מעברי גבול והכנות לקראת מרכז אמריקה

לצאת ממנקורה, ולאו דווקא להמשיך ולחצות את אקוודור, זה היה החלק הקשה, להיקשר למקום ולאנשים ברמה החזקה ביותר שהרגשתי, טוב, לאנשים מדרום אמריקה אולי לא מקומיים – אבל יצרנו סוג של משפחה מוזרה, כל אחד מארץ אחרת וכל אחד מטייל כדי למצוא משהו בעצמו כנראה הסיפור הישן ביותר שקיים אבל עדיין כנראה שזה עובד.
אז נפרדתי מכולם, ויצאתי לכיוון אקוודור, הכרתי את הדרך צפונה לכיוון המעבר גבול כי כבר עשיתי אותה, כבר נסעתי שבוע לפני עם "הארגנטינאית" לכיוון צפון ובלי תוכנית,

עמוסים בפקל קפה וכמה חטיפים, בכל מקרה הדרך לכיוון אקוודור עוברת דרך עיירות דייג חמודות ביותר, אם השקנאים חושבים על גגות הבתים, אחד על השני או ציפורי מים כאלה או אחרות נוסקות וצוללות לתוך הים למטרה אחת, ארוחה טובה וטרייה, מי שלא רכב את צפון פרו כנראה לא יבין, אבל זה יותר דהירה מרכיבה, הכביש עלוב וכורכר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש יותר בורות מכביש מה שגורם לעניין בקפיצות – מזכיר יותר סוס דוהר מאשר DR עצבני, אבל עדיין הנוף שווה את זה.
אז לאחר שעות בודדות הגעתי למעבר גבול, הייתי בטוח שטעיתי בדרך ונכנסתי כבר לאקוודור בלי להחתים יציאה מפרו, לא פרט שהסיח את דעתי כל כך אבל בכל זאת חוסר הוודאות במעבר גבול הזה נגרם מהיותו ענקי, בדיעבד לא מסובך כל כך אבל שונה משאר המעברים ביבשת, כמות בניינים נכבדת,

רק תמצא את הנכון ( לא כל כך גדול ) וכמובן שאי אפשר לטעות עם התורים הגדולים, המעבר כבר די חלק, חוץ מההמתנה הארוכה לא עשו בעיות מיוחדות, עד שמגיעים לאדואנה (מכס), כמובן שחייבים לרדת לכל פרט ופרט וחייבים לראות את האופנוע. הרי למי איכפת אם הוא באמת לבן או רק 40-60 אחוז ממנו לבן, לאופנוע עצמו לא איכפת נכון? אז מה כל כאב הראש הזה, בשונה מהכניסה לפרו, בה צריך ואף רצוי לשחד את הפקידים, לא דרשו ממני לצבעו אותו בלבן, בקשה משונה בפני עצמה שלא ראתה מיותר לציין…
בכל מקרה, מסיים עם מעבר הגבול ונוסע לכיוון העיר הגדולה הראשונה בדרום אקוודור, הלא היא גוואיקיל, עיר גדולה והאמת שנראית מיוחדת ממש, אולי הזכירה לי טיפה את ריו עם שכונות על שלוחות גבעות ושלטים שמבקשים לא לדקור אנשים ברחוב?!
לא הרגשתי שמסוכן שם פשוט שומם יותר מדי לטעמי, אז לאחר לילה בודד החלטתי להמשיך וכמובן שנסעתי צפונה, הדרך מדהימה, כל כך מדהימה שפשוט סטיתי מהמסלול ובחרתי לעלות בהרים שמאריכים את הדרך, לא נורא בכלל עוד שעה נסיעה בשביל הנוף המטורף הזה, כמובן ששילמתי על הבחירה הזו, חברתי למסלול שלי ועליתי על האנדים באקוודור, קר, ערפל ואיך לא גם מבול מטורף. מה שגורם לנסיעה איטית לרמת ה20 קמ"ש לפחות רק כדי לראות את פנסי הרכב שמלפנים וכמובן לא למות, חשוב, יש אנשים שמחכים בבית וגם חבל למות בנסיעה כל כך איטית ובלי ראות או נוף, לא בשביל זה רוכבים.
אז הגעתי לאחר כמה שעות טובות לקיטו, בירת אקוודור, ובהחלטה מוקדמת ידעתי שאני לא נשאר באקוודור בכדי לראות אותה בדרך הקובנציונלית אלא רק לעבור בה ולהגיע לקולומביה, בכל מקרה, הגעתי להוסטל ממש ממש נחמד, זול יחסית ועם היה מלא בחברה הנכונה אולי הייתי שוקל אפילו להישאר, הנוף שנשקף ממנו לשאר העיר היה מרשים, אבל בעצם קר שם ומי רוצה לבלות עכשיו בחורף עוד פעם… אז לאחר לילה הלכתי להחליף את הדולרים של אקוודור ( דולר אמריקאי רגיל, עם מטבעות דולר של אקוודור, מוזרים כבר אמרנו?!) ומשם המשכתי צפונה, הדרך מדהימה, התרגלתי כבר לנוף עוצר עיניים שכבר לא התרשמתי ואולי חבל כי כל הדרך באמת יפה מה גם שהכבישים על רמה. טרנדים אשכרה מכבדים חוקי כביש מערביים! הייתי בהלם תרבות בהתחלה, אך לבסוף זה עבר כשהגעתי לעיירת גבול עם קולומביה, קר גשום וממש לא יפה שם, העברתי לילה קר בציפייה למעבר גבול קשוח ביום של אחרי.

הכניסה לקולומביה היתה ארוכה, קרה ובעיקר לא נעימה עם כמות האקוודורים שרוצים לעבור לקולומביה מה גם שלא חסרים פליטים מונצואלה שבורחים משם כמה שיותר דרומה. באופן מצחיק לא מעניין אותם הסדר הרגיל ואפשר להחתים את האופנוע לפני שמחתימים יציאה בדרכון, אז סידרתי שבע צרפתיות מתוקות שישמרו לי על המקום בזמן שאני מקצר תהליכים, וככה חזרתי אליהן, לעוד שעה של המתנה, לאחר מכן לעבור לצד הקולומביאני, לחכות חצי שעה להחתים כניסה בדרכון ועוד רבע שעה להכניס את האופנוע לארץ, מזל שהפקיד ריחם עליי ולא שלח אותי לצלם עותק של כל מסמך, מזל באמת, סך הכל 3 וחצי שעות עייפות של מעבר גבול ורק פתחנו את היום, עדיין קר וגשום וכבר אין אנרגיה לכל היום אבל בכל זאת, קולומביה, יאללה חיוך אחרון, הנעה אחרונה ולעוף פנימה.
הדרך בדרום קולומביה כל כך משונה, ב-5 שעות מקור מעיק ויערות ירוקים – לחום מייאש עד כדי פתיחה של כל המעיל רק כדי להתאוורר אפילו במקצת. היה שווה את זה, לקראת הערב הגעתי לעיירה בשם פופיאן, באזהרתו של גיא לא ניסיתי להמשיך לקאלי באותו היום, מה שבמבט לאחור אחת ההחלטות החכמות שעשיתי, אכלתי והלכתי לישון בבוקר כבר המשכתי לכיוון קאלי, הדרך יפה אך לא משמעותית כמו הכניסה לעיר עצמה. האופנוע כבה, ואני מחליט להתחיל לדחוף, אולי אגיע לתחנת דלק ופשוט אמתין שם, אני בטוח שהמנוע סתם התחמם והוא כיבה את עצמו כדי לא לגרום ליונס, אחרי הכל הדי אר מקורר באמצעות אוויר, ובקאלי חם כמו שלא חם בשום מקום אחר. למזלי, עצר מלפני על קאסטום בחור מקומי בשם "פויו", ("עוף" בספרדית מי שלא מתמצא ), קצת מצחיק, היה ממש נחמד והציע לחכות איתי ולרכב איתי עד תחנת הדלק הקרובה, תוך כדי שאנחנו מחכים, פויו שולף שלחברה טובה שלו יש פוסאדה לאופנועים ממש קרוב ואם אני רוצה הוא יברר אם יש מקום וממש כדאי לי כי זה יהיה בחינם, המוח הסקפטי שלי מתחיל לעבוד אני לא יודע מה לעשות ובו זמנית אני משחרר לאוויר " היי למה לא, בכיף, ממש תודה", הרי כל החוויות בחיים מתחילות מפאק איט, לא?
אז נסענו לפוסאדה ומסתבר שזה בכלל הבית של בחורה בשם "מאמוצ׳ה" שזה מעין מאמי או מאמא, בחורה נחמדה ביותר שגר איתה בן זוגה, קומה מעליהם אחיה וחברה שלו, עוד חבר בחדר לידם, הכלב שלהם זאוס

ומסתבר שאני בקומה השלישית והאחרונה למשך חמישה ימים שלמים, פאק איט לא? משתלם לחלוטין, במיוחד שהבעיה באופנוע לא היתה התחממות אלא בעיה בקרבורטור שלא נפתח מספיק וגרם לכשל, לפילטר דלק שנמס מהחום, ובאזור 10 שעות מוסך שבין לבין אני לוקח את האופנוע לראות אם הוא מסתדר בכביש וכל פעם מחדש הוא מראה שהוא מכונה משומנת היטב, ואז שעוצרים הוא נכבה, בחזרה למוסך.
לאחר שסודר, כבר החלטתי שהספיק ואני נפרדים מהחברה בקאלי, איך לא, חייב לבשל להם, אז נהנו משקשוקה בשרית אסלית, ובבוקר שאחרי נסעתי לסלנטו להיפגש עם חבר.

הגעתי לסלנטו ונפגשתי עם שגיא, לא ראיתי את הבן אדם מאז קוסקו חודשיים לאחור, ובשיחה מהירה והשלמת פערים יצא שמאז קוסקו אני עברתי דרך לימה לכיוון מנקורה, חציתי את אקוודור בשלושה ימים, חמישה ימים עם מקומיים בקאלי, והוא בינתיים הספיק לעשות את אקוודור ואיי גלאפגוס, להיכנס לקולומביה לטוס למקסיקו לקרוז ולחזור כדי שניפגש, לא הייתי בטוח מי נהנה יותר אבל לא הייתי מוותר על החוויות הללו בעד שום הון שבעולם.
בכל מקרה, סלנטו מדהימה, הכל ירוק, הנופים מטורפים, חם שם ויש שם את יער הדקלים שהם גלגל הגבוהים בעולם שזה יוצא דופן לחלוטין, ולחולה קפה שכמוני, סלנטו היא הגשמת חלום עם סיור קפה נחמד ביותר וכל האווירה שסובבת את פיסת האלוהות הזו.

מסלנטו המשכנו למדג׳ין, עיר מגניבה עם וייב צעיר שיש לאן לצאת ולאכול אוכל טוב וזול וכמובן לבשל ארוחות מתאימות לאימונים שלנו ( חייבים לשמור על כושר בשביל האופנוע ), שלושה ימים בסלנטו והספיק לנו, רוצים לחזור לשגרה של החוף, קצת להירגע על בטן גב ולתפוס צבע על הדרך אין בזה רע, אז מה עושים, נוסעים לטגנגה שבצפון, ומגיעים

לנקודה הצפונית ביותר בדרום אמריקה על הדרך!!!
לטגנגה לקח לי יומיים להגיע, בהגעה להוסטל קרעתי ממני את בגדי הרכיבה וקפצתי לבריכה לפני שאמרתי שלום לחברים, סדר עדיפויות נכון אני מאמין לאחר מכן שמתקררים אפשר להתחבק ולצאת לבדוק את העיירה, מה גם שיש דברים לעשות שם, פארק נורא תיירותי אבל עם חופים יפים בטירוף ובכלל, צריך לחשוב על איך אני מעביר את האופנוע למרכז אמריקה, משימה לא פשוטה ולא זולה בכלל אם מתחשבים שאני מטייל על זמן קצוב.
לאחר כמעט שבוע בצפון קולומביה, החלטתי שאני מטיס את האופנוע, אין לי זמן לחכות לקרוז שיוצא רק חודש אחרי, אז אני חייב לרדת דרומה לבוגוטה, בירת קולומביה, עיר מלאה בהיסטוריה, ( מי שראה narcos זה המקום ובכלל קולומביה), יומיים נסיעה לחוצים, מהירים, נטולי הפסקות ארוכות ואוכל איכותי, אני מגיע לעיר על הבוקר, נכנס לפקק המוני, ומסתבר שגם זה לטובה, עוצר אותי אופנוען על Suzuki Vstrom, לבוש במיטב המיגון, ושואל אותי איך זה שאין לי תיקים נגד גשם, מפה לשם יש לו חברה , "adventure bag "קוראים לו חורחה, והוא יביא לי תיקים במתנה,

עם חורחה

האנשים הכי נחמדים ביבשת כבר אמרתי ללא ספק, כולי נדהם אומר לו אלף פעמים תודה מדברים עוד קצת על החיים וממשיכים איש איש בדרכו, הגעתי למשרד של Cargorider ומשם התחיל יום סידורים מייגע בלהעסיר את האופנוע, התחיל בטפסים וחתימות, עבר לשטיפת האופנוע משם לקחת את האופנוע לשדה התעופה, להעביר את כל התיקים בשיקוף, ומשם למשרד באדואנה הקולומביאני, לא אחר מאשר הDIAN, עוד כאב ראש רציני, כל היום הזה נגמר באזור 10 בלילה להגיע להוסטל, לקבל תיקים מאנשים טובים באמצע הדרך וללכת לישון, המרכז (אמריקה) הרי מחכה.

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

להחליט על מסע אופנוע

באמצע הדרך

[את גיא הכרתי דרך המלצה של לירן מרכוס לצרפו לקבוצת "הרפתקה" בווצאפ. (הכוללת את רוב כותבי אתר הרפתקה הנוכחי) כרגע גיא כבר כמאתיים ק"מ מדרום לפרודו ביי – הנקודה הצפונית באמריקה (ובעולם בעצם) אליה ניתן להגיע ברכיבה רצופה על דרך קרקעית. לגיא יש בלוג משלו כאן. וזה דף הפייס שלו. יוני]

אוקיי. דרום אמריקה על אופנוע נתחיל קצת מרקע.
דרום אמריקה על אופנוע תמיד היה החלום. מאז שאני זוכר שראיתי את הסרט של צ'ה גאברה, דרום אמריקה על אופנוע.
המחשבות על הטיול מתחילות שנה לפני בערך. לאן מתי כמה למה. מתייעצים קצת שואלים איפה למה עונה גל יורד עולה וכדומה. שסיפרתי לאנשים שאני רוצה לעשות את הטיול עם אופנוע אמרו לי לא כדאי. מסוכן. בעייתי מעברי גבול תסתבך בדרכים וכו. עזוב תשאיר את זה למקום אחר אולי צפון אמריקה. בעיקר אנשים שכבר טיילו אמרו לי את הדברים האלה.
אז באמת הורידו אותי מהנושא. אמרתי, טוב מה נעשה בעיה.
החלטתי שאני אעשה את דרום אמריקה כ back packer. לטייל עם מוצ'ילה ובסוף אגיע לצפון אמריקה ואקנה שם משהו ואעשה איתו את צפון אמריקה.
הכנות לטיול;
לטיול יצאתי ספונטני. חודש לפני סגרתי טיסה מיהרתי לגמור את החיסונים. קניתי את הציוד שרציתי (קצת יותר מידי ).
חיליק מגנוס: על חיליק מגנוס שמעתי בעבר וידעתי שיש לו איזשהו מכשיר חילוץ. ההורים התעקשו כיוון שאני מטייל לבד וגם אני אמרתי רעיון לא רע, כלי כזה למצבי חירום רציניים אין לדעת איפה אני אתקע. השכרתי את המכשיר העלות לא רצינית ואם אני אצטרך באמת חילוץ זה יהיה שווה זהב. ממליץ.
הטיול:
טיסה לאמסטרדם. מחכה שם 9 שעות מסתובב קצת בעיר אוכל משהו וחוזר לשדה וטיסה לבואנוס איירס.
הגעתי לעיר. בואנוס עיר מאוד יפה מזכירה את אירופה. מונית מהשדה למרכז העיר בעלות לא נוראית והגעתי להוסטל ששמעתי עליו מלפני ^&% לילה אחד הייתי שם לא כל כך אהבתי ועברתי להוסטל אחר באותו רחוב. Casa papa הוסטל נחמד ביליתי שם 2 לילות נוספים. היתה שם חבורת ישראלים שחזרו מהקרטרה אוסטרל ועוד זוג ישראלים טרקרים רציניים שכבר חודשיים בארגנטינה וחרשו את פטגוניה ועוד כמה אירופאים.
כיוון שטסתי ספונטני ולא כל כך הכרתי את האתרים/טרקים שווים/אטרקציות וכו אז אמרתי שווה לשאול ולשמוע מה אנשים חוו. ללמוד.
#אם זאת כלל ברזל לטיול! קחו בחשבון שבן אדם מספר לך איך היה לו זה תלוי בהרבה דברים. אחד יכול להגיד שהיה חרא כי לא היה מסיבות וסמים ואחד יכול להגיד שחרא כי אין טרקים ונופים.
אבל אני חושב שטוב לשמוע ולהכיר מקומות מאנשים שעברו. אחרי זה כל אחד יכול לעשות לעצמו את החשבון האם להגיע לשם או לא.
אחרי כמה ימים שם שהלכתי המון ברגל. (ממוצע של 15 קמ ליום בערך) כן העיר יפה יש הרבה מה לראות בהליכה ונחמד .מזג האוויר טוב. בואנוס איירס וארגנטינה בכללי לא זולה. ארוחת צהריים פשוטה באיזה בית קפה יעלה באיזור ה 40-60 ש'ח לא זול בהתחשב שאתה בדרום אמריקה וזה מחיר של עסקית בארץ.
למדתי שבטיול החסכון הגדול לפי דעתי הוא על אוכל. אבל על זה נרחיב בהמשך.
לקחתי טיסה דרומה לקלפטה. לטייל קצת בפטגוניה ארץ האש.
הנופים מדהימים מרחבים אינוספיים סוף סוף חיכיתי לצאת מהעיר קצת לראות טבע.
קלפטה עיירה נחמדה. נידחת מאוד באים לכאן בעיקר בשביל הקרחון המתנפץ שהוא גם הקרחון היחידי בעולם שלא קטן.
הצריבה:
בפטגוניה התחילו הסרטים. המון אופנועים. Overlandering אנשים שמטיילים את האמריקות על אופנועים באים לפטגוניה בשביל הנופים הכבישים ואושוואיה שהיא הנק הדרומית ביותר ביבשת עם נופים מדהימים וזה באמת מן אבן דרך רצינית בשביל אופנוענים.
בעוד אני מסתובב עם פה פתוח מזיל ריר מכל אופנוע. אישית. אני חושב שה BMW gs800 אופנוע מדהים (למרות שאין לי שום ניסיון איתו ובנתיים רק דברים רעים שמעתי עליו מרוכבים. יותר מידי אלקטרוניקה ועוד) אבל האופנוע עם ארגזי מסע וציוד נראה מיליון דולר.
אז באמת התחילה הצריבה ותחושת אתה מת לכזה מה אתה עושה באוטובוסים. כל נסיעה אני מסתכל מהחלון רואה את הדרכים והאופנוענים ומת מבפנים. עשיתי כמה טרקים בפטגוניה כגון הפארק הלאומי טורס דל פיינה בפטגוניה הציליאנית. מקום יפה עם טרקים נחמדים בכל הרמות.
אחרי זה חזרתי לאל צ’לטן לראות את הפיץ רוי המפורסם והעיירה הפסטורלית.
באותה תקופה התחלתי להתעניין בקראטרה אוסטרל שהיא אחת הדרכים היפות בעולם. 1200 קמ שמתחילים בדרום צילה ונגמרים בארגנטינה.
הפיץ רוי היה מאוד יפה והעיירה נחמדה. ישנתי ב rancho aprte מחיר סמלי מקום נחמדים ישראלים ובהוסטל הגדול יותר שלהם שצמוד יש מסעדה נהדרת עם שניצלים וסטייקים מעולים במחיר של 160 פסו ארגנטינטי. שווה ומומלץ.
אגב מכאן גם מתארגנים ליציאה בוואנים לקארטרה.
שקלתי אם לעשות את הקרטרה בטרמפים או בוואן. אני אישית חושב שהדרך הכי טובה למוצילר לחוות את הקרטרה היא להשכיר רכב כמה חברה ולצאת. חווית הנהיגה שם מדהימה. ונוח שאתה נייד ויכול מה שבא לך.
אני לעומת זאת הגעתי בסוף העונה. כבר סוף מרץ תחילת החורף תכף הכל נסגר ואני גם בליציוד קאמפינג אז החלטתי שבטרמפים זה לא רלוונטי. יצאתי בואן עם עוד 15 ישראלים נחמדים לשבוע ימים יחדיו של נופים מדהימים אטרקציות טרקים וחוויות. הנופים בקרטרה מדהימים. אני יושב עם אוזניות בואן ומתבונן לא יכול להפסיק להסתכל על המרחבים העצומים והנופים.
תוך כדי הנסיעה בקארטרה המחשבות על אופנוע מציפות אותי. אני אחזור אחורה בזמן ואספר קצת על ניל. את ניל פגשתי בפורטו נאטלס. העיירה שממנה יוצאים לפארק טורס דל פיינה.
ניל בחור מניו זילנד שגם מטייל על אופנוע. הוא סיפר לי שקנה את האופנוע בסנטיאגו הונדה 150סמק דו שימושי. ישר עלתה השאלה זה לא אופנוע קטן מידי למסע כזה? ישר ענה לא. הרבה אנשים עשו את זה לפניי ובכלל במזרח האופנועים הקטנים שם חוגגים. פה מפונקים בדרום אמריקה עם הbmw והמנועים הגדולים. ניל סיפר לי על תהליך הקנייה. שהאופנוע עולה 2000 דולר בערך ושהחנות שקנה ממנה עשתה את כל הניירת בשבילו.
חזרה קדימה בזמנים.
החלטתי תוך כדי הקראטרה שאני עושה את זה. קונה אופנוע כמו ניל בסנטיאגו. 2000 דולר זה מחיר זניח. עוד קצת השקעה על ציוד רכיבה וציוד לאופנוע ויאללה נצא.
שאלתי את ניל עוד קצת על התהליך ושלחתי מייל לסוכנות שניל קנה ממנה שגם אני רוצה לעבור את אותו תהליך ולקנות את האופנוע דרכם. סיימתי את הקארטרה והגעתי ל “חווה” באל בולסון. מקום של ישראלים. לנוח קצת מהקרטארה דשא מזג אוויר טוב ומקום פסטורלי.
בחווה עלה לי רעיון. למה שלא תריץ שאלה בקבוצה של דרום אמריקה בפייסבוק האם מישהו עשה את הטיול עם אופנוע?. יאללה רשמתי ומיד קפצו שתיים. אור שמעוני וניב ספקטור שתוייג בשאלה שלי.
ישר יצרתי איתם קשר והם זרקו את כל התוכניות שלי לפח (בדיעבד היום אני יכול להגיד שהם צדקו בענק ) ישר אמרו שאופנוע 150 סמק ממש ממש לא הכיוון ואתה לא תהנה עם אופנוע כזה וזה לא רעיון טוב. אמרתי אוקיי אז מה כדאי? הם אמרו לי לחפש בהוריזון. בקצרה על הוריזוןHorizonsunlimited זה אתר עם מידע על כל מה שתרצו בנושא אופנועים ולטייל עם אופנוע בעולם. כל יבשת כל מקום הכל.
ובאתר יש גם פורומים למכירה ושעדיף לקנות אופנוע גדול שמוכן לטיול כבר וגם שהקהילה של האופנוענים היא קהילה של חברה טובים ולא יעבדו עלייך וכו. אוקיי התחלתי לשבת חזק שם לבדוק אופנועים לשאול. תוך כדי גם יצרתי עם עוד 3 ישראלים שעשו את הטיול ככה . מתן בן מויאל מתן בללי והאגדה לירן מרכוס. שגם איתם התייעצתי הרבה ושאלתי. תהליך הקנייה של אופנוע משומש בדרום אמריקה הוא לא פשוט אבל גם לא מסובך. אסביר .נגיד שאתה רוצה לקנות אופנוע מבחור ניו זלנדי עם אופנוע מניו זילנד. אתה ישראלי הוא ניו זילנדי וגם האופנוע ואתם נגיד בצ’ילה אז הקטע הוא שאין דרך חוקית לעשות העברת בעלות כי האופנוע לא רשום במדינה ולכן לצאת איתו מהמדינה עם בעלים אחרים ולהיכנס למדינות אחרות זה קומבינה נחמדה(מזייפים מסמכים.אסביר בהמשך)
בפורום למכירה של הוריזון מצאתי אופנוע קנדי מבחור קנדי שרכב מקנדה ועכשיו רוצה למכור בצ’ילה. ניב רכב עם הבחור והמליץ עליו ושאר החברה אמרו אם אתה מכיר ישראלי שרכב איתו וממליץ זה שווה זהב. אני מצד שני לא עפתי על הדיל. האופנוע היה kawasaki klr 650. שהוא באמת אחד האופנועים הנפוצים כאן ביבשת. אופנוע מעולה כי הוא משלב יכולות שטח וכביש בנוסף אמינות ופשטות (קרבורטור ולא הזרקת דלק.בלי מחשב) ומנוע גדול שיכול לסחוב אותך וכל הציוד שתרצה(ויש הרבה ציודKlrלמען השם). הבעיה היא כזאת. האופנוע מעולה אבל יש לו בעיה אחת. עקב אכילס שנקרא doohickey. בקצרה זה מותחן שרשרת תוכלו לקרוא על זה בגוגל יותר. רוב המטיילים מחליפים את הדוהיקי לגרסת אפטר מרקט מחוזקת כי יש לו נטייה להישבר ואתה מוצא את עצמך תקוע בשום מקום. זה מה שקרה למתן בן מויאל ולכן אמר לי. אחי אתה חייב להחליף את הדבר הזה חיייבב. טוב אמרתי נתחיל לבדוק. ישבתי על כל הפורומים והאתרים שלחתי מיילים למקומיים בקהילת האופנוענים ולכל המוסכים שהומלצו. המסקנה. את הקיט הנ"ל אין להשיג בצ’ילה אפשר לקנות בארהב ולשלוח לכאן.
אני אמרתי זה סרט לשלוח לכאן. וגם אני תקוע בסנטיאגו כבר כמעט חודש אני לא מחכה עוד חודש לחלק להגיע. אופציה היא להזמין ולשלוח צפונה יותר ליעד אחר ששם אתקין. מתן קישר אותי לבחור בפרו שעשה לו את הדוהיקי והוא אמר לי שהוא יכול להתקין שאגיע. מה זה אומר? צריך לפתוח את העסק ולראות שהדוהיקי יכול להחזיק 7 אלף קמ בערך עד לימה פרו. כאב ראש אכן. במקרה קפץ בהוריזון עוד אופנוע שכבר נמצא בסנטיאגו מבחור אמריקאי שרכב מקליפורניה לכאן. גם כאן מדובר ב klr הלכתי לראות. האופנוע נראה פצצה. אבל. בעיה. גנבו לו את הלוחית רישוי ועכשיו להשיג לוחית מה DMV משרד התחבורה אמריקאי סרט לא קטן. התחבטויות התלבטויות בסוף החלטתי ללכת על האופנוע האמריקאי. שזה היה דיל יותר טוב בשבילי. אופנוע מוכן למסע שכלל ציוד רכיבה והכל. סיכמנו שהוא יעשה לוחית רישוי כאן בסנטיאגו אצל מעצב גרפי ושיגיע הביתה, הוא יוציא לי חדשה ואז ישלח אותה לחבר טוב של אבא בלוס אנגלס ומשם אמרתי אני יסתדר איתו שישלח לי אותה ליעד כלשהו ביבשת.
עכשיו הגיע הסיפור של העברת בעלות. חתמנו על הטייטל מאחורה (רישיון רכב) והוצאנו Bill of sale (שטר מכר) של מדינת אורגון שם האופנוע היה רשום. כל זה שווה לתחת בדרום אמריקה. הם אפילו אנגלית לא יודעים. אז מה עושים? הבעיה היא שבכניסה לכל מדינה אתה מקבל אדואנה. שזה בעצם הניירת מכס של האופנוע בכל מדינת. מה הבעיה? שהאדואנה היא על שם מי שנכנס עם האופנוע למדינה (הבחור האמריקאי) ושתרצה לצאת אתה בעצם מגיש נייר לא על שמך וגם מבחינתם האופנוע של הבחור האמריקאי.
אחרי התייעצות רבה החלטנו ללכת לנוטריון שיחתום על שטר מכר שהוצאנו בספרדית וגם עוד כמה שטויות כאלה ובנוסף סרקנו את הרישיון המקורי ושינינו את השם שלו לשלי. זה הדרך הכי קלה לטייל עם אופנוע יד שנייה ברגע שיצאת מהמדינה שקנית אתה פשוט משתמש ברישיון המזוייף על שמך ואין שום בעיה.
לקחתי את האופנוע למוסך לשים שרשרת חדשה וגלגלי שיניים ולבדוק האם צריך שסתומים. מצאתי בהוריזון בחור עם המון המלצות John Moto אחלה בחור מכיר את כל האופנועים. ומחירים שפויים. אם כן קחו בחשבון. חלקים בצ’ילה יקרים מאוד. כיוון שסתומים לא נדרש אבל שרשרת וגלגלי שיניים עלו לי פעמיים לפחות המחיר שיעלה באר"הב. בדרך למוסך קיבלתי פנצ’ר. אחלה חוויה ראשונה עם האופנוע . דחפתי אותו על ניוטרל 3 קמ במשך שעה עד למוסך. חזרתי מהמוסך האמריקאי שאל איך הלך אמרתי סבבה ועשינו שסתומים. (למרות שלא עשינו וגם ג'וני הסתכל על המנוע והשסתומים ואמר שהאופנוע נראה פיקס מנוע נקי מאוד. בלב תחושת יש! קיבלת החלטה טובה עם האופנוע הזה ) לא אמרתי לו כדי שלא יעוף על עצמו כי גם ככה הבחור לא כזה בן אדם שקל להתעסק איתו והוא חושב שהוא יודע הכל. יאמר לזכותו שהוא עשה בעצמו את כל השיפורים באופנוע ושמר עליו מאוד האופנוע נראה מדהים. סגרנו את העסקה שילמתי לו חלק במזומן והשאר ב paypal
וחזרתי עם האופנוע החדש שלי להוסטל. לא יכול להוריד את החיוך סוף סוף אפשר לשלוח תמונה לכולם בבית. למשפחה חברים מהצוות וכל שאר החברים. לילה של חצי שינה מרוב התרגשות. קמתי בבוקר העמסתי את האופנוע ויצאתי לדרך. מתתי כבר להגיע לבוליביה כי אני כבר מאחרוני המטיילים בצ’ילה. החורף מגיע וכבר סיימתי כאן הכל. תיכננתי מסלול אינטנסיבי שכלל 500-600 קמ כל יום של רכיבה כדי להגיע לבוליביה במהירות. גם היה הרבה פחד ברקע של האם בכלל אצליח לצאת עם האופנוע הזה והאדואנה שלא על שמי מהמדינה. יוצא לדרך מסנטיאגו קצת פקקים וכולי לפני הכביש הראשי נזכרתי. שיט לא בדקת שמן בבוקר! עוצר בצד, האופנוע מונע מסתכל על מדיד השמן. ריק! שיואו אידיוט נסעת שעה בעיר בלי שמן. 2 שניות חלפו בראשי ואז האימרה בכל רם. אידיוט המנוע מונע ברור שלא תראה שיש שמן במדיד… מכבה את האופנוע מחכה עשר דק שיתקרר מסתכל. מלא. אומר שוב בקול "אידיוט מה נראה לך אתמול היה והיום יהיה ריק.. פיייי טיפש". לידע כללי. אני לא מכונאי גדול ולא קרוב לזה. אבל יש לי ידיים טובות בסה”כ והיה לי כמה טרקטורנים בעבר ובבית הרכב הפרטי שלי זה לנד רובר דיפנדר ישן שאוהב להתקלקל לפעמים וגורם לבעליו. אני. ללמוד על תקלות ואיך מתקנים. אהה אגב זמן טוב לציין שבחיים לא היה לי אופנוע וגם יותר מסיבוב פה ושם על אופנוע בארץ לא עשיתי. (רישיון היה אל תדאגו) אבל זה בכלל לא הפחיד אותי. ידעתי שהיכולות נהיגה שלי בסדר ואני אלמד תוך כדי. עולה על הכביש הראשי וישר מפעיל את הראש ומיישם את כל מה ששאלתי ואמרו לי בימים האחרונים. 4000-4500 זה איפה שהמנוע בנוח. בערך 95-100 קמ”ש שם הוא לא אוכל הרבה דלק וצריכת השמן מינימאלית. המילים של אור שמעוני מתן ולירן מהדהדות בראש. קח באיזי לאט. שמור מרחק. אחד המשפטים הטובים של מתן הוא ” תזכור, תפחד מהאופנוע. כי ברגע שתפסיק לפחד אז תתחיל לעשות שטויות וגם תחטוף” צודק בענק. גם לירן אמר וצדק אחת הסכנות הגדולות עם אופנוע זה להיכנס לסיבוב מהר מידי ולקלוט שאתה יותר מידי מהיר. ואז מה שקורה זה שהנטייה היא לרצות ללחוץ חזק על הברקס ולעצור ואז נופלים. אני מתחיל בנסיעה על כביש 5 צפונה לכיוון צפון צילה. כביש מדהים סלול מדהים וחוצה את כל המדינה. בראש עוברת המחשבה ממש כביש 5 שלנו .
אני נוסע האושר עילאי ואני לא מאמין שאני בדרך.
לפניי שיצאתי מההוסטל של האמריקאי עם האופנוע הוא זרק לי בקטנה. You might wanna buy ear plugs. ” אולי תקנה אטמי אוזניים כלשהם” ישר שואל מדוע ולמה חביבי? תשמע האגזוז עושה קצת רעש אבל אולי זה רק אני כי אני לא אוהב רעש חזק. אני אומר לו שטויות במיץ. ובלב חושב על זה שהוא כן קצת פסיכי ובכל פעם שהיה קצת מוזיקה חזקה או אנשים מדברים חזק לידנו הוא לא יכל להתרכז והיה חייב ללכת לאיזה פינה. תוך כמה שעות על הכביש אני מגלה שהוא לא טיפש אלא אני טיפש שלא הקשבתי. ידעתי שיש לי אטמי אוזניים שהבאתי. אבל אמרתי מה עכשיו לנסוע עם אטמים את כל דרום אמריקה?!
גם תיכננתי לשמוע באוזניות דיסקים לימוד ספרדית שבחור ממהוסטל העביר לי לטלפון.\

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגיא מרמור

————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

חציית האמריקות מאלסקה לדרום ארגנטינה ברכיבה זוגית

את גדי ולאה נחימוב גם אתם מכירים. אם לא סעדתם פעם באל-גאוצ'ו כשהם היו בעלי הרשת, בטח ראיתם את ביתם (או טעמתם את יציר כפיהם) הנח לו ממערב לכביש היורד למצפה רמון כשלושה וחצי ק"מ מדרום לצומת טללים. אין מצב שלא עברתם ליד חוות נאות.

גדי הגיע אלי לפני כשנתיים לשוחח על תכניותיהם לעשות את האמריקות. בגדול רצו לצאת הכי מהר. רק מה, להגיע לנקודת ההתחלה באלסקה בחורף לא ממש מומלץ, אז עד שמזג האויר ישתפר, ירד הזוג המופלא לכמה חודשים לתור את דרום יבשת אפריקה ברכב 4X4 מאובזר כקמפר שטח כמו שצריך. חרשו היטב את דרום אפריקה, נמיביה ובוצואנה,

הזדכו על הרכב וחזרו לארץ רק כדי לוודא שהדור הצעיר אכן מאופס על האחריות שנחתה עליו בעיקר בתחזוקת חוות הבודדים המושקעת. ואז יצאו לממש הרפתקה שרבים וצעירים חושבים כמה פעמים לפני שהם מתחילים בכלל לחשוב בכיוון. ופרומיליונצ'יק מבינהם אכן יוצא לדרך.

אני מתנצל על הדיווח המאוחר הזה. כי בעת כתיבת הדברים לאה וגדי כבר חזרו מהמסע. לא השתלטתי בזמן אמת על העידכונים כאן באתר הרפתקה, בעיקר מעצם היותי בתוך מסע משלי. לאה וגדי כתבו וצילמו בלוג נהדר וייחודי, הכולל המון מידע וחוכמת דרך, מנקודות מבט לא שגרתיות שבחנו את המושג הרפתקה מתוך נסיון חיים וזוגיות רבת שנים, זה לא פשוט להסתכן ולהעמיד במבחן הרבה נכסים כשאתם הציר המקשר והאחראי במשפחה רב דורית. בהקשרים עסקיים ופיזיים אין צורך להכביר מילים בסיכונים הקבועים כשעפים על דו גלגלי בדרכים הזויות, במזג אויר לא סלחני ובמחוזות נטושים בידיעה שלא היו להם אפילו שניה אחת לחפף או הזדמנות אחת לטעות – לאורך עשרות אלפי קילומטרים ולמשך חודשים. הקטעים שיובאו כאן הם תמצית הדיווח שמופיע בבלוג שהם כתבו. ולמי שרוצה צפיית בינג', הנה הקישור. הנאה מובטחת!

——————————————————
26 באוגוסט 2016
לפני ההתחלה.
גדי נוסע ללוס אנג'לס לחפש אופנוע. סוף יוני, ויש המון מודעות באינטרנט. משם צריך עוד להעביר את מה שיקנה לאלסקה- אלפי קילומטרים, כשבועיים נסיעה. ההפתעה הגדולה- כשהוא מגיע העונה כבר בעיצומה, ואין אופנועים מתאימים. כמה ימים מייאשים ויקרים בעיר הגדולה, ואז מודעה חדשה על אופנוע אפשרי באנקורג', אלסקה. גדי מתארגן לנסיעה, ובינגו- זה מה שהוא רוצה~ GS1200 BMW שנת 2014, פחות מ 5000 מייל, עם צמיגים 70/30 2 ארגזי מתכת, ידיות עם חימום, החלום בהתגשמותו. הבעיה היחידה- עכשיו צריך לחכות שבועיים שאני אגיע… חישוב מהיר מגלה שהשהייה שם תעלה כמו לחזור לארץ, ועם ההתעוררות של המינהל והדרישה לחתום על חוזה ולשלם מיידית ההחלטה קלה. גדי חוזר. היציאה הרשמית לדרך נקבעת ל 10/7. יש כרטיסים, נפרדים מכולם, והיידה לדרך!

אלסקה. ancorage

המטוס נוחת באחת בלילה. אור יום מלא. בין הנוסעים כאלה עם חכה ביד, מחכים למזוודה ולמיכל שבו יאכסנו את הדגים ואיתו יחזרו הביתה. מזג האוויר נעים – כולם בחולצה קצרה וסנדלים. אנחנו ישנים במלון הכי זול שמצאנו- 90 $ ללילה, ממש לא מזמין.
היום מנוצל לקניית ציוד, וביקור אצל ג'ף כדי לשלם על האופנוע. הוא מזמין אותנו לישון בחדר האורחים שלו – אבל היום כבר יש לנו חדר מוזמן באכסניה. 17000 דולר עוברים ידיים- וזורו שלנו!

נקבל את ההזמנה מחר כדי שנוכל להתארגן על האופנוע ולצאת לדרך. יום חמישי בבוקר אנחנו במשרד הרישוי עם הניירות, ממלאים טפסים ותוך פחות מעשר דקות האופנוע רשום על שמנו.
אנחנו מטיילים קצת בעיר, בודקים את מה שיש ומה שחסר, משלימים ונחים. אם רוצים לעמוד בתקציב של 100 דולר ביום חייבים להתארגן על ציוד קמפינג שלא היה בחשבון בהתחלה, לא ברור אם מזג האוויר יאפשר וזו הוצאה נכבדה, אבל לא נראה לנו נחמד לישון תמיד בחדר, וגם כך יהיה קשה לעמוד בתקציב. אנחנו מחליטים ללכת על זה. מאחר ובדרך יש עוד ארגז אחורי ושני תיקים חסיני מים, נראה שלא תהיה לנו בעיית מקום אכסון. עוד היום- ביקור במוזיאון היהודי- (יש פה בית חב'ד!) מתעד 7 משפחות שהגיעו לפה בתחילת ימי ההתישבות והן מרכזיות בחיי העיר, ויש בו תערוכה מרשימה שמתעדת את העלאת יהודי תימן.. מסתבר שלאלסקה על טייסיה ומטוסיה היה תפקיד מכריע אז. האוצרת של המוזיאון מספרת לנו ומסבירה מה שעושה את הביקור מעניין במיוחד.
המזוודה הנוספת הגיעה ואנחנו אוספים אותה בדרך, נוחתים עם כל הציוד בבית של ג'ף ויושבים איתו על בקבוק יין. ג'ף הגיע לאלסקה בעקבות 2 אחיו, הוא מנהל צוות שעובד ב DEADHORSE ופעם בשבוע טס לשטח. בשאר הזמן עובד במשרד בעיר. הפריזר שלו מלא שקיות ואקום עם חלקי דגים ובשר- הוא יוצא לדוג ולצוד מדי פעם. כשהיה צעיר הציד היה בשביל הכיף, היום הוא לא יורה בחיה שאין לו כוונה לאכול.. ג'ף אומר שתוך כמה ימים נתרגל לאור ואז נצטרך לישון פחות שעות בלילה. אנחנו נגלה בהמשך שזה לא עובד עלינו.בחצות הוא נפרד מאיתנו, מסביר איך לנעול כשנגמור ואיפה להשאיר את המפתח. אנשי אלסקה נותנים אמון באופן די גורף, וזה מוצא חן בעינינו.
שישי בבוקר, אנחנו מצליחים לדחוס את כל חפצינו למזוודות, כולל ספרים וערכת סריגה, ויוצאים ליומיים נסיעת מבחן. להתרגל לזורו, לבדוק שהציוד מתאים ולוודא שה'נהגת השניה' מסתדרת במקומה. דרומה לחצי האי KENAY נוסעים לעיירה SEWARD. שעתיים נסיעה עם הפסקת אוכל בקפה על שפת אגם.
כל אופנוען שחולף מסמן שלום, ויש הרבה כאלה. רובם הגדול בגילנו פלוס. רוכבים בעיקר גברים אבל יש גם הרבה זוגות ופעמיים- אשה נוהגת. סוף שבוע והעיירה מלאה במטיילים ונופשים. במזל מצאנו מקום בקמפינג על שפת הפיורד- יש יחסית מעט מקום לאוהלים כי האמריקאים מטיילים עם הבית. כמות עצומה של קמפרים- מארגז שמותקן על הטנדר ועד רכב בגודל של אוטובוס שגורר אחריו רכב פרטי. כמובן שככל שהרכב גדול יותר הוא מצויד יותר- מטבח, שרותים, סלון עם טלויזיה- כמו בבית. טיול רגלי קטן להתאוורר, ובלי לשים לב כבר כמעט חצות- כולם בפעילות, ילדים מתרוצצים, אנשים עושים BBQ- רעש שתואם את האור. מזל שאין לנו בעיה לישון בכל מצב..
למחרת- ארוחת בוקר בסגנון שנאמץ מעכשו- מנה אחת, שתיה אחת. הכל פה נמכר ומוגש בכמויות ענק- גם כשאנחנו אוכלים חצאי מנות אנחנו לא נשארים רעבים. מאחר ולא נהיה יותר לחופי האוקיינוס באלסקה- אנחנו יוצאים להפלגה של 6 שעות. מפליגים לאורך הפיורד (גם כאן זה נקרא כך) , בתקווה לראות בעלי חיים אופייניים, מגיעים לקרחון שיורד לים וחוזרים. מיד ביציאה הקברניט מפנה את תשומת ליבנו לאריה ים שצף להנאתו לידינו, ואחר כך לא מפסיק להסביר על הציפורים, על כלבי ואריות הים, על הליוויתנים ועל הצמחיה.

מדי פעם הוא קולט לוויתן ועוצר את הספינה כדי שכולם יצאו לסיפון וינסו לתפוס במצלמה. מאתגר מאד כי הליוויתנים צצים לשניות ועד שמרימים מצלמה כבר הזנב שלהם נעלם במים… טוב שאפשר להנות מהמראות גם בלי לתעד כל דבר!

לילה שני בקמפינג, ויש דברים לשיפור- האוהל שלקחנו מאביתר נהדר אבל קטן עלינו- אין בו מקום לציוד, ורב הטיול לא נוכל להשאיר דברים בחוץ אם נרצה למצוא אותם בבוקר. דבר נוסף- חייבים סיר קטן שנוכל להכין קפה. נסיעה חזרה לצפון- אנקורג' בדרך, אבל חוץ מארוחת צהריים אין מה לחפש בה, עוברים דרך כמה עיירות קטנות מנומנמות, ונכנסים לישון בקמפינג ממשלתי ליד נהר. רב שכנינו הם דייגים, ובבוקר גדת הנהר מלאה בהם. אנחנו לומדים שיטות שונות לדייג- אין ספק שזה לא בשבילנו… בדרך החוצה לכביש נקבת מוס מסתכלת עלינו בהפתעה- איזו חיה מכוערת! לזכר יש קרניים מפוארות, אבל בלעדיהן הנקבה מגוחכת. סטייה קטנה מהכביש לעיירה TALKEETNA ממנה יוצאים סיורים במטוס אל הפארק. עיירה תיירותית, צבעונית ומאד צפויה. למרות שהתכוונו לצאת לטיסה המאד יקרה- אנחנו מוותרים בגלל מזג האוויר. בהמשך הדרך מתחיל לטפטף וכשאנחנו מתקרבים לכניסה מחליטים לישון במלון. זו גם הזדמנות לפרוס בחדר את כל הציוד, לזרוק, למיין ולארגן מחדש את התיקים שלנו. שלישי בבוקר אנחנו בפארק. DENALY הוא השם המקורי, אך משתמשים גם בשם מק'קינלי. זו הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה, ואפשר להכנס עם רכב רק 15 מייל- התנועה בפארק היא ברכב שלהם או רגלית. מאחר ומטפטף כל הזמן אנחנו עולים לנסיעה של שש שעות באוטובוס. הנהג-מדריך לא סותם את הפה לרגע- זה מעניין אבל טוב שיש הפסקות להסתובב קצת בשקט בחוץ… האזור הקרוב לכניסה סגור לתנועת מטיילים בגלל 'פעילות דובית' אבל יש די מקום לטייל. האוטובוס עוצר בכל פעם שמישהו מהנוסעים רואה חיה כך שמלבד נופים ירוקים ראינו גם מוס, קריבו ודב.
את הסיור אנחנו גומרים בעשר בלילה, אבל מאחר שיש אור מלא ואנחנו לא עייפים,
ממשיכים בנסיעה צפונה. נישן בדרך. למחרת לקראת צהריים אנחנו ב FAIRBANKS , העיר הצפונית ביותר. העיר פרוסה מאד, ונוחה מאד להתמצאות. אנחנו מוצאים קמפינג חביב, חנות ציוד שבה נשלים את החוסרים, כמו קומפרסור קטן ומיכלי דלק נוספים, בגדים לימים קרים במיוחד או לילות כמו האחרון (פיג'מה ראשונה שקנינו בחיינו הבוגרים…) וגם כמה אופנוענים שחולקים איתנו מידע על מזג האויר הצפוי לקראת הנסיעה צפונה. בלילה יורד גשם. האוהל עומד בגבורה במצב, אבל בבוקר אנחנו מתעוררים כשהשכנים מודיעים שהאופנוע נפל בבוץ. גם איפה לחנות צריך ללמוד. אנחנו אורזים ציוד מיותר ומשאירים בקמפינג, ויאללה- לדרך! מפיירבנקס יש 260 מייל עד COLDFOOT, שם תחנת הדלק האחרונה על DALTON HIGHWAY עד PRUDHOE BAY, DEAD HORSE. אחר כך 240 מייל נוספים. היום, יום חמישי צפוי מעט גשם, ואחר כך כל סוף השבוע כמעט יבש- 20% אפשרות לגשם נחשב טוב! הכביש עד דלתון הייווי בסדר גמור, ושם הוא נגמר. דרך עפר טובה, אבל יורד קצת גשם ויש בוץ.

להפתעתנו הכביש חוזר. זה לא כביש משובח, יש הרבה בורות וקטעים מכוסים עפר, אבל יחסית למה שציפינו- טוב. הנוף ירוק, עצי אשוח, צפצפה וערבה, הרבה מים זורמים וכמובן- צינור הנפט. כל הכביש הזה נועד לטובת צינור הנפט- בדדהורס עובדים למעלה מעשרת אלפים איש בכל זמן נתון והכביש משמש לאספקה שוטפת של מזון וציוד. לפני שנתיים הנהר הציף את הכביש והרס חלקים ממנו ועכשיו יש גם 3 חברות שעוסקות בהגבהתו והרחבתו וגם כאן מדובר על מאות רבות של עובדים שצריכים אספקה. זה פרוייקט שצפוי להמשך שנתיים ו 36 המייל האחרונים הם אתגר גדול לאופנועים. עוד נגיע לזה.. בינתיים נהנים מהנוף, הגשם פוסק, ואנחנו עוצרים על הגשר שעל נהר היוקון לצלם.
על הגשר מותקנים רמקולים שמסתבר אחר כך שהם נועדו להזהיר נהגים וגם להרחיק חיות. חניה קצרה לאכול בתחנת הדלק, ממשיכים צפונה. גדי רואה פתאום בין השיחים דב ועוצר בצד הדרך, אבל לא שם לב שהשוליים משופעים ואנחנו מתגלגלים עם האופנוע במקום. מזל שזה במקום- אנחנו מתגלגלים מצחוק ובעזרת צופים אחרים מרימים את הכלי הכבד הזה. הדב? הסתלק כמובן ואנחנו כבר לא נקיים כל כך..מגיעים לקולדפוט בשעת ערב מוקדמת. ה'מלון', אכסניה בנוסח צבאי, עולה 290$ ללילה, אבל אפשר להקים אוהל על הדשא ללא תשלום. אם רוצים מקלחת- משלמים. יש שמש, דובים לא נצפו לאחרונה, מקימים אוהל. בחדר האוכל אנחנו פוגשים זוג הודים שנסעו איתנו באוטובוס בדנלי. הם כל כך שמחים לראות אותנו, ואנחנו עומדים לפטפט קצת. ג'ף ופינגה באו לעבוד 5 שנים בהיי טק בקליפורניה, והם מנצלים את הזמן לטייל. המשך הדיווח בבלוג "ברגוע" של לאה וגדי כאן.

—————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללאה וגדי נחימוב

————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פרו מפציצה את לירן בנופים ואנשים של פעם בחיים

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק א'.

לבלוג הסופר מפורט וכייפי של לירן נא הכנסו כאן
11.01.15

בוקר אחרון באקוודור, אני מתעורר כחצי שעה לפני השעון המעורר ויוצא למרפסת החדר ומעשן סיגריה,מולי באופק פרוסים הרים גבוהים שנמצאים מעבר לגבול אקוודור עם פרו.
כעבור כמה דקות אני אורז את הציוד והולך לארגן את הקרנף לקראת יציאה אל ארץ חדשה.
בחנייה אני פוגש את מישל שגם קושר את הציוד שלו,הוא שואל אותי "מה קרה?אני רואה שהתעוררת מוקדם היום? "אני עונה למישל "כן,אני מת כבר להגיע לפרו וכנראה שזו הסיבה".
לאחר שסיימנו הלכנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר ואח"כ אמרנו תודה לבעל המלון ויצאנו לדרך מוקדם מהתכנון המקורי.
הדרך למעבר הגבול קצרה ביותר ותוך כמה דקות אנחנו כבר חונים ומתחילים את נוהל המעבר בין משרדי ההגירה והמכס, מעבר הגבול הזה קטן מאוד ומשני צדדיו יושבים פקידי ההגירה והמכס במכולות שעברו הסבה למשרדים.
בצד האקוודורי תהליך היציאה קצר ביותר 2 דקות מקסימום,חתימה בדרכון והחזרת הדף אותו קיבלנו בכניסה לפקידי המכס ואנחנו מורשים לחצות את הגבול.
מישל כהרגלו רץ קדימה ולא מחכה,אני מוציא את המצלמה ומצלם תמונות אחרונות במעבר הגבול בצד של אקוודור.
אמרתי לשוטרים "תודה רבה יש לכם ארץ מדהימה" וחציתי את הגבול לפרו.

כעבור כ 50 מטרים נמצאים רשויות ההגירה והמכס של פרו,גם כאן אנחנו ראשונים ותהליך הכניסה לפרו די קצר,חתימה בדרכון ואח"כ ניגשים למכס,פקיד המכס אומר לנו "ללא ביטוח(צד ג')אני לא נותן לכם אישור כניסה,גשו למסעדה שנמצאת כ 30 מטרים מכאן עשו ביטוח ותחזרו לכאן" עניתי לו "אין בעיה" ונגשנו למסעדה,כשהגענו למסעדה בעל המקום שהמתין בחוץ אמר לנו "באתם לעשות ביטוח?" ענינו לו בחיוב והוא הוביל אותנו לחלקה האחורי של המסעדה,בעל המקום הדליק מנורה קטנה מעל דלפק חברת הביטוח החשוך ומילא ידנית את פוליסות הביטוח שלנו,שלמנו כל אחד 15$ אמרנו תודה וחזרנו אל המכס.
הצגנו לפקיד המכס את תעודות הביטוח חתמנו בטביעת אצבע על הטפסים,אמרנו תודה ויצאנו לדרכינו.

מתחילים לנסוע אני לא מאמין אני בפרו המדינה ה 13 במסע המופלא הזה,הנוף משתנה בחדות והופך למדבר צחיח היות וירדנו בגובה וכעת אנחנו בגובה של 80 מטרים בלבד מעל גובה פני הים ולכן חם בטירוף הכבישים ברמה סבירה,הכביש די שומם וישר ברובו.
כעבור שעה אנחנו מגיעים לעיירה טאמבוגרנדה (TAMBOGRANDE) ומחליטים לחפש כספומט(ATM)כדי להוציא כסף מקומי,אני מעדיף לשמור את הדולרים שבכיסי לארגנטינה שם אקבל שער חליפין גבוה עבור הדולרים.
הכבישים מוצפים בנהגים חוצפנים שנוהגים ביצור מוזר שקרוי "מוטו טקסי",היצור הזה נראה מקדימה כאופנוע ומאחור נראה כמו ריקשה,מעולם לא ראיתי כמויות כאלו של מוטו טקסי ואפילו נראה לי שגם בהודו ראיתי פחות ריקשות ממה שראיתי שם פשוט הזוי הקטע הזה,התברברנו קצת בעיירה ולבסוף מצאנו את מבוקשנו ומשכנו כסף מקומי שנקרא "סול".
החום מעיק והאזור כולו יבש ומאובק,מד הטמפ' מראה 42 מעלות ואני אומר לעצמי שוב "איך שאני שונא חום שכזה" אפילו שיר אפשר לכתוב על זה "כשחם לי אני פחות נחמד,כשחם לי עדיף שאהיה לבד,כשחם לי אני עצבני,כשחם לי אני פחות סבלני,אז אנא ממכם תבינו אותי ותנו קצת ספייס כי אותכם איני רוצה לבאס" ובקיצור תפסו מרחק לרגע עד שמזג האוויר יתקרר.
הכבישים סה"כ טובים אך צריך לשים לב היות וכל כמה דקות אנחנו מופתעים ממעברי מים שיצוקים בכביש,איך אתאר זאת?מעבר המים הוא מעין מעבר מבטון נמוך ממפלס הכביש,פתאום באמצע כביש ישר מופיעה ירידה חדה לאחר מכן קטע ישר ואז שוב עליה,לפעמים ישנו שלט המציין על התקרבות למעבר שכזה ולפעמים הם מופיעים לפתע ואז יש לבלום בחוזקה,ביציאה מהם אני משתדל להאיץ בעליה ולצאת ממנו בווילי על הגלגל האחורי כשהקדמי מכוון גבוה לשמיים,משום מה כל פעם זה גורם לי לתת איזה חיוך דבילי בקסדה.
בנוסף למעברי המים אנחנו נתקלים בכמות עצומה של פסי האטה,הפעם האחרונה שנתקלתי בכל כך הרבה פסי האטה הייתה במקסיקו פשוט מעצבן.
כעבור כשעתיים עצרנו לאכול צהריים פשטנו את המעילים והזמנו מנה בשרית,כשהאוכל הגיע נשארתי בהלם,מה זה?מה עשיתם לבשר?מנסה לאכול אולי זה יהיה טעים אך לא הבשר יבש יותר מהנגב ואני אומר למישל "מה זה יש לבשר טעם של שטיח!" אני מוסיף ואומר "הרגו את הבשר פעמיים,פעם אחת שהרגו את הפרה ובפעם השנייה שיבשו אותו",מתברר שהבשר שהגישו לנו הוא בשר מיובש מה שלא תרם למצב רוחי.ללא ספק הארוחה הגרועה ביותר עד כה בטיול נקווה שקבלת הפנים לפרו תשתנה במהרה.

לקראת 13:30 בצהריים הגענו למרגלות ההרים ואט אט התחלנו לטפס בגובה,ההרים שינו את צבעם והפכו מחומים ויבשים לירקרקים.הכביש הפך פתלתל והאספלט הפך לבטון ובהמשך הפך לשביל עפר,כל אותה העת אנחנו ממשיכים לטפס בגובה הטמפ' צנחה ל 12 מעלות,לאחר שחצינו את הגובה 2000 מטרים מעל פני הים נכנסנו לערפל כבד,השביל עליו אנחנו נוסעים צר מאוד ובוצי והתהום שברב הדרך נמצאת לשמאלינו עמוקה להחריד.באחת העצירות לצילום הבחנתי שפנס אחד בחזיתו של הקרנף הפסיק לעבוד ומישל אמר לי שגם הוא שם לב שאחד הפנסים של הקרנף הפסיק לדלוק אך הוא לא יחס חשיבות לכך..לכן גם ביקשתי ממישל שיוביל היות ויש לו פנסי ערפל ובמידה ויגיע רכב  ממול הוא יראה טוב יותר את הפנסים שלו מישל אמר "לא אינני רוצה להפעיל את פנסי הערפל מהסיבה שהם יגמרו לי את המצבר".אמרתי למישל "מה? נראה לך הגיוני מה שאתה אומר?אז למה מותקנים לך פנסי ערפל אם אתה לא משתמש בהם?" לקחתי שאיפה מלאה באויר קריר ורטוב מהערפל ושוב הסברתי למישל "אתה הביטחון שלי ואני הבטחון שלך,אם אתה רואה משהו לא תקין באופנוע שלי אתה צריך לומר לי ולהיפך.כמו כן האופנוע שלך אמור לספק מספיק מתח להפעלת הפנסים וטעינת המצבר כך שלא אמורה להיות בעיה כלשהי".הוספתי ואמרתי למישל "הביטחון שלך מעל לכל!!מה אתה מעדיף שרכב שבא ממול בערפל כבד שכזה ובסיבובים החדים האלו לא יראה אותך?,גם ככה תנאי הדרך בוציים וגרועים אז לפחות תקטין את הסיכון ותשתמש בפנסי הערפל והמאותתים"? מישל אמר לי שאני צודק ושהוא לא חשב על זה.
טוב לאחר דין ודברים המשכנו בדרכנו ולאחר כשעה כשאנחנו כבר בגובה 3000 מטרים יצאנו מהערפל ויכולנו להנות מהנוף הירוק שמסביב שהחל להפציץ ביופיו,שבילי העפר התייבשו אך לא לגמרי והפכו למהנים יותר היות והעפר היה מהודק יותר ופחות חלק ודביק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

גואטמלה על אופנוע. דרכים צדדיות

והנציגות הישראלית לחופי אטיטלאן

לירן ממשיך לרקד עם הקרנף בשבילי מרכז אמריקה קבלו טעימה וקישור לבלוג האישי והגדוש כל טוב שלו

17.10.14

גואטמלה המהפנטת

כאשר הגעתי לגבול גיליתי שאיבדתי את צרור המפתחות שלי בו היו מפתחות של מנעולי התיקים,מנעולי הארגזים של הקרנף,מנעול הדיסק ומנעול הכבל של הקרנף, איזה עצבים ואכזבה תפסו אותי באותו הרגע, אני לא רגיל לאבד דברים, חיפשתי שוב ושוב ולא מצאתי כנראה שהשארתי אותם על אחד הארגזים כאשר העמסתי את הציוד בבוקר, כעת אני עם המפתחות הרזרביים ועלי לשמור עליהם מכל משמר.

בצדו הבליזי של הגבול נתבקשתי לשלם 30$ בליזי עמלת יציאה לתיירים בלבד,"מה לעזאזל השטות הזאת? ואם אין לי כסף לא תתנו לי לצאת?" גם ככה אני כועס על עצמי עם הסיפור של אבדן צרור המפתחות ועוד באו לי עם השטות הזאת של עמלת יציאה לתיירים, טוב אין ברירה ועלי לשלם, שילמתי קיבלתי חותמת בדרכון והמרתי את שארית הכסף הבליזי לקאצל(Quetzal) גואטמלי, מעבר הגבול בצדו הגואטמלי עבר גם כן במהירות יחסית בנוהל הרגיל, ביקורת דרכונים,מכס הצגת רישיון רכב ונהיגה,בדיקת מספר שילדה, נשלחתי לצדו השני של הרחוב כדי לצלם את הרישיונות והדרכון ותוך כשעה יצאתי לדרכי לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר כלשהו, במעבר הגבול נאמר לי שאין צורך לעשות ביטוח וביטוח אינו חובה בגואטמלה, שאלתי בכל זאת היכן אפשר לעשות ביטוח (צד ג'-הוא הביטוח היחיד שחברות הביטוח מבטחות תיירים)אמרו לי שבעיר הסמוכה אולי אמצא אבל זה גם לא בטוח,יצאתי לדרך ובעיר הראשונה שנמצאת על הגבול חיפשתי ולא מצאתי מי שמבטח,  המשכתי בדרכי ומיד לאחר היציאה מהעיר הבחנתי שהכביש סלול היטב וואוו אחרי בליז סוף סוף כביש נורמלי בלי בורות וסדקים עמוקים נקווה שימשיך ככה, המטרה שלי היא העיירה פלורס  (Flores) שנמצאת על אי באגם המקושר ליבשה ע"י גשר, המרחק ממעבר הגבול לפלורס הוא קצת יותר מ 90 ק"מ ולאחר כשעה ו 20 דקות אני מגיע לפלורס כמה סיבובים ברחובותיו הצרים של האי עד שאני מוציא לי מלון במחיר סביר ועם חנייה, בעודי פורק את הציוד ניגש אלי תייר אחד ומתחיל לגמגם לי באנגלית "איזה יופי, מה מטייל עם אופנוע? מאיפה באת?" אני עונה לו מה קורה גבר" בעברית כמובן, הבן אדם נדהם ואמר בעברית "מה אתה ישראלי?" "כמובן" אמרתי לו, דיברנו כמה דקות וקבענו שנפגש בערב לכוס בירה, הכנסתי את הקרנף לחנייה ואת הציוד שמתי בחדר, התקלחתי ויצאתי קצת להסתובב באי, פגשתי עוד חברה ישראלים הסתובבנו ביחד באי וישבנו לאכול משהו, בערב פגשתי את הבחור שקבעתי איתו בצהריים שתינו בירה ופטפטנו קצת, משם חזרתי למלון קצת עדכוני אינטרנט והתקפלתי לישון.

למחרת היום ניצלתי את היום לסיבובים באי ומנוחה וקצת עדכונים מהארץ, היום אני הולך לישון מוקדם מחר אני נוסע לכפר בשם לנקין (Lanquin)ממנו אצא לראות את פלא הטבע בשם סמוק שמפיי ( Semuc champey) יצאתי בבוקר מפלורס ולאחר התברברות קלה בעיר הגעתי אל הכביש הראשי, כזכור ה GPS שלי מראה לי בערך את הכיוון הכללי וזהו,הכביש סלול ברמה טובה והנני מופתע מכך, שמעתי שבגואטמלה הכבישים גרועים אך עד כה אני מרוצה, הכביש עבר בין שדות והרים ירוקים, מצדי הדרך אנשים מברכים אותי בהינף יד לשלום בעודי חולף על פניהם, לאחר כחצי שעה הכביש נגמר בנהר רחב ידיים, כן בדיוק מה שקראתם הכביש הראשי נגמר לפתע בלי התרעה,את הנהר יש לחצות ברפסודה ממונעת שעושה הלוך וחזור עם כל הרכבים, משאיות, אופנועים והולכי רגל שרוצים לעבור את הנהר הזה, פשוט מצחיק איך כביש ראשי ואיכותי שכזה נחצה לפתע ע"י הנהר, חיכיתי כמה דקות עד שהרפסודה תחזור ותפרוק את הרכבים והנוסעים שהגיעו מצידו השני של הנהר,מחיר החצייה עולה כ 5 קאצל שהם קצת פחות מדולר, חציית הנהר נמשכת כחמש דקות ולאחר הירידה מהמעבורת הכביש היפה נמשך, לאחר כחצי שעה נוספת פניתי אל הדרך המובילה ללנקין מפה והילך כל מה ששמעתי על כבישי גואטמלה התברר כנכון, פה או שהכביש מעולה או שאין כביש ממש כמו האנשים שחיים פה בגואטמלה או שיש להם הכל או שאין להם אפילו מים בברז, שוב אספלט אני שמח ופתאום אני שם לב מרחוק לענפים המונחים באמצע הכביש,סימן היכר עוד מימיי באפריקה כהתראה בפני מכשול,אני מאט ואכן כך, חצי מהנתיב בו אני נוסע חסר!! ומה הכוונה חסר? הוא פשוט איננו נפל ונעלם כתוצאה מהגשמים, בהמשך נתקלתי בתופעה שוב ושוב והיו מקומות שכבר גידרו סביב בבטון מה שמצביע על כך שהמפגע קיים המון זמן, פתאום בצד אני מבחין בנהר עם אגמון כחלחל עצרתי להפסקה ונהניתי מהמחזה, לאחר כמה דקות המשכתי כמה טוב שעצרתי להפסקה כי מפה הכביש הפך לשביל עפר רטוב וחלקלק,בעודי מטפס על השביל תנאי הדרך הפכו לגרועים ביותר, סלעים רטובים ודרדרת (אבנים בגודל כדור טניס) חלקלקה, הקרנף לעס הכל, רציתי לעצור ולצלם אך בתנאים שכאלו בעודי בעליה אינני עוצר ושומר על המומנטום, המשכתי כך כ 80 ק"מ איך שהייתי רוצה ביום שכזה להיות עם אופנוע קליל יותר ובעלי אופי שטח קרבי יותר,הקרנף לא התלונן אפילו פעם אחת, עברתי בין כפרים והמקומיים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, ילדים רצו אחרי וצעקו "גרינגו, גרינגו" היו כאלו שבכו וברחו לביתם,

לאחר שהסיפור עם צעקות הגרינגו קצת נמאס עלי,שיניתי גישה וכל ילד שראיתי צעקתי לו "גרינגו" לפני שהוא צעק, הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים המבולבלת שלהם, מה הקטע עם ה"גרינגו" הזה ואם הייתי קורא להם אינדיאנים הם היו אומרים שאני גזען, טוב נו ממשיכים לאחר כשעתיים הגעתי למחסום,הבחור אמר לי "אמיגו עבודות בכביש,הכביש סגור עד לשעה 14:00" אמרתי לו "מה אתה גנוב אין זמן והדרך עוד ארוכה בחיית זום זום תן לי לעבור" הוא עמד על שלו ולא הסכים,לאחר כ 40 דקות עברה משאית עם עובדים של האתר והוא אמר לי "קדימה סע אחריהם" סבבה הנעתי ונסעתי אחריהם לאחר כ 20 ק"מ הכביש הפך שוב לאספלט,"יששש"איזה שמחה תפסה אותי,לאחר כ 5 ק"מ ראיתי שלט שמאלה ללנקין פניתי ושוב דרך עפר גרועה מאד,שאלתי נהג לאחר הפניה "כמה ק"מ ללנקין?" הוא אמר לי "17 ק"מ", סבבה נסעתי כבר למעלה מ 100 ק"מ בדרכים גרועות מה יכול להיות? אז זהו שיכול להיות השביל התפתל בירידה וחלוקי הנחל היו חלקים מתמיד, מערכת ה ABS פעלה יותר מפעם אחת, כמובן ששוב אמרתי בקסדה אופסס ואוי אוי וגם שיואו יותר מפעם אחת,

הגעתי ללנקין ותכננתי להגיע לגסטהאוס ישראלי,אחד המקומיים הצביע לי על הכיוון ואמר שהדרך לא טובה,אמרתי סבבה ננסה מקסימום נחזור ואכן כך השביל הפך לבוצי וחלק יחד עם סלעים ושיפועים לא הגיוניים,לאחר כ 5 ק"מ כאשר כבר מתחיל להחשיך אמרתי לעצמי "עד פה, שרדתי את כל היום הזה ללא נפילות ולא מתאים עכשיו באמצע שום מקום להיתקע או ליפול יש מספיק מקומות לינה בלנקין" עשיתי פרסה בקושי וחזרתי על עקבותיי,מצאתי מלון סביר במחיר טוב יש מזגן וחנייה,אמרתי להם בקבלה שאשאר ליומיים שילמתי עבור הלילה הראשון, נאמר לי שבשבע בבוקר עוברות הסעות לסמוק והמחיר הוא כ 1.5 דולר לכל כיוון וכל שעלי לעשות הוא לחכות על השביל,הלכתי להתקלח ולאכול ומשם לישון,בבוקר קמתי מוקדם ותפסתי את הרכב הראשון שעבר,כן בשביל 3 דולר הלוך וחזור אני מעדיף לתת לקרנף לנוח ומזל שכך, הרכב שאסף אותי הוא בעל הנעה כפולה 4X4 ואיך שהוא סבל, עליות מטורפות עם בוץ, סלעים ושלוליות,כך זה נמשך כ 40 דקות עד שהגעתי לכניסה לפארק הסמוק,הייתי ראשון שם מה שהקנה לי הזדמנות לצלם את הנוף ללא הפרעות, לאחר תשלום הכניסה פקיד הקבלה הסביר לי לאן ללכת, כיוונתי את רגליי לעבר התצפית, שמעתי שיש המון מדרגות אך לא תיארתי לעצמי שיהיו עד כדי כך המוןןן, היו מדרגות מכל הסוגים מדרגות מ:אבנים,אדמה,סלעים שנחצבו,מדרגות עץ וכו' המשכתי בטיפוס היות ורציתי לראות את הנוף מלמעלה כמו שראיתי בתמונות, לאחר כשעה הגעתי רטוב מזיעה אל התצפית ואכן הנוף היה עוצר נשימה, הסמוק שמפיי הוא מקום ייחודי, מדובר בנהר העובר בגאי כאשר במרכז הגאי הנהר חודר אל מערה מתחת לפניי האדמה ומעל המערה נוצרו בריכות בצבע טורקיז מטמטם שמתמלאות ע"י מפלים קטנים הנשפכים מצדי ההרים,מלמעלה אפשר לראות את זרימתו של הנהר כאשר הוא מגיע בצבע חום, באמצע הבריכות הכחולות ולאחר מכן שוב הנהר זורם בצבע חום פשוט לא יאומן ומשגע לכל הדעות.

לאחר כשעה בתצפית ירדתי אל הבריכות(לא באותה הדרך) שוב מדרגות מכל הסוגים ובשיפועים מוזרים, לאחר כ 45 דקות הגעתי אל הבריכות, כבר מרחוק שמעתי את זרימתו של הנהר, הורדתי את החולצה וקפצתי לאחת הבריכות, איזו הקלה ואיזה רענון לאחר הלחות המעיקה של הג'ונגל, צללתי, שחיתי, ישבתי להירגע ולנוח לקראת השעה 13:00 הרגשתי את קיבתי קוראת לי והחלטתי לחזור אל המלון,חיכיתי בשער הכניסה ואין שום רכב הסעה שיוצא כרגע אז התחלתי ללכת ברגל,לאחר כ 400 מטרים עצר לידי טנדר עם משפחה שהיו פה בחופשה ובדיוק חזרו מהסמוק ועצרו לי טרמפ ללנקין,ישבתי מאחורה בארגז יחד עם הדוד והבן שלו,בדרך פטפטנו בספרדית שבורה סיפרתי מאיפה באתי ולאן אני הולך,לאחר כ 40 דקות הגעתי למלון, הנהג עצר לי לחצתי את ידיי כל המשפחה ואמרתי תודה רבה והלכתי למלון. כאשר נכנסתי למלון ניגשתי לקבלה כדי לשאול אם המסעדה כבר פתוחה והם אמרו שכן,יופי אלך לנשנש משהו אך לפני זה אני מעוניין לשלם עבור הלילה הזה, נאמר לי "אין בעיה"הוצאתי את הכסף ואז הגיע מנהל המלון ואמר לי שהחדר שלי כבר ניתן למישהו אחר ואם אני רוצה יש חדר אחר ללא מזגן באותו המחיר, התעצבנתי ואמרתי "אמרתי לכם אתמול שאשאר יומיים אז מה הסיפור הזה עכשיו?"המנהל אמר חכה התקשר לבחור שהזמין את החדר כבר לפני שבוע ושאל אם הוא מוכן לקחת את החדר השני,כמובן שהוא אמר "לא", המנהל חזר אלי ואמר אין אפשרות עליך לעבור חדר,

אמרתי לו "נראה לך שזה הגיוני מה שאתה עושה? אם היית אומר לי אתמול שהחדר לא יהיה פנוי הייתי הולך למקום אחר" הוא חזר ואמר סורי סר אמרתי לו "מה שאתה עושה לא טוב לעסק שלך ושאני עף מפה" לא נראה לי שזה הזיז לו, כבר 14:00 עלי להתארגן הכי מהר שאפשר וצאת משם,עליתי אל החדר ארזתי את הציוד ועפתי משם לעבר העיר קובן(Coban) קצת יותר מ 60 ק"מ מלנקין, דרך היציאה מלנקין עברה בקלות יחסית היות שהפעם הדרך הייתה בעלייה,בדרך ראיתי את המשפחה עם הטנדר נופפתי להם לשלום ולאחר כ 17 ק"מ הגעתי שוב אל האספלט מרחוק נראו ענני סערה,עצרתי החלפתי את הכפפות לכפפות עמידות בגשם כיסיתי את תיק המיכל בכיסוי נגד מים והמשכתי בנסיעה ואכן לאחר כ 5 דקות השמיים נפתחו ומבול שטף אותי,את האמת דיי שמחתי, הגשם ישטוף את הבוץ ממני וגם מהקרנף,הכביש הפך לחלקלק בטירוף ולכן הורדתי את מהירות הנסיעה בהתאם, היו מקומות בהם רציתי לבדוק את רמת האחיזה ובלמתי עם הבלם האחורי והרגשתי שה ABS מתערב מוקדם מהצפוי מה שאומר שעדיין חלקלק ועליי להמשיך לנסוע במשנה זהירות ובמהירות נמוכה לפחות בחצי מהמהירות בה הייתי נוסע אם הכביש היה יבש,במהלך הנסיעה הרגשתי שידית הגז (מצערת) אינה מסתובבת חלק ולפעמים אינה חוזרת בעצמה כאשר עוזבים את היד, סבבה אטפל בזה שאגיע לקובן, לקראת 16:00 הגעתי לעיר קובן לאחר שעברתי כמה מלונות שחלקם נראו כמו כלא במדינות עולם שלישי מצאתי מלון נחמד, פרקתי את הציוד ולפני שהתקלחתי החלטתי לטפל בידית הגז(מצערת),
הוצאתי את הכלים ופירקתי בזריזות את ידית הגז, שמתי לב שהגריז המקורי תחת הידית הפך לג'יפה, היות והידיות של הקרנף בעלות גוף חימום כנראה שעם הזמן הגריז הותך ואגר לכלוך שהפך לעיסה דביקה, ניקיתי את העיסה,באותו הרגע לא היה לי גריז אז שמתי קצת שמן עד שאקנה גריז,הרכבתי חזרה את מנגנות הידית, והידית חזרה לתפקד כמו בהתחלה,הלכתי להתקלח לאכול,קצת עדכונים באינטרנט ועפתי לישון מחר אסע לאגם אטיטלן (Lago de Atitlan).

למחרת יצאתי מקובן בשעה 8:15 בבוקר ע"פ גוגל הדרך אמורה להיות 303 ק"מ, מדוע אני אומר הדרך אמורה להיות 303 ק"מ היות ועד כה תמיד זה היה יותר מהנתון שגוגל קבע, הדרך התחילה בכביש סלול היטב ובנוף נהדר, מהר מאוד הדרך הפכה לגרועה עד מאוד, פתחתי את היום עם נסיעה של 70 ק"מ בשבילי עפר רטובים, עברתי דרך כפרים מוזנחים בסוף העולם, מפולות של סלעים חסמו חלק מהנתיבים ובמקומות אחרים נאלצתי להתרחק ולנסוע כנגד התנועה כל עוד הכביש ריק ולנסות להתרחק כמה שיותר מהקיר המאיים להתמוטט בכל רגע, דווקא במקומות האלו לא עצרתי לצלם, הפעם מהמחשבה שהתמוטטת נוספת צפויה בכל רגע ועלי לעבור זאת כמה שיותר מהר, התכנון להגיע אל כפר ציורי על שפת האגם בשם סן פדרו לה לגונה (San pedro la laguna) בעקבות קריאה בכמה בלוגים של אנשים שונים וביניהם של יוני בן שלום מאתר הרפתקה דוט קום, נכתב שהדרך מצידו הצפון מערבי של אגם אטיטלן אליו אני מתכנן להגיע גרועה עד בלתי עבירה לאופנועים גדולים כמו הקרנף, לכן החלטתי להגיע מצדו הדרום מזרחי של האגם דרך הכפר סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan), בהמשך הדרך חזרה שוב להיות סלולה ועברה בין כפרים נידחים הרים עצומים, נהרות, נחלים, מפלים פשוט נוף נהדר ללא סוף, שוב המקומיים בהו בי כמי שהגיע ממאדים ובינינו הם האדימו יותר כאשר חייכתי או פניתי ודיברתי אליהם, היו מקומות בהם האספלט הפך להיות גלי בצורה לא הגיונית עקב האדמה שזזה תחתיו,

חלק מהכביש הראשי עובר דרך ערים ושווקים, כאשר כבר הייתי קרוב לאגם אטיטלן עצרתי כמה פעמים לשאול אנשים ולקבל הכוונה אל עבר הכביש בו אני רוצה לנסוע, היו אנשים שאמרו שאין דרך, היו אנשים שאמרו שאי אפשר לנסוע לשם באופנוע והיו כאלו שאמרו שהכל סבבה, הנוף בדרך ממשיך להיות נהדר וכאשר אני מבחין באגם לראשונה כמעט ואני נזקק לשיניים תותבות, איזה מחזה מרהיב פשוט נפלא, אגם אטיטלן נחשב לאגם העמוק ביותר במרכז אמריקה ובשנות ה50 פאן אמריקן רצו לפתח את ענף התיירות והדייג במקום והביאו לאגם זן של דגים בשם בס שחור (Black bass) מה שגרם לחיסול של זנים מקומיים והכחדה של עוף מים מזן הטבלן הענק שחי אך ורק באגם הנ"ל, עד כה גואטמלה מהממת אותי בכל רגע מחדש,כאשר אני חוצה את הכפר סנטיאגו אטיטלן אני מבחין במבטים מוזרים מצד תושבי הכפר, אני עוצר ושואל הוראות הכוונה וגם כדי לשמוע מה יש להם לומר כולם אמרו סע ישר כל הזמן, כמה ק"מ אחרי הכפר הכביש הופך לשביל והשביל הופך לגיהנום,סלעים ומדרגות סלעים שחלקם בגודל של כדור רגל ומדרגות סלע בגובה של 20-30 ס"מ אני נשאר עם גז קבוע בהילוך ראשון הקרנף לועס הכל בקרת האחיזה במוד הראשון מתחילה להפריע ואני מעבירה למוד שני,צמיגי החצי כביש שלי מספקים אחיזה טובה אך לא כמו של צמיג שטח 100%,
אחח כמה שהייתי רוצה פה אופנוע שטח גזעי, אחרי כל מדרגה שכזו אני נושם לרווחה ולא מאמין, פשוט לא מאמין שהקרנף עובר אותם, ניסיון השטח שלי מהשנים האחרונות אומר לי להמשיך ולא לעצור למרות שאני רוצה לצלם כדי שכולם יבינו את מה שאני מנסה לתאר כאן, כל ג'יפ שבא מולי אני צופר לו שיתן לי לעבור ולא יגרום לי לעצור, לאחר אחד המכשולים שהיה בפניה חדה תוך כדי עליה מגיחה מולי ניידת הפעם נאלצתי לעצור ולתת לה לעבור, השוטרים עצרו לידי ושאלו "אם הכל בסדר?", אמרתי ש"כן ושאלתי עוד כמה זמן אראה אספלט?" הם ענו "עוד 20 מטרים" אמרתי גרסיאס דיוס" (תודה לאל) הם צחקו והמשיכו, מאוחר יותר אבין שהם לא שאלו מתוך נימוס אם הכל בסדר, הגעתי אל האספלט וכעבור 25 דקות ולאחר כ 325 ק"מ ולא כמו שגוגל חישב הגעתי לסן פדרו,החלק הקשה ביותר עד היום במסע היה קצת יותר מ3 ק"מ שנראו כמו נצח,טפחתי לקרנף על מיכלו ואמרתי לו "איזה גבר אתה על זה מגיע לך מיכל דלק פרימיום ומנוחה לשבוע לפחות", חיפשתי לי מקום לינה עם חנייה, ניגשתי למקום שקיבלתי עליו המלצות גסטהאוס ישראלי בשם קאזה בלנקה,בקבלה נאמר לי שיש רק חדרים משותפים ושאין חנייה לקרנף אמרתי לא תודה,לא מתאים,מספיק שמשהו מהציוד שלי יעלם וזה יעלה לי המון,כמו כן את השירות הצבאי שלי סיימתי מזמן ואיני רוצה להידחס עם עוד 6 אנשים בחדר קטן ומה גם שאין חנייה, אז המשכתי לחפש, עברתי ליד בית חב"ד ובחור שעובד שם בשם צמח הפנה אותי למלון 20 מטרים משם עם חנייה, אינטרנט, חדר פרטי, מקלחת עם מים חמים והכל בהבדל של פחות מדולר ללילה, חדר שכזה עלה כמעט 9 דולר ללילה, מחיר שאני יכול להרשות לעצמי להתפנק בו, אז לקחתי את החדר לכמה ימים.

הערה:
מכאן והילך הכביש הפך לגרוע ולכן אני מצטער אבל אין תמונות, פשוט לא יכולתי לעצור.

טוב נמשיך, הגעתי לסן פדרו ולאחר שפרקתי את הציוד, כיסיתי את הקרנף ואמרתי לו להתראות בעוד כמה ימים, התקלחתי החלפתי בגדים ויצאתי לאכול.
כל מי ששמע שהגעתי עם אופנוע מהצד הדרום מזרחי דרך הכפר סנטיאגו, אם זה מקומיים או ישראלים שחיים שם המון שנים אמרו לי שאני לא נורמלי, הכביש נחשב בלתי עביר ולא בטוח בעליל, נשדדים שם אנשים על ימין ועל שמאל אפילו ביוטיוב יש סרטון על אופנוען שנשדד שם כחודשיים לפני (כנסו ליוטיוב ותרשמו motorcycle in guatemala  ותראו בעצמכם) היה לי מזל גדול ולכן השוטרים שאלו אותי אם הכל בסדר.

סוף היום ואני רעב, התחשק לי אוכל ישראלי אז קפצתי אל הקאזה בלנקה, הזמנתי לי מעורב ירושלמי וצלחת של חומוס היה טעים כמו בארץ ואני התענגתי על כל ביס וביס, פשוט ליקקתי את הצלחות
בנוסף נאמר לי שבעל הקאזה בלנקה מארגן על האש מחר לכל הישראלים ללא תשלום, אמרתי תודה אני אבוא מחר ואכן כך היה, אריק בעל הבית קנה נתחים ענקיים של בשר וירון צלה אותם על הגריל היו מלא ישראלים והיה פשוט נהדר אריק פינק את כולם בבשרים וסלטים והיה פשוט יוצא מן הכלל וטעים בטירוף,היו אנשים בארץ שיצאו למסעדת בשר בעקבות התמונות ששלחתי להם.
חזרתי אל הקאזה בלאנקה כמעט מדי יום והשלמתי פערים בטעמים מן הארץ שהיו חסרים לי, פגשתי שוב את שלישיית המוסקטרים מסן קריסטובל במקסיקו ועוד מלא ישראלים, גם פגשתי שוב את החברה הישראלים דניאל ואסף שפגשתי בפלורס וגם הכרתי עוד מלא חברה על הכיפאק, באחד הערבים פגשתי גם את ענבר מהקאזה של יגיל במקסיקו שהגיעה לסופה"ש, העולם פשוט קטן , ביקרתי בבית חב"ד שמנוהל ע"י הרב אברמי עם הצוות שלו מנחם וצמח, פגשתי שם חברה נהדרים, אכלתי שם ארוחת יום שישי, באחד הימים הפלגתי אל העיירה פנחצ'ל עליה שמעתי המלצות את האמת השתעממתי שם בטירוף ולאחר כשעה וקצת כבר הייתי על המעבורת חזרה אל המקום הנפלא הזה שנקרא סן פדרו,אצל עופר משדרות שפתח מסעדת פלאפל ביקרתי כל יום, הפאלפל שלו פשוט נפלא והחומוס שלו עם טעם של חומוס אמיתי ולכן פרגנתי לו ואכלתי אצלו שוב ושוב, יש גם דוכן של שייקים שנקרא "המלאכיות" ובעלות המקום מקומיות דוברות עברית ומכינות מעדני פירות טריים,גם שם ביקרתי כל יום,בסופו של דבר נתקעתי בסן פדרו שבועיים, בהם נחתי, טיילתי, עדכנתי את הבלוג, פגשתי אנשים חדשים ובעיקר אכלתי אוכל נפלא וטעים במיוחד.

באחד הימים יצאתי לטיול מאורגן מבית חב"ד אל ראש ההר "האף האינדיאני" שנמצא מעברו השני של האגם מול סן פדרו, הייתי צריך להגיע לבית חב"ד שנמצא כ 20 מטרים מהמלון ב 3 לפנות בוקר,משם אסף את הקבוצה רכב,לאחר כ 40 דקות נסיעה בכביש המטפס אל ההר הגענו לכפר,מפה יש הליכה במסלול תלול אך לא ארוך משהו כמו 30-40 דקות, הגענו בזמן כדי לראות את הזריחה מראש ההר כעבור כ20 דקות השמיים החלו להאיר והצבעים השתנו מרגע לרגע, הנוף היה מדהים שאי אפשר לתאר, הצבעים המשוגעים, ורוד, כתום, צהוב, כחול, עננים ועם נוף נפלא מסביב, אחד ההרים הגעשיים שבאופק מעשן בלי הפסקה, ללא ספק היה שווה את המאמץ בטיפוס המייגע מילים רק יהרסו כאן,

כמו כן הוגשה לנו ארוחת בוקר-מלאווח עם ביצה, חריף רסק, עגבניות וסלט, ללא ספק אחת הזריחות היפות שראיתי וגם החברה שעובדים בבית חב"ד אמרו שלא כל יום זה ככה ושזכינו למראה נפלא, אז מספיק וקדימה לתמונות.
לאחר כשבועיים החלטתי שזהו עלי להמשיך למרות שיכולתי להישאר שם עוד, סן פדרו הוא מקום שאי אפשר לתאר במילים אגם כחול מוקף בהרי געש חלקם פעילים ומוציאים עשןבערב שלפני נפרדתי מכל האנשים הנפלאים שהכרתי שם והלכתי לארוז את הציוד ולישון.

בבוקר קשרתי את הציוד ויצאתי לדרך, הפעם ביציאה מסן פדרו אקיף את האגם מצדו הצפון מערבי ואסע אל העיר העתיקה בשם אנטיגואה גואטמלה(Antigua Guatemala)הדרך לשם אינה ארוכה רק כ 140 ק"מ הקרנף הניע בשמחה והתחלנו לטפס על הכביש שמלא בפניות פרסה בזוויות ובשיפועים מטורפים חלק מהכביש לא היה סלול אך יחסית לכביש בו הגעתי לסן פדרו כביש זה היה אוטוסטרדה, הנוף מעלף והתמונות שאתם הולכים לראות ישאירו אותכם פעורי פה ואולי אף יגרמו לכם להתפטר או לעזוב הכל ולצאת למסע שכזה בדיוק כמו שאני עשיתי, לאחר סיום הטיפוס האספלט הפך למשובח מאוד, עצרתי לתדלק והקרנף אמר לי "זוכר מה הבטחת שהגענו לסן פדרו?" עניתי לו "כמובן" ותדלקתי לו מיכל מלא בפירמיום גואטמלי.

לקראת הצהריים הגעתי לאנטיגואה לקח לי זמן למצוא מלון עם חנייה והמחירים כאן כמעט כפולים מאלו שבסן פדרו,השומר אמר לי אתה יכול להחנות בחוץ ללא דאגה,אז שאלתי אותו "רגע אז למה אתה מחנה את הקטנוע שלך בפנים?"הוא התחיל לגמגם,המשכתי ואמרתי לו באנגלית "אני חונה בפנים ולא מעניין אותי מה שתגיד" וכך עשיתי בלילות חניתי בתוך הלובי שמשמש כמשרד טיולים ביום,הלכתי להחליף בגדים ויצאתי לטייל בעיר העתיקה שכל רחובותיה עשויים מאבנים מסותתות,אנטיגואה הייתה בעבר עיר הבירה של גואטמלה עד שרעידת אדמה החריבה אותה ותואר הבירה עבר לגואטמלה סיטי, נשארתי באנטיגואה 4 לילות,פגשתי שם חברה שפגשתי במקסיקו וגם בסן פדרו, באחד הימים יצאתי עם בחורה ישראלית בשם מי-בר לטיול סביב העיר עם הקרנף, הבטחתי לה סיבוב עוד בסן פדרו, טיפסנו לתצפית על העיר ואח"כ המשכנו לטפס עוד אל הכפרים שמעל היה יום מהנה ביותר,

בוקר אחד נסעתי לעיר הבירה הסואנת גואטמלה סיטי אל מוסך BMW, שמעתי שבכל מרכז אמריקה וגם בדרומה זה המקום היחיד שאפשר לקנות את הדגם של הצמיגים בו אני מעוניין בדיוק כמו אלו שרכשתי באלסקה (איידנהו K60 סקוט) לאחר ברבורים קלים ותנועה סואנת עם פקקים לרב הגעתי אל המוסך וביקשתי לקנות צמיג אחורי ונאמר לי שהצמיגים האחוריים במחסן בצידה השני של העיר ושהצמיגים יהיו אצלם בשעה 14:00, שיט, מה לעזאזל שתיים בצהריים עכשיו רק 11 הפקידה אמרה לי "אתה יכול לצאת קצת להסתובב בעיר או לשבת כאן ולהמתין" עניתי לה " הספיק לי כבר מהפקקים והבלגן של העיר בדרך לכאן" הסתובבתי קצת ברגל ברחוב הראשי בין השאר נכנסתי לסוכנויות אופנועים אחרות לשטוף קצת את העיניים, חשוב לציין שבגואטמלה סיטי לא כלכך בטוח וזה נראה מכל עבר, בכל חנות, תחנת דלק, מוסך או עסק גדול יש שומר עם שוטגאן כלומר רובה צייד, ישבתי לאכול פיצה ואח"כ חזרתי לסוכנות BMW בשעה 14:00 הגיע הצמיג שילמתי ויצאתי לדרכי, המחיר היה יקר ב 10 דולרים יותר ממה שאפשר לקנות בארה"ב הבדל לא משמעותי ומחיר טוב לכל הדעות, חזרתי לאנטיגואה בכביש האיכותי בו נסעתי בבוקר,יצאתי שוב לפגוש חברים ולהסתובב בעיר, בערב הייתה מסיבת יום הולדת לאחד החברה והיה מגניב,לאחר מכן נפרדתי מכולם מחר אסע לעיר שקרובה לגבול בה אשן לילה אחד ולמחרת אחצה את הגבול להונדורס הבעייתית שעליה שמעתי אין ספור סיפורים במיוחד על מעבר הגבול המושחת שלה ורמת הפשיעה הגבוהה שבה.

למחרת יצאתי מוקדם לקראתי כ 210 ק"מ אל העיר השוכנת קרוב לגבול הונדורס  בשם צ'יקיומולה (Chiquimula) שם אשן לילה,הדרך הייתה לא ארוכה אך מזג האוויר ההררי והנעים הפך לחם והנוף השתנה גם כן, לקראת אחה"צ הגעתי לעיר עם השם המוזר ומצאתי מלון עם חנייה צמודה לחדר,בעודי מחפש מלון הבחנתי בדגלי ישראל על אחת החנויות עצרתי לברר מה פשר הדבר ובעל החנות יצא לקראתי, אמרתי לו שאני מישראל והוא מאוד שמח, החנות מוכרת מים מינרלים ובעל החנות אמר לי שהוא אוהב ישראל וכך גם כל העיר ונתן לי כמה שקיות עם מים קרים לדרך(כן במדינות האלו מוכרים מים בשקיות כמו של שוקו)לאחר מכן שמתי לב שבאמת ברחבי העיר אנשים ממש אוהבים את ישראל.

בערב תדלקתי את הקרנף בפרימיום שוב וקיבלתי שטיפה חינם שמח ומבריק הקרנף ואני חזרנו אל המלון מחר חוצים להונדורס.

גואטמלה לסיכום:

רכבתי בגואטמלה קצת יותר מ1200 ק"מ (לא כולל התברברויות), גואטמלה היא ארץ מדהימה ומגוונת, אנשים נהדרים וכבישים או שהם במה טובה או שהם זוועה, רמת הפשיעה חוגגת שם ולכן יש להיזהר ולפתוח עיניים, אני לא נתקלתי במקרי אלימות אך פגשתי אנשים שכן הותקפו, הנופים בגואטמלה עוצרי נשימה ומזג האוויר שם בדר"כ נעים, הרי הגעש מרהיבים ביופיים והמחירים זולים בטירוף, אם אתם מתכוונים לבקר בגואטמלה אני אהיה מהראשונים שאמליץ לכם לעשות זאת ואם יזדמן לי בעתיד אני אשמח מאוד לחזור לשם שוב.

בפוסט הבא- חצייה זריזה של הונדורס והמעבר לניקרגואה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה