“תגיע מחר בשבע בבוקר, נארוז את האופנוע ביחד ונקח אותו לשדה התעופה במיאמי".

אולי החוויה הכי משמעותית ממסע חוצה ארצות ויבשות, היא המפגש עם אנשים חדשים שללא המסע,

לא היית פוגש לעולם.

קלוד, הוא אחד האנשים האלו. הגעתי למיאמי פלורידה מטקסס רחבת הידים, ולקח לי קצת זמן לעכל את השינוי.

המשימה המיידית היא לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה, כדי להספיק לחצות את פטגוניה במשך הקייץ (דצמבר- מרץ), והמלאכה מרובה: צריך לאתר סוכני משלוח אוירי ולבקש הצעות מחיר, צריך לארגן את הניירת עבור העניין, כרטיס טיסה, להכין את האופנוע עם צמיגים חדשים ( מישלין אנקי אדוונצר) , להחליף שמן, מסננים, וכו.

ב מ וו במיאמי ממש עזרו והתגלו כאחד הדילרים הכי סימפטיים שפגשתי, כך שאת הכנת האופנוע סיימתי תוך יומיים בעצמי.

הופתעתי לגלות שכמעט אין אף חברת תעופה או שילוח שרוצים לטפל ביצוא אופנועים לחו"ל, והסיבה היא שהאמריקאים בד"כ רוכבים לדרום אמריקה, וחוזרים בטיסה מארגנטינה או צ'ילה, ולא להיפך.

זה בערך הפעם ה 15 שאני שולח אופנוע מיבשת אחת ליבשת אחרת, ומיאמי התנהגה אל ההרפתקאה שלי בקשיחות. בארצות הברית אי אפשר ליצור קשר ישיר מול חברות התעופה בקשר למטען חורג, ועפ חוק פדרלי חייבים סוכן. אלו יקרים מאוד, ובקיצור, אחרי הרבה עבודה ולא מעט משא ומתן ( ומשא ומתן, ועוד קצת משא וקצת מתן) מצאתי דיל סביר.

עכשיו "כול מה שנשאר" זה לבנות ארגז עץ, לארוז את האופנוע בפנים, ולקחת לשדה.

למזלי, קהילת האופנוענים הבין לאומית באה לעזרתי , וככה קיבלתי הטלפון של קלוד, אדם זר לחלוטין שללא היסוס התחייב לעזור לי במשימה, מזמנו הפרטי, ועוד בסירוב לקבל ממני כסף.

בשבוע הזה, לא רק שארזנו את האופנוע ולקחנו אותו לשדה, גם עברתי לגור אצל משפחתו של קלוד בסלון, עזרתי להחליף את גג ביתם, להכיר את כול הקהילה ההומו סקסואלית בצפון מיאמי (קלוד ובת זוגתו עובדים איתם), לבשל כמה ארוחות ערב לציבור, ולהטביע את הרחפן בנהר.

נפרדתי מהאנשים – החברים הנהדרים האלו, לקחתי רכבת לשדה, וטסתי לבואנוס איירס.

סיירתי בעיר היפה הזו כמה ימים, כשסוכנת השילוח הקולומביאנית יצרה קשר והציעה שנשנה יעד ונשלח את האופנוע לצ'ילה, כיוון שארגנטינה מתחילה לחייב הרבה כסף על הכנסת ציוד. סגור.

תפסתי טיסה של 90 דולר לצ'ילה, והאופנוע הגיע כמו שעון, וללא שום עלות לשחרור משדה התעופה אן המכס.

וככה, אחרי כול הריצות הללו, מצאתי את עצמי מחליף בגדים לעין הציבור במסוף המטענים בסנטיאגו צ'ילה, אורז קל, ורוכב סוף סוף דרומה לכיוון פטגוניה.

קרטרה אסטרל שמתחילה בפוארטו מונט ממש מדהימה, וגשם ירד במשך 5 ימים בלי להפסיק, עד שהגעתי לוילה אוהיגינס . חברתי לאופנוען גרמני נחמד בשם ג'ו שרוכב על קלר650, וביחד ישנו מתחת לגשרים, ורכבנו דרומה.

הדרך השתפרה מהפעם האחרונה שבא הייתי פה, לפני 10 שנים, אבל עדין 60% ממנה דרך עפר. נוף וטבע ברמות הגבוהות ביותר. לפני וילה אוהיגינס האופנוע שלי התחיל לקרטע… בדקנו ביחד, וג'ו, מהנדס שעובד ב במוו פסק שאין מה לעשות וצריך לקחת את האופנוע לסוכנות הקרובה, מרחק 1900 קילומטר.

הגענו לעיירה קטנה, מצאנו חדר להתייבש, והלכנו לישון. למחרת גו המשיך, ואני פרקתי את מייכל הדלק ומצאתי חיבור חשמל משוחרר שגרם לבעיה.

מעניין. בכול מקרה, סופר שמח שהכול בסדר, סיימתי את הקרטרה, חזרתי צפונה לפארק פטגוניה, ומשם, לתוך ארגנטינה.

מפה, ועם אופנוע תקין, ירדתי עד לאושואוויה ללא הרבה עצירות. החלטתי להגיע לאושואיה, ואחר כך, לפנות צפונה ולקחת את הזמן ככל הניתן.

חציית מייצר מגלן תמיד מרגשת, ואתה באמת מרגיש שזה סוף העולם. הכלכלה הארגנטינית שוב קרסה, והם עדיין נוהגים כמו משוגעים. הדלק זול.

חברתי ל3 רוכבים שויצרים באושואיה , שסיימו שם מסע מסביב לעולם של 180,000 קמ, שלוש שנים. כבוד. אחד מהם טען שהוא מעולם לא החליף מסנן אוויר או פלגים במשך כול המסע !!! לא בטוח אם זה נכון, אבל יופי של חבר'ה.

עליתי חזרה צפונה, ישן באחת הצימרים החינמיים שיש לאורך הדרך- ממש תענוג. קמין, שולחן, ומחסה מהרוח והגשם.

2000 קמ צפונה, ביקרתי אזור חוות שבו התארחתי במשך חודשיים בטיול הקודם, אצל הבוקרים הארגנטינאים, הגאוצוס האגדיים. חלקם כבר עברו מהעולם, חלקם המשיכו הלאה, וכמה מהם עדיין גרים שם, חיים בצריפים קטנים בלב ערבה שלא נגמרת.

משם צפונה לברילוצה, מרכז הקונספרציה החדשה/ישנה- טוענים שהיטלר ברח לשם ונפטר בשנות ה60. יש המון התעסקות בנושא מצד המקומיים, וכנראה שהרבה עדויות, וכו. על כול פנים, אזור נחמד, אבל הידיעה ש 30,000 נאצים היגרו לשם אחרי המלחמה, עם הון של 100 בליון דולר, גורמת לך לחשוב לאן הגעת. בעיקר חבל לי על המקומיים- מי צריך שכנים כאלה בכלל ?

נקודה למחשבה.

הרוח נושבת קרירה, ולא מפסיקה ! האוהל עף כמעט, ואני רוכב על הצד. שמולה האגדי נצפה באזור, והפעם השמועות אמיתיות. נפגשנו באסקוול- עיירה עם אוכלוסיה וולשית. לפגוש אדם כמו שמולה, ועוד כשהוא בטיול הגדול, היה לי לזכות גדולה. אדם ממש נחמד, מעניין, עם ראש על הכתפיים, והמון נסיון רכיבה וחיים.

היה כייף גדול, דיברנו לתוך הלילה, ובבוקר רכבנו קצת ביחד. נפרדנו על אם הדרך, שמולה רכב דרומה, ואני, צפונה, לכיוון סלטה.

צפון מערב ארגנטינה מדהים- ואפשר לזגזג בין מעברי ההרים והגבול, ולעבור בכמה פאסים של 4700-4500 מטר גובה. התחלתי לעבוד על ההתאקלמות לקראת החלק הגבוהה של הטיול, פרו ובוליביה, של חלק גדול מהדרך מעל 4000 מטר.

מסן פדרו דה אטקמה , יצאתי צפונה לתוך בוליביה, לאורך "דרך הלגונות" עד לסאלר באויוני. לדעתי, ה דרך בכול דרום אמריקה. הרי געש, דרכי עפר, מקומיים מעניינים, ופשוט לקחת כמה ימים ולילות חבל ארץ מאוד מיוחד. קר, אבל שווה כול רגע.

האופנוע מרביץ, ומדהים איך כלי כזה כבר נוסע בשטח בלי בעיה. ערב אחד עברתי את ה 50,000 קמ בספידומטר, וזה אמנם לא כמו ה 600,000 ששמולה עשה על ה GS הישן שלו, אבל בהחלט יומולדת שנחמד לציין.

הכניסה לבוליביה קלה אגב, אבל הנשיא הקקיוני מוראלס עוד עשוי לחזור ( ואני מקווה שהוא קורא את זה כי הם סירבו לפלדמן ויזה לפני כמה שנים- לא מתאים). באויוני , עצרתי לבקר את בעל הפיצריה האמריקני ואשתו המקומית, זוג חברים ממש טובים. " שמעתי שאתה בקולומביה" הוא אמר, וקשקשנו קצת על מה ומי ומו, וממש שמחתי שהם בסדר ועדיין חיים בכזה מקום יפה, כזוג, ועושים מה שהם ככ אוהבים. התווכחנו בסוף על החשבון- הם סרבו לקבל כסף, למרות שאכלנו ממש טוב. אנשים טובים לצד הדרך.

הדרך צפונה עוברת דרך מכרה הכסף הישן בפוטוסי, שעדיין פעיל, ומשם לבירה הישנה סוקרה, ולבירה החדשה לה פז.

עיר מאובקת עם המון תנועה.

הכניסה לפרו קלה יחסית, השומר התעקש לבדוק מספר שלדה לאופנוע, כאילו שמישהוא יחליף מנוע או לוחית רישוי "על הדרך". טיולים מסביב לעולם בהחלט פוקחים עיינים ואתה מבין שזה קצת משחק, הבירוקרטיה הזו, שלא ממש חייבים לשחק. הבדיקה עברה בשלום, וללא בעיות. זה סיפוק גדול- להיות סבלני, ובסוף להגיע לאן שצריך ללא עימותים מיותרים.

פרו זה הלב של דרום אמריקה- גיאוגרפית, אבל מעל לכול תרבותית. כאן תרבות האינקה ביססה את כוחה לפני 700 שנה, ומכאן התחיל כיבוש כול רכס הרי האנדים- רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, והשני בגובהו, אחרי ההימליה.

כפרים קטנים, פרצופים מעניינים, ונוף עוצר נשימה. הגעתי לקוסקו אחרי מבול שליווה אותי כול הלילה והיום. עיר מרתקת, שאפשר לבלות בה שבוע בקלות ולא להספיק את כול מה שיש לראות.

בפעמים הקודמות כבר סיירתי באזור הרבה, אז הפעם שמתי על העיר פחות דגש, המשכתי לנסקה.

בדרך פגשתי אופנוען ארגנטינאי בן 48, והחלטנו לרכב ביחד עד נסקה. ישנו בשטח, הכרנו מקומיים, והיה ממש כייף לחלוק את המסע עם אדם כזה. דניאל, רתך ומסגר במקצועו, ובעל עסק ומשפחה, אדם צנוע שמסתפק במועט ומסתדר עם כולם ! איזה טיפוס!! הזכיר לי את גיבור ילדותי, גבי בבלי האגדי, שספרו " ללא גבולות" היה מקור השראה לכולנו.

טסנו מעל הקווים העתיקים, שריד לתרבות מלפני 5000 שנה. אתר ממש מעניין.

הדרך ללימה ממש עמוסה, המון תנועה, וחום כבד..

לימה צפופה ומזכירה את קהיר- זו העיר המדברית השניה בגודלה בעולם אחרי קהיר שכנתנו המצרית, אבל עם פינות חמד, אוכל מעולה, ואפילו פארק ירוק ויפה לזכרו של ראש ממשלתנו שנרצח, יצחק רבין זכרונו לברכה

—————————————————

 דרום אמריקה על אופנוע (1)

קולומביה

לפני שממשיך, שני אירועים מפנמה שלא סיפרתי. משום מה פרחו מזיכרוני. נעצרתי ע"י שוטר על מהירות באחת מהדרכים הראשיות. השוטר הראה לי במצלמה 100 קמ"ש במקום 80 התחיל להסביר לי כל מיני דברים שלא ממש הבנתי, התחיל לכתוב בפלאפון "בגוגל תרגום" והראה לי שהדוח הוא 400 דולר ושלא אוכל לצאת את המדינה עד שאשלם, בלי להוציא מילה מהפה הוצאתי את הארנק ומיד שמתי לב שהוא מסתכל לצדדים לראות עם אין אף אחד, שטר של 10 דולר לא הספיק לו אז הוצאתי עוד שטר והכל בסדר, יש לציין שלפני שעזבתי אותו, הוא כתב שוב בפלאפון שאסע כחוק, כי יש הרבה שוטרים בדרך – ואכן היו. שלטי המהירות לעיתים מראים 100 ולעיתים 80 אך עם הבדלים של כמה עשרות ק"מ בודדים והם מחכים בצד הדרך מיד שמופיע 80 או שלא הספקת להגיב או שלא שמת לב. לא ממש נורא אבל כנראה שזה השפיע עלי באיזו שהוא אופן בכל זאת, עוד באותו היום בערב במוטל בו שהיתי, בזמן הירידה מהאופנוע הנחתי לדקה את הקסדה על טנדר שחנה לידי, להתארגנות… ורק למחרת בבוקר שמתי לב שהקסדה חסרה במצלמות האבטחה ראו אותי מניח את הקסדה על הטנדר ולמחרת בבוקר הטנדר נוסע עם הקסדה עליו. (לא היתה דרך לתקשר עם האדם) באסה נוראית, אבל מזל שמצאתי בקרבת מקום קסדה ממוצעת ובעיקר בגודל המתאים, חלק מחוויות המסע… היום אני מרגיש כבר כאילו זה לא קרה.

לאחר הגעתי לוקלומביה, בסך הכל שהייתי בבוגוטה הבירה 4 ימים. טיילתי בעיר העתיקה, כמובן בכיכר בוליבאר המפורסמת וסתם ברחובות העיר, לא עליתי לרכבל כי הראות היתה לקוייה לגמרי. עיר סואנת מאוד הנהגים פה זה משהו איום ונורא. צופרים ללא הפסקה משלל סיבות. חותכים אחד את השני כמה פעמים על כמה עשרות מטרים, שלא לדבר על הולכי הרגל – סכנת נפשות לחצות כביש, ואני חשבתי לעצמי וואווו איך אני יוצא מהעיר הזו. בסה"כ עיר דרום אמריקאית אופיינית, הבתים מסורגים בצורה מסיבית: חלונות, דלתות וחצרות הבתים וגם פה, האנשים שפגשתי מאוד נחמדים. בדיעבד 4 ימים אחרי שעזבתי את העיר, היו בה הפגנות ענק ומהומות חסרות תקדים נגד השלטונות (עיקר ההפגנה היתה בכיכר בוליבאר שם טיילתי לפני מספר ימים), עד כדי שהוכרז עוצר בעיר משעות הערב (בר מזל). היציאה מהעיר לקחה יותר משעה של רכיבה בפקקים, אך ככל שיצאתי החוצה הרגשתי את החופש  – כאילו מעבדות לחרות. הרגשה נהדרת. אחרי יומיים רכיבה בתוך טבע ירוק כבישים מפותלים שעולים ויורדים,

כפרים קטנים לצדי הדרך, הגעתי לקאלי, אחת הערים הגדולות בקולומביה מודרנית ומערבית אך יותר רגועה מבוגוטה. בערב פינקתי את עצמי בארוחה טובה במיוחד. עוד לפני קאלי שהיתי ליד העיר ארמניה אצל משפחה שמארחת בחדרים בחצרה הפרטית אני הייתי האורח היחידי, התנהגו אליי כאילו שאני בנם.

עד כדי שלא היה לי נעים כמובן שארוחת הערב אכלנו כולם ביחד והשתדלנו לפתח שיחה למרות השפה. איזה כיף! וחיכו לי גם לארוחת הבוקר. (הגעתי לפה מהמלצה שקיבלתי מהבחור מבוגוטה שעזר לי), מזג האויר די מוריד לי את מצב הרוח, שמיים מעוננים כמעט לחלוטין וגשם יורד מדי פעם. בתקווה שכמה שאדרים, מזג האויר ישתפר. מקאלי הדרמתי ל- Popayan ולמחרת בבוקר, כל הכבישים הראשיים היוצאים מהעיר היו חסומים ע"י מפגינים (אותה הפגנת מחאה בכל המדינה) השוטרים במקום אמרו שזה יקח שעתיים…

די מוטל בספק, לאור כמות האנשים שהיו שם. לאחר שעה ארוכה מאוד של המתנה כבר התחלתי לחשוב על לחזור חזרה העירה ליום נוסף, אך לאחר כמה דקות ניגש אליי סתם בחור ואמר לי משהו במספר משפטים, לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, אך כן הבנתי שהוא רוצה לעזור לי, עוד כמה משפטים חצי אנגלית/ עברית/ספרדית ושפת ידיים, הבנתי שהוא מציע לקחת אותי בדרכים צדדיות לעקוף את ההפגנה, וכך היה. רכבתי אחריו כשהוא רוכב על טוסטוס. כשהגענו לצד השני, כמובן שעצרנו – לחיצות ידיים הרבה תודות ונפרדנו. כמו שאני תמיד אומר רוב האנשים בעולם טובים. מזג האויר אינו משתפר משעותית. אני רוכב בגובה 2000/3000 מטר, די קריר וכשיורד גשם אנ משתדל לעצור תחת מחסה. אפילו באחד הימים הרגשתי התקררות קלה. בערב, צלחת מרק חמה ו-10 שעות שינה וקמתי חדש.

לפי מה שאני מבין, הרכיבה הזו בגובה תהייה עד איפה שהוא באמצע אקוודור כשאגיע קרוב לקו החוף. אוי מחכה כבר למישורים האין סופיים של דרום ארגנטינה, יש עוד זמן על דאגה, גם זה יגיע. עוד כמה ימי רכיבה עברתי דרך העיר Pasto והגעתי ל- Ipiales עיירה קטנה ממש ליד הגבול עם אקוודור שאותו אני אחצה מחר. מקווה ללא בעיות מיוחדות.

אקוודור

מעבר הגבול לאקוודור, היציאה מקולומביה נמשכה 5 דקות, ולולא טעות של פקיד מכס ברישום מס. הרישוי של האופנוע על טופס המעבר לאקוודור, גם בצד האקוודורי היה לוקח מספר קטן של דקות. וכן, שוב יש את אותה ההתרגשות של מעבר ממדינה אחת לשנייה. העיירה הראשונה בה עברתי היתה Ibarra. קטנה, חמודה, שקטה כמו שאני אוהב.

למחרת יצאתי לכיוון Quito עיר הבירה, בדרך עברתי דרך Laguna Cuicocha לגונה יפיפייה הנמצאת בגובה 2800 מטר,

וב- Quitsato Sundial אתר המציין שפה עובר בדיוק קו המשווה, אפילו קיבלתי הסבר קצר (באנגלית) על מערכות השמיים.

ושוב הכניסה לעיר Quito לקחה זמן רב עם כל הפקקים של עיר בירה, במוטל בו שכנתי, הסבירו לי שראש העיר רוצה לשפר את מצב הכבישים מהר, אז עובדים ב-15 מוקדים באותו זמן. שוהה פה יומיים קצת לטייל בעיר ובעיקר לנוח, מציין שמזג האויר משתפר טו טו טו.. לא עפתי על העיר. מ- Quito בחרתי את הדרכים לפי עד כמה הם מפותלים ועד כמה שהם לכיוון דרום. הרכיבה מאוד מהנה. נוף הדרכים שונה מזה שבקולומביה לדעתי גם יפה יותר,

לצערי מזג האויר אחרי יומיים יפים ב- Quito חזר להיות אפרורי וגשם קל ירד מדי פעם. אך אני אופטימי לימים יפים יותר ככל שאדרים. עברתי דרך הערים/עיירות San Miguel – Ambato– – Milagro – Machala – Zapotillo השוכן ממש ליד הגבול עם פרו. 10 ימים סה"כ באקוודור, מאוד נהנתי מהדרכים ומהגבהים שהגעתי עד 4020 מטר זה היה השיא. מאוד זול פה בפרו לאנשים שבאים מבחוץ, המקומיים עושה רושם אנשים מאוד שמחים ונראה שעושים מאמץ לשמור על ארצם, הרבה אנשים פנו אליי כשעצרתי במיני מקומות לשאול מי אני, מאיפה באתי וכל הסיפור ואני מצדי סיפרתי כמה שרצו. ביום האחרון של הרכיבה לפני המעבר לפרו, רואים איך שהנוף משתנה ויש פחות ירוק, העיירות שעוברים בדרך נראות יותר דלות וקטנות ונראה שהאנשים ממש קשיי יום. די להפתעתי לא פגשתי רוכב אופנוע המטייל כמוני מאז מקסיקו, אולי דרומה יותר אפגוש. זהו מחר עובר לפרו מדינה חדשה, יש למה לצפות.

פרו

מעבר הגבול לפרו לקח ממש מספר דקות מכל צד, לא פלא, אני הייתי היחידי שם. המליצו לי לעשות ביטוח לאופנוע. החוק בפרו מחייב כך הבנתי ניגשתי לבוטקה 22 דולר ויש ביטוח לחודש. Piura העיירה הראשונה בפרו ובדרך לשם כבר מרגישים את שינוי מזג האויר ואת הנוף מסביב שהולך והופך להיות יותר מדברי,

הכפרים הקטנים שבדרך נראים יותר מוזנחים ודלים מכל המקומות שראיתי עד עכשיו. המטבע פה נקרא ״סול״ שווה ערך לשקל פחות או יותר, כך שקל מאוד לחשב את ההוצאות, בכללי מאוד זול פה בפרו. למחרת עליתי על כביש מס. 1 Panamericana שארכב בו עד ל-Pisco ושם אפנה מזרחה ל- Cusco הרכיבה בו מהנה כשרואים מדי פעם את האוקיינוס הפסיפי מצד אחד והנוף המדברי מצד שני, איכות הכביש מאוד טובה ומזג האויר עד עכשיו נוח מאוד.

לאט לאט הנוף המדברי המישורי, הופך להררי יותר ויותר והמראות יפים יותר, אני מאוד נהנה פה מהרכיבה. מרחבים פתוחים אין סופיים עם הרבה עוצמה. למעט הרוח המערבית שלעיתים די חזקה, כיף. עד עכשיו עברתי דרך Chiclayo – Trujilo – Chimbote – Casma District – Barranca בדרך נכנסתי לעיירת דייגים קטנה בשם Playa Tortuga השוכנת על גדות מפרץ קטן יפה וציורית במיוחד.

האנשים פה מאוד נחמדים ומאוד שלווים ביחס לקולומביה למשל. נ.ב שאתמול פגשתי ב-5 רוכבים מקולומביה שיעדם Mendoza שבארגנטינה ומשם חוזרים לקולומביה, כולם על GS שלהם, נפגשנו בתחנת דלק דיברנו ארוכות ואפילו רכבתי איתם עד סוף היום היה כיף. אני מרגיש שכל מי ששומע על המסע שלי, נותן כבוד ומתפעל מאוד לא יודע כל כך על מה ולמה, אולי כן !!!!

לא רוכב הרבה ביום ולא יותר מ-400 ק"מ לערך, אלא עם יש ממש צורך. עוצר הרבה ומנסה לספוג כמה שיותר מהווי החיים בארצות בהם עובר. זהו, מחר ממשיך ל-Lima הבירה שם אכנס למוסך BMW לבצע טיפול קטן ובדיקה שגרתית אולי אחליף צמיג אחורי, כנראה שאשהה שם יומיים. כבר מתחיל לחשוב על העלייה ל- Cusco והוצאת ויזה לבוליבה. אגב מ-1.1.2020 אין צורך יותר לישראלים לויזה לבוליביה, לפחות על פי הפרסומים במדיה. אני אהיה שם הרבה לפני. מקווה שהכל יסתדר. עוד לפני לימה נכנסתי בדרך לאתר המשמר את המורשת של פרו Eco Truly Park"" די יפה שם הייתי אומר.

ושוב הכניסה ללימה לקחה שעה ארוכה כיאה לעיר בירה עם כל התנועה והפקקים, השתכנתי במוטל קרוב למוסך ולמחרת בבוקר התייצבתי במוסך. קבלת פנים ראוייה. ביצעו בדיקה כללית, החליפו חיישן לחץ אויר בגלגל הקדמי (הפריע לי מאוד נורת אזהרה בצג) והחלטנו יחד אני ומנהל המוסך שהצמיג האחורי מספיק טוב עד לסנטיאגו שבצ'ילה 4500 ק"מ בערך, שם אכנס לטיפול גדול. מקווה שהחלטנו נכון. בזמן הטיפול, הסתובבתי קצת בעיר בקרבת המוסך והרושם שלי, העיר לא מרשימה במיוחד אפילו בחלק היותר מערבי שלה ששם ישנתי לילה נוסף לפני שהמשכתי דרומה. Pisco זו העיר האחרונה על קו החוף בפרו. מחר פונה מזרחה לעולה לכיוון קוסקו הבירה העתיקה של פרו,

והכוונה משם להדרים לפונו ולעבור לבוליביה ודרך לה-פז, אורורו, אויוני לעבור לצ'ילה לקאלאמה. ב ה צ ל ח ה. עד עכשיו בפרו עצרו אותי שוטרים 5 פעמים לביקורת. יש לציין, אדיבים מאוד וכשיש את כל הניירת כמו שצריך אפילו מקבלים מהם את ברכת הדרך, שימשיך כך.

היציאה מ- Pisco היתה מרגשת, לקראת העלייה ל- Cusco הגובה מעל פני הים, הכבישים המפותלים ובטח הנוף המדהים שמלווה את הדרכים. ואכן אחרי כמה מאות ק"מ הכביש מתחיל להתפתל, הנוף משתנה לירוק ומתחילים לעלות. (לוקח כדורים נגד מחלת גבהים מה שבטוח) הנוף בדרכים משגע ונהנה מהרכיבה, עד שהגעתי ל-Ayacucho מצאתי מקום ממש במרכז העיר העתיקה ועם דמדומים, יצאתי למתוח את הרגליים בעיר. מפה המשכתי ל-Andahuaylas עיירה קטנה על אם הדרך. למחרת המשכתי ל-Abancay ובדרך עבר מולי רוכב על BMW ADV. עצרתי מיד בצד הדרך בתקווה שיבחין ונוכל לדבר הבחור שם לב הסתובב והגיע אליי (האמת ששכחתי את שמו) הבחור מפרו גר ב- Ayacucho הייתי שם לפני יומיים, והוא חוזר הביתה מהסאלר בבוליביה, יופי אמרתי לעצמי ושאלתי אותו את כל השאלות הנדרשות לגבי ההתנהלות בבוליביה. הכל טוב אין שום חשש למעט התנועה ב- La Paz ומחיר הדלק שגובים מתייר, קצת יותר מפי 2 ממחיר לבולבייני, עם זה אוכל להסתדר. דיברנו על המסע שלי, הבחור התפעל השאיר לי מספר טל. שלו למקרה שאצטרך ונפרדנו לשלום. (דיבר אנגלית טובה) הנוף בדרכים – אין לתאר הכפרים הקטנים בדרך ממש כמו בתמונות, הנשים בלבוש המסורתי פה ושם רואים גם את הגברים בלבוש מסורתי. כיף לעיניים ולנשמה. עוצר די הרבה בקיוסקים/מסעדות בצדיי הדרך. גם למנוחה וגם כדי לספוג את האוירה המקומית. ב- Abancay הייתי יומיים. קצת מנוחה והסתגלות לגובה. זהו, עוד יום נסיעה בנופים מדהימים והגעתי ל-Cusco לדעתי אחת הערים היפות בפרו, אם לא היפה ביותר. ידעתי מראש היכן אשתכן (עם חנייה בטוחה לאופנוע) בידיעה שאשהה פה מספר ימים.

Cusco מקום מאוד מתוייר. מפה יוצאים לכל האתרים בסביבה, אף שהעונה לא בשיאה כרע, יש הרבה תיירים. היעד המרכזי Machu Picchu החלטתי לא לרכב לשם עם האופנוע ולהשתמש בתחבורה המקומית כדי להגיע לשם. עוד לפני זה הגשתי בקשה לויזה לבוליביה 3 ימי המתנה עד לקבלתה. בינתיים ארגנתי את כל סידורי ההסעה הלוך וחזור ל- Machu Picchu. ב-4 לפנות בוקר כבר הייתי על המיניבוס שלקח אותנו ל- Ollantaytambo ומשם ברכבת הכחולה

ל-Aguas Calientes שני הכפרים העתיקים האלה מדהימים (התעכבתי בהם בדרך חזרה) הנוף שרואים בנסיעה מהרכבת שנוסעת לאורכו של נהר האורובמבה מרהיב ביותר. Machu Picchu אין פלא שזה אחד משבעת פלאי עולם. עוצמתי ומרהיב. מרגישים התרוממות רוח כשנמצאים פה וגם למזלי, מזג האויר היה נפלא. גם המדריך היה מקצועי והאתר לא היה עמוס בתיירים.

4 שעות ביליתי פה ועשיתי את דרכי חזרה, הגעתי למוטל בקוסקו ב-22:00 מרוצה עד השמיים. את יתר הימים ביליתי בביקור באטרקציות של העיר, פגשתי חברה ישראליים במסעדה שמגשים אוכל ישראלי היה נחמד מאוד. קיבלתי ויזה לבוליביה ללא בעיה כלל, סך הכל שהייתי ב- Cusco חמישה ימים. שמח ומלא אנרגיה להמשך הדרך. מפה המשכתי ל-Puno עם עצירה ב-Sicuani Puno נפלאה נוף מרהיב מלמעלה כשרואים גם את ימת טיטיקאקה בגובה 4300 מטר מעל לפני הים, אגם טיטיקאקה נחשב לאגם המים המתוקים הגבוה בדרום אמריקה. רואים את היופי של הערים האלו מרחוק כשנמצאים על איזו פסגת הר המשקיף על העיר,

והרכיבה על האופנוע בכל הערים עד עכשיו דורשת מיומנות עם כל העליות והירידות החדות. זהו, מחר עובר שוב למדינה חדשה בוליביה לעיירה Copacabana ההתרגשות ניכרת והכל טוב. פרו היא המדינה היפה ביותר שרכבתי עד כה בדרום אמריקה ויש אומרים שהיא אחת המדינות היפות בעולם. אפשר לטייל פה חודשים ארוכים ולא להספיק לראות הכל, אני מאוד שמח על המקומות שראיתי וביקרתי. קדימה לבוליביה.