המשך מסע מענג בנופים מהאגדות

13.6.18.

בוקר יום חמישי לרכיבה. התעוררנו ב – hotel Am Reschensee לארוחת בוקר קלילה. הגשם יורד, ואנחנו כבר מתורגלים ומריצים את הבוקר בהתארגנות מהירה ויעילה. אבל הפעם יש שינוי קל. דפנה מתחילה להרגיש לא משהו. ברשעותי כי רבה, חלקתי איתה את חיידקיי, והיא נדבקה בשפעת קלה. היום עוד תאריך שיש לציין – יום נישואינו. אנו נחושים להמשיך ליהנות.
היעד להיום הוא אתר Zugspitze. ההר הגבוה ביותר בגרמניה, 2950 מטר מעל פני הים. אלא, שלאתר זה אין אפשרות להגיע ברכיבה. כן ניתן להגיע על למרגלות ההר, ומשם לעלות ברכבל, שמטיס אותך מגובה של 998 מטר ל 2950 בתוך כשתי דקות מהפנטות של הנדסה גרמנית משובחת, מעל נוף אלוהי מדהים. אבל בינתיים רק יצאנו לדרך.
ושוב, תכנונים לחוד, ומציאות לחוד. רכבנו כ 130 ק"מ בנסיעה שארכה כשלוש שעות. עוזבים את איטליה, בואכה אוסטריה. עם המעבר לאוסטריה, אנו עוצרים בבית קפה קטן אך איכותי ביותר. לצערי אני לא יודע לשחזר את המיקום המדויק או את שם המקום. העוגות האוסטריות המשובחות, ביחד עם קפה איכותי, זו הסטייה הפרטית שלי. כולם מכבדים את גחמותיי, ומסכימים לעצירה. דפנה שותה תה חם, הדבר מקל עליה במקצת, ועוטה כמה שכבות מתחת לחליפת הרכיבה כהכנה לגבהים הקרים.
לאחר שאני מספק את תאוותי לעוגה, וכולם נחים מעט, יוצאים שוב לדרך. הנסיעה באוסטריה עוברת דרך מעברי הרים מינוריים יחסית לדרמות של גרימזל וסטאלוויו. אבל, הנוף עדיין מרגש ומדהים. טובל בירוק., נחלים ונהרות מלווים אותנו בזרימה איתנה ומרעננת ופסגות מושלגות מציצות לעברינו לעיתים מקרוב, ולעיתים ממרחק. מדי פעם, אגמון מאיר את פניו אלינו. גשם מלווה אותנו בדרכנו.
עוזבים את אוסטריה וחוזרים לגרמניה, כעבור כשלוש שעות הגענו אל העיירה המקסימה Garmisch-Partenkirchen, , גרמניה. זו העיירה הידועה בה מתקיים הכנס שנתי המסורתי של BMW. את האירוע שיתרחש בעוד כשבועיים אנחנו נפספס. וזה לטובה ולרעה. כלומר, אם היינו מגיעים בזמן האירוע, הסיכוי למצוא מקום לינה בעיירה היפיפייה הזו היה שואף לאפס וחבל. מצד שני היינו נהנים מהאירוע המיוחד הזה. אבל, לא תכננו להשתתף בכנס ממילא, ולכן זה לא באמת פספוס, אלא יותר התחמקות…

בגרמיש, דפנה מבקשת הפסקת תה, שהופכת לאחר מנוחה קצרה והתחממות מעל כוס התה המהביל, להחלטה על עצירה להמשך היום. גם מפאת מזג האוויר הגשום והמעונן, שלא יאפשר תצפית סבירה ב – Zugspitze. אנחנו לוקחים חדר במלון מקומי והיא גולשת למיטה לנוח, ואני יוצא למסע חיפוש אחרי תרופות גנריות שיעצרו את התפתחות השפעת.
בבית המרקחת, באנגלית ובתנועות ידיים מוזרות, אני מסביר לרוקחת מקומית חביבה, אך עם מעט מאוד הבנה בשפה המוזרה הזו (English ?!! nine, nine ), את המצב של דפנה. והיא מצידה מחקה סוגי שיעול שונים, נראה שיש בינינו רגע של הבנה בו היא מציידת אותי בכמה סוגי סוכריות דבש, משהו להורדת חום ועוד תרופת הרגעה לכאבים. אני חוזר לכיוון המלון וביידיי שלל רב,. בדרך אני מאתר מאפייה עם ריח אלוהי, ומביא איתי כעך (פרצל) טרי לזוגתי לפי בקשתה. כוס תה, מעט תרופות, כמה נגיסות מהכעך (והוא מצידו החליט הפעם לא לברוח, למי שלא מכיר, מומלץ בחום לקרוא את ספר המופת הכעך שברח…). בזמן הזה יוסי ואיריס, מתפנקים במלון עם SPA, ומנסים לפתות אותנו להצטרף בעודם משלימים גם הם מעט מנוחה לקראת ההמשך, אבל דפנה חוזרת להתרפק בינות הסדינים ומציעה לי לנצל את הזדמנות הפז לצאת לשוטט ולצלם מסביב בעיירה הציורית. מסתבר שמדובר בעיירת נופש לא קטנה, המוצפת בחנויות, בתי קפה ומסעדות ומה לא. בהמשכה זורם נחל יפההפה.
בערב, אני מחלץ את דפנה מהחדר, לארוחת ערב, במסעדת שף מומלצת (World Asia) שמצאו איריס ויוסי ב trip – advisor. אנחנו מטיילים ברגל אל המסעדה, נהנים ממראות המקום. המסעדה מתגלה כפנינה אמיתי! אוכל משובח המוגש בצורה מאוד אסטטית ומעוררת תיאבון, ובשורה התחתונה, גם לא יקרה מדי.
לאחר בירור אנחנו מבינים גם שנוכל לעשות מחר בבוקר את הדרך ל Zugspitze ברכבת היוצאת מגרמיש, מתחנה המרוחקת מאיתנו מרחק הליכה של כ 10 דקות. ומחליטים, כי זו הדרך לבקר שם. למעוניינים אפשר להגיע לרכבל גם בנסיעה. המחיר הוא אותו מחיר לעלייה להר, עם או בלי רכבת.
למחרת בבוקר, משכימים קום ליום שימשי ויבש ממש בהזמנה, (ב 9 לפנות בוקר!), אוכלים ארוחת בוקר, דפנה מתפקדת מעולה על תרופות, מרגישה מאוששת, ומוכנה להמשך. אנו מטיילים מהמלון אל תחנת הרכבת, עולים על הרכבת הייעודית, הנראית כמו רכבת מהאגדות, כולל צפירות ושקשוקי גלגלים. אנו שמים פעמינו ל Zugspitze. הרכבת עוברת בין שדות ירוקים, בתים בודדים, ישובים קטנים, נחלים והרים, אבל שום דבר מזה לא מכין אותנו לדרמה של Zugspitze. בתוך כחצי שעה הרכבת עוצרת למרגלות הר, המכוסה ענן. מתוך הענן, מתגלים שני זוגות כבלים, אדירים. המתחברים לתחנת עגינה של רכבל. אנו שמים פעמינו מהרכבת, לרכבל. הכרטיס שקנינו מכסה את הנסיעה ברכבת וברכבל, וכולל את הכניסה לאתר עצמו (עלות של 15 אירו לאדם). לפתע מתוך הערפל, מגיח קרון רכבל, שחור וענק (לקרון תכולה של עד 129 אנשים בכל נסיעה).

עולים על הקרון, והוא מטפס באלגנטיות, אך בהחלטיות אל תוך הענן ומעבר לו. הנוף, עד הכניסה לענן פשוט מהמם ביופיו. לעינינו מתגלה למטה אגם גדול דמוי צ'לו ענק, בגווני ירוק, כחול ותכלת, מוקף בעצים ירוקי עד, ובצדדיו מתנשאות גבעות הולכות ומתגבהות עד להרים הנמצאים מעבר להן. הכניסה לענן, דומה להמראה של מטוס, ותוך כמה שניות, אנחנו בנוף של טיסה נמוכה. מרבד עננים מכסה את הנוף מקצה לקצה. ומתוך הענן מפציעים סלכי גרניט ענקיים, מכוסים חלקית בקרח. המראה כל כך דרמטי, שאני לא חושב שעוצמת הייחוד של המראה הזה כולה לעבור בתמונות, אבל עשיתי כמיטב יכולתי לצלם מבעד לחלון הרכבל. אני יכול רק להניח שביום בהיר, המראה שנשקף מלמעלה הוא מדהים ועוצמתי בצורה אחרת לגמרי. אגב, יש לקחת בחשבון, שמזג האוויר למעלה שונה בתכלית מזה שלמטה. ראש ההר קר בכחמש עשרה מעלות מלמטה. במקרה שלנו השמש זרחה למעלה במלא עוצמתה, ולמרות שהיה קר למדי, הקרחת שלי נשרפה לגמרי, והפכה בזמן קצר מאוד לאדומה (ובהמשך גם למתקלפת…). כדאי מאוד להצטייד בכובע ובלבוש חם. במרום ההר המתוייר היטב יש חנות מזכרות ומקום לקניית בירה, קפה ושאר מיני מזונות. חשוב יותר שיש מרפסות שונות המאפשרות לצפות למרחקים. ביום בהיר ולא מעונן ניתן לראות את נופיהן של כמה מדינות, אוסטריה, גרמניה, שוויץ ואפילו איטליה.. אנו זוכים לראות פסגות מושלגות ומצוקים מציצים מבעד לעננים והמראה בהחלט מרשים ומהנה.
אחרי שסיירנו בכל המתחם, צילמנו, הצטלמנו ושתינו (תה כמובן…) חזרנו לקרון הרכבל בדרכנו מטה. שניות לפני שיצא הרכבל לדרכו (יוצא כל רבע שעה) , גילינו שאיבדנו כפפה איפשהו במתחם. יציאה מהירה להר חזרה, בדיקה מהירה בחנויות, מעבר על המסלול בו הלכנו (בכל אופן מדובר בזוג כפפות בשווי של כ 180 יורו ומילא 180 יורו, איך לעזאזל רוכבים בקור ללא כפפה?), ודפנה מאתרת את האבדה, מונחת בנונשלאנטיות על ידית דלת כלשהי. כנראה שמישהו נחמד מצא אותה זרוקה, והניח במקום בולט. תודה לשומרוני הטוב, שכנראה לעולם לא נדע מי הוא. ריצה חזרה לקרון (הבא בתור כמובן) ויורדים שוב בפיסת ההנדסה הנדירה הזו, גומעים בשקיקה את מראה האגם המתגלה בשנית מגובה רב ועד לירידה מטה.

אנחנו על רכבת חזרה לגרמיש, ומחליטים להמשיך בדרך. המחשבה היא לצאת לרכיבה בכיוון הכללי של פרנקפורט, נעצור כשנחליט לסיים את היום, מתוך מגמה להגיע ביום המחרת לפרנקפורט. סוף הטיול והרכיבה כבר נראה באופק. התארגנות קצרה על האופנועים, ויוצאים לדרך.
מכאן אנחנו ברכיבה די מנהלתית, עדיין בנוף משגע, מעבדים את המראות שראינו היום. ותוך כדי נסיעה על כביש 179 צפונית לעיר Heitereang, אנחנו בכביש רחב בין שני הרים גבוהים מזהים טירה יפהפיה על מצוק אחד מהם. בין שתי הפסגות הללו נמתח גשר ארוך בגובה עצום ו…אנשים צועדים עליו, ולא די בכך. התחתית שקופה ורגליהן נראות מבעד לרצפת הגשר. אפשר לעלות לשם! אנו עצמנו רוכבים ועוברים מתחת לגשר ומתרגשים מהתגלית. גם יוסי וגם אני מחליטים ללא תקשורת בינינו, שזה לא יכול לעבור סתם כך. עצירה, פרסה ואנחנו חוזרים לכניסה לאתר. המדובר במקום שנקרא Burgenwelt Ehrenberg. בירור קצר מעלה שעל מנת לעלות על הגשר יש לשלם כ-8 אירו, ולעשות מסע רגלי לא קצר לראש ההר (כחצי שעת טיפוס). למרות ההתלהבות רבתי של זוגתי, מצב הרגל שלי בעיקר מכריע על דחייה לטיול הבא. אנו נוחלים אכזבה, מתגברים בקלות בעודנו מחליטים שעל הגשר הזה נהלך בעתיד. מנציחים את שם המקום במצלמה, על מנת שנדע לחזור אליו וממשיכים בנסיעה. הדרך מתמשכת, השעון לא עוצר, והפור נופל על לינה בממניגן, עיר קטנה, מסעדה וייטנאמית (הפעם הרבה פחות מוצלחת…) מלון Riko (בעלות של 120 אירו לחדר לזוג, כולל ארוחת בוקר נחמדה ואפילו מעלית בחלק האחורי של המלון). ומסיימים יום נוסף רווי חוויות, גם אם החוויות ביומיים האחרונים, הן יותר חוויות תיירותיות בתוך מסע האופנועים.
מחר הוא היום האחרון לרכיבה. אנחנו מתכננים להגיע אל פרנקפורט לפני השעה שבע בערב ולהיפרד מהאופנועים …. אני מתכנן נאום מרגש וסוחט דמעות מהדוקאטי, אבל הוא במבט של חתיך לטיני ומאהב איטלקי, קולט אותי וקורץ לי בפנס הקדמי, כאומר "תרגיע גבר…" מחכה לנו עוד רכיבה לפרנקפורט ומשם גם רכבת לברלין.
את הפוסט הבא והאחרון, אקדיש לסיכומים, חוות דעת על הציוד, האופנוע, ולחוויה כולה.

להתראות בפוסט הבא והאחרון למסע זה.

————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלי ודפנה חפץ

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

הוכחה דרום אמריקנית

לברית הלא כתובה בין בני אדם

מעז יצא מתוק
כביש מספר 1 בצ'ילה כמו כל כביש מספר 1 בעולם (פרט לישראל) סלול לאורכה של המדינה בצד הים. במקרה המדובר מצד אחד האוקיאנוס השקט ומצדו השני פאתי מדבר אטאקמה (המדבר הצחיח ביותר בעולם). במחסום דרכים, כחמישים ק"מ לפני העיר איקיקי (Iquique), שבק אופנוענו וסרב להתניע. והנה אנחנו תקועים באמצע המדבר.

בחינה ראשונה גילתה שהכבל של המצבר מנותק מה שהעלה את החשד שהמצבר מרוקן,
ניסיון להניע בדחיפה (כשאירה דוחפת בירידה קלה) העלה קולות צחוק מהדהדים מכיוון האופנוע. הפועלים ממחסום הדרכים, הגיעו ביוזמתם ועזרו לדחוף הפעם האופנוע עבר לגיחוך קל אך עדיין סירב להניע, בכל אופן הוא שוקל כחצי טון כולל ציוד ורוכב. אוקי אז צריך כבלים חשבנו לעצמנו, וניסינו לעצור רכבים. 100% !!! מהרכבים שסימנו להם לעצור עצרו מיד, לרכב החמישי היו כבלים, ניסינו, לא מניע.

זה הזמן להתחיל לחשוב, על לוח הבקרה הופיעו 3 אותיות שבישרו שיש בעיה, בחיפוש
מהיר גילינו שמדובר על האימובילייזר. התקשרנו לליאור, ממנו קנינו את האופנוע, שהתחיל לחקור בישראל, וללא תוצאות, בינתיים עצר לנו מיוזמתו, חוזה הוא מאורוגוואי וגר בארגנטינה, בעל אופנוע בעצמו, ללא מילה באנגלית אבל עם טונה של רצון טוב, ובילה אתנו את השעות הבאות (כשאשתו ברכב לא הראתה ולו סימן קטן של חוסר סבלנות), גם הוא צלצל לחברים שלו שהתחילו להפעיל רשת, קודם כל יש מועדון רוכבים בצ'ילה שהוקפצו לעזרתנו, ושליח בדרך אלינו, אין אמנם מוסך של BMW בעיר הקרובה, אבל יש מוסך שמטפל ב- BMW גם בעל המוסך הוקפץ לעזרתנו, במקביל אנחנו התקשרנו למוסך של BMW בארגנטינה בו עשינו טיפול ורוברטו שמדבר אנגלית, ניסה במשך זמן רב למצוא פתרון ועזר לנו בתרגום לספרדית לעוברים ולשבים. וככה זה נמשך במשך יום שלם, עשרות אנשים שאנחנו לא מכירים וקרוב לוודאי לא
נפגוש, חיפשו, התקשרו, והגיעו לעזור לנו, עשרות רכבים (ולא עוברים שם הרבה מידי) כשראו שאנחנו תקועים צפצפו בשאלה האם לעצור ורק כשנפנפנו להם שהכל בסדר המשיכו בדרכם. אופנוען שעבר נעצר בלי לשאול והתחיל לחפור בנבכי הרכב, נציג מועדון הרוכבים נסע 50 ק"מ צד כדי לבדוק את הרכב (והא בכלל איש הארלי)… בסופו של דבר הגיע כריס המוסכניק, עם חואן דובר אנגלית קלה, וגררו אותנו למוסך.

כאן היה אמור להסתיים הסיפור, אלא שלא ממש, אחרי יום התברר שהבעיה לא פשוטה,
אחרי עוד יומיים התברר שגם המומחים שהובאו לא פתרו את הבעיה. כדי לשפר את התקשורת בנינו הקפיצו את רודריגו שמדבר אנגלית טובה שיעזור בתרגום (והוא ליווה אותנו כל הזמן), עוד יום לברורים מול כל מוסכי BMW הסמוכים, הבהיר לנו שלא ניתן לפתור את הבעיה מרחוק וחייבים להביא להם את הרכב (המוסך הקרוב במרחק 1,500 ק"מ). כריס וחואן שתי נשמות מיוחדות שבגלגול הבא יהיו בטח מלאכים, לא התייאשו בכל כמה שעות עולה רעיון חדש שנפסל לאחר בירור, אך לכל אורך הדרך שנמשכה יותר משבוע היינו בתחושה שלא יעזבו אותנו עד שתיפתר הבעיה, כדי שלא תרחמו עלינו איקיקי היא אחלה עיר עם חוף ים מדליק,

כך שעוד כריס וחואן מזיעים במוסכיהם
אנחנו השתזפנו על שפת האוקיאנוס. בסופו של דבר נמצא ברנש שהבטיח שיודע איך לתקן, אלא שהוא באריקה (Erica) במרחק 300 ק"מ מאתנו, כריס וחואן לא התבלבלו העמיסו את האופנוע על הגרר וליוו אותנו לברנש. שאכן פתר את הבעיה. אנחנו רוכבים כבר הרבה שנים אבל התגייסות בסדר גודל כזה עוד לא ראינו, עשרה כוכבים לדרום אמריקאים.

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

ברכיבה חד פעמית, אין כמו שינוי בתכניות

נעם ומתן ממשיכים צפונה – הבלוג כאן

אחרי שסיימנו את הרכיבה הדרומית, חזרנו לאל בולסון לקאסונה דה אודיל, הגסט האוס שכל כך אהבנו ושסיפק לנו תחושה של בית. בטיול ארוך, שבו כל הזמן פורקים ומארגנים, פורקים ומארגנים את הציוד וחוזר חלילה, כיף לחזור למקום מוכר, לפנים מוכרות ששמחות לקבל אותך בחזרה. בינתיים האביב כבר היה בשיאו, ותורמוסים בורוד וסגול פרחו בכל פינה. שוב נהננו מהגינה הירוקה, הדשא, והנהר שזורם מאחורי הבית. שוב הכרנו מטיילים מכל רחבי העולם.
בשלב הזה, אחרי שירדנו את כל הדרך מבואנוס איירס דרומה, חצינו את ארגנטינה, נכנסנו ויצאנו חמש פעמים לצ'ילה, וכבר רכבנו 10000 קילומטרים, התכנון המקורי מהארץ היה לחזור לבואנוס איירס, למכור את האופנוע ולהמשיך לברזיל. יש לנו ביד כבר שלושה כרטיסי טיסה פנימיים בברזיל שקנינו מבעוד מועד, כבר פירסמנו את האופנוע ואפילו כבר היה לנו קונה. אבל… אחרי חודשיים של רכיבה הרגשנו שעוד מוקדם להיפרד מהבהמה, ומטיילים שהיו בכיוון הנגדי וירדו מהצפון דרומה הדליקו אותנו על פרו ובוליביה. נזכרנו שאנחנו בטיול של פעם בחיים (לפחות עד המסע הבא), ואחרי שלל עידודים מהחברים התומכים, קיבלנו החלטה להאריך את הטיול בחודש נוסף, ולעלות לפרו ולבוליביה.

בהתרגשות גדולה התחלנו לתכנן מחדש את המשך הטיול, דחינו את הטיסה חזרה לארץ, ואת הטיסות הפנימיות בברזיל. הודענו לקונה שאנחנו ממשיכים ושכרגע לא נמכור את האופנוע. התחלנו בהתייעציות עם חברינו האופנוענים שכבר רכבו במדינות הללו וכבר הכירו את נתיבי התחבורה המרכזיים והאטרקציות הרלוונטיות עבור דו גלגלי. לאט לאט התחלנו להבין שאנחנו הולכים לעבור במעבר חד משתיים מהמדינות המפותחות ביבשת (ארגנטינה וצ'ילה) לשתיים מהמדינות הלא מפותחות ביותר ביבשת (בעיקר בוליביה). הבנו שלא נוכל למצוא דלק באוקטן גבוה 95, הבנו שאנחנו צפוים לרכב בהרבה דרכים לא סלולות, הבנו שאנחנו הולכים לרכב בגבהים של למעלה מ4000 מטרים, ובאופן כללי הבנו שאנחנו עוברים למדינות עולם שלישי.

בשלב הבא היה צורך לטפל באופנוע ולהכין אותו. לצורך המשימה הזו, ובהעדר האפשרות למצוא את כל החלקים הדרושים במקום אחד (בכל זאת דרום אמריקה…), היינו צריכים לדלג בין ארגנטינה לצ'ילה. חצי טיפול בוצע במקום אחד בארגנטינה, וההמשך בצ'ילה. החלפנו צמיגים שיתאימו לרכיבת שטח, החלפנו פילטר שמן ומילנו שמן חדש, כיוון שסתומים ועוד מגוון החלפות ותיקונים. ושיא השיאים, מצאונו פילטר אוויר חדש! מצחיק כמה שזה קשה למצוא פריטים שבכל מוסך מדרכה בארץ אפשר לקנות.

עכשיו נותר לנו עוד אתגר אחד קטן, חצייה של כל צ'ילה לאורכה, 4000 קילומטרים. אילו היינו מתכננים לרכב את פרו ובוליביה מראש, הדבר ההגיוני היה לעלות מבואנוס איירס ישר לפרו ובוליביה, ואז לרדת דרומה אל צ'ילה וארגנטינה. היות וההחלטה להאריך את הטיול הייתה ספונטנית, כעת היינו צריכים לעלות בחזרה את כל מה שכבר ירדנו. 10 ימים לקח לנו רכב 4000 קילומטרים. בחלק מהימים רכבנו 700 ק"מ ביום, פעם אחת אפילו שברנו את השיא שלנו ורכבנו 900 ק"צ ביום אחד. עלינו על כביש האגרה הצ'יליאני, כביש מס' 5, ורכבנו איתו צפונה. אחרי כ-1500 קילומטרים החלטנו לדלג על הבירה סנטיאגו, ובמקומה לרכב לעיר הנמל ואלפאראיסו.

ואלפראיסו היא עיר נמל היסטורית ששוכנת לחופי האוקיינוס הפאסיפי, ועד לבניית תעלת פנמה הייתה תחנת חובה בדרך מאירופה אל החופים המערביים של אמריקה. העיר, שמתהדרת בציורי קיר של אמנים מרחבי העולם והייתה ביתו והשראתו של המשורר הצ'יליאני הלאומי פאבלו נרודה,

ציור קיר עם פניו של פבלו נרודה

הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי לשימור בתחילת שנות ה-2000. חלק מהמסורות העתיקות מימי הספנות המפוארים של העיר נשמרו עד עצם היום הזה. למשל, הספינות היו מביאות איתן פח גלי, ממנו היו נפטרות בנמל העיר. התושבים היו מנצלים זאת בבניית הבתים. עד היום משתמשים בפח הגלי לבנות בתים בעיר, אפילו שהספינות כבר לא מביאות אותו לעיר. חזיתות הבתים נצבעות בשלל צבעים, מה שמשמש לאיתור כתובות. כך במקום להגיד אני גר ברחוב אבן שושן 6, אומרים התושבים אני גר בבית האדום שנמצא בשכונת…

כמו חיפה, גם ואלפראיסו בנויה על פני מספר גבעות. עבור מי שגדל ורכב כל חייו במישור החוף וגוש דן, זה היה סיוט. הרכיבה במעלה הגבעות, ברחובות צרים ותלולים, היא מתישה ומעייפת. ואם מוסיפים לכך כלבים מציקים שרודפים אחרי האופנוע, זה הופך לחוויה מרגיזה, שלא לומר מסוכנת. מצד שני יש יתרון בולט, והוא הנוף שנשקף אל המפרץ. שכרנו חדר יפהפה בגסט האוס שהקימו זוג סלובנים בני 27.

הנוף מהחדר היה מרהיב, ובלילה יכולנו לראות את כל ואלפאראיסו מנצנצת ואת השתקפות הירח על מי האוקיינוס. עם התמונה הזו ובקבוק יין הלכנו לישון.
בבוקר שוב ארזנו את הדברים והתחלנו ברכיבה לאורך האוקיינוס הפסיפי. בדרך עברנו בנמל העיר כדי לראות אריות ים ולהאכיל אותם בראשי דגים. בנמל יש דוכני רבים של מוכרי דגים, אולם מה שמשך את עיניה של נעם היה דוכן שבו פתחו צדפות טריות, שפכו עליהן לימון וקצת מלח, ואכלו. בעיני מדובר במאכל מעורר בחילה, אולם עבור נעם מדובר במעדן אמיתי והיא נהנתה ממספר צדופת. אריות הים והעגורים, דרך אגב, יושבים מטרים בודדים מאחורי הדוכנים, ומתינים לדייגים שישליכו לעברם את שאריות הדגים.

המשכנו בדרכנו ורכבנו לאורך האוקיינוס, בהתחלה עברנו דרך עיירות נופש עשירות ששוכנות לצד החוף. לאט לאט המרחקים בין העיירות גדלו, קו החוף הפך לשומם יותר ויותר, והנוף לצידי הדרך הפך לשטוח ומדברי. צד אחד כחול ומנגד צד צהוב. באותו לילה הגענו ללה סרינה, עוד עיר נמל, לא מעניינת במיוחד, שאכלנו בה את הסושי הגרוע ביותר שנתקלנו בו. באופן כללי הצ'יליאנים חושבים שהם מתמחים בכל מה שקשור בדגים ובפירות ים, אולם בפועל מבחר הדגים קטן מאוד, הם מבשלים אותם יתר על המידה, ולטונה האדומה אין לא טעם ולא צבע.
למחרת המשכנו בדרכנו ולאט לאט עזבנו את קו החוף ונכנסנו עמוק יותר ויותר אל תוך מדבר אטאקאמה, הצחיח ביותר בעולם. שטפונות בשנה שעברה גרמו לתופעה מפתיעה במדבר, מרבדים של פרחים ורודים אשר צמחו מתוך פקעות רדומות שהתעוררו בעקבות גשמים. הורוד הכניס קצת עניין בתוך המדבר השטוח, הצהוב והמשעמם למדי. ועדיין, הרכיבה במשך מספר ימים במדבר היתה סוג של לוחמה פסיכולוגית, שעות של רכיבה בתוך כלום ושום דבר במטרה אחת יחידה- להגיע כבר לקו הגבול הנכסף של פרו.

2700 קילומטר שכמו שהגשש אמרו רק "חול וחולרה", מדבר חום ומשעמם ללא עיקולים, ללא שום התפתחות משמעותית בתכסית ובנוף. מידי כמה מאות של קילומטרים הגענו לאיזו עיירה שוממת, כפילתה של העיירה השוממת הקודמת שעברנו לפני 300-400 קילומטרים, מאובקת, בודדה ועצובה. בעצירות המנוחה שעשינו בשולי הכביש לא היה מפלט מהשמש החזקה, לא טיפת צל להתנחם בה והמים שבארגז האחורי התחממו. מדבר.
תחנות הדלק, כמו הערים, החלו להתרחק זו מזו ולהדאיג אותנו. אמנם לוי-סטרום יש מיכל גדול יחסית לאופנוע, של 21 ליטר, אבל לא גדול כמו של מכונית. להיתקע בצד הדרך כשרק פעם בחצי שעה בערך חולפת משאית שיש לה רק דיזל במיכל היה נראה כמו רעיון רע שלא לומר סיוט.

ובדיוק שם באמצע כלום ושום דבר בצבע חום, עשינו חישוב שבעוד 200 קילומטרים יגמר הדלק. עצרנו ליד משאית עמוסת בצל שהחליפה צמיג ווידאנו את מיקום התחנה הבאה. הנהג הבטיח שבעוד 100 קילומטר לכל היותר ישנה תחנת דלק. רק כדי לוודא ואחרי שהסברנו לו שהמרחק קריטי עבורנו שאלנו שוב וכמעט ונרגענו כשהוא השיב לנו בביטחון גמור כמי שנוהג בדרך הזו חדשות לבקרים שהתחנה לא רחוקה ושבעוד 100 אולי 150 קילומטרים ניתקל בה.

עברנו 100 קילומטרים וגם 200 והתחנה לא התגלתה. נורית הדלק לעומת זאת החלה להראות סימני מצוקה. אחרי 230 קילומטר הגענו למחסום ביקורת של המכס ומשמר הגבול. ניגשנו לשוטר ששמח על ההזדמנות למלא לנו דלק מג'ריקן של המשטרה ולשלשל לכיסו פזוס ציליאני. וכך, אחרי 4000 קילומטר של רכיבה אין סופית, יצאנו ממדבר אטקמה הצחיח, חזרנו לאוקינוס הכחול והגענו לבסוף לעיירת הגבול והגלישה אריקה, שם בילינו את הלילה האחרון שלנו בצ'ילה.

——————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לנעם ומתן בללי

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!