על אופנוע מאדיס לניירובי בדרך שונה… לגמרי

כבר שעתיים מאז יצאתי מניירובי צפון מערבה. מנסה להתרגל למבט ראי של הרגלי הרכיבה שלי – כאן נוהגים בצד שמאל. דמות גבוהה עמדה בצד השמאלי של הדרך שחתכה את קטע הג'ונגל הדחוס והניפה יד כשראיתי אותה מרחוק. מחוג מד המהירות התנדנד באיזור השבעים קמ"ש. האטתי, התקרבתי עד לכדי עצירה מוחלטת בשולי הדרך ליד אדם זקן, שחום כשעת חצות שהביט בי מבעד לפנים גרומות. עיניו השקועות היו שטופות דם כשתי מטבעות של סנט ואישוניו אפורים בהירים עד תכלת. הוא נשען על מוט שהיה גבוה ממנו במטר לערך והיה עטוף בד כותנה דק ולבן שהבליט את עצמות כתפיו. הרמתי את משקף הקסדה שלי. "ג'מבו!" קראתי לעברו בעליצות. הוא עמד שם מבלי לזוז. משמאלי על כידון האופנוע זרח האייפן 6 שלי שהראה את המסלול על אפליקציית הניווט. באוזני רעמה מוסיקה מהאייפוד מיני. השקטתי אותה. ידו הימינית שהייתה מוסתרת בחיקו נשלחה לעברי והוא אמר לי בפשטות: "מאני!".

זה היה היום הראשון האמיתי לרכיבה שלי באפריקה על גבי הכלב. והאיש הזה היה הראשון שסיכם עבורי באופן חד את מה שכבר נרמז לי מאז נחתתי ב-27 ביולי באדיס-אבבה: אפריקה נמצאת דור מאחור. כל האיבזור השגרתי המתבקש מאליו בעולמי, מבחר לא יוצא דופן של מכשירים ועזרים שלקחתי איתי, החל באופנוע, מכשירי איכון, מוסיקה, ניווט, דיבור, דיווח, חימום, צילום, וכל הכסף שמסתתר בכל מיני פינות באופנוע ובגוף וגם בכרטיס האשראי – שווים פי כמה ממה שהאדם הזה יזכה להרוויח בימי חייו. לפני יציאתי לדרך, קיבלתי תגובות והתייחסויות במגוון אדיר של הנחות יסוד: "אפריקה מרושלת, אפריקה מוזנחת, אפריקה מלוכלכת, אפריקה מפחידה, מסוכנת, אפריקה זה שם, המקום הזה שמגיעים ממנו אנשים דפוקים, פרימיטיביים, המנסים לנצל אותנו" נכון שאני עוד לא ממש מחובר למקום הזה, ויחד עם זאת, הדרך רומזת כל הזמן. הריחות, הצבעים הטקסטורה והטמפרטורה. אך האנשים הם הם סיפורו של כל מסע, תנאי מזג האויר הבינאישי, החשמל הניתן כמעט לאחיזה – שביני לבין אנשים מקריים שאני פוגש, הוא החווייה הנחרטת ממש. כי גם מהמסע שעשיתי לפני 7 שנים באמריקות אני נושא בזכרון הרגשי שלי יותר מכל את המפגש עם אנשים.

היציאה מאדיס אבבה

לאחר הנחיתה באדיס השתכנתי בגסטהאוז בשם שבא ששמו בא לו אתם יודעים מאיפה. גיליתי כי אדיס היא עיר מדהימה ביופיה האותנטי גם אם מרושל, וגם אם מכוסה בוץ עדין המתעדכן בכל ממטר חולף – וחלפו מעלי הרבה כאלה בשהותי שם. בחרתי באכסניה הזו מעצם סוג המסע שאני עושה, זה אינו מסע עם כובע שעם, מפה גדולה זכוכית מגדלת, מגדיר בעלי חיים או צמחים. ללא ציוד צילום משוכלל או רשת פרפרים. איני מתכוון להעמיק בשכיות החמדה של ההסטוריה המקומית הרצופה או הקולוניאלית. גם אין לי שום שאיפות להוכיח יכולות רכיבה שלא מהעולם, לקפץ על מהמורות בוץ בלב ג'ונגל נידח שרגל או גלגל אדם (לבן) טרם עברה בו, או לבלות לילה לבן ואמיץ בשמורה טבעית בעיניים פעורות והאזנה לרחשי הצמחייה, שמא הלביאה באה לטעום אותי. לא. אני רוכב על אופנוע במטרה לפגוש יבשת באופן שניתן לעשות רק מעל אופנוע. לחלוף בדרכים נסתרות אך בטוחות. לפגוש אנשים, אך אני יודע כי לא יהיה לי זמן להעמיק ממש, אני רוצה לצלם אך לא כדי לזכות בפרס של נשיונאל ג'. אני רוצה ליהנות מעצם החווייה של רכיבה בתוך הנוף. לתת לו לחלוף מבעדי, להיות בלתי אמצעי במפגשים עם אנשים. לא מתוך מכונית ולא בתנאים אקדמיים אלא מתוך הבוץ, האבק, הסירחון והנגיעה.

אני מודע לסכנות מעצם הייותי זר, לבן, "עשיר" לא מחובר לחדשות וכו' ולכן איני מקל ראש בבחירת מקומות העצירה או השהות. הגסטהאווז באדיס נבחר כבסיס יציאה. חצר גדולה לאחסון האופנוע, שכונה שקטה ובה מערך אנשי אבטחה בשלושה מעגלים: לשכונה, לרחוב ולחצר עצמה. ווייפיי חזק היה תנאי, קרבה למרכז העיר בו ניתן למצוא שירותיים מתבקשים כמו אוכל, בנקים, אנשים.
לאחר שהבנתי כי יש לי ביד גוש ברזל מעצבן שמסרב להתייחס לכך שזה אופנוע שנועד לגדולות. קיבלתי החלטות מהירות – רגע. מה מהירות, השיחות שהיו לי עם גלי שלי מהחמ"ל, נעו בין הכרזות שלי שאני מקפל הכל ועד לשכנועים שלה שאני צריך להפסיק לדבר שטויות ולחזור למסלול ולעצמי… צדקה האשה שלי – כלומר אני צדקתי כשבחרתי בה לחלוק איתה את חיי. והתחלנו שוב לחשבן חשבונותת של עלויות – המסע מתוקצב בזהירות ומחשבה – באפריקה אני אולי עשיר גדול אך בבית יש גבולות. התחלתי להרים ווצאפים לחברי בקבוצת "הרפתקה" והתחילו לזרום אלי אינספור עצות לסיוע טכני, שמות של אנשים על הציר שיכולים לסייע, מכונאים, שמות ישראלים שסתם גרים באדיס ויוכלו לתת כתף, שמות של עמילי מכס. שמות של סוכויות למשלוח חלקים. וגם מי שכמוני לא ממש אלוף טכני שלח לעברי אמפטיה חמה ואישית. והיה אחד שיכעס עלי אם אזכיר את שמו שהודיע לי שהוא כבר מחפש ברשת וקונה ושולח לי מנוע משומש וכל מכלול שידרש – על חשבונו… למדתי להכיר את האיש הנפלא הזה לאורך זמן ואני יודע שהוא כבר התחיל לעבוד על זה…זה ריגש אותי – ועדיין.
לאחר שהצלחתי לדבר עם כריס המכונאי הגרמני שמחזיק מרכז טכני ומוסך בניירובי, הבנתי שמחשב האופנוע לא ממש אכפת לו מה התכוונו שיעשה והוא פשוט התחרפן ושולח כל מיני חיוויים לא הגיוניים. גם שיחות ארוכות עם שני האלכסים ממוסך האלכסים בתל-אביב לא עזרו לי להבין את חומרת הבעיה או את האופן לתקנה. ושוב גם כאן אלכס נתן להבין שהוא לרשותי 24/7- זה לא רק שירות זה חבר. אוקצור, נפל הפור והחלטתי לחולל את ההפקה להעברת הפגר החי לניירובי 1600 ק"מ דרומה מכאן.
התחלתי לחפש משאית קלה. אחת האפשרויות שעלתה היא זו של חבר של החצרן בגסטהאוז-חאסן. שביקש 2000 דולר להובלה עד הגבול עם קניה בעיירה מוייאלה. ועוד הצעה קיבלתי מחברת "פאקפורד" שעסקה בהוצאת והובלת האופנוע מהמכס בשדה התעופה – של 1500 דולר. ניהלתי קצת התמקחות לא הכי מתוחכמת והמחיר נקבע על 1200 דולר עם פאקפורד.
בבוקר המיועד הגיע היילה מארייאם הנהג החייכן יחד עם מנהל התפעול חאפז ומצאתי עבורם ערימת חצץ באתר בנייה סמוך ששימשה ככבש להעלאת האופנווע ובעזרת פועלים מהאתר' הוא נדחף ונקשר. לידו ריתקתי את כל הציוד. הכל כוסה בכיסוי פלסטי גם כדי להגן וגם כדי לא לעורר סקרנות והטרדות מיותרות.
התשלום מראש אדון. שילשלתי לידיו של הבוס 1200 דולר בכסף מקומי ויאללה לדרך. 780 ק"מ לפנינו.

היציאה מאדיס התפתלה בשכונות שעושות מאמץ לרדוף אחרי הסטנדרט שהמערב מציב, יש כביש, יש תמרורים, יש עמודי חשמל, יש שלטי חוצות, יש מכוניות משפחתיות ויוקרתיות. ויחד עם זאת הכל עייף משהו ולא ממש סגור עד הסוף. רבים מהעמודים עקומים, הכביש ללא שוליים רצופים, התמרורים מתעתעים ושילוט הפרסומות שמרני ומאד אגרסיבי. מוניות טוק-טוק שהם תלת אופן עם כידון-לא הגה, הנושא את רוב התנועה העירונית הפרטית בערי העולם השלישי. במזרח, באמריקה הלטינית וגם כאן. כמות מוניות הקטנועים-אופנועים הקטנים שהתרוצצו בכל רווח בין המכוניות או בין אנשים על מדרכות, היה עצום! קטנוע בנפח מנוע של 125 סמ"ק ועליו 4 אנשים זו שגרת הובלה, בה אנשים שאינם מכירים זה את זה נצמדים "מזלגות" אחד/ת חובק ברגלים פשוקות ונצמד לזה/ו שלפניו באופן מביך, הנהג יושב על מיכל הדלק ואודרוב!

לאחר מספר קילומטרים במגמה דרום מזרחה, יצאנו אל הכביש הראשי. וווואאו! כביש אגרה הכי גרמני שאתם מכירים. 3 נתיבים לכל כיוון. מתוקתק לתוך הנוף בפניות חלקות ומרהיבות. ואיזה נוף, שדות ירוקים בהירים של אחרי גשם. ועשרות חלקות ובהן איכרים החורשים בעזרת צמד שוורים פולחים קרקע שחורה בינות לעצי אקצייה שעומדים בתוך השדות.

הכיוון, העיר AWASA כעבור 50 ק"מ של קונצרט לאספלט ומהנדסי כבישים, יצאנו מבעד לעמדת תשלום. ועברנו לדרך צדדית צרה ומתוחזקת… ע"י חברה סינית. הסמלים הסינים היו בכל פינה ותחנת רכבת גדולה היתהה בהקמה בסמוך לעיירה מוג'ו. MOJO
דגם המשאית הזה של איסוזו, היה כזה בו תא הנהג יושב על המנוע. פנים התא היה מוזנח ומבורדק ופרט להגה להילוכים ולשעון המהירות כלום לא נראה מתפקד. היילה ישב על מושב עם קפיצים תומכים ואני על קרש מכוסה ספוג דק ובד ריפוד בצבע לא מזוהה מבעד ללכלוך. למטה' שם באגף הבולמים/קפיצים לא ממש תכננו שבני אדם יחזרו בשלום מישיבה עליהם, כל מהמורה או חבטונת בדרך שידרה עצמה במלוא העוצמה לישבני. למרגלותי היה תרמיל הגב שהכיל את כל התעוד, הכסף, והאלקטרוניקה. כשהבנתי שאין ברכב רדיו או אפילו חיבור לשקע, נטלתי את ההובלה. מגבר הקול הקטן שקיבלתי מאילאיל ערב היציאה על 4 ג'יגה הפלייליסט שאיחסנתי בו על מיני צ'יפ, נתן לשנינו בראש ממיטב הרפרטואר הקלאסי, הישראלי והאנלא יודע מה. וחשמל להטענה? או. אז הנה ההברקה של המסע עד כה. לקחתי איתי בהחלטה של היום האחרון מטען נייד בעל קיבולת של 13000 מילי אמפר שעה שטוב להטענה לשלושה מכשירים ליום שלם! סמארטפון, מוסיקה, גופרו. אחלה!
ועוד משהו שולי, היילה לא מדבר מילה באנגלית ואני אבוי לא ממש מצוי באמהרית. ומצאנו שכשהו מדבר אלי אמהרית ואני אליו בעברית אננחנו מבינים היטב זה את זה.

שמתי לו קטעים של הנדל בביצוע דייויד דניאלס. ולא להאמין הוא ביקש הרצה חוזרת. בשלב מסויים מזג האויר התבהר מעט ונחתנו לקראת צהריים בעיירה זיוואיי ZIWAY המנומנמת. בתכנית הדרך הבסיסית שלי התכוונתי לבלות כאן לילה ראשון בדרכי במקום הנקרא גרין ואלי רסורט, המאפשר הקמת אוהל על שפת האגם. היילה חיפש מסעדה ועצר ליד משהו מאד צנוע ואתני ירדתי איתו בשמחה, אני אוהב מקומות כאלה. התיישבנו והמלצר/בעל המקום כפוף גב וחגור סינר לבן, הלך להביא מנות. שאלתי את היילה "מה אוכלים?" והוא הצביע על עז שליחכה עשב ברחוב… הו הו היילה! נו! אני לא אוכל בעלי חיים אמרתי בעברית עם תנועות מדגימות של בע"ח הולך וציפור מנפנפת. היילה רץ למטבח וביטל את ההזמנה ויצאנו לחפש משהו לאהבל הזה שאלוהים יודע מה הוא כן אוכל. אמרתי לו את המונח הבינלאומי "פאסטה" והנה מעבר לכביש יש מסעדה מצועצעת עם מוסיקה צרחנית. הוא שם אותי בידיו של מלצר חנפן וגנדרן שהזיז שולחן מיוחד עבורי והלך להביא פאסטה עם טומטו. עוד עשיתי לו סימן שאני רוצה גם חריף. הלך וחזר. ובינתיים כל האוכלים סביבי מתקשרים עם המנות על השלחן שלהם על עיוור והעניים – עלי. המנה מגיעה – מעולה! אפילו הפלפלונים החריפים בדרגה 4 (שלי) נהדרים וגם היה שם עוד תבלין מלהיב שאיני מצליח לשחזר.
בהמשך הדרך, חלפנו ממערב לאגם לאנגנו LANGANO בו חשבתי לבלות עוד לילה באתר קמפינג בשם קארקרו ביץ'. זה אגם שמימיו רוויים סודה שהורגת את מחוללי הבילהרציה ואינם חביבים על טורפים כמו תנינים ולכן נחשב למקום בטוח לרחצה.
משם ירדנו עוד דרומה והתחלנו לטפס מגובה של כ-1200 מטר ל-1900 מטרים ובאנו בשעריה של שאשמנה SHASHAMNE הכביש היה באיכות סבירה אך כבר הורגשה מידה מסויימת של הזנחה. בכניסות וביציאות מכל ישוב בו חלפנו עמדו בהמתנה טוקטוקים ונהגי מוניות קטנוע וחיכו להובלת נוסעים לתוככי סמטאות העיירות. לאורך הרחובות הראשיים עמדו רוכלים וקלו קלחי תירס על אש פתוחה בנצלם את הבאמפרים המאיטים נהגים, לתחוב לידם קלח חם בעד 50 ביר. משם הדרמנו לעיר המחוז הגדולה אוואסה AWASA השוכנת ליד אגם שהיה בשבילי חלופה ללינת לילה בקמפסייט נחמד בשם אולד זווד OLD ZEWED.

השעה כבר הייתה ארבע לקראת ערב. החל טפטוף קל. העננים הנמיכו והכביש הגביה עוד וכבר היינו בגובה של 2100 מטר הנוף סביב הייה ירוק לוחש, חי ועוצמתי. עצים רחבי עלים מהסוג שמוצאים במשתלות טרופיות, זינקו מכל רווח בצד הדרך. היילה הביט בי בשתיקה מחוייכת וקרא "דילה?!" עניתי אחריו בקריאה "דילה!!" וכך החלטנו והמשכנו לעייירה DILLA ששכנה בהמשך. רק כאן, כבר השתנו כללי משחקי הדרך. הכביש הסלול הפך למסננת של בורות צמודים זה לזה שוליהם חדים והגשם שהמשיך בכל העוצמה, מילא את הבורות במים אדומי בוץ ונהרות של בוץ חצו את הנתיבים, דרכם פילס היילה את הספינה עוד ועוד דרומה. לקראת השעה שבע כשהגענו לעיירה דילה, כבר היה חשוך למדי אך

מבעד לחלון שמהמגב שלו נותר רק פס גומי נוקשה דק בצבע שחור, ראיתי מקום כמעט ללא חשמל או אורות. היילה פנה לחניון נהגי משאיות ונכנס לחנייה בחצר הסגורה. הלכתי בעקבותיו לאיזור החדרים. הוא התלחש עם בעל המקום גדול המימדים ושניהם הביטו לעברי (כאילו אני מבין משהו) והוא לקח אותי לחדר בקצה שכלל מיטה גדולה מכוסה שמיכת צמר סדין וכר. ובפינה דלי פלסטיק לצרכים. אין חשמל. סורגים על החלונות ודלת ברזל "תנעל ואל תפתח לאיש" אמר בעל המקום באנגלית בסיסית. המחיר 150 ביר (כ- 25 שקלים) מראש. נפלתי לישון מת.
יצאנו בשעה שבע. הסתבר שהיילה ישן בלילה הקר בקבינת הרכב. השומר שהופקד על המשאית קיבל 100 ביר.
הלג השני והארוך יותר עמד לפנינו והדרך הלכה והמריאה לגבהים של 2500 מטרים, איכותה המשיכה להתדרדר. חלקים שלמים נסחפו, מה ששלח אותנו לדרכים עוקפות בהן משאיות ענק התנהלו באיטיות והיו כמה שהחליקו לשולי הדרך ממתינות לחילוץ והגשם הפך אותה לעבירה אף פחות. בכמה קטעי דרך כשהאטנו ורוכלים צבאו על הקבינה מכל עבר, הם הבחינו בי והחלו להצביע לעברי ולקרוא קריאות. "מאני!!" "מאני!!" "פאק!" "פאק!" ובכמה מקרים החלו להשליך אבנים קטנות אל הרכב. באחת הפניות הצרות, עצר היילה את הרכב ויצא בריצה לנסות לתפוס בחור שנראה מבוגר יחסית שכנראה פגע במראה השמאלית בחבטת מקל.

לעיתים עברנו בישובים שהכביש הראשי חצה אותם במרכזם. הרחובות היו עמוסי אדם. רוכלים, טוקטוקים, נהגי אופנועי מונית, חנויות מוזנחות בנויות בוץ ועלי בננה שבינם לבין ה"כביש" היה נהר של בוץ סמיך ואדום, בו בוססו אנשים כחלק משגרת יומם. רבים יחפים בעלי כסות פשוטה של אריג או מעיל מטונף בלוי שנראה שהוא הבגד היחיד שברשותם מאז נערותם. ולהבדיל, בתוך הקהל נראו לפעמים אנשים ונשים לבושים בהידור יתר. בבגדים מסורתיים בצבעוניות זוהרת או בחליפה מערבית למהדרין. תופעה ששמתי לב אליה בחריפות הקונטרסט שבה, היא העובדה שגם אנשים שנראה שכל עולמם הוא כסות הבד המרופט שלגופם ומקל הנדודים בידם או עלה הבננה לראשם – השתמשו בטלפון סלולרי.
מדי פעם שלפתי את מצלמת הגו-פרו וצילמתי. באחד המקרים, זיהה אחד הרוכלים שאני מצלם הוא קפץ על חלון דלת הנהג והחל לצעוק וכנראה לקלל ואליו הצטרפו עוד מקומיים. היילה ניפנף אותו בצחוק. ועשה לי סימן שהבנאדם פסיכי. אך מייד אחר כך החל שוב מטר אבנים קטנות כאלה לדפוק בעורף תא הנהג וחלונותיו.
בין הכפרים צצו לעיתים כמה קטעי כביש טובים שנמשכו כמה קילומטרים, אך ברגע שהתנאים הטופוגרפיים היו מעט מורכבים – עליה תלולה, או פניה עם עיקולי עקלתון. הדרך הפכה שוב לעיסה בעלת נתיב אחד שמכל צד מישהו נדחף וזורק את זה שמולו הצידה – והגדול צודק. בל רגע נתון היו אנשים לצד הדרך. ילדים דוחפים עגלות עשויות זרדים מחוברים ברצועות ענפים. מובילים מיכלי מים צהובים או משאות כבדים אחרים. הנוף המשיך להיות של יער גשם קלאסי ומבעד לפסוקות בצפיפותו בקטעים של עליה לפסגה, הוא נראה למרחקי אופק משני צידי הדרך. בקתות קש עגולות העלו תמרות עשן ברווחים שבין אניצי הקש. אנשים ישבו עסוקים במלאכת יומם בפתחי הבתים או בסככות שהיו בנויות זרדים ומחופות עלי בננה. הדרך שמרה על קו גובה אחיד עם הפרשים של 20-50 מטרים.

ישבתי לי שם כמו איזה אפנדי. מצלמה בידי האחת ותירס חם קלוי בשניה. חלצתי נעלי נשארתי בגרבי והשענתי את כפות רגלי על הדש-בורד לפני. חשבתי לעצמי, איך לעזאזל תכננתי לעבור את הקטע הזה בשלושה ימים על האופנוע. הרי זה היה לוקח לפחות שבוע עם עצירות במקומות בעלי מפלס עויינות גבוה ואפשרויות לינה אפס… כלומר הייתי צריך להקים איפה שהו אוהל כשברור שבאפריקה אתה לרגע לא לבד. בכל עצירה סתמית במקום סתמי, מישהם כבר יוצאים מהשיחים או היער ובוהים בך במקרה הטוב.
הגב שלי לאחר יומיים של חבטות נונסטופ שלח אותי לחפש את חבילת האתופן שלקחתי. עצרנו בגשם בצד הדרך ומייד קבוצת אנשים יחפים נעמדה לידינו לבהות. שלפתי את הכדורים מהתיק הוורוד. ואיש אחד ניגש וביקש אוכל. הלכתי לקבינה והבאתי לו שני קלחי תירס. היילה ניסה למנוע זאת, אך האיש כבר לקח (בראש מורכן ושתי ידיים מושטות לפנים – כאות תודה עמוקה) ונעלם לתוך הירוק. המשכנו ובחלוף כשעתיים הכאבים שככו.
ואז לפתע החלה הנמכה. ירדנו לגובה של 1300 מטר והנה הכביש חזר להיות כביש סלול, עצי אקצייה רחבי נוף ומכונות ענק בצבע צהוב ניקדו את הנתיבים בשוליים וגם כתובות בסינית היו מרוחות על גדרות של מחנות עובדים וציוד מכאני כבד. זה הפאן-אפריקה שבסלילתו זכו הסינים ונועד ליצור רצף תחבורתי מודרני בין מומבסה בחוף המזרחי של קניה עד לאדיס. היילה הסתכל החוצה מהחלון והביע שאט נפש מהסינים ועשה תנועות ידיים שמהן השתמע שהכבישים שלהם מתפוררים "נו גוד. נו גוד!"

השעה הייתה חמש ומשהו, השמים עדיין הזעיפו והטמפרטורות עלו מעט כשבאנו בשערי מויאלה המאובקת (הבוצית) ששידרה למרחוק את שליטת האיסלם בה בדמות צריחים ורמקולים שקראו לתפילה. וגם כנסיות ובתי תפילה נוצריים הציצו מבין הסמטאות פה ושם. התקדמנו לקצה הרחוב לכיוון מעבר הגבול שהסתיים לפתע באתר בנייה. שם עסקו בבניית גשר שאמור כנראה להוביל לעבר השני של הגבול לקניה. הכל נראה כמגרש נטוש של חברה לעבודות עפר שכל שותפיה מסוכסכים ושעובדיהם משבשים את העבודה בכך שהם מחנים רכבים בתוך בורות. טרקטורים בכפות מורמים נעים במהירות בתוך נהר אדם. רוכלים. אנשי צבא, נשים עם סלי קניות. טוקטוקים ואופנועי מונית מזגזגים בבוץ בין כולם. והעיקר, הגיע העירה מזונגו (כינוי לאדם הלבן באפריקה) לבנבן ועשיר. היילה נכנס לאיזו סמטה והבנתי שהוא מתכוון שנלון הלילה באיזה סטנדרט של מינוס חמישה כוכבים. "רגע היילה! השתגעת?" "גו טו גוד הוטל" לרכב קפץ בהזמנת היילה בחור צעיר והתיישב לידי לצורך הכוונה ל"גוד הוטל". איך לומר בלי לפגוע – הסריח רצח! כך שגיליתי שיא אישי חדש של החזקת אויר בריאות בלי לנשום עד שהגענו ל"הוסטל קוקה קולה" שלושה מבנים חד קומתיים מאורכים עם חדרים פשוטים אך נקיים מאד. האדם הלבן הוכנס לחדר עם שירותים מקלחת וכיור – שלא היו מחחוברים לכלום. דלת ברזל, סורגים. מיטה רחבה ונוחה. הקרבה למשרד הראשי נתנה גם סימני ויי פיי קלושים לטקסטים בלבד. היילה התכוון ללכת לאיזה חור לישון והכרחתי אותו להשאר איתי יחד עם המשאית ושאני אשלם על חדרו 200 ביר לילה. (כ-35 ש"ח)

בבוקר. עשיתי לו השכמה בשעה שבע ויאללה למעבר הגבול. כמו שהתקרבנו לשם, הסתערה לעברנו עדה של "פיקסרים". כאלה המתפרנסים מהידע והקשרים בהעברה מורכבת של אנשים, ציוד, או רכבים את הגבול. בדרך כלל שכרם (הממוצע בעולם כמו שלמדתי מנסיוני גם בדרום אמריקה) עומד על כ- 5 דולר.

המשימה שלי כרגע הייתה מורכבת למדי. החלטתי שאין טעם לפרוק את האופנוע והציוד מהמשאית ולכן עלי לחפש דרך לקרב משאית קנייתית גב אל גב לזו של היילה. נו! כמעט משבר בינלאומי. שהרי יש מתח מסויים בין קניה ה"מתקדמת" עם אתיופיה שנשארה קצת מאחור, בליגה למקומות ניחדים בכל הקשור לטכנולוגיה, תשתיות ושירותים מקצועיים. במשרד המכס זיכו את רשיונות האופנוע בסגנון של חמישה אנשים מסתופפים סביב הטופס הפשוט ורבים איפה צריך לכתוב מה.. בסוף הגעתי לביקורת הדרכונים בחדר מוזנח בבית בקצה העיירה. פקיד דובר אנגלית רהוטה ואדיב תיקתק דברים ויאללה לפעלול המשאיות. הפיקסר שלקחתי יצא איתי לצד הקנייתי שם עברתי את ביקורת הדרכונים. ואז חזרתי לצד האתיופי. שם מפקד המשטרה לא הסכים שרכב קנייתי יבוא לצד שלו להעמסה ומנגד הקצין הקנייתי דווקא הסכים ואז איש חשוב בבגדים אזרחיים שכולם פחדו ממנו, צעק שהוא לא מרשה להיילה לעבור לצד הקנייתי. אז עמדנו כך שעתיים. בוהים בגדר הגבול (שהייתה סרט ניילון אדום) עמדתי לי ומרוב שיעמום צילמתי קצת טיפוסים שחלפו על פני ואת הנוף סביב והנה האיש המפחיד (אותם) ניגש אלי "פאספורט!" הוא נבח. "נו פרובלם. קח פספורט". "מה אתה מצלם?" "אני מצלם מה שתיירים מצלמים. נופים, אנשים זכרונות" "תראה מה צילמת! "איך אני יכול להראות? זה גו-פרו. אין מסך" מאי שם הופיע איש מוזנח אחר והוציא מכשיר קריאת כרטיסים. שלפו את כרטיס הזכרון מהגו-פרו ופירמטו אותו. סבבה, בשביל זה ישבתי אתמול חצי שעה בלילה והעברתי חומרים להרד דיסק. והבוקר את עיקר הצילומים עשיתי באייפון כולל במעבר הגבול.

מבט מהצד של אתיופיה לצד הדרומי למעבר הגבול של קניה

כך שזה לא ממש עשה נזק. בינתיים היילה מעביר לי את הטלפון שלו – על הקו הבוס באדיס-אבבה "מיסטר יונתן, למה אתה מחזיק לי את המשאית עדיין? אתמול הבאנו את האופנוע שלך למויאלה והנהג כבר היה צריך להיות בדרך הביתה, זה יעלה לך עוד 300 דולר" "הלו מיי פרנד, איך אתה מרגיש? הכל כאן מתנהל פיקס בתוך חמש דקות המשאית יוצאת וכו'" שקרים? לא. השרדות. איזה פיקס ואיזה שטויות. הלכו להביא את ראש הפיקסרים של מויאלה. והוא תמורת 100 ביר הלך ושכנע את מי שצריך ונתנו להיילה לעבור לצד הקנייתי עם המשאית. אבל הי רגע, צריך לסדר משאית קנייתית. תפסתי רוכב קטנוע וטסתי איתו לצד הקנייתי לחפש משאית. כשאני משאיר את האופנוע והציוד לחסדי היילה ואיתי רק תרמיל הגב עם הניירת והאלקטרוניקה. והנה בכניסה לחניית המשאיות בצד הקנייתי, אני רואה משאית וסבלים עומסים שקים גדולים. "הו איז דה בוס?" קראתי. ניגש אלי בחור צעיר בחיוך רחב. "לאן אתה נוסע מכאן?" שאלתי. "הנהג נוסע לניירובי". "או קיי אני צריך שתעביר לי אופנוע מקולקל". אורו עיניו – זה הרי בונוס בשבילו, בין כך על הובלת השקים משלמים לו. "כמה?" שאלתי." 1400 דולר" ענה בלי היסוס. אוקצור עשיתי שעורים. יש כאן כ-800 ק"מ עד ניירובי, כריס המכונאי אמר לי שהמחירים להובלת בונוס כזו, הם סביב ה 50 סנט אמריקאי לק"מ… אמרתי לו שאני מוכן לשלם 30 סנט לק"מ ובסוף סגרנו על 45 סנט. ובין לבין בעל המשאית מאדיס על ההטלפון עצבני, רוצה עוד 300 דולר. חזרתי לצד האתיופי להיילה ובעזרת מתורגמן ביקשתי שיודיע לבוס שהוא כבר יצא הביתה. כעבור עוד רבע שעה, 6 סבלים מטעם עצמם ועוד פיקסר שנשבע שגם הוא עזר בתהליך,

גב אל גב בקניה

נפרדתי מעוד 20 דולר לערך במבט קר ומהיילה מארייאם הנהג "שלי" בחיבוק חם. עליתי על משאית מיצובישי כפולה בגודל מהקודמת. מלפנים: עאקעד הנהג, ענק שתקן ממוצא סודני. אני בצד השמאלי של הקבינה ובינינו באמצע, רעייתו הצעירה והקולנית עיישה, עטופה בהתאם לחוקי השריעה האדוקים במשי אדום זוהר כשמאחור בארגז המשא זרוק עלי, עוזר הנהג שתפסתי את מקומו הקבוע בקבינה ושתפקידו לטפל במכונית לאורך הדרך, לתדלק ולבדוק מערכות, לנהל פריקה, העמסה, להרים הכיסויים בביקורת במחסומים וכו'. ובינות לשקי השעועית השחורה, טמון לו זקוף וגאה, האופנוע וכל הציוד, וכולנו נעים בכברת ארץ זרועת עצי שיטה סוככנית ותלי טרמיטים בגבהים של כ 5 מטרים,

פנורמה שהלכה והפכה שממה צהובה בדרך הארוכה לניירובי. עד לפני שנתיים וחצי כשרכב כאן עודד וטאליס ידידי בכיוון ההפוך, הדרך הייתה דרך עפר מאתגרת וידועה לשמצה בקרב נהגים ורוכבים. ועכשיו היא סלולה למשעי. כמובן עם נוכחות ביצוע סינית מאסיבית.
ישיבה לאורך 13 שעות נסיעה רצופה לתוך ערב ולילה ובוקר, עם שני חבר'ה צעירים שהחליפו את הג'יבריש הבין כה וכה לא מובן לי מאמהרית לסוואהילית – הייתה חווייה מרעננת במסע של גילוי מימדים עמוקים של סבלנות, סובלנות כושר ערנות ודיבור בתנועות ידיים, שלעיתים הייתי צריך גם את הרגליים למשפטים ארוכים ממש.

עיישה עאקעד וחבר

הפליי-ליסט של שני החבר'ה האלה הועבר להם באמצע הדרך ע"י דיסק און-קי שנזרק מרכב שבא ממול – הדוד של עאקעד. ומכאן בעצם לא היה צריך לדבר כי המוסיקה הייתה בווליום כזה שלא הצלחתי לשמוע את עצמי חושב ויחד עם זאת לא הצלחתי להרדם. עצירה ראשונה במסעדת דרכים. מה מגישים? עז באורז. שוב, אני לא אוכל בע"ח. עיישה לא מבינה ממה אני מתקיים. והודיעה לי שאני "מאן אוף גוד" יענו איש האלוהים שלא פוגע בנפש חיה. יופי. "תודה אבל אפשר להזמין פיתה משהו?" בדיוק נגמר! יאללה, בקבוק מים גדול וממשיכים. בכל כעשרים ק"מ מחסום משטרתי. הדמות הבולטת – אני – זוהר מבעד לחזית המשאית וכל שוטר עולה במדרגה בצד שלי לתרגל את האנגלית ולחייך ורק השלישי פשוט הסביר לי שאני צריך לשלם לו כסף כי משהו במסמכי האופנוע לא תקין. אז באנגלית הכי אוקספורדית הסברתי לו שיפנה בבקשה למפקד שלו במויאלה בעניין אי הסדרים בטפסים וכך המשכנו. שוב, הבטתי בנוף בעניים כלות, לעבור כאן באופנוע זו חווייה אחרת. החמצתי. ויחד עם זאת שמחתי שבינתיים הכל מתקתק. עוד עצירה הניבה לחמניה ושקית צ'יפס בלי מלח ועוד בקבוק מים גדול.
הלילה עבר כמו דרקון סיני עשוי משי שקוף שמרקד באולם ללא גבולות. השמיים עדיין קדרו אך איפשרו מבט לכוכבים פה ושם.

הכביש החדש ממויאללה לניירובי

בשעה שמונה לערך הגענו לפאתי ניירובי. חמוש במטען אזהרות על המוניטין של ניירובי כבירת הפשע של אפריקה ויש המכנים אותה NAIROBERY כלומר עיר השודדים, אחזתי היטב בתיק הגב שלי כשעברנו ונתקענו בפקקים בתוככי שכונות צדדיות. בשכונה של מוסלמים, שנראתה כמו רחוב ראשי בטהרן, נפרדנו מעיישה שנעלמה בתוך שניה בסבך לובשות הכסות המסורתית המוסלמית. הגענו למגרש צדדי, חברה איתנו משאית ריקה, שקי השעועית הועברו אליה ומשם נסענו למרכז הלוגיסטי של חברת המשאיות. בעלי החברה בחור צעיר בשם חוסיין דובר אנגלית שוטפת. לימדתי אותו להשתמש באפליקציית הניווט CYGIC בה אני משתמש לאורך הדרך – לנהל את המשלוחים שלו בתוך ניירובי  ביתר יעילות.. שמח להוביל אותי בדרכים מוזרות למתחם המוסך/הוסטל/חניון/קמפינג/מנוחה למטיילים ברחבי אפריקה ברכב או אופנוע – של כריס,

בשכונה שקטה בפאתי ניירובי. כמה סבלים שהביא איתו עזרו לדרדר את האופנוע בכבש מתכת לתוך חניית המוסך המתוקתק. כריס שקיבל אותי ממרום 2 המטר פלוס שלו בברכה: "בוא נניח את זה כאן. נתחיל מחר".

 ארוחה ראשונה מזה 28 שעות

התחיל שוב גשם, הקמת אוהל לא באה בחשבון מבחינתי אז הלכתי לישון 11 שעות רצוף בדורם, חדר משותף, במחיר 12 דולר ללילה חלקתי אותו עם אדולף הגרמני, עוזר כומר כנסיה בדימוס, המסתובב באפריקה על פאג'רו מצ'וקמק בן 30 שעד שנרדמתי התנצל כי זה שמו והחלטתי לסלוח לו. קמתי לארוחה הנ"ל.

הכי מקובל בבלוגים של הרפתקנים לספר בסגנון "ואז עשיתי" "ואז המשכתי" "ואז הצלחתי" "קלי קלות. בקטנה" "שופוני"…ברוב המקרים עורכים את הדברים בעמימות מאצ'ואית והסתרה של לב שנופל לתחתונים פה ושם. אז תפנימו חברים, בלי אלה מסע אינו מסע. ואיני מתבייש לומר שעם כל הנסיון שלי. היו לי נפילות. בהמשך פשוט אפפו אותי מיילים, ווצאפים וטלפונים של עשרות מידידי. שאני מודה בפני עצמי, שלא ידעתי כמה מספרם גדול וכמה הם קרובים במחשבותיהם לי ולמעשי וכמה דאגה, אהבה, איכפתיות והקשבה הם נוטים אלי. לעולם לא אמצא די מילים להודות לכל אחת ואחד מהם. אם אני טוען כל הזמן שמסע הוא קודם כל אנשים. נוכחתי לדעת שזה כולל את העורף. תודה חברים! ותודה גלי שלי, אהבת חיי, ששלחת אותי שוב ושוב להמשיך בדרך ולבטל את הפגישה שכבר קבעתי עם עמיל המכס בניירובי לבירור עלות משלוח האופנוע הביתה.

כרגע אני כותב מהעיר ג'ינג'ה בקרבת קמפלה שבאוגנדה. הקישור פה כלכך חלש שאחכה לחצות שהרשת תשתחרר קצת מהעומס כדי לשלוח את הפוסט.

---

–———————————————

כל הזכויות C שמורות ליוני בן שלום

———————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

אדיס אבבה . או מאמא!

(תמונות יועלו מאחר יותר – בעיות איכות רשת) עוד רגע מסיים שבוע סוער באדיס-אבבה. האופנוע. להלן ״הכלב החולם״ הגיע לשדה התעופה בולה (לא על שם המשקפיים) ארבעה ימים לאחר שנשלח מארצנו. זה היה סופש. כך שנאלצתי לחכות לפתיחת המערכות כאן ביום ב׳. החלטתי להעזר בחברה שעוסקת בשחרורי מכס. אתם מבינים – מקושרת. ואכן זה עבד שלושה אנשים רצו ברחבי נופי מדינת הקרגו וספרתי 12 פונקציות שדיפדפו צילמו חתמו העתיקו ״תלך לשלם״ תחזור. שב פה. בקיצור כל מעבר משטח לשטח עוברים בדיקות סטייל נתב"ג ואז האופנוע מוצא מהמחסן לרחבה ואנוכי לאחר חיבור המצבר וניפוח מעט אויר בצמיגיו המעולפים, מוזג ליטר בנזין לקרביו ו…. המצבר מת. אבל מת. והנה כבר צהריים. עכשיו תבינו שבאתיופיה (בתוך שבוע כאן ואני מניח שזה תקף לכל היבשת) אין מצב שאתה עושה משהו ברשות הרבים ואנשים לא נכנסים בינך לבין מעשיך. אני למשל מבריג פתאום ראש נדחף ביני לבין הבורג ומישהו אחר כבר מתחיל להבריג בצד השני בלי שנדרש וכו׳ בסה"כ אנשים טובים. ואז כשאני עולה מלא חשיבות וכבוד לאוכף הכלב, לבוש כמו אסטרונאוט מרושל ומפולצן משהו. בטח מול עדת לובשי סרבלי עבודה מרוטים – מביא להם פלופ שכזה שפשוט הם התעלפו מרוב צחוק. המנוע לא מגיב ללחיצה במתנע. טוב, אני הרי גיבור גדול והתחלתי לצחוק איתם,

אף שליבי החזיק מין התעטשות כזו שאחריה הוא נופל לתחתונים. נאדה! אין מצבר ואין בטיח. אוקצור. ממשרד חברת העמילות שלחו משאית קטנה והעמסנו את הכלב עליה כשכולם סביב שוב. נדחקים לדחוף ולגעת ולצחוק. ביקשתי מבעל החברה שיברר על חשמלאי דו גלגלי באדיס, ושנהגו יוביל אותנו אליו (ביקש וגם קיבל עוד 50 דולרים) רגע, עוד לא עשיתי לכם ספתח עם אדיס, אך קבלו הצצה לעיר שמעוררת סימפטיה וגעגועים למחנות הפליטים ברצועת עזה. פשוט כאוס אחד ענק (למען האמת, ניכר מאמץ ענק להכנסת סדר במרחב העירוני ההזוי הזה, אך משהו כאן מביא את הנקלע למקום לתחושה של נסיגה ועצבנות – פן משהו יפגע בך. ולמען האמת האנשים שאני נתקלתי בהם היו נחמדים ומלאי רצון טוב – ללא יוצא מהכלל) וגשם טורדני הופך הכל לעיסה בלתי לעיסה או נבלעת. ואז מגיעים לסככה טבולה בגריז שחור עם כמה טוסטוסים, שמלהקים לסרטי רטרו על חתיכים עם מכנסי טרילין ושמן בשיער בשנות החמישים. ויוצא בחור נחמד ונמרץ מטפס על גב המשאית בודק את דופק המצבר ופוסק: ״מת!״ עכשיו לך תמצא מצבר 12 וולט 12 אמפר בעיר שהיא גן עדן לסקוטרים סינים מצוקמקים ממש שמניעים בקיק סטרט. בקיצור בכל קריית הבוץ והניחוחות, לא נמצא ולו מצבר אחד שמיועד לאופנועים מהדור החדש (אפשר לחשוב… אופנוע בן 10) כמובן טלפונים לאלכסים מכונאי הפלא שלי בארץ. וההנחיות והעצות זורמות. שורה תחתונה קניתי ב 1700 ביר

מחכה למשיח

(קצת פחות משלוש מאות שקלים) מצבר סיני בעל יכולת של 10 אמפר חלשלושים. שוב יום חדש והשמש שמעל לעננים הגיעה לצהריים ושוב העמסתי הכל על האופנוע. נפרדתי בשמחה מהולה בטיפים ותשרים לרוב וכמה חלקי ציוד מיותרים כמו לדרמן. מזרן מתנפח ושקית עם קפיצים (?) מכל עובדי הגסטהאוז sheba בעיבורי העיר. נפנפתי לשלום, עליתי על הכלב והוא… קליק קליק מצבר חלשלוש. או קיי. בעניין הלב אתם כבר מנחשים. מארחי נכנסו בריצה לתוך המבנה כדי לצחוק בלי להעליב. רק שוב לפרוק את כל הציוד ולפרום את שזירות המקרמה והקשירות של השקים והצ'ימידן כדי להגיע למצבר ואז לבקש מחאסן שיביא את הטנדר לצד האופנוע כדי להניע עם כבלים אבל רגע הכבלים נעולים במשרד. והבוסית כבר הלכה הביתה והנה גשם ניתך וכולם ברחו. תראו, אני אוהב מים וגשם. במיוחד כשאני יודע מה עובר כרגע על כולכם בציון הלוהטת אבל ת׳אמת, לזה לא הייתי מוכן. פריקה והכנסת כל הציוד שוב לחדר בקצה המבנה. ואני על חלקיקי חמצן (אדיס יושבת בגובה 2300 מטר) רוצה לצעוק. אבל לוחש לעצמי: הרפתקה באפריקה לא מתחילה בליטוף גורי אריות. זה חלק מהמסע. אין טוב או רע. זה הדבר עצמו ויאללה ממשיכים. ואז הגיע הבוקר ושוב חאסן עם הכבלים והופ מניע שוב מעמיס הכל לאט. עולה עליו ומניף ידי לשלום לכל הצוות (כן הייתי שבוע האורח היחיד כאן) סטייל טיטאניק היוצאת לדרכה. סגרתי משקף הקסדה פצחתי בשיר (למי שמתעקש אריה של מוצרט) ויצאתי לכביש הראשי … רגע מה קורה שם? אור לחץ השמן מהבהב באדמומיותו השטנית יו-טרן ושוב אני בגסט האוז. כן: צהריים, פריקה, גשם, צחוק כבוש, תירוצים מארסנל השכנוע העצמי והנה עוד יום עובר. טלפונים לאלכסים ולעוד כל מיני חברים של חברים של ידידים שזרמו אלי מחברי ההרפתקנים שכתבו באתר הרפתקה על מסעותיהם הנפלאים ויש לנו קבוצת ווצאפ ערה במיוחד. מסקנה: או שהלך חיישן או שהלך המנוע. כמה פשוט. בלי להתקמבן עם סיפורי שכנוע עצמי ש״יהיה טוב״ ברור לי שנהיה לא טוב וישועה לא תימצא ברדיוס קערת העיר המיוחדת הזו. והחלטתי לבטל את התכנית לעלות רכוב לצפון אתיופיה. האופנוע יגיע לניירובי בהקדם. שם יש את כריס המכונאי המוכשר. בעליו של מחנה ג׳נגל ג׳נקשן שקיבל ממני טלפון והוא יכריע בנושא. אז זהו. עברתי לשלב תכנון העברת הכלב על גבי משאית קלה לשם. לג ראשון דרומה 780 קמ מכאן עד למעבר הגבול בעיירה מויאלה. לג שני כ- 800 קמ ממויאלה לניירובי. די לעכשיו. כי בטח עוד שנייה יעוף פה הויי פיי. אנסה לדחוק כמה תמונת לפני. ובלי גלי שלי שמחמ״לת את המסע הזה מתוך היורה הלוהטת הייתי עדיין במחלקת הקארגו כמו איזה קישוט או דון קישוט דה לה שמטה. רוצה לרגע לציין כי אני באמת נהנה על אף שנראה שהמצב על הפנים.

——————————

כל הזכויות C שמורות וכו'

—————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

אל הקלאהרי בדרך הקשה

לבלוג הישיר של אחינעם (באנגלית) כאן

בוצואנה ידועה כמקום בו יש יותר חמורים מאנשים ואכן, יש הרבה חמורים. כמו כן, נראה כאילו כולם, כולל כל הכבשים, העזים, הפרות והסוסים של בוצואנה עומדים כל הזמן ממש באמצע הכביש, בדרך כלל בוהים בך בכעס אם את מנסה לעבור בשלום. זה מתחיל להרגיש יותר כמו אפריקה – מהמורות וחיות מנקדות את הכביש.
הגעתי דרך מעבר גבול מוהונגו, פגשתי פקידים מנומסים ויעילים משני צדי הגבול, ולאחר מכן רכבתי לשאקווה Shakawe. פגשתי את שאלק וריצ'רד, שני דרום אפריקאים שנוסעים בלנדרובר שלהם מדרום אפריקה לאתיופיה. יצאנו לטיול של יום אחד לתוך גבעות טסודילו, איזור של ארבעה גושי סלע עליהם "ציורי בוש" יפים. הוקסמתי מהעובדה שיש במקום רישומי פינגווינים ולווייתנים וכן מבחר בעלי החיים האפריקאי הקלסי. כנראה גם ציורי חניתות לצייד דגים לא רחוק מאגמים באזור שיבש. מסתבר כי הבושמנים פגשו לווייתנים כאן באמצע מדבר קלהרי הצחיח. מדהים!

משאקווה נסעתי למאון Maun שם זכיתי לארוח נפלא אצל מייק, אמן מקומי ובני משפחתו. הלכנו לשתות בירה לאורך הנהר, ניסיתי את מזלי בדיג (לא ממש הצליח לי), נפגשתי עם כמה מתושביה המעניינים של העיר, ובינתיים הדבקתי פער מטלות כמו כביסה, ניקוי שרשרת האופנוע ותפירה. דברנו עם פקר, מתנדבת חיל שלום שמשכירה שם חדר, על האתגרים שבתפקידה ועל החינוך בכל הקשור ל- HIV. בבוצואנה כל משרד ממשלתי חייב לחלק קונדומים, ראיתי די הרבה מהם, אבל מנהגים מסורתיים עדיין מהווים מכשולים. במאון פגשתי גם את אריק, עוד רוכב דרום אפריקני שמטייל כחודש על אופנוע דרך נמיביה ובוצואנה ולמחרת רכבנו יחד לנאטה Nata. קיווינו לבלות לילה באוהלים בתוך מישורי המלח של מאקאגדיקגאדי Makgadikgadi אבל לא הצלחנו למצוא את הדרך פנימה, אז התפשרנו על מאהל קמפינג בנאטה.

פגשנו שני חבר'ה שהיו בטיול אופנועים מניירובי לקייפטאון – ג'ון מבריטניה והאמיש מאוסטרליה. האופנוע של האמיש הפסיק לפעול לפתע באמצע הכביש והגיע לאכסניה על גבי טנדר גרר. בילינו לילה של צחוקים והחלפת טיפים ולמחרת אריק, ג'ון ואני רכבנו לטיול של יום אחד לתוך מישורי המלח. זה היה כל מה שיכולתי לקוות ועוד! חול עמוק, בוץ סמיך ונוף מרהיב עשו לנו אחלה יום של רכיבת שטח. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחנו להגיע למשטחים הלבנים הבוהקים המפורסמים של מישורי המלח מאקאגדיגאדי. אז למחרת ג'ון ואני הצטיידנו בדלק נוסף, מים ומזון ויצאנו נחושים לתוך ליבם של מישורי המלח, עד קובו איילנד.
בחלק הראשון של היום היה חול עמוק, אחר כך נסענו דרך שבילים צרים מאוד עם דשא גבוה משני הצדדים ורכיבה במרכז הנתיב. אחת הנפילות הכואבות הייתה כשהעברתי את רגלי דרך העשבים הזקופים, הוטחתי והתלגלגלתי אל הקרקע. בהזדמנות אחרת, כמה פרות, שהתרשמו מאד מרעש האגזוז הרועם של ג'ון, היו אדישות לחלוטין לשלי וחצו לתוך הנתיב שלי, מה שגרם לי לסטות וליפול שוב.

אני חייבת שנייה לדבר על העצות שקיבלתי. אנשים נלהבים מאוד לתת עצות, ואני מעריכה את זה. אבל לפעמים זה מרגיש מתסכל. יש אלף דעות שונות. יש אנשים שאומרים לרכוב עם לחץ האוויר גבוה בצמיגים. יש אומרים נמוך. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול לאט ולשמוט את הרגליים למטה. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול עמוק מהר ככל האפשר. ייעוץ זה טוב – אם אתה רוכב על אופנוע קטן, קל, שאתה יכול להרים אותו אם הוא נופל, כשאתה קרוב לבית וזה לא יהיה סוף העולם אם משהו ישבר וכנראה לא תמצא חיות-בר באמצע הנתיב שלך. אבל האופנוע שלי כבד מאוד, אני לא יכולה להרים אותו, אני באמצע אפריקה ולא קרוב לבית, ואם הוא נופל ונשבר – זה מתכון לסיום הטיול שלי. אז לפעמים איטיות ויציבות מנצחים במירוץ.
זה גם לא מפריע לי להודות שאני נופלת בלי סוף. אני לא מתביישת להגיד שאני רוכבת במסלול אימונים, יש לי הרבה מה ללמוד. זה כל מה שהמסע הזה אמור להיות. לפעמים אני מקבלת תגובות והערות על הנפילות שלי. אני מוכנה לפרסם כל תמונה בכל פעם שהאופנוע  מונח על הקרקע ואני חסרת אונים לידו. לא אכפת לי לחשוף את החולשות שלי, אני מאמינה כי זה כשלעצמו הוא כוח, להיות מסוגל להודות בתקלות ובליקויים שלך. אני מעדיפה לעשות את זה ולהראות את הרכיבה שלי כפי שהיא באמת, מאשר לכסות על הקשיים והתסכולים.
זו היתה נסיעה קשה, אבל בכל פעם שעצרנו אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף סביבנו. עשב גבוה התאבך ברוח, עצי שיטה ניקדו את המישור ומפעם לפעם נראו כמה יעני בר במרחקים. יכולנו לראות עננים לבנים שעלו מהמישור שדחפו אותנו להמשיך ברכיבה. אבל אז…
האופנוע שלי לא הצליח לצבור מהירות. זה היה כאילו המצמד מחובר כל הזמן ושום כוח לא הגיע אל הגלגלים. קרטעתי ב 10 קמ"ש בקושי לאורך 40 קילומטרים לקובו איילנד. בצד החיובי, זה קידם תרגול טכניקת רכיבה בעמידה במהירות איטית, אז בהחלט שיפרתי את מיומנות האיזון שלי.
קובו איילנד היא גבעה קטנה הבנויה מאבנים גדולות ועצי באובב ענקיים, ממש על קצה מישורי המלח. זהו מקום מיסטי וצפייה בשמש השוקעת מעל הנוף הזה היתה שווה את כל היזע והדמעות של היום.

ואסקו, מנהל הקמפינג במקום ארגן טנדר שיקח אותי ואת האופנוע לתוך העיירה לטלאקנה Lethlakane בבוקר שלמחרת.
בלטלאקנה נסענו לחברת הנדסה המנוהלת על ידי בוץ' שבעזרת המכונאי שלו, מיילס, פרק את האופנוע. כנראה שהמצמד היה בלוי ויצטרך להיות מוחלף. שוב, נסיגה, בזבוז זמן, בזבוז כסף. אהה, כן. בסגנון וניחוח אפריקני אמיתיים (וסלחו לי, אבל גם בחוסר יעילות), המצמד אמור להגיע מחר מדרום-אפריקה.

במובן מסוים, זהו המקום הטוב ביותר בו כדאי לדברים להתקלקל, משום שלכל מקום צפונה מכאן – משלוח של חלקים יימשך הרבה יותר זמן והחלקים יהיו יקרים יותר.

בינתיים, אני נחה לקראת השלב הבא של המסע עד מפלי ויקטוריה!

————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרקוד עם אופנוע, ציידים ואריות

לבלוג הישיר של אחינעם כאן

"עצור את המכונית! תפוס את הרובהש'ך, מצאנו עקבות טריות!" גלגלי הלנד-קרוזר בלמו בהחלקה וג'ספר, אנדי ואנדי נטלנו את רובי הציד שלנו וירדנו מהרכב. זוג אריות אכל תשעה עשר עגלים בשבועות האחרונים ואנחנו היינו במעקב אחריהם אל תוך הבוש הנמיבי הסבוך. אם נמצא אותם, נוכל להרוג אותם באופן חוקי. אריות, שהחלו לצוד בקר כבר לא יחזרו לצוד טרף צייד רגיל וקשה יותר להשגה הם יחזרו לאכול את הבקר הזמין. ג'ספר ואיתו שאר החקלאים באזור מתמודדים עם בצורת, ועם ציידים חצופים שכבר הרגו בבעלי החיים שלהם, הם לא יכולים להרשות לטורפים להמשיך בחיסול עדריהם. עקבנו אחרי הצללים הרכים, כמעט בלתי מובחנים – של עקבות בחול, עד שהגענו לשקע באדמה מתחת לגדר הגובלת בחווה שכנה. על גדר התיל היה תלוי קומץ מרעמת אריה – מחוספסת ושחורה. שני האריות היו אריות מדבריים נדירים, אבל בגלל שעקבותיהם נדדו לסירוגין אל ההרים ואל השטח של ג'ספר, הפסקנו את המרדף. חזרנו ללנד-קרוזר, קצת מאוכזבים אך גם חשנו הקלה שלא היינו צריכים לירות בחיות היפות הללו.

עקבות אריה בחול

פגשתי באנדי לפני כמה שבועות בקייפטאון. ניוזילנדי החי בשוויץ, אשר כבר עבר את כל מערב אפריקה על BMW GS1200 שלו. הוא הזמין אותי לבוא ולגור עם חקלאי מקומי בשם ג'ספר, ליד העיירה אוטיו Outjo בצפון נמיביה. היו שם גם בני זוג מבריטניה, רוב ומנדי, אשר ירדו גם הם דרומה דרך מערב אפריקה עם לנדרובר, מצטרפים לחגיגה, ויחד היה לנו שבוע נהדר כאן. התחלנו לעקוב במהלך היום אחרי אריות ונמרים, עזרנו עם הבקר, התאמנו בירי לעבר פחיות בירה, הכרנו חקלאים אחרים באזור ורכבנו בשטח החקלאי הענק. בלילות הקמנו מחנה באמצע הבוש ובישלנו כמויות מאסיביות של תבשיל חזה בקר, בשר טחון עם פאפ (דייסה מלוחה מתירס), קארי עם אורז, שניצל ראם עם דלעות או צדפות עטופות בבייקון. ישבנו סביב המדורה, כל אחד עם בירה קרה או ג'ין וטוניק והקשבנו לסיפורים של ג'ספר.
ג'ספר הוא אדם מדהים, ענק עדין עם לב טהור מספר סיפורים מלידה. בעברו היה בצבא ועבד בבניין וכיום מנהל שלוש חוות. הוא צייד מקצועי, המוציא לקוחות עשירים למסעות ציד חיות בר. הוא סיפר לנו על ההיסטוריה של העיירה אוטיו; הסבא רבה של אשתו של ג'ספר יצא בעקבות בן שבט הררו המקומי מהבירה וינדהוק. הוא הבטיח לו כי בין הגבעות האלה חבוי לו מעיין. לאחר נדודים ושוטטות במשך שבועות ועל סף המוות, כשכבר עמד לוותר קרא המדריך "אוטיו!" שפירושו בשפה הררו "תסתכל כאן!" וראה זה פלא! במקום התגלה מעיין מפכה כמזרקה שהיה לבסיס לעיירה היושבת שם היום. ג'ספר סיפר לנו גם על כמה מלקוחות הציד שלו – המעניינים יותר, ביניהם מלך ספרד, אמריקני לבן שהתעקש שהוא חצי אינדיאני ואכל כבד חי של איילה בעודו מיילל אל הירח המלא, פיליפיני שחירבן במכנסיו כשנפגש עם אריה שהסתער לעברו ודרום אפריקני שבעת שהתקרב נמר למלכודת שהניחו, התכופף מתחת לשיח ודקר את עצמו עם החץ שלו.

משמאל: אנדי, רוב, אני, ג'אספר, ומנדי

ארוחת בוקר

ג'ספר גם עזר לי להחזיר את הביטחון העצמי שלי ולרכוב כמו שצריך. ערב הגעתי לחווה, התרסקתי 10 מטרים מדרך העפר המובילה אל ביתו. אחרי התאונה שלי ב-Sossusvlei השתדלתי לרכוב כמה שניתן כל הדרך על כביש סלול ושיננתי לעצמי "רק להיות רגועה, פשוט להיות רגועה" והגדלתי בכך את שעורי הפאניקה. כמובן נפלתי בשנית לתוך החצץ, זה היה בלתי נמנע. הורדתי את כל הציוד מהאופנוע אבל עדיין לא הצלחתי להרים אותו. כמעט בכיתי מרוב תסכול. עוד משבר אמצע מסע. אחד מאותם רגעים שבהם את כמעט נשברת ואז קול אחר בראש שלך אומר: "נו, תפסיקי להתבכיין ולעשות עניין. תתחילי לחפש פתרון" ג'ספר ואנדי הגיעו לעזרתי ושני ערבים לאחר מכן יצאנו לנסיעה ארוכה של 70 ק"מ על חצץ וחול, ג'ספר נסע בעקבותי על הלנד-קרוזר. התרכזתי בשמירה על רוגע ושחרור זרועותי כך שלא לחצתי בכוח על ידיות הכידון ולא נלחמתי באופנוע. היה רגע אחד של אימה טהורה כאשר קודו ענק קפץ מתוך החשכה והחטיא את הצמיג הקדמי שלי במילימטר. הייתי כל כך מופתעת, שלא היה לי זמן להאט. אבל חוץ מזה נהניתי מאד ללמוד לתת לאופנוע "לרקוד" בחול ואז לדחוף אותו קדימה כך שהוא שומר על קו ישר.

עכשיו שימו לב לשתי עצות למצטיינים שיכולים להפוך אתכם למקצוענים ברכיבה מחוץ לכביש!

עצה מספר אחת: דמיינו שאין לכם כתפיים. אבל לגמרי לא. הטו את על הגוף קדימה והסירו את משקלו מהידיים.

עצה מספר שתיים: תשירו "אני מאמין שאני יכול לעוף!" בקול רם ככל האפשר. ברצינות, זה עוזר.

באחד מהימים יצאנו לחפש שתי זברות פצועות אשר נורו על ידי איכר אחר באזור. היריות לא כוונו היטב – והזברות הפצועות סבלו כרגע מכאבים חזקים. מותן יהיה בזבוז אם לא נצליח למצוא אותן. כשהתקדמנו בהרים בחיפוש אחר עקבות של דם על הסלעים, דיברנו הרבה על ההבדל בין רוצח לבין צייד. ג'ספר לא נהנה לצוד. הוא והחקלאים האחרים עוסקים בציד חיות בר באזור באופן מבוקר, רק לבשר למשפחותיהם ולמשפחות עובדיהם. הוא צד טורפים המאיימים על חיות המשק שלו ולוקח לקוחות "למסע ציד" באזור מוגדר על מנת להרוויח כסף כדי לפרנס את משפחתו. הציד מבוקר היטב על ידי הממשלה, כך שרק בעלי חיים קשישים וחולים ניצודים. רוב סכומי העתק המשולמים לציד חיות אלה, חוזרים למערך השימור שלהם. (כמובן, מערכת זו אינה שלמה או נקיה ויש בה גם שחיתות בשפע.) ג'ספר דיבר על האתיקה של ציד – להרוג מסיבות "מוסריות", לעקוב אחר החיה הניצודה בזהירות ברגל, לירות ירי ישיר ומטווחים קצרים בלבד, כמו גם לוודא שכיוונת היטב כדי לא לעזוב חיה פצועה סובלת מכאבים עד מותה. זה נראה קצת יותר מוסרי לקבל את הבשר באופן זה מאשר להיות מודע לתהליך על ידי מי שקונה את זה ארוז מראש עטוף פלסטיק מהסופרמרקט.

חקלאים אלה מנהלים חיים קשים, אשר בשנים האחרונות הפכו להיות קשים אף יותר. הבצורת הפכה את האדמה לעקרה ויבשה. עלים ירוקים נדירים מציצים מענפים אפורים, שיחים קוצניים המשתרעים לאורך קילומטרים. בורות מים ריקים ויבשים ופרות צמאות משוטטות בעייפות, עצמותיהן מציצות מתוך עורן. אין לחקלאים ברירה אלא למכור את הבקר שלהם לשחיטה – לפני שהם ימותו בכל מקרה. היצע גדול של בשר בקר אומר כי המחיר ירד באופן דרמטי והחקלאים משולמים על כך פרוטות. חוץ מזה יש גם ציידים המסתתרים על אדמתם וצדים את חיות הבר ואת הבקר שלהם. הגענו למחנה צייד לא חוקי אחד, מלא גולגולות, עורות יבשים וחתיכות מתכת דקה ששימשה כסכינים. אחד האתגרים בתביעות נגד ציידים אלה היא כי חקלאים נוטים להיות לבנים בעוד הציידים הלא חוקיים הם שחורים בדרך כלל. השופט אינו עיוור צבעים וגזע הוא סוגיה בנמיביה.
זהו נושא קשה ויחד עם זאת אני רוצה לנסות ולומר מילה על זה. כשמדברים עם חקלאי נמיבי שמשפחתו מחזיקה באדמותיה כבר חמישה דורות ופתאום הממשלה רוצה לקחת ולחלק אותה למקומיים, כהעדפה מתקנת. זה נראה קצת לא הוגן. הם בנו את המקומות אלה וקשה לטעון כי אם המתיישבים הלבנים לא היו עושים זאת, היו המקומיים השחורים בונים את החוות בעצמם. לדוגמא, באתיופיה, אשר מעולם לא היתה תחת משטר קולוניאלי, לא ניתן לטעון שהיא הרבה יותר מתקדמת מאשר השכנים שלה שעברו תחת שלטון זר. מדינות אפריקניות נוספות בן נזרקו מתיישבים לבנים, לא הסתדרו טוב יותר בלעדיהם (אנגולה, מוזמביק), ודרום אפריקה על פי כמה הערכות, הולכת ומידרדרת במהירות בעוד הכלכלה מתרסקת והשחיתות פורחת. מצד השני, קיים אי שוויון שאינו מוטל בספק בין לבנים ושחורים. הבושמנים השחורים נוסעים בחלק האחורי של הטנדר, עושים את כל העבודה המלוכלכת ותמיד יושבים בנפרד. שחורים נוטים להיות פחות משכילים ועניים. הם תמיד במקצועות כמו משרתים, טבחים, מלצרים ועובדי תחנות דלק. העניין הוא, שאין דבר כזה צדק. אי אפשר לתקן עוולות היסטוריות, וזו סתם התיפיפות נפש לחשוב כי שוויון מתקיים בכל מקום אחר בעולם. אני לא מביעה עמדה, או לוקחת צד, כי אם רק מנסה להרהר קצת על המורכבות של הארץ הזאת.
השבוע האחרון היה מדהים – הזכות להיות אורחת של מישהו אחר ביום-יום של חייו. זה כל כך שונה ממה שאני יודעת ובנוסף פגישה עם אנשים נעימים ומעוררי השראה. גם אם זה נמשך שבוע, באמת הרגיש לי כמו משפחה.

————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

רכיבה במושב האחורי במערב נמיביה

לבלוג הנהדר של אחינעם כאן

17 במאי 2016

בעוד האופנוע שלי חיכה בוינדהוק למגן רוח חדש ומנשאי אוכף רכים, יו הזמין אותי ברוב אדיבותו להצטרף אליו כמורכבת במושב אחורי, לסיור במערב נמיביה.

זה המסלול:

עזבנו מוקדם ביום שישי בבוקר ופנינו מייד לתוך דרך עפר יפהפיה, עלינו את Speetshoogte Passe וירדנו לתוך סוליטייר, שמסומנת כעיר במפה, אבל למעשה זו אכסניה קטנה, תחנת דלק ומכולת מחוברים יחד באמצע המדבר. המדבר – זה פתיחות, שממה וקשיחות דברים העושים משהו לנשמה. נראה לי שאלוהים, או איזה כוח על טבעי אחר, ממלאים אותנו בפליאה, והיא עוצמתית יותר במדבר ועל פסגות ההרים.

נסעו משם אל שער הכניסה ל- Sossusvlei, דיונות החול האגדתיות של נמיביה, רק כדי להסתובב לאחור. תקנות חדשות אוסרות על כניסת אופנועים. זו היתה אכזבה גדולה, אבל לפחות יש לי תירוץ טוב לחזור נמיביה בקרוב.

הקמנו מחנה קטן תחת הכוכבים ליד סוליטייר ולמחרת בבוקר יצאנו ברכיבה צפונה לכיוון החוף.

כשהגענו ל Valvis Bay מיהרנו אל הלגונה ומצאנו אותה מלאה בפלמינגו זוללים. יכולתי לשבת שם במשך שעות רק כדי לבהות בעופות האלה, מאות מהם סועדים, צווחים עפים למעלה והופכים לעננים ורודים.

בנמל פגשנו קבוצה של נשים משבט ההימבה שהסכימו להצטלם איתי (תמורת תשלום קטן כמובן). אפשר לומר משהו על חובת התשלום ועל האוזניות של האישה מימיני – אבל כבר הרגעתי את הציניות שלי.

ביום ראשון בבוקר נסענו ל- Swakopmund לארוחת בוקר מפוארת, סיירנו בשוק עבודות היד וקניתי אגוז מלקני (Makalani) שגולף אישית על המקום.

אגוזי מלקני מקושטים – יופיים בא מהקישוט הנחרט בהם

מסוואקופמונד נסענו לעמק הירח, רשת מדהימה של גבעות העשויות סלעים חדים ומדובללים. האיזור מכונה "Badlands" והוא בשימוש נרחב בידי תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות.

לאחר מכן המשכנו דרך Spitzkoppe, הר בצורה משולשת ודרך עיר באותו שם, שם פגשנו כמה אנשים מקומיים שעזרו לנו באדיבותם במציאת כיוונים.

אני בתפקיד הצלמת

ישנו באותו ערב באומרורו Omaruru ולמחרת בבוקר, יום שני, עשינו את דרכנו בחזרה לוינדהוק דרך כבישי מחוז צרים בין החוות. מצד אחד היה הרבה יופי לראות -ג'ירפות (פעם ראשונה בשבילי), אימפלה, Springbok, ראמים, חזירים, בבונים וחתולי פרא. מצד השני, ברור כי הבצורת המתמשכת הפוגעת בנמיביה היא מכה קשה להתמודדות. כל אפיקי הנחל שעברנו היו יבשים לגמרי, העצים והדשאים צהובים ואפורים. חלפנו על פני קבוצה של פרות, שתיים מהן היו מתות, עצמותיהן הזדקרו בשמש מתוך בשרן באדום חולני ממש. הפרות האחרות בקושי יכלו לזוז, היה ברור שהן לא קמו ממקומן במשך ימים. זה היה מראה קשה.
כשחזרתי לוינדהוק התאחדתי שוב עם האופנוע שלי. מנשאי האוכף הרכים, קטנים יותר ממנשאי האלומיניום הקודמים שלי כך שנאלצתי להיפרד ממשקל עודף ולוותר על שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות וזוג נעליים. רק הוכחה שלא הייתי צריכה אותם מלכתחילה. מוטב מאוחר מלעולם לא!

————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים (פרט לאלה השמורות ל-Uwe Schmidt) שמורות לאחינעם הראל

——————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!