לאמא רוסיה. האמא של הבלאגן

הגשם לא מפסיק והמעבר לרוסיה הוא כמו מכונת זמן; דור אחד לאחור.

פרק 18

אחרי גשם שוטף, שליווה אותנו אתמול אחה"צ ונמשך לכל אורך הלילה וגם דפק במשהו את הרכיבה לרוסיה, התעוררנו לעוד בוקר חורפי של ממש. הצצה חטופה מבעד לחלון, חשפה עוד כמה אופנוענים שנקלעו לאותה צרה מאתמול והצטרפו מאוחר יותר לקמפינג. השמיים מסתתרים מעבר לעננים כבדים ומלאי מים, והדרך המהודקת שהובילה לצימר המשודרג הפכה לשלולית חלקלקה ובוצית.
היום מגיעים לסנט פטרסבורג  ויהי מה !!! החלטה סופית וברוב מוחץ.

הפוגת בוקר קלה בגשם, מאיצה את התארגנות הבוקר ואנו בוחרים לוותר על ארוחת הבוקר ולצאת מיד, חמושים בחליפות ומיגוני מים לדרך המובילה לרוסיה.
הכבישים עדיין ריקים יחסית והתנועה דלילה, הגשם מנקר קלות על הקסדה וביחד עם משב הרוח מנגנים שיר ערש לתוך הקסדה. עצירת תדלוק, שחרור עצמות ומתיחות, הזנה לקיבה עם שוקו חם "וממריאים" שוב לכיוון רוסיה.
הדרך ארוכה ומתארכת והגשם מקפיד ללוות אותנו מבלי להתייאש.
רטובים כהוגן (חיצונית כמובן… לבושים בבגדים נורבגיים…), חוצים את העיר  Lappeenranta ומגיעים למעבר הגבול.
שילוט מנחה מוביל אותנו לביקורת דרכונים פינלנדית שאורכת כמה דקות טובות בזכות האופנועים כמובן – הצטיידנו מראש באישור של משכיר האופנועים, לצורך כניסה איתם לרוסיה והתהליך מתקצר פלאים. הדרכונים מקבלים את החותמות הנדרשות ואנו ממשיכים הלאה.

רכיבה של 2 ק"מ הובילה אותנו לביקורת הדרכונים הרוסית. התור ארוך כאורך הגלות, משאיות בשול הימני, נושקות אחת לשנייה ונדמה, שהבילוי בתור הארוך לוקח כמה ימים…? תמונה, ציור, תרשים או דמות כלשהיא של אופנוע אינה נראית בשלטים ואנחנו מתיישרים לתור המכוניות הארוך, מימין הבחנו בתור קצר של אחמי"ם ובתנועת הנהון קסדה להסכמה גלשנו חרישית עד לראש התור. פרקנו כפפות וקסדות, שלפנו את הדרכונים ויצאו לכיוון שוטרי הגבול הרוסים.

רק כמה צעדים שלנו… ומופיע לפנינו שוטר ובתנועות ידיים מנסה להסביר לנו לפנות את האופנועים מהמקום, אנחנו כמובן, שלא מבינים מאומה…מגיע עוד אחד שיודע כמה מילים ואותיות באנגלית (והאמת…בחרנו שוב לא להבין !) הבחור מתייאש מהר ולוקח אותנו לראשית התור. נבדקנו בקפידה והועברנו (בליווי כמובן…) לתור נוסף להוצאת רישיון לרכב זר, המקנה אישור נסיעה ברוסיה (מעין משרד רישוי, מכון תקנים ורשות עליונה…).
התחלנו למלא באדיקות שני טפסים הכתובים ברוסית (ללא שום מילה באנגלית או בספרדית… ואפילו שולה לא יכלה לתרגם) עם מעט תושייה, עזרה והעתקה מטפסים ממולאים של אנשים נוספים שעמדו בתור, בהחלט חוויה מתסכלת.
החבר'ה, לא ידעים אנגלית וקשה מאד לתקשר.

אחרי שלוש שעות המתנה מתישות בבוטקה של משרד הרישוי, שיחות בשפת סימנים, תנועות ידיים וציורים, אנחנו מקבלים את מסמכי הרישוי הרוסיים ממולאים בחתימות ומדבקות.
מאושרים ושמחים, חזרנו לאופנועים בנקודת האחמי"ם, השוטר הרוסי כבר התמקם ליד השער המתרומם וחיכה שנגיע. השער התרומם וחלפנו על פניו עם האופנועים, לאדמת רוסיה.
עשינו את זה ו"יייייייש" ענקי ושואג נשמע מבעד לקסדות!
השעה 17:00 ועל הכוונת של שולה סנט פטרסבורג.
בחלוף 100 מטרים בלבד ממעבר הגבול, שולה משתוללת ולא מבינה היכן היא נמצאת… בירור כירורגי מעמיק של הבעיה מוביל למסקנה אחת ברורה – אין לה את המפות של רוסיה בזיכרון.
בלית ברירה, משאירים את שולה בגבול וממשיכים ברכיבה עצמאית עם מפות לכיוון סנקט פטרסבורג. אין ולו אות אחת באנגלית…(כול כך מבאס… זו קבלת הפנים לשועלים…) הכול כתוב ברוסית ואי אפשר להבין את הכיוון אלא, עפ"י המספרים בלבד. יצאנו מתחום הגבול, המחסומים, החיילים והשוטרים ועלינו על כביש M10 הרוסי בדרך לעיר. עצרנו ב- Change הראשון והחלפנו יורו לרובל. שלטי חוצות ענקיים בצדי הדרך מלווים אותנו והשלט הראשון שאנו פוגשים (לא הבנו מילה ממה שכתוב וגם לא ממש חשוב….!) לעינכם הרואות… זו הכניסה לרוסיה.

המשכנו ברכיבה במזג אוויר נוח (והכוונה, ללא גשם…) ובכביש משובש, מסוכן ואיום ונורא. 145 הק"מ לעיר רצופים בבורות, מהמורות, קולייסים של משאיות בתוך הנתיב, ונהיגה מטורפת של הרכבים (התאבדות של ממש… לא פלא שפה הומצא הביטוי – "רולטה רוסית") הנהגים נוסעים כאילו אין מחר, עקיפות מימין ובתוך הנתיב שלנו ומסיטים אותנו לשול הימני, מפחיד לאלללללה. מהירות הרכיבה מותאמת לתנאי הדרך והאקלים השורר על הכביש, תנועת אצבע מסתובבת על הקסדה כהסכמה משותפת למשוגעות והלם ממה שקורה סביבנו.

100 ק"מ מייגעים ומסוכנים נגמרים ואנחנו בכניסה לעיר בתחנת הדלק הראשונה ברוסיה. טלפון לפטרוביץ (החבר הטלפוני שאתו יצרתי קשר עוד בארץ) לבירור נקודת המפגש. אופנוען נוסף (מקומי), שהגיח לתדלוק נרתם למשימה מלווה אותנו בהדרכת פטרוביץ לכביש המוביל אל הקלאב של מועדון ההארליסטים המקומי.
רכיבה עירונית של 15 דקות בעיר הרוסית ביחד עם המלווה, עד למחלף שבו המשכנו לרכוב לבד. ושוב, איך אפשר בלי הגשם… והוא הגיע ובגדול ענקי,
טיפות ענקיות בגודל מטבע 5 שקלים נחבטות על ראשינו. רכיבה של 40 דקות נוספות בתוך העיר על הכביש הראשי (4 מסלולים…) בגשם שוטף ללא הפסק. עומס תנועה שלא יתואר. מכוניות שורקות טסות במהירויות עצומות ומשאיות עמוסות סחורה "רצות" על הכבישים.
23:00 והרכיבה מסתיימת בתחנת משטרה על אם הדרך הראשית תחת קורת גג למחסה. חיוג חוזר ונוסף לפטרוביץ בעזרת השוטרים המקומיים, הוביל לגיוס שני חברים מהמועדון המקומי לבוא ולאסוף אותנו מתחנת המשטרה. בינתיים, מתארגנת לה ארוחת גורמה (מרק אטריות בכוס פלסטיק) ברחבה המקורה בתחנת המשטרה.
כעבור כחצי שעה נשמע רעש הארליסטי חזק גולש לתחנת המשטרה ואתו מגיעים שני הארליסטים בשנות השלושים לחייהם, בגשם השוטף, לבושים בג'ינס, קסדת חצי- שחורה, משקפי אבק ממלחמת העולם וחם-צוואר קשור מאחור בדמות מטפחת אדומה משובצת של קאובויי, שרשראות וצמידים ונוטפים מים כהוגן. לחיצות ידיים, חיבוק הארליסטי והכרות קצרה, אלכס הרזה, עם הקוקו הבלונדיני, ומקס המלא, עם הזקנקן הקטן. לשאלתי, מדוע לא הגעתם עם רכב ? נעניתי : אין לנו, ואנחנו רק על אופנוע ! זו תשובה… ותגידו שזו לא אופנוענות  בדם…!!!

רכבנו עוד כ- 30 ק"מ עד לבית המועדון (ושלא תחשבו לרגע שזה מועדון גיל הזהב…). דרך לא סלולה, ארוכה ואיטית להחריד (מקסימום 20 קמ"ש…) ומשובשת להפליא מובילה ל- Club House
01:00  ואנחנו יושבים בחדר האוכל לארוחת ספגטי בולונז' ביחד עם איגור, מקס, אלכס, אלכסיי, יבגני וסבטלנה (אשתו של אלכס) שהכינה את ארוחת הערב. מחליפים חוויות ולמדים האחד על השני, איגור דובר אנגלית רהוטה כך שסופסוף אנחנו מצליחים לתקשר ואפילו לצחוק ביחד. החבר'ה, הארליסטים בנשמה מלאים בקעקועים כדת וכדין, רוכבי הארלי בלבד. אף אופנוע אחר לא מורשה להצטרף לחבורה למעט הביואל (שהוא סוג של הארלי) של איגור …וגם לא נשים. חוקים משלהם ותקופת מבחן ארוכה (כמעט שנה…) למצטרפים החדשים.

את הלילה אנחנו מבלים בבית "האח הגדול", אורי ואני בסלון ופופקין בקומת האחמי"ם. מקס ואלכס נשארים כבייביסיטר ללון ביחד אתנו.
לאות הוקרה על אומץ ליבם לביצוע החילוץ בתנאי אקלים קשים ולהכנסת האורחים הלבבית והמרשימה קיבלו אלכס ומקס שי צנוע.
לאלכס – חולצת פולו של מועדון השועלים ולמקס כובע צהוב של המועדון.
והמועדון המקומי קיבל את ברכת הבית בדמות חמסה יפה שנתלתה אחר כבוד על אחד מקירות הבית.
למחרת, אנחנו מתכוונים לעבור דירה למרכז העיר
האחריות על תיאום המלון וחניית האופנועים הבטוחה הוטלה על איגור.
חוויות, וריגושים מהעיר סנקט פטרסבורג בפרק הבא.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מעברים. מרחקים. הרהורים.

זהו. הדרך חזרה היא מסע מסוג אחר. הכל קל יותר ואפשר להתחיל לסכם כמה דברים.

הצג את הוראות הגעה אל Jyväskylä, Finland במפה גדולה יותר

פרק 17

ובפעם האחרונה, בוקר טוב לנורבגיה מהקמפינג בעיירה Karasjok. התעוררות באיחור קל … לסיום מטלות מִחשוב (סופסוף יש אינטרנט…ואנחנו חוזרים לשידור…5 פרקים ברצף מחכים לכם…) ולייבוש הכביסה הרטובה. כן, עשינו אתמול כביסה במכונות אמיתיות ממש ולא בידיים. ארוחת הבוקר הפרטית, הוגשה בלובי הקמפינג ורק לנו – היה נחמד לחשוב וגם לדעת…, שאנחנו כאלה חשובים! כמחצית ממספר הק"מ המתוכננים כבר מאחורינו וזה הזמן, לומר תודה לאופנועים הדנדשים, שמלווים ו"סובלים" ביחד אתנו את תלאות המסע, יש לציין (טפו…טפו…) ללא הנד עפעף, האופנועים תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל ללא כל דופי וניאותו לכל סיבוב מצערת ולחיצת בלם בכל תנאי ובכל מזג אוויר ( ולא אמרו "לא" אפילו פעם אחת… ).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרכיבה על היפנים (הגדול ושני הקטנים…) נעימה וחלקה, המושבים סופגים את מהמורות הכביש ומטפלים כיאות בישבנים המונחים עליהם, כמה חשוב היה לקבל אופנועים חדשים ולצאת למסע ארוך שכזה, בהחלט מוסיף רוגע ושקט נפשי בתחום המוטורי.
הבוקר הוקדש למסכת טיפולים ובדיקות כלליות ע"י המכונאי המוכשר – פופקין (זוכרים אותו מהשרשרת של הגרמני…). על הפרק: מתיחה ושימון שרשרות, בדיקת צמיגים ולחץ אויר, בדיקה כללית של תפעול מערכות ובקרת נזקים, ניקיון בסיסי, והכנתם לרכיבת החזור הביתה-למינכן. נותרו עוד כ- 5000 ק"מ.
12:00 ואנחנו על האופנועים ויצאנו לכיוון פינלנד, עם אמירת "ביי ביי" בליבנו, למדינה המהממת – נורבגיה. וכן, לאותו כביש E6 האגדי שליווה אותנו לא מעט ימים בנורבגיה.

כמה עשרות ק"מ בודדים של רכיבה ומצאנו את עצמנו בגבול פינלנד העובר באמצע נהר. כמובן, שעצרנו לצילומים עם רגל פה ורגל שם… ושוב נפרדנו לשלום מנורבגיה תוך כדי השתחוות ואמירת תודה ענקית ובתוספת נכבדה של צילומים נועזים.
את פינלנד אנחנו מתכוונים לחצות כמעט לכל אורכה כ- 1200 ק"מ ובדרך לנסות למצוא שלג לסיבוב מזחלות עם כלבים וגם, כדי  להיכנס לרוסיה ולבקר בסנט-פטרסבורג, שם, אנחנו אמורים להיפגש עם מר פטרוביץ היו"ר של מועדון האופנועים המקומי (תואם אליקו… שלנו).
כביש 92 הפינלנדי, מעביר אותנו לצידו השני של הגבול ומחבר אותנו לכביש E75, שייקח אותנו למעבר הגבול Lappeenranta לכיוון רוסיה. בסך הכל כ- 50 ק"מ של רכיבה בתוך פינלנד ואנו כבר מרגישים בשינוי הדראסטי בתפאורה ובכלל, הכל מקבל גוון, צבע ותרבות אחרים לגמרי. מראות שונים וחדשים נגלים לעינינו; הרקע נשאר אמנם ירוק, אך דהוי למחצה, הכל נמוך הרבה יותר. העצים בגובה העיניים ודקים מאד, השטח מדולל עם הרבה קרחות וצבע חום אדמה. אין מפלים ורעש המים אינו נשמע. ההרים הנישאים אל על נעלמו כליל, שלג בפסגות לא קיים (כלל לא רואים הרים ורכסים…) , מכוניות משנות יצור מוקדמות יחסית, לבוש התושבים שונה. הסגנון הבניה ואדריכלות, תחנות הדלק והמבנים שונים ונראים פשוטים יותר. חניוני הדרכים עזובים ולא מטופחים וכביש אחד, דו מסלולי, ארוך וישר מאד, בקושי מפותל או מתעקל (צריך ממש להתחנן בשביל איזו הטייה…), ומוביל אותנו עשרות ומאות ק"מ קדימה ודרומה. מכוניות וגם אופנועים בקושי נעים על הכבישים ואנחנו מרגישים די לבד במדינה (כאילו, שכולם יצאו לחו'ל… אולי לנורדקאפ ??? או ישנים…). ולמה הדבר דומה: רכיבה על כביש הערבה שלנו באמצע השבוע… ופעם ב… עובר רכב או משאית (רק בלי נוף ירוק בעיניים…).

השמש מאירה את השמיים במלוא הדרה, הטמ"פ בחוץ 11 מעלות וברכיבה קררררררר עוד יותר (ולזה אני קורא : "שמש שקרנית"…), אנחנו עטופים בכל מה שרק אפשר ומנסים להתחמם איכשהו. הרכיבה מאד משעממת ושגרתית, ברוב המכריע של הכביש, השלט מורה על – 100 קמ"ש. אנחנו מחליטים שעבורנו זו אכן מהירות תלת ספרתית אבל 123 קמ"ש זה גם קצת יותר מהר וגם קצת יותר יפה ועוקב. נכנסנו למבנה "העוקץ" אלא, שהפעם מובילים שולה בחוד (בכל זאת, מגיע גם לה קצת כבוד…) ביחד עם פופקין (היא לא עוזבת אותו לרגע, ואפשר להבין למה…), אורי בסנדוויץ' ואני אחרון. אנחנו כבר מתורגלים ומיומנים והרכיבה הופכת לכיייייפית של ממש (חיוכי מתוח מאוזן לאוזן בתוך הקסדות נראים למרחוק…). גם פה על הדרך, פוגשים בבעלי החיים שכל כך הרבה פעמים הזהירו אותנו מפניהם. הפעם פגשנו שלושה איילים. חבר'ה ממש גדולים – ראו בתמונות לפניכם, אחד מהם, ממש העז והתקרב אלי.
9 שעות רכיבה וכבר מלאו לנו מאות ק"מ. השעה מאוחרת. הגענו למוטל נחמד בסמוך לעיר Rovaniemi הנמצא למרגלות הכביש הראשי ללינת הלילה הראשון בפינלנד. מקלחות ולמיטה. רגע! לא לפני ארוחת לילה ובתפריט: מרק ירקות חם ורותח שהוכן ע"י אורי.

והנה פצח הבוקר והשעה 07:15. בוקר ראשון בפינלנד הקרה ואנחנו מתעוררים לקולו של פופקין – "ילדים קומו…"  ארוחת בוקר מהירה (עם הכנת סנדוויצ'ים…כנהוג ומקובל), והיום מתחיל בתפילת הדרך הראשונה על אדמת פינלנד.
09:00 ישובים על האופנועים (חרוצים… לא ?) ויצאנו לדרך. בסה"כ רכיבה של עוד 600 קמ"ש להיום. מזג האוויר טוב ונעים יותר מאתמול ונראה כי לשמש יש יותר חשק לחמם אותנו (הגיע הזמן…). רכיבת הבוקר מתחילה בטיסה בגובה נמוך לתחנת הדלק הקרובה. 50 ק"מ חלפו ואנו מגיעים לתחנת הדלק מלאים במוסקיטוסים מרוחים על מגן הרוח הקדמי ומשקף הקסדה, אי אפשר לתאר את הכמויות (טיפה שמתחמם והם יוצאים בהמוניהם לרחובות…).
וכך הם נראים, מבעד למשקף בשלל צבעי הקשת – חלקם נמרחים בצהוב חרדל, חלקם שחורים ואדומים ואפילו, יש ביניהם שקופים. הפתרון המומלץ למשקף, לנגב מיד עם אחת האצבעות, כי אחרת זה מתייבש ונדבק. מריחת הברחשים על המשקף הופכת את שדה הראיה לתצפית מעניינת כמו מבעד לתחתית בקבוק אורנג'דה.

המשכנו ברכיבה מנהלתית תלת ספרתית ועוקבת… במזג אוויר אידיאלי לרכיבה. בכניסות לנקודות ישוב על ציר התנועה הראשי, המהירות יורדת ל- 60 קמ"ש ובכל כניסה לעיר, יש לפחות שתי מצלמות מהירות. (לפופקין ושולה כבר יש אלבום תמונות משותפות…זוכרים, הוא חוד החנית של המבנה) אורי בתפקיד גשש בלש אחרי המצלמות, מסמן לי לאחור בהטיית יד שמאל מבעוד מועד מתי להאט כך, שלי בטח לא יהיו הרבה תמונות באלבום.
אני רוצה להרגיע אתכם, זוכרים את טובי השבדי …? שאלנו אותו עוד בנורבגיה, לפשר המצלמות ומתי זה קונס או מכניס לכלא… ? אז ככה, מכיוון, שהמצלמות מצלמות רק מקדימה, לגבינו האופנוענים זה לא רלוונטי, גם לא מזהים אותנו בגלל הקסדה וגם, אין מספר. הבעיה מתחילה, אם עומד שוטר ליד ועוצר. בכל מקרה, לא צריך להיבהל, אנחנו בהחלט מאטים לפני הכניסה לערים ורוכבים בזהירות מרבית – הסירו דאגה מליבכם.
המשכנו ברכיבה רגילה ושגרתית ולפתע השתנה מזג האוויר במיידי וכמו מסך שחצינו, השמיים הפכו מתכלת רענן, לאפור כהה המבשר רעות. כניסה מהירה לתחנת הדלק הקרובה לתדלוק ולבישת חליפות סערה. בדיעבד, התברר שטוב עשינו… הגשם החל לרדת במלוא עוצמתו (הרי לא ישאירו אותנו יבשים גם בפינלנד…???) ותוך כדי, אף מתחזק ושוטף אותנו (מוכנים כמובן…) כהוגן. ככל שאנחנו מתקדמים ברכיבה כך, גם הגשם הולך וגובר. הנסיעה הופכת למסורבלת ולעיתים אף מסוכנת בגשם שוטף שכזה. רכבים ובמיוחד משאיות החולפות על פנינו, ממלאים אותנו בתרסיסי מים מהולים בבוץ, שמן, חול וכל דבר אפשרי ואנחנו (וגם האופנועים…) מתלכלכים כהוגן. תנועות ידיים וסימוני "קאט" ואנחנו מחליטים תוך כדי רכיבה שזהו להיום! לקמפינג הראשון ומסיימים את הרכיבה להיום.

הספקנו להגיע עד לעיר Jyvaskyla (הרבה פחות מהתכנון המקורי…) לצימר עם סָאונָה צמודה, מקלחת מסג'ים עם בועות, מטבחון חמוד ושלוש מיטות. השעה 17:30 ואת מכסת הק"מ של היום, נצטרך להשלים כנראה מחר ובתוספת (היינו אמורים ללון הלילה כבר ברוסיה). התארגנות  ופירוק מהיר של התיקים מהאופנועים והשף להיום, אורי – נכנס להכנת ארוחת הערב ובתפריט להיום – שקשוקה. מצרכים כבר קנינו בבוקר (מזל…) ואחרי שעה של עבודה מאומצת ליקקנו את האצבעות וניגבנו עם לחם כפרי את הצלחות, היה אחלה וסבבי ביותר.
שאפו לאורי (אליאן, אורי חוזר אליך ולמטבח בגדול…).
החבר'ה הלכו לישון (על קיבה מלאה… ) ואני לעבודת התיעוד הרגילה, עם "מוזיקת הרקע…" של שניהם.
אז לילה טוב גם לכם,
ודש חם ומתגעגע מכולנו
ניפגש בפרק הבא – רוסיה.

איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת.צחי – אוסטרליה (דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה-סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על המסע הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

רעיון לחבר את כולנו: כיתבו HARPATKA.COM בדרך מקורית משלכם; מתוך המסע/טיול/סיבוב/הרפתקה. צלמו. ושילחו. אשבץ זאת בכותרת הבלוג. מאז חזרתי מהאמריקות, אני מארח בבלוג סיפורי מסע של חברים, תהנו:

————————————————————————————————————————————

דרום אמריקה של חברים

אדם ממשיך לרכוב סביב הכדור. מהחברים בבואנוס ועד לחברים בסאלאר.

 

 

מפלי האיגואסו

בפארגוואי הייתי חייב לתקן את המצלמה שלי ולאחר שאלות פה ושם, מצאתי מעבדה באסונסיון הבירה והבעיה נפתרה. פאראגוואי היא ארץ נחמדה ושקטה. מצאתי כי אנשי צוות התחזוקה הידידותי של הגנים הבוטאניים במרכז העיר, מאפשרים לתיירי מסע לקמפנג ולהקים לעצמם אוהל בתוך הגן. וכך עשיתי.
המצלמה תוקנה, אספקה לארבעה ימים נאספה ויצאתי מהבירה לכיוון צפון מערב, לחצות את איזור ביצות צ'אקו- Chaco swamps. מדובר ב-800 ק"מ לכיוון הגבול הבוליביאני. מסלול עם מעט אספלט, טיפה חול והמון בורות וחריצים. ללא תיירים ועם אין ספור חיות בר.

עם ההגעה לבוליביה, שמתי פני לעיר סנטה-קרוז כדי לפגוש את ראפה Rafa. בעל החווה בו פגשתי בדרום פטגוניה (זוכרים) הוא טס לכאן מבארילוצ'ה ארגנטינה. התכנית הייתה לרכוב כמה ימים יחד עם ראפה ועם ווִילי Willi– חברו של ראפה בדרום בוליביה ולהתחבר לאחד המקומות היפים בעולם. ווילי רכב על ה-F800GS שלו וראפה על DR650 שהשאיל במקום.
ארבעת הימים שלאחר מכן היו אדירים; רכבנו ב"דרך צֶ'ה" Ruta Del Che באיזור בו צ'ה גווארה האגדי פעל במשך כשנה, עד ללכידתו ומותו – הוא ניסה, על פי המקומיים; "ליצור קובה בתוך בוליביה". במקום שצ'ה נהרג' הוקם בית חולים קטן (צ'ה היה רופא), המנוהל על ידי רופאים קובנים.

משם המשכנו למעלה לתוך האלטיפלאנו Altiplano . האיזור והמישורי והצונן בגבהים שמעל 4000 מ'. באיזור כזה, רכיבה על אופנוע יוצרת בעיה שכן קצב העליה מהיר מהתקדמות רגלית. ויתרנו על קצב עליה מומלץ של 500 מ' ביום וסבלנו מכאבי ראש והעדר תיאבון. "קח קצת עלי קוקה ותלעס", הציע לי איש זקן שפגשנו. היה לעלים טעם נורא ולעיסתם לא ממש השפיעה עלי. כמה ימים אחר כך, כבר הרגשנו הרבה יותר טוב והגענו לפוטוסי Potosi העיר הגבוה בעולם – בגובה 4,060 מ'. כאן היה המקום בו נפרדו דרכינו; ראפה ווילי חזרו לסנטה-קרוז.

נשארתי עוד יום בעיר וקפצתי לראות את מכרות הכסף שהאיזור מפורסם בהם. היה זה שוֹק של ממש, לראות באיזה תנאים קשים ומסוכנים הכורים המקומיים עובדים. קשה להאמין, כי המכרה הזה לבדו, סיפק את כל תצרוכת הכסף של האימפריה הספרדית הענקית, במשך יותר ממאתיים שנה. עכשיו, אותה מתכת כסף שבעבר נחצבה כאן באיכות של 99% כבר איננה. והמקומיים נותרו עם סביבה הרוסה.

בפוטוסי פגשתי עוד כמה רוכבי אופנוע; דיויד, מקנדה על BMW r1200gs Adv..רָאייֶן וג'וֹש מארה"ב עלBMW DAKAR  ועל DR 650 . ופאטריק מדנמרק על ה- DLV 650 שלו. התחברנו במהירות ורכבנו יחד לכיוון הסאלאר דה יויוני Salar de Uyuni. הסאלאר במערב בוליביה, הוא אגם המלח הגדול בעולם (10,000 קמ"ר) ונטען כי הוא אוצר כ- 50% מיתרות הליתיום בעולם. כאשר המקום יבש, זו חוויה חד פעמית. התנסות רכיבה שלא תמצאו במקום אחר. מקום בו תוכלו לרכוב לכל כיוון. העמסנו האספקה בעיר ויצאנו למישורים הלבנים הגדולים.

הקילומטר הראשון היה רטוב עדיין, עם מים בעומק כ- 3 ס"מ, אותם חצינו בזהירות רבה, כדי לא להתיז יותר מדי מי מלח על האופנועים. ברגע שעלינו על קרקע יציבה, פשוט התפרענו ורכבנו במקסימום המהירות, בה האופנועים שלנו היו מסוגלים לטוס. השמש החלה לשקוע ואיתה הטמפרטורות שצנחו מתחת לאפס. הקמנו מחנה קטן באמצע הסאלאר ובישלנו ארוחת ערב יחד. "מה כבר יכול להיות טוב מהמקום הזה?" חשבתי לעצמי…
בבוקר, יצאנו מהאוהלים וגילינו כי כל אספקת המים שלנו הפכה לגושי קרח. חזרנו לעיירה יויוני Uyuni ושטפנו את האופנועים במכון רחיצת מכוניות מקומי. לקח שעות לשטוף את כל המלח מהאופנועים, מלח שעלול לזרז חלודה בחלקיו החשופים.

היו אופנוענים שהמליצו על הדרך מיויוני לכיוון לָגונה וֶרדֶה Laguna Verde בכיוון דרום. וכך שוב, הצטיידנו בדלק ומזון ופנינו לכיוון ההרים. הדרך טיפסה וטיפסה ותנאי השינה באוהל בטבע הפראי, היו קפואים מאי פעם. בקור של מינוס 10 ובגובה של כ- 4500 מ', פשוט לא היה ברשותנו די פליס וצמר, כדי לשמור על מעט חום. אך שוב; הנוף המרהיב והחברותא הנהדרת, עודדו אותנו להמשיך. יום אחד עצרנו סתם מחוץ לכפר קטן וכולם נאספו סביבי; מד המרחק של האופנוע שלי הראה: 100,000 (מאה אלף) ק"מ. עבור אופנועי מסע הנרכבים באופן רצוף, במקסימום יכולות נשיאה. בתנאי דרך קיצוניים ושחיקה, זה מספר עצום. כך שכולם לחצו את ידי ולרגע נזכרתי בכל אותם אלפי קילומטרים של ג'ונגל, מדבר, הרים, אוקיינוסים… באותו לילה מצאנו מעיין מים חמים והקמנו לידו את המחנה הזעיר שלנו ולאחר זמן רב, קפצנו לאמבטיה מהסוג שקוראים לו הכרחי…

בגבול בוליביה / צ'ילה נפרדנו. דייויד וחבריו חזרו לכיוון לה-פאז ואני נכנסתי לצ'ילה, מתוך כוונה לסייר בעומק מדבר האטקאמה במשך שבוע ואז לחזור לבוליביה. סיכמנו להפגש בלה-פאז ב-11 ביוני ונפרדנו לשלום.

כרגע אני בסן-פדרו דה-אטאקמה שהיא מקום מאד תיירותי ויחד עם זאת, נאת-מדבר נעימה, בה בחרתי לעשות הפסקת מנוחה.

כמה שעות לאחר הפוסט הזה. עידכון; קיבלתי הודעה כי דייויד התהפך איפה שהוא סמוך לגבול בין צ'ילה לבוליביה ופונה לבית חולים בקאלמה צ'ילה. לכן יצאתי בטרמפים לאיזור התאונה, להביא משם את האופנוע שהסתבר כי התהפך קשות וחטף חבטות ומעיכות, אך באורח פלא, לא נגרם לו נזק ממשי. כך שכרגע הוא איתי. בינתיים, דייויד עבר ניתוח בבית-חולים פרטי ומאד מקצועי – טיפול המכוסה על ידי חברת הביטוח הקנדית שלו – שמו לו חתיכת פלטינה ברגל והרופאים חושבים שהוא יוכל לחזור לרכוב בעוד כ- 20 יום.
זהו, מחר אני מתכוון להחליף צמיגים ולעלות צפונה לכיוון העיר אריקה Arica בצפון צ'ילה.
להתראות. אדם

——————————————————————————————————————————————-

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

זאק היציאה לדרך והשבוע הראשון.

הפרידה מסידני ביום שישי היה אירוע של ממש. אחרי כל ההכנות והתכנונים. ימים של ספירה נרגשת לאחור הסתכמו בקליק אחד קטן – כפתור ההתנעה. בהתאם להמלצתו של אסף, המלווה אותי בכל אינץ' בדרך, שאפתי שאיפה אחת גדולה לפני הקליק הזה והנה אני כבר בדרך.
פקקי התנועה של סידני היו צפופים מאד על אף השעה המוקדמת, אך די מהר מצאתי עצמי על הכביש הראשי בכיוון מזרח. היום הראשון, היה ברובו מאמץ להתרחק מהאיזורים האורבניים העשנים וגם כדי להסתגל למשקל הרב שאני נושא. המשכתי לשיר בקולי קולות בתוך הקסדה ומדי פעם פרצה מגרוני שאגה אדירה "יש! יש! יש! בידיעה שאני היחיד ששומע…

בלילה הראשון הקמתי אוהל לגדותיו של נהר בוגאן Bogan River בנינגאן Nyngan כ-560 ק"מ מערבה מסידני. מה שמצחיק הוא שפגשתי שם כמה אנשים בפארק הקארוונים שהצדיקו את שם הנהר (בוגן פירושו בסלנג המקומי-ארס).

ביום למחרת המשכתי לרכוב מערבה לכיוון ברוקן היל Broken Hill. צבע הקרקע השתנה לאט לאט מחום לאדום והצמחיה שינתה גוון באיטיות לאפור. הכבישים ישרים ונמשכים ישירות עד לקו האופק ומספרן הגדל של חיות שנחבטו ונדרסו על ידי כלי רכב רק המחיש כמה שומם המקום ושייך עדיין לבעלי החיים סביב.

אחרי שהתמקמתי בפארק הקראוונים של ברוקן היל. פרקתי את הציוד מהאופנוע וקפצתי לפאב מקומי ללגום משהו קר ולצלול לתוך ארוחה חמה. עצוב לומר, אבל כאן, כשחוצים את העיירות באאוטבק האוסטרלי, ניתן להבין למה אוסטרליה הדיחה את ארה"ב מראש טבלת השמנת היתר העולמית. קשה למצוא כאן מזון בריא בתפריט ולא נראה שזה אכפת למישהו. ההיפך.
בלילה שהיה קריר יותר יחסית לסידני בעונה הזו (כ-5 צלזיוס), כששכבתי בשק השינה שלי שמעתי קולות עזים של ירי, אך מאחר ואני באוסטרליה חשבתי שזה לא יותר מדמיון. מקסימום קולות נפץ והנחתי שמדובר בזיקוקי דינור של איזה אירוע חגיגי באאוטבק… יום המחרת כבר יוכיח לי שטעיתי.

ברכיבה קצרה מברוקן היל והגעתי לקו הגבול. לרבים מכם גבול משמעו גדר גבוהה תחת שמירה כבדה ואין מה לחפש בצד השני. לא כאן. הגבול בין ניו-סאוט'-ויילס למערב-אוסטרליה, כמו בין שאר מדינות אוסטרליה הוא רק שלט מאובק וביתן קטן. כמה פשוט.
מיד אחרי סימן הגבול; מחסום משטרה כבד ובדיקת אלכוהול וסמים… ניגשה אלי שוטרת יפהפיה. שיערה ג'ינג'י ועיניה ירוקות. נשיפה מהירה לתוך הצינור ואני כבר בדרך. הסתבר שאמש התקיימה תגרה מלווה בירי בין שתי כנופיות אופנוענים בברוקן היל. הפינקים והג'וקרים ניהלו קרב מאיזו שהיא סיבה והמשטרה יצאה במבצע בדיקת אלכוהול וסמים כתירוץ לחיפוש נשק וסמים. מאחר והצבעים היחידים על המעיל שלי הם של דגל אוסטרליה, איני רוכב על הארלי וממש אין עלי קעקועי אופנועים או כאלה הלקוחים מתרבות חובשי בתי הכלא הסדרתיים. כנראה שאיני מועמד לבדיקות יסודיות שכאלה. מה שמאד מצער, בהתחשב בעובדה שהייתי שמח לבלות עוד קצת זמן ולהכיר את השוטרת הג'ינג'ית ירוקת העין.
עצרתי לחניה קצרה במלון אולארי Olary hotel שהוא מלון מהסוג הכי רחוק שיש לכם בראש, כמעט כמו המרחק בין סידני לפרת'. פקיד הקבלה קצר הרוח סיפר לי שהטבח יצא העירה, כך שניתן לקבל רק פשטידת בשר מחוממת. מאחר והעיר "הקרובה" זה סיפור של 200 ק"מ, היה ברור שאני לא מחכה לו. חטפתי שתי פרוסות של פשטידת בשר שנראו מעולפות משהו, הכנתי לעצמי כוס קפה ויצאתי החוצה לאכול בשמש.

אז פגשתי את באק Buck . הוא בא והתיישב לשלחני והתחלנו לפטפט. האיש הנהדר הזה, באק רוג'רס, הוא נהג קטר הרכבת שנתקעה על המסילה מעבר לכביש, בשום מקום המוחלט שהיינו בו וחיכה למשאית שתבוא או לחלץ אותו, או לתקן את הרכבת. ניהלנו שיחה נעימה והתרשמתי רבות מהידע העצום שלו על ההיסטוריה המקומית. זו הייתה שיחת ההפסקה הכי נעימה שיכולתי לקוות לה. באק, גרמת לי לחייך כל היום.

באק

מכאן הרכיבה המשיכה לכיוון פלינדרס ריינג'רס  Flinders Rangers . בפעם הקודמת בה ביקרתי את המקום, הייתה לפני תשע שנים כשהגעתי לפסטיבל ליקוי החמה המלא. אז האיזור היה יבש כמו פני הירח (בדרך כלל הוא כזה). אך השנה ירד כל כך הרבה גשם שהאיזור קיבל בחודש אחד, כמות משקעים היורדת בדרך כלל לאורך כמה שנים. הכל  היה כל כך ירוק ושופע, כמעט כמו חופי ניו סאוט' ווילס. בדרך לתחנת רונסלי  Rawnsley station, היכן שהתעתדתי לבלות את הלילה, רכבתי מבעד לענן של אָרבֶּה. לא ממש חווייה נעימה. הם גדולים וכשחוטפים אותם במאה קמ"ש, החבטה שלהם כואבת גם מבעד לכל ציוד המגן שלי.

באיזור הקמפינג פגשתי את קיירי. האישה הזו בת ה-70 פלוס מטזמניה, הייתה בדרכה לבקר את בנה הגר באליס ספריגס. היא נוהגת ברכב שטח ענק אשר לגג שלו קשור קייאק, כדי לחתור באגמים שתמצא בדרך- וכל זה לבד לגמרי.
מכאן, הכיוון כבר היה דרומה לעבר פורט אוגוסטה להתכונן לחציית הנולארבור Nullarbor הכביש הישר הארוך באוסטרליה.

ולסיכום: חז"ל קבעו שמתוך 10 קבין של יופי שירדו על העולם, 9 קיבלה ירושלים.
עם כל הכבוד לחז"ל (ויש כבוד)  וליופיה של ירושלים –  אני בטוח שהם מעולם לא טיילו באוסטרליה.

זהו לעכשיו. המשך יבוא.

ZAC

———————————————————————————————————————–

תרגם וערך- יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לצחי.

———————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

אדם ממשיך להקיף את העולם ומשתף בדרכו הייחודית:

האנשים, הנופים והמסלול האתגרי.

כבר בבואנוס-איירס

סוף סוף אחרי מאמצים רבים, מחשב הנוטבוק שלי חזר לחיים (אינשאללה) והנה עידכון לקטעי המסע האחרונים וכמה צילומים.
אחרי שעזבתי את חוות מנליק במרכז פטאגוניה, רכבתי דרומה לצפות בקרחון הפריטו מורנו (Perito Moreno). מראה מופלא של ממש. שילמתי את דמי הכניסה הגבוהים והחנתי את האופנוע בכניסה ואז צעדתי את הקילומטר וחצי עד לקרחון עצמו. כמובן תוך צילום ללא הפסקה של הנוף המדהים.

מאיזור זה דרומה, הכביש כבר הפך לאספלט סלול ולאחר לילה של קמפינג במישורי הפמפה, חציתי את הגבול בסרו קסטיו (Cerro Castillo) בחזרה לתוך צ'ילה. מגדלי הטורס דל פיינה Torres Del Paine נראו כבר ממרחק של מעל 80 ק"מ בזכות מזג האויר הנאה ששרר. שהיתי יומיים בפארק ומשם המשכתי דרומה, בדרך עפר צרה שיצאה מחלקו הדרומי של הפארק. הדלק כמעט ואזל' אך עם טיפות אחרונות (או ליתר דיוק; אדי דלק) התגלגלתי לתחנת דלק "קוֹפָּק" בעיבורה של פוארטו נאטאלס (Puerto Natales) תדלקתי וגם תיקנתי את הלפטופ הקטן שלי (הייתי צריך להסיר איזה סוס טרויאני) וכמו שבאתי להמשיך, פגשתי חבר; ג'נס (Jens) מגרמניה. ג'נס הוא מארגן מפגש  Horizons Unlimited במרכז גרמניה. נפגשנו שם ונשארנו מאז בקשר. לפרנסתו ג'נס משמש מדריך של אלדוויז ( Edelweiss Tours) – חברה ידועה למדי, של טיולי אופנועים. באירופה (ובעולם). הוא וקבוצת הלקוחות שלו, הזמינו אותי לסעוד איתם ארוחה נהדרת ולבלות את המשך היום. אנשים נהדרים.

המעבורת בתעלת מגלאן- 4.5 ק"מ בין פטאגוניה לארץ האש

כבישי הבטון הובילו אותי בעוד יומיים של רכיבה דרומה והגעתי ממש ברגע האחרון לפני שכבש הספינה קופל. מסיבה שאינה ברורה, אופנוענים זוכים להפלגה חינם, משהו שלוקח 29 דקות וחוצה את מיצרי מגלאן לטיירה דל פואגו. Tierra del Fuego)) טיפסתי לסיפון והשקפתי לכיוון מיצרי מגלאן שהיו עד לפתיחת תעלת פנמה, הדרך הראשית בין מערב אירופה לחוף המערבי של ארצות הברית. אין פלא שפנמה אוחזת בנכס בעל חשיבות אסטרטגית עצומה לארה"ב.
טיירה דל פואגו – היא ארץ האש נקראה כך על ידי מגלאן הנווט שהפליג לכאן במאה ה-16. שם המקום נובע מהאש שראה לאורך החוף. אש שהובערה על ידי ילידי המקום כדי להתחמם וכנראה לצלות אסאדו.

אריקה ויניב

במעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה, חוויתי הפתעה נעימה בדמות אריקה ויניב [יניב, אולי תיצרו איתי קשר- יוני:)] זוג ישראלי אמריקני שרכבו מלוס-אנג'לס קליפורניה עד לכאן, על שני אופנועי ב.מ.וו. דאקר 650 שלהם. חצינו את הגבול יחד והקמנו אוהלים יחד בלילה גשום וקר לצד הדרך. למחרת, מזג האויר השתפר ובהתלהבות והתרגשות רכבנו יחד לאושואייה. לאורך כל הקטע הזה חשבתי רבות על נקודת הציון הייחודית הזו ועל העובדה שהגורל זימן לי רוכב בן ארצי לחלוק איתו את הקטע האחרון של "קצה הדרך העולמית".
באושואייה הקמנו אוהלים ונחנו כמה ימים במחנה הקמפינג הפנטסטי של מועדון אנדינה (Andina). ואז נפרדנו ואני יצאתי צפונה.

למטה: גאריבלדי פאס – כמה ק"מ מצפון מזרח, לפני הכניסה לאושואייה

אושואייה. מבט ממזרח

איפסתי את מד המרחק. וחייכתי לעצמי; "מכאן, הכיוון הכללי הוא לאלסקה בצפון. רחוק, רחוק, רחוק מכאן".
בדרך פגשתי עוד אפנוען, גווידו Güido מגרמניה. לא ראינו איש את רעהו מאז שהייתי בוואלפריסו צ'ילה, וזה אכן היה נפלא לפגוש אותו ולרכוב ביחד שוב. בעיירה ריו גרנדה Rio Grande הזמינו אותנו בני משפחה מקומית, להתארח בחברתם ונענינו להזמנה ברצון. שם למדנו להכין אמפנדס, ה"בורקס" הדרום אמריקני, פחות או יותר…
ריו גרנדה היא עיר מאובקת שארגנטינה הקימה מסיבות פוליטיות (נשמע מוכר?), כדי לחזק את אחיזתה של ארגנטינה בטיירה דל פואגו. יש כאן מפעל להרכבת מכונות כביסה, מערכות טלויזיה וכדומה. הבתים ברובם חשוכים ויש במקום תחושה של נטישוּת.

21 בפברואר יום הולדתי ה-36 . גווידו ואני בישלנו עוף צלוי די טעים וסעדנו עם משפחת פרז ארוחה מהנה. לא יכולתי לבקש ארוחה או חברה מוצלחים יותר ליום החשוב הזה. ולמחרת בבוקר עם הנג אובר קליל, נפרדתי ממארחי ב Muchos Gracias por Todo (תודה רבה לכולם) ועברתי (שוב) לצד הצ'יליאני של טיירה דל פואגו ועוד כמה מאות ק"מ עד למעבורת אל היבשת.

דרום אמריקה

בעודי מחפש מקום בפאמפאס להקים בו אוהל באותו לילה, איבדתי לשניה את הריכוז ורכבתי ישירות לתוך בור עמוק. האופנוע נפל פנימה ואני טסתי קדימה מעל לכידון… קמתי על רגלי והרמתי את האופנוע תוך בדיקה מהירה לעצמי ולאופנוע. כמה שריטות, אך שום דבר לא נשבר. למזלי. זו היתה תזכורת מפחידה לשנינו, להקפיד על זהירות כפולה; כאשר רוכבים כל יום ולאורך ימים רבים באיזורים נטושים. תופסים בטחון עצמי רב וזה ממש חשוב לשמור כל הזמן על זהירות וערנות על אחת כמה וכמה כשרוכבים לבד על אופנוע.

ב ז ה י ר ו ת   א ד ם !

החבר'ה מחוות מנליק (בה התארחתי בדרכי דרומה) שלחו לי מייל קצר, בו אמרו כי הם כולם יהיו בחוות קונדור (Estancia El Condor) מצפון לעיירה אל-צ'אלטן (El Chaltén)  ב-25 בחודש וכי החלקים שהוזמנו עבור אחת ממשאיות הפורד F200  שלהם שתיקנתי, הגיעו. הדרך לחוות אל קונדור היא חתיכת 130 ק"מ של נתיב חצצי מוכה רוחות אימים… אבל איזה מקום! מדובר בחווה בת 400 אלף דונם (!) הממוקמת לרגלי הקורדיירה Cordillera. משקיפה על אגם סן מרטין (lago San martin).
אכן היה נהדר לפגוש חברים חדשים/ותיקים ובילינו לילה נפלא ביחד. אכלנו בשר בקר ונהנינו איש מחברת רעהו.

היה קשה לומר שלום לאנשים הטובים האלה, שקיבלו אותי כאחד מבני משפחתם ולא ביקשו דבר בתמורה. העמסתי את האופנוע וכיוונתי צפונה לבארילוצ'ה (Bariloche), "איזור האגמים". מקום יפהפה עם קהילות בעלות אופי אירופאי. שוויצרי, גרמני, בריטי. פניתי לדרך 7 האגמים לכיוון סן-מרטין ואז יצאתי מזרחה לעבר המדבר הפאטגוני. באחד הלילות באוהלי לצד הדרך, חזיתי בתצוגה מרהיבה של סופת רעמים וברקים באופק הרחוק (צילום עליון בפוסט).

המדבר הפאטאגוני

שני הימים אחר כך היו רטובים למדי, גשם ניתך כל היום והמים הגיעו לכל פינה… ביום הרכיבה האחרון לכיוון בואנוס איירס, פשוט ארזתי את האוהל הרטוב שלי בתוך הגשם ויצאתי מתוך שדה פולי הסויה בו לנתי להמשך הרכיבה. הדרך היתה מוצפת, לפתע האופנוע התנדדנד והתנועע מצד לצד. משהו מוזר ושונה. עצרתי. וקלטתי; הגלגל הקדמי מפונצ'ר והצמיג יצא מהחישוק. "לא…לא עכשיו!!… לא כאן!!!" חשבתי לעצמי. עצרתי בניחותא ובחנתי את המצב.

קודם כל, אספתי קצת מים מאיזו שלולית הרתחתי אותם והכנתי קפה כמו שצריך. אחר כך, השכבתי את האופנוע, הסרתי את הגלגל הקדמי, סתמתי את הנקב בצמיג. לנפח צמיג טיובלס ללא קומפרסור חשמלי, זו חתיכת עבודה. אז דחפתי פנימה פנימית וברגע שכבר עמדתי לנפח אותה, חקלאי מקומי הגיע לעזרתי. גבר בטנדר טויוטה עצר לידי ובחיוך שאל מה הבעיה. "בוא איתי לחווה שלי יש לי קומפרסור". כך עשיתי והצמיג תוקן במהירות. שמתי לב כי הבחור צולע, במבט ממוקד יותר גיליתי כי חסרה לו רגל אחת. "מה קרה לך?" שאלתי. "איבדתי רגל במלחמת פולקלנד" הוא ענה. הבטנו זה בזה בשתיקה ואחר כך הבנו שאנו חולקים בינינו הרבה מן המשותף. חייכנו. לחצנו ידיים והודתי לאיש הטוב הזה. תאמרו מה שתאמרו על ארגנטינה, אך זה מקום ידידותי.

המציל מהפאמפס ליד הטויוטה שלו

סוף סוף הגעתי לבואנוס-איירס. עיר עצומה בת 15 מליון תושבים, המכסה רדיוס של כ-40 ק"מ. עצירה ראשונה היתה במוסך אופנועני המסע הידוע: "דקאר מוטוס" “Dakar Motos”–   בבעלותם וניהולם של סנדרָה וחבייאר. המקום מפורסם בזכות הסיוע שלו לאופנועני מסע אתגרי וזה היה מקום מושלם בשבילי. תנאי אירוח פשוטים, ידידותיים ונוחים ומוסך איכותי בו ניתן לטפל באופנוע או לתקן אותו.

שני מטרים הצידה מחדר השינה הנ"ל – המוסך, עם אורח שמטפל באופנועו.

חביאר הוא ג'נטלמן אמיתי והסתדרנו מצויין. הבחנתי בדגל ישראל תלוי למעלה בתקרה. במבט קרוב יותר גיליתי את בעליו – יוני בן שלום!
האופנוע טופל. המחשב תוקן. הביטוח נעשה וחברים זכו לביקור. אנחנו מוכנים להרביץ לכביש (כלומר: "טו היט דֶה רוד") מחר.

העצירה הבאה אורוגוואי ואחר כך ברזיל.
אלה החדשות עד עתה. שמרו על עצמכם.
אדם.

——————————————————————————————————————————————————

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה