מה שדרום אמריקה מעניקה לרוכב שמעז לקחת

רכיבת אתגר במובן הכי הרפתקני שלה: מצ'ילה לבוליביה, לפרו, לאמזונאס וברזיל, לגינאות, לוונצואלה ועד קולומביה.

אחרי שווידאתי כי דייויד זוכה לטיפול נאות ונוח בבית החולים בצפון צ'ילה, ארזתי את הציוד שלי, המשכתי צפונה וחציתי את מדבר האטקמה Atacama הנפלא.
הכניסה מפוטרה  Putre צ'ילה לבוליביה, לא היתה דבר פשוט, מאחר ופקידי המכס סירבו לעזור לי ללא תשלום שוחד. צעדתי החוצה ממשרד המכס… ארזתי בדממה את האופנוע ורכבתי לדרכי לתוככי בוליביה ללא ניירות הרישוי ואישורי המכס. "טוב, באמת עשיתי מאמץ…" אמרתי ביני לביני.
שוב מצאתי עצמי בלב האטיפלאנו Altiplano היפה – מישורי האנדים הממוקמים בגבהים של 3,500 עד 4,000 מטרים מעל פני הים. עדרי אלפקות ליכחו עשב ופסגות הרי געש, ניקדו את האופק הפתוח. השמש השוקעת צבעה הכל באדום.
לאחר בילוי של כמה ימים בלה-פאס La Paz בירת בוליביה, יצאתי צפונה לכיוון קורוייקו Coroico ומשם לגוּאָנאי Guanay, לתוככי עומק האמזון הבוליביאני.

גֶ'נס רוּפרֶכט – אופנוען גרמני, סיפר לי על המסלול המעניין הזה. עברתי בכפרים קטנים, בהם גרים דייגים וכורי זהב. הסיבוב הזה היה בסה"כ משהו בן כ-600 ק"מ, אך הדרך היתה כל כך גרועה, שזה לקח לי חמישה ימים תמימים!
לבסוף, הדרך פנתה דרומה, טיפסה שוב אל האלטיפלנו והביאה אותי לגדותיו של אגם טיטיקאקה. Lake Titicaca , למרבה המזל, היה זה היום הקצר בשנה. ה- 21 ביוני והכפריים חגגו ורקדו לבושים בבגדיהם המסורתיים. רוב הגברים היו שיכורים כלוט.
מעבר הגבול בין בוליביה לפרו היה נטוש. שוטר בודד סיפר לי כי כולם עזבו את המשמרת בגלל המהומות בדרום פרו. "מהומות?… לא שמעתי על כך דבר" אמרתי. "בסדר" הוא ענה, "תוכל להכנס לפרו, אבל אף אחד לא יחתים לך או לאופנוע שלך את הניירות, כדי לאשר שיצאת מבוליביה או נכנסת לפרו…" "או. קי. זה בסדר מבחינתי" עניתי. מאחר ובין כך וכך לא היו ברשתי אשרת כניסה או איזה שהם ניירות בוליביאניים לאופנוע.
עם כניסתי לפרו, הרגשתי שאני מגיע לעולם עתיק מאד ואכן, נוטים להאמין כי הפרואנים המקוריים חיים באלטיפלאנו כבר יותר מ 30 אלף שנים…

באותו לילה, הקמתי אוהל על שפת אגם טיטיקאקה ועם שחר עליתי צפונה. הכביש הראשי היה חסום על ידי מפגינים שכעסו על אילו שהם רשיונות כרייה שהוענקו לחברה קנדית. כדי לא לבזבז יותר מדי זמן, סטיתי מהכביש ועקפתי סביב מחסום הדרכים. היו כמה אנשים שניסו לרדוף אחרי וזרקו אבנים. אך זה היה די פשוט לתת בגז ולהתחפף משם במהירות. חוץ מזה שהם היו בסך הכל חבורת ילדים. המחסום הבא, כבר היה ממוקם במקום בעייתי יותר. ממש לפני גשר ארוך. הנהר היה רחב ועמוק ולא היה ניתן לחצות אותו ברכיבה. הצצתי במפה וגיליתי דרך עפר צדדית, כ-100 ק"מ מערבה מהדרך הראשית בין חוליאקה Juliaca לקוסקו Cuzco. שיכולה להיות חלופה לדרך הראשית הסלולה וכיוונתי עצמי אליה. ההחלטה הזו, הובילה אותי לשלושה ימים של הרפתקה הררית, רוכב בדרכי עפר קטנות וחוצה לאורך הדרך כפרים ציוריים. האנשים באיזור הכפרי, היו הרבה יותר ידידותיים ומועילים. בלילות ישנתי באוהל שלי בשק השינה. לבוש כל פיסת בגד או בד שעמדו לרשותי, כדי להתמודד בטמפרטורות המקפיאות.
קוסקו נחשבת בעיני רבים, כליבה הפועם של דרום אמריקה. ביליתי יומיים נעימים של צעידה חסרת נשימה ברחובותיה התלולים. נהנה משילוב ארכיטקטורות בני האינקה וזו הספרדית.
מאצ'ו פיצ'ו Machu Pikchu, הנחשבת לאתר מספר אחד, בכל "רשימת חובה" של מטייל בדרום אמריקה נגישה בשתי דרכים: הנפוצה ביותר היא הרכבת היקרה להחריד והשניה היא דרך הררית העוקפת את העמק הקדוש ומגיעה לכפר קטן בשם סנטה טרזה Santa Teresa. ומאפשרת התרחקות מכאלף שותפים לדרך השגרתית לאתר. בחרתי כמובן באפשרות השניה ורכבתי לסנטה טרזה. נעלתי את האופנוע בבית המלון וצעדתי רגלית למאצ'ו פיצ'ו.

האתר מאד מרשים, אך בהתחשב בעדרי התיירים המבקרים בו והעובדה כי לא מדובר ב"בירת האינקה האבודה" כי אם רק בארמון מלכותי. שמה את הדברים בפרספקטיבה נכונה ואני בכל אופן, איני רואה את עצמי מגיע לשם שוב.
הצורך בהתארגנות, גרם לי להשאר בלימה בירת פרו למשך שבוע: אוהל חדש שנועד להחליף את האוהל הישן שנלעס על ידי טרמיטים ושנתלה על לוח מודעות לכל מי שיחפוץ בו. וזוג צמיגי TKC 80 חדשים היו מאד נחוצים. כל אלה כהכנה ללג הבא של המסע; "הטראנס אמזונאס".
תהליך הוצאת האוהל ממחסני המכס, היה מסע תגליות משל עצמו. אך בסוף קיבלתי אותו מבלי לשלם גרוש.
עם סט צמיגים טרי ואוהל חדש – הייתי מוכן לג'ונגל.
התכנית היתה לחצות את היבשת ממערב למזרח. לרכוב מהאוקיינוס הפסיפי לזה האטלנטי, תוך חציית אגן האמזונאס.
עם עזיבתי את לימה, היה עלי לטפס לרכס הרי האנדים בכמה קטעים, הרבה מעל 5,000 מטרים.
נתיב לימָה-הוּאָנקָאיו-אָיָהקוּצ'וֹ (Lima- Huancayo-Ayacucho) סלול רובו עפר מחורבן ואיפשר לי הצצה לדרך החיים המסורתית של הפרואנים. רובם מתקיימים מחקלאות. מעבדים חלקות קטנות על מדרונות ההרים, מגדלים תירס, חיטה ותפוחי אדמה (אגב, מקור תפוחי האדמה הוא בפרו) ובעלי חיים כגון תרנגולות פרות כבשים וווריאציות שונות של אלפקות, גואנאקו ולָאמות, על צורותיהן השונות והמשונות.
באורקוס Urcos, הדרך פנתה צפון מזרחה ולאחר טיפוס דרמטי צנחה לאגן האמזונאס. השינוי היה כל כך פתאומי; בבוקר הייתי ב- 4,500 מטרים באחר הצהריים ב- 300!
בפוארטו מלנדונאדו Puerto Maldonado, מעבורת מעבירה מכוניות לצידו השני של נהר מאדיירה Madeira ומשם הדרך פונה צפונה אל הגבול הברזילאי.

השומרים במעבר הגבול הביטו בהערצה באופנוע שלי ובכך זכיתי בסימפטיה שקיוויתי לקבל מהם שיהיו פחות קשוחים בכל הקשור לכניסתי הלא חוקית לפרו. ונראה כי זה אכן עבד והורשיתי לעזוב את פרו ללא שום בעיה או חותמות. נציגי המשטרה הפדראלית בצד הברזילאי, היו מתחשבים למדי והחתימו את אשרת הכניסה בדרכוני בשמחה.
בשלב זה, החלו רזרבות המזומן שלי להתדלדל, מאחר וכרטיס האשראי שלי נשחק והושחת בלימה. הייתי כבר ממש על שאריות מזומן החירום שהלכו והתכווצו במהירות. ממש על טיפת הדלק האחרונה, הגעתי לפורטו וולו Porto Velho. ושם נתקעתי. אין כסף. אין דלק. אין אוכל… ישבתי בצילו של עץ, מנסה לארגן את מחשבותי, כששני אופנוענים מקומיים חלפו על פני בנפנוף יד. החזרתי נפנוף והם ניגשו אלי לפטפט. עם הפורטוגזית הבסיסת שלי, הצלחתי להסביר להם את המצב והם ללא היסוס הזמינו אותי לגור איתם עד שיגיע אלי איזה סכום כסף באמצעות ווסטרן-יוניון Western Union . היומיים הבאים, איפשרו לי עוד הזדמנות לתת מבט קרוב ממש על חיי האנשים במקום.
המארחים שלי גרים בבית צנוע מאד, כולם ישנים בערסלים שנמתחים מקיר לקיר. האוכל היה נהדר ובמקום. וביליתי זמן איכות של ממש עם החבר'ה האלה אשר ציידו אותי בנוסף, ברשימת קשרים וכתובות לכל יתרת הדרך עד לנהר האמזונס. עד אליו נותרו לי עוד אלף קילומטר.
לאחר יומיים, קמנו כולנו בזריחה, שתינו קפה ביחד ונפרדנו. לעולם לא אשכח את המשפחה הברזילאית הזו.

ה"טראנס אמזוניקה" “Trans Amazonica”. הוא פרוייקט שנהגה על ידי ממשלת ברזיל בשנות השבעים של המאה הקודמת. הכוונה היתה לסלול דרך אספלט איכותית מהעיר בלם Belem, עד לעיר הברזילאית אסיס Assis בגבול עם פרו במזרח. על ידי כך, לאפשר לברזיל גישה ושליטה על איזור האמזונאס. זה לקח עשר שנים של עבודה קשה בסביבה לא סלחנית. עד שהאוצר הברזילאי התרוקן. פשוטו כמשמעו: נותר ריק! הסתבכות ענק בכל קנה מידה. סיבות כלכליות וסביבתיות, הכריעו לבסוף את הפרוייקט וגרמו לעצירתו והברזילאים ויתרו על חלומם לסלול דרך אספלט עד לפרו. היום יש רק שאריות דרך עפר על הנתיב המקורי. יחד עם הכשרת הדרך, הברזילאים, בדרכם הברזילאית המקורית – עודדו אנשים לעבור ולהתיישב בחבל הארץ הזה, בהעניקם למתיישבים אדמות והלוואות כדי שיקימו ישובים ויגדלו גידולים חקלאיים. מקומות שהפכו לחוות גידול בקר קטנות.
בעונה הגשומה של השנה, מנובמבר עד אפריל, רוב הדרכים הללו בלתי עבירים ובעונה היבשה, יש באויר הרבה אבק אדום. "יֶבֵשה" אמרתי? מעצם היות האיזור כמעט על קו המשווה, תמיד יורד קצת גשם…אפילו בתקופה היבשה.
אנשים לאורך הדרך היו מאד ידידותיים וכל לילה בשכבי באוהל נרדמתי לצליל קולות הג'ונגל.

אחר צהריים אחד, עצרתי למלא את מנשא המים שלי ביובל סמוך, כשהבחנתי בטביעת עקבה מוכרת שקועה בבוץ. היתה לה צורת בסיס אליפטי רחב וסביבה 4 סימני אצבעות עגולות, בערך כגודל כף ידי…ממממ..יגואר!. החשיכה החלה לרדת ובידיעה כי יגוארים, כמו רוב משפחת החתוליים נחשבים מאד טריטוריאליים. קפצתי על האופנוע ורכבתי משם. כקילומטר במורד הדרך, נתקלת ב"אדון טביעות הרגלים" בכבודו ובעצמו – יגואר יפהפה שחצה את הדרך כ-100 מטרים לפני. הוא הבחין בי ובתנועה אחת אלגנטית, נעלם לתוך הג'ונגל העבות. זו תחושה נהדרת, לראות יצור מלכותי שכזה בטבע. אך היו בטוחים, כי בלילה ההוא ישנתי בסמוך לחווה כלשהי ולא בתוך הג'ונגל.
סָנטָהרֶם Santarem, היא עיירה קטנה על גדות נהר האמזונאס, שם התמזל מזלי ותפסתי את הספינה לכיוון מאקאפה  Macapa – היא בדיוק עמדה לצאת לדרכה כשהגעתי. תהליך ההעמסה של האופנוע על ספינת העץ הזו שאורכה היה כ 60 מטרים, כמעט והסתיים בנפילתי ובטביעת האופנוע בתוך הנהר. ואם לא הייתי מקבל את עזרת ההמון סביב, באיזון האופנוע בעת הטיפוס על כבש העץ המתנדנד, בין הרציף לסיפון – זה היה אכן מסתיים רע.
בסה"כ, היה די נעים להיות פאסיבי לפרק זמן וביליתי את 36 השעות הבאות, בשינה על הערסל שלי.

הקטע הבא של המסע הביא אותי אל "שלושת הגינאות": גינאה הצרפתית France Guyana הנחשבת לחלק מצרפת. סורינאם Suriname ההולנדית וגויאנה Guyana, המדינה היחדה הדוברת אנגלית, ביבשת דרום אמריקה כולה. כל אחת מהן היתה שונה בדרכה וכל גבול הוא בעצם נהר ואצלם לא שמעו עדיין על המושג "גשר". כך שתמיד יש שם מעבורת או סירת קאנו, לחצייה לנקודת הגבול בצד השני של הנהר. המדינות הלא ממש מתויירות האלו, היו מעניינות למדי והרגשתי שהן יותר קָאריביות מלָטיניות…
גויאנה אינה חולקת גבול עם וונצואלה, כך שהייתי צריך לרכוב מג'ורג'טאון Georgetown ללטם Letem ולהכנס שוב לברזיל.
הפקידים הברזילאים במעבר הגבול, היו נחמדים כתמיד – בניגוד לקבלת הפנים הקרירה לה זכיתי בשגרירות של ונצואלה בבואה ויסה Boa Visa.
"מה אתה רוצה?" שאל הקונסול הוונצואלי. "לראות את הארץ היפה שלכם" עניתי.
לקח לי 3 ימים לארגן את אישור המעבר האפשרי לישראלים בוונצואלה. אך בסופו של דבר, קיבלתי אותו. "אני נותן לך 3 ימים" הודיע לי הקונסול. הסתכלתי בויזה והבנתי כי בפועל קיבלתי ממנו 4 ימים, כי זה נועד לתאריכים; 10 עד 13 באוגוסט (10,11,12,13). מבלי לאבד שניה, עליתי על האופנוע ורכבתי לכיוון גבול וונצואלה.

משהו בכל זאת הרגיש לי בעייתי בכל הקשור לוונצואלה, כבר מההתחלה: בתחנת הגבול, פוסטרים של צ'אבס היו תלויים על כל קיר אפשרי. וכל העובדים לבשו חולצות אדומות, ממש כמו צ'אבס. פקיד ההגירה, נעדר ממקומו מסיבה לא ברורה ופקיד המכס אמר לי ולשלושים הברזילאים שהמתינו איתי, כי עלינו לחכות 3 שעות, כי כולם חוגגים כרגע איזו מסיבת יום הולדת! "אין דבר קרוב יותר לרפובליקת בננות, ממה שאני רואה כאן…" חשבתי לעצמי.
למען האמת, במדינה נורמאלית, הייתי פשוט יוצא מהבניין ורוכב לתוך המדינה ללא המסמכים, אך משהו אמר לי, כי זו המדינה המסויימת בה אסור לי לעשות שגיאות. בסופו של דבר קיבלתי את החותמות על המסמכים ושוחררתי אל תוך "הרפובליקה הבוליבריאנית של וונצואלה" Bolivarian Republic of Venezuela. השם לבד, כבר רומז איזה דברים מגוחכים אתה עומד לפגוש כאן.
עם 2,200 קילומטרים אותם צריך לכסות בשלושה וחצי ימים, בדרכים גרועות ותחבורה מטורפת. שאפתי נשימה עמוקה והמראתי צפונה. הג'ונגל פינה מקומו למרחבי הסאוונה המכוסה בעשב. "איפה כל החוות?" חשבתי לעצמי – מאז גילוי הנפט, וונצואלה התמכרה לכסף הקל והזניחה כל דבר אחר. נימוסים הם גם בעיה בוונצואלה. הוונצואלים הם אחד העמים היהירים וגסי הרוח שפגשתי אי פעם. בכל יום רכבתי כ-750 ק"מ, משחר ועד עמוק לתוך הלילה ואז חיפשתי מקום לנטות בו את אהלי.
הדרכים היו במצב ירוד, מחוררים באינספור בורות ומנוקדים בבקר שרעה לאורך הדרך, תנאים שהפכו את הרכיבה למסוכנת. זאת בנוסף לנהיגה האיומה של תושבי המקום.

כבישי ונצואלה

הדלק בוונצואלה הוא בבסיסו – חינם! סנט אחד לליטר. מדובר בדלק הזול בעולם. המדיניות המטופשת הזו של סיבסוד הדלק, מעודדת שימוש במכוניות ומשאיות ישנות מזהמות ובזבזניות, להמשיך לנוע בדרכים. מכוניות ישנות תוצרת אמריקה דילגו על הבורות ופלטו גזים ועשן לרוב.
ב-13באוגוסט, בשעה עשר בלילה, הגעתי לעיר הגבול קוקוטה Cucuta וניגשתי להחתים את הדרכון. פקיד ההגירה לא האמין שעשיתי את כל המרחק מסנטה הלנה ב-3 ימים. הוא החתים את דרכוני בחוסר רצון בולט ולא שכח לבקש 10 דולר "דמי עזיבה". באופן הכי פשוט אמרתי לו שיקפוץ ועזבתי מבלי לשלם.

גשר על נהר האורינוקו, ונצואלה

ברכיבתי החוצה מוונצואלה, נזכרתי בדברים שראיתי בה בשלושת הימים האחרונים. אני חושב כי כשהנפט יאזל (והוא אכן אוזל), וונצואלה תמצא את עצמה כמדינה מאד לא מפותחת, נחשלת ובודדה כשלצידה רק פרו ואיראן כחברים.
בלב קל ועם מיכל דלק מלא, עד קצה קצהו של פתח המילוי, נכנסתי לקולומביה ואיזה שוֹק! ממדינת משטרה יהירה, למדינה ידידותית וחיובית. פקידי מעבר הגבול, בירכו אותי בחיוך ובנימוס, הציעו לי מים לשתיה. החתימו את דרכוני ואיפשרו לי להקים אוהל בגב תחנת המשטרה.
כולם היו חביבים ונכונים לסייע. הרגשתי כי קולומביה אינה אותה "מדינה אלימה המנוהלת בידי ברוני סמים" כמו שרבים חושבים שהיא.
הכביש למדאיין Medellin היה מדהים ביופיו, עם גבעות שופעות ירק ובתים מטופחים קטנים. הקולמביאנים, בניגוד לוונצואלים – מעריכים חיי כפר ונהנים מהקרבה לטבע.
במדאיין, פגשתי את דייויד רדפורד David Radford, האופנוען הקנדי שהחלים מהתאונה ורכב מצ'ילה צפונה עד לכאן. התארגנו בהוסטל זול ושקט ויחד עם שני אופנוענים אוסטרלים (הרוכבים על זוג אופנועי ימאהה טנרה 660) בילינו כמה ימים נפלאים ביחד. נהנים מהחברותא, מטפלים באופנועים, מבשלים ונחים.
עברנו בינתיים לבוגוטה, בירת קולומביה, כאן פגשתי את פדרו סוסניצקי נציג פורום HUBB בבוגוטה, אדם נחמד למדי וצלם מקצועי שעוזר רבות לרוכבים המגיעים לכאן. כרגע אנחנו 4 רוכבים בהוסטל בשם CRANKY CORC . שני אמריקנים על DR650 דייויד ואנוכי.

קתדראלה בבוגוטה

דייויד אירגן את ההעברה של שנינו עם האופנועים על מפרשית, מהעיר קרטחנה Cartagena בצפון מערב קולומביה, לפאנמה בתוך כמה ימים ובכך, אנו עוזבים את דרום אמריקה ושמים פנינו למרכז וצפון אמריקה.

המשך יבוא – להתראות.

אדם

————————————————————————————————————-

תרגום-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

המורכבות של מימוש חלום רכיבה משותפת

האם קושי הוא סוג של הנאה? (כן). ומה קשה יותר: לבד או בקבוצה? (בקבוצה). ומה קורה בִּפְנים, כשזה נגמר? (סולחים וכבר חושבים על המסע הבא). ומה נהנים לזכור? (בעיקר את התקלות). הסיפור שמאחורי המסע. כמה טיפים ולקחים שכדאי לשמור בתיק החלומות שלך, משלושה שרכבו עד לקצה וחזרו בשלום.

הקדמה לסיכום / איציק

בצער רב ובכאב גדול וכבר מדגדג… געגוע, החזרנו את האופנועים. קיבלנו זוג קטנועים 125 סמ"ק, להשלמת הקניות האחרונות ביום החופשי הראשון ללא האופנועים שלנו..! נפגשנו עם החבר'ה הישראלים הבאים, שהחליפו אותנו אצל מר הרמן (כנראה שהוא מוכָּר למדי בקרבנו… אנחנו אהבנו מאד וממליצים בחום) ומקבלים את האופנועים שלהם לטיול. אנחנו, עומדים מהצד ורוצים עוד ועוד… – ככה זה כשאתה מתמכר לספורט ולכלי המדהים הזה. זר, לבטח לא יבין זאת. בילינו את אחה"צ ביחד עם מר הרמן בחנות האופנועים והאמת, לא ממש רצינו לעזוב אבל, כנראה שאין ברירה. 19:20 והנה מגיע האוטובוס וגולש חרישית לתחנת האוטובוס ואפילו עם אותו נהג וגם אותם 10.5 יורו לתשלום נותרו ללא שינוי. נפרדנו לשלום מהרמן, העמסנו את הציוד הרב לבטן האוטובוס ומתחילים את " הרכיבה" דרומה והביתה – אכן זה מתחיל וקורה (ורק לחשוב איפה היינו אך אתמול… וכמה, שהמעבר חד וקוטבי).

נסיעה של 40 דקות לשדה התעופה, שבהן העלינו חוויות, רגעים מרגשים וחווית חיים שנצרבה עמוק בכל אחד מאתנו. עוד פרק נגמר לו ואנחנו יורדים בתחנה ונכנסים לאולם היוצאים בנמל התעופה – מינכן. הליכה של מס' קילומטרים, מביאה אותנו לאולם מבודד בשדה התעופה כיאה ל"מכובדים" לפני טיסתם. יום ארוך ומתיש עם מד טמפרטורה על "חם מאד"… ומחכה לנו תור ארוך ומייגע, מוקף שוטרים ואנשי גבולות חמושים. תשלום קנס של 170 יורו על משקל עודף (וזה עוד אחרי הנחה…) ואנחנו בדרך לאוטובוס נוסף שלקח אותנו למטוס. חצות הלילה ואוטוטו ממריאים. שורה 35 בכיסאות עוקבים, האחד אחר השני ואנחנו מרחפים וטסים בעננים ממש… הן פיזית והן נפשית. התחושה העילאית של: "עשינו את זה ומכל הבחינות!" מקננת בתוכנו עמוק עמוק ותלווה אותנו לכל החיים.

04:00 לפנות בוקר ואנחנו נוחתים בארצנו הקטנטונת, בהחלט התגעגענו וכמה כייייף לחזור. הציוד והמזוודות הגיעו שלמים ואנחנו חוצים עם עגלות עמוסות לכיוון אולם הנכנסים. עינב, הבת של אורי מגיעה לקראתנו – וכמה התרגשות יש באוויר.  במיוחד לכבוד הרב אורי.
אחרי 34 ימים ולילות צמודים ואינטנסיביים נפרדנו לשלום וכל אחד יצא לביתו.
06:00. הבית ודייריו התעורר לקראת "האורח" שהגיע, חיבוקים ונישוקים ומעט סיפורי חוויות, מלווים את שחר הבוקר המפציע. הצצה חטופה ומתגעגעת לאופנוע שנותר מאחור מיותם לחודש ו… ימים ושגרת היום חוזרת; עבודה, לימודים, בחינות וכו'… ואני מרגיש שונה וקצת זר לפעילות מסביבי. אכן, הספקתי קצת לשכוח… השלמה של שעות שינה מחכה לי מיד כשהבית "מתרוקן" וסוף סוף במיטה שלי והכי משונה… בלי אורי ומיכאל…

————————————————————————–

"…כל החיים זה טיול אחד גדול."

הסיכום של מיכאל פופקין

לאחר הטיול לנורדקפ, פגשתי חבר שאל אותי אם הטיול היה "טיול של החיים?"
עניתי: "לא, כל החיים שלנו על פני כדור הארץ, זה 'טיול של החיים', הטיול לנורדקפ היה חלק ממנו".
כבר עבר שבוע ימים מאז חזרתי לארץ, ועדיין קשה לחזור לשיגרה, למציאות היום יומית. אבל נראה כי המציאות, היא הדבר המנצח.
צריך רק להתחיל לתכנן את הטיול הבא; הרי אמרנו שכל החיים זה טיול אחד גדול, נכון…?

אני רוצה להודות לחברים איציק ואורי שאיפשרו לי לחוות יחד אתם פרק נורדקפ.
לאיציק על העבודה הנהדרת בכתיבת החויות עם עבודה עד השעות הקטנות של הלילה.
לאורי. בין היתר, שהתגבר על קשיי הרכיבה, וכמובן ליוני בן שלום שאיפשר לנו. באתר הרפתקה ,לחוות יחד איתכם את פרק הנורדקפ.
צאו ותטיילו, אם לא על אופנוע, אולי קיימים (לא יודע) כלים תחבורתיים אחרים.

מיכאל פופקין

—————————————————————–

"…איך כמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו…"

הסיכום של אורי חכימיאן

אחרי שעברו להם כמה חודשים בהם עיכלתי את החוויה אותה עברתי, נשאר לנסות ולסכם אותה מנקודת מבטי.
למען האמת, רציתי לשתף אתכם כבר בזמן המסע, כשהגענו לנורד-קאפ, חשבתי שזהו הרגע המתאים מבחינתי. ההגעה לשם הייתה מעין השגת מטרה והוכחה לעצמי, כי גם אני יכול לצאת למסעות קשים, ארוכים ומאתגרים כמו זה ולעבור הכל, יחד עם חבריי.
מעולם לא חוויתי חוויה כזו. רחוק מהבית למשך זמן ארוך שכזה ולאחד כמוני שרגיל להיות בבית, זה היה קצת קשה ומעבר ליכולת האישית שלי והאמת היא; זו הייתה התנסות ראשונה בחוויה שכזו, לטיול הגדול לאחר שיחרורי מצה"ל, לא יצאתי…
אפשר להגיד שמסע מסוג זה הוא קשה מטבעו, אך לי היה קשה מהרגיל, לאורך המסע התווספו קשיים אחרים שלא חשבתי עליהם מלכתחילה…

–   הרכיבה הממושכת

לאורך מאות ק"מ כל יום, במשך כל ימות המסע, הביאה לתסכול לא מעט פעמים. למרות שהיה ידוע מראש, כי נרכוב כ- 12,000 ק"מ לאורך כל המסע, לי זה לא נתפס ולא עבר בשקט בראש. המעמסה הגדולה של הק"מ הארוכים, לא הניחה לי ומצאתי את עצמי מציק לחברים לא פעם- "נו מתי מגיעים?"  "עוד כמה נשאר לנו?" גם כשידעתי מהו היעד לאותו היום ולאן אנחנו אמורים להגיע.
יחד עם זאת, להגיד שהרכיבה הממושכת לא הייתה חוויה ענקית, תהיה הטעייה; כבישים אינסופיים, פיתולים, פניות, עליות וירידות, כאילו שנוצרו במיוחד עבורנו- רוכבי האופנועים. לצערי, אין לנו בארץ דבר שכזה… הנופים היפים שאין אפשרות לתארם במילים. מפלים אדירים מגבהים מרשימים, אגמים- חלקם קפואים, הרים מושלגים ועוד נופים מרהיבים. אין איך להעלות על הכתב את ההתרגשות שאני עדיין חווה בעקבות המראות.
הרכיבה בגבהים של כ-1,500 מ' ויותר. ירידות חדות ופניות של כ-180 מעלות והנוף שמתגלה במורד ההר.
חוויה!! חוויה שאני רק יכול להודות לחברי מיכאל שעמל ארוכות בתכנון המסלולים והביאנו למקומות מופלאים אלו ואני מאחל לכל רוכב את האפשרות לצאת ולרכוב במקומות שכאלו ולהגשים את החלומות שלו!

–  האוכל. מרכיב כל כך חשוב לקיום שלי; איך לא חשבתי עליו מספיק?!

לאן שלא הגענו, פגשתי במאכלים שהמרכיב העיקרי בהם היה לצערי – בשר חזיר ומה לעשות, שאני שומר ונמנע מלאכול מבשר החזיר ובנוסף גם נגעל ממאכלי הים המשונים. פשוט נגעל מזה!
אז יצא שתמיד הייתי רעב. הארוחה העיקרית, הייתה ארוחת הבוקר ועם הזמן, למדתי לקחת איתי כמה סנדוויצים להמשך היום, למקרה ולא אמצא את האוכל המתאים.

ואם כבר דיברנו על חווית וקשיים, אני רוצה לשתף אתכם ביום הקשה ביותר שהיה לי במסע הזה. היום שכמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו.

זה היה יום רגיל, התחלנו לרכוב כבכל יום, בשעות המוקדמות של הבוקר. היינו אמורים לרכוב בערך כ- 500 ק"מ, נושקים לנורד- קאפ, אך לשם נגיע רק מחר לפי התכנון.  זה היה יום קר מאוד מלווה רוחות חזקות. תוך כדי הרכיבה, החברים משכו קדימה ובשלב מסויים, לא ראיתי אותם יותר. זה היה בשבילי יום קשה לרכיבה, הרוחות "העיפו" אותי הצידה ופשוט לא יכולתי למשוך וזה מנע ממני להגביר את המהירות ולהצמד לחברים. רכבתי לבדי במשך כשעתיים לאורך של כ-140 ק"מ, נלחם במחשבות על כך שהם לא מחכים לי, אולי אני לא על הכביש הנכון… ממשיך בנסיעה קשה עד שבסופו של דבר אני פוגש אותם בתחנת הדלק כי פשוט נגמר הדלק. ראשון פגשתי את איציק ופניתי אליו ואמרתי לו שלא כך מתנהגים ושלא היה לי כיף לרכב ככה, בצורה כזו. הייתי מאופק. לאחר התדלוק פניתי למיכאל כשאני קצת כועס ובקשתי ממנו לראות את המפות, בכדי שאוכל לכוון את עצמי, לנקודה אליהּ היינו אמורים להגיע בסופו של היום. נראה, כי באותו הרגע כעסתי נורא ונוצר מתח באוויר. יצאנו לדרך ולאחר כ-10 דקות של רכיבה, עצרנו לאכול.

כל אחד ישב בצד אחר. אחרי שאכלנו, ביקשתי לדבר על מה שקרה קודם לכן. נשפכו שם דברים ומילים ממש קשות ולפי הלך הרוח, הכלים נשברו. כל אחד מאיתנו, אמר את אשר על ליבו ולאחר מכן פופקין לקח יוזמה ואמר שאנחנו יוצאים לדרך ובכך שבר את המתח. לא שזה ממש נגמר, אבל יצאנו לדרך. לאחר עצירה נוספת, מיכאל החליט שממשיכים עד לנקודת יעד חדשה לאותו היום: נורד-קאפ. עדיין היינו כל אחד בפינה שלו. אני מתקשר הביתה ותוך כדי שיחה, אני נחנק ויורדות כמה דמעות. שואלים אותי בבית: "איך הולך ומה נשמע", אני משקר ואומר שהכל בסדר ושומע שגם בבית קצת קשה.
בשעה 01:00 לערך בלילה, אנחנו נכנסים לחדר קטן. מתארגנים לשינה, אוכלים מה שיש. רכבנו כל היום, היה קר מאוד ובנוסף, זה לא היה יום נעים במיוחד. מכל הבחינות.
בבוקר יצאנו לנורד-קאפ, אחרי 15 ק"מ, ביקור במקום ותמונות מרגשות, התחבקנו והתנשקנו וגם ירדו להן דמעות של שמחה מהולות בהתרגשות שאין כמוה… ממש כמו ילדים קטנים, שחררנו לחץ עצום וירד משקל רב. באותו הרגע נשבר המתח ונעלם הכעס ולשמחתי זה היה מאחורינו וכיף גדול שזה עבר ושוב אנחנו יחד!

לסיכום; אני רוצה לומר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה, להיות בחברתם של שני ה"שועלים" מיכאל ואיציק.
הטיול היה ממש מדהים ואין ספק שזה היה הדבר אולי הכי מרגש שעשיתי בחיי, ואם הייתי צריך לבחור שוב אנשים לצאת איתם למסע שכזה, אין ספק ששני ה"שועלים" האלה היו הראשונים ברשימה!!

אני רוצה להודות ל"אריה נגררים" שנתן את חסותו.
תודות גם ליוני שאפשר לנו להעביר לכם את אשר עבר עלינו באתר שלו.
תודה לחברים, אשר חזקו ותמכו בי בטלפון ובהודעות S.M.S לאורך כל המסע.
תודה מיוחדת לאיציק ומיכאל שעבדו קשה בכדי לארגן ולהוציא לפועל מסע שכזה! נשיקות.
ואחרונים חביבים, משפחתי היקרה. על שאפשרה לי להעדר לחודש ימים ותמכה בי ועזרה לי לממש את אחד החלומות שלי! תודה לכם אשתי אליאן וילדיי אורן עינב וספיר.

ה"שועל" אורי חכימיאן.

———————————————————————-

תובנות, מחשבות וכמה טיפים

איציק שפר מסכם

כמעט חודש ימים, מאז חזרנו לארץ. שגרת היום והפערים שנוצרו בהיעדרנו, שואבים כל דקת זמן וממלאים כל רגע משעות היום והלילה. הימים ארוכים מאד ובקושי רב ניתן להגיע שפוי למחשב ולכתוב את פרק הסיכום למסע.
והנה היום, סופ"ש, עם בוקר של שבת חמימה, שמבצבצת מהחלון, נפלה עלי המוזה וההשראה והחלטתי שהגיע הזמן לסיים את פרק הסיכום למסע לנורדקאפ. להנאתכם ושימושכם.

הרגע שלפני :

הרעיון למסע וההכנות לקראתו, נמשכו כמעט שנה שלמה ולמען האמת; 212 ימים של למידה וקריאה מניסיונם של אחרים. גלישה באתרים. תכנון המסלול ובחירת אתרים מומלצים לשהייה וביקור. כבישים ונופים לרכיבה. מקומות לינה. חברות השכרת האופנועים וביטוחים. התאמת האופנועים לכל אחד מאיתנו. רכישת ציוד מחו"ל. קניית מפות מתאימות. התארגנות עם ביגוד וציוד רכיבה מתאים (ארחיב בהמשך). תכנון ימי רכיבה וימי חופש למנוחה. הכנת המסמכים המתאימים ויצירת קשר עם נציג מקומי ברוסיה – (מה שהתברר כנכון ביותר לעשות). מניסיון וללא ספק, תכנון מוקדם של כל הפרמטרים הנ"ל ועוד… חוסך הרבה טרחה, עוגמת נפש ואי נעימות כשנמצאים בחו'ל. מומלץ מאד!

האופנוע:
הדילמה הראשונה הייתה: האם לצאת למסע עם האופנועים שלנו או לשכור אופנוע בחו"ל ? מכיוון, שמשך השהייה בחו"ל עם אופנוע מושכר יקרה, בדקנו את העלויות עבור האופנועים שלנו החל ממחיר המשלוח בים, שחרור המכס בהלוך וחזור. זמני המתנה. הטיפול התקופתי אחרי המסע (בארץ ובחו'ל). ההוצאות הצפויות במקרה של תקלות. זמינות המוסכים. דרכי השירות ועוד… כל זאת, אל מול שכירת האופנוע בחו'ל.  מהבדיקות עולה, ששכירת האופנוע בחו'ל יקרה יותר מעלות יציאה עם האופנוע שלנו למשך תקופת המסע. העלויות הפוטנציאליות שחזינו על "הנייר" עבור האופנועים שלנו, יכלו לגדול בקלות ואף לסכן את הטיול. המחיר הטוב שקיבלנו מחברת השכרת האופנועים ב- Landshut, היה גבוה בכ- 300 יורו לערך מההערכות לעלות השימוש האופנועים הפרטיים שלנו. בסופו של התהליך, החלטנו לשכור את האופנועים בחו'ל.
בחירת האופנוע הייתה אינדיווידואלית והותאמה אישית לכל אחד מאתנו – למשל: מושב מונמך לאחד האופנועים. התקן GPS לכל האופנועים. 3 ארגזים גדולים לכל אופנוע. תיקי מיכל עם התקן למפות ועוד…. מכנה משותף אחד היה ברור לכולנו: קטגוריית האופנועים תהיה דו שימושית, בכדי שתהיה לנו היכולת – מלבד לטפס על מדרכות בערים… גם, לרכוב על דרכים לא סלולות, במידת הצורך. האופנועים עליהם רכבנו במסע, היו כולם משנת הדגם האחרונה 2011 ועם כמה מאות בודדות של ק"מ – אפשר לומר; חדשים לגמרי.
שני אופנועי הונדה טרנסאלפ 700 ואחד ימאהה סופר-טנרה 1200 .

12,000 ק"מ בחודש ימים זו מספר נכבד של קילומטרים ורכיבה העגלות. האופנועים תפקדו מצוין והתנהגו ללא דופי. הגיבו מצוין ובכל תנאי הדרך ומזג האוויר. למעט שימון שרשראות בהונדות בתרסיס, מִדֵי 500 ק"מ (וזה היה כמעט כל יום…)  ובדיקות שמנים, לא נדרשנו לבצע מאומה. תנוחת הרכיבה הייתה טובה והמושבים היו סבירים בהחלט. ההיגוי מעולה. לוח שעונים קריא ומספק את המידע הנדרש ( לי בימאהה, היה חסר ציון מצב ההילוכים וחיווי חום מנוע). הפעלת מנופים ורגליות ביחד עם המצמד והבלימה היו חלקים ורכים וכמו שאומרים : דלק ולרכב.
החיסרון הגדול בשלושת האופנועים – היעדר חימום בידיות. במקומות הקרים בהם רכבנו, האצבעות קפאו ושום כפפה (וגם לא המקומיות שקנינו…) לא נתנו מענה ("חיבוק" ומגע במנוע החם בהפסקות, החזיר את התחושה לכפות הידיים והאצבעות). לפחות בחנות השכרת האופנועים שלנו, ניתן היה לדרוש זאת תמורת סכום סמלי. מומלץ מאד!
ציוד :
מעבר לביגוד וציוד הרכיבה האישי; מסתבר שהבאנו הרבה פריטים מיותרים, אותם סחבנו במשך כל הטיול וממש לא השתמשנו בהם, פריטי לבוש נוספים, כמו: מכנסיים, נעליים, הלבשה תחתונה, ביגוד חורף ועוד… עודף ציוד, רק הכבידו על ההתנהלות היומית ובמיוחד, בסוף יום הרכיבה, כשהיינו צריכים לעשות את ההובלות לפחות פעמיים מהאופנוע לנקודת הלינה וחוזר חלילה בבוקר לפני היציאה. חיטוט בארגזים לחיפוש פריט כזה או אחר, הפך לסיוט כשצריך היה לפרוק כמעט הכל כדי למצוא. מומלץ לכן, כי רשימת הציוד תהיה מינימאלית ואופטימאלית ומותאמת בדיוק למה שצריך. ביגוד חורף מושלם, תקין וטוב, הכרחי וחיוני. מזג האוויר עלול להשתנות בכל רגע וכשלא מוכנים, גשם פתאומי עלול להיות לא נעים – חווינו את זה בלא מעט פעמים. ציוד החורף שהבאנו מהארץ: חליפות סערה, מגפיים וכפפות, מתאים לארצנו ולא נתן את המענה ההולם, בתנאי מזג אוויר קיצוניים ברוב המדינות בהן טיילנו ומהר מאד נאלצנו לקנות ביגוד מקומי אמין יותר. כדאי לקחת נתון זה בחשבון ומראש לקנות את המיגון המתאים בפני הגשם, הקור והשלג. בחו"ל!
ציוד עזר ונלווה נוסף :
1.    ציוד נוסף שהתלווה אלינו למסע, כלל ערכת עזרה-ראשונה שהכילה: גלולות. תחבושות. משחות למיניהן. אלתוש. פלסטרים, ועוד… ערכה שעלות 167 ₪, נחוצה וחיונית לכל מקרה רפואי ראשוני שיידרש. מומלץ ולדעתי חובה!
2.    תיק אחסון גדול במיוחד ואטום של "טוראטק" המותאם לתנאי אקלים רטובים במיוחד. התיק "יושב" אחר כבוד על המושב האחורי ומהודק עם רצועת רשת מתאימה.

3.    ערכת קפה ומוצרי מזון "קשים": מרקים, טונה, קרקרים, נישנושים, קפה, תה, שוקו… ומים טריים. עצירות פתאום במקומות פראיים באמצע הדרך, ביחד עם תבשיל Home made מקומי, המוסיף לתחושת החוויה ומזין לא פחות.

4.    במסע שלנו, לקחנו בחשבון מראש, שלא נישן באוהלים ובכל זאת, החלטנו לקחת אתנו שק שינה (עשינו בו שימוש רק בלילה הרוסי הראשון).
5.    מגפי רכיבה גבוהות ואטומות למים, היו בשימוש עיקרי בימי המסע, אם זאת, היו לא מעט ימים חמים שכדאי ונוח היה לרכוב עם נעלי רכיבה ממוגנות ונעימות יותר לרכיבה. מומלץ מאד! שימוש נוסף בנעלי הרכיבה היה בסוף יום רכיבה, כשפשטנו את "המדים" ויצאנו לסיבוב  עירוני רגלי.

6.    קסדה: רכבנו עם קסדות נפתחות C2 של שוברט, למעט כבוד הרב שרכב עם קסדה מלאה של שואי. הנוחות מהמעבר לקסדת 3/4 במקומות עירוניים, הוכיח את עצמו. הקסדה נוחה לנסיעות ארוכות, קלה ושקטה יחסית.

7.    כפפות רכיבה נוספות: זוג או יותר, של כפפות עפ"י העונות נותן מענה לימים חמים וקרים כאחד. במיוחד כשיורד גשם וקר והכפפות נרטבות לגמרי אחרי רכיבה של כמה מאות ק"מ. הכפפות שקנינו בנורבגיה, נתנו מענה טוב יותר מהכפפות שהבאנו מהארץ, אם כי, לא לגמרי בתנאי מזג האוויר הקיצוניים. שווה לרכוש כיסוי "ערדליים" לידיים, בדומה לכיסוי לרגליים. לא מעט רוכבים שפגשנו בדרך רכבו עם כיסוי לכפפות הידיים השומר על כפות ידיים ואצבעות יבשות.

8.  מיגון גשם ורוח לידיים – רכשנו מראש, מיגוני ידיים בדמות כיסוי בד נגד גשם. ההרכבה פשוטה ומהירה ונתנה מענה למקומות קרים ברכיבה הררית וגשומה. אינו נותן מענה הולם כמו חימום ידיות.

לינה :
את מקומות הלינה של הלילה הראשון והאחרון הזמנו מראש ובמרחק הליכה של 2 דקות מחנות השכרת האופנועים. את יתר מקומות הלינה על פני ציר המסע, בחרנו לקראת ערב ובסיום הרכיבה של אותו יום. בערים המרכזיות – ברלין, מאלמו, אוסלו, לוקסמבורג, באזל ועוד… היה קשה מאד למצוא מקומות לינה זמינים. הרבה שעות השקענו בחיפוש מקום לינה הולם לשלושתנו אחרי יום רכיבה ארוך ומתיש. האם יכולנו לחסוך זמן זה ולהזמין מקומות לינה מהארץ ? לא בטוח. לא תמיד, ברור היה לגמרי לאן נגיע בסוף יום הרכיבה ולעיתים אף קיצרנו את משך הרכיבה בעיקר בגלל עייפות ותנאי מזג האוויר. נראה, שלאותו הזמן, היה זה, הפתרון הטוב ביותר. בדיעבד, היינו יכולים (ובתנאי שיש כוח…וחשק…) לחפש בלילה שלפני, מקום לינה ליום המחרת. ייתכן, שזה היה חוסך המון טרדה ולא מעט תסכולים, חיכוכים וכסף.
בכל מקומות הלינה שבילנו בהם את הלילה החל, מבתי מלון בערים הגדולות וכלה בקמפינגים וצימרים לאורך המסע, "נפלנו" על מקומות נקיים עם תנאים ושירותים נאותים. במרבית המקומות, ניתן היה לקבל ארוחות בוקר כך, שיכולנו להצטייד בסנדוויצ'ים להמשך היום. המחירים היו סבירים ונעו מ- 55 עד 145 יורו לילה לכולנו בחדר אחד.

במקביל אלינו, "לינת האופנועים" בכל המקומות הייתה בטוחה ובמקומות בהם מעט חששנו, מצאנו מקומות אחסון בתשלום הכוללים שמירה מסביב לשעון.
ככלל ולמעט רוסיה, יכולנו להשאיר את האופנועים והציוד ללא השגחה ומאומה לא היה קורה.
אוכל:
בתחום זה, היו אי הסכמות… מכיוון, שלכל אחד מאתנו, הייתה תרבות "הזנה" משלו (צמחוני, כשר ולא משנה…), לא תמיד מצאנו מכנה משותף לשעת האוכל, לסוג האוכל, למקום האוכל ועוד…
למרות שדיברנו על נושא זה עוד בארץ, בפועל, היה קשה לתאם בין כולנו. "הצבא צועד על קיבתו…" וכשזה לא קורה, קורים דברים אחרים… ולעיתים, גם לא נעימים… למדנו להתמודד עם הייחודיות והשונות של כל אחד ודאגנו למצבור אישי לרגעים הקשים. ברגעים המשותפים (בבילוי לילי אחרי יום רכיבה או בימי החופש בערים הגדולות) ובעיקר במסעדות ניתן היה להזמין לכל אחד בהתאם לתפריט, את מבוקשו. ראיתם על פני המסע סגנונות שונים של מזון החל ממנות גורמה וכלה בפיתה עם "בורגרפיש" או סתם לחמנייה עם נקניק. לסיכום; למדנו והצלחנו לגשר על הפערים ולמצוא את הדרך הטובה והמקובלת על כולם.
האוכל היה מגוון בכל המדינות בהן ביקרנו ובחלק גדול מהמקומות, טעמנו ואף הזמנו את האוכל האותנטי והמקומי של המדינה. היה יפה לראות את זה מוגש ומצויר ולרוב גם טעים לחיך.

דלק :
הדלק יקר, ובממוצע, קרוב מאד למחיר בארץ. בנורבגיה יקר בטירוף – כמעט 10 ₪ לליטר.. וברוסיה הזול ביותר כ- 3.5 ₪ לליטר. העלויות בממוצע ליום רכיבה ארוך כ- 50 יורו. מהירות הנסיעה הייתה סבירה בהחלט – 120 קמ"ש בממוצע כך, שאני מניח שאם היינו רוכבים מהר יותר גם היינו צורכים יותר.
לעיתים, נתקלנו בדרכים מהירות על פני עשרות ק"מ ללא תחנת דלק. ולכן מומלץ ביציאה מהערים לכיוון הדרכים המהירות, לתדלק מראש ולהיות מוכנים. בכל מקרה, לתדלק את האופנוע כשעל שעון הדלק יש יתרה של רבע מיכל. לכל הדעות, זה עדיף על פני התקעות עם מיכל ריק. הנסיעה הארוכה ביותר הייתה מפינלנד לרוסיה ללא תדלוק. זו בהחלט הייתה "בחינת הישרדות" למיכל הדלק, רכיבה אינסופית שהסתיימה על אדי הדלק האחרונים איי שם בבית מועדון הרוכבים הרוסי.

המסלול :
מסלול הטיול תוכנן כך, שמטרתו העיקרית הייתה "לכבוש" את נורדקאפ והמטרה הנוספת – לרכוב והרבה. המסלול חצה 10 מדינות באירופה, סקנדינביה וכלל גם את רוסיה. לחמש מהמדינות, חזרנו שוב ממקומות וכיוונים אחרים. כך, שחצינו אותן לאורכן ולרוחבן. הכבישים ודרכי הגישה היו מהודקים, רחבים, ישרים, מסומנים והתאפיינו בראות טובה (למעט רוסיה…). הרכיבה הייתה מהנה ומאתגרת. הנופים שנגלו לפנינו בצדי הכביש, בחזית הנסיעה מעל ומתחת, היו עוצרי נשימה ולא הפסקנו להתפעל ולחייך לאורך אלפי קילומטרים. בכל עיקול ובכל פנייה, חיכתה לנו הפתעה חדשה, שעוררה בנו את מלוא החושים. המסלול חצה יבשות וימים וכלל הפלגות ב- 14 מעבורות שונות, הקצרה שבהן הייתה 20 דקות והארוכה שבהן, הייתה 7 שעות וכללה קבינת שינה ושתי ארוחות. במדינות שחצינו, פגשנו אנשים, תרבות, לבוש, שפה, נופים, אתרים, היסטוריה, סגנון, ארכיטקטורה, חנויות, תחבורה, מנהגים, מאכלים ייחודיים. "קשרנו" קשרים וחברויות עם רוכבים ממדינות אחרות ובעיקר, היינו בחופש טוטאלי מחיי השגרה שלנו ובהתמכרות מוחלטת למסע של החיים – מוטורי ואישי ביחד. אתה והאופנוע בתוך כל העושר החווייתי הזה. שואף לריאותיך עוד "טונות" של סיפוק ואיכות חיים.
ללא ספק, חוויות אינסוף, ריגושים והתרגשויות רבות, צרובות בליבנו לכל החיים.

הצג את הוראות הגעה אל מינכן, גרמניה במפה גדולה יותר

(למעלה: סליחה על כמה באגים במפה, כדוגמת צפון סקנדינביה ובקטע הכניסה והיציאה מרוסיה, שאינה משולבת בתכנון צירים על מפות גוגל. מי שמחפש את המסלול המדוייק – לכל פוסט שהתפרסם, צמודה מפת ציר.)

הערה: המסלול כפי שתוכנן במקור, היה צריך לחצות דרך מדינות במזרח אירופה ולחזור שוב לגרמניה, מכיוון מזרח דרך פולין, צ'כיה ואוסטריה. ההחלטה לשינוי המסלול, התקבלה ברוסיה. בסנקט-פטרסבורג. זאת, בעקבות מידע שקיבלנו מהחברים המקומיים ולאור העובדה שחווינו את קשיי הדרכים והשפה, כמו גם, רשויות החוק והצורך בקבלת אישורים מיוחדים לאופנועים.
גם עובדת השינויים מהתוכניות המקוריות, נבחנה לעיתים תוך כדי המסע. נכון היה לבצע הערכת מצב ולאשר את יום הרכיבה הבא. לעיתים, בגלל מזג האוויר הגשום והדאגה לביטחון האישי שלנו, נאלצנו לשנות בו במקום את הנתיבים, כמו גם את משך הרכיבה לאותו יום.

התמצאות:
כפי שאתם זוכרים ודאי, מסלול המסע כולו (יבשה וים…)  "נשען" ברובו על שולה גארמין, בתמיכת מפות הכוללות גם כבישים פנימיים. העובדה שהשתמשנו ב- GPS, תרמה רבות לשקט הנפשי ברכיבה. למעט טעות אחת (שלנו), בהקשת היעד והיעדר מיפוי ברוסיה – שולה הובילה אותנו בבטחה לכול אורך המסע. נוכחות המפות במסע, הן חובה ושימשו עזרה נוספת ונוחה להתמצאות ויכולת ביצוע שינויים במסלול כשנדרשנו. יכולת הקריאה בשילוט הדרכים סבירה ובחלק מהמדינות טובה מאד.
שפה – ברוב המדינות בהן ביקרנו, מבינים אנגלית. כך, שיכולת הדיבור וההבנה היו בסדר גמור, ושוב, כל האמור לעיל נכון למעט רוסיה. שם, היה קשה בדרכים ובשילוט ובקושי רב מצאנו מישהו שדיבר אנגלית, בהחלט מתסכל… לדבר בשפת סימנים וציורים.

החברים לדרך:
הטיול במקור תוכנן לעד חמישה אופנוענים. שלושה מקומות "נתפסו" מיד ע"י אורי, מיכאל ואנוכי ולשניים האחרים לא היו "קופצים", למרות שהצענו לעוד מספר חברים. כך נותרנו שלושתנו. האופנועים הוזמנו כ- 7 חודשים מראש ובכך למעשה נסגרה הרשימה.
אחת השאלות המרכזיות שנשאלנו ושאלנו גם את עצמנו לא אחת: "איך זה יהיה? האם נסתדר?" שלושה חברים, הפרשי גיל, צרכים שונים, תרבות וסגנון שונה ואף שהיינו כבר ביחד בחו"ל בהזדמנויות אחרות. לא היינו יחד לתקופה כזו ארוכה ואינטנסיבית. "האם תתפרק החבילה?" "האם נחזור ונישאר חברים?"
בפועל, הקשיים ליוו אותנו בכל יום והשפיעו על "מזג האוויר" האישי של כל אחד מאתנו. עימותים, ויכוחים וקצת "ברוגז" היו בחלל האוויר מידי יום.
לעיתים, היה נדמה, שאוטוטו זה הולך להתפרץ ולהתקלקל לנו. הקושי הפיסי, המנטאלי והאישי של כל אחד מאתנו לכל אורך המסע, יחד עם השקפת עולם שונה לגמרי, בהחלט הוסיפה ותרמה לאווירה הכללית.
ובנימה אישית שלי; היום, כחודש ימים אחרי המסע, כשאנחנו כבר בארץ אחרי הכול, אני יכול לומר בוודאות מוחלטת ומבלי להתייעץ עם חברי למסע, חזרנו ונשארנו  חברים. ככה לפחות אני מרגיש.
לדעתי, נדרשת בגרות אישית, ניסיון חיים ומנטליות מיוחדת, לדעת ללמוד על עצמך. להקשיב. להבין את האחר. לסלוח ולתקן ולעיתים, מבלי להסכים לפעול ולהסתגל למצב החדש הטומן בחובו אי וודאות רבה ובלבד, לשמור על שלמות "המשפחה" באותו פרק זמן לחוץ ומתוח – לא תמיד זה מצליח. אצלנו זה אכן הצליח. קל מאד היה, לנפץ, להרים ידיים ולברוח מהמצבים הקשים. החוכמה טמונה בהתמודדות וביכולת האישית ללמידה ומסע פנימי מתמיד. כל אחד מאתנו ידע, למד והתכוון בדרכו שלו לגשר על הפערים והכעסים שנוצרו במהלך המסע ולהטות את הכף למגמה חיובית, סולחת וחברית. זה המפתח והדבק ששמר עלינו לכל אורך המסע.
במבט לאחור וברמה האישית, זו בהחלט הייתה חוויה והתנסות מאתגרת.

אני יושב כבר כמה שעות וכותב פה בארץ את פרק הסיום. הזיכרונות חוזרים ומלווים אותי לכל אורך הכתיבה: הרגעים הקסומים, המראות והאתגרים המרתקים, מציפים את כולי והתחושה הפנימית, מחזירה אותי לאותם לילות של כתיבה מרגשת, בתחנות השידור הרבות שהיו לי באירופה.

חלום ענקי ומציאותי, שאינו מרפה וגם, איני רוצה להתעורר ממנו וללא ספק ילווה אותי כל חיי.
26 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם שיתפנו אתכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי היומיומיות שחווינו, כמעט בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
מהמקום הזה ובמיוחד פה בארץ, כשאנחנו הכי קרובים לכולכם, רוצה לומר בשמי ובשם חברי למסע; אורי ומיכאל:

תודה רבה עם כל הכוח שבלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם, מרצם וכיסם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון המסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים ישירות "מהניילון" למסע.
•    יוני – העורך הראשי של אתר הרפתקה דוט קום ואיש יקר ומיוחד במינו. יוני,  בדרכו המיוחדת אירח אותנו באתר לאורך כל המסע ודאג לכם, אלפי האנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכל אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (עומר, ערד ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו, פרגנו  ועזרו כל אחת בדרכה שלה להגשמת החלום והמסע המאתגר.

ואחרונים חביבים, לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני, מבלי החובה להסכים. להשכיל ולשמור על "החבילה החברית" שלמה ובריאה לכל אורך המסע וגם פה בארץ.

ואצלי, החלומות הבאים כבר "מתבשלים". על אופנועים כמובן…
וזוכרים, את המשפט מפרק 16:

"החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שנשמת, כי אם לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"

חברים,
"להגשים את החלום ולחזור הביתה בשלום" – וזה המשפט שלי !
ניפגש שוב. בהגשמת החלום הבא.
שלכם, איציק.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות  C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

הי דרומה לגרמניה ושלום למעבורות.

תחושת סוף מסלול והכרה בשכרון ההצלחה, מבעבעים מבפנים.

הצג את הוראות הגעה אל Köln, Deutschland במפה גדולה יותר

פרק 21
בוקר אור לשולה… אחרי יום ארוך, מייגע ורטוב כהוגן. ללא חליפות סערה וחשופה לגמרי עברה שולה בשלום את זעם העננים. ללא ספק ראויה לשבח. הבוקר היא יבשה אף יותר, אחרי שחוממה עם פן לשיער ומוכנה לעוד יום ארוך במיוחד. צריך להשלים את הפערים – כמו תמיד.
הבוקר מתחיל להתעורר עם כמות עננים דלילה וראות טובה יחסית ואנחנו כרגיל מפתחים ציפיות ליום יבש… הנוף הנשקף למרחוק מצויר באופק מרהיב ומרשים בגווני עננות, שמש, מים ואויר נקי וצלול – חופש ושלווה אמיתית לגוף ולנפש. התארגנות מהירה ביחד עם תפילת הדרך, מתודלקים עוד מאמש ובשמונה וחצי מתחילים את הרכיבה לגרמניה, ואני מזכיר לכם – אנחנו בשבדיה.
מזג האויר מחייך והתנאים לרכיבה מזמינים. יבש יחסית על הכבישים ואנחנו נותנים בגז לעוד יום רכיבה גדוש, כ- 650 ק"מ.

רכיבה מבנה מהירה מיומנת ושגרתית בכבישי E4  (ואפילו יש כאלה שמעזים לעקוף אותנו בנתיב השמאלי…) . בתדלוק ראשון, פגשנו שני נהגי קורבט וקבוצת רוכבים (סוזוקי ויסטרום 1000 הראשון שראינו לאורך המסע…),  שהגיעה מאיטליה ובדרך לנורדקאפ (ואיזה כייף , שהיינו שם לפניהם…). קצת חוויות, רשמים ותמונות וממשיכים הלאה.
ורק 20 דקות של רכיבה ומי מגיע ? מר גשם כמובן. עצירה מהירה מתחת לגשר הראשון בנתיב הנסיעה "ועולים על ניילונים"… עוד כשעתיים מהנות ורטובות של רכיבה ואנחנו מגיעים למעבורת בנמל Helsingborg שתפליג איתנו לדנמרק. זו אמורה להיות המעבורת שלפני האחרונה להיום ובכלל. על המעבורת פגשנו זוג נוסף עם זוג אופנועים, כן, לכל אחד/ת אופנוע משלו/ה.
שניהם רכובים ומדוגמים על BMW1200GS (כמה לקנא…).

מעבורת קצרה של 20 דקות מעבירה אותנו משבדיה לדנמרק. עלינו על כביש E47 ומתחילים לחצות את האי לכיוון גרמניה. הנוף משתנה כליל, העצים בצידי הדרך נעלמו ונדחקו הרחק לאופק (איי שם…) מישורים רחבי ידיים וירוקים פרושים מצידי הכביש הראשי, כמעט ואין עליות וירידות והכביש נמתח במישור אינסופי ואנחנו אתו ועליו. הגשם מגיח ונוגח לפרקים ואנו מספיקים להתייבש עם הרוח עד לפעם הבאה שהוא פוגש בנו. רוחות עזות מנשבות ללא הרף ומטלטלות אותנו מצד לצד. בעקיפת המשאיות אנו נשאבים פנימה ובסיום העקיפה כאילו ונפלטים מקנה של תותח. הגוף כולו נאבק ברוחות ומנסה לתקן את הפעולה עפ"י החוק השני של ניטון…כמאסף, אני מביט מאחור בשני חברי הרוכבים "עקומים" עם הידיים והישבן בחוץ. השיחים ו"הדשא הגבוה" מוטה לצד באופן תמידי.

שימו לב לשרוול הרוח, כמה הוא אופקי. על הדרך בצענו מספר הפסקות מנוחה –  המאמץ והעייפות ניכרו אצל כולנו. הפסקת קפה ושוקו חם עם הפרחים ליד ותדלוק בתחנת דלק, הפגישה אותנו עם שני הארליסטים האחד מהם, עם צ'ופר לפנים באורך קילומטר (איך אפשר לרכוב כך…).
המשכנו ברכיבה לאורך המישורים הענקיים ובכביש הרחב והמהיר המונח בתוכם. בדרך רכבנו על גשרים הנראים כאילו חוצים אוקיינוסים והמטפסים אל על ויורדים שוב בצד השני, חלקם גשרים קשתיים ובאופק מימין ראינו את אחד הגשרים עם הקשתות שהוא הארוך ביותר בדנמרק. הגשם הלך ופחת ככל שהדרמנו בטיסה ישירה אל המעבורת האחרונה.
הגענו על ה"קשקש" לנמל Rodbyhavn לנתיב מס'1 הסגור והמיועד לאופנועים בלבד. המעבורת במרחק 20 מטרים מאתנו ומתחילה להרים עוגן ואז, מסמן לנו העובד בנמל, בתנועת יד מהירה; "בואו בואו"… פתיחת מצערת מהירה והופ אנחנו על האנייה. נקשרים היטב לרצפת החניון ויוצאים לחגיגה על הסיפון האחורי.

14 מעבורות עד עתה וזו המעבורת האחרונה שלנו במסע הזה וגם עבור שולה, זו הפעם האחרונה שהיא מנווטת על הים. נגמרו ההפלגות והקילומטרז' הימי. שמחה ואושר ניכרים מכול עבר, אנחנו על האדמה. מביטים לאחור כל אחד בדרכו שלו, על מה שהספקנו ב- 9,000 הקילומטרים האחרונים. סיפור הגשמת החלום הולך ומסתיים ודברים נשארים אי-שם מאחור, להמשיך בעיסוקם… ואתנו, כל אותן החוויות והריגושים, שאספנו לתוכנו ב- 22 הימים שחלפו, נצרבו עמוק. ההרגשה הפנימית מלאה כרימון, הסיפוק אדיר ממדים והאושר מנצח ובגדול. קפצנו, שרנו וצהלנו עם ההרגשה העילאית והקסומה, שעשינו את זה.
40 הדקות האחרונות של ההפלגה הורידו אותנו על אדמת גרמניה. כמה נחמד לחזור שוב ליורו ולהפסיק לשלם עמלות המרה בכל מדינות סקנדינביה ורוסיה.
עולים שוב לכביש E47 לכיוון העיר Lubeck השלט האחרון מבשר לנו 30 ק"מ לעיר. התחלנו לחפש מקום לינה בעזרתה האדיבה של שולה. מרבדי פרחים אדומים פרושים על משטחים רחבי ידיים קיבלו את פנינו. הגענו לפנסיון מרשים על שפת המים באיזור קייט ונופש. קיבלנו שני חדרים האחד לפופקין והשני לזוג אורי ואיציק, (אליאן, תתחילי לדאוג…יש לך מתחרה…). ארוחת ערב/לילה, סיבוב קצר בחוף, ולמיטות לא לפני מקלחת חמה ומפנקת.
הבוקר הפציע מוקדם ואנחנו בשש וחצי, כבר על הרגליים ומתארגנים ליציאה.

המנה היומית להיום עומדת על כ-500ק"מ. לאחר ארוחת הבוקר ותפילת הדרך, יצאנו לסיבוב אופנועים בחוף. 430 ק"מ של רכיבה בכביש המהיר לכיוון דרום מערב, לגרמניה, מביאים אותנו אל העיר Koln. על מד המרחק נרשמו  10,123 ק"מ (בהחלט מרשים, לא?) ושוב, בעזרתה האדיבה של שולה, הגענו ל- Hotel Regina הממוקם באחת השכונות בעיר ליד מרכז מסחרי גדול. מגרש חנייה פרטי ושמור לאופנועים ואינטרנט מקולקל. התארגנות של שני השפים המקומיים לקניות מצרכים בסופר הוביל לארוחת ערב מגוונת – ספגטי, סלט ירקות, טונה ומרק ירקות.

מחר אנו ממשיכים לרכוב דרומה ובדרך חזרה הביתה.
נותרו עוד כ- 2000 ק"מ לספוג חוויית מסע. בשבוע האחרון למסע, ננוח מעט, נרכוב קצת פחות ("רק" 350 ק"מ ליום…) ונטעם את אווירת אירופה בארבע המדינות הבאות שנבקר.
בפרק 22 נספר לכם על החוויות, המראות והחגיגות מלוקסמבורג.

לילה טוב וחלומות פז,
איציק.

נ.ב.
לשאלותיכם הרבות בדבר התגובות?
בכל ערב ללא יוצא מהכלל, כשאנו מגיעים למקום הלינה הדבר הראשון שאנו עושים:  קריאת התגובות והתמיכה שלכם באתר (בהנחה, שיש לנו אינטרנט).
תודה לכולם מכולנו, על המילים המחבקות, התמיכה והפרגון לכל אורך המסע!

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

ים. מים. גשם. שיטפון. מבול ואופנוע…

 

שלושה אופנוענים ממציאים ספורט חדש: שחייה רכובה.

הצג את הוראות הגעה אל Ödeshög, Sverige במפה גדולה יותר

פרק 20

הלסינקי. התעוררנו בשעה 10:00 וזה אכן סימן אמיתי לעייפות המצטברת…נראה כי הגוף זקוק למעט יותר שעות מנוחה.
השמיים באפור לייט, שליוו אותנו אתמול אחה"צ שינו גוון לכהה ושוב נראים מלאי מים. אנחנו בוחרים שלא להאמין למראה עיניים ומקווים לא להישטף גם היום.
ארוחת הבוקר במלון, עשירה ומגוונת במבחר גבינות והיום לראשונה מאז החל המסע, פגשנו את גבינת הקוטג' המקומית – כמה מרגש לאכול שוב קוטג'…
חיטוט מהיר באינטרנט מגלה שהמעבורת לשבדיה יוצאת מנמל Turku בשעה 17:15, הנמל נמצא במרחק 168 ק"מ מהלסינקי.

המשאיות החלו לעלות ראשונות לבטן האנייה (Deck-3) ואנחנו אחריהן לקומה מעל (Deck-4), קשרנו את האופנועים היטב, לבל יזוזו בגלים הסוערים של הים הבלטי ועלינו ל- Cabin-819. ארוחת הגורמה הראשונה הוגשה בשעה 23:00  בחדר אוכל רחב ידיים עם תפריט עשיר, מגוון  וטעים. את הלילה בילינו במספר מועט של שעות שינה וב- 05:00 התעוררנו לקולות מערכת הקריזה להגיע לארוחת הבוקר.
לקראת השעה 06:00, הגענו לנמל Kapellskar בשבדיה ויצאנו מבטן המעבורת יחד עם שאר כלי הרכב והמשכנו ברכיבת בוקר מוקדמת מאד (ובפעם הראשונה במסע בשעה כזו…).

ערפל סמיך כיסה את השמיים ונשק לצמרות העצים, לחות של טל על הבוקר והיינו משוכנעים, שנראה בקרוב שמש מאירה את השמיים ולנו את הדרך (יש לנו ניסיון מהארץ בתחום הזה…). כ- 800  ק"מ של רכיבה מתוכננים להיום ועד לקופנהגן.
100 הק"מ הראשונים עד לשטוקהולם לוו בחששות כבדים לתיאוריה שלנו… ולגשם הממשמש ובא. עצרנו לחניית בוקר בסניף מק'דונאלד ותדלוק האופנועים והחלטנו בכל זאת, להתלבש היטב. ובדיעבד טוב שכך.
הערפל כמעט ונעלם לו ועננים שחורים כמו פיח, החלו לכסות את השמיים. רק המחשבה על מצבור הנוזלים שהם אוגרים בתוכם מפחידה! הרי כל זה הולך לשטוף אותנו. ואכן כך היה, נכנסו לתוך שיטפון של ממש, גשם והרבה שטף את הכביש ואותנו ביחד. אדים החלו להיווצר על המשקף ואנחנו בקליק אחד פתוח בכדי לאפשר שדה ראיה בטוח. המשכנו ברכיבה למרות הגשם לעוד 200 ק"מ לתדלוק נוסף, המתנו בתחנת הדלק , אולי הוא בכול זאת הוא יפסיק, אך הוא בשלו, המשיך בכל העוצמה.
המשכנו את הרכיבה המייגעת לעוד 100 ק"מ נוספים והחלטנו לא לקחת סיכונים מיותרים ולהיכנס לצימר הראשון שנראה בסמוך לכביש E4  .
הגענו עד העיירה Odeshog והתמקמנו בצימר מרווח.

חיבור טוב וזמין לאינטרנט חיבר אותנו אל העולם והעלה אותנו שוב לשידור.
שיחות סקייפ הביתה ועדכונים של "לא לדאוג לנו! הכול בסדר גמור! אנחנו עושים את דרכנו דרומה למינכן לקראת החזרה הביתה מהמסע המאתגר".
אם ירצה השם ובלי נדר (לא יזיק…. נכון…???) אנחנו מתוכננים להיות מחר בגרמניה בעיר Lubeck .
לילה טוב לכולנו לקראת יום חדש המצפה לנו מחר.
איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אם תחבורה היא מדד. אז רוסיה על הג'אנטים!

מכוניות ואופנועים. כבישים דפוקים ותרבות נהיגה כוחנית, שיקפו לשועלים יותר מכל את רוסיה המבולבלת.

אך אנשים טובים, היופי והאוכל עזרו להתחבר. יומיים הספיקו!

סן פטרסבורג פרק 19
לילה קצר ולינה ארוכה בתוך שק השינה על הספה הפינתית הגיעו לקיצם בשעה 08:30 בבוקר. אלכס ואשתו יצאו לעבודה (ועשו הרבה רעש…) ומקס נותר במיטתו בקומת האחמי"ם ביחד עם פופקין. יצאנו החוצה לבחון ולראות לאן הגענו אתמול בשעות הקטנות של הבוקר וזאת מה ראו עיננו. בחניון מאולתר על אבני חצץ עומדים 3 הארלים וסירה, ביואל אחד, ג'יפ משותף למועדון, עמדת גריל על גחלים, חצר אחורית גדולה ומשטחי עץ רבים, המשמשים כשביל גישה לבית. למרות החששות הגדולים, האופנועים שלנו נותרו נעולים ובמקומם. הבית נרכש ושופץ (ועדיין בתהליכי שיפוץ…) לפני כשנה מכספי החברים ומשמש כנקודת מפגש ובילוי למועדון הרוכבים. מסביב לבית, השוכן בפרבר כפרי בשולי העיר, נמצאים בתים נוספים. כמה גרוטאות של מכוניות וכלים מוטוריים ישנים ומשונים מוגנים בחורשה ענקית המקיפה את השכונה.

מקס התעורר ליום חדש ופגש באור יום את שלושת השועלים.
כוס קפה שחור טורקי של בוקר (שהבאנו מהבית…) ביחד עם אלכס והתחלנו בהתארגנות לרכיבה למרכז העיר. תדלוק ראשון בתחנת דלק רוסית, בעלות של 27 רובל כ- 70 סנט לליטר (בהחלט זול ומאד…) וסדרת תמונות התלהבות שלנו ושל עובדי התחנה ביחד עם השוטר השומר. השמש בצבצה מבעד לעננים ונראה, שהולך להיות לנו אחלה של יום. רכיבה מנהלתית ואיטית (כי אי אפשר אחרת על כבישים איומים שכאלה…) כשמקס לקח את ההובלה (זוכרים, שולה לקחה חופש מאולץ…) ואנחנו בטור מאחוריו.
על הכביש נעות המון מכוניות של פעם ובגיל של המדינה כמו – לאדה, ריגה, דאצ'ה, פביה וכול מיני מוטציות מוטוריות רוסיות משונות ועתיקות, ביחד עם מכוניות חדשות ומבהיקות מהדגמים המוכרים גם לנו.
המוביל (מקס אם שכחתם…) רוכב עם ידיים מתוחות ומושטות אל על ומסמן לנו בתנועות ידיים לימין שור ולשמאל שור בהנפת יד אגרסיבית ומאיימת משהו… עם שתי אצבעות שלופות בכול פעם שאנחנו צריכים לבצע פנייה,
לצעירים שביננו… זה, מזכיר את שיעורי הנהיגה של פעם עוד בטרם המצאת הוינקרים. בפניות הוא ביצע סיבוב רחב של סמיטריילר, חסם את התנועה ואפשר לכולנו להשתלב לנתיב  ואפילו, כשהוא התכוון לבצע עצירה מוחלטת, הוא הרים את יד שמאל מתוחה וישרה אל על ובתנועת כף יד הורה לעצור ואנחנו כמו חיילים ממושמעים ביצענו.
השעה 12:00 ואנחנו בכניסה למרכז העיר, מאות אנשים ומכוניות ברחובות וכבישי העיר (מזכיר במעט את ההמולה במנהטן…), צמחייה צבעונית עשירה ומגוונת מעטרת את עמודי הרחוב, המדרכות ואיי התנועה. מבנים נמוכי קומה – עד 5 קומות מקסימום, צמודים האחד לשני במגוון צבעים עכשוויים וסגנונות עיצוב, ארכיטקטורה ואדריכלות המרמזים על ההיסטוריה שחלפה לה.

המלון ממוקם בלב מרכז העניינים ובחזיתו מגרש חנייה פרטי של כ- 20 מטרים. האופנועים הושכבו אחר כבוד למנוחה בת יומיים ונקשרו בתנוחת "כפיות" בחזית הבניין ובסמוך למצלמות האבטחה ועיניה הפקוחות של אולגה. אולגה, פקידת הקבלה קיבלה את פנינו ומסרה לידינו את החדר, למען האמת, סוויטת דופלקס של ממש. נפרדנו מ- 10,000 רובל עבור התענוג ועלינו לחדר. עינכם הרואות כמה מפואר ומפנקת הסוויטה (ותגידו, שלא מגיע לנו להתפנק קצת אחרי 8232  ק"מ…).
הג'קוזי בקומה השנייה הפך במהרה לאמבטיית כביסה ברגליים ומעקה המדרגות הספירלי הפך לחבל כביסה לולייני. מנוחת שנ"צ של  "הלוחם בדרכים" נפלה על כולנו, ולאחר מכן מקלחות והברקה (כי אתמול זה לא יצא…) ירדנו לארוחת צהריערב במסעדה של המלון. המסעדה ממוקמת בקומה השנייה של המלון ומעוצבת בעץ גושני כהה, תפאורה ותאורה מיוחדים. המלצריות לבושות בלבוש מסורתי והאוכל בתפריט על טהרת המטבח הרוסי.
מלצרית מקסימה ושמה אלכסנדרה, דוברת אנגלית מעולה (איזה כייף, סופסוף אפשר לתקשר פה…) מגיעה לשולחננו. ביחד איתה בחרנו מהתפריט את המנות הצמחוניות עבורי, "הכשרות" לאורי ואת כל מה שנותר לפופקין. עינכם הרואות כמה מגוון ויפה נראה המזון ובהחלט גם טעים להפליא. הקינוח הותאם במיוחד עבורנו, עם 3 כדורי גלידה על מצע תותים, קצפת וסירופ שוקולד ובתוספת עוגת אגסים ולימון.
האוכל לסוגיו השונים, הגיע במעלית פנימית לחדר האוכל ישירות מהמטבח בקומת המרתף והוגש לשולחנות.

שלוש שעות של ארוחת  מלכים, מהנה ומשביעה ולאחריה יצאנו לסיבוב היכרות עם העיר הגדולה. המוני אנשים מכול המינים והצבעים, מסתובבים ברחובות. מכוניות נעות במהירות מופרזת…תחרויות מהירות בין כלי רכב ואופנועים אל מול עינם הפקוחה של השוטרים והעוברים ושבים. רעש מחריש אוזניים של מפלטי המכוניות ואגזוזי האופנועים על הכביש המרכזי (רולטה רוסית כבר אמרתי…)  ותוך כדי, שתי תאונות קורות ממש לידינו ואנחנו מתלבטים האם לגשת למשטרה ולמסור עדות… מופעי רחוב של להטוטנים  וקהל גדול של סקרנים ובתוכם אנחנו מריעים ומתלהבים, מכוניות ישנות מדגמים של תחילת המאה (במצב מעולה… ולא מביישות את מועדון החמש…) נעות באצילות על הכבישים. תוך כדי הסיור הלילי ברחובות המוארים והססגוניים של העיר. לפתע, אני מבחין בווספה 50 כחולה ,יפיפייה ומדוגמת, המזכירה לי בעונג את תחילתה של האופנוענות שלי.
הבילוי הלילי מסתיים בפאב השכונתי על הרחוב הראשי ב- 02:00 לפנות בוקר.

בוקר שני בסנקט פטרסבורג מתחיל עם שמש ושמיים כחולים ובתוכנית להיום – לאחר ארוחת הבוקר (והכנת הסנדוויצ'ים…) עוד כמה סיורים במוזיאונים, מבנים עתיקים, שוק פשפשים מקומי וכנסיות הקרובות למלון.
לאחר יומיים וחצי מלאים, מסעירים וגדושים בשפה הרוסית בעיר היפה והמטופחת עם האנשים והנשים היפות (רק חבל שלא דוברים פה אנגלית…) אמרנו ביי ביי לעיר ויצאנו ברכיבה עירונית צפופה, יחד עם אחד ההארליסיטים לכיוון הלסינקי. 168 ק"מ ואנחנו במעבר הגבול הרוסי, מוסרים בחזרה עם תעודות הרישוי שקיבלנו ומקבלים חותמת OUT רוסית על הדרכון בדרך לפינלנד.

כמה טוב לחזור ולרכוב על כביש E18 הפינלנדי, הרחב, הנקי, עם מהירות מותרת של 120 קמ"ש. הכביש והפסקת הרכיבה בת היומיים, מבקשים מאתנו להיכנס לטיסת מבנה, האדרנלין זורם ובעוצמה בכל הגוף והרצון לרכוב עוד ועוד מקנן בתוכנו למרות העומס הפיזי והמנטלי של המסע. 202 ק"מ נוספים עוברים במהרה ובעזרתה האדיבה של שולה (שחזרה לשידור..) אנחנו מוצאים את עצמנו בלובי המלון בהלסינקי. קיבלנו דירת שלושה חדרים מרווחת בקומה השמינית של המלון. עייפים, ומותשים עברנו למצב אופקי ונרדמנו תוך שנייה.
בבוקר נחצה את הים הבלטי במעבורת לכיוון שוודיה.
ניפגש בפרק הבא ובשבדיה שוב.
לילה טוב ושבת שלום מכולנו, (נכון, קצת באיחור).
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה