לרכוב את זמביה, מבעד לנופים ומחשבות

לחיצת יד שהייתה סוג של קווץ' לחמישה מלפפונים שנשכחו שבוע באוטו, הייתה קבלת הפנים שקיבלתי במעבר הגבול בין טנזניה לזמביה מבחור צעיר וגבוה שהתייצב מולי באמצע הכביש המטולא איתו הגעתי לפאתי העיירה TUNDUMA הוא היה המבוא לקטע גבול עולמשלישימי המקובל במדינות מבורדקות: "פיקסר", הוא זכה בי. כלומר היה הראשון לזהות אופנוען מגיע לכיוון ורץ לצד האופנוע כשהוא מנפנף מדרכנו פיקסרים – מעכרים – אחרים שהתמהמהו בהבנת המשחק. מבלי לדעת סוואהילית הבנתי מה הוא צעק: "הוא שלי!"
"מד לחיצת יד" שהיא סוג של אפליקציה שעוד אמציא – מקבל בשניה אחת את כל המידע על האדם העומד מולי. אם הוא אמין, תחמן, ישר, הוגן, סתמי, אגואיסט, אמפטי, מסוכן, חזק, חסר חשיבות, בעל דימוי עצמי ירוד-או מוגזם. מנהיג, מונהג, אני מעניין אותו, האם מישהו או משהו בכלל מעניין אותו, חדשן, נאיבי, מיואש, מנוסה, חם, אבוד, עצבני, סקרן, ישיר, מוביל, נגרר, מדוכא, חנפן, אמין, נרדף, טיפש וכו' . וכאן אני משליך מבלי אפילו לחשוב על כך – על מה עלי לעשות… לברוח, להתחבר, להתנתק, להאמין, להזהר, לשמור על הארנק, לזכור וכו'. איני צריך להביט בעיניו, בתווי פניו, בהבעתו, בצבעו, בגובהו או בכמות השיער על ראשו. אין לי עניין אם הוא יחף, לבוש בהידור, ענוד שעון זהב או נושא דרגות. לחיצת יד מעבירה הכל. גם שאר גופו ממנו נשלחת היד אומר הרבה. למשל: האם האדם מולי מקצר טווח? האם הוא קם לקראתי או נשאר תקוע במקומו ורק גופו אם בכלל, נוטה אלי? או אולי הוא נשאר בעומדו ומגיש לי יד לצד גופו או אל מאחורי גבו… ואיך היד מושטת, האם היא שלוחה לפנים אצבעות מתוחות והאגודל זקור? האם היא מונפת לאויר פתוחה ומתוחה כמו מטוס הבא מאחוריו ואמור להתנגש בידי, בשילוב מדוייק של מפגש בין כפות הידיים…? או פיסת כף ידו דומה לסמרטוט סחוט המשתחרר מעקלתון הסחיטה, שמוטה לפנים ברישול כשהאגודל מוסתר ורק ארבע אצבעות רפות מתקרבות לנגיעה מהוססת? האם הוא חופן את ידי במלא הכח…? או מושך במהירות את ידו מידי כאילו קיבל מכת זרם? האם אצבעותיו אוחזות איתן או שמא הן צרור אספרגוס לאחר הרתחה…? האם הוא לוחץ את ידי בשתי ידיים ומנער אותה היטב כאילו מנסה לתלוש אותן מגופי? או הוא מהמתעצלים שאינם מייחסים למפגש חשיבות והמגישים לי יד שמאל, כחבילת סוכריות גומי – כי ימינם עסוקה…? האם הוא מחזיק בידי, מביט לעיני ומדבר או שואל או משנה את עוצמת הלחיצה…? האם הוא בנוסף מניח יד על כתפי ומטה גופו לפנים…? או ידו בידי אך עיניו, פניו וגופו כבר בשיחה עם מישהו אחר…? ואם ידיו בתוך כפפה, האם הוא מסיר אותה קודם? האם ידיו לחות, מיובלות וכו' וכו' לחיצת היד אומרת לי הכל. הכל! כמובן ברמה האינטואיטיבית האישית והפרטית שלי, עדיין איני מתיימר לתת לזה תוקף מדעי, אך אני בטוח שאוכל לתרום רבות למי שיחליט להשקיע בכך.
האידאל הלחיצתי בעיני הוא: חזק אך לא מדי, מלווה מבט, שואל משהו, אומר מילה, משאיר את היד לא יותר מדי זמן… ו אין זה אומר שאני מעדיף תמיד את זה המייצג את האידאל (המופרך הזה) כי לעיתים אני דווקא מחפש את המאניאק שאוכל לסמוך על כך שיהיה מספיק בנזונה כדי לעזור לי בסביבה של חולערות… שהוא אמנם חולערא – אבלי הוא "שלי"! וכך היה עם סבאח. צעיר, גבוה, קירח, אפו רחב וקטן ושפתיו העבות שמוטות לפנים בהבעה של בוז קבוע. לרגליו נעלי ספורט לא רכוסות ומרופטות ודבר חשוב – חולצת פסים אדומה – כך יכולתי לזהות אותו בין עשרות חבריו כשיצא לסידורים בשליחותי (5$) כשהדרכון שלי עם רשיונות האופנוע נתונים לחסדיו – חולצת הפסים טפפה בתוך המון האדם שצבא על דלתות המשרדים שהיו פזורים בצריפים מסויידים בתכלת ולבן. וכל הסט הזה ישב במרחב עטור עצים יבשים, שלטים חלודים, עמודי חשמל חדשים אך עקומים, אבמטיות בוץ יבש, משאיות אקסטרא לארג' חסמו הכל ומשפחות אקסטרא עצבניות, ניסו לעבור עם כל מטלטליהן מצד אחד של גדר לצד השני – מהלכות בין המשאיות והרוכלים. כלבי רחוב שמשום מה אני תמיד שם לב אליהם – ניסו ללכוד מבט חומל בין מי שחולפים על פניהם אולי יושיע… יוצאי דופן – בעצם היותם סממן רשמי – היו שוטרים ובעלי תפקיד. רובם מרושלים נושאי סמלים רקומים (שתמיד יש בהם ציור של משהו עם כנפיים) על דש בגדיהם, דרגות, לראשם משקפי שמש כהות או במורד החזית כרס שמוטה, שנעו ממקום למקום מוטרדים…
כמו שני נקאים שמלווים כריש גם לסבאח היו שניים, אחד חלפן שדחק בי להחליף את שאריות השילינג שלי בקוואצ'ה זמבי רענן והשני היא האחראי לשמירת האופנוע מטעם עצמו. והם ליוו אותי תוך הפרחת מידע באנגלית שנבלעה בלפסוס מוגזם, שגרם לי לצחוק בקול, גם כך אין צורך להבין כלום, איני טירון במקומות שכאלה. שירגישו טוב.

סבאח חוזר בריצה ומוביל אותי לצד הזמבי, שמפתיע בקבוצת מבנים חדשים מתוקתקים בבניית לבנים אדומות. שבילי בטון. חניות מסומנות ושילוט מודרני. נו, סימן טוב למקום מתוקן. אך אני מרגיש שפה לא אוהבים את סבאח הטנזני ושולחים אותו לעמוד בתור. אך אז הוא שולף קלף מנצח – אותי. כלומר אומר לי לבוא איתו לרגע. הנה "הלבן שלי" ואז נותנים לשנינו לקפוץ לראש התור. בדיקת פנקס חיסונים וצעד הצידה לפקידת ההגירה – איני רוצה להשמע נבזה, אך אחד הדברים היפים עבורי באפריקה, הוא מפגש מצחיק מבחינתי עם דברים באמת שונים ממה שאני מורגל ולכן הסתרתי צחוק בשיעול… הפקידה התמימה הזו נראתה כמו קריקטורה הזוייה: צעירה לבושה מדי שוטר גבולות בצבע חאקי ודרגות, עם פנים מלאים ויפים שמעליהם על הראש הקירח היתה מונחת פאה מלאכותית עשוייה חומר פלסטי כמו עוגה הפוכה. משהו דמוי שיער חלק, מבריק, שכשנשענה לפנים הוא זהר באור מתכתי מחליף צבעים כמו הולוגרמה – יש ציפורים או חיפושיות עם צבעוניות כזו – פנתה אלי בנימוס וטקסיות, כאשר כל האנשים בתורים מצדדי מביטים בעניין ובהקשבה יתרה. "פיפטי דולארס" נבחה בחיוך לעברי. "מה? איזה חמישים דולר? אין בעיה איפה יש פה כספומט…" – סבאח הסביר לי שאני צריך להביא לה 50 דולר אמריקני ירוק… "למה? הנה אביא לך קוואצ'ה (המטבע המקומי) בסכום הזה…" לא עזר, "לך לבנק כאן מעבר לקיר, תקנה דולרים ותחזור…" הלכתי לבנק. היה סגור. חזרתי אליה ואמרתי שהבנק סגור – "אז לך לחלפנים ברחוב ותחליף" רכנתי אליה ושאלתי בחיוך ובשקט, "רק רגע גבירתי, את נציגה רשמית של זמביה, שולחת אותי לשוק השחור להביא לך דולרים?"… "כן, בטח, הנה אתקשר לחלפן שאני מכירה שיבוא לכאן" וכך זה נמשך ונמשך. לא הייתה לי ברירה הלכתי למסדרון והוצאתי ממקום מסתור (בתוך מגן כתף שמאל של מעיל הרכיבה) $50 מזומן שאני שומר למקרי חירום של אובדן כרטיס אשראי וכו' וחזרתי. הבנתי את המנגנון והייתי במצב רוח של לזרום ולא להתעצבן – מה זה היה עוזר? חיוך וקדימה. זה חזר על עצמו גם במחלקת המכס, שם הוציאו לי רשיון מעבר זמני לאופנוע. אגרת דרכים, ואגרה לכיסוי נזקי זיהום אויר (אז מה אם לאופנוע יש ממיר קטליטי…) – עוד 5 ניירות. חלקם עם הולוגרמה, חלקם עם טקסט דהוי ולא קריא וכמובן עוד 70 ירוקים אמיתיים. באתי לצאת. תודה סבאח, קח כסף תן כיף. איזה כיף ואיזה בטיח, הוא דורש עשרה דולרים וגם החלפן מנדנד וגם שומר האופנוע שומר על זכויותיו. "שמע סבאח, לפני שאני קורא לשוטר, קח חמישה דולרים במטבע טנזני ותחלק מתוך זה מה שמתאים לך לחבריך" והנה הופ, שוטר עומד ממש לידנו והוא אומר לי באנגלית בסיסית: "תן לו את הכסף…" הבנתי את מאזן הכוחות… הרי רציתי בנזונה עם לחיצת יד של מלפפון מת. אני ממש מומחה גדול, פילוסוף של לחיצות יד, ענק ממש. דוקטור למעברי גבול… נתתי לו את הכסף ונכנסתי לזמביה.
בגבול קיבלתי ויזת טרנזיט לשבוע בלבד – כי כשההיא עם העוגה שאלה לכמה זמן אני רוצה ויזה. גם אם הייתה לי כוונה לתור את הארץ הזו לעומק, הבנתי שבאתי למקום שלא מכבד את אורחיו או ליתר דיוק מקשה עליהם. וזה התיישב עם כוונתי לחצות את זמביה מבלי לבקר בשמורות הידועות שלה בהתאם ללו"ז שקבעתי לעצמי. עניתי לה: "הכי קצר שיש".
הכביש מטונדומא דרום מערבה לא ממש לקח בחשבון את 70 הדולרים ששילמתי עבור אחזקת כבישי זמביה – מלא בורות מפתיעים, חדי שוליים ובעיקר ריק מכלי רכב. "רגע, יש משהו שכולם יודעים ואני לא? אולי הכביש לא בשימוש ואני האהבל היחיד שנוסע בו?" שוטר משועמם ליד מכשיר מדידת מהירות בצד הדרך, נתן לי להבין שהכביש בשימוש – מאחר ואיני עובר את התשעים קמ"ש באפריקה – הוא נופף לי לשלום מרחוק.
שמתי את צמיגי האופנוע לכיוון העיירה MPIKA -מרחק של 460 ק"מ שנוספו ל 120 שכבר רכבתי בבוקר ממבייה למעבר הגבול – שם אמצא ודאי מקום למתוח אוהל. הנוף סביב התחיל במעברי גבעות מתונות, טיפוס מעבר לרכס נמוך ועד לסוואנה מדברית שטוחה כמו בריסטול. עצים כמו יבשים היו פזורים במרחקים של מאה מטר ויותר זה מזה, דשא צהוב נגע בשולי הכביש ורוח חמה חלפה, שאבה ונידפה את שארית הטעם הרע של מעבר הגבול.

עוד 130 ק"מ ונורת הדלק מאותתת. ותחנות דלק אין. וכשאין תחנה, הסימן המוסכם באפריקה להמצאות דלק הוא ג'ריקן פלסטיק צהוב בדרך כלל משופד על עמוד עץ בשולי הדרך. כעבור עוד 20 ק,מ גיליתי אחד שכזה. פניתי לתוך כפר קטן ובעל ,התחנה" שלף את אוצרו מהמרפסת ומזג למיכל האופנוע 10 ליטר שסוננו מבעד לשלוש גרביים.

אני יודע כי בסיום המסע אתפנה לכתוב דברים שיהיו מבט כולל על הרבה ארועים שקרו, על תובנות, על מסקנות, על החלטות, על תכניות. אך בכל זאת, יש בעיני ערך רב לדברים שנכתבים תוך כדי מסע, ללא הפרספקטיבה הרחבה של דיווח בדיעבד אחרי הארועים והידיעה איך הסתיימו. אני רוצה לכתוב לעצמי וגם לשתף כמה דברים שחולפים בראשי כבר עכשיו, כשזה טרי ובא מבפנים.
אני אוהב רכיבות שכאלה. ארוכות, מהורהרות, לועסות אספלט, מצב של השלמה עם מצב, של הכרה במה שזכיתי ובמה שכבר לא, יש זמן לגעגוע גם לדברים שטרם פגשתי, מחשבות על חיי הזוגיות שלי, על בנותי, חתני ועל נכדי והמשפחות המורחבות שנכנסו לחיי בשנים האחרונות ומה המסע הזה עושה להם. מחשבות על חברי שישנם וגם כאלה שהיו – כלומר עדיין חיים, אך כבר אינם חברי. מי עברו ממצב חבר, למצב ידיד, למצב מכר, למצב שמועה, למצב ניכור, למצב שכחה.

איך אני מגדיר חברות? מהי אמיתית? מהי חלקית? איך אני מודד אותה? במעגלים, במטרים, בטלפונים, בסודות? בלהגיע באמצע לילה מוטרף לחלץ אותי ממצב מביך בלי לשאול שאלות? בנוכחות פיסית? בהתגייסות כספית? בשילוב של אינטרסים ואידאולגיה או ערכים? או אולי בלי קשר לערכים מוסר ותפיסות קיומיות, חבר הוא חבר נקודה? אולי אבדוק עם עצמי אם המילה הכי מגדירה חברות, היא המילה "ויתור"… ויתכן שהויתור הכי גדול וקשה הוא על האגו. ורק עם חברים אין חשש לוותר עליו. כלומר, כנראה שעם חברים מרגישים נוח להיות פראיירים… ואולי הכל קישקוש. המחשבות דוהרות. מנסה לנתח, להבין, להצטער, אולי לשמוח.
הנה אני רוכב לי לבד לגמרי באפריקה כמו ביקום מקביל, במעין שלווה עירנית כזו שבה אני חי את הדרך – אך מחשבותי נודדות למקומות שאין להם דבר עם אפריקה. מה בכלל באתי למקום הזה? מה גרם לי לעלות על מטוס, ובנוסף להוציא סכום כסף שאין לי, להוביל בו אופנוע ישן בן עשר לכאן ולהתיישב עליו – אני עם כל 66 שנותי, אמנם מעל 30 שנות נסיון רכיבה, אין ספור תובנות הקשורות לרכיבת אקסטרים. אדם זהיר ואחראי – שאינו משתעמם לרגע מלהיות לבד אך אני יודע היטב, כי היכולות הפיסיות והמנטליות שלי כבר מוגבלות ובנסיגה טבעית. אני יודע כבר עכשיו שהבדידות הזו מוציאה ממני אנרגיות רעות של חרדה, חשדנות, הגזמה בזהירות וקשה לי עם זה מאד מאד. כבר איני רץ המרתון ה-18 במספר של שנת 2009, שטחן בקלילות את נתיבי אמריקה ברכיבה חלקה. כבר לא אותו אקרובט שיכול לכל מקום וכל מצב. זה אינו מסע בסביבה מוכרת או צפוייה עם רמת מענה אנושי, טכנולוגי, רפואי, תזונתי, בטיחותי, בטחוני, תקשורתי – כמו אלה שחוויתי ברכיבה באמריקות ובוודאי במקומות אחרים. כמות התרופות המונעות שלקחתי הפעם, יותר מכפולה וביטוח המסע גדול פי ארבעה. האופנוע לא הוכן נכון למסע ועונת השנה בה הגעתי לאתיופיה יהיתה שגוייה. גלי אהבת חיי ואני במקום אחר ברגישות, באחריות ובדאגה שלנו זו לזה לזו. שובל הדאגה שמסע כזה גורר אחריו כולל עוד אנשים ועוד מעגלי חברים ומשפחות – האם זה מגיע להם? מה בדיוק הוביל אותי לעשות זאת כך? למה הכל צריך להיות מבול"תם? הרפתקה אמנם, אך מדוע עלי לתכנן מהיום למחר, בלי שום השענות על נתיב שנלמד לפרטי פרטים כמו שנהגתי בעבר או הזמנת מקום מראש, הקפדה על ארוחות, על מנוחה ראויה? למה ועד כמה אני באמת לוקח בחשבון את מה שאומרים אחרים. איך עלי לכתוב על המסע הזה… האם ממקום של גילוי לב מוחלט או עלי להתעסק בשופוני. ביג שוט. "לא נשבר" כזה. הולך עד הסוף. מה באמת אנשים מבינים פרט לצילום של קוף, פיל או נוף עם שקיעה. רואים אופנוען חוצה את אפריקה ואומרים "בחיי מטורף אבל יש לו ביצים למג'נון הזה"… נאחזים בדברים מובנים, רדודים שמצטלמים, נאמרים או מנוסחים היטב, לא מבינים. ויותר מכך, זה ממש לא מעניין אנשים להבין דברים לעומק, מחר יהיה כבר מטורלל אחר שיתן אתנחתא מבדרת לחייהם המונוטניים. לכן כבר השלמתי בשבוע הראשון למסע עם ההחלטה לא לדבר בתכנית הרדיו של אבי אתגר בימי שבת (שביקש רק קטעים "משעשעים"…) או לכתוב באתר וואלה (שהעדיפו קטעי וידאו כי לאנשים אין סבלנות לקרוא…). יהיו להם אחרים. מה לי ולתכניות האלה, פרט להזדמנות חולפת שאני מעניק לאנשים להציץ לחייו המוזרים של מישהו אחר…? והאמת היא – כי פרט לבלוג "הרפתקה" הזה, שהפך בעיני למקום מפגש אינטימי בין אוהבי ומביני התחום שגם מכירים בערך הנתינה והשיתוף שלא על מנת לקבל. הסיבה היחידה לתת במה למסע במדיה הפופולרית והסתמית, היא סוג של פרומו לרצון שלי להסתובב עם הרצאה על מסעי בסיומו. גם זו דרך מופלאה להפגש באופן ישיר עם אנשים שהנושא באמת מעניין אותם ומחפשים העמקה. וכן, זה גם עוזר לממן את ההוצאות שהיו גדולות עלי הפעם. אז כן, הנה אני כאן בלי הגנות מלאכותיות, מוכנות מראש ומיותרות עם מחשבות בזמן אמת. אולי זו אחת הברכות של מסעות שכאלה, בהם אדם מבין שעליו להתחבר למשהו שאין לו שום הסבר לגביו. פרט לצורך שטבוע בו לברוח מהשגרתי ומהצפוי. רק שהפעם, אני בחרתי בדרך פראית שכנראה לא אחזור עליה שוב.

ועל ענן הרהורי הגעתי ל MPIKA, כקילומטר לפני העיירה אני מבחין בצד ימין בחומת אבן ובה שער רחב ותכול ועליו מרוחה בצבע אדום מרושל הכתובת "לודג' מזינגה". פניתי אליו. צפירה קלה והשער נפתח לחצר שכללה כמה מבני אבן מכוסי צבעי תכלת או וורוד. כמה רכבים ישנים, חלקת דשא קטנה, עצי מדבר מטופחים ומבנה מרכזי בפתחו היה רשום ריספשן. "שלום, כמה עולה לשים אוהל ללילה?" ניכר כי סטיב המנהל שמח לראות אותי,

אולי אורח לא שגרתי במקום המיועד בעיקר לנהגי משאיות – חלקת חול לאוהל, בסכום השווה ל 7 דולר. חדר – 9 דולר. "תביא חדר!" בעד עוד סכום זעום, קיבלתי במסעדת המקום מנה מעולה של פסטה מעורבבת עם תרד מאודה ושמן זית. לפני שנרדמתי דפיקה קלה בדלת, שומר המתחם ביקש שאדליק את האור בכניסה כדי שיוכל לראות את האופנוע מעמדתו ליד השער. היתה שינה אחושלוקי.
עם אור ראשון ולאחר הטענת כל החפיצים (אחת ההברקות של המסע הזה הוא מפצל שקעים עם 5 כניסות שלקחתי) ואני כבר על המשך הדרך לכיוון לוסאקה הבירה כן, 780 ק"מ… זה היה המרחק שנמתח לפני, יחד עם זאת סימנתי לעצמי יעדי עצירה כחלופות לקיצור המסלול היומי אם ארגיש עייפות. איכות הכביש המשיכה להשתפר ומספר הרכבים שחלפו סביבי גדל מאד לעומת פחות מעשרים שראיתי ביום הקודם… מדי כמה עשרות ק"מ מחסום של שוטרים מקומיים, יש כאלה שנופפו לשלום והיו שלושה שביקשו תעודות וחיטטו בטפסים והיה ניכר כי אין להם שום מושג מה המסמכים האלה אומרים. בתכל'ס רצו לרגע להינות ממשהו אחר ולא שגרתי עם סיפור שיוכלו לספר אחר כך. אחלה, גם אני אוהב לדבר עם אנשים. אז לרובם סיפרתי מאיפה אני מגיע ולאן פני מועדות ומה משמעות האביזרים – הופתעתי שהג'י פי אס לא ממש מוכר באיזורים האלה, שלא לדבר על מכשיר האיכון הלוייני – הספוט.
הגעתי ללוסאקה באור אחרון לחניון קמפינג בשם KALULU ששמעתי אודותיו טובות. ממוקם בשכונת וילות מפוזרות בחצרות ושטחים של כמה דונמים כל אחת ומוקפות גדרות גבוהות. קבלת הפנים הייתה חביבה עד ששמעו שאני מחפש מקום לאוהל ולא מעוניין בחדר שמחירו בדרך כלל פי עשר מעלות עמדה לאוהל. זבש"ם.

מקלחת חמה ונהדרת, ארוחת פאסטה שבישלתי לעצמי במטבח המשותף, זחילה להיכל הכתום שלי ויצאתי מוקדם בבוקר לדרך, עוד לפני שלוסקה הבינה שאני בקרבה ולפני שאני אתחיל להרגיש איזה יחס אליה. הכבישים בבירה רחבים מאד. גינון מרשים, איזורי מבנים סופר מודרניים. מרכזי קניות ענקיים, תחנות דלק מתוקתקות ומודרניות והספקתי לצאת מכבישי העומס הצפוי. שמתי פני לכיוון העיר ליבינגסטון שכל קיומה במודעות העולמית נובעת מהיותה שער ההגעה למפלי ויקטוריה. הנקראים במקור "מוסי-א-טוניה" שפירושו "העשן המתאבך ברעם בנפול המים" שם המוצא חן בעיני הרבה יותר. המרחק הפעם קצרצר, רק 460 קילומטרים בכביש מטופח למדי. שוב, תחבורה דלילה ונוף עצים יבש סביב. בהמשך היום, בכל עצירה הוקפתי סקרנים שהיו יותר מנחמדים. תמיד ניגש אלי מישהו ולעיתים כמה אנשים, בשאלות או הצעה לעזור לי, לייעץ לי, לסייע לי למצוא לינה, אוכל, דלק וכו'. אהבתי את המפגשים האלה והרגשתי נהדר!

בקטע דרך נטוש משהו נקלעתי לשריפת קוצים שפלשה לכביש. נאלצתי להמתין כרבע שעה שהרוח תיסוב והמשכתי.

ליבינגסטון נקראת על שם דייויד ליבינגסטון הנחשב ללבן הראשון שתיעד את הגעתו למקום, לאחר שגילה את מקורות הנילוס צפונה מכאן באגם ויקטוריה. זה המקום בו הוא מת ממחלת המלאריה והשמועה אומרת כי אכן הוא קבור בכנסיית ווסטמיניסטר בלונדון אך ליבו נשאר קבור פה… יש בעיר משהו אחר, אמנם התנועה ערה, אך ניכר שמליוני התיירים הפוקדים את המפלים – מרחק כ 10 ק"מ מזרחה מן העיר, משאירים כאן משהו נינוח… (אך עדיין פה ושם נודניקים נדבקים כמעט לכל לבן בהצעות ושאלות מטרידות). רחוב ראשי רחב עם חנויות משני הצדדים. משרדים, סוכנויות רכב ומלונות בכל מיני דרגות. שוטר תנועה רכוב על אופנוע הונדה ענקי קלט אותי מחפש פניה מהכביש הראשי ועצר את התנועה משני הכיוונים ברחוב כדי שאוכל לפנות על קו לבן לצד השני של הרחוב. איזה תותח. כבוד! בחרתי בלודג' פופולארי בין תרמילאים בשם JOLLY BOYS שאכן היה ערוך באופן מרשים למטיילים על תקציב מדוד. חדרים, "דורמס", מקום מוצל לאוהלים, בריכת שחייה, רחבה משותפת עם כורסאות, רשת ויי פיי חזקה ובר עם בירה מקומית טובה

ואוכל זול וטעים. הקמתי את האוהל ליד אוהלים של רוכבי אופניים החוצים את אפריקה, אחד מדרום אפריקה בדרך צפונה וזוג בריטים שיצאו לדרך לפני שנה, בדרך דרומה.

למחרת הצטרפתי להסעה ברכב המיניבוס של הלודג' שהוביל לשער למפלים. כניסה עולה 20 דולר – ושוב התבוננתי מהצד וצחקתי לנוכח הדרך המקורית לנסות ולגבות בדולר ירוק. אם אין ברשותך כסף מקומי, אין בעיה לך לכספומט – רק מה, הכספומט ריק מכסף כבר כמה ימים לפי דברי השומר ליד – או אז חוזרים לקופה בה ניתן להמיר דולרים בשער מופקע כדי לקנות כרטיס כניסה… אני לשמחתי הייתי מוכן… הביקור במפלים היה טיפה מאכזב. הם היו יבשים.

מתוך כשני ק"מ של מצוק ממנו אמור ליפול אשד מים כביר, תפקדו רק ארבעה זרזיפים שהזכירו את מפל התנור בימים טובים. ומרחוק ניתן היה לראות את רסס המים הנופלים לתוך הזמבזי החותר בתחתית הקניון וזורם מזרחה לתוך זימבבואה ומשם למוזמביק ולאוקיינוס ההודי. כאמור, קצת מאכזב אך צפוי. ידעתי זאת מראש ולמרות הכל החלטתי לבוא. זו העונה היבשה בנתיבים שבחרתי באפריקה. בעונה הרטובה הייתי מתקשה לרכוב במסלולים השונים, כך שהמחיר הוא בנופים צחיחים למראה ומפלים המחכים לשטפונות העונה הרטובה שעוד יגיעו (העונה הרטובה מסתיימת באיזורים אלה בסוף מאי לערך ומתחדשת בעוד כחודש).

בדרך חזרה עצרתי בסופרמרקט מקומי קטן כדי להצטייד להמשך. והנה בעמדה צדדית המוכרת סיגריות וסוללות מוכרים סוללות ליתיום! אותן אני מחפש מאז נחתתי באדיס-אבבה. הן הסוג היחיד המתאים למכשיר ה"ספוט" אותו אני נושא. עד לכאן עברתי בדרך אולי 8 חנויות מתמחות לאביזרי חשמל ומחשבים ולא מצאתי והנה פה במרכול קטן וסתמי זה קיים. כמובן המחיר היה מעט יקר, אך השקט בעורף שווה יותר. התחברתי סוף סוף ללווינים ואיפשרתי למוסי בחמ"ל שהפלתי עליו (נשיקה מוסקה) – וכמובן לגלי ולבנות לעקוב אחרי בזמן אמת.
למחרת בבוקר במלאת 4 ימים לשהותי בזמביה התכוננתי להמשך הדרך – רק אומר: כי איני מתיימר לפסוק לרעה או לשבח מעלותיה – אין לי ספק כי מעלותיה הטובות רבות ופגשתי בזמביה אנשים נפלאים שאני עושה עוול עימם וכי התרשמותי ודעתי הנחרצת משהו, נובעות גם מזמן קצר וגם מעצם היותי תייר מסוג אחר – ואני מודע לכך שעם כל הכבוד לבלוג הזה, אני ודברי כאן, איננו אפילו סריטה קטנה במסך מחשב מקולקל וסגור של מישהו אחראי במדינה הענקית הזו. ויחד עם זאת, אני מאמין שאני מייצג בתחושתי מגמה רווחת בקרב מבקרים בה שלרובנו אין יכולת העמקה או זמן להתחבר לאמת הזמבית. הטון השולט בדימוי המיידי של זמביה מעניק טעם רע, מעין תאוות בצע לא מכבדת, ביורוקרטיה וטפסולגיה שמשדרות חשדנות וחוסר עניין ורצון לארח תיירות. תחושה שאתה לא יותר מאובייקט לסחיטת כסף. ודולרים לא עושים מאגרות לתיירים, כי אם מבניית כלכלה יצרנית המייצאת מוצרים נדרשים לעולם. ובעניין תיירים, תואילו ליצור ערך מוסף למקום שיגרום ליותר תיירים להגיע בקלות ול"בזבז" דולרים באופן הוגן. כמו שלמדתי בטנזניה וגיליתי לשמחתי במדינה הבאה. שיותר מכל בנוייה בין השאר על חיוך, מאור פנים וקלה במנהלותיה לתייר. וולקאם טו בוצואנה!

כשהרגלית למטה:

– כשאתה שואל אנשים בדרך על כיוון. אל תשאל: "זאת הדרך ליהופיץ?". כי אם שאל: "לאן מובילה הדרך הזו?". אנשים ברוב המקרים רוצים לעזור לך ולא לתת תשובה כמו "איני יודע" ולכן יגידו משהו חיובי שיאושש את מה ששאלת גם אם הם מעולם לא היו ביעד ואין להם מושג מה המרחק אליו, או מה איכות הדרך… אם תוכל, שאל את השאלה בנוכחות כמה אנשים באותו מקום, הם כבר יבחרו בזה שיודע הכי טוב או ידאגו להביא למקום אחד שכזה והוא כבר יענה לעניין.

– אין דבר כזה "להאמין לאופנוע" "להאמין למפה" "להאמין לג'יפיאס" "להאמין לעיתון" וכו'. תאמין ויחד עם זאת, בדוק!

– אם לא תאמין באינטואיציה בחיים, למי תאמין?

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליוני בן שלום

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

טנזניה, סרנגטי, ספגטי ומשהו אנרגטי

לטנזניה אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אנחנו שם על תקן "בואו להיות תיירים" וזה בסדר גמור, לא כל מדינה באפריקה צריכה שישב בה שגריר מישראל. מה לסוואנות המקסימות כאן ולג'ובים במרכז הליכוד.
עם הכניסה לטנזניה מהגבול הרואנדי, בשלב ראשון מגמת פני הייתה מזרחה ואז צפונה, מתוך כוונה להגיע לשמורת הסרנגטי. ביקור בשמורות בע"הח האפריקניות הוא סוג של חלום ישן. או אם תרצו הכנה וסיור מקדים להמשך שבטח יבוא עם הנכדים שאני מתגעגע אליהם כל הזמן.

הכביש המשיך להיות חוט חיים מקשר בין נקודות ישוב נידחות, עם שמות כמו וונדלה, מקובה, בודושי או טונגורו, שאני מניח שהיו שמות של שבטים שיום אחד הבאסטה ליד הכביש הפכה לשוק, לבתי מלאכה זעירים, לשכונה שהקצתה מקום למלון דרכים ולידו תחנת דלק והיום יש גם בוטקה לנציג המשטרה. וכל הפונקציות האלה תפחו כמו פופקורן בסיר קטן מדי. כך שהכל מונח בחוץ ברחוב על דוכנים שנבנו מזרדים וכיסויי עלי בננה. ה"רחובות" הם בסה"כ משעולי אבק חפור בורות, מנוקד גללי עיזים ותרנגולות מלקטות בין פרות וחמורים מנפנפי זנבות. ילדים בכל מקום חלקם מגלגלים צעצועים שעשו לעצמם מפחיות משקה וחוטי ברזל. הכביש הסלול ומכשירי הסלולר – שנראה כי אין אדם באפריקה שאין לו מכשיר אחד כזה – הם החיבור לעולם הגדול. או לפחות לעיר הקרובה. לא ראיתי הרבה אופנועני מסע כמוני הבוקר… כלומר לא ראיתי אף לא אחד כמוני – מאז נחתתי באפריקה ונראה כי כך גם האנשים לידם חלפתי. רבים עצרו את מה שהם לא היו עסוקים בו – הרימו ראש בתימהון ונעצו מבט כאילו הם עדים לאירוע נחיתת חוצן ברחובם. לרגע זו לא הייתה אפליקציה בטלפון הנייד, כי אם חיבור לחפץ טכני אמיתי. אני המגיע מהמערב השבע, רואה בו משיר בן עשר שנים מהעבר, אך להם זו דרישת שלום ממקפליי (שודאי גם אודותיו טרם שמעו) – משהו שבא מהעתיד. ואם עצרתי לרגע לתדלק או לקנות בננות או סתם לשאול שאלה, כבר הוקפתי באנשים שהתווכחו על מהות האופנוע ותכונותיו. בעצירות כאלה, אני מרים את חזית הקסדה שלפחות יראו פנים מחייכות, ולא איזה אלמוני מאחורי משקף מאיים משהו, ומסביר מה נפח המנוע, לאיזו מהירות האופנוע מגיע, למה אין שרשרת (יש דריישפט) ולאן מועדות פני. זה הסתיים תמיד בהחלפת כאפות של שלום. בדוכן אחד בעיירה אליה הגעתי ביום שוק דחוס וקולני – בו ביקשתי לקנות 2 בקבוקי מים, ניגש אלי בעל הדוכן הצעיר שהיה לבוש גלבייה בצבע בז' ומעין תרבוש כותנה לבן רקום לראשו ואמר לי באנגלית סבירה ובפשטות: "למה אני תקוע כאן במדינה מתפתחת ואתה זכית בחיים טובים" או משהו כזה. הרגשתי טון כועס בדבריו. לא ממש התכוונתי להכנס איתו לשיח אך בכל זאת אמרתי לו שהבחירה בידיו "למה שלא תהפוך את החיים שלך לטובים?"
הגעתי לעיר NZEGA בה פניתי צפונה וחלפתי בשולי העיר SHINYANGA משם המשכתי לכיוון אגם ויקטוריה ולעיר MWANZA. לא ממש תכננתי לחקור את המקום פרט למציאת אתר בטוח ללון בו. ידעתי כי משם אוכל להמשיך למחרת לכיוון שמורות הסרנגטי, הנגורונגורו ולעיר ארושה שהיא מרכז דרכו עוברים רוב המטיילים בשמורות שבין טנזניה לקניה. הגעתי לעיר – שגם תשחד במליונים ראש עירייה הכי דפוקה בישראל, הוא לא יחתום עם המקום הזה ברית תאומות. קלחת דחוסה שניכר שעושה מאמצים להשתפר. רק בפורמט אירגוני שכבר לא בתוקף כמה עשרות שנים. הכל מרושל אבל צבוע ומסומן ושוטרים בכל פינה מנסים להשתלט על כאוס תחבורתי הכי לא מתחשב. רוכלים בכל צומת – כלומר על הכביש. עם זאת, הרגשתי סוג של התחברות – יש למקום קסם, הוא חי, כמו קן רוחש נמלים עצבניות אך עם מטרה ובתוך הלבירינט הלוהט הזה, ניסיתי לפלס דרכי לכיוון TUNZA LODGE קמפינג מבטיח על שפת מימיו המתוקים של אגם ויקטוריה. מצאתי אותו בקצה לשון יבשה חולית, מוקף גדר גבוהה וחבורת מסאים צעירים עטויים אריג כמו וילון קטן קשור במותניים בחוט וחגורים בסכינים, שומרים על מבואותיו.

תמורת 10 דולרים איפשרו לי למקם אוהל על הדשא בין שני צריפי בונגלו. במרחק 20 מטרים מהגלים – נחמד. השיא שלי בהקמת אוהל לא ייקבע לעולם כי כשאני מגיע למקום חדש איני ממהר. הכל באיזי. קודם כל שלום לשכנים אהלן לזה ולהוא. מנסה להבין מי נגד מי, איפה השמש תזרח בבוקר, מה ההטייה הנכונה כך שראשי לא יהיה במדרון – לפני שאני מחליט לאיזה צד יפנה הפתח.
לאחר הרכיבה המאומצת, התנחמתי בבירה קרה במזנון (בירה קילימנג'רו מקומית – בערך 5 שקלים וחצי). והנה מהמרפסת של הבונגלו השכן איש גדול קורא לעברי ברכת ערב טוב. ומספר לי שכבר נכנס לבלוג על סמך הכתובת המרוחה על האופנוע, עשה קצת תרגום בגוגל טרנסלייט ומזמין אותי לשבת איתו ועם בנו לסיים את הבירה. זה היה וולטר ובנו גר (GERR) שהעדיף שאקרא לו גולד. שני דרום אפריקנים דור שני ושלישי לכורי יהלומים וזהב, העושים בטנזניה בעסקי מכרות יהלומים. הם שותפים בשבעים אחוז במכרה הסמוך ומלאים בסיפורי יהלומים וזהב שמצאו לאורך חיי החפירות שלהם. חושבים בגדול. מחזיקים עדיין באופרציות ואופציות ברחבי אפריקה. ולפי סיפוריהם, כל הסדרות הטלויזיוניות של מחפשי זהב למיניהם הם פשוט בדיחה על אנשים לא מקצועיים. או שהחברות המפיקות את הסדרות לטלוויזיה, מארגנות להם תקלות שיהיה מעניין וכו'. גולד שלף כמה צילומים של המכרה וצילום של יהלום בשווי 10 מליון דולר שהם מצאו לאחרונה.

זוג חביב שחי בתוך הרפתקה יומיומית שיש בה הימור, ידע, אינטואיציה וכנראה קשיחות עסקית המאפיינת נהגי מירוצים שצריכים לקבל החלטות גדולות בהרף עין. התחברתי לוייפיי האישי שלהם ולפני שנפרדנו הם הזמינו אותי לבקר ולשהות בבית החוף המיוחד שלהם בסביבות העיר ספרינגבוק בצפון מערב דרום אפריקה – אשקול זאת כשאגיע לשם.
בבוקר יצאתי לתור אחרי הכניסה המערבית לפארק הסרנגטי. הג'יפיאס המרהיב שלי הראה כניסה בדרך מסומנת שעוקפת מצפון את הפארק ומובילה לכיוון העיר ארושה. השחר הפציע והגחתי משער הקמפינג ליום נאה וחמים. הכביש צפונה מוזנח. חרוש תלמים של משאיות כבדות מדי או אספלט רך מדי, שוליים מחורבשים וסביבו נוף של עזובה, שטחי בר שרופים וישובים שצועקים את מצוקתם מכל עמוד חשמל עקום ובית בוץ מחופה בקש וגבבה. והנה, בבת אחת הפך הכביש למשהו חדיש ומבהיק שנחת כאן מגרמניה. בצד ימין של הכביש אני רואה עדרי זברות וגנו משוטטים בינות לעשב היבש. הדופק שלי ממריא. הנה אני מתקרב לדבר האמיתי. הנווטן שולח אותי לעיירה BUNDA ואז מחזיר אותי מעט דרומה לאחור ואז משגר בנינוחות הנחיות – בפניה הבאה, שמאלה, מזרחה. דרך עפר שנראתה ככה ככה אבל יציבה ואיכותית, אני עם הפנים מזרחה. נע קדימה בינות לעצי שיטה סוככנית עצומים, שר לעצמי ומצלם כמה שניתן תוך כדי רכיבה עם גו פרו ואייפון שדרשו בכל פעם עצירה שבעקבותיה בעלי החיים המדגמנים, ברחו. עודי עסוק במלאכת התיור, מגיע מולי ג'יפ טויוטה ירוק כהה, צופר קלות וחוסם את דרכי. ממנו קרא לעברי איש צעיר לבוש כריינג'ר מקומי: חולצה ירוקה רקומה אותות וסמלים של איש חוק. התקרבתי לאט עם האופנוע ליד חלון הרכב הוא פנה אלי בחיוך מאופק ואומר בפשטות "ווצאפ מי פרנד? אתה בתוך שמורת הסרנגטי ולפי החוק זה אסור עם אופנוע!"

בלי כעס או הרמת קול, הצביע לכיוון הג'יפיאס שלי והסביר לי שאני כבר יותר מ-2 ק"מ בתוך העניין ושהוא ילווה אותי החוצה. כן, הג'יפיאס לא ממש מבחין בין אופנוע לרכב וגם לא מכיר בכניסה הרשמית המסודרת בה יש צורך לשלם דמי כניסה וכו' ופשוט הכניס אותי פנימה לדרך שאכן נמשכת עד לארושה. נסעתי לפני הטויוטה בחזרה עד לכביש הראשי. הוא עצר, במקום להוביל אותי לקלבוש בנחושתיים, כי זו נחשבת עבירה חמורה, הוא ניגש אלי ואמר שהבין שטעיתי (אולי לא הייתי הראשון) והראה לי איפה הכניסה הראשית במורד הכביש הראשי. רכבתי לשם ואכן שער וכנופיית בבונים משוטטת בין רכבי סיור מסוגננים בנסיון לגנוב משהו לאכול (זה כנראה מהמקומות הבודדים בעולם בו אפשר לצעוק "בבונים!" מבלי להינזף על לשון נמוכה…) שער הכניסה לפארק מעוטר גולגלות בע"ח, בניין קטן של משרדים, קיוסק, חנות מזכרות וכעשרים תיירים במיטב חליפות ספארי וכמו שהגעתי לשם, רובם הפנו את המצלמות לעבר האופנוע ומבול שאלות ניתך.
שהיתי שם עוד עשר דקות לצילומי פוזה והבנתי כי כדי להגיע לעיר ארושה, עלי לעבור את הגבול לקניה ורק שם יש כביש עוקף שמורות דרכו ניתן להגיע לארושה. משמעות הדבר, מעבר של שני גבולות פעם לקניה ואחר כך שוב וטנזניה, עם כל הפרוצדורה, הויזות, הרשיון לאופנוע והאגרות המנופחות וכמובן שוב מבחני הישרדות אכזריים על כבישי קניה. תודה. ביי. ירדתי לסוף דעתו של מי שכתב "מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא…" אני בעלי חיים כבר אראה בבוצואנה, נמיביה ודרום אפריקה. לפחות ניסיתי. יאללה חזרה ל-MWANZA עוד לילה של מנוחה על אותו מטר מרובע באותו חניון עם אותה שקיעה איטית מעל לאגם ויקטוריה הרגוע ואורות סירות הדייג הקטנות עד האופק. חזרתי לאותן שיחות על יהלומים והעולם הגדול. וזכיתי במקלחת נהדרת בבונגלו של גולד הנדיב. תודה! זהו אני ממשיך דרומה לעיר טאבורה בכיוון כללי למאלאווי וזמביה. הופעת קריוקי של מיטב זייפני טנזניה על הדשא ממול הנעימה את שנתי.
הרכיבה לטאבורה הייתה נינוחה, חלק גדול ממנה עבר בנתיב שכבר חלפתי בו. הכביש דרומית לנזגה היה ברובו איכותי ולמדתי באיזו מהירות התשתיות משתנות באזורים האלה. מפת מישלן הנחשבת אמינה מאד וברשותי מהדורת 2013, כבר מפגרת לדעתי ב20% אחרי הנעשה בשטח. הנתיב היה ריק מישובים ומרכבים. נכנסתי למרחבים העצומים של הסאוונות האמיתיות של טנזניה. עשב בגובה כמטר, חלקים נרחבים מהעשב הנמוך עלו באש. עצים מדבריים ניצבים עירומים מעלים נראה עליהם כי הם חיים בתנאים קשים של יובש ושריפות קיציות. רובם עצי אקצייה – שיטה. ועוד עצים חסונים שלוחי ענפים זקופים ומדי פעם עץ באובב. ליד אחד מהם שנראה כמו בניין שלוש קומות עם תספורת קוצים כזו – עצרתי לכדי לצלם את האופנוע למרגלותיו להדגשת הגודל.

משהו כביר. מרחוק יש לגזע גוון סגול אדמדם, ממבט קרוב יש לקליפת העץ מרקם כמו עור של פיל. קמוט וטיפה אפור. נגיעה עם הציפורן בקליפה החיצונית הרגשתי שאכן הוא חי ומגיב במין מיץ בהיר. רכבים בודדים שחלפו בסמוך צפרו קלות. בטח חייכו לעצמם, הנה עוד תייר שעומד נפעם מול משהו שאנחנו כבר לא מפנים ראש לעברו. נחמד.
לטאבורה הגעתי אחר הצהריים. קודם כל תדלקתי פול, כולל מיכל ה-5 ליטר הרזרבי והתמקמתי במלון אוריון הוותיק שנבנה עוד בתחילת המאה העשרים בזמן שליטת הגרמנים בחלק הזה של טנזניה. בנייה בסגנון קולוניאלי – כלומר מבנה מרכזי מחופה גג קש ורעפים מעויינים וממנו יוצאים מסדרונות פתוחים לחדרים גבוהי תקרה. הכל משומר ברמה מרשימה. צוות יעיל ואדיב ליווה אותי לכיוון משרד הקבלה. ושם אני… מבקש להקים אוהל. בכל זאת הבדל בין 10$ לאוהל ובין 50$ לחדר. תודה חברים, מצטער אני מסתדר.

הקמתי אוהל מאחור ליד חניית הטרקטורים על פיסת דשא שנלחם על חייו. מחר מחכה לי מסלול של 600 ק"מ שקיבלתי עליו דו"ח עדכני מאחינעם הראל שרכבה בו כחודש קודם. וכמו רץ מרתון ערב לפני מירוץ חשוב בישלתי ספגטי ויאללה לישון.
בוקר בטאבורה. החום התחיל ממש עם שחר – חום יבש מדברי ממש – זה הזמן לתת בגז יש לי טווח לא קטן עד לעיר MBEYA בדרום בואכה הגבול הזמבי והמלאווי. לעסתי את ארוחת הבוקר שהיתה כלולה במחיר המקום לאוהל (!) ויצאתי לרכיבה שהפתיעה אותי לטובה – דרך עפר מטופלת ברובה עם כמה קטעים רכים אם לא שמים לב נופלים -כלומר לאחר כשעה רכיבה נפלתי לא משהו מיוחד. רק ההרמה היתה מורכבת כי הורדתי את רוב הציוד כדי להתמודד עם המשקל. ואז מתישהו באמצע הבוקר, קיבלתי הודעה על מותה של מאשה אמא של גלי.
הגם שלא הופתעתי, הייתי די נסער. הייתי עסוק באיך להיות קרוב למשפחה לפחות וירטואלית. טלפון מקרטע וסמס אינם מתכונת לחיבור ברגעים שכאלה. וחשבתי על דרך להגיע לוייפיי. היה לי ברור שעל המסלול המתוכנן לא יהיה דבר כזה יומיים לפחות. בתחילה חשבתי לחזור לעוד יום למטריית האינטרנט של המלון בטאבורה ואחר כך ראיתי במפה דרך עפר היוצאת מטאבורה מזרחה לכיוון העיר MANYONI ומשם כביש סלול לעיר DODOMA.
חזרתי כעשרים קילומטרים לאחור, תדלקתי שוב בטאבורה ומצומת אחר בתוך טאבורה, עליתי על דרך העפר לכיוון כללי מזרח. וזו הייתה חתכת רכיבה. כ- 240 ק"מ של דרך שגם רוכבי שטח מנוסים ממני היו מגרדים בראש בכמה קטעים. חירבוש של בורות. קטעי חולות בהם רגלי הלכו פשוטות משני צדי הכלב כדי לא ליפול (והקלאץ' מתחיל להסריח) וגם הפתעות של קטעים עבירים וחלקים בעיקר בקרבת נקודות ישוב. אם אפשר לקרוא להן נקודות ישוב – שכונות עלובות עשויות מבני בוץ אדום. עוני שטרם ראיתי בטנזניה.

כמובן נפלתי פעמיים כולל טקס הרמה כשלא היה מי שיעזור. נפילה אחת הייתה כי לרגע שכחתי שאני צריך לרכוב בצד שמאל (וגם הנתיב הטוב היה בימין הדרך) ובשניה האחרונה לפני שהרכב שבא ממול נכנס בי, פניתי במשיכה חזקה שמאלה… ונפלתי כשהכלב הצהוב שוכב לי שוב על ברך שמאל שכמזכרת מקאמפלה, כתם בכחול סגול ירוק, זורח בחלק הפנימי של הירך כבר שבוע וחצי.

כמאמר אלכסנדר (פן) היה רע לתפארת. נהג הרכב וחברו באו בריצה לעברי מודאגים ועזרו לי לקום ולהתיישר… בשליש האחרון, פגשתי זוג תיירים

נחמדים על טנדר לנדקרוזר מדוגם שניחמו אותי שהמשך הדרך נוח יותר…לא ממש דייקו. החום הכה בכל רגע וחיסלתי את כל המים שנשאתי בשני בקבוקים של 2 ליטר שתקעתי בין החבל לשק"ש המחובר לארגז ימין מאחור.
לקצה הקטע הגעתי בשעה ארבע ומשהו בערב. ראיתי מרחוק מבנים לבנים של כפר שגדל לעיר ורכבים נוסעים מהר בניצב לדרך שלי ואינם מעלים אבק. ידעתי, הם על אספלט. וכמו שכבר חוויתי במסעות קודמים (בקארטרה אוסטראל למשל), פשוט צרחתי לעצמי כמו דביל בקול "יש! יש!! יש!!! אספלט!!" (מה אני מספר לכם את זה. נו) ועוד כמה קללות שאשמח לחזור עליהן תמורת פיסת אספלט, אבל בטח לא כאן. הגעתי לעיירה MANYONI ומשם עוד כמאה ושבעים ק"מ של כביש אספלט לעיר הגדולה DODOMA המרוחה על מישור מדברי ענק. בעיר התקיימה איזה ועידה ארצית וכל מקומות הלינה הזולים היו מלאים ועמדות החנייה שלהם דחוסות בלי מקום לשום אוהל. בכל זאת, בחור נחמד בשם סלים שישב בלובי של לודג' "סימבה" במרכז העיר, הוביל אותי למוטל פשוט וסביר לא רחוק מהמסגד הגדול על שם מועמר קדאפי, בו היתה חניה סגורה לכלב וחיבור ויי פיי איכותי. "מישן אקומפלישד" יכולתי להיות קרוב למה שקורה בבית סביב פטירתה של מאשה.
סלים שנראה כמו לוחם WWW ראה בי הזדמנות להפתח לעולם, נעלם פתאום וחזר כעבור חצי שעה לבוש חליפה אפורה מריח אפטרשייב וענוד שעון זהב, כדי לדבר איתי על תכניותיו. נו באמת. סורי סלים, אתה באמת נשמה, אבל נרדמתי תוך כדי שיחה איתו. הוא דיבר על העתיד של טנזניה והחלום של אנשים כאן לפרוץ לעולם עם משהו חדשני.

להפסיק לראות באפריקה עונש כי אם סיכוי. בחור פיקח שאכן הרשים אותי. כיבדתי אותו בארוחה קלה במסעדה עממית בפינת הרחוב ורק אמרתי לו מבין ערפילי ההרדמות שיקח את עצמו וילך ללמוד משהו. שיתחבר חזק לאינטרנט כי בלי אלה יהיה לו קשה לצאת מהמקום הזה אי פעם. שיהיה עצמאי ולא שכיר ושלא יקח שותף. לעולם!
השכמה זריזה וקדימה להמשך, לאמבייה. כ- 670 קילומטרים דרך העיר IRINGA שלוש מאות ומשהו הק"מ הראשונים עברו בקלות על כביש נהדר אך ללא תחנות דלק. אז הגיעה ההיכרות עם תחנות הדלק של בקבוקי הליטר התלויים בצאוורם על מתקן עשוי מוטות עץ, שנראה כמו מובייל ענק ומנצנץ בכניסות לכפרים על הציר ונערים מוכרים אותו במחיר מופקע של עוד 25 אחוזים.
בקטע האחרון לפני אירינגה – לראשונה, הג'יפיאס לא קלט לוויינים ובירבר אותי פתאום ולא רק זאת – לקינוח הוגש תבשיל סיני אנרגטי, 140 ק"מ מהכביש האיכותי לכיוון אמבייה שהובטח במפות, היה באמצע מהלך סיני של סלילה מחדש וכל התנועה עברה לדרך עפר צדדית והזוייה. לאחר קטעי הדרך הדפוקים ביום הקודם דווקא הייתי במצב רוח לרכיבה אתגרית מתקנת ומלא אנרגיות טובות, וטוב שכך, במצב כזה לא מרגישים כלום. חושקים שיניים ונותנים בגז!! במהרה מצאתי עצמי בתוך ענני אבק סמיך נלחם ממש במשאיות על כל קטע שגם הן – המשאיות – נלחמות ביניהן על נתיב עביר,

מרחף מעל בורות ענק, מעיף חצץ במעבר בתוך קערות בוץ ונוטה בזוויות צד שניתן לצאת מהן רק על ידי הוספת מהירות, חולף ליד תעלות מבוטנות מוסתרות ופתוחות ללא התראה וגם באמפרים הם סידרו שם. אין רגע או מצב להסס או לגמגם. קורס רכיבת שטח למהדרין, זה נמשך כמעט עד למבואותיה של MBEYA אליה הגעתי עם שוקיים רועדים וכואבים מרכיבה רצופה כמעט – בעמידה. מצב בו מאמצי השליטה באופנוע נעשים על ידי הזזת הגוף לצדדים, קדימה ולאחור בקיצר, סחט אותי. אך בסגנון "אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת". מצאתי עצמי ברחוב ראשי עמוס רכבים של סוף שבוע ונהגים של סוף העצבים. השעה הייתה קרוב לשלוש. השמש כבר התיישבה על הצמרות בצד ימין. אז פניתי לרוכב אופנוע טקסי שרכב לפני והוביל אותי תמורת משהו כמו 3 דולר לחוות גידול קפה מחוץ לעיר שהפכה את מבני החווה ללוג' יוקרתי. לפני חשיכה – התמקמתי במנחת המסוקים המאובק במורד הגבעה עם האוהל, הכלב הצהוב והבנזיניה העתיקה שלי עליה התבשלה בנחת ארוחה חריפה של אורז ברסק עגבניות וכמה פלפלי צ'ילי שקניתי בדרך.

זה היה אחר צהריים שהרגשתי בו איך העצב מחלחל. זה יום קבורתה של מאשה אמא של גלי ושוב לא הצלחתי כל היום ליצור קשר כלשהו עם הבנות. ולמרות כל המאמצים הכנים של צ'ארלס מנהל הלודג' שהזמין אותי לגלוש ממשרדו, לא הצלחתי להתחבר לוייפיי. בכל זאת עלה בידי לקבל בטלפון קצת מידע בזמן אמת מהלווייה.
לא רחוק גיליתי מקלחות מתפקדות. פגשתי זוג הולנדי. נורמן ובטינה, הוא מובטל שממשיך לקבל דמי אבטלה לחשבון הבנק שלו (זה הולנד לא הולילנד) והיא עוזרת פתולוג בחופשה שעזבו ויצאו לשנה כדי להחליט על עתידם. הם רכשו קראוון שטח יד חמישים, בו עדיין עובד מנוע וולוו בן 40 והם היו בכיוון ההפוך לשלי, עם כוונה להצפין עד למצרים. חלקנו טיפים ומחמאות. נשארתי שם יומיים להרגע מהיומיים שעברו. וכאן גם גמלה בליבי ההחלטה – למול הלו"ז שלי ורצוני לבלות זמן איכות בשמורות בבוצואנה, נמיביה ודרום אפריקה – שאני מדלג על מלאווי. וחותך ישירות לזמביה – הביצוע לא מסובך, בצומת הראשון מדרום לעיר פונים ימינה במקום שמאלה ויאללה לזמביה ששאלתי את עצמי – בדיעבד כמובן, מה מבשרת האות הראשונה בשמה…

כשהרגלית למטה:

זה הכל נקודות מבט:
– עלי לזכור, מה שבשבילי הוא מראה ראשוני, מרתק, מדהים, נחשק, נכסף, חד פעמי, פסגה, שיא, יצירת מופת של הטבע… לאנשים היושבים בתוכו או לידו, זה עוד מראה שגרתי משעמם ואולי מאוס.

– אם אתה רוצה להרגיש ואולי להבין את הלחץ בו נמצא סלב נרדף. סע לבד לאפריקה. לרגע לא תהיה לך פרטיות, בכל מפגש ירצו ממך משהו גם שברוב המקרים תפגוש אנשים עם כוונות טובות.

– אם אתה חושב שאתה תייר הבא להביט, לחוות, ללמוד, להחשף… באפריקה תחשוב הפוך: אתה לא אקספלורר… אתה אקזמפלר, מוצג. מעין ספרייה ניידת של ספר אחד שהאנשים בדרכך רוצים לקרוא.

——————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

החיים הם הרפתקה נהדרת אז למה צריך להיות עצובים

חייב להתחיל במשהו אישי. לא בטוח שהוא עצוב אולי יש בו קורטוב של שמחה.
הבוקר (24 באוגוסט) מאשה, אמא של גלי נפטרה. מאשה הייתה בת תשעים ושמונה ושבוע. אהבתי אותה. בשנה האחרונה היא כבר ייחלה למות. היא נשארה אחרונה ממחזור חבריה בחיים. מאשה הייתה בריאה לגילה ללא שום מחלות או כאבים. אף שעישנה כעשר חצאי סיגריות ביום. בחודשיים האחרונים מצבה התדרדר משהו. בילתה את רוב הזמן בשינה. כשיצאתי למסע הזה הנחנו גלי ואני כי עלול להיות מצב שמאשה תיפרד מאיתנו במהלכו והחלטנו, כי במקרה כזה אני ממשיך במסע. אין טעם לעצור הכל, להתגלגל 3 ימים בדרכים ובטיסות כדי להיות נוכח בטקס שאם היו שואלים את מאשה, היא הייתה מניפה יד בביטול ואומרת בקיצור: "שטויות, מה הטעם. האדם מת מה זה כבר משנה…" ובכל זאת, כשנודע לי על כך באמצע שום מקום בטנזניה, עמדו דמעות כבדות עד כאב בעיני. זה היה מדרום לטאבורה, כשעצרתי לצלם באובב ענק שנראה לי שונה מכל העשרות שחלפתי על פניהם במשך הבוקר. גזעו העצום היה סמוק באדום וסגול כהה ועליו הצעירים ליבלבו בקצות זרועותים שנישאו לשמיים. כשלקחתי ליד את הטלפון כדי לצלם, ראיתי הודעת סמס מגלי על כך שמאשה מתה. בעיני היה בכך משהו מאד סימבולי, מאשה הייתה הנצר האחרון למשפחת אושרובסקי הענפה והמפוארת. הוריה ושני אחיה נרצחו ע"י הנאצים בשואה. מאשה, צעירה בת 21, הצליחה לברוח ממש ברגע האחרון באוגוסט 1939 לצאת מפולין והגיעה לארץ לגמרי לבד. נישאה למשה אותו הכירה במלחמת השחרור ונולדה להם גלי, בת אחת לאחר קשיים רבים. והנה כמו העץ העצום והחזק הזה שלידו עצרתי במקרה או שלא – שחווה ודאי אין ספור קשיי גדילה ומאבק קיומי במדבר הקיצוני הזה: רמיסה, יובש, שריפות, בני אדם. והנה הוא על מאות שנותיו, מלבלב בגאווה. צועק למרחוק את עוצמת השרדותו. כמשל על השבט של משפחות אושרובסקי, גולדמן ומישקינסקי שנכחדו בשואה – איך הנבט הקטן ההוא הצמיח ילדים ונכדים ונינים ולפניו עוד חלומות שיוגשמו ומשפחות שישתרגו למאות ולאלפי ענפים ועלים ופירות ונבטים. מאשה, ניצחת!
מודעת האבל שגלי והבנות ניסחו ושהתפרסמה בעיתון הארץ, זכתה לתהודה גדולה ברשתות. היא נוסחה כהזמנה של מאשה להלוייתה. ובמקום הזמנה להתאבל בשבעה. היתה שם הזמנה לבוא לשמוח בזכרה. כן, זו הייתה מאשה. תמיד ראתה דברים באור אחר, חיובי.

ההכנות להלוויה נערכו בהעדרי. בפועל רוב הדברים היו מוכנים, חלקת הקבר נקנתה עוד לפני 18 שנה ליד קברו של משה אבא של גלי (שנפטר באותו יום ממש, 24 באוגוסט 1998). כלכך צר לי שלא יכולתי להיות שם. סליחה לגלי ולבנותי הנפלאות שאיבדו אם וסבתא. חיבוק של חברים סביב, נתן את מה שחברים אמיתיים נותנים ברגע של אמת. כתף, חום ונוכחות. תודה לכם מכאן.

 !!RWADERFUL

לרכוב ברואנדה לא מה שחשבתם

איזכור השם רואנדה נתפס אצל הרבה אנשים בהקשר נורא של מלחמת שבטי הטוטסי וההוטו מאבק שהגיע לשיאו בו נרצחו במשך שנה אחת מעל 800,000 בני הטוטסי על ידי בני ההוטו שתפסו את השלטון בכוח – בשיטתיות מעוררת חלחלה באופן המזכיר את תפיסה ההשמדה הנאצית.
המלחמה הבין שבטית מקורה כמו הרבה חוליים תרבותיים אפריקנים עכשויים, באופי הנבזי של מי שכבשו אותם לאורך ההיסטוריה: גרמנים, אנגלים, ספרדים, צרפתים, פורטוגזים, בלגים, הולנדים ואחרים שראו בעולם "החדש" (מנקודת הראות האגואיסטית שלהם) מגרש משחקים לסיפוק הצרכים החומריים של שליטיהם ועל הדרך רמסו, סכסכו, הפרידו, שדדו, השמידו, העבידו והגלו אנשים ותרבויות ללא הכר. חיסלו משאבים, רמסו זכויות על אוצרות טבע, על מחצבים. הכחידו מיני בעלי-חיים ועוד ועוד. וגם היום יש מדינות הממשיכות בכך בדרך לחיזוקן הכלכלי על חשבון הסבל והעוני האפריקני – (סין למשל).
עד שהאו"ם יחד עם הצרפתים ובני שבט הטוטסי שגלו למדינות השכנות עלו על רואנדה, עצרו את הטבח והשתלטו על המדינה. אחד הדברים המיוחדים שקרו במקום לאחר נצחון בני שבט הטוטסי היה ה"סליחה". כלומר הפושעים שלקחו חלק בטבח נקראו להתייצב למשפטים עממיים והם נאלצו להודות בפומבי בפשעיהם ולקבל מחילה מהמשפחות הנפגעות. הנוראים שבהם נשלחו למאסרים ארוכים. חלקם נשלח למאסר ועבודת פרך (בבניית תשתיות המדינה המתחדשת) ולרובם נמחל והם שוחררו לחיות ע"פ סדר חדש ומתוקן שהוחלט עליו על ידי בני העם.
הוכחה לכך שמלחמה מיח"צנת את עצמה באופן מוצלח יותר משלום, היא בכך שאיזכור המילה רואנדה, נתפס כמקום נורא… אז תשנו את הכפתורים. הסיפור היום שונה מקצה לקצה!
הדבר שתפס אותי מהרגע הראשון היתה דלילות התנועה על הכביש שהוביל אותי לכיוון קיגאלי הבירה. היו מספר משאיות, אך לאורך מאה ומשהו הק"מ ראיתי לא יותר מ 15 מכוניות פרטיות. הכביש היה שלי. ואיזה כבישים, מתוקתקים ע"פ כל הספרים הכי מעודכנים. חלקים, רחבים מסומנים ומשולטים עם שוליים רחבים ונקיים ממכשולים. הדבר השני היו האנשים לצד הדרכים. הולכים ברגל או רוכבים על אופניים. מיעוט אופנועי טקסי. הישובים דרכם חלפה הדרך היו נקיים ומסודרים באופן מעורר השתאות. דוכני הרוכלים, תחנות האוטובוס, נקיון המדרכות ואיפוק האנשים. משהו אחר היה באוויר. מרגיע, מארח, מצהיר כי זה מקום המקדים לפחות בעשרים שנה את אפריקה שהכרתי עד עתה.

שדות אורז ברואנדה

רואנדה היא ארץ של גבעות ועמקים. גובה ממוצע של כ-2000 מ' וכמעט ואין כביש ישר אחד של יותר משני ק"מ. הנוף משובץ כפרים המפוזרים על כל השטח ללא גבולות של ממש וגגות הפח הכסופים והמשופעים, מנצנצים למרחוק. הצמחיה דלילה מאד, בהשוואה למדינות ברוכות במים, בהן תנאי קיץ כמעט כל השנה (עונה רטובה ועונה יבשה) מעצם קרבתן לקו המשווה. מיעוט הצמחיה הוא מסימני המלחמה ההיא בה השלטון הכחיד יערות ובעלי חיים. וניכרו פה ושם מאמצי נטיעה ושיקום של הנוף ומרכיביו. (אף שלטעמי, נטיעת אקליפטוסים אוסטרליים בכמויות עצומות כי הם קלי קליטה – עושה עוול עם החייאת המורשת הבוטאנית המקומית)
כשהגעתי לקיגאלי, אמנם צפיפות אינה תופעה לא מוכרת בעולם – אך כאן הייתה מהדורה מסודרת של בלאגן. רמזורים, שוטרי תנועה. נהגים שעוצרים במעבר חצייה, וקהל ממושמע. בתחנת הדלק לאחר שמילאתי פול, הסתבר שהייתי קצר בכסף. אין בעיה, מנהל התחנה הזיז את רכבו כדי שאחנה שם ואוכל ללכת בשקט לכספומט ברחוב הסמוך להביא קצת מזומנים. הכל בשלווה ונינוחות.
כיוונתי לאחת השכונות העוטפות את מרכז הבירה. כמו רואנדה כולה, גם קיגאלי בנויה על גבעות. חמוקים שנותנים סוג של אינטימיות לכל שכונה וגם תצפית בה כולם רואים את כולם כל הזמן ומבינים את ממימדי הסביבה שלהם – נאמר בהשוואה לערים היושבות על מישור מוחלט ואיש רואה את אחורי שכנו, בלי הפרספקטיבה הרחבה. הככרות, הכבישים הפנימיים והמדרכות הם שירה אמיתית למהנדסים, סוללים ומתחזקים. לא ראיתי פיסת בוץ, ליכלוך או שלט עקום. הכל מתוקתק באיכות הכי קטלוגית של "עיר לדוגמא". שאפו!
התמקמתי על פיסת הדשא הצמא בהוסטל השוקק "דיסקאבר רואנדה" (אותו ואחרים אני מוצא באפליקציית IOVERLANDER שהומלצה לי ע"י אחינעם הראל הרוכבת גם היא סולו (!) כרגע באפריקה). ומה הדבר הכי חשוב? נכון, ויי פיי! עבד כמו אש. הנה יש עידכונים, דיווחים, הרגעת העורף ודחיפת איחסון בענן. נשארתי במקום יומיים. בהם שוטטתי מעט במרכז העיר העמוס כלי רכב הנוהגים עפ חוק. איזור ה"סיטי" קצת שומם וקצת בומבסטי – כלומר היו לפחות שני מקרים ששאלתי את עצמי איך העניים סביבי נחמדים ככל שיהיו, נהנים מבנייני זכוכית מפוארים או מרכז משרדים שלטוני שקצת הזכיר תפיסה אורבנית סינית. הרבה שטח ציבורי. רחבות ענק מרוצפות ובניינים מעוררי יראה והכל ריק מאנשים…
בהוסטל התפנקתי במנת פסטה בירקות מפולפלים (5$) נתתי ערימת בגדים לכביסה (3$) והתחברתי לבאים ולהולכים כנהוג במרכזים זמניים שכאלה – ולא הייתי המבוגר בחבורה…
לאחר יומיים ארזתי הכל ויצאתי לכיוון מערב לביקור באגם קיוו KIVU ששמו יצא למרחוק בהיותו אחד משלושה או ארבעה אגמים במרכז אפריקה שבעומקם מחוברים לבקע וולקני פעיל במעבה האדמה, ממנו נפלטים מדי כמה מאות שנים גזים רעילים. הנפוץ ביניהם הוא מתאן. הגאזים נאספים למטה במים הקרים כבועה עצומה שנפלטת בבת אחת כתוצאה מרעידת אדמה קלה. ובעלותה על פני האדמה הגז מכחיד את כל הנמצא וסובב את האגם. (בחלקו הצפוני של אגם קיוו, רתמו הרואנדים את גז המתאן הנשאב בצינורות מהאגם, לייצור חשמל) נכון מסוכן לישון במקומות שמועדים לפורענות כל 400 שנה לערך, אבל מעניין.

הגעתי לעיירה קיבוייה,KIBUYE שמציגה נוכחות אורבנית מודרנית ושלווה של עיר קייט בטוחה בעצמה – וכן גם כאן העיירה היתה משובצת קבלני תשתיות סינים חבושים כובעי קש (וג'יפ טויוטה ענק ושחור מחכה עם נהג בצד… ) מנהלים שיפוצי דרכים בסביבה. פניתי על דרך עפר לאורך קו החוף שמצפון לעיירה, למלון הולידיי שידעתי שהוא סמוך לקו המים ובעליו מאפשרים הקמת אוהל על החוף. ואכן, תמורת 11$ חניתי והקמתי לעצמי מעון ללילה. כשגלי האגם השלווים מלחכים את שולי הדשא שקרץ בירוק רענן. לפני חשיכה, אל מול שקיעה אותה עיטרו צלליות ציפורי מים שדאו לכאן ולשם וקולות ציוץ במקהלה טרופית קקופונית, הגיעו למתחם שלושה. זוג גרמני, דניאל וסוזי ברכב טויוטה קרוון ישן ומעט אחר כך הגיע גם וולטר, חברם החי ברואנדה במסגרת עבודתו רכוב על אופנוע ק.ט.מ רועש ומצ'וקמק. התיישבו לידי והזמינו אוכל במסעד המלון במעלה הגבעה. קראו לי לשבת איתם לצ'טצ'ט קצת ועשיתי זאת בשמחה. כמו עם רוב המטיילים האחרים שפוגשים במקומות מקריים שכאלה, יש מין מכנה משותף מחבר ופתוח של פירגון הדדי והתעניינות אמיתית. יש העברת מידע מועיל על ההמשך, על הדרכים ושיתוף טיפים על מה ראוי ומה כדאי לעקוף. כשהגיע החשבון הם סרבו שאשלם את חלקי על הארוחה. (תודה חברים). והמשיכו לדרכם לחניון אחר.

ההשכמה היתה פשוטה למדי – הציפרים פצחו בבת אחת בקונצרט אופטימי שהטיס אותי החוצה. אריזה ולדרך חזרה לקיגאלי. באחת העצירות ראיתי קבוצה של כמאה פועלים מקימים חומת אבנים לתמוך במדרון עפר נטוי מעל לכביש, כולם היו לבושים סרבלים בורוד זוהר. בתתחנת הדלק ממול הסבירו לי ללא שום טון של שמחה לאיד או כעס – כי אלה אסירים מהמלחמה ההיא, המבצעים את העונש הטמון במונח "עבודת פרך". וראיתי גם שתי נשים שעצרו וחילקו להם דבר מה לאכול.
חזרתי עם ערב לקיגאלי לאותה פיסת דשא ללילה נוסף של רגיעה. במסעות מהסוג הזה יש ערך עצום בחזרה למקום מוכר. זה חוסך מתח וידיעה שלא יהיו הפתעות ולכן הרכיבה לשם רגועה ובטוחה יותר.
עוד יום וכבר הייתי במעבר הגבול RUSUMO לטנזניה. וכצפוי העניינים כאן עשויים אחרת. מתחם סופר מודרני, סלול, בנוי, מגודר, משולט, צבוע והגיוני. אין פיקסרים ואין אי הבנות. ויזה לטנזניה (50$) ורשיון לרכב (לאופנועים חינם!) נציגי שתי המדינות יושבים אשנב ליד אשנב באותו אולם מודרני ומעוצב. מחתימים דרכון ליציאה מרואנדה. זזים מטר הצידה כדי להחתים את הדרכון לכניסה לטנזניה. אחלה. תודה!
50 הקילומטרים הראשונים בטנזניה דאגו להחזיר אותי מהר מאד לאפריקה המוכרת והחביבה: נסיעה בצד שמאל של הדרך ויותר בורות מכביש. או ליתר דיוק, לאחר כמה אי הבנות מקפיצות בקריאת מה שלפני, הורדתי מהירות ל-60 קמ"ש. ורק לאחר עוד 70 ק"מ הכביש חזר לשפיות של 80-90 קמ"ש. לקראת ערב הגעתי לעיירה MASUMBWE צמודת כביש ובכניסה ראיתי מלון קטנטן שהזכיר לי תמונות של בניינים פרסיים עתיקים. מחופה בקרמיקה מקושקשת בתכלת ירוק וחום, מדוייקת ומבריקה. אח ואחות חייכניים וטובי לב, קיבלו אותי בשמחה גלויה – לא מדברים מילה באנגלית. חדר, מקלחת, סדינים נקיים 9$.
שש בבוקר ואני וחמשת המואזינים שהתחרו בניגון תפילה על אהבתו של אללה, יוצאים ברעם לעוד יום עבודה. (בהמשך העיירה ראיתי גם שתי כנסיות – כן, יש הרבה סובלנות באפריקה!)
כשהרגלית למטה:
– מדהים כמה מפגש מקרי עם אדם אחד משפיע על ההחלטה של מבקר/תייר/נוסע/זר, אם עיר או מדינה אליהם הוא מגיע "שווים" או לא.
– כשאני אומר תמיד: "כשאתה יוצא למסע, תעמיס הכל ואז תשאיר חצי בבית"… כנראה אני צריך לתת דוגמה אישית.
– אפריקה רחוקה? כן, אך לא במובן הגיאוגרפי. כי אם במובן ההתפתחותי. זה צועק בכל מטר. ומי שחושב שזה ישאר כך הרבה זמן, טומן את הראש בחול – מאחר ואין מצב שהיא תדביק את הפער – מכאן תתחיל מלחמת העולם של המאה הבאה.
– כדי להפנים חוויות של יום רכיבה אני לא צריך תמונות או סרטונים די בכאב שרירי התחת…

———————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולכל השאר שמורות ליוני בן שלום

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

לרכוב באוגנדה. נו, טוב שלא הקמנו פה מולדת…

מאז שהגעתי מאתיופיה לקניה, מעבר גבול מייצר אצלי סוג של תקווה לשינוי ומהיותי זהיר אך בעל כמה מאפיינים אופטימיים, אולי יהיה לשינוי לטובה. אז המעבר לאוגנדה היה… נקרא לזה מבדר. בעודי רוכב באיטיות להנאתי עם כל הזחיחות והפוזה, טראח מישהו בחולצה אדומה זועק לעברי "סטופ סטופ!" אז עצרתי. "מהמצב??" "תביא מסמכים, תכין כסף, תעמיד את האופנוע פה. בוא איתי לשם".. אהה הגעתי לגבול… "סליחה מי אתה?" הבנתי תוך שניה זו מהדורת הפיקסר שבין קניה לאוגנדה. את האמת לא אכפת לי. ממש לא בא לי להוכיח שאני מנצח כאן את השיטה. "כמה??" התחלתי לנהל משא ומתן שהסתיים כצפוי בסכום של בערך 5 דולר לטיפול בניירת בשני צידי הגבול. וזה היה שווה כי מעבר הגבול בצד הקנייתי עובר בדיוק בנייה מחדש והתורים הארוכים בין דרכי עפר וחפירות, בולדוזרים, משאיות וצריפי בוטקה קטנים בהם יושבים פקידים מיואשים עם מחשבים מאובקים ופנקסים עבים. היו בשבילי לא יותר משעשוע כשהנציג שלי מהדס בין כולם ומזיז דברים כמו קסם. (למי שמתעקש: ויזה לאוגנדה 50$ ביטוח לכל אפריקה 100$, רשיון זמני לאופנוע 30$ ) נכנסתי לאוגנדה בעיר MALABA. ליד הכספומט בו משכתי סכום זעום שיהיה עם מה להתחיל כבר הצטופפו סקרנים ובהיותי בתוך חדרון מכשיר הכספומט, אחד מהם כבר התיישב על האוכף. פניתי לשומר הכספומט שהיה חמוש בשוטגאן והצבעתי לעבר הבחור ההוא. לא ממש התכוונתי אך השומר קפץ עליו והכניס לו מכה עם הקת ברגל. הבנתי שאני צריך לעוף משם מהר וכך יצאתי בשעטה לכיוון העיר ג'ינג'ה הממוקמת ממזרח למוצא הנילוס מאגם וויקטוריה צפונה. כשממערב לנהר, משתרעת הדרך לבירה קמפלה והישובים המבשרים את שולי העיר.
הדרך הייתה מעולה, חלקה שחורה ופסי צבע טריים נתנו תחושה כמעט אירופאית. היו קטעים שהדרך עברה בתוך סבך עצים גבוהים שהחשיכו לרגע את הנתיב. אכן תפאורה נהדרת למסע רגוע. עד שהגעתי לכבישים משולשי המסלול בהם הוכיחו נהגי אוגנדה שתמיד יש מה לשדרג בהשוואה לנהגי קניה, כשמדובר בנהיגה גרועה ויחס אלים כלפי נהגים אחרים. זה שזורקים אותי מהכביש מילא, אני מחזיק בעמדת: תהיה חכם לא צודק, שמתי לב שהם מאד אגרסיבים ונבזיים אחד כלפי השני. מין תרבות כזו שודאי גובה קורבנות ובכמויות.
זוג לובשי מדים על קטנוע נענה להרמת ידי והוביל אותי בדרכים פתלתלות לחלקה הצפוני של ג'ינג'ה. הגעתי לאיזור לוג'ים וקמפינג נחמד בשם ADRIFT שתלוי ומשקיף על הנהר מגובה של כשלושים מטר. הקצו לי חלקת דשא (5$ ללילה) והקמתי את ארמון הסמרטוטים הכתום שלי בעוד הכלב הצהוב חונה מכוסה ביריעה הכחולה שבד"כ משמשת כמצע לאוהל, ליד סוכת השומר הירוקה במעלה הגבעה.

השקיעה השקטה על הנהר שקיבלה את פני היתה קסומה. מין פיצוי על היומיים האחרונים. סירות עץ קטנות בהן ישוב אדם אחד בירכתיים חתרו בזיגזג עצל, לצידן נמתחו חכות זעירות כשמדי פעם שוברים מים מתערבלים באיזה זרם שעולה על פני המים את המראה הצלולל של השמש שנשקפה במי הנהר השועטים באיטיות צפונה. קורמורנים, אנפות אפורות ושחורות דאו קרוב לפני המים ופרפורים עקודים צללו בחטף ושלו דגיגים. על סבך העצים ממזרח קיפצו משפחות קופיפים זהובים ארוכי זנב כתום ושעיר מענף לענף. זה מקום להרגע. מבנה מרכזי שבנוי כסוכת עצים מחופה בגג קש המונח בשכבות. כלל בר, שלחנות וכסאות מעץ כבד מאד, שלחן פול וכורסאות שניתן להשקיף מהן על דייגי הנהר ועל מתקן באנג'י שרכן אל תהום המצוק מדרום לאתר. לכל עמוד בסככה מחובר שקע חשמלי כך שיכולתי לטעון את מבחר החפיצים החשמליים שנתברכתי בם וגם וויצאפטי הביתה בזכות חיבור אינטרנט חופשי ואיכותי. למקום הגיעו מדי פעם קבוצות מטיילים שבאו לחוות חתירה במים גועשים באחד מפיתולי הנהר צפונה מכאן ולרשותם עמדה עגלה נגררת גדולה, עליה חיכו סירות מתנפחות וציוד חתירה. בלילה הגיעה משאית מטיילים. סגנון טיול אפריקני נפוץ בו תמורת כ-1000 דולר לשבועיים, מקבלים מושב במשאית – מאחור. המושבים מסודרים כמו באוטובוס רק מרווחים ומרופדים יותר, כיסוי חלונות הצד ניתן להסרה. מקבלים אוהל אישי ושלוש ארוחות ביום. לאחר שצילמו את דמדומי השקיעה פנו לצלם את האופנוע ולהפציץ אותי בשאלות. כולל אחד שנראה מהשכונה במזה"ת, שכששמע שאני מישראל פנה לאחור ופלט קללה כלשהי.

נחתי יומיים בדממה המרגיעה של אדריפט, ויצאתי בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, כדי לנצל את יום המנוחה לחצות את קמפלה לפני שעות העומס. הניווט מאד פשוט: לכביש ראשי, מעבר מערבה על הגשרים מעל לנילוס ובום אני בתוך כאוס תחבורתי ועירוני. מלחמת קיום אורבנית בה לא רק הנהגים חובטים זה בזה כי אם מעין האבקות בסגנון חופשי בין כל מרכיבי המרחב התכנוני והקיומי: כבישים, בניינים, קוי חשמל, בתי עסק, צמתים, תמרורים וגשרונים (ולרגע אסור לשכוח באפריקה את התבלין התחבורתי החריף: "באמפרים" מרסקי רכבים) נראו כאילו מישהו ניער שטיח ענק ונתן לו לנחות מעצמו על הקרקע וכך זה נשאר : "תסתדרו!"
שמרתי על מהירות של לא יותר מ-40 קמ"ש בפורמט של רכיבה הגנתית כשאני בריכוז עליון. עוקב אחרי הנתיב על הנווטן אחרי הנעשה לפנים, בצדדים ומה שנעשה מאחור. התעמלות בוקר סוחטת למדי ואז באחד הצמתים – עם הרמזור הראשון מזה שבוע, החליט נהג משאית קלה שהוא צריך לפנות שמאלה מהנתיב שפונה ימינה וכך בעודי עומד שלישי בתור לפני הרמזור ובלי יותר מדי עכבות, הטה את ההגה שמאלה ופשוט הכניס לאופנוע חבטה בצד ימין מאחור, המשיך כשהצמיג הקדמי השמאלי שלו דורס את קצה הגלגל הקדמי שלי שהיה שכוב במצב מאוזן על הכביש והמשיך לדרכו ככה הכי רגוע ושגרתי. אני שמתורגל בשכאלה (יש בעיה? תעזוב ת'אופנוע) קפצתי מבעוד מועד שמאלה מביט בחרדה על אירוע הבזק. לרגע, התנועה סביב נעצרה. אנשים שגדשו את צידי הכביש עמדו והביטו באדישות מסויימת. ולא נותר לי אלא לצעוק "הלפ מי!" ואז באו שלושה גברים ועזרו לי להעמיד את האופנוע שוב במאונך, הסעתי אותו כמה מטרים לפנים לבחון אם הגלגל הקדמי התעקם. למזלי, לא. הארגז הימיני האחורי קיבל שקע קל בציפוי המתכת שלו וזהו. מזל.
בתוככי העיר המצב השתפר מעט. הכבישים היו משולטים ומסומנים באיכות טובה יותר והגעתי לתחנת דלק מהונדסת בערכים אירופאים עדכניים, עם מינימרקט ובית קפה הכי ארומה או קפה נטו שבארץ יכולים להיות. התיישבתי לי בקרב סועדי בוקר שלפי איכות הרכבים שהם החנו ממול, היה ברור לי שהגעתי לסוג של מחנה מנותק מהמציאות כאן כמו אסטרונאוטים על מאדים.

משפחות לבושות היטב, ילדים מנומסים וארוחות לא אוגנדיות. חלקם נראו ממוצא ערבי ולא מעט סינים מהסוג השמן. למרות שלא הייתה שקשוקה בתפריט, לרגע התענגתי על ביקור קטן בבית… ולדרך, המשכתי בחציית העיר המרוחה הזו שהיה בה גם קסם מסקרן השמור לערים שהיו פעם קולוניות והן מערבות ישן רומנטי בנוי עץ או לבנים חשופות עם מבנים סופר פלצניים בעיצוב וחיפוי זכוכית צבעונית מחזירה אור, שמדגיש בעיני יתר על המידה, כמיהה להיות בחזית המודרניות העולמית אך נראה קצת מופרך ולא במקום. כנראה גם אלה סממנים של חבלי לידה שנמשכת זמן רב מדי.
כן, שאלו אותי כבר: "מה עם ביקור באנטבה?" היושבת כ-50 ק"מ מדרומה של קאמפלה על חופי האגם. אז אומר בקיצור וסליחה מחברי שדעתם שונה: אני נגד כל הפסטיבל הזה של ביקור באתרי "שופוני". בטח לאחר מופע האימים המנותק, המתנשא, ההזוי וגס הרוח של אדם שאני מתעב ורעייתו. גם השורה הזו שטרחתי לנסח כאן שבה אני מזכיר את הנושא, עולה לי ברגע של כאב וזעם על הקורה בארץ, תחושות חוסר אונים שהיו גם הם טריגר למסע הזה. אז זהו.
רכבתי לכיוון כללי דרום מערבה, כשישים ק"מ לפני העיר מאסקה הגעתי בפעם השניה לקו המשווה. לפני שבוע בקניה בדרך צפונה ועכשיו בכיוון ההפוך. פס לבן לרוחב הכביש, שני פסלים עגולים מעוצבים לצורך צילומי "הייתי שם" ושדרת חנויות מזכרות משני צידי הדרך. התענגתי לכמה דקות מעוד רגע בהיסטוריית הרכיבה והמשכתי.

חציתי את העיר MASAKA ומשם שברתי מעט מערבה ובמלאת 450 ק"מ ליום הזה, באתי עם ערב אל MBRARA עוד עיר מאד "מנוערת" בסגנון אפריקני שכבר למדתי להזהר בה ויחד עם זאת להוקיר את יכולת ההשרדות של תושביה. כל החיים מתנהלים ברחוב הראשי. הכל! אפשר לראות בכך בעיה או משהו מלחיץ, אך דווקא כאן, מצאתי עיר מתוזמרת ששידרה מהרגע הראשון "אנדרלמוסיה הגיונית". שמתי לב לנוכחות בתי תפילה מוסלמיים ירוקי טיח וכי גובה הצריחים אינו עולה על עשרה אולי אחד עשר מטר שנועדו כנראה רק לשאת את סמל הסהר הכוכב ורמקול קטן. שוטרים היו בכל פינה, התנועה המשוגעת של אינספור טוקטוקים, מוניות-אופנועים קלים, משאיות ענק, ג'יפים מגודלים, דוחפי עגלות, עומסי שקים על ראשם, מחמרי חמורים, מדוושי דוכני ממתקים, נושאי ילדים על כתפיים וסתם רוכלים רובצי שולי דרך, עוטי שמלות, שמיכות ומחלפות צבע או חליפות שלושה חלקים בגוונים זוהרים והכל כמו כוורת דבורים, זז וסואן ומשדר משהו חי, נושם, ער ומאד אנושי.
ידעתי על אפשרות במקום שראוי לבדוק בו לינה, מלון בשם AGIP ברחוב הראשי, מצאתי את המלון בסמוך לתחנת דלק, מגודר בגדר אבן גבוהה. פקידה חייכנית הסכימה שאקים אוהל מאחור על הדשא (15$). המקום מאובטח, יש חדר שירותים לא רחוק ואם ארצה, מקלחת קרה. מסעדת המלון הייתה גדושה סועדי סופ"ש ושלושה מסכי טלויזיה זעקו דיווחים מאולימפיאדת ריו שהתחלפו במשחקים מהליגה האנגלית והופרעו מדי פעם בפרסומות מצחיקות (אותי) מעצם האינטונציה הבומבסטית סטייל רפי גינת במשחקי מכבי של הקריינות ברקע. נו.

איפהשהו בשעה 22:00 התעוררתי לשמע מוסיקה שדפיקות צלילי הבס שלה הרעידו את בד האוהל והקפיצו אותי לפתוח את רוכסן האוהל ולהציץ החוצה. זהו. אני במרכזה של הילולת סוף השבוע אליה הוזמנו כל תושבי העיר – אז גם הבנתי מה היתה תכליתה של משאית נושאת מגברי קול שזעקה קריאות ומוסיקה ברחובות העיר בשעה שהגעתי. על במונת בגובה חצי מטר, ניגנה להקה וזמרים זימררו ואני – בתווך. העמקתי לתוך השק"ש וכבוגר מוצב בימי ההתשה בתעלה… להבדיל כמובן… שם ידעתי לתת לעצמי הוראה לישון בתוך רעמי נפילות, זה עדיין עובד – קטן עלי, נרדמתי ועוד איך.
בבוקר יום הראשון לשבוע הנוצרי – כלומר יום שני. השכמתי עם אור ראשון. שטח הילולת הלילה סביבי נראה מרוצף בשאריות אוכל ובו שוטטו פועלי הנקיון של אפריקה -כמה חסידות מאראבו שעברו בשקדנות משארית אחת לשניה ובלעו בשקיקה.

יצאתי לכיוון העירKABALE בה נמצא המעבר לרואנדה. רכיבה קצרה ונעימה בנוף שניתק אותי ממישורי ההצפות המערביים של אגם ויקטוריה והכבישים החלו להתרומם מעט לגבעות עגלגלות שסיפקו רכיבת בוקר נעימה עם פניות רחבות וחלקות וצמחייה שנגעה בשולי הכביש המטופח. ואז שוב מעבר גבול מבורדק, צריפי עץ מאובקים. עם נוהל מוכר של שחרור מהצד האוגנדי. משאים ומתנים עם חלפני הכסף שמסתערים מכל עבר – ולא לפני שפקיד מכס אוגנדי מלא חשיבות עצמית שלף לי נייר בו הוסבר באנגלית שאני צריך לשלם עוד 20$ מס על משהו שלא שילמתי בכניסה – הוכחתי לו שהוא טועה בכך ששלפתי קבלה על התשלום. עשיתי זאת לנוכח עובדיו שגיחכו – מה שכמובן גרם לו לסגור את המחסום וללכת – בעברית: רצתי בעקבותיו ושילמתי כמו כל אלה לפני – ואפילו צחקתי איתו כשאמרתי לו שהבנתי את כללי המשחק "זה בסדר אחי ניצחת". כנראה, לא אני אתקן את אפריקה.

בצד הרואנדי, אף שהמשרדים היו מיושנים ובלים, כבר קיבלתי רמזים שמעכשיו מישהו משנה ראש בכל הקשור לסטנדרטים של איכות, שירות ותשתית אפריקנים. וגם הנהיגה עוברת לצד ימין כמו בארץ. מלא תקווה לטוב, באתי לתוך שוויץ של אפריקה.

כשהרגלית למטה:
– במסע רכוב האופנוע הוא המלך אך זכות הרוכב לחזור שלם קודמת.
– כשמטיילים בעולם – זו חוכמה קטנה לראות את הבעיות המקומיות וזו חוכמה גדולה לסלוח.
– דברו עם מי שרק יסכים – זה משנה דעות קדומות והנחות יסוד.
– חיוך הוא המילה הבינלאומית הטובה בעולם!
– כשדברים מתחרבנים, תנוח יומיים.

—————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולכל השאר שמורות ליוני בן שלום

————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

אז מה אם יש לך נסיון?

קניה היא ארץ ענקית. בערכים שלי כמובן. לא תכננתי להיות בה יותר מאשר קטע מעבר להקפת אגם ויקטוריה נגד כיוון השעון. וגם חשבתי לפגוש בחור ישראלי בשם אופיר דרורי שאני מעריץ מרחוק. ישראלי העושה באפריקה כבר הרבה שנים ומקדיש את זמנו למלחמה בציידי חיות בר מוגנות ונדירות. כשסוף סוף יצרתי איתו קשר כבר פיספסנו את ההזדמנות. חבל.

יצאתי בשבע בבוקר ממתחם ג'נגל ג'נקשן בעיבורי ניירובי, בו עבר האופנוע טיפול יסודי, אף שכעבור מספר קלומטרים גיליתי כי מגן הגחון נשאר תלוי על בורג אחד (עצרתי ליד איש שעבד בשדה מגודר וביקשתי חוט ברזל, ועכשיו המגן קשור לאגזוזים…) וכי ניתן להניע את האופנוע רק כשהגיר בניוטרל. אבל הכי חשוב מניע בשניה ונוסע כמו חמאה.

הכביש היוצא מניירובי לכיוון העיר נאקורו NAKURU מתחיל בשני מסלולים רחבים לכל כיוון, אך כעבור שלושים ק"מ לערך, הוא הופך לדו מסלולי עם הרחבות לשלושה מסלולים, כשמתווסף נתיב המיועד למשאיות בעליה. וזה היה פתיח למלחמת השרדות אמיתית בה נהגים לא סופרים אופנועים משום מרחק. אופנועים קלים כאן (וברוב ארצות אפריקה) משמשים כמונית לנוסע אחד עד חמישה. בכל כניסה לישוב מצטופפים כמה עשרות אופנועני מונית מחכים ללקוחות. ע"פ הנהוג כאן, לאלה מאפשרים לרכוב רק בשוליים בכבישים בינעירוניים. והם מקפידים על כך ומפנים את הכביש בכל מקרה בו נראה רכב מלפנים או מאחור. ברם, הנה מגיע לו אחד חצוף. אופנוע הרוכב באמצע הנתיב, לא מפנה, לא יורד לשול-שלעיתים לא קיים, או יש מדררגה של 15 ס"מ וגם מעז לעקוף פה ושם, מתנהג כמו מכונית. העצבניים הראשיים הם נהגי המיניבוסים שפשוט נראה שהוציאו על רוכבי האופנועים חוזה – (אני מניח כי הם רואים בהם גם סוג של תחרות על לקוחות). מרחוק אני להם נראה עוד אופנוע שעמוס יתר על המידה – כנהוג כאן, יוצאים לעקיפות מטורפות מולי כשאין לי לאן לרדת ובמקרה אחד נגעה המראה שלהם בארגז הימיני שלי. פחד!! לא דופקים חשבון. אחריהם אלה נהגי המשאיות שבכל המקרים ברגע שחלפו על פני יכולתי לראות אותם צוחקים בטירוף אל מול פני המבועתים. הכיוון הכללי שלי היה אגם בוגוריה BOGORIA מרחק כשלוש מאות וחמישים ק"מ מניירובי. ירדתי לכבישים צדדיים עשויים כהלכה.

רחבים, מטופלים ומתוחזקים אך גם מאד צפופים. כעבור כשלוש מאות ק"מ, הגעתי לכפר קטנטן בשם MUGURIN והג'יפיאס הוריד אותי לדרך עפר שהייתה כולה חריצי רוחב גבוהים כמו פסי האטה. לאחר כקילומטר של רכיבה בעמידה, הבנתי שהניעור הזה לי ולציוד, לא רק שיוציא לי את כל הסתימות מהשיניים, אלא ובעיקר פוטנציאלי לנזקי שבר ופירוק. עצרתי בתוך שדה אגבות גרדתי בראש (בקסדה) ועשיתי אחורה פנה. עודי פונה לאחור, מגיע לעברי רוכב טוסטוס שכנראה דלק בעקבותי עוד מהכפר הראשון ומושיט לי שקית ניילון ובה חבלים וגומיות קשירה שנפלה לי באחת הקפיצות. הבטתי לתוך השקית וראיתי את שתי הגומיות העבות שקניתי בחנות מיוחדת ביוון, עם ארבעה ווי קשירה קפיציים מנירוסטה בתקן ימי שחיברתי בעמל רב עוד בבית. ואמרתי לעצמי שזה הזמן להתחיל להפטר ממשקל עודף. הודתי לבחור והשארתי את השקית על תכולתה בידיו כאות תודה. השעה הייתה כבר מעבר לחצי היום, חזרתי לכביש הראשי וקבעתי להגיע לעיירה KITALE. שוב האמנתי לג'י פי אס שלקח אותי בכבישים צדדיים נהדרים, בנוף גבעי עטוף צמחייה טרופית ושדות תירס, קנה סוכר ואגבות. מעבר לאחת הפניות קלטתי שלט המציין כי כאן עובר קו המשווה.

חזרתי להצטלם והמשכתי ובחלוף עוד 80 ק"מ הדרך הפכה דרך עפר, עד שהגיעה לגשר על נחל – והגשר לא קיים. כלומר אני והמשאיות צריכים לעבור מהצד.

בתנופת הרכיבה, עברתי לצד השני במים שעומקם באמצע לא עלה על חצי מטר ואז הגעתי לכפר שהיציאה ממנו להמשך היתה חסומה. נקודה. שוב פניתי לאחור והשעה כבר שלוש אחה"צ. חזרתי כל הדרך לנאקורו ועליתי בדרך המלך צפון מערבה לקיטאלה. בינתיים נפתחו ארובות השמיים וגשם (אלא מה?) נשפך כאילו דליים והעיקר, חשרת העננים הכבדים שטסו מעל, הטילה אפילה פאנטון שחור 80% כזה. החושך ירד בבת אחת, כמו כפתור. איך שהוא עצרתי בצד, משקפי השמש האופטיים שאיפשרו לי להתעמק בג"י פי אס וגם בדרך, כבר לא היו יעילים ואת המשקפיים הרגילים שכחתי עמוק בתיק. אז שמתי מקשפי קריאה על קצה האף כדי לקרוא את הנתונים והבטתי מעליהם לקרוא את הדרך… בחיי בדיחה. לא ראיתי אלא צלליות בכמה גוונים של אפור. משקף הקסדה החדש, העלה אדים ולכן פתחתי אותו מעט ואז המשקפיים נתמלאו רסס עדין של בוץ שהותז מהרכבים סביבי. ואיני מצליח לראות לאן מאיר פנס האופנוע… בקיצור, הגעתי בחושך מוחלט לעיר ELDORET למרכז העיר, כי כאן אין דבר כזה דרכים עוקפות, מסתבר שעד עתה באפריקה הדרך הראשית היא גם הרחוב הראשי. זכרתי שיש בסביבה קמפינג. רק מי זוכר את השם? שוב לא עשיתי שעורים. עצרתי בתחנת דלק. שם יש תמיד יש משטח בטון מאוזן ונקי, תאורה ושמירה ולכן איש אינו מטריד. וחיפשתי ברישומי הפנקס את שם המקום. מצאתי! השם הוא NAIBERI CAMP רשמתי את זה בעט על תייק המיכל ויצאתי לרחוב שהיה פקק אחד גדול של סוף יום עבודה. לידי בפקק רכב בחור צעיר על קטנוע. שאלתי אותו בצעקה אם הוא שמע על המקום הזה. ענה שכן ושעלי לחזור 8 ק"מ לאחור ובצומת לפנות שמאלה – מזרחה ועוד 18 ק"מ. ביקשתי שיואיל ללוות אותי לפחות לצומת. הסכים הבחור. רכבתי אחריו בחוכמת רחוב מקומית. כלומר עוקפים כל הזמן מכל הצדדים כולל דרך שדה, דרך חנייה של חנות ירקות ובין שני רכבי צבא שהקימו מחסום בינתיים. בצומת נפרד ממני איש צעיר בעל עסק למכירת צוד משלים לסלולר. אך לא לפני שפירשתי לו את השם "איזיקאייל" בעברית כלומר יחזקאל ונדמה לי שראיתי התרגשות על פניו. והנה עוד 18 ק"מ מול גשם שהכה במאוזן ממש, מכוניות מסנוורות, מבעד למשקף פתוח וכאלה שיוצאות לעקיפה מולי בלי לדפוק חשבון. ראיתי בצד הדרך אור קלוש. עצרתי בשוליים. קבוצת אנשים ליד מדורה מתחת לסככת עלי בננה. רק אז הבנתי גם שאור הדרך לא עובד כלל ואני מוצא את דרכי על סמך אורות של מכוניות אחרות. עוד פאשלה בהכנות. שאלתי אותם אם הם מכירים את המקום. ענו. "עוד 3 ק"מ תראה שלט משמאל". יצאתי לדרך באור גבוה ואכן כעבור 5 ק"מ שלט לבן משמאל שלא הצלחתי לקרוא וכשירדתי מהכביש כדי להתקרב ולקרוא, עברתי דרך שלולית בוץ שבאמצעה כשהבנתי מה זה המים בתוך המגפיים – פשוט נתתי בגז ויצאתי מהצד השני, מול שדרת ברושים שהובילה עוד כמה מאאות מטרים לשער ברזל שנפתח למתחם מדהים שכלל משטח מקורה לאוהלים פינות ברבקיו מקורות, בונגלוס ענקיים ושבילים מטופחים ומוארים.

והכל בתוך ג'ונגל עצי ענק. קיבלה את פני אוליביה ועוד שני עובדים שלאחר רישום הפנו אותי למבנה עץ עם גג קש עצום שנועד ללינה משותפת – "דורם". ($15 – קצת יקר) "אתה יכול להכניס את האופנוע ליד המיטה, אתה תהיה כאן לבד. זהו. יותר מזל משכל, או אולי בכ"ז נסיון וקבלת החלטות נכונות במצב של כמעט חירום. ואני במיטה חמה לאחר מקלחת קרה ונהדרת.מחר אעבור לאוגנדה.

כשהרגלית למטה:

• לא משנה כמה אתה מוכן. אינך מוכן!
• באפריקה יש חיות – גם על הכבישים – לדעתי יותר.
• לא חשוב כמה אתה אוהב, מעריץ את המוסך שלך או את המכונאי שלך. לפני שאתה בא להוציא את האופנוע, תכין רשימת בדיקות שאתה עושה לאופנוע לפני שאתה יוצא לדרך. המכונאי מתקן את הבעיה שלשמה באת. הוא לא יודע מה הכוונות שלך, ההרגלים שלך, הנסיון שלך, המסלול שלך סדרי ההעדפות שלך. לכן בדוק! בדוק! בדוק!
• ג'י פי אס לא תמיד משיג את ההתפחויות והשינויים בכבישים. לכן. שווה לעצור ולשאול לפעמים.
• מה שבשביל אחרים זה "קפיצה קטנה למקום שהוא חובה"… עלול להיות בשבילך הימור מיותר.

——————————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולשאר שמורות ליוני בן שלום

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה