי שאני רואה את האופנוע מהחלון. במהלך הלילה קמתי מספר פעמים, כדי לבדוק אם האופנוע עדיין שם, ראיתי מהחלון שבעל המלון לקח על עצמו משימה כמו צבאית ומאד רצינית לשמור על האופנוע. הוא עמד שם כמו חייל וביחד עם הפנס הגדול הוא שמר על האופנוע. למחרת המשכנו דרומה חצינו את פריסטינה, עיר הבירה של חבל קוסובו. עצרנו שם לקפה אך לא מצאנו צורך להתעכב שם יותר. ההמשך דרומה מאוד אפיין מדינות מוסלמיות, הרבה כפרים מוזנחים ועמוסים בתנועה צפופה. העסק הנפוץ ביותר היה מגרשי מכוניות. אין ספור מגרשי רכב וסוחרי מכוניות. מידי פעם שעשע אותנו תמרור המודיע על מהירות מקסימאלית לטנק.

לאחר עוד שלוש שעות רכיבה, הגענו שוב למעבר הגבול הדרומי של סרביה אך הפעם חצינו למקדוניה.
את מקדוניה חצינו באותו יום, מדינה הררית קטנה ויפה החלטנו להשאיר אותה כיעד לטיול הבא. בשעות הערב המאוחרות שמחנו להגיע לגבול ולחזור ליוון.

התרגשנו כשעברנו ליוון, כמעט סוף המסע, נסיים אותו במדינה שמאוד אהבנו לטייל בה. בכל מקרה רצינו להיות בסלוניקי. (Thessaloniki) מרחק הרכיבה ממעבר הגבול לסלוניקי הוא כ-200 ק"מ, בדרך תפס אותנו גשם חזק שליווה אותנו לאורך שארית היום. הרכיבה בלילה בגשם, האטה את קצב ההתקדמות. כשהגענו לפאתי סלוניקי, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. התמקמנו במלון קטן. למחרת טיילנו בעיר. סלוניקי היא עיר שוקקת חיים. במרכזה ולאורך הטיילת, מבחר מסעדות, טברנות ובתי קפה, מרכזי קניות לצד שווקים אותנטיים. ומספר אין סופי של אופנועים ברחובות. התבשמנו באווירה השמחה של סלוניקי. נהנינו לשבת בטברנה על חוף הים ולספוג את החוויה היוונית. בקיצור יוון במיטבה. בערב המשכנו לחופי כלקדיקי המדהימים, שם התמקמנו בקמפינג על חוף הים והתכוננו ליום שלמחרת.
בצהריים לאחר התארגנות, עזבנו את חופי כלקדיקי. עלינו על הכביש המהיר ושעטנו דרומה. הכבישים המהירים הם כבישי אגרה, ארוכים ובאיכות טובה. שייטנו בסביבות-130-140קמ"ש הקשבנו למוזיקה טובה שהבאנו מהבית ושוב ספגנו את הנופים המדהימים לאורך הדרך. מדי פעם עצרנו למנוחה בתחנות דלק. כעבור 300 ק"מ הגענו לחצי האי פיליון. עצרנו בעיר וולוס (volos) הממוקמת במפרץ פאגאסטיקוס. קצת קניות וכמובן כוס קפה והמשכנו לאורך החופים המרהיבים שבצד הדרומי של חצי האי. חצינו מטעי תפוחים ודובדבנים. עברנו דרך כפרים מטופחים הממוקמים על קו המים. חצי האי פיליון הוא יעד תיירותי מועדף בזכות החופים הנפלאים שיש בו והכפרים הציוריים המטפסים על הר פליאסידי.  התמקמנו בקמפינג מדהים על חוף הים הדרומי, הכנו את ארוחת הערב ונכנסנו לאוהל הקטן שהפך להיות הבית שלנו במהלך החודש וחצי של המסע.
למחרת, בילינו עד הצהריים בחוף הים. התמסטלנו מהשמש הנעימה ומחוף הים הנקי. הרגשנו רוגע שלא רצינו שיפסק. בצהריים, שוב עלינו על האופנוע רכבנו על הכביש המהיר לכיוון דרום. היינו חייבים להתקדם כדי להתקרב לאתונה. בשלב מסוים, ירדנו מהכביש המהיר והמשכנו לרכוב צמוד לחוף הים. הבנו שאת הלילה אנחנו נבלה על החוף, לקראת הערב האחרון ביחד במסע, רצינו למצוא מקום ריק ושקט.
וכך היה, התמקמנו במקום חלומי על פיסת חוף, לבד ורחוק מכל ישוב.

התעוררנו בבוקר לתוך הים, שחינו ולאחר מכן התארגנו ויצאנו לדרך. עצרנו בעיר תיבה להפסקה ולארוחת בוקר. והמשכנו עוד כשעתיים עד אתונה. העיר שנראתה לפתע על האופק, גרמה לי לצמרמורת. למרות שהמסע היה כמעט בסופו, שָני ואני היינו בעננים. הרגשנו שעברנו ביחד דבר מדהים, חצינו חמש מדינות ורכבנו על אותו מושב אופנוע כ-9000 ק"מ. הקירבה הפיסית הזאת על אותו מושב, הוסיפה לעוצמת החוויות המשותפות שחווינו במהלך המסע. באתונה טיילנו מעט, לא היה לנו זמן לסיורים מכיוון שהינו צריכים להגיע לשדה התעופה. שָני אהובתי התארגנה עם הציוד ועלתה למטוס, בעוד אני נשארתי ביוון לעוד ארבעה ימים. החלטתי לנסוע דרומה, עברתי לפולופונז, רכבתי לאורך החוף והקפתי את חצי האי ממזרח למערב. נהניתי מאזורים לא מטויילים, חופים נפלאים לצד הרים גבוהים. עצרתי למנוחה בטברנות קטנות, שוחחתי עם מקומיים. המיוחד בארבעת הימים הנוספים שהם היו ללא תכנון ומטרה.

בערב האחרון חזרתי לפיראוס, החלטתי לחפש מלון קרוב לנמל, כדי להגיע למחרת בזמן להעלות את האופנוע לאוניה. תחילה חיפשתי במרכז העיר. המלונות שראיתי שם לא מצאו חן בעיני, לא בגלל החדרים וחוסר הנוף, אלא מפני שלא הייתה חניה בטוחה וחששתי לאופנוע. נזכרתי שבמהלך הדרך, מחוץ לעיר ולא רחוק מידי, ראיתי קבוצת מלונות שנראתה לי סבירה. החלטתי לחזור ולמצוא את קבוצת המלונות. לאחר כחצי שעה, הגעתי אליהם. החניה נראתה לי בטוחה. שמחתי ונכנסתי לאחד מהם. בדקתי פרטים אצל הפקיד והבנתי מדבריו שהמלון הוא "לא שיגרתי". הוא הציע לי חדר שקט בקומת הלובי, הסכמתי אבל ביקשתי לראותו, כשנכנסתי אל חדר הוא היה חשוך מידי, גם לאחר הדלקת האורות הוא עוד היה חשוך, בנוסף כל קירות החדר כולל התקרה היו מצופים במראות. הדבר לא הפריע לי מלבד שלא היה בחדר חלון. חזרתי לפקיד ובקשתי חדר עם חלון. הוא אמר לי שיש לו בקומות העליונות אבל הודיע לי במבט מוזר, שהמלון "לא סטנדרטי" ובקומות העליונות יש רעש. מה אכפת לי רעש, העיקר חדר עם חלון. קיבלתי את החדר בקומה העליונה. הוא היה דומה לקודם כולל המראות אבל העיקר, היה בו חלון. עדיין לא קלטתי כלום. התארגנתי לשינה ואז הכול התחיל, לא הצלחתי להירדם אפילו לחמש דקות, הרעש לא היה מתנועת תיירים לעבר הנמל, אלא של גניחות של נשים שמתגברות במקצב סוער ומגיעות לדציבלים גבוהים במיוחד. התקרה והקירות רקדו לקצב הנאקות כמו ברעידת אדמה. חשבתי שבעוד רגע התקרה תקרוס ואמצא אצלי בחדר זוג בפעולה. כן, כך העברתי את הלילה האחרון שלי ביוון. למחרת בבוקר החזרתי לפקיד את המפתח, הוא חיכה עם חיוך מנומס ואני עם עיניים אדומות מחוסר שינה. עליתי על האופנוע ורכבתי לנמל. כמה סידורים פשוטים וקצרים והעלתי את האופנוע לתוך בטן האונייה. בערב עליתי על מטוס בדרכי ארצה מלא חוויות וזיכרונות. אל שָני אהובתי ולשלושת ילדי שלא ראיתי אותם כשבעה שבועות.

תודה מיוחדת לדורון שזירי איש יקר וחבר מיוחד. על הזמן הרב שהשקיע בהכנת האופנוע למסע.
דורון הוא בעל בית מלאכה ליצור כסאות גלגלים ייחודיים המיועדים לספורט הנכים.
פניתי לדורון לפני היציאה למסע, בבקשה לעזור בעניינים טכניים. ללא היסוס – דורון התגייס לפתרון, תוך תכנון ומחשבה רבה עד לפרטים הקטנים. דורון לא חסך מזמנו הפרטי ולא בחומרים איכותיים, כדי להגיע לתוצאה מושלמת וכל זאת ללא תמורה.
בארץ ובמהלך המסע, פגשנו רוכבי אופנועים רבים שהתלהבו מאיכות השיפורים שדורון הוסיף לאופנוע.

להלן רשימת ציוד והכנות.

(מתנצל על האיכות הגראפית הבינונית – יוני)

עלינו.
שָני ואני נשואים, מתגוררים בלב שמורת הטבע חי-בר יטבתה.
שָני עוד כילדה, נמשכה אל הטבע ואל עולם החי יותר מהכול. לאחר השירות הצבאי הגשימה חלום ילדות ישן, כשנסעה לטייל ביבשת השחורה. חלום נוסף שהגשימה מיד לאחר מכן, היה המסע הנפלא של שביל ישראל אותו צעדה מצפון לדרום, עוד כשהשביל היה נחלתם של מעטים ומשוגעים לדבר. מאז עסקה בעיקר בהדרכת טיולים רגליים ובטיפול בבע"ח כעבודה וכהתנדבות בארץ ובחו"ל. עד הגעתה לחי-בר יטבתה השייך לרשות הטבע והגנים בו היא עובדת כמטפלת הראשית.

בקשר אלי, הטיילות ואהבה למדבר הם הדברים שהתמקדתי בהם יותר מכל. במהלך שנותָי, הצלחתי למשוך עימי קבוצות חברים לטיולים בטבע המדברי. לא כמקצועי העיקרי, הדרכתי טיולי שטח רבים בארץ ובחו"ל.
הרכיבה על האופנועים החלה כבר בהיותי נער כשנסחפתי אחרי אחי הגדול שהיווה לי מודל לחיקוי. כשהתחלתי לשלב בין הרכיבה על האופנוע לבין אהבתי למדבר, גיליתי חיבור נוסף לטבע שגורם לי להנאה גדולה.
אני אב מנשואים קודמים לשלושה ילדים מקסימים ואהובים ליאור,דורון ותומר.
עבודתי היא כפקח ברשות הטבע והגנים מחוז אילת.

תודה-יוסי שדה.
אי-מייל:yosisade@gmail.com

ערך יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שייכות ליוסי שדה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

הבלוג ממשיך לארח רוכבים חברים: אדם שני המקיף את העולם כבר שנתיים, לבד על אופנוע, סיים את חציית אסיה ממזרח למערב. זה סיפור המסע שלו מטיביליסי בגאורגיה עד להפסקת מנוחה בטנריף. רגע לפני שהמריא לצי'לה להמשיך את החלק האמריקאי במסלול העולמי.

מאסיה לאירופה

הקאוקס

לאחר שלוש שעות של טיפול שורש בטיביליסי, גאורגיה, כאב השיניים שלי חלף. סוף סוף.

למחרת בבוקר הרכבתי מחדש את גל ההינע אותו פירקתי כדי לנסות ו"לסחוט" ממנו עוד כמה מאות ק"מ, בדרך לשיפוץ יסודי יותר באירופה. נראה כי הצלב (אותו מחבר המאפשר לזרוע גל ההינע לנוע מעלה ומטה בטלטלות הדרך, תוך כדי העברת הכוח לגלגל האחורי) המשומש שהתאמתי עובד בסדר ויצאנו לדרך. משאירים מאחור את בירת גאורגיה הידידותית ומטפסים לתוך רכס הרי הקואקס (Caucas) מה שנקרא אצלנו: הקָווקאז. האנשים בדרך נראו שלווים וידידותיים. אגב המושג “White Caucasian” שמשמעו "בן הגזע הלבן" המשמש את משטרות ארה"ב להגדרת גזעו של אדם, נטבע באיזור הזה על ידי אנתרופולוג גרמני שחקר את בני האיזור והתרשם עמוקות ממראם הנאה של בני גאורגיה. הוא צדק לדעתי, אכן גיליתי אנשים נעימים, אדיבים וידידותיים.

הים השחור

חוויתי כמה ימים של חקר הדרכים הצדדיות בגאורגיה, כל הדרך אל הים השחור, שם עצרתי לרגע, הבטתי ארוכות בים המנצנץ והרהרתי, איך תהיה חציית הגבול הטורקי שעמד לפני. אם גאורגיה הייתה הפתעה ידידותית, טורקיה דמתה יותר לדלי של מים צוננים בפרצוף. עם ההגעה למעבר הגבול, סימן לי איש משטרה להתקדם הלאה ולעקוף את תור המכוניות הארוך וכך עשיתי. כשהגשתי את הניירות לפקיד ההגירה, הוא חייך לעברי אך ברגע שהציץ בדרכון הישראלי, משהו בפניו השתנה כאילו אינו מאמין שאני בכלל נמצא שם. הוא שמר על אשרת רגועה, והחתים  את הדרכון. תוך מחשבה על "המשט לעזה" והגישה ה"בטוח ומנומס", שאני נוהג בה במעברי גבול נעמדתי בתור למכס כדי לקבל אישור להכנסת האופנוע. האיש הטורקי שעמד אחרי בתור שאל בחיוך אם אני גרמני. "לא" עניתי "ישראלי". שוב, העניינים התקררו עם איזכור השם ישראל ולפתע "חברי" החדש החל לדבר בהתרגשות בטורקית, כשהוא מצביע לעברי. לאחר עוד כמה דקות, פניתי אליו ושאלתי "יש איזו בעיה??…"  "הו, לא. שום בעיה.". תורי הגיע. קיבלתי אישור להכנסת האופנוע לתוך טורקיה. קניתי ביטוח מקומי עבור 10 דולר ויצאתי ברכיבה מערבה. לאורך חופו הנפלא של הים השחור.

חציית הגבול לטורקיה שלחה אותי לחשוב מחדש על הצעד הבא שלי כאן וציינתי ביני לביני: "להיות רגיש מאד למתרחש סביבי כאן בטורקיה". באותו לילה מצאתי נקודת קמפינג בתוך מטע תה. זרם שם נחל קטן מה שאיפשר לי רחצה יסודית, שהייתי זקוק לה זה מכבר.

מהגבול בין גאורגיה לטורקיה רכבתי כ – 150 ק"מ לעיר ריסה (Risa) ושם פניתי דרומה לפנים הארץ. היה משהו שסיקרן אותי בטורקיה הכפרית, לפני שאבוא בשעריה של איסטנבול. וזו היתה החלטה נכונה. מכאן ולהלאה, פגשתי אנשים ידידותיים למדי. בקפדוקיה Cappadocia הבחנתי באופנוע ב.מ.וו. R51 שנת 1950 עתיק ומשומר. הבעלים הגאה יצא מחנותו והחל לדבר איתי. כאשר למד כי אני ישראלי, שם את ידו על כתפי ואמר "אין לך במה להתבייש אדם". "יד, עשויה מהרבה אצבעות!". אחר כך חזרנו לדבר על אופנועים ומסעות ונפרדנו.

לינה בחיק הטבע הפראי בטורקיה הייתה קלה יחסית ועם המון מקומות בם ניתן לנטות אוהל. מזג האויר החמים והיבש הזכיר לי את ישראל. לפתע, אחרי 21 חודשים רחוק מהבית, חשתי געגועים הביתה.

סאקי ואכים, הניוזילנדי והגרמני שהפכו לחברי לאחר פגישה ורכיבה משותפת בעמק וואכאן בטאג'קיסטאן, שלחו לי כתובת של חבר טוב שלהם באיסטנבול והשביעו אותי "להגיע אליו כדי לנוח כמה ימים". מה שאכן עשיתי. וכך הכרתי את שוסלה Chusla וקמרון  Cameron שני  חברים אחד מניו-זילנד והשני אוסטראלי, הגרים באיסטנבול ומלמדים שם אנגלית.

האופנוע תפקד באופן בעייתי. ידעתי כי הצמיגים גמורים ועלי לחפש זוג חדש, שלא לדבר על טיפול מקיף שאני מאחר בו ואיסטנבול היא המקום הכי מתאים לעשות זאת. מצאתי שני צמיגי מישלן אנאקי והרכבתי אותם. כשסיפרתי לבעל חנות הצמיגים כי הקונטיננטל TKC 80 שהוא הוריד זה עתה מחישוקי האופנוע, עשו מעל 29,000 ק"מ הוא לא האמין. גילינו באותה הזדמנות כי חישוק הגלגל הקדמי עקום לגמרי ומתנועע חסר תקווה משמאל לימין, מעלה ומטה. "קדימה" אמרתי לעצמי.

שוסלה וקמרון – ה"חברים של החברים" טיפלו בי במלוא הרצינות ולקחו אותי להכיר את העיר ההיסטורית המדהימה הזו. חרשנו את מיטב האתרים המרתקים. פגשנו מקומיים ואפילו השתתפנו במסיבת קוקטייל בנציגות הבריטית בעיר (זו הפעם הראשונה במסע הזה ומקווה שאחרונה. אין לי שום חיבה לשגרירויות – בלשון המעטה). המעט ששהיתי באיסטנבול, איפשר לי לקלוט כי טורקיה קרועה מבפנים באופן המזכיר את ישראל. בין החברה המשכילה והמודרנית, לבין הדתיים-שמרנים, השואפים להפוך את הדמוקרטיה הנאורה שנוסדה על ידי אתא טורק במאה הקודמת – לרפובליקה איסלאמית. הצבא הנחשב לשומר הדמוקרטיה והחוקה עומד בתווך.

עם זוג צמיגים וחברים חדשים, עזבתי את איסטנבול ורכבתי צפון מערבה לכיוון בולגריה וסרביה. החורף המתקרב באירופה, גרם לי למהר מעבר לקצב שהתרגלתי לו עד עתה. ממש מעט לפני הגבול ההונגרי, גל ההינע  (הדרייב שאפט) שוב החל להשמיע קולות עזים, ידעתי כי זה רק עניין של זמן עד שהוא ישוב וישבר. "יאללה… קח אותנו רק עד הונגריה!! אל תשבר לנו כאן!!!" אמרתי לאופנוע תוך טפיחה מחבקת על מיכל הדלק השמנמן והכחול…. והאופנוע הנאמן הוביל אותי כל הדרך לתוך הונגריה. כמו תמיד. למרבה המזל מצאתי חיבור אלחוטי למחשב בתחנת משאיות בסמוך לחניון הלילה אמש. שלחתי מייל דחוף לחבר בקהילה המקומית של פורום רוכבי אופנועי האתגר העולמי: "הורייזונס אנלימיטד"  Horizons Unlimited או בקיצור HU, בבודפשט. בעיקרון קראתי "הצילו. הצילו. הצילו!" להפתעתי קיבלתי תשובה בתוך כשעה, גרגלי פאטאי Gergely Fatai המלאך הגואל שלי, הודיע כי הוא יכול לעזור והציע ליצור קשר עם סוכן ב.מ.וו המקומי, כדי לבדוק אם הוא יכול להשיג דרייב-שאפט חדש. פגשתי את גרגלי או בקיצור "גרג" בבודפשט למחרת.

בודפשט

לקחנו את האופנוע למוסך של ב.מ.וו. והזמנו דרייב-שאפט חדש. "זה יגע לכאן מחר", הבטיח לי מנהל המוסך. "או. קי. נהדר" חשבתי לעצמי. המשימה השניה, למצוא לעצמי מקום להניח בו את הראש הלילה. גרג התנצל שאינו יכול לארח אותי בהתראה כל כך קצרה. אך זו לא היתה ממש בעיה. כי היתה לי תכנית מגירה נוספת: "גלישת ספות", או בשמה הפופולארי "קאוץ'-סרפינג" CouchSerfing , אירגון ייחודי המבוסס על רשת האינטרנט, מאפשר למטיילים לארח או להתארח עם ואצל חברים אחרים בקהילה. הכל חינם אין כסף. אין מדובר רק ב"מיטה חינם", אלא בנוסף היכרות עם מקומיים ויכולת להתחבר לארצם ולאופייה הייחודי.. דוד קליין, ארח אותי באופן יוצא מהכלל לאורך שהותי בבודפשט. דוד, מטפס הרים מקצועי, הוא מאותה שנת ייצור שלי (1975), ואחלה בן אדם להיות בחברתו.

מאחר וסוכן ב.מ.וו. הודיע לי כי נפלה טעות וגל הינע לא יגיע ביום למחרת כמו שהובטח, אלא רק בעוד 15 יום (!!!!!!), נשארתי אצל דוד וחקרתי לעומק את עיר הבירה האוסטרו הונגרית היפהפיה הזו. יום אחד דוד שאל אותי אם יש לי מושג בבניה. עניתי כי אכן יש לי משהו ברקורד בנושא. מה שהוביל אותנו לפרוייקט בן עשרה ימים אינטנסיביים – בנינו משרד מסעות עבור דוד, עשוי עץ מהרצפה ועד לגג. נראה כי דוד יצא מבסוט מכל העניין ואני הרגשתי נפלא על כך שיכולתי להחזיר במשהו על האירוח לו זכיתי במחיצתו. אף שחשבתי שזה נגמר… השן שלי הודיעה לי שהיא רוצה עוד קצת קידוחים והפעם בסגנון הונגרי. רופא שיניים הונגרי קדח אותי זו הפעם החמישית במסע הנוכחי! רופא מעולה שהומלץ על ידי חברים ב- HU וכן, גם הוא אופנוען 🙂

לילה אחד בבודפשט, הגיע אימייל מהבית, מודיע כי אחד מחברי הטובים ביותר מניר-יצחק מתחתן. "האם תגיע?" שאלה אמי. לאחר הרהורים ספורים, החלטתי לטוס לישראל לשישה ימים, לבקר את הורי ולקחת חלק בחגיגת הנישואין של חברי. הנחיתה בישראל אחרי כמעט שנתיים, לוותה בתחושות מוזרות. אך כשראיתי את המשפחה והחברים, הרגשתי נהדר ובשניה אחת הרגשתי שוב בבית. זו היתה הזדמנות למפגש עם אדם (שורה זו מתורגמת תחת מחאה. יוני) שלמדתי להעריך רבות – יוני בן שלום. נפגשנו לראשונה דרך פורום אתר HU לפני כשש שנים ונשארנו בקשר מאז. כתבתי ליוני ופגשתי בו ובחלק ממשפחתו הנחמדה בבית קפה בתל-אביב. אני מתבייש להודות שבמקום לדבר עם בתו היפה של יוני, התחלנו מייד לדבר על אופנועים ומסעות… זו היתה הזדמנות טובה בשבילי לקבץ קצת אינפורמציה על מסע לאורך האמריקות. יוני נתן לי המלצות ותדרוך מקצועי. לאן ללכת מה לארוז. מחירים וכו'.

אדם ויוני

לאחר שישה ימים נמרצים בישראל, מצאתי את עצמי לפתע שוב בבודפשט. הדרייב שאפט הגיע וכבר הורכב. סוכן האופנועים התנצל על האיחור. "אין בעיות", אמרתי והודיתי לו על העזרה (מאוחר יותר למדתי שזו לא היתה אשמתו. לב.מ.וו. יש כרגע בעיה באספקת חלפים בעולם כולו).

מפגש HU

החזרה לרכיבה היתה נהדרת, חציתי את אוסטריה בצ'יק והגעתי לגרמניה. ליד שטוטגארט, פגשתי את סאבין וקלאודיו (חברים שפגשתי בקניה ובאסיה) ורכבנו ביחד למפגש HU במרכז גרמניה (מפגשי HU הם מסורת המתקיימת כמה פעמים בשנה בכל פעם, בהתאם לעונות השנה ביבשות השונות. מתאספים שם רוכבי אתגר מכל העולם למפגש של כת מאד ייחודית של שרוטי אופנועי מסע. קצת חגיגה והחלפת מידע) ברכיבה נעימה לאורך נהר נייכאר ובמעלה הגבעות של מרכז גרמניה, הרגשתי בר מזל גדול בעצם היותי בתוך חבל ארץ מדהים, רכוב על האופנוע ובחברת אנשים נפלאים.

מפגש HU

למפגש האופנועים הגיעו הרבה אופנוענים וביניהם קאז, החבר שלי מיפן, זה שחציתי איתו את המזרח הרחוק של רוסיה וסיביר ביולי האחרון. התנאים במפגש היו נהדרים: קמפינג עם חברים ביער, מפגש עם עוד הרבה רוכבי אופנועי מסע והחלפת תובנות, מידע  ונסיון רכיבה. לאחר המפגש המשכתי לתור את גרמניה ופניתי דרומה לכיוון שוויצריה לפגוש את קלאודיו ידידי (www.claudioangelini.ch)  קלאודיו ואני נפגשנו בקניה לפני שנה, כשהוא היה בתוך המסע שלו סביב העולם, על אופנוע הונדה "אפריקה טווין" האהוב שלו. הפכנו לחברים בשניה ונשארנו  בקשר מאז. כמה שבועות מוקדם יותר, שלחתי לקלאודיו מייל עם הכותרת "הצילו!", שאלתי אם אוכל להשתמש במוסך שלו כדי להכין את האופנוע לדרום אמריקה. יצרתי איתו קשר דרך ה"סקייפ", לאחר כמה מילות ברכה, טון הדיבור שלו השתנה ומעבר לקו כבר נשמע מישהו אחר… לא ההרפתקן חוצה העולם שהכרתי, אלא קצין צבא שוויצרי (שזה מה שהוא היה) יעיל ותכליתי: "תגיע לכאן ללנצבורג Lenzburg , ונפתור את זה. המוסך שלי, שלך! אין שום בעיה.

בסה"כ האופנוע פעל בסדר, אך עם 80,000 ק"מ של רכיבה שרובה דרכים גרועות, עמוס כמעט מעבר לגבול המותר. היו מספר נושאים שהיה עלי לדאוג להם וכמה התאמות ותוספות שהתכוונתי להתקין באופנוע:

1) הרפידה הקרמית של המצמד, אותו רכשתי מחברת טוראטק (יצרנית המתמחה בייצור חלקים וחלפים ייחודיים לאופנועי מסע) לא פעל באופן משביע רצון ואחרי כ- 25,000 ק"מ הרעיש מאד ולא הצמיד כראוי (לאחר פירוק המצמד, גילינו כי הסיבה היתה, כי עובי שתיים מתוך ארבע הרפידות הקרמיות, היה חצי מ"מ (עבות משתי האחרות. כתוצאה מכך, המצמד פשוט לא "ישב" ישר. יצרנו קשר ושלחנו את הדיסק לטוראטק בגרמניה, שהיו נבוכים למדי)

2) הבולם הקדמי היה הרוס. ללא שום תגובה מהשסתומים ותותבים שחוקים.

3) בהילוך הגבוה, היה צורך להחליף את המיסבים השחוקים.

4) בגלגל הקדמי. החישוק הישן והעקום כבר היה קרוב לצורת מרובע…

קלאודיו וסאבין חברתו, ארחו אותי בביתם בשוויצריה בזמן שטיפלתי באופנוע. השתמשנו במוסך הביתי הפרטי של קלאודיו והוא רכש את כל החלקים ב “Moto Mader” , סוכנות האופנועים בה הוא עובד כמנהל המוסך. “Moto Mader” הוא מקום מרשים ונחשב לאחד מעשרת סוכנויות אופנועי ב.מ.וו הגדולות בעולם.

פרט למנוע, פירקתי את כל השאר ובחנתי בדקדקנות כל חלק וחלקיק. המנוע היה טעון כמה כיוונונים והתאמות ופרט להחלפת מחזירי השמן – הקדמי והאחורי, הוא היה מאה אחוז. תיבת ההילוכים קיבלה מיסבים חדשים ומחזירי שמן – משהו שצוות BMW HP2 אצל היצרן, המליץ לי באופן אישי לעשות, לפני שאני יורד עם האופנוע לדרום-אמריקה. מצאנו הילוך אחרון משומש אבל כמעט חדש באי-ביי והלכנו על זה, במקום לשפץ מחדש את המערכת שנשחקה.

הבולם האחורי נשלח לחברת אולינס Öhlins , לצורך שיפוץ כללי והתאמנו מזלג אולינס קדמי, במקום המקורי של ב.מ.וו. תיקון הבולם המקורי באופן מקצועי, אמור היה לעלות סכום עתק שלא לדבר על כך שמעולם לא התרשמתי ממש ממה שב.מ.וו עשו לחלק שמקורו בחברת מאראזוצ'י.

קודם כל, בכדי להתאים את המזלג תוצרת אולינס (שנקנה חדש באי-ביי תמורת 500 אירו) תכננו תופסנים למזלג, חישוק, ציר ומתאם לקליפר הבלמים. בית מלאכה מקומי של חברת CNC , עשה את העבודה עבורנו. בימי ראשון קלאודיו ואני השאלנו ק.ט.מ. 990 אס חדש מהתצוגה במקום העבודה שלו ורכבנו יחד אל הרי האלפים המדהימים, כל הדרך עד למרגלות האייגר Eiger  האדיר.

הימים חלפו ולבסוף האופנוע היה מוכן. שלג וקרח כיסו את הקרקע והטמפרטורה צנחה למינוס 20 ברררררררררררר. היה כל כך קר וקפוא, שבקושי יכולתי לצאת לנסיעת המבחן שתכננתי ונאלצתי להסתפק ברכיבה איטית ל- 3 ק"מ, רק כדי לבדוק שהמערכות מתפקדות כראוי. נכון, זו אינה רכיבת מבחן אידאלית אך נראה שאצטרך להסתפק בה בשלב זה.

מאחר ומזג האויר הלך והתדרדר עוד ועוד, היה מסוכן לרכוב כל הדרך להמבורג, משם אני אמור לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה. ארזנו את האופנוע בארגז עץ, רוקנו את הדלק מהמיכל והובלנו על עגלה נגררת את האופנוע לסוכן חברת ההובלה הימית בהמבורג.

וכך, הפכתי באופן רשמי לתרמילאי! האופנוע אמור להגיע לואלפאריסו Valparaiso בצ'ילה דרך הים ב15 בינואר 2011 והטיסה שלי לצ'ילה תהיה ב 30 בדצמבר 2010.

טקס הפרידה מקלאודיו וסאבין כלל דמעות. ולעולם אהיה אסיר תודה לענק בזכות עצמו וחבר אמת.

כדי לחסוך קצת, המשכתי בדרכי בטרמפים ליער איפל בדרום מערב גרמניה, לפגוש חבר מאד מיוחד בשם ברנד טש Bernd Tesch. בעולם הדובר גרמנית, ברנד הוא מספר אחד בכל הקשור למידע, ידע והשפעה בתחום מסעות אופנועים/מול"ות ספרי אופנועים/ היסטוריית אופנועים/וכתיבה על אופנועים. בקיצור, גורו בשר ודם. בגיל שבעים לערך, האיש המיוחד הזה ראה רבות ומחזיק ברשותו מה שנראה כמסד הנתונים הגדול בעולם על רוכבי אתגר (כולל אותך יוני :)). ברנד מחזיק ספריה של מעל 900 ספרים, על מסעות אופנועים כולל זה של גבי בבלי וסיגל גבע הישראלים – בעברית כמובן. נפגשנו לפני הרבה שנים כאשר יצאתי לחצות את אפריקה על ההונדה אפריקה טווין שהיה ברשותי וזכרתי את חברי זה מאז. ברנד ערך מסיבה גדולה שכללה מדורת גזעי עץ ענקיים באמצע השלג. וכמה רוכבי אופנוע נוספים הצטרפו. היה נפלא.

ברנד טש ורעייתו

מעירו של ברנד הדרמתי ובעקבות הזמנה של חבר הגעתי לטנריף באיים הקנרים. מ ו ש ל ם! שמש. מראות נפלאים והזדמנות לשפר את הספרדית הבסיסית שלי. אדיוס!

טנריף

תרגום: יוני. C כל הזכויות לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

ממש בקצה שם למטה

בכניסה לאושואייה – סוף הדרך

אחרי שהתלהקתי לשלושת הרוכבים שפגשתי באספרנצה (Esperanza) שבעה בתים ותחנת דלק בצומת מרכזי, שמנו את העיר ריו גאייגוס (Rio Gallegos) על החרטום והסתדרנו במבנה זיגזגי שבו כל אחד ראה את האופנוע שמאחריו. אנט ודונאלד רכבו על אופנוע אחד בראש, אני באמצע וג'ון מאחור. מהירות שלא עברה את השמונים. ריו גאייגוס היא העיר הדרומית ביותר בחוף האטלנטי של ארגנטינה, לפני המעבר לטיירה דל פואגו. לעיר הזו הגיעו בשנת 1905 שני פורעי חוק אמריקנים מיתולוגיים שנמלטו מארצם. בוץ' קאסידי וסאן-דאנס קיד, שדדו את בנקו דה לונדר'ס בעיר ונמלטו עם 20,000 פזו. מאוחר יותר דווח כי נהרגו בקרב אקדחים בסן וינסנט בבוליביה בשנת 1909. אני מניח כי מיקומה האסטרטגי, (600 ק"מ מזרחית ובאותו קו רוחב לאיי מלוינאס/פולקלאנד הנתונים למחלוקת בעלות שגם הביאה למלחמה, בין ארגנטינה לבריטניה) הפך אותה לעיר רוויית מחנות צבא ואכן רחובות העיר נראים כאילו עוצבו  וסויידו בידי רס"ר בסיס. מצאנו בקלות את מלון בסטון שהדבר הכי חשוב בו היה החימום שעבד בכל העוצמה ועזר לנו להשיב קצת דם לקצות האצבעות.

חילקתי חדר עם ג'ון, איש מחוספס, חביב ושתקן בן חמישים ושש, נהג משאית בחופשה של שנה, אותה לקח מחברת הובלות באיזור פורטסמות' באנגליה. ג'ון יצא למסע שלו על סמך חלום ישן (נשמע מוכר). מכאן הוא יחזור באיגוף מערבי לבואנוס -איירס ומשם ישוב לאנגליה, בה ינוח חודש ואז הוא מתכוון לצרף אליו חבר ולחצות את אירופה ואסיה עד לקצה במזרח סיביר. זו היתה הזדמנות מיוחדת לצפות במישהו כמוני מהצד. ג'ון עטור קעקועים צבעוניים, מתפקד כמו חייל ממושמע. לפני השינה הוציא פנקס עבה מסודר בטורים וראשי פרקים. בהם הכניס שמות מקומות, מרחקים, נתונים טכניים. ושתיים שלוש הערות. הוציא קלסר מפות וסימן בטוש זרחני את המסלול שעשה היום. ג'ון מתכוון לכתוב ספר, אף שהשוק הבריטי רווי ספרי מסעות אופנועים, הוא מאמין שיש לו נקודת מבט שונה. סיפר כי בנו ובתו העובדים בנמל פורטסמות' מתנגדים לכל הטירוף שאחז בו. וצווארה של חברתו לחיים כבר מונח על כתף זרה. עם כל אופיו השתקן, ג'ון פרץ לתוך הדממה עם משפטים שנגעו לייחודם של מקומות ואופיים של אנשים שפגש בדרך. ג'ון ביקר בישראל כמה פעמים ואף שקשה לדבר על המזה"ת בלי אקטואליה, הוא נמנע מכל הערה או דיון בעל אקצנט פוליטי.
יצאנו מריו גאייגוס דרומה בשעה שבע לערך, הרגשתי את הדופק פועם בצדעי כשעברנו מתחת לשלט הראשון במסע בו הופיעה אושואייה כיעד בהמשך הציר. שותפי החליטו שאני אוביל. שמרתי על מהירות של 85 קמ"ש ולפתע חשתי שאני רוצה שהזמן יאט ודברים ייעשו בקצב בו אוכל לעכל את עוצמת החוויה שהעמידה את הלב שלי במבחן, כמו התעטשות נשלטת.

השטח היה מישורי לחלוטין, ללא עץ אחד, מרופד שדות שיחים ומרעה צהבהבים בגובה כמטר, אשר נמתחו עד טבעת האופק סביב. מדי פעם הציץ מהסבך ראשו של אדם, שהניף חכה והעיד על כך שנהר חבוי חותר בקרבת הכביש. לאחר כשעה בה גשם, שלג ורוח צד חיפשו רוכבים להתעסק איתם, באנו למעבר הגבול לצ'ילה. כדי להגיע לאושואייה בקצה ארגנטינה, יש צורך לחלוף בשטח צ'ילה לאורך כ- 200 ק"מ. אין ברירה (אלא אם בוחרים בנתיב ימי עוקף) ולכן שוב כל הפרוצידורה שהטוב בה כאן הוא, שנציגי שתי המדינות יושבים באותו בניין וכל הנדרש, הוא מעבר מאולם אחד לזה הסמוך לו. אנט ודונלד ניהלו את הליך הטפסים לכולנו. הם בני 49 , הורים לשלושה, שבאו לרכב שנה שלמה בכל האמריקות, אחרי שמכרו את חוות הכבשים שלהם בסמוך לקרייסצ'רץ באי הדרומי של ניו-זילנד, דונאלד עבד כמה שנים גם כמנהל חברת אופנועים ושניהם נראו לי רוכבים מהסוג הרגוע. במעבר פגשנו את אנטון, אוסטראלי בן חמישים, טכנאי בובות רובוט בתעשיית הקולנוע, שהגיע רכוב על ב.מ.וו 800 חדש. הוא בדרכו להגר לאנגליה והחליט לעבור עם האופנוע בדרום אמריקה לפני. עוד שותף לשיירה בדרך לאושואייה.

מיצר מגלאן הוא מעבר מים ברוחב 24 ק"מ. מעבורת-נחתת עובדת שם סביב השעון ועושה נגלות של עשרים וחמש דקות לכל כיוון. היא בנוייה כך שהחרטום והירכתיים הם בעצם כבש מקופל המוטל לחוף להעמסה או פריקה. תחילה עלו משאיות אחריהן מכוניות פרטיות ולבסוף אנחנו נדחקנו ברווחים. ים ער טלטל את הספינה שנעה באיגוף כדי לשוט במאונך ככל הניתן לכיוון הגלים. כשנפתח הכבש לחופה של טיירה דל-פואגו פרצנו כולנו בקריאות שמחה. אנשי הצוות עמדו סביב וחייכו בשביעות רצון מול ההתרגשות שהפגנו.

הנחיתה בטיירה דל פואגו

טיירה-דל-פואגו. שלוש מילים שסיכמו עבורי הרבה מעבר למשמעותן, הרקע ההיסטורי והקשרן למקום. זה עוד אייקון אתגרי שראיתי תמיד מול עיני. יעד מסקרן, ייחודי, אפוף ניחוח של קצה הדרך האולטימטיבי, של מקום בתול וראשוני, לא רבים הגיעו אליו בדרך הזו. ואם מעבר מרווח הדאריין במרכז אמריקה הוא בשבילי אתגר, שאני רוצה לשוב אליו יום אחד. כאן אני מגיע לסיפוק סקרנותי המלאה, גם אם לא מסוכנת או רצופה קושי קיצוני.
בארץ האש קיבל את פנינו נוף גבעי שבינות לחמוקיו התנדנדו בהנהון אצילי, עשרות חרגולי מתכת שינקו נפט מבארות. ליד חלקם ניצב עמוד , בראשו דלקה אבוקת אש, בה נשרפו גזים עודפים שנפלטו מהבאר. אכן ארץ האש. שמה ניתן לה על ידי פרדינאנד מגלאן בשנת 1520, כשעבר בדרכו לחפש מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לשקט (שאת שמו נתן לו מגלאן) וראה את מדורות ילידי המקום מאירות מתוך היבשה מדרום לנתיב בו חלף. לפנינו דרך עפר של כ- 120 ק"מ. נהג מקומי הציע לנו לנסוע בציר המערבי, כי המזרחי עמוס משאיות שעלולות לסכן אותנו.

ריו גרנדה מכריזה על עצמה כבירת הסלמון של דרום אמריקה

דרך העפר היתה איכותית ומטופלת. מצאתי עצמי נודד עם מחשבותי מעבר למה שראיתי. הרגשתי פתאום מין שלווה שצנחה עלי. חשתי כמו עלה קליל שצנח לתוך אגם שקט וטבעות הגלים נעו בו למרכז במקום לשוליים. מהאדוות השתקפו פיסות עננים, פני אנשים וצללי מראות שעברתי בהם. נזכרתי בנוף האלסקי, במרחבי יוקון, בדמויות. ידעתי שבשעה הזו כבר צהריים בבית, שגרת יום רגיל. ואצלי מעין ערב חג ממש. כל כך רציתי להרגיש את החיבוק של גלי ברגע הזה. לשתף. רציתי להגיע כבר לאושואייה, אבל מהעבר השני ניסיתי לדחות את הרגע, להתענג על כל מטר וכל מחווה שהנוף, הריחות והאנשים שאיתי שלחו לעברי. לאחר המעבר חזרה לשטח ארגנטינה. מול סן סבאסטיאן, הכביש הסלול חזר. הגענו לעיר ריו גראנדה (Rio Grande) שם התגלגלנו לתוך "הוסטל ארגנטינה", שמתמחה באירוח ענייני והוגן של מטיילים הנמצאים בדרך מ-ואל אושואייה. אני בטוח כי לעיר הזו יש מה להציע גם למחפשים עניין בעל אופי תיירותי אך אותנו לא עניין כלום. כבר רצינו להגיע לקצה.

כבר בשעה חמש, מצאתי עצמי שוכב בחושך בעיניים פקוחות מתכנן את האריזה וההסתערות דרומה, ללג האחרון והמרגש של המסע. לפי קצב הנשימות של ג'ון ואנטון, הבנתי שגם הם ערים ולכן בלי יותר מדי הקדמות הדלקנו את האור והלכנו למטבח לחמם מים לקפה. באויר עמדה שתיקה. אני מניח שכל אחד התכנס באותם דברים שהגעה לקטע הזה הציפה בו וג'ון אמר: "זהו, לעזאזל אנחנו הולכים לסגור את הסיפור" ואנטון ענה "לא יקירי אנחנו רק פותחים אותו" ואני, שתקתי. העפתי מבט מהורהר לכיוון האופנוע המטונף שלי שעמד בחצר מאחור והנהנתי לעברם בהסכמה לשני המשפטים גם יחד. אנט ודונאלד הגיחו מחדרם בקצה המסדרון. ארזנו ויצאנו.

מדרום לריו גרנדה, עשרות קילומטרים של כביש עטורים חלקות עצי מחט, הסובלים מטפיל שהכה בהם כמעט ללא יוצא מהכלל. מאות אלפי עצים זקופים אך מתים, מהם משתלשלים זקני צמח טפיל. בקריאת חומר מקדים על האיזור הזה, למדתי שהדבר נובע מסוג של עש המכלה יערות שלמים גם בצפון אמריקה ושפלש לכאן. הדרך בה נלחמים כאן בתופעה היא ויתור על סוג עצי המחט שנפגע ושתילת יערות בעצים מסוג אחר, העמידים בפני המזיק. ואכן ראיתי ייעור חדש ורענן בסמוך לזה הקמל.

הגענו לאחר כשעה וחצי לעיירה טולהוין  (Tolhuin)לחופו של אגם פאגנאנו (Lago Fagnano) המאורך המגיע מדרום מערב. בטולהוין נכנסנו לקונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה, הנטועה במקום המרוחק הזה כמוסד המכניס לדעתי לעיירה תשעים אחוז מהעוברים בקרבתה. בה ניתן ליהנות מעושר של מאפים, עוגות, סנדביצ'ים וסוגי שוקולד שטרם פגשתי לאורך מסעי ביבשת.

זהו נגמרו העיכובים, עלינו לכיוון רכס ההרים המסתיר מדרום לו את אושואייה וחלפנו בפאס גאריבאלדי, בגובה 430 מ', שם עצרתי בפעם האחרונה להסתכל לאחור. הנוף היה מעורפל מעט כאומר לי "חלאס, תן בגז. תגיע כבר. אין יותר עצירות." ובתוך עשרים דקות של ירידה ארוכה ומפותלת, ניצבנו ליד שלט העץ המסוגנן בכניסה לעיר הדרומית בעולם. נעמדנו זה אחרי זה לצילום על רקע השלט. אנט אחזה במצלמת הקאנון שלי כדי להנציח את הרגע בשבילי, מגדלת הכבשים הקשוחה הזו לא מצמצה והמשיכה לצלם ביד יציבה, גם כשעלו דמעות אושר בעיני. דונלד ניגש אלי והניח יד על כתפי ואמר בפשטות "הי בחור, עשית זאת. מזל טוב".

ירדנו בכביש החוצה את העיר למערבה ועלינו על הדרך המובילה לתוך פארק לה-פאטאייה (La Pataia) שבקצה שלה מסתיימת הדרך הדרומית בעולם. נסיעה איטית הביאה אותנו בסוף 20 ק"מ לקצה שביל עפר מהודק. בדמיוני שמעתי את הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר מס 23 של מוצרט. אולי היצירה הכי עצובה המוכרת לי.

שם ליד שורת עמודי עץ נמוכים, עמד ילד קטן מתולתל לבוש מכנסי "אתא" קצרים, לרגליו סנדלי עור תנ"כיות ובידו שקית נדודים בה אולר, קופסת גפרורים – ממנה עלה קולו של צרצר. שממית בצנצנת מחוררת. מפוחית, מימיית פלסטיק, זנב עיפרון לעוס ומחברת משבצות עשרים דף עם ציורים של מטוסים, דינוזאורים וסירות מפרש. הנמשים על אפו הזהיבו לאור השקיעה. הוא הביט לעברי והרים בהיסוס כף יד קטנה לשלום חטוף ומבוייש. נעץ בי מבט ממזרי וקמוץ עיניים. ירדתי לאט מהאופנוע והתקרבתי אליו. אף ששפתיו נמתחו לחיוך, בעיניו נקוו דמעות כאמבטיות קטנות העומדות לגלוש. רציתי ללטף את ראשו הקטן אך כשנגעתי בו, הוא נמוג כמו בועת סבון למליוני רסיסים בכל צבעי הקשת. שלום יונתן הקטן, ילד מוכה מאשקלון שחלם תמיד לברוח הכי רחוק שאפשר. הפכת חלום למציאות. הגעת! אפשר לחזור.

בקצה הכי דרומי של הדרך הסלולה הכי דרומית בעולם – בהגדרה המקובלת – עומד שלט עץ המכריז כי זהו. כאן זה באמת נגמר. מכאן ועד לאלסקה המרחק הוא 17,848 ק"מ בקו ישר. מד המרחק שלי הראה 38,387 ק"מ ומונה מספר הימים עמד על 176, מהרגע בו הפעלתי אותם ביציאה מביתה של שירלי אחותי בברקלי הסמוכה לסן-פרנסיסקו שבקליפורניה. נעמדתי עם כל החבורה שהמקרה בחר בה לחלוק איתי רגע חשוב בחיי, לכמה צילומי חובה ולעשר דקות של תהילה, היינו אופנוע הב.מ.וו ואני לצוות רוכבי האתגר הדרומיים ביותר בעולם.

לאחר טקס הצילומים, שלפתי מתיק המיכל חמישה ממתקי שוקולד וליקר. אותם קניתי במיוחד בטולהוין. והרמנו אותם באמירת "לחיים". תיירים שהגיעו למקום באוטובוס, הבינו את גודל הרגע, מחאו כפיים וכמה ניגשו להצטלם איתנו.

זהו, נגמר.

שהיתי באושואייה יומיים. שכרתי יחד עם ג'ון ואנטון חדר משותף בהוסטל "דרייק", לא רחוק ממרכז העיר ויצאנו להסתובב רגלית ברחובותיה ולחקור את איכות הפאבים האיריים הסמוכים (מעולים). כמה פעמים ביום טפחנו זה על שכמו של זה בהתרגשות. ברור כי אושואייה מעבר להיותה עיר סואנת בת שישים ומשהו אלף תושבים, חיה ונושמת תחת הגדרתה כעיר הדרומית בעולם. לנמל הקטן שלה מגיעות אניות טיולים, הפורקות בעונה אלפי תיירים ולכן התשתית התיירותית עובדת כמו מכונה. אושואייה שוכנת לחופה של תעלת ביגל. המעבר הימי בין שני האוקיינוסים מדרום לטיירה-דל-פואגו, על שם אוניית המחקר "ביגל" (שהיא עצמה נקראה על שמו של כלב) שעברה כאן בשנת 1827. (כעשרים ק"מ מדרום מזרח למפרץ, באי נאבארינו, בהמשך ארכיפלג ארץ-האש, שוכנת העיירה פורטו ויליאמס הצ'יליאנית, הטוענת לכתר הישוב הדרומי בעולם. זו עיירה שתושביה רובם ככולם משפחות אנשי צבא צ'יליאני המשרתים באיזור. ולמעשה גם ביבשת אנטארקטיקה יש התנחלויות מקצועיות של גופי מחקר וארצות שאינן מוכרות כישובים במובן המקובל של המונח).

שלום אושואייה

יומיים לקח לי להתאושש ממכת הרפיון, הורטיגו והשכרון בהם לקיתי, השתדלתי כל הזמן לשאול את עצמי עד כמה התחושות שלי עכשיו, עונות לציפיות שהיו לי מאז אותו יום בו הכרזתי באוזני עצמי, כי אגיע מפרודו-ביי שבצפון אלסקה, לאושואייה על אופנוע. ניסיתי ברגעים של ריכוז, להכנס לראש של עצמי אז, לנקודות המבט ומחשבות שהיו לי בטרם יצאתי לדרך וניסיתי להשוותן מול המציאות התחושתית שהייתי בה עכשיו. לא שיערתי כמה הדברים שונים, אחרים, מטלטלים. גם שהגעתי לסוף הדרך שם למטה למטה, הרגשתי הכי גבוה שאפשר. הייתי כחולם. ראשית התיישבתי ושלחתי מיילים למשפחה, לחברים ולכל מי שעמד לצידי בהכנות למסע ולאורך הדרך. הרגשתי שזה רגע שכולם חיכו לו. מי בחרדה ומי בבטחון שהדרך תצלח. וכמו כל תייר מצוי, כיליתי את השעות האחרונות בחנות מזכרות הכי קיטשית וקניתי כמה שטויות קלות משקל, כמו סיכות ומדבקות. שלחתי מספר גלויות והתכוננתי לתנועה צפונה, לקטע רכיבה מנהלתי של כ- 3,000 ק"מ, (כמו המרחק בין תל-אביב לרומא) לכיוון בואנוס-איירס, ממנה אני מתכוון לקפל את המסע חזרה הביתה. מחכה לי עוד דרך ארוכה של סיכום ועיכול. בתוך תוכי המסע לא יסתיים לעולם. אבל כאן, איפה שהדרך נגמרת – ידעתי כי ההרפתקה של חציית האמריקות על אופנוע,  הגיעה לקצה.
בבוקר יום ראשון השמונה בנובמבר, הוצאתי את האופנוע, המלך הממזר של המסע מחצר האכסניה ובסופת שלג שהלכה והתגברה, ארזתי הכל ויצאתי על ציר מספר 3 צפונה.

בפעם הבאה: בחזרה צפונה. סאן יוליאן שריגשה אותי. שמורת הפינגווינים בפנינסולה ואלדז. בואנוס-איירס והקיפול הביתה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 60 תגובות, הוסף תגובה