על אופנוע אל תוך המסלול ירוק של קוסטה ריקה

לירן ממשיך בדיווח מהנה בדרך דרומה. והפעם ממעצמת הטבע הירוקה של מרכז אמריקה. קבלו תקציר וכנסו לכאן אם תרצו עוד.

קוסטה ריקה-נפלאות הטבע.
19.11.14

כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס, פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

כאשר הגעתי אל מעבר הגבול בצידה של ניקרגואה פגשתי זוג קנדי שגם נוסעים דרומה, כריס רוכב על קוואסאקי KLR650 ואישתו רוכבת על קוואסאקי KLX250 סופרמוטו (אופנוע שטח שמותאם לנסיעה בכביש) התחלנו לדבר ולעבור את תהליך היציאה מניקרגואה,בביקורת הדרכונים נתבקשנו לשלם דמי יציאה בסך 1.5 דולר היות והדולרים נשארו באופנוע ביקשתי לשלם את דמי היציאה בכסף מקומי(קורדובה) ושוטר ענה לי בגסות "התשלום בדולר בלבד פה לא מקבלים קורדובה", כריס נתן לי 2 דולר ומסרתי אותם לשוטר החוצפן הוא החתים את הדרכון והחזיר לי עודף בקורדובה,אמרתי לו "מה זה??למה העודף אינו בדולר?חשבתי שפה אתם לא עובדים עם קורדובה?" הוא אמר "ככה זה פה" אמרתי לו "תודה ולא להתראות ושכדאי שיתנהג יפה יותר מול התיירים שנותנים הכנסה טובה למדינה הענייה שלו" הוא הנהן בראשו ואני הסתובבתי והלכתי להמיר את הכסף המקומי(קורדובה) שנותר לי כסף של קוסטה ריקה שנקרא קולון, כאשר קיבלתי את השטרות של קוסטה ריקה הבנתי שזאת ארץ החיות והטבע,בדר"כ על שטרות כסף יש תמונות של אנשים מפורסמים,מנהיגים,אמנים וכו' ופה על כל שטר יש חיה וטבע,כן זה מה שאני מקווה לראות פה בארץ הזו, לאחר מכן ניגשנו אל המכס כדי לסיים את תהליך המעבר של האופנועים לך לפה, לך לשם,תחתים את הפקיד הזה וגם את הפקידה הזו וכמובן את השוטר ההוא והשוטרת ההיא,לאחר כשעה שכולם סיימו לחתום והדף שקיבלתי בכניסה לניקרגואה התמלא בחתימות ונראה כמו מגילת העצמאות עלינו על האופנועים וניתבנו את דרכנו בין המשאיות אל עבר קוסטה ריקה, שמעתי שבקוסטה ריקה יותר מאורגנים ותהליך המעבר אמור להיות קצר,הגענו אל מעבר הדרכונים והתור היה ארוך, לאחר כ 40 דקות דרכוננו הוחתם ונגשנו אל המכס, גם פה לקח לנו זמן והנוהל זהה למדינות הקודמות לך תצלם את המסמכים ותחזור לכאן, צילמנו וחזרנו אל הפקידה ואז היא אמרה לכו תעשו ביטוח ותחזרו שוב,"מה לא יכולת לומר זאת לפני זה?" עכשיו לך תעשה ביטוח ותמתין שוב בתור,עשינו ביטוח וחזרנו אל הפקידה שתדפיס את המסמכים,ואוו כמה זמן מעבר הגבול הכי ארוך עד כה סה"כ כשעתיים וחצי בכלל לא מה ששמעתי על המעבר הנ"ל, לפחות הייתי עם כריס ולורי והיה לי עם מי לדבר בזמן הזה,יופי אפשר לצאת לדרך, כריס ולורי הציעו לעצור בדרך לאכול משהו,התחלנו לנסוע ולאחר כרבע שעה החל גשם,המשכנו בנסיעה עד שראינו מסעדה מקומית בצד הדרך אז עצרנו לאכול,כריס סיפר לי שלפני 7 שנים הוא כבר עשה את המסע הזה מקנדה לפטגוניה וזו הפעם השנייה שלו וואוו מגניב זה מה שקוראים לו טיול משלים,לאחר ארוחת הצהריים כל אחד יצא לדרכו, כריס ולורי נסעו לפגוש חברים באזור פלאיה דל קוקו ואני נסעתי לחוף בשם פלאיה תמרינדו (Playa Tamarindo) נפרדנו לשלום ואמרתי להם שמאוד נהניתי בחברתם ושהם האופנוענים הראשונים אותם אני פוגש מאז שפגשתי את אל האוסטרלי בבליז,

הדרך אל החוף הייתה נהדרת למעט עבודות בכביש במקום אחד שם התעכבתי כחצי שעה,לקראת אחה"צ הגעתי אל החוף,התחלתי לחפש מקום לינה,אם יש משהו שאני לא אוהב בטיול זה למצוא מקום ללינה בסיומו של יום ארוך,וואוו הכל יקר פה,כל מקום בו אני מברר מה עלות החדר אני מקבל חום,יותר יקר מארצות הברית כאן, במוטל אחד שהיה ריק לגמרי אני מנסה להתמקח על המחיר אך ללא הצלחה נתקלתי בכמה מקומות כאלו שבעל המוטל מעדיף שהמוטל יהיה ריק ולא לתת הנחה לתייר מזדמן ואת זה אני לא אבין לעולם עדיף ציפור אחת על המנגל מאשר 2 על העץ,המשכתי להסתובב עד שמצאתי מקום במחיר סביר,פרקתי את הציוד ויצאתי לראות את החוף ואת העיירה המאוד מתוירת,רצועת החוף רחבה ומלאה בגולשים מכל הארצות,מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הגדלים, לקראת ערב ולא רחוק מהמוטל שלי מצאתי מסעדה ישראלית, בעלי המסעדה הם זוג ישראלים בשם איציק וקרן שירדו מהארץ ופתחו מסעדה,האוכל שהם מכינים מדהים וטרי,הזמנתי סלטים וחומוס כמו בארץ ופשוט נהניתי מכל נגיסה,איציק מוכר בשוק האופנועים הישראלי ובעברו היה שותף במוסך גדול ומוכר בתל אביב בשם "אישימוטו",כאשר הוא שמע שהגעתי עם אופנוע הוא ישר התיישב והתחלנו לדבר,כמובן שהוא התעניין במסע ושמח לשמוע חוויות מהטיול שלי,

למחרת היום הלכתי שוב אל הים,טיילתי על החוף ונהניתי לראות את הגולשים שברובם הם גולשים מתחילים אז היה קצת מצחיק לראות אותם מתרסקים בפוזות משונות ואת המנוסים והמקצועיים שבהם גולשים במהירות ובהנאה כמעט עד לחוף עצמו,לאחר כ 3 שעות מזג האוויר השתנה ועננים כיסו את השמיים כבר צהריים וצריך לנשנש משהו,שמעתי על מסעדת בשרים ארגנטינאית בשם "פטגוניה" וכאשר חזרתי מן החוף הלכתי לבדוק במה מדובר כ 50 מטרים לפני המסעדה חוש הריח גבר על חוש הראייה וכמו בסרטים המצוירים האף שלי הוביל אותי אל המסעדה,התיישבתי והזמנתי סטייק 500 גרם ,המתנתי בציפייה בינתיים החל מבול ואני שמחתי שהחלטתי לעזוב את החוף בדיוק בזמן,לאחר כ 15 דקות אני מבחין במלצרית ניגשת לכיווני ואני אומר בלב "או סוף סוף כבר התעלפתי מהריח שמסביב ועכשיו הגיע תורי",המלצרית הניחה את הצלחת ואיך שאני חייכתי באותו הרגע ולא בגלל שהמלצרית הייתה יפה(כי באמת היא לא הייתה יפה) הסטייק נראה נפלא ורמת הצלייה בדיוק כמו שביקשתי,אכלתי בזריזות את התוספות ומיד ניגשתי אל הסטייק שהמתין בסבלנות במיציו,חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי אותה אל הפה,וואוו איזה טעם ואוי הרכות ממש תענוג,כל ביס נוסף מהסטייק רק הגביר את חיוכי,פשוט מעולה ואפשר לומר ללא ספק שזה אחד הסטייקים הטובים שאכלתי עד כה בטיול.

משם חזרתי למנוחת אחה"צ במוטל,מאוחר יותר לקראת ערב חזרתי שוב למסעדה של איציק וקרן ופגשתי שם שלושה חברה ישראלים-אביעד,איתמר ויוני אותם פגשתי לפני כמה ימים בניקרגואה,דיברנו ואכלנו,לאחר ששמעו מה שאכלתי בצהריים הם אמרו שהם גם חייבים לנסות ולכן קבענו למחרת ארוחת צהריים בשעה 13:00,נפרדנו וכל אחד חזר למלון שלו.
למחרת בבוקר לאחר ששתיתי קפה הלכתי שוב אל החוף, צעדתי לאורכו של החוף, אספתי צדפים וקונכיות, שוב צפיתי בגולשים, בהמשך התרחקתי קצת וישבתי רחוק מכל ההמולה ופשוט נהניתי מהשלווה ומרעש הגלים, לקראת השעה 12:45 הלכתי לכיוון מסעדת פטגוניה,

הגעתי אל המסעדה בדיוק בשעה 13:00 כמו שקבענו, גם אביעד, יוני ואיתמר דייקו כמו שעון שווייצרי והגיעו בול בזמן,התבדחתי ואמרתי שלמסעדה שכזו אסור לאחר היות וזה שהגיע ראשון וממתין לשאר יכול למות בזמן ההמתנה עקב הריחות שבוקעים מהמטבח,הזמנו כל אחד סטייק רציני,לאחר המתנה קצרה הגיעו הצלחות והחיוך שעלה על פניי אתמול חזר רק כפול 4, לא אשכח איך שכולם אמרו וואו כאשר הסטייקים הגיעו, שקט השתרר סביב השולחן כל אחד חתך חתיכה וטעם, שוב נגיסה בבשר הצלוי והעסיסי הזה,בדיוק כמו שאני אוהב והטעם פשוט מופלא  לאחר שסיימנו לאכול נתתי לכל אחד מדבקה עם הלוגו של "פעם בחיים" יוני הבטיח לי שהוא ידביק את המדבקה על הגיטרה האהובה עליו שממתינה לו בביתו בישראל,

נפרדנו ואמרנו אחד לשני דרך צלחה ואולי נפגש בהמשך הדרך,משם חזרתי למלון לארוז את הדברים מחר אני ממשיך דרומה אל עבר חוף אחר קצת פחות מתויר בשם סמרה(Playa Samara)מאוחר יותר שוב ביקרתי במסעדה של איציק וקרן,נפרדתי גם מהם והתקפלתי לישון.בבוקר העמסתי את הקרנף ויצאנו לדרכינו,בחרתי לנסוע על קו החוף היות וחשבתי שהדרך משם תהיה יותר יפה ומעניינת ואכן כך היה, לאחר כ 20 ק"מ הכביש הסלול הפך לדרך עפר העוברת בין כפרים וישובים קטנים, הדרך ברובה טובה ומאפשרת נסיעה במהירות סבירה של 65-85 קמ"ש,עליות ירידות,גשרים מעץ,שדרות עצים,פרות,שדות מסביב,פרפרים בכמויות עצומות, פה ושם גם הים מציץ מבעד לעצים ולפעמים גם פוגשים כמה אנשים בדרך,מכשולי מים והכוונה לנחלים זורמים חלקם עמוקים, התלהבתי כל כך מהמעבר המים הראשון שחציתי אותו הלוך ושוב כמה פעמים כדי להרטיב ולשטוף את הקרנף,בהמשך חציתי לפחות עוד 15 נחלים שכאלו,לקראת אחה"צ שכבר הייתי כ 15 ק"מ מהיעד הסופי הגעתי למעבר מים נוסף וראיתי ג'יפ שתקוע ומפלס המים הזורמים מגיעים עד לגובה החלונות אז את המעבר הזה לא אנסה לחצות,שיט כמעט כבר הגעתי מה עושים עכשיו? איזו אכזבה אם הייתי נוסע דרך הכביש כבר הייתי בסמרה,החלטתי לחזור אל העיירה האחרונה שראיתי ולחפש מקום ללון בו,לאחר שהסתובבתי שם כחצי שעה והבנתי שהמחירים פה בשמיים הבנתי שהעיירה הזו לא בשבילי,אמרתי לעצמי שאכנס לעוד מלון אחד ואם לא אקבל מחיר טוב אחזור עוד עיירה אחת אחורנית, כאשר נכנסתי לחניית המלון שמשכיר בונגלוסים בעל המלון יצא מיד לעברי ואמר "איזה יופי סופר טנרה גם אני רוכב ויש לי BMW,אפשר להצטלם יחד עם האופנוע שלך?" אמרתי לו "כמובן ודרך אגב קוראים לו קרנף" התחלנו לדבר והוא סיפר לי שקוראים לו הנרי והוא אמריקאי שהחליט להגר ולפתוח מלון בקוסטה ריקה,סיפרתי לו שאני הייתי בדרך לסמרה והנהר שדרומית לעיירה כלכך עמוק שאי אפשר לחצותו ולכן חזרתי ואני ממש מאוכזב, הוא כיוון אותי לדרך אחרת ואמר "אתה יכול לנסוע לשם עוד היום ואתה תגיע לפני חשיכה" אמרתי לו "איזה יופי" ובשנייה החיוך חזר אל פניי,הוספתי ואמרתי לו "תודה רבה הנרי וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך",אמרתי שלום צילמתי אותו יחד עם הקרנף ויצאתי לכיוון סמרה,כשעה וחצי לפי השקיעה הגעתי אל החוף,כל המלונות יקרים בקוסטה ריקה ומחיר ללילה הוא בסביבות ה 60$ עברתי בין כמה מקומות עד שמצאתי אחד ב 20$ ואכן גם החדר נראה ככה ממש "חירבה" לא נורא,אשאר פה לילה אחד,החלפתי בגדים ויצאתי אל החוף,צעדתי לאורך החוף, צילמתי את השקיעה וישבתי לנשנש משהו במסעדה שעל החוף,היות ולא שבעתי יצאתי להסתובב ברחוב הראשי ואז הבחנתי בשלט "פלאפל" איזה יופי בו נבדוק מי נגד מי,נגשתי למוכר שדיבר ספרדית שוטפת התחלתי לדבר בספרדית שבורה כמה עולה וכו' והוא(המוכר) שאל אותי באנגלית עם מבטא ספרדי מאיפה אני, עניתי לו "מארץ הפלאפל" אז הוא שאל "אתה מדבר עברית?" עניתי לו בעברית "כן כמובן ואתה? הוא ענה "בטח" אז אמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בספרדית שבורה ובאנגלית בנינו",התחלנו לדבר ושוב אותן השאלות שאני עונה עליהם כבר כמה חודשים, מאיפה באת? ולאן אתה הולך? רק שהפעם זה היה קצת אחרת אליאס הוא בחור ישראלי ממוצא ארגנטינאי שהתחתן בקוסטה ריקה עם בחורה מקומית שהחליט להמשיך את חייו עם אישתו כאן בקוסטה ריקה, אליאס אוהב לחייך וממש מנומס והיה לי מאוד כיף לאכול אצלו וגם הפלאפל שלו טעים, לאחר שסיימתי לאכול ואליאס ניגש לשרת את שאר הלקוחות נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי למלון,אם אפשר לקרוא לזה ככה.

למחרת החלטתי לנסוע לעבר העיירה סנטה הלנה(Santa Elena)שנמצאת קרוב לשמורת מונטה וורדה(Monteverde)שמורה יפיפייה ומלאה באטרקציות ובבעלי חיים,יצאתי בבוקר בדרך שסלולה היטב, לאחר כחצי שעה עצרתי לצלם את מד המרחק של הקרנף ברגע שהתחלף ל 30,000 ק"מ,הנוף מסביב ירוק ומזג האוויר חם ולח,הכביש המישורי סלול ברמה בינונית וחלקיו הישרים מפתים לפתוח מצערת ולעוף קדימה,באחד הקטעים אני מבחין בשוטר עם מד לייזר המנסה לצוד נהגים ממהרים מניסיון אם יש אחד כזה אז בהמשך יהיו עוד כמה ולכן אני משתדל לנסוע במהירות החוקית(למרות שכולם עוברים את המהירות המותרת בכמה עשרות קמ"שים,לקראת הצהריים החל גשם והכביש המתפתל מטפס בין ההרים ומוביל לסנטה הלנה הפך לדרך עפר חלקלקה עליות,ירידות,בוץ,אבנים בכל הגדלים,ציפורים,נוף מרהיב ואפילו תוקן (ציפור) אחד שחולף ממש מולי פשוט מרהיב,הטמפ' ירדה בחדות והלחות נעלמה,לקראת ערב הגעתי אל העיירה וחיפשתי מלון, עצרתי במקום שמומלץ ע"י ישראלים רבים וביררתי מחיר,המחיר יקר 50$ בחדר משותף אין חנייה והבחור שעובד שם אמר זה הכי זול שתמצא בעיר "באמת??לא מאמין אני אמשיך לחפש" לאחר כרבע שעה מצאתי מלון ב 35$ עם ארוחת בוקר שכלולה במחיר וכמובן חנייה,פרקתי את הציוד ונכנסתי להתקלח ואיזו הפתעה מים חמים ואפילו רותחים ישר מהקיר ולא באמצעי חימום מאולתרים,

כבר כמה חודשים ואפשר לומר שמאז מקסיקו בבית של יגיל שבסן קריסטובל היתה הפעם האחרונה שהיו לי מים חמים ישר מהברז,לכן התענגתי במקלחת ארוכה מהרגיל,לאחר מכן יצאתי להסתובב בעיירה ולחפש לי דיל עבור אחת מהאטרקציות שבגללה הגעתי לכאן והיא גלישה על כבלים בגבהים עצומים ונקראת קנופי(צמרות עצים) זיפליין, מה שאנחנו בארץ מכנים כ"אומגה", מתברר שכולם מוכרים את אותו הדבר וההבדלים במחיר זניחים אז לקחתי את הדיל שהמלון בו אני שוהה מציע,מחר מוקדם בבוקר אני יוצא להגשים עוד חלום אמרתי לילה טוב ועפתי לישון.

בבוקר קמתי ב 6:30 אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי להמתין להסעה שתאסוף אותי בשעה 7:20 בפתח המלון, ההסעה הגיע בזמן ולאחר כ 25 דקות הגענו אל האתר,הולבשנו ברתמות הבטחה קיבלנו תדריך בטיחות ויצאנו לדרך בתכנון 17 כבלים,נדנדה(טרזן) ומעלית(ירידה בחבל סנפלינג),ההתרגשות בשיאה היות ואני מגשים חלום היום,תכננתי לצלם עם מצלמת הגופרו כאשר היא מותקנת על ידית אחיזה טלסקופית אך המדריך אמר שאסור,ראיתי שלחלק מהקסדות אותן אנחנו מקבלים יש מתאמים למצלמת גופרו וביקשתי מאחת הבחורות שקיבלה קסדה עם מתאם להחליף איתי קסדה ולמזלי היא הסכימה,התחלנו מהקל אל הכבד והכוונה בתחילה היו כבלים קצרים ונמוכים ולאט לאט הגובה עלה ואורך הכבל גדל,השיא הגיע לקראת הכבלים האחרונים ואורך הכבל עליו אנחנו גולשים עלה בהדרגה 300 מ' אח'כ 450 מ' ,650 מ' בגבהים שנעים מ 60 -150 מטרים מעל פני האדמה והשיא הגיע בכבל הארוך מכולם בו תנוחת הישיבה האנכית הופכת לשכיבה אופקית ובעצם הגוף מקביל לכבל והתנוחה נקראת "סופרמן",אורך הכבל כ 1200 מטרים והגובה מעל פני האדמה הוא כ 200 מטרים,אני חולה על השטויות האלו ואת האמת היה שווה כל אגורה, הכבל הארוך מהנה מאוד ופשוט כיפי הידיים חופשיות ואני פורס אותן לצדדים ומזמר לי את המוזיקה הידועה מסרטי סופרמן,הכבל עובר מעל עמק בין 2 הרים ואני מרחף מעל העננים במהירות סבירה, נוף מדהים, הכל ירוק וממש נפלא, לקראת ההגעה לצדו השני של העמק בכמה מהמטרים האחרונים האדמה מתקרבת ואני עובר בין צמרות עצים עד לנקודת הבלימה פשוט נפלא אין מילים.
לאחר שסיימנו וגלשנו על כל הכבלים חזרנו אל הכניסה אל האתר והמתנו להסעה שתחזיר אותנו לסנטה הלנה,פתאום אני מבחין במשהו צבעוני עף מעלי ונוחת ממש לידי, אני מסתכל שוב ולא מאמין תוכי מזן ארה גדול ויפה, ראיתי בחיי כבר תוכי שכזה אך מעולם לא ראיתי אותו עף וחופשי בטבע,זה פשוט מהמם,
לקראת ערב חזרנו לסנטה הלנה ורכשתי דיל נוסף למחר בבוקר אל הגשרים התלויים,וחוות הפרפרים.

למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר ההסעה אספה אותי ואת גבריאלה הארגנטינאית שגם יוצאת לראות את הגשרים התלויים מהמלון ולאחר כחצי שעה הגענו אל הפארק שילמנו כניסה והתחלנו לצעוד בג'ונגל לאורך השביל במסלול מעגלי,כל כמה מאות מטרים היה גשר שתלויי מעל פני האדמה ומעל צמרות העצים סה"כ כ 10 גשרים תלויים שהארוך מכולם באורך של 350 מטרים, הנוף מדהים והצמחייה פראית לגמרי, קולות הציפורים המצייצות וחלקן גם שרות נשמעות מכל עבר,שאגות הקופים נשמעות מרחוק לאחר כ 3 שעות הסתיים השביל והגענו בחזרה אל נקודת המוצא מפה אני ממשיך לבד אל חוות הפרפרים הנמצאת באתר,
כבר בכניסה לחוות הפרפרים אפשר לראות עשרות פרפרים ובתוך החווה רואים כיצד הפרפרים בוקעים מהגולם ומתעופפים בפעם הראשונה בחייהם הקצרצרים, פרפרים קטנים וגם כאלו גדולים בגודל של כף יד בצבעים מרהיבים פשוט נהדר,הקבוצה קיבלה הסבר מפורט מהמדריך ולאחר 40 דקות הסיור הסתיים וחזרתי אל הקבלה והחלטתי ללכת לראות את הצופיות באזור בו הן אוכלות וגדלות עשרות צופיות יונקות דבש מצוף מקנקנים מיוחדים ומתעופפות במהירות מסחררת בין האנשים למרות שקשה לתפוס צופיות בעדשת המצלמה הצלחתי לתפוס כמה בעדשתי,פתאום מישהו קורא לי בשמי "לירן" אני מסתובב ורואה את כריס שפגשתי בגבול,אני שואל אותו "איפה לורי"(אישתו) והוא עונה לי בחיוך "היא מחכה בחוץ עד שאסיים לצלם את הצופיות",לאחר שסיימתי לצלם יצאתי החוצה ופגשתי את לורי,דיברנו עד שהגיעה ההסעה שלי,קבענו להיפגש בסנטה הלנה וכך עשינו אחה"צ.
למחרת היום נחתי במלון כתבתי פוסט חדש וקצת עדכונים מהארץ ארזתי את הציוד והכנתי נתיב בו אסע למחרת היום.

בבוקר לאחר ששתיתי קפה ונשנשתי ארוחת בוקר העמסתי את הקרנף ויצאתי לכיוון הר ארנל,היות ובימים האחרונים ירד המון גשם הדרך מסנטה הלנה(מונטה ורדה) הייתה רטובה וחלקה במיוחד צמיגי ההיידנאו רק הקשו על הרכיבה היות ורמת האחיזה שלהם בתנאים רטובים גרועה ביותר במיוחד האחורי שכבר עשה את שלו.
לאחר כ 60 ק"מ בתנאים חלקלקים הגעתי שוב אל האספלט והמשכתי בנתיב המתוכנן הדרך עברה בין הרים ירוקים בלי סוף, כל כך ירוק פה שזה פשוט מדהים והנוף עוצר נשימה, באחד הכפרים בדרך עצרתי לאכול במאפייה גרמנית שמפורסמת בקרב רוכבי האדוונצ'ר וגם בעל המסעדה רוכב בעצמו, הזמנתי סנדוויץ' ולאחר שסיימתי המשכתי בדרכי את האמת היה יקר ולא מי יודע מה כנראה שחוש הטעם שלי קצת שונה מאלו שהמליצו עליו בפורומי האופנועים בחו"ל, בהמשך הכביש המשיך להתפתל בין ההרים ועבר ליד אגמים כחולים מדי פעם חוצה גשרים יפיפים,לקראת הצהריים הגעתי לארנל, כל מקומות הלינה בתקציב שלי תפוסים וההר געש מכוסה בעננים אז אני ממשיך לתכנית ב' שהיא מלון המנוהל ע"י ישראלים כ 50 ק"מ מארנל, לקראת אחה"צ הגעתי לשמורה מבודדת בה נמצא המלון הישראלי,נכנסתי לקבלה ושאלתי כמה עולה חדר ללילה,לאחר שנאמר לי שחדר עולה 120$ עניתי בחיוך "מה כל כך יקר?זה חורג מהתקציב שלי אז תודה ובהצלחה אני ממשיך הלאה" המשכתי אל העיר הבאה בשם סן רמון(San Ramon)הנוף ההררי עם הירוק המשגע הזה פשוט חלום,בהמשך ערפל כיסה את הנוף מסביב וגם את הכביש אך לא לזמן ארוך,לקראת ערב הגעתי לסן רמון ולאחר חיפושים מצאתי מלון במחיר סביר 30$ כולל חנייה,יצאתי להסתובב בעיר,אכלתי וחזרתי למלון.למחרת בבוקר המשכתי בדרכי דרומה אל עבר שמורת הטבע מנואל אנטוניו,שמעתי שבכפר שנמצא קצת לפני הכניסה אל השמורה הכל יקר ובהגזמה ולכן תכננתי לישון בעיירה שנמצאת סמוך אליו בשם קואפוס

(Quepos)הכביש ההררי ממשיך ומתפתל בירידה ארוכה,הטמפ' מתחילה לעלות וכך גם הלחות,באחת העצירות בדרך לתדלוק ורענון,נעצר ליד הקרנף בחור עם טריומף 1200 אקספלורר,ניגשתי לדבר איתו, מדובר בבחור קנדי בשם מייקל, בעל חברה לכריתת עצים והוא בחופשה קצרה מאוד ולכן את הדרך מקנדה לקוסטה ריקה הוא עשה ב 11 ימים בלבד,את האופנוע הוא יאחסן כאן עד לתחילת הקיץ הבא ולאחר מכן הוא יחזור וימשיך לחקור את האזור,החלטתנו להמשיך ולרכב ביחד היום, נתתי לו להוביל כדי שאראה את תגובותיו ואיך הוא רוכב,לא מתאים לי שמישהו לא מנוסה ישב לי על הזנב ובמקרה חירום לא יבלום כמו שצריך ויכנס בי,כמו כן כאשר מישהו לא מנוסה נוסע מאחורי מישהו עם ניסיון זה מסוכן גם בשבילו היות והוא יכול להיבהל ממהירות הכניסה לפנייה שאליה הוא לא רגיל ואם הוא היה לבד אז מהירותו הייתה שונה, טוב אז ממשיכים, הדרך הפכה למישורית וגם הלחות חזרה להציק ומורגשת במיוחד כאשר עוצרים ומשב הרוח נפסק,לאורך הדרך עברנו בין כפרים וישובים,תרבות הנהיגה כאן הרבה יותר טובה מהמדינות האחרות במרכז אמריקה,כאשר חצינו את אחד הגשרים ראינו שכולם עוצרים ומסתכלים למטה מעניין מה יש שם ששווה לראות מבט חטוף ואני מבחין בתנינים ענקיים,לאחר שחצינו את הגשר עצרנו בחנייה מסודרת צמוד לזוג שוטרים נחמד שהסכימו לשים עין על הציוד והאופנועים,מייקל ואני הלכנו בזריזות לצלם את המפלצות שרובצות לצד הנהר וחזרנו אל האופנועים,אמרנו תודה לשוטרים הנחמדים, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו, לקראת אחה"צ הגענו לקואפוס, מייקל החליט שהוא מוותר על השמורה וממשיך למקום אחר, אמרנו אחד לשני היה נפלא,תודה וניפגש בהמשך,מצאתי מלון בכניסה לעיירה קואפוס וכעבור 20 דקות אני מבחין במייקל שוב, מתברר שהוא חזר לתדלק היות ובהמשך הדרך תחנת הדלק סגורה,"סבבה אולי נלך לאכול משהו?"אני אומר, והוא עונה לי "בטח" ישבנו במסעדה ליד המלון אכלנו ושתינו מייקל היה כל כך רעב שהוא אכל 3 מנות עיקריות,לאחר הארוחה שוב נפרדנו ומייקל המשיך בדרכו ואני חזרתי למלון.

למחרת בבוקר נסעתי לראות את שמורת הטבע מנואל אנטוניו(Manuel Antonio)התור הארוך בכניסה מוכיח שזו אחת משמורות הטבע הפופולריות באזור,שילמתי כניסה והתחלתי לצעוד בשבילי השמורה,כל אותה העת אני מביט לצדדים ומנסה לראות חיות,ציפורים ופרפרים,אך כלום,פשוט שום חייה חוץ מכמה סרטנים אדומים,מה זה? איפה כל החיות?אולי הם יצאו לחופשת קיץ?המשכתי להסתובב ולטפס במעלה המדרגות,לאחר כשעה וחצי אני מתחיל לשמוע קולות של קופים,מחפש על העצים ופה ושם מצליח לראות איזה קופיף או שניים,וגם משפחה שלימה שעוברת בין הענפים ממש מעלי,איזה יופי!! אני ממשיך ורואה עוד הרבה קופים ואז השביל במעלה ההר מסתיים בתצפית יפה אל הים,חזרתי אחורה וירדתי אל עבר החוף שהוא גם חלק מן השמורה,הגעתי אל רצועת החוף ובעודי יושב על החוף איגואנה חולפת לידי,לאחר 2 דקות קופיף מגיע ומנסה לחטוף תפוח מאחת הבחורות בהמשך ראיתי גם רקונים(דביבונים),שקנאים מאות סרטנים,פרפרים ועוד היה פשוט נפלא ושווה כל גרוש.

לקראת אחה"צ חזרתי לכיוון המלון אך לא לפני שאעצור בבר מסעדה אל אוויון(El Avion) או בעברית "האווירון" מקום מוכר שהוא בעצם מסעדה ובר שבנויים סביב מטוס תובלה המחירים יקרים אז רק עצרתי לצלם והמשכתי אל עבר המלון.

למחרת ארזתי את הציוד ויצאתי אל עבר שמורת הטבע קורקובדו(Corcovado)נסיעה של כ 250 ק"מ שוב הכביש עובר צמוד לקו החוף ומדי פעם אני עוצר לצלם,הנוף פשוט מרהיב והצמחייה הירוקה מגיעה כמעט עד למימיו של האוקיאנוס,כאשר הגעתי לחצי האי אוסה (Osa Peninsula) הכביש הפך למשובש ובהמשך גם לשביל עפר הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לנזק לחלק מהשבילים,חציתי שוב נחלים שחצו את הכביש ולקראת המלון בו תכננתי ללון תנאי הדרך הפכו לגרועים ולא מתאימים לרכיבה עם הקרנף וצמיגיו,הבוץ וחלוקי הנחל החלקים גרמו למערכת בקרת האחיזה לעבוד שעות נוספות,גם ה ABS התערב הפעם מוקדם מן הצפוי,גשם זלעפות החל לרדת וכאשר ראיתי שזה רק הולך ונהיה גרוע החלטתי להסתובב ולשוב לעיירה פוארטו חימנז(Puerto Jiménez),אין מה לעשות לפעמים צריך לוותר ולא להיות חמור וללכת עם הראש בקיר בסביבה שוממת שכזו,עדיף לפספס מקום שכזה ולא לגרום לנזק או פציעה שתחסל את המשכו של המסע,מצאתי מלון קצת יקר עם מיטה קטנה ובקושי מאוורר במחיר לא זול אבל יש חנייה, מחר אני ממשיך אל עבר הגבול עם פנמה.
למחרת היום נסעתי את כל הדרך חזרה אל הכביש הראשי ולקראת 12:00 הגעתי אל מעבר הגבול עם פנמה הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות וניגשתי אל עבר הצד של פנמה אך זה כבר יהיה בפוסט הבא.

 

לסיכום:
קוסטה ריקה היא מדינת הטבע ובעלי החיים,רכבתי בקוסטה ריקה קצת יותר מ 1,200 ק"מ ב 10 ימים,היות והיא מתוירת עד מאוד היא יקרה להפליא בהשוואה לשאר מדינות במרכז אמריקה,רב התיירים מגיעים מארה"ב וממערב אירופה דבר שמקפיץ את המחירים עד לשמיים,בחלק מן המסעדות והמלונות המחירים הופיעו בדולרים ובחלק מהמקומות בקולונס(כסף מקומי)כאשר המחירים הופיעו בדולרים שילמתי בדולרים עקב החישוב בשער נמוך מהשער הנכון ע"י אותם בעלי מלונות או מסעדות ולכן יוצא שמשלמים יותר קולונס עבור אותה המנה(ובחישוב פשוט יותר דולרים),ציפיתי לראות בקוסטה ריקה קצת יותר חופים פראיים ופחות מתוירים,כדי למצוא אחד שכזה צריך רכב 4X4 ופשוט לנסוע על החוף עד שמגיעים לאחד שכזה,כמו כן הופתעתי מכמות הכבישים הלא סלולים שמצוינים במפות ככבישים סלולים,שמורות הטבע פשוט מופלאות וכמו שכבר ציינתי אפילו השטרות מעוטרים בשלל חיות,המקומיים ממש נחמדים בעיקר מחוץ לערים המתוירות,בקיצור קוסטה ריקה מדינה נפלאה ואולי יום אחד אחזור לכאן שוב ואשאר קצת יותר.

לבלוג הנפלא של לירן הקליקו כאן

לדף הפייסבוק שלך לירן כאן

—————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המותניים הצרות של אמריקה על שני גלגלים ולב רחב

כמה כבר אפשר לכתוב על מרכז אמריקה… הרבה מאד. הנה טעימה מהבלוג המשגע של לירן מרכוס:

הונדורס בקטנה וניקרגואה בשקיעה.

הערה:
הפוסט הנ"ל מוקדש למשפחתי היקרה שברגע זה חוגגת ברית מילה לנכד הראשון וכן אני הפכתי לדוד סוף סוף,אז לאחי חגי ולאשתו אוריאן מזל טוב להולדת בנכם נהוראי מאחל לכם ולו את כל הטוב שבעולם,שתדעו רק נחת וכמובן בריאות אושר והצלחה.
לקוראי הפוסט בבקשה תבינו אותי אם הפעם הכתיבה קצת כבדה וחסרת הומור ,קצת קשה לכתוב בזמן שהמשפחה חוגגת אירוע גדול שכזה.

אזהרה:
פוסט זה מכיל תמונות של שקיעות שמש מטורפות.
7.11.14

יצאתי מהעיר צ'יקיומולה (Chiquimula) השוכנת קרוב לגבול הונדורס, אל עבר מעבר הגבול, על הונדורס שמעתי אין ספור סיפורים רובם על מעבר הגבול, כגון הדרישה בתשלום שוחד וניצול הגעתו של תייר מזדמן ובמיוחד אחד כזה שהגיע עם אופנוע,שמעתי וקראתי רבות על כך והיו רוכבים שנאלצו לשלם עשרות דולרים ל"מאכרים" במעבר הגבול שעובדים יחד עם השוטרים במעבר וחולקים איתם את הרווחים,לפעמים הסכומים הגיעו לכמעט 200$, אני באופן אישי נגד תשלום שוחד לשוטרים או כל אחד אחר שבסך הכל אמור לבצע את עבודתו, לכן החלטתי שאני לא משלם אגורה ולא משנה מה יהיה,הדרך למעבר הגבול עוברת בין כפרים נידחים ואני חושב לעצמי מדוע אנשים גרים במקומות כאלו שוממים,באחד הכפרים הייתי אמור לפנות שמאלה אל עבר הכביש המוביל אל הגבול,שוב ה GPS שלי אינו עוזר לי ואני מבחין בטעות כ 30 ק"מ מאוחר יותר, עכשיו צריך לחזור 30 ק"מ לאחור, איזה באסה יצאתי מוקדם כדי להגיע למעבר הגבול כמה שיותר מוקדם ועכשיו נוספו לי 60 ק"מ למרחק הראשוני,אין מה לעשות ולא נבכה על חלב שנשפך,רציתי לכתוב בשר שנשרף אבל אז באמת הייתי בוכה,לאחר שחזרתי את המרחק הנ"ל הבנתי מדוע פספסתי את הפניה,במקום אין שילוט והפניה נראית כאילו היא מובילה לדרך עפר צדדית ורק לאחר כמה עשרות מטרים שוב יש כביש אספלט,נו טוב,לאחר כשעה הגעתי למעבר הגבול,הצד הגואטמלי עבר בזריזות החתמת הדרכון והחתמת הניירת של הקרנף במכס וקדימה אל הצד הבעייתי של הגבול שנמצא כמה עשרות מטרים מהצד הגואטמלי,עוד לפני שהחניתי את האופנוע כבר קפצו עלי 2 "מאכרים"(שכביכול עוזרים שעושים את תהליך מעבר הגבול עבורך)ישר נפנפתי אותם בחיוך ואמרתי להם "נו אספניול" הם התעקשו ושאלו על שפות אחרות אז הבטתי ממרום גובהי אל עיניהם במבט מאיים יותר ואמרתי להם בקולי השקט "נו אינגליש,נו ג'רמן,נו פרנסס,סולו איבראו"(רק עברית)תפחתי להם על הכתף והמשכתי קדימה,הם כנראה הבינו את הרמז ועזבו אותי לנפשי,עוד בימים שהייתי באפריקה מעולם לא שילמתי שוחד לשוטרים או לכל אחד אחר וזה מה שהבדיל אותי לעומת אנשים אחרים,את כל חבריי באפריקה "קניתי" בחיוך ובחברות וכך אעשה גם פה.

הפקידים במעבר הגבול ובמכס היו די נחמדים,"אני בבקשה דרכון,רישיונות של האופנוע" ,הפקיד "או.קיי לך תצלם את המסמכים הנ"ל ",אני "אחלה צילמתי מה עכשיו?",הפקיד "לך תשלם אגרה בסניף הבנק הצמוד למשרד ",הלכתי לשלם וחזרתי עם הקבלה והפקיד נתן לי את כל המסמכים חתומים אמרתי תודה וחזרתי אל הקרנף וואוו סה"כ 40 דקות, על יד הקרנף חנה  BMW 650 של בחור אמריקאי שמשום מה איני זוכר את שמו,הוא החל בתהליך חציית הגבול כמה דקות אחרי לכן הסברתי לו מה עליו לעשות כדי לקצר זמן והוא שאל אם אני מעוניין לחכות לו קצת ושנלך לאכול צהריים ביחד, אני לא ממהר אז אמרתי לו "סבבה מתאים לי ושאחכה כאן ליד האופנועים",עד שהוא סיים את התהליך המרתי את הכסף הגואטמלי(קאצל) למטבע של הונדורס בשם לימפריה,לאחר שהבחור האמריקאי סיים יצאנו לדרך ונכנסנו להונדורס,כעבור 20 דקות עצרנו לאכול, פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, הונדורס אינה בטוחה והפשע חוגג כאן ולכן אני מתכוון לחצות את הונדורס במהירות האפשרית ולשהות בה כמה שפחות,לאחר שנפרדתי מהבחור האמריקאי המשכתי בדרכי היות ואני רוצה להספיק כמה שיותר היום,מצב הכבישים גרוע וכמו בגואטמלה קצת קשה לצבור מרחקים גדולים ביום אחד,לקראת אחה"צ בעודי עובר בכפרים אני מתחיל לחפש מקום לישון בו הלילה ולא מוצא,יש עוד זמן עד חושך ולכן אני מחליט להמשיך הלאה אל הכפר או העיירה הבאה,פתאום מתחיל גשם או יותר נכון מבול,אני ממשיך עוד כשעה וחצי ומוצא את עצמי בפתח העיר סן פדרו סולה (San pedro sula) בה לא תכננתי לישון, העיר הנ"ל נחשבת לבירת הרציחות והעיר האלימה בעולם,כן בדיוק מה שקראתם עכשיו,עקב הסחר בסמים והמסחר בנשק לא חוקי נרצחו בה ב 2012 159 אנשים על כל 100,000 תושבים וב 2013 מספר הקרבנות על כל 100,000 תושבים עלה ל 187 ועל פי הסטטיסטיקה נרצחים בה שלושה אנשים ביום,בחשבון פשוט על פי כמות האוכלוסייה בישראל כ 15,000 מקרי רצח בשנה,לצערי היאלץ לישון בה הלילה,לאחר כמה סיבובים בעיר מצאתי מלון במחיר סביר עם חנייה מתחת לאדמה שנמצאת מעבר לכביש,לקחתי חדר פרקתי את הציוד קשרתי את הקרנף והלכתי להתקלח, אח"כ קפצתי מעבר לכביש לאכול משהו ומשם חזרתי לחדר, בעיר הזאת אני לא מסתובב בלילה.

למחרת קמתי מוקדם וארזתי את הציוד יום ארוך לפני, לכן יצאתי מסן פדרו בשעה 7:30, בתכנון להגיע אל העיר צ'ולוטקה (Choluteca) הקרובה למעבר הגבול עם ניקרגואה ומרחק הנסיעה המשוער כ 620 ק"מ,לאחר כשעה נסיעה מסן פדרו הכביש הפך לדו מסלולי סלול ברמה גבוהה וואאוו,הנוף מסביב הררי וירוק מאוד, כפרים קטנים ומכוניות מעשנות מכל עבר,זו ההזדמנות לצבור מרחק בזמן קצר ולכן העברתי את המתג שנמצא בצידו השמאלי של הכידון למצב S כלומר ספורט, מערכת ההזרקה כעת מזרימה יותר דלק והמנוע משחרר עוד כמה סוסים שנחו באורווה בתקופה האחרונה, המשאיות, המכוניות והאוטובוסים מזדחלים בעליות ואני חולף על פניהם במהירות,הכביש המפותל פשוט נהדר ומה שמגביל אותי כרגע הם הצמיגים שלי,

כן צמיגים דו שימושיים הם לא פה ולא שם,בדרך אני מבחין באגם לצד הדרך ועוצר לצילום ומנוחה, לקראת צהריים מד המרחק מראה שעברתי למעלה מ 500 ק"מ ואני מגיע לכניסה אל עיר הבירה של הונדורס טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) יופי לא נשאר עוד הרבה, אעצור להפסקה רענון ואח"כ אחצה את העיר, לאחר שנחתי קצת,חציתי את העיר דיי בזריזות בכביש שעוקף את מרכזה הסואן של עיר הבירה, כמה ק"מ לאחר היציאה מהעיר הכביש הופך לדו סטרי ומפותל, בדיוק כמו כל הכבישים העוברים בהרי מרכז אמריקה, המשאיות והאוטובוסים בכבישים שכאלו זוחלים גם בעליות החדות וגם בירידות, אני משתדל לעקוף אותם כאשר שדה הראייה מספק מבט אל עבר הפניה הבאה והמרווח מספיק לעקיפה, באחד המקרים בעודי נוסע מאחורי משאית עמוסה וממתין להזדמנות טובה לעקיפה, הכביש מתפתל סיבוב ימינה ואח"כ שמאלה ופתאום שיטטט אחד מצמיגי המשאית משתחרר ומתגלגל לעברי, כן בדיוק מה שקראתם כל הצמיג משתחרר ונע בזיגזג לרוחב הכביש,אני מנסה לבלום ולהימלט ממנו ימינה ושמאלה אך קצת קשה לנחש לאן אני צריך לפנות כדי להימנע מפגיעה בו,הכביש גם ככה מפותל ובירידה ומהירות הנסיעה שלי כ 60 קמ"ש, המרחק ביני לצמיג מצטמצם במהירות לעזאזל, כאשר אני ממש קרוב לצמיג אני מיישר את הכידון ומחזיק אותו חזק ואומר בקול "פי כוס אומו נגמר הטיול" ואז בוםםם,הצמיג משפשף את הגלגל הקדמיונוגח במגן המנוע בצידו הימני של הקרנף,הקרנף מתנדנד קלות ובועט את הצמיג הענק הזה אל השוליים, וואיי אני לא מאמין נשארתי על הגלגלים,אני עוצר מיד בשוליים כדי לבצע בקרת נזקים, המשאית ממשיכה הלאה וכך גם המכונית שהייתה מאחורי וראתה את הכל,אני אומר לעצמי שוב ושוב "איזה מזל אני לא מאמין",התגובה שלי הייתה טובה למרות שכל זה קרה בשבריר שנייה,לקרנף לא קרה כלום,סימני הצמיג נראו על גבי מגן המנוע המאובק וזהו חוץ מסימנים הכל תקין,עישנתי 3 סיגריות והמשכתי לדרכי,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר צ'ולוטקה, בכניסה לעיר ישנו גשר יפה אך לא עצרתי לצלם אותו עקב מאורעות היום ומעל ל 620 ק"מ רכיבה, מצאתי מלון זול שמנוהל ע"י משפחה נחמדה והלכתי לאכול ארוחת צהערב, במהלך הערב שחזרתי שוב ושוב את האירוע עם הצמיג הנ"ל וכמה מזל היה לי, הלכתי לישון יחסית מוקדם מחר אני חוצה לניקרגואה.בבוקר לפני שנסעתי אל מעבר הגבול קפצתי לכניסה לעיר לראות ולצלם את הגשר היפה מעל הנהר ומשם אל עבר הגבול,

הדרך למעבר הגבול הייתה רצופה בבורות עמוקים וכשאני אומר בורות עמוקים אז אני מתכוון לכך חלקם היו בעומק של יותר מ 30 ס"מ, למרות המחשבות על מעבר הגבול רמת הריכוז בקסדה עברה למוד אדום,והבעיה העיקרית באיתור הבורות היא כאשר נוסעים אחרי משאית או כאשר הבורות נמצאים בצלם של העצים,בור שכזה במקרה הטוב יכול לגרום לפנצ'ר ולעיקום הגלגל ובאשר למקרה הגרוע אתם יכולים לנחש לבד.ממעבר הגבול בצד של הונדורס עבר שוב בזריזות כ 30 דקות ואני בצד של ניקרגואה ושוב במעבר הגבול הנוהל הרגיל:דרכון מסמכים של האופנוע,לך תצלם את המסמכים,אני ממתין לפקידה העצלנית שתדפיס את האישורים,ביטוח צד ג' בלבד לקרנף,המרת שאריות הכסף מלימפריה של הונדורס לכסף של ניקרגואה בשם קורדובה (Cordoba) לאחר כשעה וחצי אני שוב בדרך ושוב בארץ חדשה עבורי גם כאן הכבישים מלאים בבורות ורמת סלילתם ותחזוקתו של האספלט גרועה עד מאוד,מזג האוויר חם ולח אך הנוף מסביב משגע,הרי געש,שדות בגווני ירוק על כל צבעיו,עגלות עם סוסים וגם כאלו עם שוורים,ילדים חוצים את הכביש ומנופפים לשלום,בדרך אני חולף על פני כפרים פשוטים הפרוסים לצידי הכביש,אני עוצר לתדלק את הקרנף שותה קולה קרה לצנן את גופי וממשיך בדרך אל עבר העיר ליאון (Leon) אחה"צ הגעתי ללאון, לאחר שעברתי בין כמה מלונות מצאתי מקום נחמד אך יקר וגם החדר לא משהו לכן אשאר פה רק לילה אחד ואח"כ אמשיך לגראנדה (Granada) את הקרנף החניתי בתוך משרד הטיולים של הגסטהאוס,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,רחובות העיר פשוטים ועתיקים חלקם סלולים וחלקם מאבנים מסותתות,רחובות צבעוניים וכנסיות עתיקות, העיר מתוירת מאוד ואפשר לראות תיירים בכל פינה,לקראת חושך ישבתי לאכול ארוחת ערב במסעדת קרניבור,היות ואני אחד כזה התישבתי שאלתי "מהו הסטייק הגדול ביותר שלכם?" המלצר ענה "950 גרם" אמרתי "סבבה!! יאלה זרוק אותו על המנגל" המלצר חזר לאחר 2 דקות ואמר "ה 950 גרם נגמר אבל יש 750 גרם" נו טוב קטנצ'יק אז הזמנתי את הטיבון 750 גרם צלוי למחצה, התענגתי על כל ביס ופשוט ליקקתי את הצלחת,משם חזרתי למלון או יותר נכון לגסטהאוס,קצת עדכונים מהמשפחה והחברים והתקפלתי למיטה.

בבוקר יצאתי אל עבר העיר גראנדה מרחק של כ 150 ק"מ בלבד לא כולל סיבובים מצב האספלט השתפר ומספר הבורות בכביש פחת,הכבישים הפכו לישרים ברובם,הצבע השולט ממשיך להיות ירוק ובאופק נראים הרים משני צדדיו של הכביש,הרי געש נראים מרחוק וקל לזהותם בשל צורתם הקונית,לאחר כשעה אני מבחין בשלט המורה על פניה ימינה ועליו כתוב הר געש מומוטומבו (Momotombo) גם ככה זה יום קצר מבחינת מרחק רק 150 ק"מ אז קצת שינוי בתכניות לא יזיק לאף אחד,פניתי אל עבר הכביש הצדדי שהתברר שהוא תחת שיפוצים ורובו אינו סלול,יופי קצת אבק לא יזיק לי ולקרנף,ההר נראה כבר מרחוק ולאחר כ 30 ק"מ פניתי אל עבר שלט המורה על תצפית אל ההר,הכביש עבר בתוך כפר שכנראה לא ראה קרנף עם רוכב מגודל מימיו,אנשים נופפו לשלום,ילדים רצו אחרינו(הקרנף ואני) וחלקם גם ברחו לבתיהם,הכביש הסתיים על שפת אגם קסולוטלאן (Lago Xolotlan) מעבר לאגם ניצב מולי הר געש מרשים ביופיו,וואוו פשוט נפלא,כיביתי את המנוע והצהרתי בקול "הפסקה!! " ישבתי שם כחצי שעה נהנה מההר העצום ולאחר מכן חזרתי חזרה אל הכביש הראשי,שוב עברתי בכפר ושוב תושבי הכפר בהו בי כאילו שראו עב"ם, המשכתי אל עבר העיר מנגואה (Managua) שהיא עיר הבירה של ניקרגואה החלטתי לוותר על ביקור בעיר זו ולהמשיך הלאה כמתוכנן אל עבר גראנדה אך לא לפני שאעצור לנשנש איזו ארוחת דאבל קטנה במקדונלדס,לקראת ערב הגעתי אל העיר גרנדה ומצאתי גסטהאוס קטן ונחמד עם חניה ואינטרנט,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גראנדה גם כן היא עיר מתוירת,כרכרות סוסים מציעות את שירותיהן,רחובות העיר נקיים,מבחר המסעדות רב,הכיכר המרכזית מטופחת והאווירה במקום פשוט נהדרת,לאחר סיבוב קצר בעיר הלכתי למסעדת פיתה אנד פיתה בבעלות שף ישראלי בשם דודו,הוא ומשפחתו החליטו לעזוב הכל בארץ ולפתוח מסעדה בניקרגואה ופרק חדש בחייהם,הזמנתי מעורב ירושלמי וישבתי ליהנות מארוחה טובה בחברתם של אנשים נחמדים,בערב חזרתי אל חדרי הצנוע והלכתי לישון.

למחרת שוב הסתובבתי בעיר ושוב אחה"צ חזרתי אל מסעדת פיתה אנד פיתה ישבתי שוב עם דודו ומשפחתו,הזמנתי פיצה ודודו הציע לי את הקינוח שהוא מכין בעצמו על חשבון הבית,עוגת שוקולד וגלידה, פשוט נפלא,נפרדתי מהם וחזרתי למלון,מחר אני ממשיך לאי אומטפה שנמצא באגם ניקרגואה.למחרת יצאתי לדרך קצרה כ 70 ק"מ אל האי אומטפה (Ometepe) שנמצא בלב אגם ניקרגואה,כדי להגיע אל האי עלי להגיע אל המזח שנמצא בעיירה ריבס (Rivas) ומשם לקחת מעבורת אל האי עצמו,לאחר כשעה הגעתי אל המזח שילמתי כניסה ל"נמל" אם אפשר לקרוא למזח בודד נמל והמתנתי כשעה עד לשובה של המעבורת מן האי,כאשר המעבורת הגיעה המתנו עוד כ 10 דקות עד שכל המכוניות,המשאיות וגם אוטובוס אחד ירדו ממנה אל המזח ואז הסדרן המדופלם שעובד שם החל לתת הוראות למכוניות להיכנס אל המעבורת,כאשר רציתי לעלות הוא אמר לי אופנועים בסוף,המתנתי בסבלנות וכאשר הוא סימן לי לעלות סובבתי את הקרנף ובאותו הרגע באה משאית מהצד ופשוט נדחפה בתור אל תוך המעבורת,הנהג החוצפן שלה חסם את הפתח למעבורת ולמרות שהיה מקום גם לקרנף הוא לא הסכים לזוז ולאפשר לי גם לעלות, פניתי לסדרן ואמרתי לו "מה זה צריך להיות?אני הייתי פה ראשון!" הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר ה"המעבורת הבאה עוד 3 שעות" אמרתי לו "מה 3 שעות אני פה כבר שעה וחצי" הוא עשה תנועה עם היד שאין מה לעשות ופה הפיוז של הצד המרוקאי שלי נשרף,והתחלתי לדבר בקול ובטון עצבני,אמרתי לו "שמשלמים לו שיעשה את עבודתו כמו שצריך ומה שהוא עושה זה לא יפה ולא מכובד" שוב הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר "זה מה יש,לא רוצה לחכות 3 שעות אתה יכול ללכת למקום אחר" אפילו 2 השוטרים שהיו במקום ששמעו את הרעש ובאו לברר מה פשר הדבר אמרו שאני צודק אך הוא בשלו ואין עם מי לדבר,מרב עצבים הפלאתי בו שורה של קללות בעברית שלמרות שהוא לא הבין את משמעותן הוא הבין שאני לא מברך אותו בברכת שנה טובה או משהו שכזה,טוב אז אני יושב שם עצבני וחושב מה עלי לעשות, לאחר 20 דקות אני אומר לעצמי "3 נוספות אני לא מחכה פה נעבור לתכנית ב' וניסע אל היעד הבא" אני בודק ב GPS ורואה שהמרחק לעיירת החוף סן חואן דל סור (San Juan del Sur) רק 35 ק"מ,אז קדימה חזרתי אל הפקידה בכניסה לנמל וביקשתי החזר עבור מה ששילמתי וקיבלתי החזר מלא,

אמנם רק דולר וחצי אבל עקרוני, הנסיעה משם הייתה דיי קצרה ומשעממת כבישים ישרים עם נוף ירוק אך לא משתנה, חוות שבשבות הרוח ליצור חשמל פרוסות משני צידיו של הכביש בישרו על אזור שופע ברוח, לקראת צהריים הגעתי לסן חואן,לאחר שלא מצאתי מקום לינה במחיר סביר קפצתי לבית חב"ד לברר על מקום לינה סביר, פגשתי שם שני חברה צעירים בשם משה ויוני שעובדים במקום הם הכווינו אותי לעבר גסטהאוס שקרוב אליהם,כמובן שהם הופתעו לגלות שהגעתי לשם עם אופנוע, לפני שעזבתי אכלתי שם ארוחת צהריים לא לפני שהתבדחתי ושאלתי בקול "המסעדה כשרה כאן?" אחרי שאכלתי קיבלתי מהם המלצה לטפס לתצפית שנקראת "פסל ישו" שנמצאת על הר שמשקיף אל המפרץ,התבדחתי איתם ואמרתי להם "איזה חב"דניקים אתם שאומרים ליהודי לך לפסל של ישו" כמובן שהם הגיבו בצחוק מתגלגל והבינו שזו בדיחה, נסעתי לגסטהאוס שם פגשתי מלא חברה ישראלים שרובם נמצא בטיול לאחר סיום שירותם הצבאי, אחה"צ לאחר מקלחת טובה הנעתי שוב את הקרנף ויצאתי אל עבר התצפית, הנסיעה קצרה מאוד ותוך 10 דקות הגעתי לחנייה המאולתרת שנמצאת כ 5 דקות הליכה מהתצפית, לאחר טיפוס המדרגות במעלה ההר הגעתי לפסל ישו והנוף המשקיף אל המפרץ היה פשוט נהדר, נשארתי שם עד לשקיעה ולאחר מכן חזרתי אל הגסטהאוס, בשעות הערב העיירה מתעוררת לחיים ומוזיקה מתנגנת בווליום לא הגיוני ונשמעת מכל כיוון וזה יימשך עד לשעות הקטנות של הלילה,מסכנים התושבים,אנשים שיכורים מכל עבר וזו שעתם של הנוכלים והשודדים שרובם ילדים צעירים, השומר במלון אמר תראה אלו מחפשים שיכורים בשביל להתנפל עליהם,כאשר הם רואים ניידת או סתם שוטר הם נעלמים כמו עכברים.
בבוקר שלמחרת יצאתי שוב להסתובב ברחובות סן חואן פתאום אני שומע מרחוק "לירן" אני מסתובב ואת מי אני פוגש? שוב את דניאל,אסף ושיר אותם פגשתי בפלורס ושוב בסן פדרו לה לגונה שבגואטמלה, מה קורה אנשים? כמה טוב לפגוש אותם שוב,חברה פשוט נהדרים,הסתובבנו קצת ברחובות העיר,שתיתי כמה שייקים של בננה עם קרח וחלב ואח"כ קפצתי שוב לבית חב"ד, אינני דתי אך שם האווירה ישראלית פתוחה וטובה ואיש אינו מכריח אותך להתפלל או משהו כזה פשוט קצת להשלים פערים מהתרבות הישראלית שממש חסרה לי, לקראת ערב קפצתי אל החוף וזכיתי לראות את אחת משקיעות השמש היפות ביותר שיצא לי לראות, פשוט מהמם ועוצר נשימה, לקראת ערב שוב המוזיקה החלה להפציץ מכל עבר ושוב הנוכלים והשיכורים נראו מכל עבר, באופן אישי זה מגעיל אותי לראות אנשים בוגרים חלקם מבוגרים מתנהגים בצורה שכזו.

נשארתי בסן חואן כארבעה ימים בהם עדכנתי את הבלוג,נהניתי בחברתם של החברה הישראלים,פגשתי עוד חברה ישראלים בהם נתקלתי בגואטמלה, שחיתי בים, נדהמתי שוב ושוב משקיעות מרהיבות ונגעלתי מהשיכורים ברחובות, נתקלתי שם ביותר מפעם אחת במקומיים שמתייחסים באופן מגעיל לתייר המזדמן, שמעתי ממקור ראשון על יותר ממקרה אחד על אנשים שהותקפו ונשדדו רובם בשעות הקטנות של הלילה, בערב נפרדתי מכל החברה שפגשתי בסן חואן.
בבוקר עזיבתי פניתי לפקידת הקבלה כדי לקבל החזר עבור פיקדון בסך 100 קורדובה אותו נדרשתי לשלם עבור השאלת מגבת,פקידת הקבלה החזירה לי 80 קורדבה,אמרתי לה "אבל שילמתי 100" היא ענתה "כן אבל אנחנו צריכים לכבס את המגבת" אמרתי לה "גם את המצעים אתם צריכים לכבס לא?" היא ענתה בתקיפות "זה מה יש אם לא טוב לך אל תחזור לפה" מה? לעזאזל ככה מדברים עם לקוח? באמת שדיברתי איתה בנועם כאשר חיוך על שפתיי,אך כאשר היא ענתה לי כך נשרף לי שוב הפיוז ואמרתי לה ש"אני בטוח לא אחזור לשם ושכדאי שתלך ללמוד איך לדבר עם לקוחות,שלום ולא להתראות".
היום אני נוסע לאי אומטפה (Ometepe) כן לא ויתרתי על הרעיון, מסן חואן אני אסע בחזרה לריבס נסיעה של כ 35 ק"מ,משם אנסה שוב לעלות על המעבורת אל האי נקווה שהפעם זה יהיה קל יותר,לאחר כחצי שעה כבר עמדתי במזח,שוב שילמתי את מיסי הנמל,הפקידה זכרה אותי ולא שאלה שאלות וכך גם הסדרן הדביל, לאחר רבע שעה הגיעה המעבורת ולאחר שהיא פרקה את כלי הרכב וכל הנוסעים הגיע תורנו,הפעם נעמדתי לפני המעבורת וחסמתי את המעבר לרכבים גדולים,אין מצב שאני לא עולה הפעם וכן הפעם אני הוא הסדרן, כאשר ראיתי שהמקום הולך ופוחת על הסיפון הנעתי ונכנסתי מבלי לשאול אף אחד,המקום צפוף וכלי הרכב והאופנועים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים,לאחר כרבע שעה יצאנו לדרך להפלגה שאורכת כשעה, לקראת 11:00 הגענו אל האי אומטפה שהוא בעצם אי שנוצר משני הרי געש שצמודים אחד לשני ובניהם נבנו כפרים, החלטתי לנסוע לכיוון ההר הדרומי, רב הדרך סלולה באבנים משולבות,הסתובבתי קצת עד שמצאתי מקום לינה במחיר סביר, אשאר פה 3 לילות,האינטרנט חלש באי כך שפה אני רק אנוח ואסתובב באי,במהלך שלושת הימים מזג האוויר כמעט כל הזמן היה מעונן ופשוט בלתי אפשרי לראות את ההרים מסביב במלואם, בימים הנ"ל אני מוצא את עצמי יושב על החוף נהנה מהשקט,מביט אל האגם ועל החוף,ילדים מקומיים משחקים בכדור,לא פלייסטשיין או סמארטפונים או משחקים אחרים שמוכרים לילדים בארצות המפותחות והם פשוט מאושרים,

פה ושם אני מכין לעצמי קפה טורקי שקיבלתי במתנה מיוני שעובד בבית חב"ד,ביום השלישי לאחר שחיכיתי כיומיים שהשמיים יתבהרו קצת יצאתי להקיף את האי הצפוני עם הקרנף,רב הכביש סלול אך אני נוסע לאט היות ואינני לובש ציוד מגן למעט קסדה וככפות פשוט נוסע לאט ונהנה מהמקום הפסטורלי,עדרי פרות מהלכים על הכביש,אנשים רכובים על סוסים כפרים קטנים מסביב,חלק מהבתים עשויים מבוץ,שאריות של עפר וולקני וסלעי בזלת מכל עבר,אפשר לראות את הצלקות הרבות שנוצרו על גבי צלע ההר מהתפרצויות שהיו פה בעבר,בעודי מקיף את ההר אני מבחין שהכביש שמקיף את ההר עובר דרך מסלול המראה,מה??איזה מגניב למרות ששלטים מורים שאסור לעצור על המסלול,אני עוצר לכמה דקות כי אני פשוט חייב לעצור לצלם את הקרנף על המסלול,אח"כ כמה דקות המשכתי והכביש הסלול הפך לכביש בוצי אך לאחר גואטמלה הקרנף עובר את עשרת הק"מ הללו בקלות,באחד הכפרים נתקלתי באנשים שחסמו את הכביש,בתחילה חשבתי שמדובר בהלוויה אך מסתבר שהם חוגגים איזשהו חג נוצרי וכולם הולכים ברחוב ומנופפים בענפים,זיקוקים מכל עבר ותמונות של אחד מהקדושים המקומיים,לאחר כ 20 דקות הכביש או יותר נכון השביל נפתח לתנועה והמשכתי אל עבר מרכזו של הכפר שם כולם חגגו,עצרתי לנשנש כמה חלקי עוף על האש ואת השאריות נתתי לכלב מקומי שעשה לי פרצוף "בחייאת זרוק לי עצם",לאחר מכן חזרתי אל הערסל למנוחה מול האגם,מחר אני חוזר אל היבשת ומשם אחצה לקוסטה ריקה.

המעבורת של הבוקר יוצאת ב 7:30 ואני צריך להיות במזח בשעה 7:00,קמתי מוקדם ארזתי את הציוד ונסעתי אל המזח (12 ק"מ בדרך שחלקה משולבת וחלקה עפר)הגעתי אל המזח בשעה 6:45,
עובדי המעבורת רק הגיעו והחלו לעסוק בהכנתה,שוטר מקומי בדק רישיונות לכולם בזמן שאני מתענג על קפה וסיגריה של בוקר, ב 7 אפס אפס עובדי המעבורת החלו להעמיס את הרכבים ולבסוף את האופנועים ובשעה 7:35 עזבנו את האי לכיוון היבשת,שוב על הסיפון נדרשתי לשלם כ 150 קורדובה שהם כ 6 דולר עבורי ועבור הקרנף ולאחר כשעה הגענו בחזרה אל המזח של ריבס,כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס,פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

לסיכום:
בהונדורס וניקרגואה הייתי חייב לעבור, רכבתי במדינות הנ"ל כ 1200 ק"מ, על הונדורס הייתי מוותר בקלות, היא פשוט שעממה אותי וגם האנשים שבה לא משכו את תשומת לבי יותר מדי, אולי כי פשוט שמעתי עליה ועל תושביה דברים רעים ולכן החלטתי לחצות אותה במהירות.
ניקרגואה ארץ קטנה ויפה עם הרי געש מכל עבר, המקומיים בהם נתקלתי היו פחות נחמדים, אומרים שהם הכי נחמדים במרכז אמריקה אך זו לא דעתי, נתקלתי ביותר מאחד שהתייחס אלי אישית באופן מזלזל ואף היו כמה שזרקו לעברי קללה או שתיים, שמעתי ממקור ראשון על אנשים שנשדדו במיוחד בסן חואן דל סור' לא אשכח את ניקרגואה בעיקר בגלל השקיעות המרהיבות אותם זכיתי לראות בסן חואן, מחירי המחייה בניקרגואה זולים מאוד.
לסיכום אני לא חושב שאחזור בעתיד לאחת מהמדינות הנ"ל אלא אם אהיה חייב לחצותם דרך היבשה.

בפוסט הבא- קוסטה ריקה – קופים, פרפרים, יערות גשם וכמובן חופים.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כשחוצים את מקסיקו על אופנוע עם לירן, מבינים את הביטוי "לרכוב בתוך החווייה"

(מתנצל על העיכוב בהעלאת סיפורו של לירן מפאת תקלה במערך הבקרה של האתר. יוני)

לירן מרכוס עושה את מקסיקו כרגיל עם כל החושים. בואו לחוות מסלול באופן הכי יסודי. כולל ריחות האוכל וצליל שקשוק הגלים

להלן, קטעים מהדיווח השני ממקסיקו

חג חנוכה שמח לכל בית ישראל.

מקסיקו חוגגת את יום העצמאות שלה בתאריך ה 15.9 כך שאני מתכנן להגיע אל עיר הבירה מקסיקו סיטי(Mexico city) יומיים לפני כן ולמצוא מוטל זול עם חנייה לאופנוע,מקסיקו סיטי היא עיר מפלצתית בסדר גודל בלתי נתפס זו העיר הגדולה ביותר בצפון אמריקה עם כמות תושבים הגדולה מכמות התושבים במדינת ישראל כולה,בעיר כיום יש מעל ל 8.5 מיליון אנשים ובמחוזות שמסביב לעיר כ 23.5 מילון תושבים,
לכן אני מתכוון להיכנס אל העיר הזו ומכין את עצמי נפשית לכך,כמו שאתם כבר יודעים אני לא מת על ערים גדולות וכאן מדובר בעיר גדולה וענקית עם תנועה רבה ופקקים לרב.
לאחר שסיימתי לארוז את הציוד יצאתי לכיוון סדום ועמורה,כבר בכניסה לישובים שמסביב התנועה החלה להיות עמוסה וככל שאני מתקרב אל העיר זה רק הולך ומחמיר,נהגי המשאיות,מוניות,אוטובוסים והמיניבוסים שמים קצוץ על אופנועים והמתח בנהיגה נראה על פני כולם,העשן ממנועי הדיזל נראה מרחוק,לכן הכנסתי את  עצמי למוד מלחמה והכוונה למלחמת הישרדות, לאחר קצת יותר משעתיים הגעתי למרכז העיר,  כבישים חד סיטריים רחובות ללא מוצא ואני ללא GPS וללא מפה נורמלית, כדי לנווט בעיר אני משתמש בגוגל מפות עם נקודות ציון של מוטלים באזור המרכזי ובלב ליבה של מקסיקו סיטי,אני עובר ממוטל למוטל ומאכסניה לאכסניה והכל לא מתאים לדרישותיי,או שמלא או שאין חנייה או שהמחיר בשמיים או שזו שכונה בה לא כדאי לישון, חלק מהרחובות חסומים עקב ההכנות ליום העצמאות דבר שגורם לברבורים להתמשך ללא סוף,לאחר כ 4 שעות בהן אני מזיע כמו סוס ורף הסבלנות שלי כבר מזמן על מצב מבעבע מעצבים לא הצלחתי למצוא מוטל במיקום טוב ושעונה על ציפיותיי כבר 14:00 ואני עדיין מתברבר,נמאס לי לעזאזל עם יום העצמאות ועם עיר הבירה הזאת, החלטתי עד כאן, מפה אני עף כמה שיותר מהר, רק שתבינו כמה היה מעצבן ולא נחמד על הכבישים בעיר הגדולה אני שאוהב לצלם כל דבר לא צילמתי אפילו תמונה אחת במקסיקו סיטי.

טוב החלטתי על תכנית חירום ואני ממשיך אל העיר פואבלה(Puebla) אליה לא בטוח שאספיק להגיע לפניי רדת החשיכה,אך אין לי ברירה,אני ממשיך,גם היציאה מהעיר הייתה קשה ופקוקה ולקח לי המון זמן למצוא את הכביש הנכון לכיוון העיר הנ"ל,בדרך שוב כמו בכל הכבישים שהם לא כבישי אגרה אני עובר בין כפרים ועיירות בדרך,כשעה לפני חושך אני מגיע לעיירה ווחוזינגו (Huejotzingo) משמאלי אני רואה מלון שנראה דיי נחמד אני נכנס ומברר פרטים,החדר יפה, יש חנייה, אינטרנט וממש זול סבבה אני אשאר פה 2 לילות לפחות,את הקרנף חניתי בחנייה מאובטחת שצמודה לחלון בחדרי, באחת העצירות היום הבחנתי שרפידות הבלם האחורי שחוקות כמעט עד הסוף,לאחר קצת יותר מ 20,000 ק"מ סביר בהחלט, מה שכן מוזר שהרפידות האחוריות נגמרו לפני הקדמיות בדר"כ הקדמיות נגמרות קודם,יכול להיות שזה בגלל מערכת הבלימה המשותפת שיש בסופר טנרה (הקרנף) בגדול זו מערכת שמשלבת בלימה בשני הגלגלים, כאשר לוחצים על ידית הבלם הקדמי היא מפעילה גם את האחורי בערך ביחס של 70% קדמי 30% אחורי(אבל אל תתפסו אותי במספרים) לפני שעזבתי את ארצות הברית קניתי 2 סטים של רפידות,אחד קדמי ואחד אחורי, להחליף רפידות אחוריות זה די פשוט, להוציא ולהכניס את הכלים לוקח יותר זמן מלהחליף את הרפידות עצמן, תוך כ 5 דקות הקרנף התחדש בסט חדש ואני לאחר יום עמוס בתנועה רץ להתקלח ולאחר מכן להסתובב בעיירה אליה הגעתי, הלכתי לכיכר המרכזית שנמצאת כדקה הליכה מהמלון,זו כיכר טיפוסית ובכל ישוב במקסיקו יש אחת כזו ורובן נראות אותו הדבר, כיכר עם גינה ומסביב חנויות, כנסייה אחת או יותר דוכני אוכל וכו', העייפות והמתח על הכבישים שליוו אותי למשך כל היום חלפו תוך רגע,הכיכר המרכזית מוכנה לכבוד יום העצמאות,הכיכר מקושטת ומלאה במתקני שעשועים ואיפה שיש מתקנים שכאלו יש גם מלא ילדים ומשפחות,כולם שמחים ומחייכים וואוו איזו אנרגיות חיוביות יש כאן,מצאתי מקום נחמד לארוחת ערב נשנשתי לי כמה טורטיות עם עוף וסלט,לאחר מכן הסתובבתי עוד קצת ברחובות העיירה וחזרתי לנוח מיום ארוך ומתיש, המלון הוא מלון משפחתי נחמד ויפה שמנוהל על ידי הבן קרלוס,למרות הקושי בדיבור השפה הספרדית הצלחנו לדבר ואפילו להתבדח,קרלוס התעניין במסע שלי וביקש לראות תמונות,הראיתי לו על המפה מאיפה באתי ולאן אני מתכוון להמשיך.

נשארתי במלון הנחמד הזה יומיים בהם נחתי והסתובבתי בעיירה הנחמדה,עברתי בין הסמטאות והרחובות שמסביב לכיכר המרכזית,סה"כ עוד עיירה טיפוסית כמו כל העיירות במקסיקו אך כאן האווירה הייתה יוצאת מן הכלל,בתים צבעוניים,כיכר מרכזית יפה,קתדרלה חדשה ואחת עתיקה,חנויות מסביב,מוזיקה וריח האוכל באוויר מה עוד אפשר לבקש פשוט נהדר, הקתדרלה עתיקה הייתה צמודה למלון והעירה אותי בצלצולי פעמון בשעה 6 בבוקר, אז אם כבר קמתי מוקדם אקפוץ לבקר שם ולראות במה מדובר.

לאחר יומיים בעיירה ווחוזינגו החלטתי שאני ממשיך אל עבר המטרה שלי אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס(San Cristóbal de Las Casas)שנמצאת במחוז צ'יאפס אך הדרך לשם עוד ארוכה ואצטרך לישון עוד 3 לילות בדרך עד שאגיע לשם, לכן בחרתי לי נתיב לכיוון דרום מזרח אל עבר העיר קורדובה (Córdoba) בה אשן לילה ומשם אמשיך לעיר טוקסטאפק (Tuxtepec) ואח"כ אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán) ואז אשנה כיוון לדרום מערב אל העיר סן קריסטובל. בדרך לעיר קורדובה טעיתי באחת מהפניות ועד ששמתי לב שטעיתי כבר התרחקתי ממש ואפשר לומר שהלכתי לאיבוד, הגעתי לכפרים נידחים ולדרכים ללא מוצא הGPS לא מדייק והמפה בגוגל מפות אינה זמינה היות ואין לי אינטרנט,על פי הנתיב שה GPS כן הראה לי אני אמור לעבור דרך שמורת טבע ומשם אגיע לכביש הראשי,שוב התברברתי באחד הכפרים והדרך הפכה מטובה למשובשת ולבוץ, הגעתי לנקודה בה אמרתי עד כאן פרסה וחוזרים לאספלט כנראה שהפנייה שפספסתי בתוך הכפר היא הנכונה שתחזיר אותי לכביש הראשי,כל אותה העת אני ממשיך לטפס בתוך שמורת הטבע פה כבר ממש הלכתי לאיבוד נורת הדלק החלה להבהב ואני אומר לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם בתחנה" ואז הצד ההרפתקני אמר "יאללה תמשיך הג'ריקן מאלסקה עדיין מלא וממתין בארגז הימני", המשכתי לטפס בכביש השומם הזה וכבר הגעתי ל 3,000 מ' מעל לפני הים, כבר חשבתי לעצמי אם יהיו שודדים איך אגיב ומה אעשה,פתאום לאחר סיום הטיפוס נפרס לפני נוף מדהים כל העמק ובקצהו העיר מאלטראטה (Maltrata) הכביש יצוק מבטון וחרוץ מחריצים כנראה לניקוז המים, עצרתי באחת הפניות להפסקת צילום ומנוחה למרות האזור השומם הרגשתי בטוח,הנוף המדהים עם האוויר הצלול פשוט עשה לי את היום כל הזמן חזרתי ואמרתי "איזה כיף ללכת לאיבוד", הכביש היורד מטה הוא כביש מפותל מאודדד, שביל הנחש של מצדה פרייר לעומת הכביש הזה, עשרות סיבובים משופעים, ירידה בזווית לא הגיונית, גם בהילוך ראשון המנוע לא מצליח לבלום את הקרנף ואני נעזר בבלמים, הירידה נמשכת כ15 ק"מ בהם השתמשתי במצערת הגז מקסימום 5 פעמים,במהלך ה15 ק"מ הנ"ל ירדתי מגובה 3,000 מ' לגובה 1,000 מ' תוך כמה דקות,בקבוקי המים והקולה התכווצו לצורות מוזרות, כאשר הגעתי לעיירה נכנסתי לתחנת הדלק ותדלקתי 22 ליטר כאשר במיכל אמורים להיות 23 ליטר (ע"פ היצרן) משם המשכתי אל הכביש הראשי ואל העיר קורדובה הגעתי לקראת חשכה ומצאתי מוטל זול וסגרתי את היום.בבוקר לאחר שינה טובה יצאתי לכיוון העיר טוקסטאפק(Tuxtepec)הדרך הייתה נחמדה ועברה דרך כפרים קטנים לקראת ערב הגעתי ומצאתי מוטל נחמד אכלתי התעדכנתי בחדשות מהארץ והלכתי לישון, למחרת המשכתי אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán)שגם היא תשמש אך ורק כנקודת עצירה ללילה, הסיפור היחיד שיש לי על העיירה הנ"ל היא דווקא מהמוטל בו ישנתי,שוב נכנסתי לאוטו מוטל והבחורה שאחראית על החדרים יודעת להתמקח ממש טוב וזה היה פשוט מצחיק,  כאשר הגעתי שאלתי "כמה החדר ללילה?", הבחורה ענתה "3 שעות 150 פסו" אמרתי לה "אני לא מעוניין ע"פ שעה אני רוצה חדר ללילה שלם! אני מוכן לשלם 300 פסו על הלילה"היא ענתה לי "לא, 250 פסו עד 8:30 בבוקר" ממש התמקחות,עשיתי פרצוף חושב ורציני לא התווכחתי ואמרתי לה "OK" מתאים לי גם ככה זה השעות בהן אני יוצא ואני עוד רציתי לשלם לה 300 פסו,פשוט מצחיק.

מהעיר מינאטיטלן יצאת לכיוון דרום מערב אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס (San Cristóbal de Las Casas) שנמצאת במדינת צ'יאפס(מקסיקו מחולקת ל 31 מדינות) שם אני מתכנן עצירה ארוכה בעיקר למנוחה, הדרך לשם פשוט מעלפת, מתחילים במישור ובגובה פני הים ומסיימים גבוה בהרים,כל מה שבאמצע פשוט תענוג לעיניים,הירוק זוהר הזה שלא משנה כמה פעמים אראה אותו תמיד אתלהב מחדש כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה צבע שכזה,היה חם ולח ומדי פעם גם גשם,אך הדרך נפלאה ועוברת בין הרים ויערות, חוצה נחלים ונהרות, עוד סיבוב ועוד ישורת, הדרך פשוט נהדרת, הצבעים מפציצים מכל עבר ואני מתלהב מכל חצייה של נהר ועוצר על הגשר,הריח באוויר משתנה לאורך הדרך, ריח של עשב שנקצר זה עתה, ריח הבישולים בחציית כפרים, ריח הפרחים וגם אורווה של סוסים, אך בדרך לא הכל ורוד ולפעמים נתקעים אחרי משאית שמעלה עשן כמו קטר קיטור או שאחד הכפריים החליט לשרוף שקיות או זבל וזה פשוט מחניק, מהעיר טוקסלה הכביש הופך לכביש נהדר כמעט 90 ק"מ של עליות וירידות,רב הדרך מפותלת והסיבובים עם האספלט ברמה טובה ברב הדרך פשוט תענוג,כבר גבוה וקצת קריר ומעונן פה ושם נראה קצת ערפל אבל תענוג האוויר הצלול הזה. אחה"צ הגעתי לסן קריסטובל אל הגסטהאוס של בחור ישראלי שחי כבר המון שנים במקסיקו, המקום נקרא הקאזה של יגיל" מקום מוכר לכל מטייל ישראלי במקסיקו, יגיל מוציא מגוון של טיולים והמקום מוצף בישראלים,יהיה טוב קצת לשנן את העברית שלי ולהיפגש עם חברה ישראלים,התכתבתי עם יגיל והודעתי לו שאני מגיע ואשאר אצלו לפחות לשבוע, כאשר הגעתי פרקתי את הציוד מהקרנף, כדי להכניסו לחנייה (מחסן) הייתי צריך להזיז כמה דברים, מבחינת יגיל לא הייתה בעיה והקרנף נכנס למחסן על המ"מ אמרתי לו תנוח טוב כי הדרך עוד ארוכה ונתתי לו לו לנוח לשבוע הקרוב.

פגשתי בקאזה המון חברה ישראלים ממש על הכיפאק, רובם אחרי צבא, ישר קיבלתי פלשבק מהטיול שלי במזרח לאחר שהשתחררתי משירות קבע, למרות פער הגילאים התחברנו ויצאנו לטייל בעיר המקסימה הזאת, העיר מתוירת מאוד ומוצפת במסעדות יוקרה וגם מסעדות מקומיות זולות, האווירה בעיר פשוט מיוחדת והקסם שבה תורם לקצב החיים בסן קריסטובל,רב כבישי העיר עשויים מאבנים מסותתות, העיר שוכנת בהרים ולכן מזג האוויר בדיוק כמו שאני אוהב קריר ונעים ולפעמים יורד גשם ולפעמים חמים אך לא יותר מדי.
מהקאזה של יגיל אפשר לצאת למגוון רחב של טיולים מאורגנים באזור סן קריסטובל, אני בחרתי לצאת לכמה מהם, הטיול הראשון הוא "שייט בקניון סומידרו" ההסעה יוצאת מהמלון כשעה ומשהו של נסיעה אל עבר קניון סומידרו, השייט עובר בין צוקים מרהיבים ביופיים ומסביב אפשר לראות מגוון רחב של ציפורים,תנינים ולפעמים גם קופים,מפלים ענקיים ועוד, הפעם לא ראינו קופים, עקב הגשמים הכבדים הצטברו בכניסה לקניון כמויות אדירות של זבל וגזעי עצים שחסמו את הכניסה ונהג הסירה היה צריך להתאמץ כדי שהסירה תעבור את המכשול ותגיע לצד השני היו רגעים שהיינו בטוחים שאנחנו תקועים ושהיום לא נראה כלום אך הבחור המקומי שמכיר את הנהר כמו את כף ידו פילס את הדרך ולאחר מכן ההפלגה הפכה לתענוג, באחד הקטעים הסירה ממש עברה צמוד למפל שרענן את כולם במימיו הצוננים, ניתן לתמונות לדבר במקומי.

למרות שהייתה ארוחת בוקר בטיול חזרנו רעבים לסן קריסטובל, שמענו שיש מסעדה מקומית שמתמחים בעוף בגריל אז הלכנו לשם וכל אחד אכל עוף שלם,ליקקנו את הצלחת היות והעוף היה פשוט מעולה.למחרת בבוקר יצאתי לעוד טיול מאורגן היוצא מהקאזה של יגיל אל מפל הצ'יפלון", נהג ההסעה הגיע מוקדם ואמר "ציפלון?" אמרתי לו מי "ציפלון? אני נראה לך ציפלון?"יצאנו קבוצה דיי גדולה והיה נחמד מאוד, את הטיול הוביל אפיק, בחור ישראלי שעובד בקאזה של יגיל,

הטיול התחיל בכפר מלא בבריכות טבעיות, הנחל שזורם דרך הכפר מנותב דרך הבריכות של התושבים, כך שהמים בבריכות מתחלפים כל הזמן בצד אחד המים נכנסים ובצד השני יוצאים אל עבר הבריכה הבאה פשוט מחזה נהדר, לאחר שאפיק הכין ארוחת בוקר וכולם נהנו מהבריכות הטבעיות יצאנו לכיוון מפל הצ'יפלון שהוא מפל מרהיב ביופיו המתנשא לגובה של 120 מטרים ובעל זרימה אדירה, אך לפני שמגיעים אליו עצרנו באגם לשחייה קצרה ואח"כ המשכנו אל מפל הצ'פלון במהלך ההליכה שאורכת כחצי שעה עוברים דרך סדרה של מפלים קטנים יותר, טיול נפלא ושווה כל אגורה. בפוסט הבא- המשך מקסיקו, אגמים, מפלים, עתיקות ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

להעמקה במסעו של לירן כנסו לבלוג המפורט והעמוס בתמונות שלו

———————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!