לרכוב אל החלום במונגוליה. סיום

לבלוג של אלעד כאן

אני במונגוליה

זה מה שעובר לי בראש מיד אחרי מעבר הגבול .. על הרגע הזה אני חולם כבר מ 2008 , אז כבר קניתי סופר טנרה כדי לעשות את הטיול הזה , ולא יצא . סדר העדיפויות שלי היה אחר. אני זוכר שיחה עם חבר טוב שאמר לי אז להפסיק עם השטויות ולהתחיל להיות רציני …

אז נהייתי רציני , ואחרי 7 שנים הבנתי את הטעות וחזרתי להיות לא רציני ..

בכל מקרה , אני כאן . והגעתי לכאן ברכיבה מהארץ .

הילוך ראשון נכנס בכפר אביב , וכפתור הדימום נלחץ במלון אואזיס באולן באטור (UB  מעכשיו..)

אבל לפני הסיכומים , מה היה לנו במונגוליה ?

אל המעבר המונגולי הגענו לאחר יומיים רכיבה בחבל האלטאי המדהים של רוסיה . חבל הארץ ההררי והמדהים הזה משותף לרוסיה סין ומונגוליה . את הלילה טרם ההגעה למעבר עשינו על גדות נהר רחב אשר מתפתל לו בין רכסי ההרים .

בשלב הזה אנחנו שלושה רוכבים – אני , ריקארדו הספרדי, וברין הניו זילנדי . אני וריקארדו על שני אדוונצ'רים 640 כמו שני אינדיאנים , וברין על במוו R100 מודל 92' .

הרכיבה באלטאי היא על כבישי אספלט משובחים , הנוף מדהים , הטמפרטורות מושלמות , אני מודה שהתגעגעתי לאספלט טוב שאפשר לרכוב בו בלי לחשוב כל הזמן איפה לשים את הגלגל הקדמי , ושאפשר להנות מהנוף תו"כ הרכיבה. על הדרך אנחנו עוצרים בכמה סופרמרקטים ומצטיידים באוכל לקראת מונגוליה – אולי המדינה הכי לא קולינארית בעולם , למעט רואנדה בשנות הבצורת הקשות..  ברין ,שהאופנוע שלו נושא ארגזים קשיחים , מקבל על עצמו לסחוב את המצרכים הבעייתיים , ובשלב מסויים מתנייד עם 5 ליטרים של יין ..

בתחנות הדלק אני זוכה למנת הבידור היומית שלי .כאן נהוג לשלם טרם התדלוק עבור כמה ליטרים שאתה רוצה . האנשים כאן מכירים את המכוניות שלהם , ומתדלקים , כנראה , בכל פעם כמות מסויימת . הקופאים ספונים בד"כ בתוך חדר סגור ומסורג , ככה"נ ע"ר נסיון העבר , ומקבלים את התשלום ולהקצות את הכמות הנדרשת במשאבת הדלק הרלוונטית .

אנחנו , לעומת זאת ,  מתדלקים בכל פעם כמה שיותר וכמה שנכנס – נכנס , ובד"כ לוקח כמה דקות להסביר את העניין עד שהקופאי משתכנע שאנחנו לא הולכים לגנוב לו דלק ומשחרר לנו משאבה .

במקביל,  ריקארדו התחיל לגבש בימים האחרונים תאוריה חדשה שאומרת שאם גם ככה לא מבינים אותו באנגלית , עדיף כבר שידבר ספרדית . עכשיו , הבחור קצת עצבן (יותר ממני אפילו..) וכל תדלוק מגיע לכך שריקארדו עומד וצועק על הקופאי בספרדית , הקופאי צועק בחזרה ברוסית , ואני נקרע מצחוק מאחור … בד"כ אחרי שאני נהנה קצת , אני מתערב ופותר את העניין בשתי שניות עם הקופאי , אבל תמיד כיף לראות מישהו מתעצבן בספרדית – זה מתגלגל יותר טוב .

חזרה אל הגבול המונגולי ..

אנחנו מגיעים אל המעבר וצולחים את החלק הרוסי בקלות , למרות שלברין חסר המסמך של הכנסת האופנוע לרוסיה , אנשי המכס מסייעים לו להתגבר על הבירוקרטיה המיותרת בזריזות – ככה זה כשהשכל עובד .

אחרי הצד הרוסי אנחנו רוכבים ב no man's land  למרחק של בערך 20 – 30 ק"מ עד לנק' ביקורת רוסית נוספת לפני הצד המונגולי . שתי המדינות האלו כל כך גדולות והרצועה הניטראלית בינהן כל כך גדולה שהיא בטח יכולה לפתור לנו כמה בעיות .. (פיזיות לפחות , לא בטוח שאידיאולוגיות..).

אנחנו עוברים את השער האחרון , ומתקדמים לעבר המעבר המונגולי . הופ ! קופץ מולנו איזה פקיד מבוטקה קטנה ואומר שצריך להשפריץ חומר מחטא על האופנועים , המשפריצן עושה את העבודה שלו בצורה חפפנית , ואחרי שמסיים דורש תשלום – אני מתעצבן, זה בדיוק מה שבמקום הזה כל כך רגילים לעשות – לדחוף אותך לפינה ואז לדרוש כסף – למרות שהתשלום תמיד מינורי , העניין מעצבן . אני משלם חצי מחיר וממשיך.

ביקורת דרכונים – צ'ק .

בדיקה בטחונית – צ'ק .

מכס – איזה צ'ק ואיזה נעליים ..

ריקארדו , שמתכוון להשאיר את האופנוע שלו במונגוליה כדי לשוב לרכוב בשנה הבאה שואל על יבוא זמני , והופ מתחילות הבעיות .

פקיד המכס מתחיל לשאול שאלות , ואח"כ אומר שאנחנו צריכים לישון במעבר כי אפשר לעשות את הפרוצדורה רק מחר . בנוסף אומר לריקארדו כי עליו להפקיד סכום כסף כערבות להוצאת האופנוע בשנה הבאה (ידוע – מוכר).

אני וריקארדו יודעים שאת הפרוצדורה אפשר גם לעשות ב UB  ובגלל שאנחנו ממש לא מעוניינים להיתקע לילה במעבר אנחנו אומרים לפקיד תודה ושנפתור את העניין ב UB  ושאנחנו מעוניינים להיכנס רגיל למונגוליה . הבחור מתחיל להתקרצץ עלינו ואז לריקארדו משתחרר הקוף והוא אומר לפקיד "טוב , אז אני אטוס מכאן ופשוט אשאיר את האופנוע מאחור ".

זו הנקודה שבה נזרקה האבל לבאר שמליון שמליון חכמים לא יצליחו להוציא .

הבחור , רץ למנהל שלו ופה מתחיל תהליך שהוא חלומו של כל פקיד בירוקרט – איך להוציא את הנשמה ללקוח שלך  (מבחינתי אפשר לאסוף את כל הפקידים האלו , שבארצנו הקטנה מצויים גם כן לרוב , ולהשאיר אותם בלב ים על סירה בלי משוטים) .

אני אומר לריקארדו , שהבין את הטעות שלו , שמעכשיו אני מדבר והוא עושה פרצופים של ילד טוב .אני מדבר עם המנהל , ולמרות שבמהלך השיחה איתו בא לי לתת לו נגיחה בין הגבות לפחות שלוש פעמים (במיוחד בנקודות שהוא חוזר אחרי שיחה עם חבריו המוכסים ואומר לי בשיא הרצינות "דנו בבעיה שלכם"..) אני מתאפק , ומצליח אחרי 45 דקות לשכנע את הבירוקרט שיצא לנו מהוריד ויתן לנו להיכנס כרגיל . אחרי כמה דקות הוא חוזר שוב ואומר שהם מעוניינים שנעביר את התיקים במשקף – סתם כדי להציק לנו ולגרום לנו להוריד את התיקים מהאופנועים לאחר שכבר בדקו אותם . אני אומר לו שאין שום בעיה ושהוא צודק במאה אחוזים , בכל זאת הוא צריך איזשהו משהו שיוציא אותו עם הבולבול הגדול בכל הסיפור הזה ..

רק מה ? הליצן שכח שהגיעה שעת סגירת המעבר – דפק את עצמו . עכשיו תורי לקחת את הזמן , כל הפקידים במעבר עצבניים ורוצים לסגור כי כבר מאוחר , אבל אני סוגר כל רצועה לאט וביסודיות . שיחנקו . שונא פקידים .

סיימנו , הילוך ראשון , גז , עוד לא נכנסה הרוח לקסדה – מחסום .

מה עכשיו ? ביטוח + מס שמורות טבע . לא זה ולא זה דרוש . שני הפקידים במחסום שלא ברור למי הם שייכים מציקים לנו ולי כבר אין כוח להתווכח . 15 דולר ? קחו , ושיתקע לכם . קרציות , תנו לחיות בשקט .

הילוך ראשון , גז , רוח . ואז זה מכה בי . אני במונגוליה !

בערך חצי ק"מ מהמעבר הכל נפתח לפנינו , והמרחבים האדירים של המדינה הזו עפים לי ישר לתוך המוח . באמת לא יאמן . הייתי וראיתי כבר לא מעט מדינות ומקומות , ברגל , על אופנוע , 4X4 , אבל שום דבר לא משתווה לפראיות של המקום הזה .מרחבים אדירים , דרכי עפר , אוהל פה ושם – וזהו ! לא עמודי חשמל , לא אנטנות סלולאריות  – כלום . ריק .הזמן קפץ לנו בשעתיים קדימה , והחושך מתחיל להזדחל לכיוונינו כשמיכה עבה מכיוון מזרח , אנחנו מחפשים מקום להקים את האוהלים . מכאן בעצם ועד UB   למעט לילה אחד בדרך , אנחנו לנים בכל לילה באוהלים . פשוט מוצאים מקום ומקימים מאהל . לא חסר מקום וכל מה שצריך הוא למצוא את המקום המושלם והנסתר מהעין כדי שלא יבואו להציק .אנחנו מוצאים מקום ישר מאחורי שלוחה שמסתירה אותנו מהדרך ומקימים אוהלים . אני מבשל ארוחת ערב , תפריט קבוע בימים הקרובים , פסטה עם שעועית ויין אדום . האוויר מתקרר משמעותית ואני כבר עטוף בכמעט כל הבגדים החמים . האוכל מחמם את הבטן , היין את הלב ואני מזדחל לי להנאתי אל שק השינה , שקט . שקט אמיתי . אין כלום מסביב , לא מכוניות , לא כבלי חשמל , לא מטוסים – כלום .בימים הבאים אנחנו רוכבים בכל יום בכיף שלנו . אני וריקארדו רוכבים לאט כדי שברין יעמוד בקצב שלו , וברין מצידו עם האופנוע הכבד שלו מתרסק על ימין ועל שמאל .

ברין הוא סיפור קצת מוזר . בן 44 , ניו זילנדי , טייל לא מעט בעולם , עבד בכל מיני מקומות בעבודות בניין וחקלאות , בין היתר 3 פעמים בישראל (מברך אותי בכל בוקר ולילה ב"בוקא טופ" ו"לילה טופ" ) יש לו מחסן בניו זילנד שבו הוא גר . הבחור מינימליסטי באופן מוגזם – הולך עם שתי חולצות מהוהות למוות , מכנסיים אחד מגפי רכיבה וזהו . תמיד מלוכלך , גם כשיש מקלחת , תמיד נראה מוזנח . אבל יש לו תכונה אחת שלא תסולא בפז – הבחור חסר אגו , לפעמים קצת יותר מדי , אבל כלום לא נוגע בו . תמיד בסדר .ברין שרוכב על אופנוע אחר מהאדוונצ'רים שלנו , מנסה לעמוד בקצב האיטי שאנחנו מנסים לעמוד בו מהכיוון ההפוך , אבל לבחור יש שיטות רכיבה מוזרות .. הוא נכנס לכל בור , מקפיד לעבור בכל שלולית בדיוק באמצע , ועף מהאופנוע בכל שלולית בוץ שלישית .. עד שהגענו ל UB  הבחור שבר את מזוודת הצד שלו , את המנשא בשני מקומות , וחירפן את ההצתה באופנוע שלו מרוב מים שהוא מתיז על עצמו .

לי ולריקארדו יש , כל אחד בתורו , קטע עם הקרבורטור בדיקת מסננים מראה המון אבק ולכלוך . ניקוי וריקון עושים את העבודה והאופנועים ממשיכים .באופן כללי אני יכול לומר בדיעבד שבחירת האופנוע לטיול היתה בחירה טובה מאוד , הגיע עד הסוף עם 0 תקלות משמעותיות , כל מה שהיה צריך לעשות זה טיפולים בזמן , החלפת מצבר שכבר היה גמור בארץ , וניקוי שטח של הקרבורטור שאכל הרבה אבק בגלל מסנן לא מתאים – אבל נכנס לזה בהרחבה בסיכום אח"כ..הרכיבה במונגוליה לא דומה לכלום . קודם כל אפשר לרכוב איפה שרוצים . יש כמה וכמה שבילים וכולם מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום . אין כבישים סלולים (למעט כביש אחד בהמשך כשמתקרבים ל UB  ) והתנועה היא על שבילי עפר מהודק \ חולי \ בוץ \ מים \ מעברי נחלים . שטח נטו .

המדינה הזו פראית בכל קנה מידה אפשרי . בשנת 2015 אנשים גרים פה עדיין ב"גר" (מה שבקזחסטן נקרא "יורט" פה נקרא "גר" – האוהל העגול שאתם מכירים) . עדרי ענק של עיזים כבשים פרות יאקים וסוסים מסתובבים חופשי בשטח , לכל עדר יש שטחי מרעה אדירים ואין מחסור . אי אפשר לעבור שניים שלושה ק"מ בלי להתקל בעדר כלשהו . המראה כל כך פראי וראשוני , שאם היה יוצא מהיער איזה דינוזאור , או חבורה של פראים עם חניתות ובולבולים מתנודדים ברוח ורודפים אחרינו , זה לא היה נראה חריג .בחורף המפגשים עם חיות הטרף (זאבים בעיקר) נהיים תכופים יותר בשל המחסור בטרף , וההתקרבות הטבעית שלהם למקורות טרף זמינים – בני אדם .

מסתבר שכאן , בכל חורף , הזאבים לועסים כמה בני אדם שנכנסים להם בטעות בין הכוונות ..

אתם יכולים להבין כבר לאן אני חותר עם העניין הזה ..

באחד הלילות אנחנו חונים באזור מיוער (עצים למשל יש ממש מעט ..) וכבר מההתחלה המקום לא נראה לי . מעבר לעובדה כי לידינו יש גולגולת של פרה ורגל של עז , משהו לא מרגיש לי טוב .  אחרי ארוחת הערב מתחיל לרדת גשם וכל אחד מתקפל לאוהל שלו . אני נרדם ובאמצע הלילה הגשם פוסק ודממה עוטפת את היער . בשלב מסויים אני שומע צעדים כבדים מתקרבים אל האוהל שלי . אני עובר ממצב חצי שינה למצב "עירני – יכול להטיס מטוס נוסעים" תוך שניה . מה שזה לא יהיה שמתקרב לאוהל שלי , הוא כבד , בודד ומתנשם בכבדות . הדופק שלי עף למעלה , הדם קופא בעורקי , ואני לא זז אפילו לא מילימטר .

בשלב מסויים המה שזה לא יהיה , מתקרב עוד יותר ונמצא בערך 20 ס"מ מהראש שלי בצד השני של היריעה של האוהל . ואז הוא מתחיל לרחרח .. אני נזכר שכל כלי האוכל שבישלנו בהם נמצאים מתחת ליריעה החיצונית של האוהל שלי , וכבר מדמיין את עצמי כמו רגל עוף לצד שאריות פסטה ..

אין לי סכין או אקדח או משהו להתגונן איתו , וכבר נראה לי שעוד שניה חוטף איזה ביס שאוכל אותי , או איזו כף יד של דוב שגוררת אותי מתוך האוהל .

אני הולך לגמור בתור ידיעה ב YNET  על ישראלי שאכל אותו דוב במונגוליה..

אחרי זמן נצח (בטח כמה שניות קצרות ) המה שזה לא יהיה מחליט שכנראה לא אבוא לו טוב בבטן ומתרחק בצעדים כבדים , מהפחד אני נשאר ער עוד שעה בערך בלי לזוז , מקשיב לכל רחש . איזה פחדן ..

אחרי שכלל מערכות ההתרעה שוככות אני נרדם שוב . יטרוף יטרוף – כוסאומו , רק  שיתן לישון ..

בבוקר ברין אומר לי שגם הוא התעורר וחשב שזה יאק .. אני מצטער לפעמים שאני לא כזה אדיש ..

למחרת אנחנו עוצרים באיזו נקודה לנוח כמה דקות , מגיע בחור מקומי על אופנוע קטן ונעצר לידינו . בכלל בכל עצירה ,לא משנה כמה באמצע שומקום אנחנו נמצאים , פתאום מגיחים שניים או שלושה אופנועים וכמה מקומיים עליהם ומתחילים לחקור להסתכל ולגעת באופנועים, מציעים וודקה מונגולית תוצרת בית בבקבוקי פלסטיק . המנטליות כאן שונה – אין כאן מרחב אישי , אני יכול לעשות משהו על האופנוע ויגיע מקומי וידחף את הראש לו באמצע להסתכל , או יקח את הקסדה וינסה למדוד או ינסה לעלות על האופנוע . בד"כ כששמים להם גבול הם נעלבים , אבל גם לנו לפעמים כבר נגמרת הסבלנות..בכל מקרה מגיע בחור על אופנוע , יורד ממנו ובקושי מצליח ללכת ישר לכיוונינו – שיכורים בצהרי היום הוא עניין שכיח כאן . והבחור הזה , שיכור כלוט . מתנודד לכיוונינו ומתיישב על הקרקע בין האופנועים ונואם לנו במונגולית . אני מצלם בוידאו בלי שהוא שם לב (למרות שגם אם הייתי שם לו את המצלמה בפרצוף לא נראה לי שהיה קולט) איך ברין מנסה לדובב אותו .

בימים הבאים אנחנו מקבלים כמה ימי גשם , כשהאמצעי קר באופן קיצוני . אנחנו רוכבים כל היום ולמרות חליפות הסערה והביגוד החם קופאים מקור ונרטבים גם בשכבות העמוקות יותר . אני רוכב עם כפפות קיץ ובכל עצירה תוחב את הידיים ליד הרדיאטור כדי שיתחממו .

באחד הכפרים אנחנו עוברים בסוג של מסעדה משפחתית ("המסעדה" היא אחד מהחדרים של הבית) . נכנסים כדי להתחמם ואוכלים מרק חם עם חצי מהכפר . הדבר הראשון שמגישים כאן בכל מקום הוא את התה המסורתי – מלוח . כשקר מוותרים על הבררנות , תה עם מלח , תה עם חמאה תה עם מה שלא יהיה , רק שיהיה חם .השעה כבר מאוחרת ואנחנו מבקשים להישאר ללון בלילה במסעדה . בעל הבית מאשר לנו ואנחנו פורשים שקי שינה בחדר המסעדה והולכים לישון .

בבוקר שאחרי עדיין קר מאוד ומטפטף , אך מעט פחות . אני קושר את הציוד על האופנוע , מרגיש את האצבעות מתקררות שוב לאט לאט . כמו בצבא , תמיד הדילמה מה ללבוש – חם או קל ? אני מתלבש חם מאוד ועוד לפני שעולה על האופנוע כבר מתחיל להזיע , 10 דק' אחרי כן באמצע הרכיבה הרוח כבר נכנסת לכל מיני חורים ומקפיאה , השמש יוצאת – נהיה חם , עוצרים שניה ונכנס ענן – נהיה קר …

בימים הבאים זכינו לקצת שמש  ומזג אויר ידידותי יותר . אני שם לב שגם עכשיו כשאני כותב הכל מעורבב לי ואין לי תחושת זמן , וזה מה שבעצם קורה פה . כל המושגים , המדדים וקני המידה שלנו לא שווים כאן כלום . הכל מעורבב .

אחד מהדברים המדהימים כאן הוא ריבוי העופות הדורסים . לא אלו המסכנים שמחזיקים אותם לטובת התיירים שרוצים לחזור הביתה עם תמונה של עיט מסכן . יש כאן פשוט כמות מטורפת של עופות דורסים , עפים בשמים , נחית על הקרקע , מכורבלים בתוך עצמם בגשם . חלק מהעיטים כאן כל כך גדולים , שאם איזו עז קטנה לא באה להם טוב על הבוקר , הם ירימו אותה באויר ויראו לה מה זה לעוף בלי כנפיים ..באחת העצירות , אני יורד מרחמים ולשניה מאבד שיווי משקל – בום טראח רחמים על הצד . אני מרים אותו – ידית בלם קדמי שבורה לחצי . לא נורא , אפשר לעבוד עוד עם החצי שנשאר . הנפילה כנראה חירפנה משהו בקרבורטור ורחמים מתחיל לגמגם . אני מפרק בשטח מנקה את הדיאפרגמה והמחט , ומחליף פילטר אויר – עובד חלק .

באותו יום ברין מספק כמה התרסקויות וירטואוזיות , באיזה שהוא שלב אני רוכב צמוד אליו מאחור עם ה GOPRO  מנסה לתפוס את ההתרסקויות שלו , אבל הוא מתרסק רק כשהמצלמה לא עובדת ..

אחרי כמעט שבוע בשטח בלי מקלחות ולינה באוהלים אנחנו מגיעים לטסהטסהרלג – "עיר" בינונית ולוקחים חדר ללילה . מקלחת טובה , כביסה – RESET . בכל פעם כזו אני שמח על המקלחת ועל המיטה החמה , אבל לפעמים מבאס אותי לשבור את הרצף .

בטסהטסהרלג אנחנו פוגשים אופנוען נוסף – מיכאל מרומניה , שרוכב על GS800 . ברין מכיר את מיכאל ממפגש קודם שלהם במהלך הטיול , ואני כבר מההתחלה לא מתחבר אל הבחור . משהו בו לא אמין עבורי , וההתנהלות הכאילו קלילה שלו לא מוצאת חן בעיניי . אני שם לב שגם ריקארדו מפתח אלרגיה אל הבחור .

למחרת ממשיכים לרכוב יחד ויוצאים לכיוון המפל הגדול במונגוליה . ולאזור קראקורום שהיתה פעם בירתה של האימפריה המונגולית , ובה מקדשים בודהיסטים .הבודהיזם במונגוליה דוכא כמו בכל חלקת אדמה מעליה התנוסס דגל הקומוניזם , והחייאת הדת מחדש הותנעה שוב בתחילת שנות התשעים עם נפילת הגוש הסובייטי .

מטסהטסהרלג אנחנו יוצאים לכיוון דרום מזרח אל אזור קראקורום , ואל המפל "הגדול ביותר במונגוליה".. למפל אנחנו מגיעים ברכיבה , ופתאום קולטים מישהו רץ אלינו עם שלט קטן ועמוד מחובר אליו ועליו סימן של "אין כניסה לאופנועים" . בגלל שנכנסנו דרך השטח לא שמנו לב שעברנו בשמורה סגורה , והבחור שעובד כנראה כשומר בסביבה , קלט אותנו מרחוק ומרוב לחץ כנראה תלש את השלט מהאדמה והתחיל לרוץ אחרינו . אנחנו מתנצלים משאירים את האופנועים מאחור והולכים אל המפל ברגל .

אנחנו חוזרים אל האופנועים כדי לגלות שהם תחת מצור של עיזים . ברין מחלק להן סוכריות ואני מצלם.

.בלילה תפסנו את אחת מנק' הקמפינג הטובות , מדורה , נהר , ומזג אויר מצויין . בבוקר אני מתעורר מניע את המדורה מחדש ומכין תה חם . אני מרים את הראש לקול רעידת אדמה מתקרבת ופתאום עדר של סוסים גולש בריצה מהשלוחה לכיוון המאהל ורץ ישירות לתוך הנחל כדי לשתות ולשחק קצת במים . הסיטואציה על גבול הדמיוני .הרכיבה כאן היא חוויה בפני עצמה . רוכבים בחול במהירויות נמוכות , בוץ חלקלק , שבילים מהירים על 90 קמ"ש , חוצים נחלים עד גובה הברכיים . וכל זה בתוך נוף פראי ולפעמים פשוט צריך לעצור כדי לעכל את המימדים והעוצמה של מה שרואים . לפעמים אני עוצר באמצע משטח עשב ישר שפרוש למרחק של קילומטרים רבים לכל הכיוונים , הכל מכוסה בעשב קצר – כמו מגרש גולף אינסופי , ברקע הרים קירחים , שמים בצבע כחול כהה , ורוח קרה. אשכרה עולם אחר .יום לפני שאנחנו מגיעים לאולן בטאר אנחנו חונים לגדות אגם , בידיעה שהלילה הולך להיות סוער , אני מרגיש ממש לא טוב כנראה משהו שאכלתי בצהרים באיזו "מסעדה" מקומית . אנחנו עוצרים ותוך 10 דק' אני כבר בתוך האוהל עם כאבי בטן וחום . חצי שעה אח"כ גשם זלעפות , רוח שמאיימת להעיף את האוהל ואותי בתוכו לכל הרוחות , וקור אימים . אני דוחף שני כדורים כדי לנסות להוריד את החום וסופר את הזמן בין הברק לרעם כדי להבין אם הסופה מתקרבת או מתרחקת .. 10 שניות , 8 שניות .. מתקרבת . אחרי שעה בערך הגשם נחלש מעט ואני מצליח איכשהו להירדם . באמצע הלילה אני מתעורר, כאבי בטן . יוצא החוצה ומתחיל להקיא את הנשמה שלי . אחרי כמה דקות של הקאת כל רכיב מארוחת הצהריים שלי , אני נרגע וזוחל לאוהל . בבוקר אנחנו יוצאים לרכיבה האחרונה לכיוון אולן בטאר , אחרי כמה עשרות קילומטרים עולים על אספלט ומתגלגלים איתו עד למלון אואזיס – בסיס מוכר של כל האופנוענים ובעלי 4X4 שמטיילים במונגוליה .

בימים הקרובים אני מתארגן על שילוח האופנוע בחזרה לישראל ועל טיסה לעצמי לארץ , בין לבין אנחנו פוגשים שוב את שירלי ובראין האוסטרלים ורוכבים איתם לאנדרטה המונומנטאלית של ג'ינגס חאן מחוץ לעיר .זהו , תם ונשלם עוד מסע . יוליה שיושבת עכשיו בארץ , קוראת את "זן ואומנות אחזקת האופנוע" ציטטה לפני כמה זמן משפט מדוייק – "…אני חש שמחה על היותי כאן, אך בצדה גם עצבות כלשהי. לפעמים עדיף להימצא בנסיעה מאשר להגיע אל היעד."

אז איך מסכמים כזה אירוע מהותי ? סופרים ק"מ ? ארצות ? צמיגים ? מסמנים את החוויות הכי מהותיות? את האנשים הטובים ? את האנשים הרעים ?

אני חושש שכל נסיון להכניס את כל החוויה הזו לתוך מספרים והגדרות רק תקטין ותגביל אותה . גם הדברים שכתבתי כאן היו כעשירית מהתחושות שעברו עליי במהלך הטיול . אי אפשר לתאר את התרוממות הרוח שלפעמים נוחתת עליך סתם ככה באמצע רכיבה , את הריחות שחודרים ישר לתוך הנשמה , את הפחדים שלפעמים משתלטים על הכל , את הויברציות של המנוע ופתיחת גז באמצע שביל בשטח , את אובדן האחיזה של הגלגל הקדמי והקפיצה בדופק הלב . החוויה הזו מורכבת ממליארד חוויות קטנות ולא מוגדרות וזה מה שעושה אותה משמעותית כל כך .

אז בינתיים – ועד לפעם הבאה , אני אעצום מדי פעם עיניים ואדהר לי בערבות האינסופיות על האופנוע שלי .

להתראות בפעם הבאה ..

————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

רכיבה בארצות האיסלם לייט

בוכרה וסמרקנד – ערי הזהב , כניסה שניה לקזחסטן
לבלוג המסע של אלעד כאן
(אזהרה – פוסט חסר אירועים מרגשים )

אז אחרי עוד לילה בחיוה אנחנו עולים על האופנועים ומתחילים להתגלגל לכיוון  בוכרה בדרך הארוכה יותר דרך חורזם וארץ מצודות הבוץ .

המצודות שנמצאות היום באיזור צחיח לחלוטין שימשו בעבר כנק' התיישבות ומבצרים לתושבים אשר התגוררו ועבדו את האדמה באזור . למרבה הפלא מסתבר שהאיזור היה אזור חקלאי ופורה עד שנהר האמו דריה החליט לשנות את מסלולו באופן טבעי ולשנות את מארג החיים במקום .המזג חמים אבל לא נורא , ריקארדו נותן לי שקית שתייה ספייר שיש לו ואני נהנה ממים תו"כ רכיבה , בפעם האחרונה שהשתמשתי בכזו , אחרי רכיבה של כמה שעות מצאתי את המצלמה צפה בתוך המים בגלל חור שנוצר בשקית .. אז אני נזהר להפריד.

בתנאי מזג האוויר פה הגוף הופך למשאבת מים מרשימה , שואב מים ואחרי כמה דקות מעיף אותם החוצה בהזעה כאילו שאתה איזו שקית מחוררת . מנגנון קירור יעיל .

ברכיבה הרוח החמה דואגת לשמור אותך יבש כל הזמן , אז אני מוצא שיטה נעימה – עוצר , שותה , ממתין כמה דקות , נון לגוף להזיע , ואז מתחיל לרכוב ונותן לרוח לעבוד על הזיעה – קריר ונעים ..

אנחנו עוברים בדרך כמה מצודות בוץ מרשימות שרובן הרוסות ולא משוקמות , עדות אילמת לחיים שהיו כאן בזמנים עברו . שיירות , סחורות , שודדים וגנבים , התקפות בחצות הליל בלילות חשוכים ומציאות קשוחה . אין אפשרות לשרוד בכזה מקום את אתה לא קשוח . העבירו לכם פרסונה ממוצעת מבני האדם של המאה העשרים ואחת לכמה ימים באותה תקופה , ותקבלו אחרי פחות מיומיים שלושה גופה עם שלושה נשרים ושני עורבים שמנקרים אותה. נראה שאנחנו מאבדים את יכולת ההישרדות החייתית שלנו בעולם המודרני , יש גבול לכמה קשוח אתה יכול להיות , הידיעה כי בסוף תגיע למקום עם אנשים , יהיה שם משהו קר לשתות ומשהו לאכול עושה את כל ההבדל ומאפשרת את ההישרדות.

הקשוחים האמיתיים הם אלו שהולכים עם הידיעה שאין ידיעה ברורה .

בכל מקרה , אנחנו ממשיכים לרכוב בדרכים צדדיות , נכנסים לשביל עם חול עמוק . ריקארדו עם כל שעות הסהרה שלו , נותן בגז ומרחף על החול , ואני , עם החסימה המנטלית שלי , בכל פעם שהאופנוע מתחיל לרוץ באלכסון , סוגר גז במקום לעשות את הפעולה הנכונה אך ההפוכה מבחינה ריאלית , לפתוח את הגז .

ריקארדו נותן לי כמה דגשים , ואני מצליח לעבור כמה קטעי חול , אבל עם הארגזים על האופנוע והמשקל אני לא מצליח להתמודד עם זה כמו שצריך , מזל שעלינו די מהר על שבילים כבושים . פער ביכולת השטח שלי לקראת מונגוליה.

אחרי כמה שעות רכיבה אנחנו שמים לב שלצד הדרך בכמה מקומות ישנן בריכות מים שבוקעים מצינורות גדולים , אנחנו עוצרים להתרעננות מבורכת באחת מהבריכות , וחוזרים לרכוב רעננים ונקיים .אנחנו ממשיכים לרכוב ולקראת חשיכה יורדים מהכביש ומוצאים מקום להקים בו את האוהלים.

לילה מלא כוכבים עוטף את המדבר , רוח קרירה נושבת , אחרי ארוחת ערב חמה אני נכנס לאוהל ומביט דרך הרשת אל הכוכבים , שלווה עמוקה עוטפת אותי ואני נרדם מתחת לכיפת השמים .בבוקר אנחנו ממשיכים לרכוב לבוכרה , לא נשאר עוד הרבה ובאחת העצירות נותנים לשני האופנועים שטיפה רצינית  לקראת שבת..

מגיעים לבוכרה ומתארגנים על מלון ופאנטה קרה . אין על פאנטה .במכולת אני רואה בחור מקומי עם כיפה על הראש , "יהודי" אני שואל , הוא עונה לי בעברית ומזמין אותנו לקבלת שבת בבית הכנסת בשעה 1930 .

ריקארדו אומר שישמח להשתתף , וככה מוצא את עצמו בתפילת שישי , עומד יושב לפי סדר התפילות עם כיפה על הראש , אני מרביץ תמונה של הכניסה בלי שהרבי יראה..הקהילה בבוכרה הצטמצמה עד מאוד וכיום יש כעשר משפחות ושני בתי כנסת בעיר , בתפילה יש יותר ממניין , והחבר'ה מתפללים בעברית קצת קשה להבנה , בתור מי שגדל בבית כנסת תימני , אני מתפלא לשמוע שחלק מהנעימות קרובות ואפילו כמעט זהות לנעימות התימניות .

בסיום התפילה אחד מהיהודים הטובים מזמין אותנו אל ביתו לארוחת ערב , אך אני מסרב בנימוס בעיקר בגלל ריקארדו – נראה לי שהעמסתי עליו מספיק לערב אחד .

———————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

——————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אזרבייג'אן השער לעולם השלישי

אלעד מגיע (מעכשיו סולו) לאזרבייג'אן. הנה הבלוג שלו כאן

שוטרים מושחתים , חום בלתי נסבל ומעבורת נעלמת

27 ליולי 1000 , אני מתייצב בשגרירות אזרבייג'ן בטביליסי בתקווה לקבל את הויזה .

כבר בשבוע שעבר בשל העיכוב במתן הויזה והעובדה שאני צריך להמתין בטביליסי את כל סוף השבוע , אני מתחיל לחשוב על לוותר על מעבורת מבאקו באזרבייג'ן לאקטאו בקזחסטן , ועל לרכוב את כל הדרך מסביב  תוך כניסה לרוסיה .

חישובי מרחק מראים לי שכדי להגיע לאותה נקודה בקזחסטן אצטרך לרכוב 1600 ק"מ מסביב לים הכספי , וכי הרכיבה שתכלול את המעבורת תארך סביב ה 900 ק"מ .

בסופו של דבר אני ממתין בטביליסי וביום שני בבוקר מתייצב שוב בשגרירות . הפקיד מסמן לי כי הויזה עדיין לא אושרה ואומר כי אם אבוא ב 1600 , הויזה כנראה תהיה מוכנה . המשמעות היא עוד לילה בטביליסי מכיוון שמנסיוני עם מעברי גבול , הגעה בשעה מאוחרת יכולה להיות טעות מרה.

בשעה 1600 אני מגיע ומקבל לשמחתי את הויזה , ובדרך למלון קונה מים ופירות שיספיקו לרכיבה של מחר , אני מתכנן לחתוך את אזרבייג'ן בשני קיטועים ובאמצע הדרך לחתוך לאזור אגם גויגול ולישון באוהל .

בבוקר אחרי אריזה זריזה של הציוד , אני עולה על האופנוע לכיוון מעבר הגבול האזרי , ואחרי רכיבה קצרה מגיע אליו .

אם רק הייתי יודע שמהרגע הזה מתחיל אחד הימים הקשים שהיו לי בטיול , לבטח הייתי מסתובב ורוכב מסביב את כל הדרך ..

בכניסה למעבר אני עוקף את טור המכוניות והמשאיות , חייל אזרי מסמן לי ואני מתקדם לעבר השער. אני מגיע אליו הוא מסתכל עליי , אני מתסכל עליו .. נו אח שלי ? רוצה לפתוח את השער או לא ..?

עגל .

אני מבקש ממנו להיכנס והוא פותח את השער .

מגיע לעמדה של החתמת הדרכונים והמכס , חם בטירוף , אני מתבשל בתוך המעיל והקסדה .

פקיד עובר לידי בהליכה וזורק לי באוויר "טרנזיט לטורקמניסטן?" , לקזחסטן אני מתקן אותו ..

אני מול העמדה של החתמת הדרכונים , הפקיד בפנים יושב ומסמס בטלפון שלו בזמן שכולם מחכים .. אחרי כמה דקות הוא מסביר שאין מחשבים וצריך להמתין , אני נרגע קצת ואומר לעצמי שאני צריך להיות יותר חיובי , ושמעבר גבול הוא תמיד קוץ בתחת .

מפה לשם אחרי עוד שעה של המתנה וחזרה לאחור כדי לצלם את לוחית הרישוי של האופנוע אני מקבל חותמת בדרכון , ואת האישור לאופנוע .

הפקיד (ששאל אותי קודם לכן בדרך אגב אם אני עושה טרנזיט) מדגיש לי כי לי יש ויזה לחודש , אבל לאופנוע יש ויזה לשלושה ימים . התחלנו ..

אני מנסה להבין מה הבעיה , ונאמר לי כי בשל העובדה שהאופנוע ישן ובגלל שאמרתי שאני עושה טרנזיט, 3 ימים יספיקו לי . בא לי לתלוש את השערות מהראש , הבחור שאל שאלה אגבית בלי באמת לברר מה אני צריך , וככה קיבל החלטה מהותית עבורי .

אני מנסה להסביר כי 3 ימים לא יספיקו לי בשל העובדה כי המעבורת לא יוצאת בזמנים קבועים , והבחור  אומר שאי אפשר לשנות את האישור עכשיו וכי אם ארצה להאריך עליי ללכת לנמל בבאקו ולבקש אישור . אני מנסה עוד כמה פעמים לשכנע , ולא מצליח ומרים ידיים .

הולך לאופנוע ועושה חשבון מחדש.. משמעות הדבר היא שעליי לרכוב ישירות לבאקו ע"מ שלא לבזבז זמן , ולנסות לתפוס את המעבורת כמה שיותר מהר . מד מרחק מהמעבר לבאקו 520 ק"מ , ואני אחרי רכיבה קצרה של 60 . ז"א שבסוף היום אעמוד על 580 ק"מ רכיבה . לא פשוט . קדימה לדרך .

אני מגיע לשער היציאה מהמעבר עומד שם חייל שכנראה כבר נשרף לו המוח מלעמוד בשמש , הבחור מנסה להסתלבט עליי , כאילו שיש לי סבלות , הוא נותן דפיקה על הקסדה ומקבל בתמורה דפיקה חזרה על הראש שלו ומתעצבן , אני מרגיע אותו בלחיצת יד וחיוך שלא בא לי לתת לו , והוא מחזיר אותי אחורה כי חסרה לי חותמת .

משלים את החותמת וחוזר בחזרה , אחרי שהוא בודק שוב את כל המסמכים בקפידה כאילו בכלל מעניין אותו , הוא "עושה לי טובה" ופותח את השער , אני עושה לו פרצוף מזלזל ויוצא מהשער בדהירה .

עכשיו צריך לתת בגז כמה שיותר , אני עושה חשבון שברכיבה כמעט רציפה אני מגיע לבאקו תוך בערך 9 שעות .

מסתכל במראה- משטרה מסמנת לי לעצור . נו מה עכשיו ?

יורד שוטר מהניידת , אומר לי לבוא איתו . אני יורד מהאופנוע והשוטר מסביר לי שחציתי קו לבן , אני מתחיל להבין מה קורה ועושה את עצמי לא מבין , אחרי כמה דקות השוטר אומר לי גם שרכבתי על 130 קמ"ש , ואני מתחיל לאבד את הסבלנות , חם לי , אני מזיע , כל מה שאני רוצה הוא שיעזבו אותי בשקט , והבנזונה הזה מנסה להפיל עליי תיקים ,  כד לקבל שוחד . נבלה.

אני מתווכח איתו , והוא מבקש ממני להיכנס לניידת כדי לנסות להלחיץ אותי עוד , אני אומר לו שאני לא הולך איתו לשום מקום ושאם יש לו בעיה איתי , שירשום לי דו"ח . האדיוט אומר לי שאני צריך לשלם במקום על העבירה שעשיתי , ואני אומר לו שאם הוא רוצה הוא יכול לרשום לי דוח אותו אשלם בבאקו . בשלב הזה אני מבין שאין לו יותר מדי מה לעשות אלא להמשיך לנסות להפחיד אותי , ואני מחליט להמשיך עם קו נוקשה כדי לא לתת לו תחושה שהוא יכול להפחיד אותי . הליצן מוציא משהו שנראה כמו דו"ח ועושה את עצמו ממלא כל מיני פרטים , השוטר השני יושב ברכב ועושה כל מיני פרצופים של איש חשוב . מפה לשם הבחור מנסה עוד כמה הפחדות לא מועילות וכל מיני פרצופים , ולבסוף מתייאש , אני קולט את נק' השבירה שלו ואומר לו שעדיף שפשוט יעזוב אותי ויתן לי ללכת . אחרי בערך 40  דק' של מו"מ שני המטומטמים עוזבים אותי ואני מטיס את עצמי כמה שיותר רחוק – מושחתים .

בדרך אני כבר מכוון את עצמי כך שבכל מחסום משטרתי (ויש הרבה כאלו)  אני נצמד למשאית מהצד הנגדי כדי שתחצוץ ביני לבין המשטרה .

שעה מאוחר יותר עוצר אותי שוב שוטר במחסום , ואומר לי "רדאר רדאר" אני מקבל חום שוב ומבין ששוב מנסים לקחת ממני שוחד . השוטר מבקש ממני לרדת מהאופנוע ולהיכנס איתו לחדר במחסום. אני עושה את הכל לאט בתקווה שירד ממני , בחדר הוא מתיישב מול מחשב , גם עם ארשת פנים רצינית , כאילו שאני העבריין הכי כבד שתפס בחודש האחרון (באותו זמן שאר הנהגים כביש נוהגים כמו אינדיאנים שרופים אחרי עדר ביזונים..) .

הבחור מסביר לי שנסעתי מהר מדי ו"תפסו" אותי ברדאר , ואומר שאני צריך לשלם , באותה שניה נכנס גם שוטר אחר דובר אנגלית , אני אומר לו שאם יש להם בעיה איתי , שיתנו לי דו"ח ואני אשלם בבאקו ,השוטר אומר שאין בעיה ושבינתיים הרשיון שלי ישאר אצלהם .. מנסים להפחיד , אני אומר לו שלא מעניין אותי מה הוא אומר ושאם נסעתי מהר שיכתוב לי דוח , אני ממשיך באותה מנטרה בלי לסטות ממנה במילימטר והבחור מבין שאין סיכוי שיצליח לחלץ ממני משהו . בשלב הזה הוא כבר מבקש שאשאיר לו משהו לפני שאלך , לא יאמן , הדבר היחידי שאני מוכן להשאיר לנבלה הזה הוא סטירה מצלצלת באמצע הפרצוף , אבל אני ממשיך לשדר שאני רוגע ושלא אכפת לי , ובסוף משוחרר בלי כלום .

אני עולה על האופנע בתחושה כל כך מגעילה שכל מה שאני חושב על אזרבייג'ן עכשיו הוא שזו מדינה מסריחה ושחבל שנכנסתי אליה . חולרות , לא מבינים כמה נזק הם עושים לעצמם.

אני ממשיך לרכוב כל היום , מסביבי נוף מדברי מזכיר קצת את הערבה בארץ , ואני מקבל התקף געגועים לטיול של שבת עם הג'יפ בדרום . ככה זה כשרע , אתה עורג לרגעים הטובים בבית .

הקסדה , ששימשה עד עכשיו את יוליה , לוחצת לי בטירוף על האוזניים ובכל פעם שאני עוצר להוריד אותה כואב לי בטירוף .

אני דוחף את עצמי לקטעי רכיבה של 100 ק"מ ומנסה לעצור כמה שפחות , במיוחד לאור העיכוב בזמן באדיבות משטרת אזרבייג'ן האדיבה .

באחת העצירות אני יורד מהאופנוע לקנות מים קרים , אני עוצר בכוונה במקום שאין בו כמעט רכבים , לא בא לי שידברו איתי ויתחילו להציק לי .

10 שניות אחרי שאני עוצר אני מוקף בחמישה מקומיים שלא מפסיקים לשאול שאלות ולהתעניין באופנוע . אני מיואש , כבר לא אכפת לי .

החבר'ה כנראה קולטים שאני גמור ומיואש , מושיבים אותי ומביאים תה וסניקרס . אני מתעודד טיפה ואנחנו מדברים בעירוב של אנגלית וסימני ידיים . אני מפרק את הרפידות הפנימיות של הקסדה וחותך אותן כך שלא ילחצו לי על האוזניים ואחרי 10 דק' עולה על האופנוע , נפרד וממשיך לרכוב .

עוד מחסום , שוב עוצרים אותי , מגיעים שני שוטרים , אני כבר בעצבים ומצפה לעוד הצגה , השניים מגיעים אליי בחיוך שואלים מאיפה ולאן נוסע , ומשחררים אותי בלחיצת יד . כנראה שלא כולם רעים .

אני מגיע לבקאו בשעה 2200 לערך , חורג מההגדרה שלי של לא לרכוב בלילה , נכנס לעיר ומנווט ישירות אל הנמל . בשער הנמל שני שומרים עושים בשבילי בירור ואומרים לי שהלילה אין מעבורת ושעליי לשוב למחרת בשעה 0900 .

אני עומד בכניסה לנמל , השעה כבר 2230 , מותש מיום של כמעט 600 ק"מ על אוכף האופנוע , ועכשיו צריך לחפש מקום לישון בו .

אני מעריך שאוהל על החוף כככה"נ ימשוך את השוטרים ה"אדיבים" ואני יוצא לסיבוב מלונות בעיר , באמצע הסיבוב נדלקת לרחמים נורת חום מנוע ואני מאבד את רסיסי האנרגיה האחרונים שיש לי ..

אחרי שיטוט חסר תועלת אני נשבר ונכנס למלון של 40 דולר ללילה רק כי כבר אין לי כוח לכלום , בלובי אני מבקש מפקיד הקבלה מים קרים ופתאום קולט שכל היום אכלתי רק שתי בננות ואפרסק .

אני מתקלח ומתמוטט למיטה מודאג מההתחממות של רחמים .

בבוקר אני קם , בקושי מצליח להתיישר , הגב הורג אותי , אני אורז את הציוד ועולה על רחמים .

דבר ראשון – לנמל כדי לראות אם יש מעבורת .

אני מגיע לנמל ופוגש שם את סטפן – בחור רומני שמטייל בעולם כבר משהו כמו 6 שנים ברגל שמחכה גם הוא למעבורת לאקטאו . אנחנו מתבשלים עד השעה 1200 אז מגיעה הפקידה למשרד הכרטיסים , כבר בכניסה למשרד היא אומרת לנו שאין מעבורת היום ושאתמול בלילה יצאה ספינה אחת , בלי התראה מוקדמת , אנחנו מחליפים פרטים ופתאום היא מתחילה לדבר איתי בעברית , מסתבר שהיתה תקופה מסויימת בארץ והעניין מצחיק את שנינו , סטפן המיואש מנסה למנף את העניין באופן לא כל כך חינני ואומר לה שעכשיו היא חייבת לעזור לנו , מה שכמובן לא מחדיר בה מוטיבציה מיוחדת .. אנחנו מחליפים מספרי טלפון וקובעים לעמוד בקשר ב"ווטסאפ" . ויקה מבטיחה לעדכן בכל חדש ואנחנו נפרדים .

סטפן מסביר לי באיזה מלון הוא נמצא ואנחנו קובעים להפגש שם מאוחר יותר כדי לאחד כוחות בעניין המעבורת .

אני יוצא מהנמל תופס נהג מונית ושואל אודות מוסך לאופנועים , הנהג מוביל אותי באף למוסך של מישהו שהוא מכיר , ואנחנו מגיעים למין כוך של מוסכים קטנים מאחורי שכונת מגורים בעיר .

אדיל יוצא מהמוסך שלו ומברך אותנו לשלום , עומד מול רחמים ומסתכל עליו כאילו מדובר בעב"מ .

אני מתחיל להתייאש ואומר לעצמי שאין מצב שאני נותן לו לגעת ברחמים . אדיל אומר לי שאחיו הוא מנהל המוסך של הארלי דיווידסון בבאקו ומדבר איתו בטלפון , אחיו אומר לו שיגיע בעוד כשעה לראות את האופנוע .

אני עושה חשבון ואחרי כמה בדיקות זריזות מבין שהבעיה כנראה מסתכמת בתרמוסטט תפוס , אני שואל את אדיל אם אני יכול לעבוד על האופנוע אצלו במוסך בצל , והוא אומר לי שאין שום בעיה , אני מתחיל לפרק את רחמים כדי להגיע לתרמוסטט , תוך שיחה עם אדיל וחברים שמגיעים למקום לאט לאט , על הדרך אדיל מספר לי אודות ההיסטריה שלו על אופנועים ועל הטיולים שעשה באירופה כשהיה צעיר . מראה לי את הצלקות על הרגל שלו אחרי תאונת אופנוע ואת אופנוע האוראל שהוא בונה .

אני מגיע בנתיים לתרמוסטט ומגלה שאכן הוא תפוס , אני מוציא אותו החוצה וסוגר את המכלול בלעדיו , גם ככה חם פה כל הזמן ואין לתרמוסטט יותר מדי חשיבות .

אחיו של אדיל מגיע ועל הדרך עושה כמה בדיקות נוספות של משאבת המים ושל האופנוע בכלל , הוא אומר שהכל בסדר ושאני יוכל להיות רגוע .

בסופו של דבר אני עומד שם עם חבורה של 5 חבר'ה מעבירים חוויות וצוחקים על החיים , אני מקבל טיפים להתמודדות עם השוטרים המושחתים , ונפרד לשלום .

אני קולט פתאום שלא צילמתי כלום ביומיים האחרונים , כנראה בעיקר בגלל שהייתי עצבני ולחוץ , אני שולף את המצלמה ומצטלם עם החבר'ה במוסך .אחר הצהרים אני מגיע למלון ופוגש את סטפן ועוד כמה חבר'ה מגרמניה בלגיה ושוויץ . אני אוכל ארוחה ראשונה מאז אתמול בבוקר ונרגע מעט .

בערב יוצאים לשתות בירה , סטפן מתגלה אט אט כטיפוס טרחן מעט , ואני מבין שאני צריך לשמור אותו במרחק הנכון .

בינתיים אני ממתין למעבורת בתקווה שתצא כמה שיותר מהר לקזחסטן .

————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כבר בעיבורי העיר גורי.

על הדרך החוצה את גיאורגיה ממערב למזרח.

הצג את הוראות נסיעה ל-Gori, Shida Kartli, Georgia במפה גדולה יותר

קובי ועידו סיימו את הקטע הטורקי לאורך הים השחור. מפגשים אנושיים חמים, מזג אויר מפרגן. ונהגים שצריך להתרגל לטמפרמנט המיוחד שלהם. עוד מעט קובי יעלה את הסיפור בבלוג שלו. בינתיים כמה שורות וצילומים של קובי ועידו, לחימום המסך:

…"העידן העותמני חלף עבר, גאורגיה המופלאה בערבוב חושים של אוכל, אנשים ומלוא הטנא … של טמפרמנט ממש כמו הנהיגה המטורפת של הגאורגים. נוף טרופי לצד הרים צחיחים. הים השחור מאחורנו ולפנינו הים הכספי, לילה לבן בבטומי והמשך רכיבה לקותאיסי קהילה יהודית מן העבר ורובע יהודי ובית כנסת מהמאה 19 – פיתולים והמשך רכיבה לעיר בשם גורי שממש לפני זמן לא רב היתה מופצצת עקב סיכסוך רוסיה גאורגיה. ערב נעים לכולם מבין הבניינים הסובייטיים של המאה שעברה וכול הנראה לא תיעלם עוד כמה עידנים…".

קובי ועידו

—————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C שמורות לקובי ועידו

—————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!